לִפְנֵי
הבית שבו גדלתי, בדרך דיואי הישנה, עמד בין צריפים דומים באזור היותר ישן ומטונף של מרקיורי, בכיוון הרוח והריח מהמפעל לעיבוד מזון מן החי הגדול ביותר במישיגן, ובקרבה כזו לפסי הרכבת, שיכולתי להבחין בין רכבת נוסעים לרכבת משא לפי סוג הרעידה של הבית. שנה וחצי אחרי התאונה של אמא — ככה קראנו לזה — אבא שלי התפכח לתקופה קצרה וצבע את כל הבית, מבפנים ומבחוץ, בכחול כהה. כחול של איש טובע. פרנקי אמר שזאת מחווה לגלורי. היא אהבה כחול.
פרנקי אמר שהייתי בסך הכול בן ארבע כשהיא מתה, צעיר מכדי שיהיה לי זיכרון ממשי של אמא שלי, אבל יש לי. גלורי אליזבת טרוּלי. בזיכרון שאני הכי אוהב היא לובשת שמלת משי לבנה עם שרוולי עטלף — שמלה שמעולם לא ראיתי בתמונות. היא עומדת מול מראה, מחייכת אל הבבואות שלנו, ומאחורינו ניצבת מראה נוספת שבה אני מגלה את האינסופיות שלנו. ״תמיד,״ אני אומר. אמי היפהפייה צוחקת, אומרת לי שאני חכם ואז מכסה את פני בנשיקות עדינות, עוטפת אותי בחיבוק ומסחררת אותי. בכל סיבוב אני מעיף בנו מבט. גלורי נראית כמו מלאך בשמלתה הלבנה.
יותר מכול אני זוכר את הבקרים עם אמא שלי, כשאני מביט בה מתכוננת לעבודה (מורה בגן ילדים), בשעה שפרנקי (יזם) ישן למעלה. דיברנו בלחש בזמן שהיא איפרה פניה היפות וריססה את תלתליה בתרסיס בניחוח לימון. לפני שהייתה סוגרת את הדלת ונעלמת, היא הייתה מסתובבת, מחייכת ואז שמה יד על הלב לסמן ששם היא שומרת אותי, גם כשהיא לא איתי.
אחרי שהיא מתה, פרנקי קעקע על זרועו את שמה — גלורי, בתוך קשת צבעונית מקומרת מעל המילה לנצח. אני תמיד חשבתי שהיה נכון יותר לכתוב היֹה הייתה גלורי או גלורי הייתה כאן, או, הכי טוב, סליחה, גלורי.
מעולם, ככל שאני מסוגל לזכור, לא קראתי לפרנקי בשם אחר מלבד שמו הפרטי. האוזניים שלי היו מלאות בקריאת השֵם הזה, בדרך כלל בצעקה, בעילגות, בזלזול, מפי זרים שבאו לבית הכחול ההוא, האפוף עשן. גברים שטרקו דלתות ושברו בקבוקים. נשים שלא הכרתי שבישלו אוכל שלא נגעתי בו. ילדים שלא ראיתי מעולם שיחקו משחקי לוח שאינם שלי. אני זוכר שפעם פרנקי השליך אלי חפיסת מסטיק והתרה בי: ״תתחלק בזה עם האחיות שלך.״ הסתובבתי וראיתי שתי ג'ינג'יות מנומשות שלא ראיתי מעולם יושבות מאחורי על הספה.
גלורי לנצח? היא הייתה רק בת עשרים וחמש (פרנקי מבוגר ממנה בעשור שלם) כשהיא מתה. יש לי את החיוך של אמא שלי, ככה אמרו לי, אבל חוץ מזה אני דומה לאבא שלי. אני זוכר שפעם, אחרי שיעור על הגירה, שאלתי את פרנקי על המוצא המשפחתי שלנו. הוא אמר לי שהמשפחה של גלורי באה מאנגליה כשהיא הייתה תינוקת, ושההורים שלה, שניהם רופאים, הלכו לעולמם לפני שאמא שלי סיימה את המכללה להוראה. פרנקי הניח שהם לא היו סובלים אותו. עלה בדעתי שאם הוריה של גלורי היו נשארים בחיים, יכול מאוד להיות שאני בכלל לא הייתי נולד.
כששאלתי על המשפחה שלו, פרנקי היסס. כמוני, בכל מה שקשור לעברו הוא העדיף לשמור על סודיות. ״עד שנות השלושים, למשפחה מצד אבא שלי קראו טרוּלינוֹס. אחר כך סבא שלי החליט שהוא רוצה שם יותר אמריקני, אז הוא שינה את זה לטרוּלי, מה שגרם לסכסוך שבגללו עברנו למישיגן. מהצד של אמא שלי אנחנו צרפתים-קנדים ואינדיאנים בני שבט קְרי. פעם אחיינים שלי באו לבקר אותנו מקוויבק. הם היו כהים כאלה, ורזים. טיפוסים אפלים. אני דומה לצד של אבא שלי. זה מסביר איך נהייתי טיפוס חשאי. ולמה אני אוהב ללכת יחף.״
בחזית הבית שלנו, הכחול, הייתה מרפסת מעץ ארז מרקיב, שבילדותי אהבתי לקפוץ ממנה — כשמאחורי מתנפנפת גלימת מגבת — ולצעוק ״אני בטמן״ או ״אני סופרמן״. אני זוכר שיום אחד לא מצאתי את הגלימה ואז פשוט צעקתי, ״אני... אני!״ פרנקי חבט בכף היד שלו על שולחן המטבח וצעק אלי מן החלון: ״שחצנות כזאת תיקח אותך עד קליבלנד, וולף! עד קליבלנד ובחזרה!״ האם הוא התכוון לעודד אותי, ללעוג לי או לנזוף בי, עדיין אין לי מושג. כל חיי אבא שלי תמיד השאיר אותי במצב של תהייה.
יום אביב אחד, כשהייתי בן שלוש-עשרה, פרנקי קם משולחן המטבח והכריז: ״עכשיו אנחנו צריכים להיות קרוב למשפחה,״ כאילו הטרגדיה של מות אמא קרתה לפני עשרה ימים, ולא כמעט עשר שנים.
״איזה משפחה?״
״אנחנו עוברים לקליפורניה. בקיץ.״
״או-קיי.״
״נגור אצל קריקט עד שנסתדר.״
אני מעולם לא הייתי בקליפורניה וגם פרנקי לא. מעולם לא פגשתי את אחותו קריקט (קתרין) ולא ידעתי שהם בקשר.
הנחתי שפרנקי הסתבך באיזו צרה במרקיורי — חוב שלא היה לו מאיפה לשלם, או שאולי הוא שכב עם איזו אישה או חברה או אחות או אמא של מישהו. קשה להאמין שנשים יגלו עניין באלמן מובטל בטי-שירט של להקת רוק כבד. אבל העובדה היא שבבית שלנו תמיד הסתובבו בחורות יפות שליטפו באצבע את קעקוע הגלורי לנצח של פרנקי. ״אני מצחין מפרומונים,״ הוא אמר לי פעם בעודו מנפנף בזרועותיו, חושף את בתי השחי ומעודד אותי לרחרח.
התוכנית הייתה לנסוע לקראת סוף יולי אל המקום שבו קריקט גרה בחלק המדברי של קליפורניה. כששאלתי מה יהיה על הבית הכחול הקטן שלנו, פרנקי נמנע מתשובה מפורשת. (מאוחר יותר הוא סיפר לי שהפסיד אותו בהתערבות.) בהינף יד הוא סילק מן המדף-מקדש שבחדר האמבטיה את כל תכשירי הקוסמטיקה של גלורי — תרסיס השיער בניחוח לימון, משחה לאקזמה, בקבוקון של טיפות להקלת אלרגיות האביב שלה — וזרק הכול לפח.
״וולף, לא נצטרך את כל זה במקום שאנחנו נוסעים אליו,״ הוא אמר, מה שגרם לי לתהות בשביל מה היינו צריכים את זה במקומנו כאן.
כילד העברתי המון זמן בספרייה הציבורית. פרנקי שלח אותי לשם לשאול ספרים, ולמעשה כשיטה לקבלת שירות שמרטפות חינם. מיס קיטל, הספרנית הראשית, הייתה ברונטית מכופתרת, וכמו כל שאר עובדי הספרייה התקשתה לסבול את נוכחותי. לא יכולתי להאשים אותם. גנבתי דונאטס ממפגשי השכבה הבוגרת, בלגנתי את מדפי הספרים, והסתגרתי המון זמן בשירותים. אבל האמת היא שאהבתי את הספרייה. אהבתי ספרים. ובעיקר אהבתי את מיס קיטל השמנמנה, שהדיפה ניחוח של גרגירי-יער.
כמה שבועות לפני שעזבנו אל המדבר, מיס קיטל הפתיעה אותי כשקראה בשמי ברגע שנכנסתי לספרייה. ״וולף טרולי!״
שמתי לב למשהו שונה במיס קיטל — הלחיים שלה הוורידו, השפתיים שלה הבריקו, ושערה הכהה השופע גלש בגלים על כתפיה. מהבעת פניה הבנתי שאני לא בצרות, מה שבלבל אותי.
״יש לי משהו בשבילך, וולף,״ היא אמרה. מיס קיטל אף פעם לא פנתה אלי ישירות.
״כן...״
״שמעתי שאתה עובר לסנטה סופיה.״
מקרוב העיניים שלה נראו אפילו יפות יותר. ״דודה שלי קריקט גרה שם,״ אמרתי.
״נולדתי וגדלתי שם,״ אמרה מיס קיטל. ״אבא שלי עדיין גר שם. אני מבקרת שם כל קיץ.״
״קליפורניה רחוקה מאוד ממישיגן.״ הלחיים שלי בערו.
״נאלצתי לעבור לכאן כדי לטפל בסבתא שלי. אני מתגעגעת למדבר.״
״אני אתגעגע לחורף.״
״אה!״ היא אמרה וזקפה אצבע, ואז התכופפה מתחת לדלפק והוציאה משם ספר גדול וכבד. ״לא תצטרך להפסיד את החורף.״
״לא?״
״יהיה לך את ההר,״ היא אמרה, והושיטה לי את הספר עב הכרס. ״ההר במדבר.״
ברגע שראיתי התמונה על הכריכה — תצלום אווירי של פסגת הגרניט עטורת האורנים — ידעתי שההר הזה צופן את גורלי. הפרטים קפצו מהדפים כמו דז'ה וו תלת-ממדי; הפסגה בגובה שלושת אלפים מטרים; אֲבִי כל הרכסים הרוחביים; מאות קילומטרים של מרחבי פרא בראשיתיים; שדות הציד של אומת האמריקנים הילידיים אָגוּאה קַליֶינטֶה; בית גידול לכבשי בר, פומות, נחשי פעמונים; כמות משקעים גדולה פי עשרה מזו היורדת במדבר הסובב אותו; גשמי זעף באביב ובסתיו, סופות שלגים עזות בחורף. זה היה מקום שלא שמעתי עליו מעולם, אבל הרגשתי כאילו כבר הייתי בו.
״אתה מוכרח לטפס לפסגה,״ אמרה מיס קיטל.
״זה נראה די גבוה.״
״רוב הדרך נוסעים ברכבל,״ היא אמרה, הפכה את הספר והראתה לי את התצלום שעל גב הכריכה. ״העלייה ברכבל כמעט אנכית. תראה.״
היא לא הגזימה.
״הרכבל לוקח אותך מתחנת המדבר — אקלים של מקסיקו — אל תחנת ההר — אקלים של צפון קנדה — בתוך פחות מעשרים דקות. מדקלים לאורנים.״
״מגניב,״ אמרתי.
״משם אפשר לטפס לפסגה. עשיתי את זה רק פעם אחת,״ התוודתה. ״היה מעונן.״
״באסה.״
״אולי אנסה שוב הקיץ, כשאסע לפאלם ספרינגס לבקר את אבא שלי,״ היא אמרה.
״רעיון טוב.״
״אולי אני אתקשר לראות אם אתה ואבא שלך תרצו לבוא איתי. פרנקי, זה שמו, נכון?״ היא הסמיקה.
אוי לא, חשבתי. פרנקי אף פעם לא בא לספרייה. לא יכולתי לדמיין איפה השניים האלה נפגשו. ״כן. פרנקי,״ אמרתי.
״אתה יודע איפה בסנטה סופיה גרה הדודה שלך?״
״וֶרדי וילג'.״ נזכרתי במה שפרנקי אמר לי.
״נשמע מוכר. נדמה לי שזאת שכונה סגורה.״
לא נראה לי שאבא שלי התכוון לשכונה כזאת.
״ברוב השכונות האלה יש מגרשי גולף.״
בוורדי וילג' לא היו מגרשי גולף. ולא גדרות. גם לא בריכות שחייה נוצצות, מגרשי טניס או מזרקות מקושטות. למען האמת, אפילו לא כבישים סלולים. סנטה סופיה הייתה עיר מדברית נקייה ומסודרת, שרוב השכונות שלה אמידות ושמורות. אבל מעבר לקניונים המעוצבים כבתי מיסיון, ומעבר לבוגנוויליאות ולכיכרות המגוּנָנות בערוגות של קקטוסים לבני-פריחה, ומעבר לפסי הרכבת הנטושים, אלפי בני אדם אכלסו את שכונת הקרוואנים המעוקלים-שוב-ושוב, שדיממה על פני חמישה קילומטרים רבועים של קרקע אפויה, קשה ונטולת עצים.
קרונות המגורים המקוריים, עשויים אלומיניום עם גג משופע, היו רעועים ומוזנחים, אבל לפחות הכילו עדיין מים זורמים וחשמל, בניגוד לשכונה השנייה של קרוואנים שצמחו מזרעים של קרונועי ״אֵיירסטרים״ ו״קואצ'מן״ ו״פוֹר וינדס״. משם והלאה השתרע קרום אקראי של צריפים ופחונים שהוקם על ידי נוודים ושימש מקלט לפליטים כלכליים, חולי נפש ואופנוענים. המקומיים קראו למקום הזה טין טאון.
בתנאים המסוכנים האלה גדלו ילדים שידעו יותר מדי בגיל צעיר מדי, אבל למרבה הצער תמיד נדמה שהם לומדים מעט מדי מאוחר מדי. היה חם אימים בטין טאון — המקום החזיק ברוב שיאי החום של המדינה הרבה מעבר לארבעים מעלות. אני עדיין יכול לחוש את בליל הריחות של גופים לא-רחוצים, נקניקיות בטיגון חוזר, עשן סיגריות וחרא של חתולים; ואני יכול לשמוע את המרמור של מורת רוח, כמו טרטור רדיו שבקושי קולט. אבל יותר מכול אני יכול להרגיש את הרוח שנושבת קבוע מבקעת סן ג'ורג'יו, מלטשת את האדמה ומזינה את מטעי טורבינות הרוח לאורך כבישי המדבר.
הגבעולים הלבנים הישרים האלה נראים היטב מגובה 2,500 מ' בראש ההר. איזה נוף מדהים.
