גלבי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גלבי
מכר
מאות
עותקים
גלבי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

איריס אליה כהן

איריס אליה-כהן, סופרת, משוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות, הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים רבים ולאחרונה נכנסו לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. 
בימים אלה רואה אור ספרה השישי "גבר אישה ציפור" (ידיעות ספרים 2018)
בשנת 2017 רכש תאטרון "הבימה" את הזכויות להמחזת "גלבי", (ידיעות ספרים 2016) העוסק בחטיפות ילדי תימן. ההצגה תעלה על הבמות במהלך שנת 2018. כמו כן עיבדה היוצרת, המחזאית והבימאית חנה וואזנה גרינוולד את הפואמה "יולדות" מתוך "פלא -פואמות ושירים" (ידיעות ספרים 2017) המתארת את האימהות הנגזלת של ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים. ההצגה עלתה בהצלחה רבה בסוף שנת 2017, וצפויה להגיע לאולמות בכל רחבי הארץ. 
 

תקציר

זהו חודש ספטמבר בשנת 1983. זוהרה התגרשה כבר לפני חמש שנים מבעלה הקיבוצניק, אבל טרם הסירה את הטבעת מאצבעהּ. היא עורכת דין מצליחה בשנות השלושים לחייה ואֵם ליונתן בן השבע. זוהרה נושאת על גבה את כאבי משבר ההגירה של הוריה שעלו מתימן, ובתוכם את היעלמותה של אחותה בתיה מן המעברה. עייפה מעשרות שנים של היתקלות בקירות, היא יוצאת למסע חיפושים עם יגאל, חוקר פרטי שתקן ואופטימי, שנותן לה זמן ונותן לה מרחב נשימה.
 
חברתה הטובה ביותר של זוהרה היא אדיבה, בת לניצולי שואה פולניים ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. אדיבה היא דור שני לסודות ולהשתקות, וגם היא נושאת על גבה את סבלותיהם של הוריה, שהולכים ומתבררים כאיומים יותר ויותר ככל שנוקף הזמן.
 
סיפורן של השתיים מעיד באופן עז מבע על אודות מורכבותו של כור ההיתוך הישראלי בגילומו המיוסר והשביר. העלילה נודדת בין סביבות חיים שונות אך דומות להפליא, ובין זמנים לסירוגין מאז סוף שנות החמישים - עת הסעיר משפט אייכמן את המדינה - ועד לתחילת שנות השמונים, עת החלו להיפרם הפקעות שלכדו סודות כמוסים על פשעים רחוקים. כל זאת תוך שיבוץ מעודן של רגעי הומור וגרוטסקה, חסד וחמלה, שברי שפות יהודיות נשכחות ופיוט רב-יופי.
 
"גַּלְבִּי" הוא רומן מותח, מסעיר ושובה-לב על כוחם הנצחי של קשרי דם ומשפחה, על תעצומות נפשן ותשוקתן של נשים חברוֹת ונשים אחיוֹת, על התמודדות עם אובדן ועל אזלת היד של כולנו – ולא משנה מאיזה עדה אנחנו - למול כוחם המצמית של תהליכים היסטוריים ושל עוולות שנעשו בזמנים אחרים, שאין ביכולתנו למנוע ואין ביכולתנו להשיב לאחור ולתקן. 
 
פרשת ילדי תימן מוצגת כאן כפי שמעולם לא הוצגה בספרות העברית: פצע שותת ומייסר, שאין שוכחים ממנו ואין מכפרים עליו. הסופרת הנפלאה איריס אליה כהן שבה ומוכיחה בפנינו את רגישותה העצומה לכל מה שסוער בלבבם של אנשים, ואת כושר ההבחנה הקפדני שלה לכל אשר רוחש בין קירות הבית,  בין בני הבית, הנוכחים והנעדרים.
 
זהו הרומן השלישי מפרי עטה של איריס אליה כהן, סופרת ומשוררת, אם לארבעה המתגוררת בטבעון. קדמו לו "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), שזכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן; ו"דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), שנמנה עם תריסר המועמדים לפרס ספיר.

פרק ראשון

״איפה הזיכרון שלי?״
זוהרה, מושב גבעת יערים, 15.9.1983
 
ככל שנוקפות הדקות והשמש שוככת, נראים שמי הצהריים מבעד לחלון המוגף למחצה - מימיים משהו, וכאילו מטפטפים, אף שהקיץ מתבצר ולא מראה כל סימני כניעה. האוויר צהוב ומאובק ורוח יבש נדחק בין חווקי התריסים. כמה ציפורים רפות מעוף חגות מעל לצמד ברושים תאומים שזוהרה קלטה כבר כשיצאה מהרכב, עוד לפני שנכנסו אל בית משפחת צברי.
הדמיון בין העצים הפתיע אותה, והיא חשבה שבאיזשהו אופן הוא הולם את נסיבות הביקור. לא רק שעלוות העצים העבותה נראתה זהה בתכלית, בעלת אותו שיעור קומה ואותו גוון ירוק סמיך, אלא ששתי צמרותיהם המחודדות התעגלו בקצה בדיוק באותו אופן, התכרבלו פנימה כגל, וזו כנגד זו, התוו יחד צורה של לב גדול.
היש סימן מעודד מזה?
זוהרה משתדלת להקשיב לשיחה, אלא שכמו השמים, גם תשובותיה של רומיה, האם הזקנה, נוזליות, נשפכות לכל הכיוונים, והיא מערבבת זיכרונות שלא ברור מה הקשר שלהם לפרשה, חלומות שפקדוה, חסרי פשר ומוזרים, ובוללת שברי קינות תימן בפסוקי תהילים.
יגאל - החוקר הפרטי ששכרו זוהרה ואחיה לפני קצת פחות מחמישה חודשים, במטרה למצוא את בתיה, אחותם האבודה - מעלעל באלם בדפי הפנקס, כנראה מנסה להיזכר מה ביקש לשאול. רומיה, שיושבת על הספה הארוכה לצד חיים, בנה החייל, שבה וממלמלת: ״אח יא גַלְבִּי הלב שלי, איפה הזיכרון שלי, איפה״ - אוושת עלי הגפן הכמושים שמתדפקים בחלון ממלאת את ההפוגות שבין המשפטים - ״לא יודעת איפה הזיכרון שלי.״
״לא צריך להילחץ,״ יגאל מרים את ראשו ואומר בקולו השקט, המדוד, ״אנחנו רק מנסים להצליב כמה סיפורים -״ כבד גוף ורחב, תופס יגאל יותר ממחצית הספה הדו־מושבית, מותיר פיסת מקום צרה לבתה היפהפייה של רומיה - זוהרה לא זוכרת מה שמה - ששכיות עיניה קורנות בכל פעם שהיא משיאה את מבטה אל מי מהנוכחים. ובמיוחד כשהיא מביטה ביגאל.
״להסליב? מה להסליב?״ מחזירה לו האם ומתייפחת, ״יסחק, יסחק -״ ממלמלת את שמו של בנה הנעדר ושוב פונה אל חיים, צעיר ילדיה, ״מה לעשות? יא אִבּני, הרבה הרבה שכחתי -״
חיים, בן למופת, מחזיק את אמו במרפקה, מלטף את זרועה ולא נלאה מלהרגיע אותה: ״לא נורא, אמא, תספרי מה שאת זוכרת.״ כמו לאחותו, גם לו עיניים מאירות, אלא שמצמוצים תכופים מעיבים על פניו.
זיעתה של זוהרה ניגרת. דומה כי שני מעיינות נובעים מרקותיה. היא מנסה להזדקף. הכורסה שהתיישבה עליה נמוכה מדי, מסתבר, ושקועה - ולא זאת בלבד, אלא שהמשענת נטויה לאחור, בזווית קהה.
ופתאום, בקול אחר, ברור ויציב, שלא דומה במאום לקודמו, אומרת רומיה: ״תאכל, תאכל משהו -״ ושולחת חיוך מפציר אל יגאל, שכמו בכל הפגישות שקיימו עד עתה, מתחבב על כל המרואיינים בקלי קלות, בלא כל מאמץ.
״לא, לא תודה,״ יגאל מסרב כהרגלו - זוהרה מהרהרת: מה הוא אוכל? בכל המקומות שאליהם הגיעו עד עתה הוא תמיד נעתר רק לקפה שחור מר, נטול סוכר - ״אני לא רעב,״ הוא מחייך אל רומיה ובתוך כך מגשש בכיס מכנסיו, שם, זוהרה יודעת, מחכה לו חפיסת הסיגריות שאליה הוא משתוקק בכל מאודו.
״אז תטעמי את,״ דוחקת רומיה בזוהרה, אף שאין בכך כל צורך. בניגוד ליגאל, זוהרה אוכלת מכל הבא ליד ואינה נזקקת לשום מילות עידוד. רק לפני רגע רכנה אל השולחן ונטלה כעך עגול, זהוב ושמנוני. כעת, תוך שהיא מיישירה אל יגאל מבט שובב, מקושט בקומץ חיוך, היא נוגסת בכעך בזהירות, בשל נטייתו להתפורר, ומחווה בפה מלא: ״וואו, תודה, זה נהדר.״
***
למרות ריבוי הרהיטים, התמונות, חפצי הנוי והסרק ומיני הצעצועים המפוזרים פה ושם - ודאי שייכים לנכדיה של רומיה המתגוררים בבית שמש, כפי שהספיקה לספר להם קודם - נראה הבית ריק וקודר. מקיר חדר האוכל, המטויח בשפריץ לבן, אופנתי, משקיף אל היושבים בסלון דיוקן ספק מצויר, ספק מצולם של זקן תימני. התמונה, לא גדולה במיוחד, נתונה במסגרת זהב עבותה ומפותחת, מזכירה לזוהרה את אביה. לא רק בשל מראהו של הזקן, אלא בשל האיסור הגורף שהטיל עליהם, על זוהרה ואחיה, לתלות תמונות או פוסטרים על קירות חדרם. ״ייהרג ובל יעבור,״ היה קוצף, ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה!״ ופעם, כשצדוק, אחיה הבכור, העז להציב את עטיפת התקליט של פול אנקה על המדף, פרע אותה אביהם בחמת זעם וקרע את פרצופו היפה של הזמר לחתיכות: ״אֲבִּיר יַעֲקֹבּ אלוהים!״ זעק כאילו תפס את צדוק נהנה מנתח חזיר או בולס לחמנייה בפסח, ״המוח שלך עוד עָאבִּץ בוסר! זה עבודת אלילים זה!״
הזקן בתמונה חובש את כובע ה״כופיי'ה״ המסורתי, וסביבו כרוכה ה״מאצ'ר״, המטפחת שעליה ויתרו רוב העולים ארצה, וכמוהם אביה, בכאב רב. זוהרה נזכרת איך מדי שישי, לפני שהיה הולך לבית הכנסת, היה אביה שולף את המטפחת מהארגז שבו היו גנוזות כל מיני מזכרות ששרדו את מסע העלייה ארצה ואת ימי המעברה העגומים, פורש אותה ומקפל לשניים. את משולש הבד שנוצר היה מתחיל לגלגל לכדי נחש בד שטוח, מהקודקוד אל הבסיס, ובתוך כך היה ממלמל לעצמו כל מיני פסוקים והלכות. ייתכן אף ששינן בלבו את סדר הפעולות הללו, שמא ישכח. הפחד הגדול שלו היה שילדיו יזנחו את מסורת אבותיו. בכל הזדמנות נהג להטיף להם: ״בסוף לא יישאר לכם טיפה מסורת!״ אלא שגם הוא עצמו נכנע למנהגי הארץ והיה מחזיר את המטפחת לארגז מבלי לכרוך אותה לכובע, ועל פניו נסוכה אותה הבעת עלבון נרגנת, כשל ילד שהצליחו להתל בו, שמשכו אותו בהבטחות שווא.
על כתפיו של הזקן בתמונה מוטלת גלימה לבנה או טלית. פניו צנומות וקמטים עבים ורחבים, כקמטי עלי הכרוב, מכסים אותן. נטיפי פאותיו הארוכות וזקנו הדל שחורים משחור. אישוניו, קטנים וכהים אף הם, כמו הושלכו לעומק בארות העין. אולי בשל כך נראה לזוהרה מבוהל ומצליח להפיל חיתתו גם עליה. היא מסבה מבטה מן התמונה, כדי להימלט מהזיכרון. אבל פניו של הזקן משתקפות גם בזגוגית החלון שמולו, כמו מתעקשות להתגלות ולהתמיד בנוכחותן.
לא רחוק משולחן האוכל האליפטי, שערב רב של שישה כיסאות לא תואמים מכתר אותו, עומד מזנון כהה משנות השישים או השבעים. שכבת אבק הגונה מכסה את צלעותיו. בעיבורו ארונית זכוכית מנצנצת - כנראה בשל קרני שמש דקות המתפלחות מחלון המטבח - אוצרת סטים של כוסיות קריסטל, ספלים וכמה בקבוקים של משקאות חריפים. בחלקו התחתון של המזנון, מכל צד, שלוש מגירות. תקועות באמצע הדרך, לא לפה ולא לפה. לא פתוחות ולא סגורות. מפתחות ברזל נעוצים בפתחי מנעוליהן הרחבים, שצורתם כגוף אישה בשרנית, כבירת ישבן. את חלקו העליון של המזנון מאכלסים מדפים ארוכים - שבמהלך השנים התקערו במרכזם עד כי קיבלו בטן קטנה - ועליהם עשרות אם לא מאות ספרי קודש. דחוקים שדרה לשדרה, מנוונים למראה, כאילו לא נשלפו ממקומם מעולם. השולחן והמזנון גם יחד, אחד לאחד, כאילו הועתקו לכאן מבית ילדותה של זוהרה, מהבית שבו מתגוררת אמה עד היום.
״זוהרה, את איתנו?״ יגאל פונה אליה, ממוטט את מגדל מחשבותיה. מבטיהם מצטלבים כשהיא עונה, ״כן. לגמרי.״
ליד המזנון, מתקן סלסילות מפלסטיק שנדד לסלון מסיבה לא מובנת, ומכיל בצלים, תפוחי אדמה שהחלו להנביט שורשיהם וכמה כדורי פינג פונג. למרגלות המתקן מוטלות שתי בובות פרווה כחולות: דרדסית זהובת שיער ודרדסבא. לשתיהן מצנפות שהיו בעברן לבנות. יונתן - זוהרה מהרהרת בבנה בן השבע - כבר הודיע לה שבפורים הבא בכוונתו להתחפש לְגַרְגָמֵל הרשע מסדרת הטלוויזיה המצוירת, הפופולרית. ״דווקא לגרגמל?״ יותר משהדאיגה אותה השאלה מנין ישיגו פאת קרחת ותותבת אף נשרי, ארוך, תמהה על הבחירה להתחפש דווקא לדמות השנואה כל כך. ״לא מצאת לך מישהו יותר נחמד להתחפש אליו?״ שאלה, וילדהּ נקב בה את מבטו של אביו, בעלה לשעבר, והשיב, ״את תמיד אומרת לי שלא צריך לעשות מה שכולם עושים... שצריך לפתח חשיבה עצמאית.״ ״מה זה קשור?״ שאלה, אף כי הבינה לאן הוא חותר. ״גם רונן וגם איתי,״ הסביר, ״כבר אמרו לי שהם מתכוונים להתחפש לדרדסים״ - בזמן שחישבה מה תהא תשובתה, אמר: ״זאת רק תחפושת, אמא!״ השיחה הסתיימה במשפט שאמה, סבתו של יונתן, נהגה לומר השכם והערב: ״הרשעים הם ברשות לבם, אבל הצדיקים - לבם ברשותם.״ ואחרי שהסבירה לו את פשרו, הוסיפה: ״אני יודעת שאצלך הלב תמיד במקום הנכון. זה מה שהכי חשוב.״
***
ובינתיים שבה רומיה לקונן על בנה האבוד. ״יסחק, יסחק,״ קולה נסדק: ״אל תחריש ואל תשקוט אלוהים, כי הנה אויבך יהמו -״ וממלמלת: ״יְבַּכִּי טְיוּרְאַ לְסָמָא אפילו עופות השמים בכו איתי״ - מבטה נופל על המרבד שאניציו מרוטים, ושוב היא מסיעה את צלחת הכעכים מעט ימינה, ואת צלחת הַתמַרִינְדִי מעט שמאלה, כמו מבקשת לפנות מקום לצלחת נוספת, אבל כעבור רגע חוצות את השולחן גם צלחות הפיסטוקים והאגסים, ושבות על עקבותיהן, וחוזר חלילה, כנהגי מוניות שלא מצאו את הכתובות שאליהן היה עליהם להגיע.
״די, אמא, די,״ כמעט כל מילה מלווה במצמוץ עצבני. ״מה יעזור הבכי?״ בולם חיים את תנועת הצלחות, כאילו יש להן ישות משל עצמן או השפעה על האם, ואם תירגענה, תירגע גם אמו. בזווית העין מבחינה זוהרה כי מושבת האורות המנצנצים שכיסתה את זגוגית המזנון מתפוגגת. ״תן לה לבכות, זה טוב שהיא משחררת את הכאב -״ אומרת האחות שעד עכשיו שמרה על זכות השתיקה. חיים משלח מבט כועס אל אחותו: ״מה טוב, מה? אין לזה סוף, זה לא נגמר -״ וזו, אישוניה כגבישי זירקון: ״זה לא בריא, זה לא טוב שהכול היא שומרת בבטן, ככה אבא היה, ותראה איפה הוא עכשיו -״ חיים מניף ידו בביטול: ״מה קשור אבא עכשיו. הוא מת מהתקף לב -״ זוהרה רוצה להגיד: ״התקף כאב,״ כאביה - גם הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שבתו נלקחה ממנו - אלא שהאחות מקדימה אותה: ״ולמה אתה חושב שהוא חטף התקף לב?״ ושני האחים נכנסים לוויכוח עז רגשות שהולך ומתלבה עד שהאם מבקשת מהם לחדול: ״די, די, תפסיקו לריב, וָּאנָאבַּ(א)בְּלוֹם אני אשתוק,״ ובאמת משתתקת.
ובחדר משתררת דממה. אלא שאין זו דממה טובה, רכה, כמו זו שזוהרה זקוקה לה, כי אם דממה קשה, נרגנת, רצופה חתחתים, שמפילה את זוהרה אל תהומות הצער. היא מסתכלת ברומיה ובילדיה, והייאוש מתפשט אצלה בגוף, אין לה כוח, אין לה כוח לזה יותר, שמישהו ייקח את הסיפור הזה ממנה, שמישהו יסחוב אותו במקומה ולמה הסכימה להיכנס לזה עוד פעם, שלושים שנה וכמה אפשר, כמה כבר אפשר לחכות, ומה עושים ומתי יראו את הסוף ואיפה היא, איפה בתיה, איפה היא, לעזאזל, והחיים בכלל, גסים ומגושמים וכבדים וכמה אפשר, לעזאזל, וכואב לה הגב.
אתמול בערב, רגע לפני שיצאה מחדרו של יונתן, שמעה אותו קורא לה, ״אמא -״ קולו מתוק, וכשהוא אומר את המילה הזאת, היא מסוגלת לאכול אותו. ״כן?״ נעמדה בדלת. היא מכירה את הטקס. את השאלה שחוזרת על עצמה: ״את מי את הכי אוהבת בעולם?״ וכמדי ערב, ענתה: ״אותך. אתה יודע את זה. הכי־הכי בעולם,״ וכבר כיבתה את האור, אלא שלפתע החליט להוסיף עוד כמה שאלות: ״ואת סבתא מזל?״ ״ברור,״ ענתה, ״גם אותה אני אוהבת הכי בעולם. היא אמא שלי.״ ״ואת סבא יחיא?״ סוכר קולו התפזר באוויר. היא ניגשה אל החלון והסיטה את הווילון. כדאי שאלוהים ישמע את השיחה הזאת, הרהרה. אקוורל ירח ניגר על גג הבניין השכן כשהתיישבה על סף מיטתו, על שמיכת הקיץ, שבדיוק כמו אביו, תמיד מעיף אותה מעליו במהלך הלילה: ״כן. אפילו יותר ככל שעובר הזמן,״ אמרה וכיסתה אותו. ״ואת דוד יואל?״ ״ברור, יונתן. הוא אחי הקטן,״ ולפני שימשיך למנות את כל בני המשפחה - הלילה אמנם רענן, אבל היא עייפה - המשיכה: ״וכן, גם את שפרה ואת צדוק אני אוהבת. הכי. הם האחים שלי. ואת אדיבה גם. הכי. כי היא חברה שלי. ה־חברה שלי. אנחנו כמו אחיות. אני אוהבת אותה מאוד -״
״ואת אבא?״ כמה שהוא דומה ליאיר, חשבה. אותן עינֵי זית. ואותו המבט הנוקב. ואותה קשת נמשים, כנגד כל הסיכויים, ברום הלחיים, ואותו חיתוך דיבור צבאי, חד־משמעי וקצר, ואפילו אותה נשיפה חוזרת ונשנית אל תוך האגרוף, כמו כדי להפשירו, גם בעיצומם של ימי הקיץ הבוערים. כבר כמה זמן שהיא תוהה אם גם הנשיפה הזאת היא חלק מהתורשה, או שיונתן, שמעריץ את יאיר, רכש אותה במתכוון, כדי להידמות לאביו ולכווץ לה את הלב עוד טיפה. ״כן,״ ענתה ולא שיקרה: ״אני עוד אוהבת את אבא שלך. למרות שאנחנו כבר לא ביחד. פשוט לא הסתדרנו -״ ״זה בכלל לא פשוט,״ החזיר לה והשתתק. מזל שלא שאל אם היא אוהבת את סבו מצד אביו, ישעיהו. אין אדם שהיא פחות מחבבת בעולם כולו. אבל אז יונתן לחש, אם כי בנימה פסקנית: ״אבל את בתיה את הכי־הכי־הכי אוהבת בעולם, יותר מכולנו, נכון?״
״את בתיה?״ ארבע אותיות שמה של אחותה הנעלמת, שקופות וחדות כאדרות דג, נתקעו בגרונה. ״כן,״ הנהן בחושך, ״את כל הזמן מדברת עליה ואת כל הזמן מחפשת אותה ואת כל הזמן -״ קטע את עצמו. ״אני כל הזמן מה?״ שאלה. ״עצובה,״ ענה. ״אני לא יודעת. אני לא יודעת מה אני -״ זוהרה הרגישה אשמה. ״אני חושבת שהיא פשוט הכי חסרה לי בעולם -״
הוא הסב ראשו אל הקיר כשאמר: ״זה בכלל לא פשוט -״
***
כעבור שתיקה בת דקות ארוכות שנמתחה מקיר אל קיר, פוקע אותה יגאל, ״טוב, בואו נעשה סדר,״ ומנסה לנתב את הריאיון למחוזות מעשיים ומאורגנים יותר, אחרי שהוא חוזר על הפרטים הידועים: בנה של רומיה צברי, יצחק, היה כבן שנתיים כשנמסר לרופא ואחות שהגיעו אל אוהל המשפחה במעברת עין שמר. בתואנה כי הוא חולה, נלקח ממנה, וכאילו בלעה אותו האדמה. כל זה קרה בסוף דצמבר, שנת 1951. בנר שלישי או רביעי של חנוכה, רומיה לא זוכרת.
יגאל מסכם: ״זה בדיוק הסיפור של בתיה,״ ומורה על זוהרה. ואכן, כל הפרטים האלה דומים במפגיע לסיפור היעלמותה של בתיה, אחותה. לא רק הנסיבות, כי אם גם התאריך. פחות יום אחד בלבד. אמה של זוהרה טוענת שבתיה נמסרה לאותה אחות ולאותו רופא שהגיעו אליה לאוהל, זה היה נר שני של חנוכה.
״אז הם נכנסו לאוהל -״ יגאל שולף את העט, גם פנקסו דרוך, ״ומה קרה אז?״
רומיה, שלמרבה השמחה ובניגוד לתחילת השיחה נראית כעת קשובה ומרוכזת, תולה בו עיניים תמות: ״לא... לא... לא נכנסו פנימה. קראו לי החוּסה.״
״למה?״
״לא יודעת.״
״ירד גשם?״ אחיזת העט של יגאל משונה מעט. הוא כותב כשאגודלו זקור, כמי שמבקש לסמן שהכול מתנהל למישרין.
״ירד,״ מהנהנת רומיה והמטפחת נושרת מראשה, ״בטח ירד. ירד חזק. והיה קר והכול הכול מים, שיטפונות כל הרִסְפה.״ גם אמה של זוהרה מספרת כי ביום היעלמותה של בתיה הציפו גשמי החורף את המעברה עד שחלק מהאוהלים קרסו על יושביהם. ״ישבתי בחושך, כולי רטובה כמו סמרטוט, ובכיתי בכיתי, לא ידעתי מה לעשות.״ כך מתארת אמה את רגעי הבהלה, כשהבינה שעשתה טעות כשהסכימה למסור את בתיה לאותם בני בלייעל.
״ומה בדיוק הם אמרו?״ יגאל שואל.
״הרופא לא דיבר. הוא בכלל לא היה מפה אני חושבת -״
״אז מאיפה הוא היה?״
״לא יודעת,״ רומיה מושכת בכתפיה ואגב כך מושכת גם באפה, ״אבל הוא לא נראה לי סַבָּר בכלל -״
״טוב,״ יגאל מציץ במכשיר ההקלטה, כמו מוודא שאינו מושפע מכך שהוא כותב כל מילה שיוצאת מפיה של רומיה, ומורה לה: ״תמשיכי.״
״האחות היו לה פנים כאלה עגולים, כמו של ירח קסת, ושערות לא כל כך טובות. חלשות.״ רומיה מדגימה ומושכת קווצת שיער רפה שהסתתרה תחת מטפחתה, ״אני אמרתי לה, מה אתם רוסים ממני בעלי לא בבית והיא אמרה: שמענו שהילד שלך חולה. אנחנו ניקח אותו לַבית חולים... אמרתי, למה חולה? אמרה, חולה. תראי אותו. כל הפנים שלו אדום.״
ושוב, בדיוק במילים האלה מתארת אמה של זוהרה את דברי האחות. מדגישה את העובדה שבתיה היתה בריאה וחיונית.
״לאן הם אמרו שהם רוצים לקחת אותו?״
״אוטו?״ משבשת רומיה, ״זה היה טנדר.״
״התכוונתי... לאן הם לקחו את יצחק?״ יגאל מסיר את כובע המצחייה מראשו, כמו כדי לאוורר את מוחו. חושף נטייה ברורה להתקרחות. כשהוא מבחין במבטה של זוהרה, הוא ממהר להשיב את הכובע על כנו.
״אם הייתי יודעת...״ שוב פורצת האם בבכי ופונה אל בנה, ״אח יא גַלְבִּי, מה אני יעשה? כלום לא הבנתי מה שהם רוסים ממני.״
״אמא, את לא אשמה.״ חיים מחבק את כתפה ואגב כך מיטיב את מטפחתה שנקשרה כלאחר יד, ״זאת לא אשמתך. את האחרונה שאפשר להאשים,״ וממצמץ ביתר שאת.
״אולי אמרו לך שהם לוקחים אותו לרמב״ם?״ זוהרה מתערבת, נסמכת על סיפורה של אמה.
״אה. לרמב״ם. כן,״ מאשרת האם וחוזרת: ״אחד רופא, אחד אחות.״
״ואיפה היה בעלך?״ יגאל שואל, למרות שכבר קודם סיפרה להם רומיה כי בעלה נשלח באותם ימים מרים לעבוד בנטיעות, בהרי ירושלים. ״אמרתי לך... שלחו אותו לשתול עֵסִים... אחר כך גם שלחו אותו לסלול כבישים בַּסָפוֹן... ליד חיפה... אני חושבת... אני לא זוכרת... הייתי רק אני והילד ומשפחה שלו... של בעלי. אמא שלו היתה מאוד מאוד זקנה. אבא שלו גם לא היה מבין כלום. אף אחד לא מבין כלום. וגם אני הייתי טיפשה, מטומטמת...״ רומיה מגדפת את עצמה, ושוב מוצפות עיניה דמעות. בשל פניה החלקות, שאין בהן ולו קמט אחד, הן ניגרות במהירות עד לירכתי לחייה ואל אדן הלסת, ואז נופלות על צווארון שמלתה הפרחונית. ״וכמה שלמה סעק עלי כשחזר ולא מסא את הילד. אמר לי, אמרתי לך לשמור אותו כמו שסריך. את אין לך שכל בכלל. הכול בגלל שאין לך שכל בכלל. הכול באשמתך, הוא אמר -״
את שהיא מספרת להם כעת, לא סיפרה עד כה. וזוהרה מהרהרת באביה, שמעולם לא סלח לאמה על שמסרה את בתיה לאותם רופא ואחות בני בלייעל. כמה כעס עליה. כמה צעק עליה. כאילו עשתה זאת במזיד. ״איפה היה הראש שלך?״ היה מטיח בה בשנים הראשונות בכל הזדמנות, בוקר וערב. ״איפה היה הראש שלך?״ לקראת סוף ימיו, בעיקר בחגים. סביב השולחן. לפעמים, בילדותה, לפני שהיה נרדם, בלילות, היתה שומעת אותו מנאץ ומגדף את כל שרשרת האחראים לאסון. את משרד הקליטה, את משרד הפנים, את המשטרה, שלא עשתה דבר כדי לסייע לעולים האומללים, את בתי החולים, את הרופאים, את האשכנזים, את הרשעים באשר הם - ותמיד־תמיד קינח באמה, שספגה את הקללות הקשות והמרות ביותר. זוהרה זוכרת את בכייה הנאנק של אמה, הרצוץ, הנאשם, הנחנק מצער. עד היום היא שומעת אותו, הגם שחלפו שבע שנים מאז שאביה נפטר. גם אמה עדיין לא סולחת לעצמה.
וכמו בסרט אימה שזוהרה לא רוצה לראות ובכל זאת נשארת לצפות בו - כילדה קטנה, מציצה מבין חרכי כפות ידיה, סקרנית ומבוהלת גם יחד - מוקרנים כעת הזיכרונות על מסך מוחה. הנה אמה השבה מבית החולים, נכנסת לבית ובזרועותיה יואל, תינוק כבן יומיים, חבוש בחיתולים כפצע, והיא ממאנת להניחו על המיטה, מחשש שיילקח גם הוא. והנה אמה בעיצומו של עוד התקף חרדה. אישוניה מחליקים וגלגלי עיניה מלבינים. הלסת שלה נשמטת והיא כמעט בולעת את הלשון. והנה אמה בעוד אחד מפרצי הייאוש הבלתי־נגמרים. עומדת מול הכיריים, בוהה נכחה, פניה מתכסות אדים וזיעה ודמעות, והיא חובטת בספר תהילים עד שכריכתו נעתקת, ואז, מעל להבות האש הכחולות, מאיימת להשליכו פנימה. ופעם, זוהרה נזכרת, התעוררה באמצע הלילה למשמע צרחותיה של אמה, שפילחו את התקרה. התברר כי כמעט מעכה את גופו הפעוט של יואל בשנתם - עד גיל חמש נרדם אחיה הצעיר במיטתם של ההורים - אביה התעורר גם הוא והחל להכות בפניו, ואז, בחמת זעם, תפס את ידה של אמה וטלטלה כה חזק, כמשוגע, עד כי כמעט עקר את היד ממקומה.
***
זוהרה מגניבה מבט נוסף בתמונה, וכאילו קם הזקן המבוהל והמבהיל לתחייה, נד בראשו לעברה. פאותיו זולגות, מטפטפות. הטלית רוחשת על כתפיו... זוהרה מנסה להתיישר ומוחה את הזיעה ממצחה בשרוול חולצתה.
יגאל שוב נוקב מבט בזוהרה, אבל שואל את האם: ״את יכולה לתאר לי איך נראה הרופא הזה? הוא היה גבוה? נמוך? שמן? היו לו משקפיים? הוא החזיק איזה תיק ביד? מקל?״
״גבוה. כן.״ פניה של רומיה כהות ושטופות דמע.
״גבוה? את זוכרת אם הוא עמד זקוף... או קצת כפוף?״ יגאל מטה את ראשו, בספק.
״זקוף. כן.״
״הזיכרון של אמא לא משהו -״ חיים מגלה את אמריקה והאם מספיקה להתחרט: ״לא, לא זקוף. אבל היו לו משקפיים.״
יגאל לא מתרגש. הוא רוכן לעבר האם, מבקש לוודא שהיא שומעת אותו כמו שצריך: ״והוא לא הוציא שום מילה מהפה? לא אמר כלום?״
האם, שוב מוסחת ותלושה, כלל לא מתייחסת לשאלתו, ״האחות? היא דווקא לא היתה יפה בכלל. אפילו שהיתה אשכנזייה -״
״אשכנזייה״ - יגאל מחרה מחזיק אחר המילה האחת אבל כותב בפנקסו משפט ארוך, אולי שניים. ומחייך.
״למה אתה סוחק?״ רומיה שואלת, נעלבת.
״אה, לא. הכול בסדר,״ יגאל משיב, על פניו ארשת מסתורית, סודית, כמי שעלה על איזה פטנט עולמי - לפני קצת יותר משנה, מהרהרת זוהרה, כשניחש צדוק, אחיה הבכור, את כל ששת המספרים בלוטו, ובמשך חודש שלם בחר לשמור לעצמו את דבר הזכייה ולא לספר עליה לאיש, היתה נסוכה על פניו ארשת דומה. בכל פעם שזוהרה היתה שואלת לשלומו, היה עונה: ״הכול בסדר,״ מה שגרם לה לחשוש שהכול בכלל לא בסדר. אולי גם יגאל התעשר באופן פתאומי? הפך למיליונר קטן?
בכל מקרה, אין ספק שהגיע הזמן שיחליף את רכבו, שקטן עליו בכמה מידות.
כמה משפטים נוספים מכחילים בתוך הפנקס, ויגאל שואל את רומיה: ״זה יפריע לך אם אני אצא לעשן?״ רומיה מנופפת בידה הימנית בביטול ומורה על השולחן: ״תאכל כּעכּין. לא טעמת אפילו -״ זוהרה אומרת: ״יגאל, אנחנו כמעט מסיימים -״ רומזת לו שיתאפק והוא נאנח ושואל לפשר כדורי המאפה המתגוללים בצלחת: ״מה זה?״
״זה מין כעכים כאלה,״ זוהרה מסבירה.
״זה מטוגן? אני לא אוכל מטוגן -״ יגאל מועך את כרסו, שאינה נפוחה אמנם, אבל רחבה מאוד. גם אם יתאמץ מאוד, לא יצליח לכפתר את הז'קט.
״לא, זה אפוי -״ זוהרה אומרת ורומיה מאשרת: ״לא, לא. לא מטוגן בכלל.״ וכשיגאל נראה מהסס, זוהרה מוסיפה, ״זה קצח -״ ומצביעה על הזרעים השחורים שמנמשים את הכעכים, ״תנסה. זה טעים.״
״זה טעים מאוד,״ פוסקת רומיה ושוב יגאל מחייך, ובשסע החן העמוק נקווית גומה ובתוכה עוד גומה, זעירה. לחיו כלוח קליעה למטרה. ועדיין הוא נמנע מליטול אחד.
דבקה ברצונה שיגאל יתכבד, מניפה רומיה את הצלחת לעומתו, וכמעט פוגעת בפניו של בנה. זה מציל את אפו בהדיפה זריזה של גופו לאחור, משועשע. זוהרה מחייכת, ולראשונה השבוע, פורחות מלבה בתיה ומטרת בואם לכאן, ונדמה לה שהיא נמצאת בבית דודתה, שרה. כל ביקור אצלה הוא חגיגה מתמשכת של הלצות ובדיחות. מופע בידור של אישה אחת. בפעם האחרונה שביקרו אותה, תמה יונתן: ״מה, סבתא מזל ודודה שרה באמת אחיות תאומות?״ ״כן, בטח. ברור,״ ענתה זוהרה ושאלה, ״למה אתה מתפלא?״ ובנה ענה: ״כי זה לא נראה כל כך הגיוני... סבתא כל הזמן בוכה, ודודה שרה כל הזמן צוחקת.״
יגאל משיב את השיחה למסלולה: ״באיזה שעה הם באו? בוקר? ערב? את זוכרת?״
״אני חושבת זה היה לילה,״ רומיה עונה במהירות. אל אמה של זוהרה הגיעו הרופא והאחות דווקא בשעת בוקר מוקדמת. ובעוד יגאל מסיר את הז'קט, נותר בחולצת הטריקו החדשה שלו, שבחזיתה הדפס של פסל החירות, משנה רומיה את דעתה, ״או בסוהוריים. אני כבר לא בטוחה.״ יגאל אוסף נשימה, מלכסן אל זוהרה מבט, כאילו יש ביכולתה לייצב את תשובותיה הנידפות של רומיה, וממשיך: ״הבנתי שהנהג של הטנדר... זה שהעמיס את הילדים על הטנדר שלו... זה שאמר לך, 'אל תדאגי, נטפל בילד שלך טוב־טוב'... הבנתי שהוא היה שחום עור...״
״שחום עור?״ רומיה מכווצת את מצחה החלק, שממאן להיחרץ.
״מזרחי,״ יגאל מבאר.
חיים מאשר, ״כן, פעם היא אמרת לי את זה.״ זוהרה שמה לב שבכל פעם שהוא מתחיל לדבר, מתרבים מצמוציו. כאילו חוט פנימי, נסתר, כורך את שרירי העין והשפה. חיים מתעניין: ״מאיפה אתה יודע את זה?״
״קראתי חומרים מוועדת החקירה האחרונה... מה שנתנו לי לקרוא. יש הרבה חומר חסוי... אמא שלך העידה שם. גם אבא שלך.״
״כן, אני יודע,״ חיים אומר, ושוב מאירות עיניה של הבת כאבני חן. ״כל הכבוד לך,״ היא מנצנצת, ״אתה מאוד רציני.״ יגאל לא מגיב, והאם נדה בראשה לשלילה: ״כן? אני אמרתי?״ ובתהּ נעה במקומה בחוסר נוחות. ואולי מפני שמבעד למפתח חולצתה של הבת מתריסים שני פלחי שדיה השחומים, הולכת לרגע זוהרה לאיבוד בתוך געגוע ליאיר, בעלה לשעבר. תמיד אהב לראותה עירומה, לחלוטין, והיה צופה בה ממושכות לפני שהחל לגעת בה וללטפה.
״לא... לא בטוחה... אולי היה לו פנים קסת חומים -״
״בן כמה היה הרופא לדעתך? בערך?״ יגאל נאחז בעוד קצה חוט שעלול להישמט מידיו. האם מהנהנת אבל אומרת: ״אני לא יודעת. שַאבּ צעיר...״
״מה היא אמרה?״ יגאל מפנה את השאלה לזוהרה, שכבר שמה לב שהערבית שלו קלושה וכי הוא מתקשה בהבנת מילים וביטויים בסיסיים. זאת, למרות שהיה בעברו איש צבא, כפי שטען בפגישת ההיכרות עם המשפחה לפני ששכרו את שירותיו. בינה לבין עצמה שוללת זוהרה גם את האפשרות שהוא בן עדות המזרח, אפשרות שנראתה לה די הגיונית בהתחלה, בעיקר בגלל הדרך שבה הוא הוגה את האותיות הגרוניות. לא מזמן שאלה אותו למוצאו, והוא סירב להשיב: ״ישראלי,״ ענה לה. אולי חשש שהאמון שנתנו בו בני המשפחה יתרופף. שיפקפקו בהתאמתו לתפקיד וביכולתו לפענח את התעלומה. ״צעיר,״ זוהרה אומרת.
״את זוכרת איך הוא נראה? הרופא? כלומר, היה לו איזה סימן מיוחד? צבע עיניים? צבע שיער?״ יגאל יורה צרור שאלות, ודומה שהאם חשה, ובצדק, כעומדת מול מטווח. גופה מתקמר והיא מתגוננת: ״מה אני זוכרת? הייתי ילדה. ילדה הייתי. בקושי חמש־עשרה. אָנָא בָּנֵית אני חשבתי... מה ידעתי?״ שפתה התחתונה נשמטת וכפות ידיה מוטות כנגד התקרה. שוב היא פורשת את זרועותיה לפנים, כבתרגיל התעמלות, אך זוהרה כבר מבינה שהיא משחזרת את הרגע שבו הושיטה את תינוקה לזרועות אותה אחות. שוב מתיישרות זרועותיה, סהרוריות, ונותרות ככה, במקומן, ריקות.
״וליצחק,״ יגאל ממשיך, ״היה לו איזה סימן מיוחד? צלקת? נקודת חן?״ ולפתע - אין לזוהרה מושג מאיפה זה בא ומדוע - הוא מפטיר: ״יכול להיות שבתיה ויצחק נמצאים באותו מקום -״
״באמת? זה מה שאתה חושב?״ חיים נדרך.
״כן,״ יגאל עונה, מהנהן בראשו. מנין לו הביטחון הזה? זוהרה מתקוממת. ״אבל עוד מוקדם -״ הוא מסייג, אך נימת דבריו חפה מספק ומצניעות. לרגע הוא נראה לזוהרה כאיזה מצביא רב־מעללים, זחוח. כמו דיין, נניח. למה הוא אומר דבר כזה? מדוע הוא נוטע במשפחה תקוות שווא? זה לחלוטין לא אחראי!
ואכן רומיה מזדקפת, מבטה בורק, כאילו לטשה עיניים במדורה עזת להבות. אישוניה מהבהבים. היא פוכרת את ידיה הקמוטות - בניגוד לפניה, נראות האצבעות זקנות מאוד - וכולה הודיה: ״תהיה בריא, תהיה בריא בעזרת השם. שאלוהים ישלח לך ברכה, שאלוהים ישמור עליך -״
יגאל אומר, כמו לעצמו: ״לא יודע אם דווקא אלוהים -״ ונוטל את כוס התה שלו ולוגם. זוהרה עושה כמותו. כפות ידיה מזיעות. טביעות אצבעותיה מכתימות את הזכוכית, ובתוך כך היא שומעת את רומיה מתארת את בנה האבוד: ״יסחק היה חלק חלק ובהיר בהיר לבן לבן, הכי יפה -״ ושוב מתרגזת. בבוקר, בדרך מחיפה לירושלים, בדיוק הלינה באוזניו של יגאל שמשפחות רבות מתארות את ילדיהן החטופים כ״בהירים ויפים״ ולמעשה משחקות לידיה של הגזענות הסמויה. אם היו הילדים שחורים, כלום היו יפים פחות? והאם היה נורא פחות שנעלמו כאילו בלעה אותם האדמה?
״היו לו עיניים ככה גדולות,״ רומיה פוקחת שני עיגולים בעזרת אצבעותיה, ״וירוקות כמו יהלומים... יותר יפה אפילו מחיים היה -״ היא מורה על בנה החייל, למרות שאחותו יפה ממנו בהרבה. כך לטעמה של זוהרה. עיניו של חיים חומקות ממבטיה של זוהרה אל תמונת הזקן התלויה על הקיר בשעה שהאם ממשיכה: ״בהיר בהיר ויפה יפה -״
על פי מחוות גופו הדרוך של יגאל, הרכון אל מכשיר ההקלטה, מבינה זוהרה שיגאל חוכך בדעתו אם לכבותו - עוד בדרך מחיפה חשש שהסוללות עומדות להתרוקן והצטער שלא הספיק לקנות חדשות - ונשען לאחור. תנופת גופו הרחב גוררת עמו את בתה של רומיה, הרזה כאמה.
״מַסְדיק רשע ומרשיע סדיק, תועבת אדוני גם שניהם -״ ממלמלת רומיה עוד פסוק מן המקרא, ופורצת בבכי: ״הרבה הרבה שכחתי -״ ובתוך כך שבה ומסיעה את צלחות התקרובת אנה ואנה, פעם זו פה ופעם זו פה - אגסים, תמרינדי ופיסטוקים, פיסטוקים, תמרינדי ואגסים, כאילו יש בתנועתן כדי לשמן את גלגלי הזיכרון. ״אמא, די... די עם זה.״ חיים מאבד סבלנות, ואמו עוצרת: ״וַּאנָא מִן דָּאכִ'ל קִדּאַפְ'תָּץ אני כבר מתפוצצת...״ זוהרה מנצלת את חניית הביניים כדי ליטול אגס ובתוך כך מהרהרת: די לה מזה, יש לה מספיק מהצער הזה בבית. רומיה היא העתק של אמהּ. והיא עייפה, ארבע שעות נסעו מחיפה לירושלים, עוד שעתיים בזבזו כאן מבלי שגילו כל פרט חדש, ונמאס לה. מחשבותיה על העבודה הרבה שדחתה ומחכה לה, הדיונים אצל קומרנץ ביום ראשון על הבוקר, ההכנות לקראת יום כיפור, ועליה עוד להספיק לסור אל בית החולים ״פלימן״, שבו מאושפזת אמה, ואיפה בתיה, ומה יהיה עם הסיפור הזה, המחשבות נערמות זו על גבי זו למגדל חדש, גבוה, עקום כמגדל פיזה.
ואיכשהו היא רומזת ליגאל שהיא מעוניינת לסיים את הביקור. הוא נראה מופתע - מה הוא עוד רוצה לשאול שלא שאל? - אבל נעתר מיד. ״טוב, סליחה, נראה לי שאנחנו צריכים ללכת.״ בתגובה קמה בתה של רומיה ושואלת בצער: ״כבר?״ נימת קולה מסגירה את העניין הבולט שהיא מגלה ביגאל. לרגע עומדת כל כך קרוב אליו, כפסע מחיבוק ואולי אף יותר מזה. יגאל מכבה את מכשיר ההקלטה, בוחן את חלונית הסליל ותוחב לתיקו.
״אבל לא אכלת כלום!״ רומיה אוחזת בתיתורת צלחות התקרובת ושבה לטייל איתן ברחבי השולחן, ״למה אתם ממהרים? תישארו עוד קצת -״ היא מזכירה לזוהרה את נחמיאס מהמאפייה שברחוב הנביאים, שאף פעם לא היה משחרר בקלות קליינטים שעצרו אצלו בדוכן, גם אם אזלו הפיתות הטריות ומדפי העץ התרוקנו ולא נשאר לו דבר למכור.
״אמא, כבר מאוחר,״ שוב בולם חיים את הצלחות. אחת מהן סוטה הצדה. כמה פיסטוקים עפים החוצה, ובתה של רומיה אוספת אותם ומטילה בחזרה אל הצלחת. הפעם מתחככים אחוריה בברכיו של יגאל, וכמה אדוות קנאה מתרחקות מלבה של זוהרה, כאילו הטילו אבן בעיבורו.
״טוב, אני מבטיח להיות איתכם בקשר.״ זרועותיו הכבירות של יגאל משתחלות אל תוך שרוולי הז'קט ובו בזמן נתלית רצועת התיק השחורה על כתפו.
״רגע, איך קוראים לך?״ באיחור־מה מוצא חיים זמן לברר מה שמה. יכול להיות שבסערת היכנסו לבית מן הצבא, במפתיע, שכחה להציג את עצמה.
״זוהרה,״ יגאל עונה במקומה ומחכה שבתה של רומיה תפנה את נתיב המעבר בין הספה לשולחן, אך זו משתהה. ״זוהרה עדני.״
״רגע, את אחות של שפרה עדני? מחיפה?״ עיניה של הבת מהבהבות כשהיא מתנערת ממקומה בבת אחת ״היא היתה איתי בצבא!״ ושדיה, שחומים ומגרים כנשיקות כיכר לחם, מהבהבים גם הם מבעד למפתח חולצתה הנדיב.
״וואי, באמת?״ חישוב מהיר מעלה כי הבת מבוגרת ממנה בשלוש שנים לפחות. ״איזה עולם קטן!״ ובזמן שזוהרה נותנת את תקציר קורות חייה של שפרה - ״התחתנה, כן, עם דניאל, החבר שלה מהצבא״, ״שני ילדים, מקסימים״ ו״מהנדסת, מהנדסת מכונות״ - קוטע אותה חיים באומרו: ״מתאים לך השם.״ מצמוציו נדמים לרגע כקריצת עין. כאילו הוא מדבר בלשון סגי נהור, ״ואת עורכת דין, כן? כל הכבוד.״
״ונוסף לכול גם יפָה!״ מוסיפה רומיה בגאווה ממקום מושבה, משל היתה בתה.
וכאילו זכתה בכל המחמאות האלה בחסד, שלא בצדק, מסתכל בה יגאל מופתע. מבטו מתארך, משתהה על פניה, כמו בודק מה הקשר בינה לבין הדברים שנאמרו.
״טוב,״ תשומת הלב הפתאומית מביכה. ״נלך?״
״כן,״ מאשר יגאל ומוסיף, ״נקווה לבשורות טובות.״
״כל הכבוד לך, באמת כל הכבוד לך״ - קולה של רומיה, היחידה שנותרה לשבת, בקושי מפלס דרכו מעלה - ״שאלוהים ישמור עליךָ.״ ספק אם הגיע לאוזניו של יגאל.
״אמא, הם צריכים ללכת,״ חיים מדבר לאט וברור, כפי שמדברים אל חירשים או רפי שכל, ״יש להם נסיעה ארוכה עד חיפה.״
״חיפה? אתם מחיפה?״ מרגע לרגע מצטננות עיניה של רומיה ושבות אל צבען המקורי: חום־שחור. גם קולה מתקרר: ״שיהיה לכם בהסלחה, בעזרת השם.״ וכמו במשחק ״הרצל אמר״, מחרים מחזיקים אחריה הנוכחים כולם: ״בעזרת השם.״ אפילו יגאל, שהוא אפיקורס גמור. ״אני לא מאמין באלוהים,״ ענה לזוהרה הבוקר, כששאלה אותו אם יש בכוונתו לצום מחר, ״ואלוהים לא מאמין בי.״
כעבור רגע הוסיף: ״אבל אני לא בטוח מה קדם למה.״

איריס אליה כהן

איריס אליה-כהן, סופרת, משוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות, הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים רבים ולאחרונה נכנסו לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. 
בימים אלה רואה אור ספרה השישי "גבר אישה ציפור" (ידיעות ספרים 2018)
בשנת 2017 רכש תאטרון "הבימה" את הזכויות להמחזת "גלבי", (ידיעות ספרים 2016) העוסק בחטיפות ילדי תימן. ההצגה תעלה על הבמות במהלך שנת 2018. כמו כן עיבדה היוצרת, המחזאית והבימאית חנה וואזנה גרינוולד את הפואמה "יולדות" מתוך "פלא -פואמות ושירים" (ידיעות ספרים 2017) המתארת את האימהות הנגזלת של ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים. ההצגה עלתה בהצלחה רבה בסוף שנת 2017, וצפויה להגיע לאולמות בכל רחבי הארץ. 
 

עוד על הספר

גלבי איריס אליה כהן
״איפה הזיכרון שלי?״
זוהרה, מושב גבעת יערים, 15.9.1983
 
ככל שנוקפות הדקות והשמש שוככת, נראים שמי הצהריים מבעד לחלון המוגף למחצה - מימיים משהו, וכאילו מטפטפים, אף שהקיץ מתבצר ולא מראה כל סימני כניעה. האוויר צהוב ומאובק ורוח יבש נדחק בין חווקי התריסים. כמה ציפורים רפות מעוף חגות מעל לצמד ברושים תאומים שזוהרה קלטה כבר כשיצאה מהרכב, עוד לפני שנכנסו אל בית משפחת צברי.
הדמיון בין העצים הפתיע אותה, והיא חשבה שבאיזשהו אופן הוא הולם את נסיבות הביקור. לא רק שעלוות העצים העבותה נראתה זהה בתכלית, בעלת אותו שיעור קומה ואותו גוון ירוק סמיך, אלא ששתי צמרותיהם המחודדות התעגלו בקצה בדיוק באותו אופן, התכרבלו פנימה כגל, וזו כנגד זו, התוו יחד צורה של לב גדול.
היש סימן מעודד מזה?
זוהרה משתדלת להקשיב לשיחה, אלא שכמו השמים, גם תשובותיה של רומיה, האם הזקנה, נוזליות, נשפכות לכל הכיוונים, והיא מערבבת זיכרונות שלא ברור מה הקשר שלהם לפרשה, חלומות שפקדוה, חסרי פשר ומוזרים, ובוללת שברי קינות תימן בפסוקי תהילים.
יגאל - החוקר הפרטי ששכרו זוהרה ואחיה לפני קצת פחות מחמישה חודשים, במטרה למצוא את בתיה, אחותם האבודה - מעלעל באלם בדפי הפנקס, כנראה מנסה להיזכר מה ביקש לשאול. רומיה, שיושבת על הספה הארוכה לצד חיים, בנה החייל, שבה וממלמלת: ״אח יא גַלְבִּי הלב שלי, איפה הזיכרון שלי, איפה״ - אוושת עלי הגפן הכמושים שמתדפקים בחלון ממלאת את ההפוגות שבין המשפטים - ״לא יודעת איפה הזיכרון שלי.״
״לא צריך להילחץ,״ יגאל מרים את ראשו ואומר בקולו השקט, המדוד, ״אנחנו רק מנסים להצליב כמה סיפורים -״ כבד גוף ורחב, תופס יגאל יותר ממחצית הספה הדו־מושבית, מותיר פיסת מקום צרה לבתה היפהפייה של רומיה - זוהרה לא זוכרת מה שמה - ששכיות עיניה קורנות בכל פעם שהיא משיאה את מבטה אל מי מהנוכחים. ובמיוחד כשהיא מביטה ביגאל.
״להסליב? מה להסליב?״ מחזירה לו האם ומתייפחת, ״יסחק, יסחק -״ ממלמלת את שמו של בנה הנעדר ושוב פונה אל חיים, צעיר ילדיה, ״מה לעשות? יא אִבּני, הרבה הרבה שכחתי -״
חיים, בן למופת, מחזיק את אמו במרפקה, מלטף את זרועה ולא נלאה מלהרגיע אותה: ״לא נורא, אמא, תספרי מה שאת זוכרת.״ כמו לאחותו, גם לו עיניים מאירות, אלא שמצמוצים תכופים מעיבים על פניו.
זיעתה של זוהרה ניגרת. דומה כי שני מעיינות נובעים מרקותיה. היא מנסה להזדקף. הכורסה שהתיישבה עליה נמוכה מדי, מסתבר, ושקועה - ולא זאת בלבד, אלא שהמשענת נטויה לאחור, בזווית קהה.
ופתאום, בקול אחר, ברור ויציב, שלא דומה במאום לקודמו, אומרת רומיה: ״תאכל, תאכל משהו -״ ושולחת חיוך מפציר אל יגאל, שכמו בכל הפגישות שקיימו עד עתה, מתחבב על כל המרואיינים בקלי קלות, בלא כל מאמץ.
״לא, לא תודה,״ יגאל מסרב כהרגלו - זוהרה מהרהרת: מה הוא אוכל? בכל המקומות שאליהם הגיעו עד עתה הוא תמיד נעתר רק לקפה שחור מר, נטול סוכר - ״אני לא רעב,״ הוא מחייך אל רומיה ובתוך כך מגשש בכיס מכנסיו, שם, זוהרה יודעת, מחכה לו חפיסת הסיגריות שאליה הוא משתוקק בכל מאודו.
״אז תטעמי את,״ דוחקת רומיה בזוהרה, אף שאין בכך כל צורך. בניגוד ליגאל, זוהרה אוכלת מכל הבא ליד ואינה נזקקת לשום מילות עידוד. רק לפני רגע רכנה אל השולחן ונטלה כעך עגול, זהוב ושמנוני. כעת, תוך שהיא מיישירה אל יגאל מבט שובב, מקושט בקומץ חיוך, היא נוגסת בכעך בזהירות, בשל נטייתו להתפורר, ומחווה בפה מלא: ״וואו, תודה, זה נהדר.״
***
למרות ריבוי הרהיטים, התמונות, חפצי הנוי והסרק ומיני הצעצועים המפוזרים פה ושם - ודאי שייכים לנכדיה של רומיה המתגוררים בבית שמש, כפי שהספיקה לספר להם קודם - נראה הבית ריק וקודר. מקיר חדר האוכל, המטויח בשפריץ לבן, אופנתי, משקיף אל היושבים בסלון דיוקן ספק מצויר, ספק מצולם של זקן תימני. התמונה, לא גדולה במיוחד, נתונה במסגרת זהב עבותה ומפותחת, מזכירה לזוהרה את אביה. לא רק בשל מראהו של הזקן, אלא בשל האיסור הגורף שהטיל עליהם, על זוהרה ואחיה, לתלות תמונות או פוסטרים על קירות חדרם. ״ייהרג ובל יעבור,״ היה קוצף, ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה!״ ופעם, כשצדוק, אחיה הבכור, העז להציב את עטיפת התקליט של פול אנקה על המדף, פרע אותה אביהם בחמת זעם וקרע את פרצופו היפה של הזמר לחתיכות: ״אֲבִּיר יַעֲקֹבּ אלוהים!״ זעק כאילו תפס את צדוק נהנה מנתח חזיר או בולס לחמנייה בפסח, ״המוח שלך עוד עָאבִּץ בוסר! זה עבודת אלילים זה!״
הזקן בתמונה חובש את כובע ה״כופיי'ה״ המסורתי, וסביבו כרוכה ה״מאצ'ר״, המטפחת שעליה ויתרו רוב העולים ארצה, וכמוהם אביה, בכאב רב. זוהרה נזכרת איך מדי שישי, לפני שהיה הולך לבית הכנסת, היה אביה שולף את המטפחת מהארגז שבו היו גנוזות כל מיני מזכרות ששרדו את מסע העלייה ארצה ואת ימי המעברה העגומים, פורש אותה ומקפל לשניים. את משולש הבד שנוצר היה מתחיל לגלגל לכדי נחש בד שטוח, מהקודקוד אל הבסיס, ובתוך כך היה ממלמל לעצמו כל מיני פסוקים והלכות. ייתכן אף ששינן בלבו את סדר הפעולות הללו, שמא ישכח. הפחד הגדול שלו היה שילדיו יזנחו את מסורת אבותיו. בכל הזדמנות נהג להטיף להם: ״בסוף לא יישאר לכם טיפה מסורת!״ אלא שגם הוא עצמו נכנע למנהגי הארץ והיה מחזיר את המטפחת לארגז מבלי לכרוך אותה לכובע, ועל פניו נסוכה אותה הבעת עלבון נרגנת, כשל ילד שהצליחו להתל בו, שמשכו אותו בהבטחות שווא.
על כתפיו של הזקן בתמונה מוטלת גלימה לבנה או טלית. פניו צנומות וקמטים עבים ורחבים, כקמטי עלי הכרוב, מכסים אותן. נטיפי פאותיו הארוכות וזקנו הדל שחורים משחור. אישוניו, קטנים וכהים אף הם, כמו הושלכו לעומק בארות העין. אולי בשל כך נראה לזוהרה מבוהל ומצליח להפיל חיתתו גם עליה. היא מסבה מבטה מן התמונה, כדי להימלט מהזיכרון. אבל פניו של הזקן משתקפות גם בזגוגית החלון שמולו, כמו מתעקשות להתגלות ולהתמיד בנוכחותן.
לא רחוק משולחן האוכל האליפטי, שערב רב של שישה כיסאות לא תואמים מכתר אותו, עומד מזנון כהה משנות השישים או השבעים. שכבת אבק הגונה מכסה את צלעותיו. בעיבורו ארונית זכוכית מנצנצת - כנראה בשל קרני שמש דקות המתפלחות מחלון המטבח - אוצרת סטים של כוסיות קריסטל, ספלים וכמה בקבוקים של משקאות חריפים. בחלקו התחתון של המזנון, מכל צד, שלוש מגירות. תקועות באמצע הדרך, לא לפה ולא לפה. לא פתוחות ולא סגורות. מפתחות ברזל נעוצים בפתחי מנעוליהן הרחבים, שצורתם כגוף אישה בשרנית, כבירת ישבן. את חלקו העליון של המזנון מאכלסים מדפים ארוכים - שבמהלך השנים התקערו במרכזם עד כי קיבלו בטן קטנה - ועליהם עשרות אם לא מאות ספרי קודש. דחוקים שדרה לשדרה, מנוונים למראה, כאילו לא נשלפו ממקומם מעולם. השולחן והמזנון גם יחד, אחד לאחד, כאילו הועתקו לכאן מבית ילדותה של זוהרה, מהבית שבו מתגוררת אמה עד היום.
״זוהרה, את איתנו?״ יגאל פונה אליה, ממוטט את מגדל מחשבותיה. מבטיהם מצטלבים כשהיא עונה, ״כן. לגמרי.״
ליד המזנון, מתקן סלסילות מפלסטיק שנדד לסלון מסיבה לא מובנת, ומכיל בצלים, תפוחי אדמה שהחלו להנביט שורשיהם וכמה כדורי פינג פונג. למרגלות המתקן מוטלות שתי בובות פרווה כחולות: דרדסית זהובת שיער ודרדסבא. לשתיהן מצנפות שהיו בעברן לבנות. יונתן - זוהרה מהרהרת בבנה בן השבע - כבר הודיע לה שבפורים הבא בכוונתו להתחפש לְגַרְגָמֵל הרשע מסדרת הטלוויזיה המצוירת, הפופולרית. ״דווקא לגרגמל?״ יותר משהדאיגה אותה השאלה מנין ישיגו פאת קרחת ותותבת אף נשרי, ארוך, תמהה על הבחירה להתחפש דווקא לדמות השנואה כל כך. ״לא מצאת לך מישהו יותר נחמד להתחפש אליו?״ שאלה, וילדהּ נקב בה את מבטו של אביו, בעלה לשעבר, והשיב, ״את תמיד אומרת לי שלא צריך לעשות מה שכולם עושים... שצריך לפתח חשיבה עצמאית.״ ״מה זה קשור?״ שאלה, אף כי הבינה לאן הוא חותר. ״גם רונן וגם איתי,״ הסביר, ״כבר אמרו לי שהם מתכוונים להתחפש לדרדסים״ - בזמן שחישבה מה תהא תשובתה, אמר: ״זאת רק תחפושת, אמא!״ השיחה הסתיימה במשפט שאמה, סבתו של יונתן, נהגה לומר השכם והערב: ״הרשעים הם ברשות לבם, אבל הצדיקים - לבם ברשותם.״ ואחרי שהסבירה לו את פשרו, הוסיפה: ״אני יודעת שאצלך הלב תמיד במקום הנכון. זה מה שהכי חשוב.״
***
ובינתיים שבה רומיה לקונן על בנה האבוד. ״יסחק, יסחק,״ קולה נסדק: ״אל תחריש ואל תשקוט אלוהים, כי הנה אויבך יהמו -״ וממלמלת: ״יְבַּכִּי טְיוּרְאַ לְסָמָא אפילו עופות השמים בכו איתי״ - מבטה נופל על המרבד שאניציו מרוטים, ושוב היא מסיעה את צלחת הכעכים מעט ימינה, ואת צלחת הַתמַרִינְדִי מעט שמאלה, כמו מבקשת לפנות מקום לצלחת נוספת, אבל כעבור רגע חוצות את השולחן גם צלחות הפיסטוקים והאגסים, ושבות על עקבותיהן, וחוזר חלילה, כנהגי מוניות שלא מצאו את הכתובות שאליהן היה עליהם להגיע.
״די, אמא, די,״ כמעט כל מילה מלווה במצמוץ עצבני. ״מה יעזור הבכי?״ בולם חיים את תנועת הצלחות, כאילו יש להן ישות משל עצמן או השפעה על האם, ואם תירגענה, תירגע גם אמו. בזווית העין מבחינה זוהרה כי מושבת האורות המנצנצים שכיסתה את זגוגית המזנון מתפוגגת. ״תן לה לבכות, זה טוב שהיא משחררת את הכאב -״ אומרת האחות שעד עכשיו שמרה על זכות השתיקה. חיים משלח מבט כועס אל אחותו: ״מה טוב, מה? אין לזה סוף, זה לא נגמר -״ וזו, אישוניה כגבישי זירקון: ״זה לא בריא, זה לא טוב שהכול היא שומרת בבטן, ככה אבא היה, ותראה איפה הוא עכשיו -״ חיים מניף ידו בביטול: ״מה קשור אבא עכשיו. הוא מת מהתקף לב -״ זוהרה רוצה להגיד: ״התקף כאב,״ כאביה - גם הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שבתו נלקחה ממנו - אלא שהאחות מקדימה אותה: ״ולמה אתה חושב שהוא חטף התקף לב?״ ושני האחים נכנסים לוויכוח עז רגשות שהולך ומתלבה עד שהאם מבקשת מהם לחדול: ״די, די, תפסיקו לריב, וָּאנָאבַּ(א)בְּלוֹם אני אשתוק,״ ובאמת משתתקת.
ובחדר משתררת דממה. אלא שאין זו דממה טובה, רכה, כמו זו שזוהרה זקוקה לה, כי אם דממה קשה, נרגנת, רצופה חתחתים, שמפילה את זוהרה אל תהומות הצער. היא מסתכלת ברומיה ובילדיה, והייאוש מתפשט אצלה בגוף, אין לה כוח, אין לה כוח לזה יותר, שמישהו ייקח את הסיפור הזה ממנה, שמישהו יסחוב אותו במקומה ולמה הסכימה להיכנס לזה עוד פעם, שלושים שנה וכמה אפשר, כמה כבר אפשר לחכות, ומה עושים ומתי יראו את הסוף ואיפה היא, איפה בתיה, איפה היא, לעזאזל, והחיים בכלל, גסים ומגושמים וכבדים וכמה אפשר, לעזאזל, וכואב לה הגב.
אתמול בערב, רגע לפני שיצאה מחדרו של יונתן, שמעה אותו קורא לה, ״אמא -״ קולו מתוק, וכשהוא אומר את המילה הזאת, היא מסוגלת לאכול אותו. ״כן?״ נעמדה בדלת. היא מכירה את הטקס. את השאלה שחוזרת על עצמה: ״את מי את הכי אוהבת בעולם?״ וכמדי ערב, ענתה: ״אותך. אתה יודע את זה. הכי־הכי בעולם,״ וכבר כיבתה את האור, אלא שלפתע החליט להוסיף עוד כמה שאלות: ״ואת סבתא מזל?״ ״ברור,״ ענתה, ״גם אותה אני אוהבת הכי בעולם. היא אמא שלי.״ ״ואת סבא יחיא?״ סוכר קולו התפזר באוויר. היא ניגשה אל החלון והסיטה את הווילון. כדאי שאלוהים ישמע את השיחה הזאת, הרהרה. אקוורל ירח ניגר על גג הבניין השכן כשהתיישבה על סף מיטתו, על שמיכת הקיץ, שבדיוק כמו אביו, תמיד מעיף אותה מעליו במהלך הלילה: ״כן. אפילו יותר ככל שעובר הזמן,״ אמרה וכיסתה אותו. ״ואת דוד יואל?״ ״ברור, יונתן. הוא אחי הקטן,״ ולפני שימשיך למנות את כל בני המשפחה - הלילה אמנם רענן, אבל היא עייפה - המשיכה: ״וכן, גם את שפרה ואת צדוק אני אוהבת. הכי. הם האחים שלי. ואת אדיבה גם. הכי. כי היא חברה שלי. ה־חברה שלי. אנחנו כמו אחיות. אני אוהבת אותה מאוד -״
״ואת אבא?״ כמה שהוא דומה ליאיר, חשבה. אותן עינֵי זית. ואותו המבט הנוקב. ואותה קשת נמשים, כנגד כל הסיכויים, ברום הלחיים, ואותו חיתוך דיבור צבאי, חד־משמעי וקצר, ואפילו אותה נשיפה חוזרת ונשנית אל תוך האגרוף, כמו כדי להפשירו, גם בעיצומם של ימי הקיץ הבוערים. כבר כמה זמן שהיא תוהה אם גם הנשיפה הזאת היא חלק מהתורשה, או שיונתן, שמעריץ את יאיר, רכש אותה במתכוון, כדי להידמות לאביו ולכווץ לה את הלב עוד טיפה. ״כן,״ ענתה ולא שיקרה: ״אני עוד אוהבת את אבא שלך. למרות שאנחנו כבר לא ביחד. פשוט לא הסתדרנו -״ ״זה בכלל לא פשוט,״ החזיר לה והשתתק. מזל שלא שאל אם היא אוהבת את סבו מצד אביו, ישעיהו. אין אדם שהיא פחות מחבבת בעולם כולו. אבל אז יונתן לחש, אם כי בנימה פסקנית: ״אבל את בתיה את הכי־הכי־הכי אוהבת בעולם, יותר מכולנו, נכון?״
״את בתיה?״ ארבע אותיות שמה של אחותה הנעלמת, שקופות וחדות כאדרות דג, נתקעו בגרונה. ״כן,״ הנהן בחושך, ״את כל הזמן מדברת עליה ואת כל הזמן מחפשת אותה ואת כל הזמן -״ קטע את עצמו. ״אני כל הזמן מה?״ שאלה. ״עצובה,״ ענה. ״אני לא יודעת. אני לא יודעת מה אני -״ זוהרה הרגישה אשמה. ״אני חושבת שהיא פשוט הכי חסרה לי בעולם -״
הוא הסב ראשו אל הקיר כשאמר: ״זה בכלל לא פשוט -״
***
כעבור שתיקה בת דקות ארוכות שנמתחה מקיר אל קיר, פוקע אותה יגאל, ״טוב, בואו נעשה סדר,״ ומנסה לנתב את הריאיון למחוזות מעשיים ומאורגנים יותר, אחרי שהוא חוזר על הפרטים הידועים: בנה של רומיה צברי, יצחק, היה כבן שנתיים כשנמסר לרופא ואחות שהגיעו אל אוהל המשפחה במעברת עין שמר. בתואנה כי הוא חולה, נלקח ממנה, וכאילו בלעה אותו האדמה. כל זה קרה בסוף דצמבר, שנת 1951. בנר שלישי או רביעי של חנוכה, רומיה לא זוכרת.
יגאל מסכם: ״זה בדיוק הסיפור של בתיה,״ ומורה על זוהרה. ואכן, כל הפרטים האלה דומים במפגיע לסיפור היעלמותה של בתיה, אחותה. לא רק הנסיבות, כי אם גם התאריך. פחות יום אחד בלבד. אמה של זוהרה טוענת שבתיה נמסרה לאותה אחות ולאותו רופא שהגיעו אליה לאוהל, זה היה נר שני של חנוכה.
״אז הם נכנסו לאוהל -״ יגאל שולף את העט, גם פנקסו דרוך, ״ומה קרה אז?״
רומיה, שלמרבה השמחה ובניגוד לתחילת השיחה נראית כעת קשובה ומרוכזת, תולה בו עיניים תמות: ״לא... לא... לא נכנסו פנימה. קראו לי החוּסה.״
״למה?״
״לא יודעת.״
״ירד גשם?״ אחיזת העט של יגאל משונה מעט. הוא כותב כשאגודלו זקור, כמי שמבקש לסמן שהכול מתנהל למישרין.
״ירד,״ מהנהנת רומיה והמטפחת נושרת מראשה, ״בטח ירד. ירד חזק. והיה קר והכול הכול מים, שיטפונות כל הרִסְפה.״ גם אמה של זוהרה מספרת כי ביום היעלמותה של בתיה הציפו גשמי החורף את המעברה עד שחלק מהאוהלים קרסו על יושביהם. ״ישבתי בחושך, כולי רטובה כמו סמרטוט, ובכיתי בכיתי, לא ידעתי מה לעשות.״ כך מתארת אמה את רגעי הבהלה, כשהבינה שעשתה טעות כשהסכימה למסור את בתיה לאותם בני בלייעל.
״ומה בדיוק הם אמרו?״ יגאל שואל.
״הרופא לא דיבר. הוא בכלל לא היה מפה אני חושבת -״
״אז מאיפה הוא היה?״
״לא יודעת,״ רומיה מושכת בכתפיה ואגב כך מושכת גם באפה, ״אבל הוא לא נראה לי סַבָּר בכלל -״
״טוב,״ יגאל מציץ במכשיר ההקלטה, כמו מוודא שאינו מושפע מכך שהוא כותב כל מילה שיוצאת מפיה של רומיה, ומורה לה: ״תמשיכי.״
״האחות היו לה פנים כאלה עגולים, כמו של ירח קסת, ושערות לא כל כך טובות. חלשות.״ רומיה מדגימה ומושכת קווצת שיער רפה שהסתתרה תחת מטפחתה, ״אני אמרתי לה, מה אתם רוסים ממני בעלי לא בבית והיא אמרה: שמענו שהילד שלך חולה. אנחנו ניקח אותו לַבית חולים... אמרתי, למה חולה? אמרה, חולה. תראי אותו. כל הפנים שלו אדום.״
ושוב, בדיוק במילים האלה מתארת אמה של זוהרה את דברי האחות. מדגישה את העובדה שבתיה היתה בריאה וחיונית.
״לאן הם אמרו שהם רוצים לקחת אותו?״
״אוטו?״ משבשת רומיה, ״זה היה טנדר.״
״התכוונתי... לאן הם לקחו את יצחק?״ יגאל מסיר את כובע המצחייה מראשו, כמו כדי לאוורר את מוחו. חושף נטייה ברורה להתקרחות. כשהוא מבחין במבטה של זוהרה, הוא ממהר להשיב את הכובע על כנו.
״אם הייתי יודעת...״ שוב פורצת האם בבכי ופונה אל בנה, ״אח יא גַלְבִּי, מה אני יעשה? כלום לא הבנתי מה שהם רוסים ממני.״
״אמא, את לא אשמה.״ חיים מחבק את כתפה ואגב כך מיטיב את מטפחתה שנקשרה כלאחר יד, ״זאת לא אשמתך. את האחרונה שאפשר להאשים,״ וממצמץ ביתר שאת.
״אולי אמרו לך שהם לוקחים אותו לרמב״ם?״ זוהרה מתערבת, נסמכת על סיפורה של אמה.
״אה. לרמב״ם. כן,״ מאשרת האם וחוזרת: ״אחד רופא, אחד אחות.״
״ואיפה היה בעלך?״ יגאל שואל, למרות שכבר קודם סיפרה להם רומיה כי בעלה נשלח באותם ימים מרים לעבוד בנטיעות, בהרי ירושלים. ״אמרתי לך... שלחו אותו לשתול עֵסִים... אחר כך גם שלחו אותו לסלול כבישים בַּסָפוֹן... ליד חיפה... אני חושבת... אני לא זוכרת... הייתי רק אני והילד ומשפחה שלו... של בעלי. אמא שלו היתה מאוד מאוד זקנה. אבא שלו גם לא היה מבין כלום. אף אחד לא מבין כלום. וגם אני הייתי טיפשה, מטומטמת...״ רומיה מגדפת את עצמה, ושוב מוצפות עיניה דמעות. בשל פניה החלקות, שאין בהן ולו קמט אחד, הן ניגרות במהירות עד לירכתי לחייה ואל אדן הלסת, ואז נופלות על צווארון שמלתה הפרחונית. ״וכמה שלמה סעק עלי כשחזר ולא מסא את הילד. אמר לי, אמרתי לך לשמור אותו כמו שסריך. את אין לך שכל בכלל. הכול בגלל שאין לך שכל בכלל. הכול באשמתך, הוא אמר -״
את שהיא מספרת להם כעת, לא סיפרה עד כה. וזוהרה מהרהרת באביה, שמעולם לא סלח לאמה על שמסרה את בתיה לאותם רופא ואחות בני בלייעל. כמה כעס עליה. כמה צעק עליה. כאילו עשתה זאת במזיד. ״איפה היה הראש שלך?״ היה מטיח בה בשנים הראשונות בכל הזדמנות, בוקר וערב. ״איפה היה הראש שלך?״ לקראת סוף ימיו, בעיקר בחגים. סביב השולחן. לפעמים, בילדותה, לפני שהיה נרדם, בלילות, היתה שומעת אותו מנאץ ומגדף את כל שרשרת האחראים לאסון. את משרד הקליטה, את משרד הפנים, את המשטרה, שלא עשתה דבר כדי לסייע לעולים האומללים, את בתי החולים, את הרופאים, את האשכנזים, את הרשעים באשר הם - ותמיד־תמיד קינח באמה, שספגה את הקללות הקשות והמרות ביותר. זוהרה זוכרת את בכייה הנאנק של אמה, הרצוץ, הנאשם, הנחנק מצער. עד היום היא שומעת אותו, הגם שחלפו שבע שנים מאז שאביה נפטר. גם אמה עדיין לא סולחת לעצמה.
וכמו בסרט אימה שזוהרה לא רוצה לראות ובכל זאת נשארת לצפות בו - כילדה קטנה, מציצה מבין חרכי כפות ידיה, סקרנית ומבוהלת גם יחד - מוקרנים כעת הזיכרונות על מסך מוחה. הנה אמה השבה מבית החולים, נכנסת לבית ובזרועותיה יואל, תינוק כבן יומיים, חבוש בחיתולים כפצע, והיא ממאנת להניחו על המיטה, מחשש שיילקח גם הוא. והנה אמה בעיצומו של עוד התקף חרדה. אישוניה מחליקים וגלגלי עיניה מלבינים. הלסת שלה נשמטת והיא כמעט בולעת את הלשון. והנה אמה בעוד אחד מפרצי הייאוש הבלתי־נגמרים. עומדת מול הכיריים, בוהה נכחה, פניה מתכסות אדים וזיעה ודמעות, והיא חובטת בספר תהילים עד שכריכתו נעתקת, ואז, מעל להבות האש הכחולות, מאיימת להשליכו פנימה. ופעם, זוהרה נזכרת, התעוררה באמצע הלילה למשמע צרחותיה של אמה, שפילחו את התקרה. התברר כי כמעט מעכה את גופו הפעוט של יואל בשנתם - עד גיל חמש נרדם אחיה הצעיר במיטתם של ההורים - אביה התעורר גם הוא והחל להכות בפניו, ואז, בחמת זעם, תפס את ידה של אמה וטלטלה כה חזק, כמשוגע, עד כי כמעט עקר את היד ממקומה.
***
זוהרה מגניבה מבט נוסף בתמונה, וכאילו קם הזקן המבוהל והמבהיל לתחייה, נד בראשו לעברה. פאותיו זולגות, מטפטפות. הטלית רוחשת על כתפיו... זוהרה מנסה להתיישר ומוחה את הזיעה ממצחה בשרוול חולצתה.
יגאל שוב נוקב מבט בזוהרה, אבל שואל את האם: ״את יכולה לתאר לי איך נראה הרופא הזה? הוא היה גבוה? נמוך? שמן? היו לו משקפיים? הוא החזיק איזה תיק ביד? מקל?״
״גבוה. כן.״ פניה של רומיה כהות ושטופות דמע.
״גבוה? את זוכרת אם הוא עמד זקוף... או קצת כפוף?״ יגאל מטה את ראשו, בספק.
״זקוף. כן.״
״הזיכרון של אמא לא משהו -״ חיים מגלה את אמריקה והאם מספיקה להתחרט: ״לא, לא זקוף. אבל היו לו משקפיים.״
יגאל לא מתרגש. הוא רוכן לעבר האם, מבקש לוודא שהיא שומעת אותו כמו שצריך: ״והוא לא הוציא שום מילה מהפה? לא אמר כלום?״
האם, שוב מוסחת ותלושה, כלל לא מתייחסת לשאלתו, ״האחות? היא דווקא לא היתה יפה בכלל. אפילו שהיתה אשכנזייה -״
״אשכנזייה״ - יגאל מחרה מחזיק אחר המילה האחת אבל כותב בפנקסו משפט ארוך, אולי שניים. ומחייך.
״למה אתה סוחק?״ רומיה שואלת, נעלבת.
״אה, לא. הכול בסדר,״ יגאל משיב, על פניו ארשת מסתורית, סודית, כמי שעלה על איזה פטנט עולמי - לפני קצת יותר משנה, מהרהרת זוהרה, כשניחש צדוק, אחיה הבכור, את כל ששת המספרים בלוטו, ובמשך חודש שלם בחר לשמור לעצמו את דבר הזכייה ולא לספר עליה לאיש, היתה נסוכה על פניו ארשת דומה. בכל פעם שזוהרה היתה שואלת לשלומו, היה עונה: ״הכול בסדר,״ מה שגרם לה לחשוש שהכול בכלל לא בסדר. אולי גם יגאל התעשר באופן פתאומי? הפך למיליונר קטן?
בכל מקרה, אין ספק שהגיע הזמן שיחליף את רכבו, שקטן עליו בכמה מידות.
כמה משפטים נוספים מכחילים בתוך הפנקס, ויגאל שואל את רומיה: ״זה יפריע לך אם אני אצא לעשן?״ רומיה מנופפת בידה הימנית בביטול ומורה על השולחן: ״תאכל כּעכּין. לא טעמת אפילו -״ זוהרה אומרת: ״יגאל, אנחנו כמעט מסיימים -״ רומזת לו שיתאפק והוא נאנח ושואל לפשר כדורי המאפה המתגוללים בצלחת: ״מה זה?״
״זה מין כעכים כאלה,״ זוהרה מסבירה.
״זה מטוגן? אני לא אוכל מטוגן -״ יגאל מועך את כרסו, שאינה נפוחה אמנם, אבל רחבה מאוד. גם אם יתאמץ מאוד, לא יצליח לכפתר את הז'קט.
״לא, זה אפוי -״ זוהרה אומרת ורומיה מאשרת: ״לא, לא. לא מטוגן בכלל.״ וכשיגאל נראה מהסס, זוהרה מוסיפה, ״זה קצח -״ ומצביעה על הזרעים השחורים שמנמשים את הכעכים, ״תנסה. זה טעים.״
״זה טעים מאוד,״ פוסקת רומיה ושוב יגאל מחייך, ובשסע החן העמוק נקווית גומה ובתוכה עוד גומה, זעירה. לחיו כלוח קליעה למטרה. ועדיין הוא נמנע מליטול אחד.
דבקה ברצונה שיגאל יתכבד, מניפה רומיה את הצלחת לעומתו, וכמעט פוגעת בפניו של בנה. זה מציל את אפו בהדיפה זריזה של גופו לאחור, משועשע. זוהרה מחייכת, ולראשונה השבוע, פורחות מלבה בתיה ומטרת בואם לכאן, ונדמה לה שהיא נמצאת בבית דודתה, שרה. כל ביקור אצלה הוא חגיגה מתמשכת של הלצות ובדיחות. מופע בידור של אישה אחת. בפעם האחרונה שביקרו אותה, תמה יונתן: ״מה, סבתא מזל ודודה שרה באמת אחיות תאומות?״ ״כן, בטח. ברור,״ ענתה זוהרה ושאלה, ״למה אתה מתפלא?״ ובנה ענה: ״כי זה לא נראה כל כך הגיוני... סבתא כל הזמן בוכה, ודודה שרה כל הזמן צוחקת.״
יגאל משיב את השיחה למסלולה: ״באיזה שעה הם באו? בוקר? ערב? את זוכרת?״
״אני חושבת זה היה לילה,״ רומיה עונה במהירות. אל אמה של זוהרה הגיעו הרופא והאחות דווקא בשעת בוקר מוקדמת. ובעוד יגאל מסיר את הז'קט, נותר בחולצת הטריקו החדשה שלו, שבחזיתה הדפס של פסל החירות, משנה רומיה את דעתה, ״או בסוהוריים. אני כבר לא בטוחה.״ יגאל אוסף נשימה, מלכסן אל זוהרה מבט, כאילו יש ביכולתה לייצב את תשובותיה הנידפות של רומיה, וממשיך: ״הבנתי שהנהג של הטנדר... זה שהעמיס את הילדים על הטנדר שלו... זה שאמר לך, 'אל תדאגי, נטפל בילד שלך טוב־טוב'... הבנתי שהוא היה שחום עור...״
״שחום עור?״ רומיה מכווצת את מצחה החלק, שממאן להיחרץ.
״מזרחי,״ יגאל מבאר.
חיים מאשר, ״כן, פעם היא אמרת לי את זה.״ זוהרה שמה לב שבכל פעם שהוא מתחיל לדבר, מתרבים מצמוציו. כאילו חוט פנימי, נסתר, כורך את שרירי העין והשפה. חיים מתעניין: ״מאיפה אתה יודע את זה?״
״קראתי חומרים מוועדת החקירה האחרונה... מה שנתנו לי לקרוא. יש הרבה חומר חסוי... אמא שלך העידה שם. גם אבא שלך.״
״כן, אני יודע,״ חיים אומר, ושוב מאירות עיניה של הבת כאבני חן. ״כל הכבוד לך,״ היא מנצנצת, ״אתה מאוד רציני.״ יגאל לא מגיב, והאם נדה בראשה לשלילה: ״כן? אני אמרתי?״ ובתהּ נעה במקומה בחוסר נוחות. ואולי מפני שמבעד למפתח חולצתה של הבת מתריסים שני פלחי שדיה השחומים, הולכת לרגע זוהרה לאיבוד בתוך געגוע ליאיר, בעלה לשעבר. תמיד אהב לראותה עירומה, לחלוטין, והיה צופה בה ממושכות לפני שהחל לגעת בה וללטפה.
״לא... לא בטוחה... אולי היה לו פנים קסת חומים -״
״בן כמה היה הרופא לדעתך? בערך?״ יגאל נאחז בעוד קצה חוט שעלול להישמט מידיו. האם מהנהנת אבל אומרת: ״אני לא יודעת. שַאבּ צעיר...״
״מה היא אמרה?״ יגאל מפנה את השאלה לזוהרה, שכבר שמה לב שהערבית שלו קלושה וכי הוא מתקשה בהבנת מילים וביטויים בסיסיים. זאת, למרות שהיה בעברו איש צבא, כפי שטען בפגישת ההיכרות עם המשפחה לפני ששכרו את שירותיו. בינה לבין עצמה שוללת זוהרה גם את האפשרות שהוא בן עדות המזרח, אפשרות שנראתה לה די הגיונית בהתחלה, בעיקר בגלל הדרך שבה הוא הוגה את האותיות הגרוניות. לא מזמן שאלה אותו למוצאו, והוא סירב להשיב: ״ישראלי,״ ענה לה. אולי חשש שהאמון שנתנו בו בני המשפחה יתרופף. שיפקפקו בהתאמתו לתפקיד וביכולתו לפענח את התעלומה. ״צעיר,״ זוהרה אומרת.
״את זוכרת איך הוא נראה? הרופא? כלומר, היה לו איזה סימן מיוחד? צבע עיניים? צבע שיער?״ יגאל יורה צרור שאלות, ודומה שהאם חשה, ובצדק, כעומדת מול מטווח. גופה מתקמר והיא מתגוננת: ״מה אני זוכרת? הייתי ילדה. ילדה הייתי. בקושי חמש־עשרה. אָנָא בָּנֵית אני חשבתי... מה ידעתי?״ שפתה התחתונה נשמטת וכפות ידיה מוטות כנגד התקרה. שוב היא פורשת את זרועותיה לפנים, כבתרגיל התעמלות, אך זוהרה כבר מבינה שהיא משחזרת את הרגע שבו הושיטה את תינוקה לזרועות אותה אחות. שוב מתיישרות זרועותיה, סהרוריות, ונותרות ככה, במקומן, ריקות.
״וליצחק,״ יגאל ממשיך, ״היה לו איזה סימן מיוחד? צלקת? נקודת חן?״ ולפתע - אין לזוהרה מושג מאיפה זה בא ומדוע - הוא מפטיר: ״יכול להיות שבתיה ויצחק נמצאים באותו מקום -״
״באמת? זה מה שאתה חושב?״ חיים נדרך.
״כן,״ יגאל עונה, מהנהן בראשו. מנין לו הביטחון הזה? זוהרה מתקוממת. ״אבל עוד מוקדם -״ הוא מסייג, אך נימת דבריו חפה מספק ומצניעות. לרגע הוא נראה לזוהרה כאיזה מצביא רב־מעללים, זחוח. כמו דיין, נניח. למה הוא אומר דבר כזה? מדוע הוא נוטע במשפחה תקוות שווא? זה לחלוטין לא אחראי!
ואכן רומיה מזדקפת, מבטה בורק, כאילו לטשה עיניים במדורה עזת להבות. אישוניה מהבהבים. היא פוכרת את ידיה הקמוטות - בניגוד לפניה, נראות האצבעות זקנות מאוד - וכולה הודיה: ״תהיה בריא, תהיה בריא בעזרת השם. שאלוהים ישלח לך ברכה, שאלוהים ישמור עליך -״
יגאל אומר, כמו לעצמו: ״לא יודע אם דווקא אלוהים -״ ונוטל את כוס התה שלו ולוגם. זוהרה עושה כמותו. כפות ידיה מזיעות. טביעות אצבעותיה מכתימות את הזכוכית, ובתוך כך היא שומעת את רומיה מתארת את בנה האבוד: ״יסחק היה חלק חלק ובהיר בהיר לבן לבן, הכי יפה -״ ושוב מתרגזת. בבוקר, בדרך מחיפה לירושלים, בדיוק הלינה באוזניו של יגאל שמשפחות רבות מתארות את ילדיהן החטופים כ״בהירים ויפים״ ולמעשה משחקות לידיה של הגזענות הסמויה. אם היו הילדים שחורים, כלום היו יפים פחות? והאם היה נורא פחות שנעלמו כאילו בלעה אותם האדמה?
״היו לו עיניים ככה גדולות,״ רומיה פוקחת שני עיגולים בעזרת אצבעותיה, ״וירוקות כמו יהלומים... יותר יפה אפילו מחיים היה -״ היא מורה על בנה החייל, למרות שאחותו יפה ממנו בהרבה. כך לטעמה של זוהרה. עיניו של חיים חומקות ממבטיה של זוהרה אל תמונת הזקן התלויה על הקיר בשעה שהאם ממשיכה: ״בהיר בהיר ויפה יפה -״
על פי מחוות גופו הדרוך של יגאל, הרכון אל מכשיר ההקלטה, מבינה זוהרה שיגאל חוכך בדעתו אם לכבותו - עוד בדרך מחיפה חשש שהסוללות עומדות להתרוקן והצטער שלא הספיק לקנות חדשות - ונשען לאחור. תנופת גופו הרחב גוררת עמו את בתה של רומיה, הרזה כאמה.
״מַסְדיק רשע ומרשיע סדיק, תועבת אדוני גם שניהם -״ ממלמלת רומיה עוד פסוק מן המקרא, ופורצת בבכי: ״הרבה הרבה שכחתי -״ ובתוך כך שבה ומסיעה את צלחות התקרובת אנה ואנה, פעם זו פה ופעם זו פה - אגסים, תמרינדי ופיסטוקים, פיסטוקים, תמרינדי ואגסים, כאילו יש בתנועתן כדי לשמן את גלגלי הזיכרון. ״אמא, די... די עם זה.״ חיים מאבד סבלנות, ואמו עוצרת: ״וַּאנָא מִן דָּאכִ'ל קִדּאַפְ'תָּץ אני כבר מתפוצצת...״ זוהרה מנצלת את חניית הביניים כדי ליטול אגס ובתוך כך מהרהרת: די לה מזה, יש לה מספיק מהצער הזה בבית. רומיה היא העתק של אמהּ. והיא עייפה, ארבע שעות נסעו מחיפה לירושלים, עוד שעתיים בזבזו כאן מבלי שגילו כל פרט חדש, ונמאס לה. מחשבותיה על העבודה הרבה שדחתה ומחכה לה, הדיונים אצל קומרנץ ביום ראשון על הבוקר, ההכנות לקראת יום כיפור, ועליה עוד להספיק לסור אל בית החולים ״פלימן״, שבו מאושפזת אמה, ואיפה בתיה, ומה יהיה עם הסיפור הזה, המחשבות נערמות זו על גבי זו למגדל חדש, גבוה, עקום כמגדל פיזה.
ואיכשהו היא רומזת ליגאל שהיא מעוניינת לסיים את הביקור. הוא נראה מופתע - מה הוא עוד רוצה לשאול שלא שאל? - אבל נעתר מיד. ״טוב, סליחה, נראה לי שאנחנו צריכים ללכת.״ בתגובה קמה בתה של רומיה ושואלת בצער: ״כבר?״ נימת קולה מסגירה את העניין הבולט שהיא מגלה ביגאל. לרגע עומדת כל כך קרוב אליו, כפסע מחיבוק ואולי אף יותר מזה. יגאל מכבה את מכשיר ההקלטה, בוחן את חלונית הסליל ותוחב לתיקו.
״אבל לא אכלת כלום!״ רומיה אוחזת בתיתורת צלחות התקרובת ושבה לטייל איתן ברחבי השולחן, ״למה אתם ממהרים? תישארו עוד קצת -״ היא מזכירה לזוהרה את נחמיאס מהמאפייה שברחוב הנביאים, שאף פעם לא היה משחרר בקלות קליינטים שעצרו אצלו בדוכן, גם אם אזלו הפיתות הטריות ומדפי העץ התרוקנו ולא נשאר לו דבר למכור.
״אמא, כבר מאוחר,״ שוב בולם חיים את הצלחות. אחת מהן סוטה הצדה. כמה פיסטוקים עפים החוצה, ובתה של רומיה אוספת אותם ומטילה בחזרה אל הצלחת. הפעם מתחככים אחוריה בברכיו של יגאל, וכמה אדוות קנאה מתרחקות מלבה של זוהרה, כאילו הטילו אבן בעיבורו.
״טוב, אני מבטיח להיות איתכם בקשר.״ זרועותיו הכבירות של יגאל משתחלות אל תוך שרוולי הז'קט ובו בזמן נתלית רצועת התיק השחורה על כתפו.
״רגע, איך קוראים לך?״ באיחור־מה מוצא חיים זמן לברר מה שמה. יכול להיות שבסערת היכנסו לבית מן הצבא, במפתיע, שכחה להציג את עצמה.
״זוהרה,״ יגאל עונה במקומה ומחכה שבתה של רומיה תפנה את נתיב המעבר בין הספה לשולחן, אך זו משתהה. ״זוהרה עדני.״
״רגע, את אחות של שפרה עדני? מחיפה?״ עיניה של הבת מהבהבות כשהיא מתנערת ממקומה בבת אחת ״היא היתה איתי בצבא!״ ושדיה, שחומים ומגרים כנשיקות כיכר לחם, מהבהבים גם הם מבעד למפתח חולצתה הנדיב.
״וואי, באמת?״ חישוב מהיר מעלה כי הבת מבוגרת ממנה בשלוש שנים לפחות. ״איזה עולם קטן!״ ובזמן שזוהרה נותנת את תקציר קורות חייה של שפרה - ״התחתנה, כן, עם דניאל, החבר שלה מהצבא״, ״שני ילדים, מקסימים״ ו״מהנדסת, מהנדסת מכונות״ - קוטע אותה חיים באומרו: ״מתאים לך השם.״ מצמוציו נדמים לרגע כקריצת עין. כאילו הוא מדבר בלשון סגי נהור, ״ואת עורכת דין, כן? כל הכבוד.״
״ונוסף לכול גם יפָה!״ מוסיפה רומיה בגאווה ממקום מושבה, משל היתה בתה.
וכאילו זכתה בכל המחמאות האלה בחסד, שלא בצדק, מסתכל בה יגאל מופתע. מבטו מתארך, משתהה על פניה, כמו בודק מה הקשר בינה לבין הדברים שנאמרו.
״טוב,״ תשומת הלב הפתאומית מביכה. ״נלך?״
״כן,״ מאשר יגאל ומוסיף, ״נקווה לבשורות טובות.״
״כל הכבוד לך, באמת כל הכבוד לך״ - קולה של רומיה, היחידה שנותרה לשבת, בקושי מפלס דרכו מעלה - ״שאלוהים ישמור עליךָ.״ ספק אם הגיע לאוזניו של יגאל.
״אמא, הם צריכים ללכת,״ חיים מדבר לאט וברור, כפי שמדברים אל חירשים או רפי שכל, ״יש להם נסיעה ארוכה עד חיפה.״
״חיפה? אתם מחיפה?״ מרגע לרגע מצטננות עיניה של רומיה ושבות אל צבען המקורי: חום־שחור. גם קולה מתקרר: ״שיהיה לכם בהסלחה, בעזרת השם.״ וכמו במשחק ״הרצל אמר״, מחרים מחזיקים אחריה הנוכחים כולם: ״בעזרת השם.״ אפילו יגאל, שהוא אפיקורס גמור. ״אני לא מאמין באלוהים,״ ענה לזוהרה הבוקר, כששאלה אותו אם יש בכוונתו לצום מחר, ״ואלוהים לא מאמין בי.״
כעבור רגע הוסיף: ״אבל אני לא בטוח מה קדם למה.״