אותו לילה אנה כבר התקשרה.
מעולם לא פגשתי את אנה. אבל מרגע ששמעתי את כל הסיפור, היא לבשה בדמיוני דמות של אלת גורל עדינה, המגיחה אל הבמה עוד לפני שהקהל כולו הספיק להתיישב ומבצעת ריקוד קטן, שרק מבט לאחור יגלה את תפקידו המכריע בחילול המאורעות.
והיום, כשאני קורא במכתב שהגיע אלי, או כשלפעמים אני חולם בהקיץ או עוצם את עיני ומוצא את עצמי עומד שוב על אותו חוף, מביט בים השחור והשלֵו, במה שנותר מהגלים הגבוהים שהצטמצמו מיראת היבשה ומלטפים את שְׂער ראשו הארוך שמתמסר לאדוותיהם, אני נזכר במוצאי השבת ההיא, שבה הופיעה אנה.
כל כך הרבה פעמים שחזרתי את הלילה ההוא בראשי עד כי אינני יודע אילו מהפרטים למדתי בדיעבד ואילו המצאתי בעצמי. על כל פנים, עד כמה שהדברים נוגעים אלי, הדבר היה כך:
גבר גבוה, רחב כתפיים, שיבה מתחילה לבצבץ בשערו, שרוע על ספה בסלון ביתו בשכונת בית הכרם בירושלים וצופה בטלוויזיה. שמו של אותו גבר הוא מני, והוא אביה של אנה בת השבע-עשרה.
במוצאי שבת נהג להתפרקד על הספה, לצפות במרקע או לדפדף בלי עניין מיוחד במוסף סוף השבוע, ממתין לבנו הבכור, מפקד כיתת לוחמי חי״ר, שיחזור מבילויו במרכז העיר, כדי להספיק לשוחח איתו מעט לפני שייעלם בבוקר יום ראשון. בדרך כלל בסביבות השעה שתיים מני היה מתעייף מלחכות ומצטרף לאשתו בחדר השינה. אנה, הנחמדה-בדרך-כלל, הכירה את ההרגל של אביה להישאר ער עד מאוחר במוצאי שבת, ולכן לא היססה לפני שהתקשרה בשעת לילה מאוחרת כדי שיאסוף אותה.
אלא שבאותו לילה היא היססה. מוקדם יותר, אנה ואחת מחברותיה טיגנו צ'יפס בשמן, ומפני שאינן יודעות לנקות, השאירו אחריהן שלוליות קטנות של שמן על רצפת המטבח ועברו לצפות בסדרת טלוויזיה בסלון. כאשר מני נכנס למטבח להעמיד מים לקפה, מעד על הרצפה החלקלקה וכמעט שבר את הראש, רק ברגע האחרון נאחז בשיש המטבח וניצל.
כשקרא לאנה לנקות, היא כבר עמדה אצל מפתן הדלת, לבושה ומוכנה לצאת לבילוי. היא סירבה בעקשנות לנקות בתואנה שהיא ״ממש עכשיו בדיוק הולכת״ ו״למה לא ביקשתם שאעשה את זה קודם ונזכרתם דווקא עכשיו, כשאני ממש-ממש לא יכולה?״ הטרוניה שלה התפתחה לריב קולני שבסופו ניקתה את הרצפה, אך יצאה מהבית בזעם.
כשהתקשרה לבקש שיאסוף אותה, הוא זיהה בקולה את הנימה שהשתמשה בה כשידעה שהתנהגה לא-בסדר. הוא לא מתכוון לנזוף בה או להעלות את הנושא שוב, חשב כשהתניע את הוולוו השחורה, אין בכך טעם והוא מעדיף להשאיר את העניינים האלו לאמא שלה.
מני נהג לאטו בכבישים הריקים ותהה אם החבר שלה יישן אצלם הלילה; המחשבה על כך שהוא יסיע בחור בן שבע-עשרה אליו הביתה כדי שישכב עם בתו גרמה לו לחוש מטופש. ההתבגרות של אנה הייתה לו זרה ומשונה.
שנים רבות קודם לכן, כשהיה סטודנט בקמפוס גבעת רם, נתקל בספרייה בספר של משורר שלא הכיר ודפדף בו. השירים גרמו לו להרגיש שלא בנוח ולמרות זאת הוא המשיך לקרוא. באחד מהם סיפר המשורר שהציץ לבתו המתבגרת בזמן ששכבה עם חבר שלה והתעורר בו חשק מיני. זה גרם למני לחשוש לגדל ילדה זמן רב לפני שהתחתן.
המוזיקה ברדיו מצאה חן בעיניו והוא הגביר את הווליום. הוא ירד ברחוב רחב וריק ממכוניות ונכנס למנהרה קצרה. כשיצא מהקצה השני שלה, הרגשה משונה עלתה בו, תחושה לא ברורה, אולי זה משהו שראה? הוא הרי היה כאן כל כך הרבה פעמים; זה צומת מרכזי והוא נוסע בו הרבה. לפניו היו עוד כחמישים מטרים עד לפסי מעבר הולכי הרגל. כשאחזור הביתה אוציא מהמקרר מעט עוף ותפוחי אדמה ואחמם אותם ואצפה קצת בטלוויזיה, הוא חשב.
הוא הבחין ברכב לבן שמתקדם אל תוך הצומת מהנתיב האנכי ומשהו הטריד אותו; הוא הרים את עיניו שני מטרים לפני שעבר את פסי מעבר החציה והספיק לראות את צבע הרמזור. הוא לחץ בעוצמה על הבלם והרגיש שתי דפיקות חזקות ברגל ימין ממערכת האיי-בּי-אס לפני שקדמת הוולוו המוצקה שלו קיפלה את דלת הרנו הלבנה שמולו אל תוך הבחור שישב במושב הקדמי, ומת בבית החולים שבע שעות לאחר מכן.
