על הכריכה מצוין שהסיפור מתרחש "מחוץ לחלל ולזמן," אבל הוא מתחיל כמו מהדורה פיוטית של העיתון של יום ראשון, עם בני משפחה שנהרגים בתוך ביתם, בתוך השגרה. "סבא שכב במיטתו, גופו קרוע לגזרים מן הפצצה שנורתה מצד ההר שהשמש נעלמת בו מדי ערב". 'הפרדס', תרגום ראשון לעברית של הסופר והמחזאי הקנדי לארי טרמבלה, מספר על אמד ועזיז, תאומים בני תשע, שבחייהם לא נפרדו ובמותם ספוילר: אחד מהם יידרש על ידי אביו לנקום את מותם של סבו וסבתו, על ידי כך שיחגור חגורת נפץ וייצא להתפוצץ בשטח האויב. על אף היעדר ציון המקום הספציפי, ישראלי הנתקל בשמות ערביים, בהפצצות כפרים ומטעים שלווים, בשיח של כבוד ונקמה ובפיגועי התאבדות- אינו יכול שלא לקרוא פה סיפור מקומי.
כרבים מאוד לפניו, רוצה טרמבלה להציג את "האבסורד שבמלחמה." הפעם דרך הקרבתם של ילדים. הבעיה עם הרצון להציג את האבסורד שבמלחמה, היא שעל פי רוב משימה זו דורשת איזון, שוויון קוסמי של אכזריות. שהלא רק כך נוצר אבסורד, ולא סתם עוול נורא ומתמשך. לו הייתה אצבע מאשימה יוצאת ואומרת, "זה רע יותר," או "הצד הזה אשם יותר," לא היה לנו כאן אבסורד, ולא קינה כללית על מוראותיה של המלחמה, ולא שאיפה כללית לשלום בין העמים, ולא עיבודים מרגשים לקולנוע ולא תקציבי קרנות.
'הפרדס' וזה אולי הדבר הנורא ביותר שניתן לומר על יצירה, מזכיר תסריט קרנות (לנוחותכם, זמזמו את המנון הקרנות הבא לפי 'איך יודעים שבא אביב': "איך יודעים שבא תקציב/? מסתכלים סביב סביב/ ואם רואים - פלסטינים אומללים/ ואם הגניבו התלבטות של חיילים("... אבל תסריט קטן עלינו; 'הפרדס' עשוי להגיע אפילו לתוכניות לימוד בכל העולם. בוודאי יעמוד לזכותו השימוש באלגוריות תנ"כיות מוכרות, ובראשן סיפורם של יעקב ועֵשָׂו, כשהבכורה של עזיז ואמד היא הזכות לחיות, או שמא - איזון כבר אמרנו? - הזכות למות מות גיבורים. ודאי תישא חן גם הצבתם של הגברים כערלי לב, כרודפי כבוד, כקנאים דתיים ונקמנים, כמקריבי בניהם - לעומת האמהות המקדשות חיים ועמלות להצילם (ועל הדרך גם חוטפות בומבה על חילול כבוד המשפחה.( עוד יזהה כאן הקורא את אגדת 'עמי ותמי' ויותר מכל את 'רודף העפיפונים' .
השפה של טרמבלה, שביקש במודע לכתוב מעין אגדת עם מודרנית, היא לעיתים פיוטית ")מדוע עלינו לחיות בארץ שבה הזמן לא יכול למלא את ייעודו("? ולעיתים מתפייטת ")הוא הצמיח תפוזים במקום שבו היו רק חול ואבנים.(" נראה שהסופר שבוי בקסם המזרח, מתענג על יופיים של דימויים מדבריים פשוטים, על האותנטיות הלירית של תרבות נחשלת.
ניתן אולי לדמיין קנדי רך לב מזדעזע מסיפורם של התאומים שחייהם נקרעו. אבל אנחנו ישראלים. אנחנו אוכלים סיפורים כאלה לארוחת בוקר, ובארוחת עשר אנחנו רעבים שוב. אנחנו הורגים עם גיטרות. אנחנו יודעים שילדות עם מספריים זה מסוכן. 'הפרדס' רק מוכיח שאכן, יש במציאות שלנו איזה פיוט, איזו אסתטיקה איומה, תוצר לוואי הכרחי של זוועות מתמשכות. אנחנו מכורים לאסתטיקה הזו כשם שאנחנו מכורים לתחושת השיתוק. אנחנו מתענגים על האופן שבו כותרות העיתון משיקות זו לזו, על תאריכים חופפים, מיתות חוזרות באותה המשפחה, צירופי מקרים, הסימטרייה של הסכסוך. אנחנו לא צריכים את 'הפרדס' יש לנו חינמונים.
אז מלחמה זה פויה וכולם בה רעים, טיפשים ואומללים, חוץ מהילדים שלא אשמים בכלום, וחוץ מדמות נוספת, הדוד המהגר: "איש הגון וטוב שברח מארצו כי לא יכול היה לסבול יותר את הפצצות, הפיגועים, הטבח והשקרים." עידוד הגירה? ייתכן שכאן משרד החינוך הישראלי ייסוג ויוציא את הספר מהרשימה. אכן, הפתרון היחיד שמציע טרמבלה לגיבוריו הנאבקים כזכור באבסורד שבמלחמה, הוא לברוח מהמזרח התיכון המבאס והשבוי בקונספציות לאמריקה.
כך, בחלקו השני של הספר, המתרחש שנים מאוחר יותר, לומד אחד האחים משחק בקנדה (בעיבוד הקולנועי ניתן להניח שזו תהיה ההתחלה של הסרט ומכאן יבוא פלאשבק מצמית.( המורה שלו, מחזאי צעיר (בן דמותו של טרמבלה, יש להניח) מעלה עם תלמידיו הצגה המבקשת - טה טם - להציג את האבסורד שבמלחמה. לנוכח סיפורו של התאום, שניצל מהזוועות שבעולם אך לא מהזוועות שבראשו, מאבד המחזאי את דרכו: "העזתי לכתוב מחזה על מלחמה בלי לדעת כלל מה היא נושאת בחובה, ומה היא מעוררת," הוא אומר. ובכן, התנצלותך התקבלה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
