״ספר לי את הסיפור שלך ממש מן ההתחלה, דה־גרייה,״ אמר, כשהוא מפסיק אותי, ״וכיצד קרה שהיכרת אותו.״
״היה זה קונצרט צדקה גדול שהוא ניגן בו; כי אף על פי שביצועים חובבניים הם אחת מן המגפות הרבות של הציוויליזציה המודרנית, בכל זאת, בהיות אמי אחת מן הגברות הפטרוניות, חשתי חובה להיות נוכח בו.״
״אבל הוא לא היה חובבן, האין זאת?״
״הו, לא! בכל מקרה, באותו זמן הוא רק החל לעשות לעצמו שם.״
״יפה, המשך.״
״הוא כבר היה ישוב ליד הפסנתר כאשר הגעתי אל תא התיאטרון1 שלי. הדבר הראשון שניגן היה גאבוט2 שאהוב עליי — אחת מאותן מלודיות קלות, מלאות חן, וקלות אשר נדמה היה שהן מדיפות ריח של בושם לבנדר־ענברי3, ובדרך זו או אחרת מזכירות לך את לולי ואת וואטו4, של גברות מפודרות הלבושות בשמלות סאטין צהוב, ‘מפלרטטות’ במניפותיהן.״
1 stalle d’orchestre — תאי תיאטרון היו מקומות המפגש המקובלים למפגשי אוהבים ולניאופים שנעשה בפרהסיה שיש בה גם שמץ פרטיות.
2 gavotte — ריקוד עם צרפתי שמקורו בדרום צרפת במאה ה־16.
3 lavande ambrée — בושם יקר שבסיסו שמן לבנדר וניחוחו עולה מענבר (שרף עץ מאובן).
4 lulli, watteau — שתי נשים שהיו ידועות בתחום המוסיקה (לולי) והציור (וואטו) בפריז של סוף המאה ה־19. אוסקר ויילד נוקט לאורך כל היצירה בדרך של אזכור של מפורסמים, בעיקר כדי להדגיש את חוג מכריו האופנתי.
״ואז?״
״עם שהגיע לסוף הקטע שלח הוא כמה מבטים לצד, לעבר — כפי שחשבתי — הגברת הפטרונית. כאשר עמד לקום, אמי, אשר ישבה מאחוריי, טפחה על כתפי במניפתה, רק כדי להעיר את אחת מתוך ההערות התפלות הרבות שנשים לעולם מציקות לך בהן, כך שבשעה שהפניתי את ראשי כדי למחוא כפיים, הוא נעלם.״
״ומה קרה אחרי כן?״
״תן לי להיזכר. אני חושב שאנשים שרו קצת.״
״אבל האם הוא לא הוסיף לנגן?״
״הו, כן! הוא יצא שוב לקראת אמצע הקונצרט. כאשר השתחווה, לפני שתפס את מקומו ליד הפסנתר, עיניו כאילו חיפשו מישהו בתא התזמורת. היה זה אז — כפי שחשבתי — שמבטינו נפגשו בפעם הראשונה.״
״איזה אדם היה הוא?״
״הוא היה גבוה למדי ואיש צעיר רזה בן עשרים וארבע. לשיערו, קצר ומתולתל — לפי הסגנון שהשחקן ברסאן הכניס לאופנה, היה גוון אפרי מיוחד; אבל זה — כפי שידעתי אחרי כן — נבע מהיותו מפודר תמיד באופן שאי אפשר להרגיש בו. בכל מקרה, היופי של שיערו נמצא ביחס של ניגוד עם גבותיו השחורות ושפמו הקצר. גון פניו היה מאותו חיוורון חם, בריא, שיש לעתים קרובות, אני חושב, לאמנים בצעירותם. לעיניו — למרות נטייתן הכללית לשחור — היה צבע כחול עמוק; ואף על פי שהן נראו תמיד כה שקטות ורגועות, עדיין הצופה מקרוב היה מבחין בהן מידי פעם בפעם במבט נפחד ושקוע במחשבות, כמו היה הוא מביט באיזה חיזיון איום, עמום, ורחוק. הבעה של הצער העמוק ביותר באה באופן קבוע לאחר זוהר מכאיב זה.״
״ומה הייתה הסיבה לעצבותו?״
״בתחילה, כל פעם ששאלתי אותו הוא משך בכתפיו וענה בצחוק, ״אינך רואה רוחות רפאים אף פעם?״ כשהקשר שלי איתו הפך אינטימי יותר, תשובתו הבלתי־משתנית הייתה ״גורלי; הגורל הנורא, הנורא הזה שלי!״ אבל אז, כשהוא מחייך ומקמר את גבותיו, הוא תמיד זמזם, ׳אין אנו חושבים על זה׳.5״
5 Non ci pensiam
״לא הייתה לו נטייה לדיכאון או לשקיעה במחשבות נוגות, הלא כן?״
״לא, כלל לא; הוא רק האמין מאוד באמונות תפלות.״
״כמו כל האמנים, אני חושב.״
״או ליתר דיוק, כל האנשים כמו — ובכן, כמונו; כי דבר לא הופך אנשים למאמינים באמונות תפלות כמו חטא...״
״או בורות.״
״הו! זהו סוג שונה לגמרי של אמונה תפלה.״
״האם הייתה איכות דינמית מיוחדת כלשהי בעיניו?״
״באשר לי כמובן הייתה: אך לא היו לו מה שהיית מכנה עיניים מהפנטות; מבטיו היו הרבה יותר חולמניים מחודרים, או ננעצים; ועדיין היה להן כוח חדירה כזה, שממש מן הפעם הראשונה שראיתי אותו, הרגשתי שהוא יכול היה לצלול עמוק לתוך לבי; ואף על פי שההבעה שלו הייתה כל דבר חוץ מחושניות, בכל זאת, כל פעם שהביט בי הרגשתי כאילו כל הדם בעורקיי החל תמיד לבעור.״
״סופר לי לעתים קרובות שהיה נאה מאוד; זה נכון?״
״כן, הוא נראה טוב בצורה בלתי־רגילה, ועדיין אפילו יותר משונה, מיפה באופן מדהים. לבושו, נוסף על כך, אף על פי שתמיד ללא רבב, היה מעט יוצא דופן. באותו ערב, למשל, ענד הוא על דש בגדו זר של עוקץ־עקרב6 בצבע לבן, אף על פי שקמליות וגרדניות היו אז באופנה. התנהגותו הייתה מנומסת ביותר, אך על הבמה — כפי שגם עם זרים — יהירה במקצת.״
6 Heliotropium myosotoides — עוקץ־עקרב ארם־צובא
״טוב, לאחר שנפגשו מבטיכם?״
״הוא התיישב והחל לנגן. הסתכלתי בתוכנייה; הייתה זו רפסודיה הונגרית פראית מאת מלחין לא ידוע בעל שם ‘שובר שיניים’; השפעתה, לעומת זאת, הייתה לגמרי נפלאה. לאמיתו של דבר, אין מוזיקה שהיסוד החושני בה כה חזק כמו בזו של הצוענים. אתה מבין, מסולם מינורי...״
״הו! בבקשה בלי מונחים טכניים כי אני בקושי יודע להבדיל בין תו אחד למשנהו.״
״בכל מקרה, אם שמעת אי פעם צ’ארדש, ודאי הרגשת שאף על פי שהמוזיקה ההונגרית מלאה באפקטים ריתמיים נדירים, עדיין, מאחר שהיא שונה מחוקי ההרמוניה הקבועים שלנו, היא צורמת לאוזנינו. מלודיות אלו מתחילות בכך שהן מזעזעות אותנו, ואז בהדרגה הן מתרככות, עד שלבסוף הן שובות את לבנו. לפיתוחים המרהיבים, למשל, שהן שופעות בהם יש אופי ערבי חושני ברור, ו...״
״יפה, לא משנה בנוגע לפיתוחים שבמוזיקה ההונגרית, ואנא המשך בסיפור שלך.״
״זו בדיוק הנקודה הקשה, כי אינך יכול לנתק אותו מן המוזיקה של ארצו; יתר על כן, כדי להבין אותו אתה חייב להתחיל בכך שתרגיש את הקסם החבוי שכל שיר של צועני ספוג בו. ארגון עצבני — במי שכבר התרשם פעם מקסמו של צ’ארדש — יעביר תמיד רטט בתגובה לקטעים המכושפים הללו. צלילים אלה פותחים בדרך כלל באנדנטה7 שקט ועמוק, משהו כמו יבבה נוגה של תקווה אבודה, ואז המקצב המשתנה תדיר — כשהוא מגביר את מהירותו — הופך ‘פראי כהטעמת פרידתם של נאהבים’, ומבלי לאבד כלל ממתיקותו, וכשהוא צובר תמיד עוצמה והדר, בפרסטיסימו — בסינקופה של אנחות — מגיע לשיאו בעווית של תשוקה מסתורית, נמוג כעת לקינת יגון, מתפרץ לאחר מכן בתרועה חסרת בושה של המנון לוהט ומלחמתי.
7 אַנְדַּנְטָה — הפרק האיטי ביצירה מוזיקלית; בפרסטיסימו — בקצב מהיר מאוד; סינקופה — הטעמה מוזיקלית.
״הוא, ביופיו, כפי שגם באופיו, היה ממש ההאנשה של מוזיקה מקסימה זו.
״עם שהאזנתי לנגינתו הייתי אחוז בחבלי קסם; אך בקושי יכולתי לומר אם היו אלה הקומפוזיציה, הביצוע, או הנגן עצמו. באותה שעה, המראות המוזרים ביותר החלו לרחף לנגד עיניי. תחילה ראיתי את אלהמברה8 על כל החן המפואר של בנייתה המורית — אותן סמפוניות בזבזניות של אבנים ולבנים — כל כך כמו הסלסולים של אותן מלודיות צועניות חביבות. ואז אש לא מוכרת עמומה החלה לבעור מעצמה בחזי. כמהתי להרגיש את האהבה הגדולה אשר משגעת אדם לידי פשע, להרגיש את התאווה המתפוצצת של גברים החיים תחת השמש הקופחת, לגמוע עד תום מן הגביע של איזה שיקוי אהבה סאטירי.9
8 מתחם הארמונות שנבנה על ידי שושלת נאצרי המורית בגרנדה שבדרום ספרד במאות 13-14.
9 דמות מיתולוגית שחציה אדם וחציה תיש, ידועה בזימתה.
״החיזיון השתנה; במקום ספרד, ראיתי ארץ שוממה, את חולות מצרים המוארים בשמש, רטובים מן הנילוס הנרפה; מקום שעמד בו אדריאנוס10 מייבב, נטוש, בלי תקווה כי איבד לעולמים את הנער שאהב כל כך. מוקסם מן המוזיקה הרכה, אשר חידדה כל חוש, התחלתי כעת להבין דברים שעד כה היו כה מוזרים, את האהבה שחש הקיסר האדיר כלפי עבדו היווני הנאה אנטינואוס, אשר — כמו אצל המשיח11 — מת למען אדונו. מייד לאחר מכן אץ דמי מלבי אל תוך ראשי, ואז זרם במהירות למטה, דרך כל וריד, כמו גלים של עופרת מותכת.
10 פובליוס אדריאנוס, קיסר רומי במאה ה־2 לספירה (ומדכא מרד בר כוכבא). היה מאוהב בעבד יווני בשם אנטינואוס וקיים עימו יחסי אישות. אנטינואוס טבע בשנת 130 בזמן מסע במצריים. אדריאנוס הכריז עליו כאל, ציווה לקיים יום אבל לזכרו בכל רחבי האימפריה הרומית, להקים פסלים ולטבוע מטבעות לזכרו.
11 ישוע.
״התמונה השתנתה אז ועברה אל הערים הססגוניות סדום ועמורה6, מסתוריות, יפיפיות וגדולות; ממש באותו זמן חשתי את צלילי הפסנתרן כמו לוחשים באוזניי בנשימה כבדה של תאווה לוהטת, קולן של נשיקות המביאות לידי התפעמות.
״ואז — ממש באמצע החיזיון שראיתי בעיני רוחי — סובב הפסנתרן את ראשו וזרק מבט אחד ארוך, מתעכב, מתנמנם לעברי, ומבטינו נפגשו שוב. אך ההיה הוא הפסנתרן, ההיה הוא אנטינואוס, או ליתר דיוק, האם לא היה הוא אחד משני המלאכים ששלח אלוהים אל לוט? כך או אחרת, יופיו שלא ניתן היה לעמוד בפניו היה כזה שנכבשתי על ידו לחלוטין; וממש אז המוזיקה כמו לחשה —
לא יכולת מבטו כיין לגמוע,
על אף גוויעת תפארתו
רכות אל הדממה
כנעימה לנעימה?12
12 דנטה גבריאל רוזאטי (1828-1882), משורר וצייר אנגלי, ידוע בחושניות שביצירותיו. הציטוט לקוח מתוך הפואמה ״מחלק הקלפים״. שם הפואמה קשורה למיקום התמונה בה נמצא ויילד. יש לזכור כי התמונה אותו מתאר ויילד מתרחשת כאשר הוא יושב בתא תיאטרון, שהיה ידוע בצרפת גם בשם ״קזינו״ ובזמנו של ויילד הפך לכינוי למקום בו מהמרים.
״געגועים מרגשים אלה שהיו לי הפכו יותר ויותר חזקים, ההשתוקקות כה בלתי מסופקת שזה השתנה לכאב; האש הבוערת לובתה עתה לידי להבה אדירה, וכל גופי רעד והתפתל מתשוקה משוגעת. שפתותיי יבשו, התקשיתי לנשום; פרקיי היו נוקשים, ורידיי נפוחים, אך אף על פי כן ישבתי ללא תנועה, כמו הקהל סביבי. אולם לפתע כאילו יד כבדה הונחה בחיקי, משהו כופף, ונלחץ ונתפס שהתעלפתי מתשוקה. היד הונעה למעלה ולמטה, לאט בתחילה, ואז יותר ויותר מהר היא נעה בקצב אחד עם השיר. מוחי החל להסתחרר כאילו מכל וריד זרמה במהירות לבה רותחת, ואז, פרצו טיפות אחדות החוצה — גנחתי ...
״לפתע פתאום סיים הפסנתרן את הקטע שלו בצלילים מתרסקים בתוך מחיאות כפיים רועמות של התיאטרון כולו.
״אני בעצמי לא שמעתי דבר חוץ מרעשו של הרעם, ראיתי ברד של אש וגופרית היורד מן השמיים, מטר של אבני אודם וברקת אשר כילה את כל ערי הכיכר, והוא, הפסנתרן, עומד עירום באור המחריד, חושף עצמו לברקים הבאים מן השמיים וללהבות השאול. עם שעמד שם, ראיתי אותו — בשגעוני — משתנה לפתע פתאום לאנוביס13, אלה של מצרים בעל ראש הכלב, ואז בהדרגה לפודל נתעב. התחלחלתי, נשברתי לרסיסים, הרגשתי רע, אך חיש מהר השתנה הוא שוב לצורתו שלו.
13 אנוביס, אל המוות המצרי, הוא בעל גוף אדם וראש תן (כלב בעיניו של ויילד). ויילד מרמז על פורקנו המיני המכונה בצרפתית ״מוות קטן״.
״הייתי חלש מכדי למחוא כפיים, ישבתי שם דומם, חסר תנועה, חסר אונים, מותש. עיניי היו מקובעות על האמן אשר עמד שם כשהוא משתחווה באדישות, בבוז; בעוד מבטיו שלו, המלאים ‘רכות כמהה ונרגשת’14, נראו כאילו הם מחפשים את שלי ושלי בלבד. איזו הרגשה של חדווה התעוררה בתוכי! אך האם היה הוא יכול לאהוב אותי, ורק אותי? לרגע קט פינתה החדווה את מקומה לקנאה מרה. האם אני משתגע, שאלתי את עצמי?
14 ציטוט מתוך ״הגנה על השירה״ (היוונית העתיקה) של פרסי שלי (1792-1822), מופיע בספר letters from abroad.
״עם שהבטתי בו, נראה היה שמלנכוליה עמעמה את תווי פניו, ו...נורא לראות — ראיתי פגיון קטן תקוע בחזה, כשהדם נובע במהירות מן הפצע. לא רק שהזדעזתי, אלא כמעט שצרחתי מפחד, המראה היה כל כך אמיתי. ראשי היה עליי סחרחר, חולשתי והרגשתי הרעה גברו, נפלתי לאחור מותש בכיסאי, כשאני מכסה את עיניי בידיי.״
״איזו הזייה משונה, אני תוהה מה גרם לה?״
״היה זה, לאמיתו של דבר, משהו שהוא יותר מהזייה, כפי שתראה בהמשך. כאשר הרמתי שוב את ראשי, הפסנתרן לא היה. אז הסתובבתי, ואמי — בראותה עד כמה הייתי חיוור — שאלה אותי אם אינני חש בטוב. מלמלתי משהו בנוגע לחום שהיה מעיק מאוד.
״’לך אל החדר הירוק,’ אמרה, ‘ושתה כוס מים.’
״’לא, אני חושב שמוטב שאלך הביתה.’
״הרגשתי, לאמיתו של דבר, שאינני יכול להוסיף להאזין למוזיקה באותו ערב. עצביי היו רפויים במידה כזאת ששיר סנטימנטלי יכול היה להרגיז אותי בדיוק באותה שעה, בעוד מלודיה משכרת יכולה הייתה לגרום לי לצאת מדעתי.
״עם שקמתי הרגשתי כל כך חלש ומותש שכאילו הלכתי כשאני שרוי בטראנס, כך, שבלי לדעת לאן שמתי את פעמיי, הלכתי באופן מכני בעקבות כמה אנשים שהיו לפניי, ו...כמה רגעים לאחר מכן, מצאתי את עצמי באופן בלתי צפוי בחדר הירוק.
״הסלון היה כמעט ריק. בקצה הרחוק התקבצו כמה טרזנים סביב אדם צעיר בלבוש ערב שגבו היה מופנה אליי. זיהיתי אחד מהם כבריאנקורט.״
״מה, בנו של הגנרל?״
״בדיוק.״
״אני זוכר אותו. הוא התלבש תמיד בצורה מתבלטת כזאת.״
״בדיוק כך. באותו ערב, למשל, כאשר כל ג’נטלמן היה לבוש בשחור, הוא, בניגוד לכך, לבש חליפה לבנה מפלאנל; כרגיל, צווארון פתוח כשל ביירון, ועניבת לאוואלייר15 אדומה, קשורה בלולאה ענקית.״
15 ויילד מקפיד להשתמש בתיאורים המשייכים אותו לעילית התרבותית של זמנו. צווארון נוסח ביירון (ידוע גם כ׳צווארון המשוררים׳) הוא גלימה קצרה, נפרדת מהחולצה, הנראית כמו צווארון מבד רך, בעל קצוות מחודדים, ומשמש גם כמפית. עניבת לאוואלייר מכונה גם ׳עניבה אקדמית׳ או ׳עניבה קסומה׳ והיא שימוש בצעיף רחב לצורך עניבה. ויילד הינו אחד היוצרים הראשונים המשתמש בשם זה, שהפך לשם ׳רשמי׳ רק לאחר מותו של ויילד.
״כן, כי היו לו צוואר וגרון יפים מאוד.״
״הוא היה יפה מאוד אם כי אני, כשלעצמי, ניסיתי תמיד להימנע ממנו. האופן שבו היה מביט באנשים גרם לך להרגיש אי־נוחות גדולה. אתה צוחק אבל זה נכון מאוד.
״יש כמה גברים אשר, כשהם נועצים מבט באישה, דומה שבאותו זמן הם מפשיטים אותה. לבריאנקורט הייתה אותה דרך לא צנועה להסתכל על כל אחד. הרגשתי במעורפל את עיניו על כל גופי, ודבר זה גרם לי להגיב בביישנות.״
״אבל הכרת אותו, הלא כן?״
״כן, היינו יחד בגן ילדים זה או אחר, אך מכיוון שהייתי צעיר ממנו בשלוש שנים, הייתי תמיד בכיתה נמוכה יותר. בכל מקרה, באותו ערב, כשראיתי אותו, התכוננתי לעזוב את החדר, כאשר הג’נטלמן בחליפת הערב הסתובב. היה זה הפסנתרן. עם שעינינו נפגשו שוב, חשתי מבוכה מוזרה בתוכי, והקסם שבמראהו היה כה חזק שבקושי יכולתי לזוז. ואז, כשאני נמשך קדימה כפי שהייתי, במקום לצאת מן החדר הירוק, המשכתי לצעוד לאט, כמעט בהיסוס, לעבר הקבוצה. המוזיקאי, בלי לנעוץ מבט, לא הסיר, יחד עם זאת, את עיניו ממני. רעדתי מכף רגל עד ראש. הוא כאילו משך אותי אליו באיטיות, ואני חייב להודות שההרגשה הייתה כל כך נעימה שנכנעתי לה לחלוטין.
״בדיוק אז בריאנקורט, שלא ראה אותי, הסתובב, ובזהותו אותי הניד בראשו כדרכו, כלאחר יד. עם שעשה כך הבריקו עיני הפסנתרן, והוא לחש לו משהו, ובעקבות זאת בנו של הגנרל, בלי לתת לו תשובה כלשהי, פנה לעברי, וכשהוא אוחז בידי, אמר:
״קאמיל, הרשה לי להציג בפניך את ידידי רנה. מר רנה טלני — מר קאמיל דה־גרייה.״
״קדתי קידה כשאני מסמיק. הפסנתרן שלח קדימה את ידו שלא עטתה כפפה. בהתקף העצבנות שלי הסרתי את שתי כפפותיי כאחת, כך שאוכל לתת את ידי הגלויה בידו.
״הייתה לו יד מושלמת בשביל גבר, יותר גדולה מקטנה, חזקה אך עדיין רכה, ולה אצבעות ההולכות וצרות, כך שאחיזתו הייתה תקיפה ויציבה.
״מי לא מכיר את התחושות המגוונות הנוצרות על ידי מגע של יד? דומה שאנשים רבים שומרים על טמפרטורה משל עצמם. הן חמות וקודחות באמצע החורף, בעוד אחרות קרות וקפואות בימי השרב. כמה ידיים יבשות ומצומקות, אחרות לחות, דביקות, ומרופשות. יש ידיים בשרניות, שריריות, או ידיים רזות, שלדיות וגרומות. אחיזתן של אחדות כשל צבת ברזל, אחרות תשושות כחתיכת סמרטוט. ישנו המוצר המלאכותי של הציוויליזציה המודרנית שלנו, מום כמו כף רגלה של גברת סינית, עוטות תמיד כפפה במשך היום, לעתים קרובות משוחות כדבעי במשך הלילה, עשויות במאניקור; הן צחות כשלג, אם לא טהורות כקרח. איך תירתע יד קטנה חסרת תועלת זו ממגע ידו של פועל, יד קרנית, בצבע החימר, ומזוהמת, שעבודה קשה בלתי־פוסקת שינתה לסוג של פרסה. כמה ידיים הססניות, כמה נוגעות בך בחוסר צניעות; האחיזה של כמה צבועה, ולא מה שהיא מתיימרת להיות; ישנן היד הקטיפתית, המשומנת, זו של הכומר, זו של אחיזת העיניים; כף היד הפתוחה של הפזרן, ציפורניו של הנושה הקמצן. קיימת, נוסף על כך, היד המגנטית, אשר דומה שיש לה קרבה סודית לזו שלך; נגיעתה הפשוטה מרטיטה את כל מערכת העצבים שלך, וממלאת אותך אושר.
״איך אני יכול להביע את כל מה שחשתי בעקבות מגע ידו של טלני? הדבר הצית אש בקרבי; ומוזר לומר, זה הרגיע אותי באותו זמן. כמה מתוק יותר, רך יותר, היה המגע הזה, מכל נשיקה של אישה. הרגשתי את תפיסתו בכל גופי, מלטפת את שפתותיי, את גרוני, את חזי; עצביי רעדו מכף רגל ועד ראש בעונג, ואז הוא צנח למטה לאיזור היצרים, ופריאפוס16, התעורר מחדש, הרים את ראשו. למעשה הרגשתי שמישהו נוטל עליי בעלות, ושמחתי להשתייך אליו.
16 אל הפריון היווני, שסמלו פאלוס גדול.
״הייתי שמח לומר משהו מנומס מתוך הכרת תודה על ההנאה שהסב לי בנגינתו, ובכל זאת איזה משפט לא נדוש יכול היה להביע את כל ההערצה שחשתי כלפיו?
״’אבל, רבותיי,’ הוא אמר, ‘אני חושש שאני מפריע לכם לחזור אל המוזיקה.’
״’אני, עצמי, בדיוק התכוננתי ללכת,’ אמרתי.
״’הקונצרט משעמם אותך, האין זאת?’
״’לא, נהפוך הוא; אבל לאחר ששמעתי אותך מנגן איני יכול להאזין יותר למוזיקה הערב.’
״הוא חייך ונראה מרוצה.
״’לאמיתו של דבר, רנה, התעלית על עצמך הערב,’ אמר בריאנקורט. ‘אף פעם לא שמעתי אותך מנגן כך.’
״’אתה יודע מדוע?’
״’לא, אלא אם זה שהיה לך תיאטרון כל כך מלא.’
״’הו, לא! זה פשוט משום, שבעוד אני מנגן את הגאבוט, חשתי שמישהו מאזין לי.’
״’הו! מישהו!’ חזר האיש הצעיר על דבריו כהד, כשהוא צוחק.
״’בקרב קהל צרפתי, במיוחד קהל של קונצרט צדקה, אתה באמת חושב שיש הרבה אנשים שמקשיבים? אני מתכוון שמקשיבים בריכוז בכל לבם ונפשם. הגברים הצעירים עושים טובה לגברות או פועלים מתוך חובה כלפיהן, אלו בוחנות האחת את לבוש רעותה; האבות המשועממים, חושבים או על העלייה והנפילה של המניות, או סופרים את מספר מנורות הגז ומעריכים כמה תעלה התאורה.’
״’בכל זאת, בקרב קהל כזה יש ודאי יותר משומע קשוב אחד,’ אמר אודיו עורך הדין.
״’הו, כן! אני מעז לומר; כמו למשל הגברת הצעירה אשר טופפה באצבעותיה לפי הקטע שזה עתה ניגנת, אך בקושי יש יותר מאחד — איך אני יכול לומר זאת? — טוב, יותר ממאזין אחד אוהד.’
״’למה אתה מתכוון במאזין אוהד?’ שאל קורטואה, סוכן המניות.
״’אדם אשר דומה שנוצר איתו זרם; מישהו שמרגיש, בעודו מקשיב, בדיוק כמוני כשאני מנגן, אשר רואה אולי את אותם מראות שאני רואה...‘
״’מה! אתה רואה מראות כאשר אתה מנגן?’ שאל אחד העומדים מן הצד, בהשתוממות.
״’לא ככלל, אבל תמיד כשיש לי מאזין אוהד.’
״’ויש לך לעתים קרובות מאזין כזה?’ אמרתי, בכאב חד של קנאה.
״’לעתים קרובות? הו, לא! לעתים נדירות, לעתים נדירות ביותר, כמעט שלא לאמיתו של דבר, ואז...‘
״’ואז מה?’
״’אף פעם לא כמו זה של הערב הנוכחי.’
״’וכאשר אין לך מאזין?’ שאל קורטואה.
״’אז אני מנגן באופן מכני, ובדרך חדגונית.’
״’היכול אתה לנחש מי היה המאזין שלך הערב,’ הוסיף בריאנקורט, כשהוא מחייך בסרקזם לעברי, ואחר כך בטמטום.
״’אחת מן הגברות הרבות היפות כמובן,’ אמר אודיו, ‘אתה אדם בר־מזל.’
״’כן,’ אמר מישהו אחר, ‘הלוואי שיכולתי להיות שכנך ליד שולחן האוכל, כך שהיית מעביר אלי את המנה לאחר שלקחת כאוות נפשך.’
״’ההייתה זו נערה יפה?’ אמר קורטואה בטון שואל. טלני הביט עמוק לתוך עיניי, חייך רפות, והשיב:
״’ייתכן.’
״’אתה חושב שאי פעם תדע מי המאזין שלך?’ חקר בריאנקורט.
״טלני קבע שוב את עיניו על שלי, והוסיף בקול חלוש:
״’ייתכן.’
״’אבל איזה רמז יש לך שמוליך לגילוי זה?’ שאל אודיו.
״’דמיונותיו חייבים להיות חופפים לשלי.’
״’אני יודע מה היה המראה שהייתי רואה לו היו לי חזיונות כלשהם,’ אמר אודיו.
״’מה היית רואה?’ חקר קורטואה.
״’צמד שדיים לבנים כחבצלת אשר להם פטמות כמו ניצני שושנה ורודים, ויותר למטה, שתי שפתיים לחות כאותן קונכיות ורודות, אשר כאשר הן נפתחות בתשוקה מתעוררת, חושפות הן עולם בשרני מפואר, רק בגוון אלמוגי עמוק, ושתי שפתיים משורבטות אלו חייבות להיות מוקפות על ידי פלומה עדינה זהובה או שחורה...״
״’מספיק, מספיק, אודיו, המראה שאתה מתאר גורם לי להזיל ריר, ולשוני משתוקקת לטעום את אותן שפתיים מיוחדות,’ אמר סוכן המניות, עיניו בורקות כמו אלו של סאטיר, והוא כנראה במצב של קישוי מתמיד.
״’האין זה המראה שאתה רואה, טלני?’
״הפסנתרן חייך בחידה:
״’ייתכן.’
״’באשר לי,’ אמר אחד הגברים הצעירים שלא דיבר עדיין, ‘מראה העולה על ידי רפסודיה הונגרית יהיה או מראה של מישורים רחבי ידיים, או של חבורות צוענים, או של גברים עם כובעים עגולים, מכנסיים רחבים וז’אקטים קצרים, רוכבים על סוסים נלהבים.’
״’או של חיילים במיטב מדיהם הייצוגיים הרוקדים עם נערות שחורות עיניים,’ הוסיף אחר.
״חייכתי בחושבי עד כמה שונה היה החיזיון שלי מאלה. טלני, שצפה בי, שם לב לתנועה של שפתיי.
״’אדונים נכבדים,’ אמר המוזיקאי, ‘הדמיון של אודיו לא עורר על ידי נגינתי, אלא על ידי איזו נערה טובת־מראה שהוא נעץ בה מבט; באשר למראות שראיתם אתם, הם פשוט זכרונות של תמונות או של מופעי ריקוד.’
״’מה היה החיזיון שראית, אם כן?’ שאל בריאנקורט.
״’בדיוק עמדתי להציג לך את אותה השאלה,’ ענה הפסנתרן.
״’המראה שראיתי דמה לזה של אודיו אם כי לא בדיוק אותו דבר.’
״’אם כן זה צריך היה להיות הצד השני של המטבע17 — הצד האחורי,’ אמר עורך הדין, כשהוא צוחק; ’כלומר, שתי גבעות יפות עטופות בשלג, ועמוק בתוך העמק למטה, באר, חור זעיר ששוליו כהים, או ליתר דיוק שעטרה חומה סביבו.’
17 le revers de médaille
״’טוב, הבה נשמע כעת את החיזיון שלך,’ תבע בריאנקורט.
״’הדמיונות שלי כה מעורפלים ובלתי־מובחנים, הם נמוגים כל כך מהר שבקושי יכול אני לזכור אותם,’ הוא ענה בצורה מתחמקת.
״’אבל הם יפיפיים, הלא כן?’
״’ונוראים נוסף על כך,’ אמר הוא.
״’כמו הגופה דמויית האל של אנטינואוס, שנראתה באורו הכסוף של הירח דמוי הלשם, כשהיא צפה במימיו המוארים בחיוורון של הנילוס,’ אמרתי.
״כל הגברים הצעירים נראו נדהמים ממני. בריאנקורט צחק בדרך מרגיזה.
״’אתה משורר או צייר,’ אמר טלני, כשהוא מביט בי בעיניים סגורות למחצה. ואז, לאחר הפסקה: ‘בכל מקרה, זכותך לחקור אותי בשאלות, אבל חובה עליך לא לשים לב לדיבוריי אודות החזיונות שלי כי יש תמיד כל כך הרבה מן המשוגע בקומפוזיציה של כל אמן.’ ואז, כשהוא יורה קרן עמומה מעיניו העצובות עמוק לתוך עיניי, ‘כאשר תכיר אותי יותר תדע שיש בי הרבה יותר מן המשוגע מאשר מן האמן.
״מייד לאחר מכן הוציא מטפחת מאריג משובח שהדיפה ניחוח חזק וניגב את הזיעה ממצחו.
״’וכעת,’ הוא הוסיף ‘אסור לי להחזיק אותך כאן אפילו עוד דקה בדיבורים הבטלים שלי, אחרת הגברת הפטרונית תכעס, ואני באמת אינני יכול להרשות לעצמי לעורר את מורת רוחן של הגברות;’ ובמבט גנוב לעבר בריאנקורט, ‘היכול אני?’ הוסיף.
״’לא, זה יהיה פשע נגד המין היפה,’ מישהו השיב.
״’יתרה מזאת, המוזיקאים האחרים יגידו שעשיתי זאת מתוך רשעות; כי אף אחד לא ניחן ברגשות קנאה כה חזקים כחובבנים, בין שהם שחקנים, זמרים, או נגנים, אז להתראות18.’
18 au revoir
״ואז, בקידה עמוקה יותר מזו שהעניק לקהל, עמד הוא לעזוב את החדר, כשנעצר שוב: ‘אבל אתה מר דהגרייה, אמרת שאינך מתכוון להישאר, היורשה לי ליהנות מחברתך?’
״’ברצון רב,’ אמרתי, בהתלהבות.
״בריאנקורט חייך שוב באירוניה — מדוע, לא יכולתי להבין. אז הוא זמזם קטע מתוך מאדאם אנגו,19אופרטה שהייתה באופנה באותו זמן, כשהמילים היחידות שקלטו אוזניי היו
19 Madame Angot — אופרטה של צ׳רלס לאקוק, ׳בתה של מאדאם אנגו׳, הועלתה בשנת 1872. עלילתה מתרחשת בשנת 1793 והדמויות מזכירות דמויות היסטוריות.
...הוא, אומרים, החביב...20
20 Il est, dit-on, le favori
ואלו הודגשו בכוונה.
״טלני, ששמע אותן היטב כמוני, משך בכתפיו, ומלמל משהו בין שיניו.
״’כרכרה ממתינה לי ליד הדלת האחורית,’ אמר, מחליק את זרועו מתחת לשלי. ‘יחד עם זאת, אם אתה מעדיף ללכת ברגל...‘
״’מאוד מאוד, כי בתיאטרון היה חם עד להחניק.’
״’כן, חם מאוד,’ הוא הוסיף, חוזר על דבריי, וכנראה חושב על משהו אחר. ואז בבת אחת, כמו הוכה על ידי מחשבה פתאומית, ‘אתה מאמין באמונות תפלות?’
״’מאמין באמונות תפלות?’ נדהמתי לאמיתו של דבר מן התמימות שבשאלתו. ‘ובכן — כן, מן הסתם, אני חושב.’
״’אני מאוד כזה. אני מניח שזה הטבע שלי, כי, אתה מבין, היסוד הצועני חזק בתוכי. הם אומרים שאנשים משכילים אינם מאמינים באמונות תפלות. טוב, ראשית, החינוך שלי היה עלוב; ונוסף על כך, אני חושב שאילו ידענו באמת את התעלומות של הטבע, היינו יכולים כנראה להסביר את כל אותם צירופי מקרים מוזרים אשר מתרחשים תמיד.’ ואז, כשהוא עוצר באופן פתאומי, ‘אתה מאמין בהעברה של מחשבות, של תחושות?’
״’טוב, אני באמת לא יודע... אני...‘
‘אתה חייב להאמין,’ הוא הוסיף, בסמכותיות. ‘אתה מבין, חווינו את אותו חיזיון בבת אחת. הדבר הראשון שראית היה אלהמברה, בוערת באור מטיל האימה של השמש, הלא כן?’
״’כך היה,’ אמרתי, נדהם.
״’וחשבת שתרצה להרגיש את האהבה המקמילה רבת הכוח המנפצת את הגוף ואת הנשמה כאחת? אינך עונה. ואחר כך באו מצריים, אנטינואוס ואדריאנוס. אתה היית הקיסר, אני הייתי העבד.’
״ואז, כשהוא מהורהר, הוסיף, כמעט לעצמו: ‘מי יודע, ייתכן שאמות למענך ביום מן הימים!’ ותווי פניו לבשו את אותו מבט מתוק של הוויתור וקבלת הדין הנשקף מן הפסלים היווניים של האלים־למחצה.
״הסתכלתי לעברו במבוכה.
״’הו! אתה חושב שאני משוגע, אבל אני לא, אני רק קובע עובדות. לא הרגשת שהיית אדריאנוס פשוט משום שאינך מורגל בחזיונות כאלה; אין ספק, כל זה יתבהר לך יום אחד; באשר לי, יש, אתה חייב לדעת, דם אסיאתי בעורקיי, ו...‘
״אבל הוא לא השלים את משפטו, והמשכנו ללכת זמן מה בדממה, ואז:
״’האם לא ראית אותי מסובב את ראשי במהלך הגאבוט, ומחפש אותך? התחלתי להרגיש בך בדיוק אז, אך לא יכולתי לגלות אותך; אתה זוכר, הלא כן?’
״’כן, ראיתי אותך מסתכל לצד שלי, ו...‘
״’וקינאת!’
״’כן,’ אמרתי, בקול בלתי נשמע כמעט.
״הוא הצמיד את זרועותיי בכוח כנגד גופו במקום תשובה, ואז לאחר הפסקה, הוסיף במהירות, ובלחישה:
״’אתה חייב לדעת שאני לא אוהב אף בחורה בעולם הזה, וגם אף פעם לא אהבתי, אף פעם לא אוכל לאהוב אישה.’
״לבי דפק בחוזקה; הרגשתי תחושת מחנק כאילו משהו אחז בגרוני.
״’מדוע צריך הוא לומר לי את זה?’ אמרתי לעצמי.
״’האם לא הרחת בושם ממש באותו זמן?’
״’בושם — מתי?’
״’כאשר ניגנתי את הגאבוט; שכחת אולי.’
״’תן לי לחשוב, אתה צודק, איזה בושם היה זה?’
״’בושם לבנדר־ענברי.’
״’בדיוק.’
״’שאינו אומר לך שום דבר, ושאני סולד ממנו; אמור לי, מהו הבושם האהוב עליך?’
״’עוקץ עקרב־לבן.’
״בלי להשיב לי הוציא הוא את ממחטתו ונתן לי להריח אותה.
״’כל טעמינו זהים לגמרי, האין הם?’ ובאמרו זאת, הביט לעברי בערגה כה חמה ותאוותנית, שהרעב הגופני שנשקף מעיניו גרם לי להרגיש חלוש.
״’אתה רואה, אני עונד תמיד זר של עוקץ עקרב־לבן; אפשר לי לתת לך אותו, שריחו יזכיר לך אותי הלילה, ואולי יגרום לך לחלום עלי.’
״’וכשלקחתי את הפרחים מדש בגדו ענד הוא אותם על דש בגדי ביד אחת, בעוד הוא מחליק את זרועו השמאלית סביב מותניי ואוחז בי בחוזקה, לוחץ אותי כנגד כל גופו למשך מספר שניות. זמן קצר זה נראה לי כנצח.
״יכולתי להרגיש את נשימתו החמה והכבדה כנגד שפתיי. למטה, ברכינו נגעו זו בזו, ואני הרגשתי במשהו קשה לוחץ ונע כנגד ירכי.
״ההתרגשות שלי ממש באותה שעה הייתה כזאת שבקושי יכולתי לעמוד; לרגע חשבתי שינשק אותי — לא, השיער המסולסל של שפמו דיגדג קלות את שפתיי, כשהוא גורם לתחושה מענגת ביותר. אולם, הוא רק הסתכל עמוק לתוך עיניי בקסם דמוני.
״הרגשתי את האש של מבטיו צוללת עמוק לתוך חזי, והרבה יותר למטה. דמי החל לרתוח ולבעבע כמו נוזל לוהט, כך שהרגשתי את מה שהאיטלקים מכנים ‘ציפור קטנה’, ואת מה שהם תיארו ככרוב בעל כנפיים, נאבק בתוך כלאו, מרים את ראשו, פותח את שפתיו הזעירות, ופולט שוב טיפה אחת או שתיים של אותו נוזל דמוי שמנת, מעניק חיים.
״אך אותן טיפות מעטות — רחוק מלהיות צרי משכך — היו צורבות, שורפות בעיניי, ויוצרות גירוי חזק, בלתי־נסבל.
״עוניתי. מחשבותיי היו גיהינום. גופי בער.
״’האם הוא סובל כל כך הרבה כמותי?’ אמרתי לעצמי.
״בדיוק אז שחרר הוא את זרועו שהקיפה את מותניי, והיא נפלה חסרת תחושה למשקלה שלה כמו זרועו של אדם ישן.
״הוא צעד אחורה, והזדעזע כאילו קיבל הלם חשמלי חזק. הוא נראה מעולף לרגע ואז ניגב את מצחו הרטוב, ונאנח בקול רם. כל הצבע עזב את פניו, והוא נעשה חיוור כמת.
״’אתה חושב אותי למשוגע?’ אמר. אחר כך, בלי לחכות לתשובה: ״אבל מי שפוי ומי משוגע? מי בעל מידות טובות ומי מושחת ורשע בעולם זה שלנו? אתה יודע? אני לא.’
״מחשבה על אבי עברה בראשי, ושאלתי את עצמי, כשאני מזדעזע, אם אני מאבד את שפיותי.
״הייתה הפסקה. אף אחד מאיתנו לא דיבר לזמן מה. הוא שילב את אצבעותיי בתוך שלי, והמשכנו לצעוד במשך זמן מה בדממה.
״כל כלי הדם של האיבר שלי היו עדיין רחבים והעצבים נוקשים, צינורות הזרע מלאים עד גודש; לפיכך, כשהזקפה ממשיכה, חשתי כאב עמום על פני איברי ההולדה ולידם, בעוד שאר גופי נמצא במצב של אפיסת כוחות, ועדיין — על אף הכאב והתשישות — הייתה זו הרגשה מענגת ביותר להמשיך ללכת בשקט כשידינו אוחזות זו בזו, ראשו כמעט נשען על כתפי.
״’מתי הרגשת לראשונה את עיניי על עיניך?’ שאל הוא בטון נמוך מהוסה, לאחר זמן מה.
״’כאשר יצאת בפעם השנייה.’
״’בדיוק; אז נפגשו מבטינו, ואחר כך עבר בינינו זרם, כמו ניצוץ חשמלי שרץ לאורך תיל, הלא היה זה כך?’
״’כן, זרם בלתי מופרע.’
״’אבל באמת חשת בי ממש לפני שיצאתי אל הקהל, האין זאת?’
״במקום תשובה רק לחצתי את אצבעותיו בחוזקה.״
