הנערה הצעירה התכווצה כשהם הידקו את מסכת העור האטומה אל המחצית העליונה של פניה וחסמו את ראייתה. זה היה מגוחך ומיותר בעיניה, אבל היא לא התנגדה. זה ההליך. היא ידעה את זה. אחת מכּלֵי הקיבּוּל סיפרה לה על כך בארוחת הצהריים חודש קודם לכן.
״מסכה?״ שאלה בהפתעה, והתאפקה לא לצחוק למשמע הרעיון המשונה. ״בשביל מה צריך מסכה?״
״טוב, זו לא בדיוק מסכה,״ תיקנה האישה הצעירה שישבה לשמאלה, ולקחה מנה נוספת מהסלט הטרי. ״האמת היא שזה כיסוי עיניים,״ לחשה. הן לא היו אמורות לדבר על זה ביניהן.
״כיסוי עיניים?״ שאלה בתדהמה, ואז צחקה כמתנצלת. ״אני לא טובה כל כך בשיחה, מה? אני כל הזמן חוזרת על מה שאת אומרת. אבל — כיסוי עיניים? למה?״
״הם לא רוצים שתראי את התוצר כשהוא יוצא ממך. כשאת יולדת אותו.״ הנערה הצביעה על בטנה הבולטת.
״את כבר ייצרת, נכון?״ שאלה אותה.
היא הנהנה. ״פעמיים.״
״ואיך זה?״ בעודה שואלת ידעה שזו שאלה די טיפשית. הן היו בשיעורים, ראו תרשימים, קיבלו הנחיות. ועדיין, זה לא כמו לשמוע על זה ממישהי שכבר עברה את התהליך. ועכשיו הן ממילא מפרות את האיסור לדבר על זה — נו, אז למה לא לשאול?
״הפעם השנייה היתה יותר קלה. זה פחות כאב.״
כשראתה שהיא לא מגיבה, הביטה בה הצעירה בתימהון. ״לא סיפרו לך שזה כואב?״
״הם אמרו 'אי-נוחות'.״
הנערה השנייה פלטה נחירת לגלוג. ״בסדר, אי-נוחות. אם ככה הם קוראים לזה. בפעם השנייה יש פחות אי-נוחות. וזה לא לוקח כל כך הרבה זמן.״
״כלֵי קיבול? כלֵי קיבול!״ קולה החמור של המטרונית נשמע ברמקול. ״הגבילו את השיחות שלכן, בבקשה! אתן יודעות את החוקים!״
הנערה ובת שיחה השתתקו והבינו ששמעו אותן במיקרופונים הטמונים בקירות חדר האוכל. כמה מהבנות האחרות צחקקו. כנראה גם הן היו אשמות. על מה עוד יש להן לדבר? התהליך — העבודה שלהן, המשימה שלהן — היה המכנה המשותף שלהן. אבל אחרי האזהרה החמורה התחלף נושא השיחה.
היא לגמה עוד מרק. המזון במעונות האימהות-יולדות היה תמיד טעים ובשפע. כל כלי הקיבול הוזנו בקפידה. כמובן, בתור ילידת הקהילה היא קיבלה די מזון תמיד. המזון חולק למגורי המשפחה שלה מדי יום.
אבל כשנבחרה להיות אם-יולדת בגיל שתים-עשרה, השתנה מסלול חייה. השינוי היה הדרגתי. במקצועות העיוניים בבית הספר — מתמטיקה, מדעים, משפטים — הדרישות מבנות קבוצתה פחתו. פחות מבחנים, פחות קריאת חובה. המורים בקושי התייחסו אליה. שיעורים על תזונה ובריאות נוספו לתוכנית הלימודים שלה, וזמן רב יותר הוקדש לפעילות גופנית באוויר הפתוח. לתפריט שלה נוספו ויטמינים מיוחדים. גופה נבחן, נבדק והוכן לתקופה שתשהה כאן. אחרי שחלפו שנה ועוד כמה חודשים, נקבע כי היא מוכנה. נאמר לה לעזוב את מגורי המשפחה שלה ולעבור למעונות האימהות-יולדות.
המעבר ממקום אחד למשנהו בתוך הקהילה לא היה קשה. לא היה לה כל רכוש. בגדיה סופקו וכובסו על ידי אספקת הביגוד המרכזית. ספרי הלימוד שלה נלקחו על ידי בית הספר לשימושו של תלמיד אחר בשנה הבאה. האופניים שרכבה עליהם לבית הספר כל שנותיה המוקדמות נלקחו לשיפוץ ויינתנו לילד אחר, צעיר ממנה.
בערב האחרון במגורי המשפחה הם ערכו ארוחת ערב חגיגית. אחיה, המבוגר ממנה בשש שנים, כבר התחיל את ההכשרה שלו במחלקת חוק וצדק. הם ראו אותו רק במפגשים ציבוריים; הוא נהפך לזר. וכך היו בארוחה האחרונה רק שלושתם, היא והיחידה ההורית שגידלה אותה. הם העלו קצת זיכרונות; נזכרו בסיפורים מצחיקים משנות ילדותה הראשונות (אותה פעם שהשליכה את נעליה אל תוך השיחים וחזרה יחפה מהמעון). הם צחקו, והיא הודתה להם על שגידלו אותה.
״זה הביך אתכם כשנבחרתי להיות אם-יולדת?״ שאלה אותם. בסתר לבה קיוותה למשהו יוקרתי יותר. בתפקיד שניתן לאחיה, כשהיתה רק בת שש, היו כולם גאים מאוד. חוק וצדק שמור לבעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד. אבל היא לא היתה תלמידה מצטיינת.
״לא,״ אמר אביה. ״אנחנו סומכים על שיקול הדעת של הוועדה. הם יודעים מה את תעשי על הצד הטוב ביותר.״
״ולהיות אם-יולדת זה חשוב מאוד,״ הוסיפה אימא. ״בלי אימהות-יולדות, אף אחד מאיתנו לא היה כאן!״
הם איחלו לה הצלחה. גם חייהם ישתנו מעתה; כיוון שחדלו להיות הורים, הם יעברו למקום שבו גרים המבוגרים חסרי ילדים.
למחרת הלכה לבדה אל המעונות הצמודים למרכז הלידות ועברה לגור בחדר הקטן שקיבלה. מהחלון ראתה את בית הספר שבו למדה, ואת שטח המשחקים שמאחוריו. הרחק באופק ראתה מעט מן הנהר הזורם בגבול שטחה של הקהילה.
לבסוף, כעבור כמה שבועות, אחרי שכבר התמקמה והתחילה להתיידד עם הבנות האחרות, היא הוזמנה להזרעה.
היא לא ידעה מה מצפה לה והיתה מתוחה. אבל כשהסתיים ההליך חשה הקלה; הוא היה מהיר ונטול כאבים.
״זה הכול?״ שאלה בהפתעה וקמה מהשולחן כשהטכנאי סימן לה לקום.
״זה הכול. תחזרי בעוד שבוע להיבדק ולקבל הסמכה.״
היא צחקה בעצבנות. חבל שלא היה הסבר ברור יותר בתיקיית ההנחיות שקיבלה כשנבחרה. ״מה זה אומר לקבל 'הסמכה'?״ שאלה.
העובד היה עסוק בהחזרת ציוד ההזרעה למקומו ונראה ממהר. כנראה יש אחרות שמחכות. ״אחרי שהם בטוחים שזה נקלט,״ הסביר בקוצר רוח, ״אז את כלִי קיבול מוסמכת.״
״עוד משהו?״ שאל אותה כשפנה ללכת. ״לא? אם ככה, את יכולה ללכת.״
נדמה שכל זה קרה לפני זמן קצר כל כך. אבל הנה היא עכשיו, אחרי תשעה חודשים, וכיסוי העיניים כרוך סביב פניה. אי-הנוחות התחילה כמה שעות קודם לכן, לסירוגין; עכשיו היתה קבועה. היא נשמה עמוק בהתאם להנחיות שקיבלה. היה לה קשה בעיניים מכוסות ככה; העור להט מתחת למסכה. היא ניסתה להירגע. לשאוף ולנשוף. להתעלם מאי-הנו... לא, חשבה. זה כואב. זה באמת כואב. היא אזרה את כוחותיה לקראת המשימה, גנחה קלות, הקשיתה את גבה ונכנעה לעלטה.
שמה היה קְלֵייר. היא היתה בת ארבע-עשרה.
