רומנטיקה הוא שמה האמצעי של פולין. רומנטי הוא הדימוי העצמי של פולין האמיתית, זאת של לפני המלחמה, זאת שמתגעגעים אליה. רומנטיים הם שיריו של המשורר הלאומי אדם מיצקייביץ, יצירות שופן, ורומנטית האווירה בקרקוב, במיוחד בעיר העתיקה שצורתה אגס ובטיילת פלנטי המקיפה אותה.
זוהי שעת בוקר מאוחרת של יום סתווי. באורה המופז של שמש רחומה, מוכרת לא מוכרת. אני מתהלכת לי בטיילת בין שבילי האבן האפורים, המרופדים מצע מרשרש של עלי ערמון אדמדמים, מדמיינת את עצמי כמריה ולבסקה, אהובתו של נפוליאון, מזמזמת לעצמי רומנצה או נוקטורן של שופן, מדלגת על הערמונים הקשים סדוקי הקליפה, הזרועים בין העלים. עיניי אינן שבעות מלגמוע את המראות: פינות חמד יפהפיות שופעות עצים עתירי עלווה, משובצות בריכות מים כאבני ספיר בלב הירק. סנאים זריזים מציצים מבין העפאים, זנבותיהם הארוכים כתווים מוסיקליים, נראים לי כיצורים מעולם האגדות. פסלים רבי הוד שתולים על מרבדים לחים של דשא. מי הם האישים שהפכו לאנדרטות נצח? במה זכו שהוצבו כאן, בלב הטבע העשיר והרך, כאילו הם בשר מבשרו?
אני מתיישבת על אחד מספסלי העץ הירוקים. הטיילת משתרעת כפארק רחב ידיים ומלא חיים. זוגות אוהבים בולעים זה את זו במבטיהם, אמהות צעירות מנענעות תינוקות בעגלות, זקנים קוראים את עיתון הבוקר. קצת הלאה מכאן מיתמרת הכנסייה הדומיניקנית ואפלולית נשקפת מחלונותיה, ענקית, עתיקה, רצינית ושלווה, מסוככת בממדיה העצומים על בני האנוש העסוקים בקטנות חייהם.
אני מתבוננת סביבי ומתקשה להאמין: האם זו אותה קרקוב של ביקוריי הקודמים, עיר זרה שלאורך רחובותיה רצתי רצוא ושוב, נרגשת וחרדה, ובידי תיקיות גדושות מסמכים? כלל לא הבחנתי אז בעיר עצמה, ביופייה ובאווירה המיוחדת השורה עליה. דרך ארוכה עברתי מאז. אני נאנחת אנחת רווחה עמוקה. שלווה אופפת אותי. היופי מהלך עליי קסם מרגיע. האווירה מזככת אותי, מקלפת את פחדיי, את מועקותיי. אושר מופלא ממלא אותי.
