אופטימי - כרך 2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אופטימי - כרך 2
מכר
מאות
עותקים
אופטימי - כרך 2
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אופטימי - כרך 2

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (10 בספטמבר 1923-אוגוסט 2018) עיתונאי, סופר, חבר הכנסת לשעבר, ופעיל פוליטי ישראלי, שזוהה עם השמאל הרדיקלי בישראל.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

במשך קרוב ל-80 שנים מעורב אורי אבנרי באירועים הגורליים של בתולדות היישוב והמדינה, כמשקיף מקרוב, כשותף ואף כמחולל חלק מהם.
 
בכרך הראשון של ספרו האוטוביוגרפי, אופטימי, תיאר אבנרי את ילדותו בגרמניה, שנותיו הראשונות בארץ, הצטרפותו לאצ"ל בגיל 15, ראשית פעילותו כעיתונאי, את השתתפותו במלחמת העצמאות כלוחם ב"שועלי שמשון", יחידת הקומנדו הראשונה של צה"ל, ואת פציעתו הקשה. אך עיקר הכרך הוקדש לשבועון "העולם הזה", שאבנרי הפך לכלי במאבקו הבלתי-נלאה להשפיע על דמותה של ישראל, "ללא מורא וללא משוא פנים", כפי שהובטח על שערו, ובמקביל יצר סגנון עיתונאי חדש – בלתי-מפלגתי, תמציתי ותוסס.
 
הכרך השני נפתח החלטתו של אבנרי לרוץ לכנסת בשנת 1965 כדי להיאבק בניסיון לרסן ואף לחסום את פיו של "העולם הזה". מתוארת בו בהרחבה פעילותו הפרלמנטרית, שבתחומים רבים היתה חלוצית וראשונית.
 
כבר ב-1949 קרא אבנרי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא היה הראשון להבין שמלחמת ששת הימים ב-1967 יצרה תנאים המאפשרים את מימושו של פתרון זה, והבנה זו היא שהביאה אותו להיות חלוץ המגעים החשאיים עם אש"ף, שעליהם דיווח בסוד למנהיגים ישראליים, בהם יצחק רבין. בגלל המגעים האלה נרצחו שניים ממנהיגיו הבכירים של אש"ף בידי ארגונו של אבו-נידאל, שהתנגד לכל פשרה עם ישראל. בחלקים רחבים של הציבור הישראלי עוררו מגעיו של אבנרי עם אש"ף, ובמיוחד פגישתו ההיסטורית עם יאסר ערפאת בביירות תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, זעם ואף שנאה כלפיו, אך הוא לא נרתע, והוא ממשיך במאבקו זה עד היום.
 
במקביל מספר אבנרי על היחסים ההדוקים – בחלקם חשאיים – שהתקיימו בתקופות שונות בינו לבין פוליטיקאים וקצינים בכירים, ובהם אריק שרון ורעייתו לילי, רחבעם "גנדי" זאבי ועוד. כן מסופר על הסכסוך שפרץ בין אבנרי לבין שותפו – בשירות הצבאי, בעיתונות ובפוליטיקה – שלום כהן, ועל החלטתו הכואבת אך ההכרחית, למכור את "העולם הזה" לקבוצת משקיעים בראשות אחד מתומכיו של אריק שרון.
 
הספר מסתיים בתיאור חושפני ורגיש של אהבתם של אבנרי ורעייתו, רחל, במשך יותר משישים שנה, אהבה שפרצה את כל הגבולות המקובלים ונותרה איתנה עד יומה האחרון של רחל.
 
כמו קודמו, גם הכרך השני של ספר זה ייקרא בנשימה עצורה על ידי המתעניינים בהיסטוריה של מדינת ישראל ובדילמות שבפניהן עמדה המדינה ותמשיך לעמוד. ואורי אבנרי, גם בגיל 92, נותר כפי שהיה מאז ומתמיד – אופטימי.

פרק ראשון

״לכנסת או לבית־הסוהר״
 
אני זוכר את הרגע המדויק.
זה היה בקיץ 1965. ישבתי בסלון דירתי עם ידידי דב זכין, איש קיבוץ להבות הבשן ועסקן מפ״ם. הסתכלנו בים הכחול והשטוח שהשתרע מולנו, וגלגלנו שיחה על המצב הפוליטי. דב שלף רדיו קטן כדי לשמוע את החדשות. הקשבתי בהיסח הדעת, ולפתע התעוררתי לגמרי.
הקריין הודיע שזה עתה קיבלה הכנסת בקריאה סופית את ״חוק לשון הרע״.
מבלי להסס לרגע אמרתי: ״זהו! אני הולך לבחירות!״
בסוף החלק הראשון של ספר זה תיארתי כיצד גמלה בלבי ההחלטה לרוץ לכנסת.
זה היה בפירנצה היפהפייה. השתתפתי בכנס ״תרבות הים התיכון״, שהתקיים מדי שנה ביוזמת ראש העיר, ג'ורג'ו לה-פירה. המטרה היתה להפגיש ישראלים וערבים כדי לדון בדרכים להשגת השלום. ביחד עם ג'ו גולן, הרוח החיה של הכנסים, העברתי החלטה שנגדה את מדיניותה של ממשלת ישראל.
הממשלה החרימה בדרך כלל את הכנסים האלה, אך הפעם שלחה את דוד הכהן, יו״ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כשהתקבלה הצעת ההחלטה של גולן ושלי ברוב מוחץ, קפץ הכהן ממקומו, סמוק מזעם, וקרא: ״אתה צריכים לדעת שאורי אבנרי אינו מייצג אלא חלקיק של חלקיק מהציבור הישראלי!״
בו במקום החלטתי שיש רק דרך אחת להפריך טענה זו: לרוץ לכנסת.
ההחלטה לרוץ לכנסת - אחת ההחלטות החשובות ביותר בחיי - לא באה באופן פתאומי. אמנם קיבלתי אותה בפירנצה כהרף עין, אחרי התפרצותו של הכהן, והיא הפכה סופית כעבור כמה שבועות, באותה שיחה בסלון ביתי. אבל היא התבשלה אצלי במשך הרבה זמן.
כבר ב-1949, כששוחררתי מצה״ל והתלבטתי לגבי המשך דרכי, הרהרתי באפשרות זו. התנגדתי בכל לִבי לדגם של מדינת ישראל שעוצב על ידי דוד בן-גוריון, ושבו ראיתי בגידה בחיילי תש״ח. ידעתי שאני רוצה להקדיש את שארית חיי לעיצוב דגם אחר של המדינה שהקמנו. אבל איך?
היה ברור לי כבר אז שהדרך הנכונה היא להקים תנועה פוליטית שתחדור לכנסת ותשנה את פני המדינה. אבל זה נראה בלתי-אפשרי. הייתי בסך הכול חייל פשוט, רב-טוראי שנפצע בקרב, עני בן עניים, בחור חסר אמצעים. אמנם, מצבי השתנה לטובה כאשר יצא ספרי - ״בשדות פלשת 1948״ - וזכה בהצלחה מסחררת, אך זה לא הספיק על מנת לקרוא תיגר על הממסד המפלגתי האדיר והדורסני.
כשנפלה לידי ההזדמנות לרכוש את ״העולם הזה״, החלטתי להקפיא את רעיון התנועה ולהפוך את השבועון לנשק במאבק על דעותיי. במשך חמש-עשרה השנים הבאות אכן הפך השבועון למכשיר פוליטי-עיתונאי מיוחד במינו, אך רעיון התנועה החדשה לא נגוז. לפני כל מערכת בחירות הוא צץ בלבי מחדש. שיחקתי ברעיון, גלגלתי אותו במוחי, אך החלטתי בכל פעם שאין סיכוי אמיתי.
לפני אחת ממערכות הבחירות בשנות ה-50, כשנסעתי פעם עם שלום כהן מירושלים לתל אביב, התחשק לי פתאום לחבר ג'ינגל לרשימת בחירות משלנו. החלטתי מזמן שהאות של תנועתנו צריכה להיות ש' - אות שהתאהבתי בה בשל האפשרויות הגראפיות הרבות הגלומות בה. לקחתי מנגינה קלאסית פופולרית והתאמתי לה סיסמה: ״אמור שי״ן!״ שרנו את המילים בדרך הביתה, אך לא העלינו על דעתנו שתוך כמה שנים יהפוך החלום הזה למציאות.
אני אדם שמחליט מהר. כעורך עיתון היה עליי לקבל מדי יום ביומו עשרות החלטות שנגעו לגורלות של בני אדם. לפרסם או לא לפרסם? התרגלתי להחליט תוך שניות. אך לגבי ההחלטות הגדולות של חיי יש לי שיטה אחרת. אני דוחה אותן במשך ימים או שבועות, מניח להן להתבשל בתת-ההכרה שלי, ואז, באחד הבקרים, אני מתעורר ויודע שהחלטתי.
את ההחלטה הגדולה הראשונה בחיי לא אני קיבלתי. אבי הוא שהחליט לנטוש את גרמניה הנאצית ב-1933 ולעלות לפלשׂתינה. אבל אני, נער בן עשר, תמכתי בה בהתלהבות.
את ההחלטה החשובה הבאה - לנשור מבית הספר בגיל 14, בתום כיתה ז', ולהתחיל לעבוד - קיבלתי אחרי התלבטות ותוך חרדה רבה. אבל האמנתי שאין ברירה. אבי ואִמי עבדו בפרך כדי להחזיק את ראשינו מעל לפני המים, והיה עליי לתרום לפרנסת המשפחה.
את ההחלטה להצטרף לאצ״ל, סמוך ליום הולדתי ה-15, קיבלתי אחרי יום-יומיים של היסוסים. פתאום ידעתי שזהו זה.
את ההחלטה לעזוב את אצ״ל, כעבור שלוש שנים, קיבלתי לכאורה כהרף עין. קולו של מפקד המחוז רעם בחשיכה: ״מי שאיננו רוצה ללכת איתנו, יקום ויעזוב עכשיו!״ ואני קמתי ויצאתי לבדי. כוח מסתורי, כאילו מחוצה לי, הקים אותי ממקומי. אבל ההחלטה התבשלה, כנראה, בתת-ההכרה שלי במשך זמן רב.
ההחלטה להתגייס בראשית מלחמת תש״ח ליחידה קרבית, ולא להשתמט כמו שעשו כה רבים מקרב האינטליגנציה הצעירה, התגבשה גם היא במשך ימים. המוח שלי העלה כל מיני נימוקים טובים מדוע לא - אבל הרגשות שלי אמרו: קום!
ההחלטה לנטוש את משׂרתי הבטוחה ב״הארץ״ ולרכוש את ״העולם הזה״ היתה קשה מאוד. ידעתי שאני מסכן את הכול על הרפתקה שסופה מי ישוּרנו. בשנייה האחרונה ממש, כאשר בגד בי אדם שסמכתי עליו, אחרי שכבר קפצתי מהמקפצה הגבוהה, תקף אותי ייאוש. בפעם היחידה בחיי עלו בי מחשבות אובדניות. אבל אחרי לילה ללא שינה קמתי ויצאתי להרפתקה.
ועכשיו שוב קיבלתי החלטה גורלית.
ההתפרצות של דוד הכהן נתנה לי את הדחיפה המכרעת. החלטתי שזה הזמן להעז ולקפוץ את הקפיצה הגדולה. אבל איך עושים את זה?
מאז קום המדינה לא קמה בה אף מפלגה חדשה אחת שהצליחה להיכנס לכנסת. מפלגות התפלגו, מפלגות התאחדו, מפלגות החליפו את שמותיהן, אך כולן היו מפלגות ישנות, שנוסדו באירופה ופרחו ביישוב. היה נראה שאין כל מקום למפלגה שתהיה חדשה באמת. למפלגות הישנות, ובראשן מפא״י האדירה, היתה אחיזת חנק בחיים הפוליטיים בארץ.
מפא״י היתה עדיין בשיא כוחה. אמנם, פרשת לבון, שבה מילאנו תפקיד חשוב, זעזעה את הממסד. זוהרו של בן-גוריון הועם, וב-1963 אף נאלץ להתפטר. יורשו, לוי אשכול, לא היה אליל המונים כמו בן-גוריון, אבל המפלגה כמעט ולא ניזוקה. היא שלטה בהסתדרות הכול יכולה, ברוב החברות הגדולות במשק, בקופת החולים, בצבא, במשטרה, במוסד, בשב״כ ובפקידוּת הבכירה. היא שיחדה את המפלגות האחרות בפירורים מהשולחן. גם תנועת ״חרות״ קיבלה הקצבה קבועה. הדבר נעשה באמצעות חלוקת כספי המגבית היהודית באמריקה על פי מפתח מפלגתי. התשלום בא כאילו כדי לפצות את ״חרות״ על כך שוויתרה על מגבית עצמאית משלה.
ומה היה לי מול המערכת האדירה הזאת? ממש לא כלום. לא היה לי כסף. התקשורת כולה שנאה את ״העולם הזה״, שבו ראתה פורץ גדר חצוף. האם היה די בכוחו של ״השבועון המסוים״ לבדו כדי לצאת להרפתקה כה גדולה ומסוכנת?
״העולם הזה״ היה עיתון עני, שעצם קיומו הכלכלי היה נתון בספק לעתים קרובות. אבל הוא היה מכשיר שלא היה דומה לו בארץ, ואולי בעולם כולו. במשך 15 שנות פעולתו - ״בלי מורא, בלי משוא פנים״ - נוצרו בין השבועון ובין קוראיו יחסים אינטימיים מיוחדים במינם. הקוראים לא התייחסו אל השבועון כאל חומר קריאה או מקור בידור. הוא אכן היה כזה, אך גם הרבה יותר מזה. נוצרו מעין יחסי משפחה. קוראים רבים לא יכלו בלעדיו. הם קראו את הגיליון משער עד שער (לפעמים מהשער הקדמי אל האחורי, לפעמים מהאחורי לקדמי), ונתנו בעיתון אמון מוחלט. העובדה שהם היו מיעוט קטן במדינה, מול שׂנאת הממסד, רק חיזקה יחס זה.
המסקנה הראשונה שלי היתה שתנועה חדשה צריכה להתבסס על השבועון. לא בהיחבא, לא בעקיפין, אלא בגלוי ובמישרין. שֵם התנועה צריך להיות כשם השבועון, כדי לעורר בבוחרים אותם הרגשות שקשרו אותם לשבועון.
ידענו שעל הקוראים האלה אפשר לסמוך. אבל כמה הם? וכמה מאלה ינטשו את מפלגותיהם הקודמות וישלשלו לקלפי את הפתק של תנועה חדשה, שספק רב אם תעבור את אחוז החסימה?
בוויכוחים שביני לבין עצמי נאלצתי להודות שהסיכויים אכן שואפים לאפס. כדי לשנות את המאזן היה חסר משהו, משהו שיעורר את אוהדינו, שירגיז אותם, שידחוף אותם למרד.
והנה, לפתע פתאום, זה הגיע.
״חוק לשון הרע״ היה, במקורו, ילד טיפוחיו של חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה. כהן, שנודע לימים כשופט ליברלי בבית המשפט העליון, שירת אז את בן-גוריון כפי שפקיד פרוּסי שירת את מלכו. פעם יזם חוק שגזר מוות על המורשעים בשורה ארוכה של עבירות ״ביטחוניות״. שׂמנו אז את תמונתו על השער שלנו, על רקע של חבל תלייה.
גם ״חוק לשון הרע״ צמח על העץ הזה. משפט קסטנר ומשפט עמוס בן-גוריון, שבהם מילא ״העולם הזה״ תפקיד מרכזי, פגעו קשה בממסד. בן-גוריון האב ואנשיו רצו לסתום את פינו, אחת ולתמיד. חיים כהן ניסח חוק מתאים - אך הוא היה כה קיצוני עד שדעת הקהל התקוממה נגדו, והוא נגנז.
חיים כהן הלך, וכך גם בן-גוריון. אבל הצעת החוק לא מתה. הזעם המצטבר של צמרת מפא״י על ״העולם הזה״, שהממונה על שירותי הביטחון קרא לו ״האויב מספר אחת של המשטר״, חיפש לו פורקן. על אף שתחת שלטונו של לוי אשכול החל במדינה תהליך אִטי של ליברליזציה (קראנו לזה ״דה-בנגוריוניזציה״), הנה הרימה הצעת חוק זו את ראשה מחדש.
עד אז שלטו במדינה חוקי הדיבה הבריטיים, שהיו - ונותרו עד היום - חמורים מאוד, הרבה יותר חמורים מחוקי הדיבה בארצות הברית, לדוגמה. האמריקאים ראו תמיד בחופש העיתונות את אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה. כמעט אי-אפשר שם להרשיע עיתון בפגיעה באנשי השלטון. תומאס ג'פרסון אמר: ״אם עליי לבחור בין ממשלה בלי עיתונות לבין עיתונות בלי ממשלה, אני בוחר בעיתונות בלי ממשלה.״
לא כן בבריטניה, שקבעה מאז ומתמיד סייגים חמורים לפעולת העיתונות. אבל ראשי מפא״י החליטו שאין די בחוקים הבריטיים שישראל ירשה משלטון המנדט. עובדה, ״העולם הזה״ העז מדי שבוע להתגרות בשלטון, לחשוף פרשות שחיתות, למתוח ביקורת חוצפנית על הממסד ועל אנשיו - ואיש לא העז להגיש נגדו משפט דיבה. את זה התכוונה הצעת החוק לשנות.
לפי החוק החדש, ניתן היה לתבוע עיתון לדין בלי כל סיכון. התובע יכול היה לדרוש שהמשפט יתנהל בחשאי, כך שהתקשורת לא תוכל לחשוף את מה שמתגלה במשפט. לא די לעיתון להוכיח ש״אמת דיברתי״, כמו עד כה, אלא עליו גם להראות שהיה בפרסום ״עניין לציבור״, ושהוא אינו חורג מכך. כלומר, גם פרסום שהוא כולו אמת, ושיש בו גם עניין לציבור, מהווה בכל זאת ״לשון הרע״, אם הכותרת גדולה מדי. גם אדם מת יכול להגיש תביעה, באמצעות יורשיו. וכן הלאה.
יוזמי החוק אף לא טרחו להסתיר את העובדה שהכוונה היא לסתום את פי ״העולם הזה״. אחד מסעיפי ההצעה הרחיב מאוד את מעגל האנשים הנושאים באחריות פלילית ואזרחית לפרסום ״לשון הרע״ - אבל רק לגבי עיתונים שאינם יומִיים. בעיתון היומי אחראים רק העורך וכותב הכתבה, אך בעיתון לא יומי (קרי: ״העולם הזה״, השבועון הפוליטי היחיד שהיה קיים אז במדינה) הוטלה האחריות גם על המדפיסים והמפיצים. כלומר: כל פועל דפוס ובעל קיוסק היה צריך לוודא שהגיליון אינו מכיל ״לשון הרע״ לפי החוק. הדבר יצר, כמובן, מצב גרוטסקי.
אם לא די בזה, הכוונה התבהרה לחלוטין בפרט קטן, כאילו שולי: בין רשימת האחראים לפרסום הופיע גם ״ראש המערכת״. בכל התקשורת הישראלית היה רק אדם אחד ויחיד שנשא בתואר מצלצל זה: שלום כהן. המצאתי בשבילו את המעמד הזה, כי לא נראה לי שהתואר ״סגן״ הולם את היחסים בינינו.
וכדי לסלק ממש כל שמץ של ספק, פרסם ״דבר״, ביטאון מפא״י, קריקטורה של אריה נבון, ובה איש בוהמה אומר לחברו: ״חוק לשון הרע? איך אפשר לחיות בעולם הזה!״ (פיזור האותיות הופיע במקור).
ברגע שעלתה הצעת החוק לסדר היום ידעתי שזוהי ההזדמנות הגדולה, החלק בפאזל שהיה חסר לי. כמו בג'ודו, ניתן היה לנצל את התנופה של היריב כדי להפילו. המזימה היתה כל-כך גלויה וקיצונית, עד כי קוממה חלק מן הציבור. אוהדי ״העולם הזה״ חשו שהחוק פוגע בהם אישית. הוא האיר אותנו באור גדול של לוחמים למען הדמוקרטיה וחופש הדיבור.
החלטתי ביני לביני שברגע שהחוק הזה יתקבל, אכריז על הליכתי לבחירות. אבל איך?
לא יכולתי להיעזר בשום דוגמה. לא היתה כזאת. לא זו בלבד שמאז קום המדינה לא קמה שום תנועה חדשה שהצליחה לפרוץ את המונופול של המפלגות הוותיקות בכנסת, אלא שגם לא קרה מעולם שעיתון יקים תנועה פוליטית, לא בארץ, וכנראה גם לא בעולם. מפלגות הקימו עיתונים; עיתונים לא הקימו מפלגות.
היה סביר שאפנה בעצמי לקוראים בפנייה דרמטית להציל אותנו ואת חופש העיתונות. אך במחשבה שנייה החלטתי שמוטב שהדרישה תבוא מהקוראים עצמם. חיפשתי מועמד מתאים, ובחרתי באיש אידיאלי: משה ברש.
ברש היה חיפאי, נכה, מבוגר ממני בכמה שנים, אחד מאותם קוראים שהיחסים בינו לבין השבועון היו כמעט משפחתיים. בצעירותו היה חבר ב״הגנה״, אך כשהתייאש מחוסר המעש שלה עבר לאצ״ל. מדי פעם פרסמנו מכתבים שלו ב״העולם הזה״.
אינני זוכר אם הוא פנה אלי, או שאני פניתי אליו. על כל פנים, בגיליון ״העולם הזה״ מיום 28 ביולי 1965 הופיע מכתב שלו, על פני שלושה עמודים, תחת הכותרת ״מכתב גלוי לעורך העולם הזה״. הוא ניתח בפרוטרוט מדוע התייאש מכל המפלגות הקיימות, ואיך הגיע למסקנה ש״דרושה רשימה חדשה״. היתה לי, כמובן, יד בניסוח המכתב הזה.
הקטע האחרון של המכתב נשא את הכותרת, שהפכה לסיסמת המבצע כולו: ״לכנסת או לבית הסוהר!״ כלומר: עורכי ״העולם הזה״ חייבים להגיע לכנסת כדי לרכוש חסינות פרלמנטרית, אחרת יביא החוק החדש לכליאתם.
שבוע לאחר-מכן עניתי למכתב הזה במדורי ״הנדון״, תחת הכותרת ״אין ברירה״. מניתי את כל הנימוקים נגד הליכה לבחירות (אי-אפשר לשבור את מונופול המפלגות, אין לנו כסף, כבר יש יותר מדי מפלגות, מה יכולה סיעה קטנה לשנות בכנסת, ועוד). אך קבעתי שאין ברירה. הזכרתי בקיצור את מאבקי ״העולם הזה״ במשך השנים, את פעולתנו למען צדק חברתי ולמען הציבור המזרחי, את פגישותינו עם מנהיגים ערבים במרחב, את פעולתנו למען האזרחים הערבים ונגד המִמשל הצבאי, ועוד. סיימתי במילים המפורסמות של מרטין לוּתר: ״כאן אני עומד. איני יכול אחרת. כה יעזור לי אלוהים!״
פירטתי במאמר מצע עקרונות של שמונה משפטים קצרים, וצירפתי לגיליון גלוית דואר שבה ביקשתי מכל הקוראים התומכים במהלך לחתום ולהחתים את מכריהם. שאלתי גם מי מוכן להתגייס למבצע הבחירות, וקבעתי להם פגישה.
חיכינו בדריכות רבה לתוצאות. היה ברור לנו שהתשובה לפנייה זו תקבע מראש את גורל המבצע: אם תהיה היענות דלה, פשוט לא יהיה טעם להמשיך.
תוך שלושה ימים הגיעו בדואר למעלה מאלפיים תשובות חיוביות. קריאת טלפון אלמונית, שהזהירה אותנו שיש בדואר הוראה להשמיד את הגלויות, התבדתה. הגלויות נערמו לגובה, וזה היה מראה מרהיב.
מעודדת עוד יותר היתה התגובה לקריאה למתנדבים. ציפינו שיבואו עשרים-שלושים. בבואנו למקום ההתכנסות נוכחנו לדעת שנדחסו אליו כשלוש מאות איש ואישה.
למרבה המזל, היה לנו מקום מתאים. עוד לפני שכל העניין התחיל, החלטנו להעביר את המערכת למקום חדש. במשך כמעט חמש-עשרה שנה עשינו את כל עבודתנו בשלושה חדרים במרתף ברחוב גליקסון, ליד קולנוע ״תל אביב״. שם עברו עלינו כל ההרפתקאות - הפצצות, ההתנפלות שבה נשברו שתי ידיי, האזנות השין-בית (שב״כ), ועוד. אך המקום נעשה פשוט צר מדי, והיה ברור שעלינו לעבור למקום חדש, גדול יותר.
זה לא היה פשוט. תחילה קנינו משרד ברחוב שאול המלך, סמוך לבית המשפט. אחרי שהעִסקה כבר היתה גמורה, קרא לנו הקבלן, אריה פילץ (בעל בית הקפה שנקרא על שמו בשפת הים). הוא היה נבוך מאוד וסיפר לנו שקרתה טעות, שהוא שכח שכבר מכר את המקום הזה. זה היה תירוץ מגוחך, שלא האמנתי לו לרגע. לימים התגלתה לנו האמת: הבניין ברחוב שאול המלך נרכש בחלקו על ידי ״המוסד״ (ששמו הרשמי הוא ״המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים״), וראשיו נדהמו להיווכח שאנחנו עומדים להיות שכניהם הקרובים. פילץ הפציר בנו לוותר והבטיח לעזור לנו למצוא מקום מתאים אחר. ואכן, נמצא משרד מתאים, בן תשעה חדרים, בבניין חדש ברחוב קרליבך, מתחת למשרדי התאחדות הכדורגל. עזריאל קרליבך המנוח היה, כפי שסיפרתי, אויבנו בנפש, והיה זה משעשע להעביר את מערכת ״העולם הזה״ לרחוב הקרוי על שמו.
על כל פנים, כשעלה עניין הבחירות היה לנו משרד גדול, שעמד עדיין ריק לגמרי. לא היו בו שום רהיטים. שלוש מאות המתנדבים של הרשימה החדשה נדחסו בו והזיעו כהוגן, על אף שזה היה לעת ערב. לא היה במקום מיזוג אוויר ואף לא מאוורר לרפואה...
עוד לפני כן קיימנו מסיבת עיתונאים, כדי להודיע רשמית על הקמת התנועה. היא עוררה התעניינות בלתי-רגילה: בחדר קטן בבית סוקולוב הצטופפו כשלושים עיתונאים, ביניהם כמה בכירים. אותם עיתונאים החרימו אותנו במשך השנים ונמנעו מלהזכיר את שמנו ואת הסקוּפּים שלנו, אך הפעם דיווחו על יוזמתנו בהגינות - כולם חוץ מ״ג'רוזלם פוסט״, שהיה אז עדיין בבעלוּת מפא״י. הוא דיווח לקוראיו ש״עלון השערוריות השבועי״ הולך לבחירות.
המשימה הראשונה היתה לתת לתנועה החדשה שֵם. היה ברור שהוא צריך לכלול את שם ״העולם הזה״, שהיה מקור הכוח היחיד שלנו. היה ברור לי שהדבר מהווה סכנה גדולה לשבועון, שהתפאר תמיד בעובדה שהוא בלתי-תלוי. פעם אף פרסמנו קריקטורה של השבועון עומד ליד חבל-תלייה, עם הכותרת ״בלתי-תלוי״. אך על כך בהמשך. מצד שני, לא רצינו שהרשימה החדשה תהיה מוגבלת לקוראי השבועון בלבד, ולכן חיפשנו תוספת. בסוף נבחר השם ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״. לא התלהבתי במיוחד מהשם הזה, אבל הציבור התייחס ממילא רק לחלקו הראשון.
התנועה פשטה במהירות ברחבי הארץ. בעשרות מקומות צצו גרעינים של קוראי ״העולם הזה״ והקימו סניפים. לשיא הגענו דווקא באור יהודה, עיירת עולים שרובם באו מעיראק: סניף תנועת ״חרות״ במקום עבר אלינו בשלמותו. בכך נמנע צביון אשכנזי מדי לרשימה. בני אור יהודה גמלו לנו על הסדרה ״דופקים את השחורים״ שפתחה ב-1954 את מאבק הציבור המזרחי, ועל תמיכתנו במורדי ואדי סאליב בחיפה ב-1959.
מי היו המצטרפים, ומה הניע אותם?
זאת היתה תנועת המחאה האותנטית הגדולה הראשונה בתולדות המדינה. באו אנשים, ובעיקר צעירים וצעירות, מכל הכיוונים. חסידי ״חרות״ שמאסו במפלגתם, שהפכה חלק מהממסד; אנשי ״השומר הצעיר״ שמאסו בתנועה שהטיפה לאחוות העמים ובינתיים התנחלה על אדמה שנשדדה מערבים; אנשים שנמשכו על ידי פעולתנו הבלתי-נלאית לחשיפת פרשות שחיתות, וגם על ידי פעולתנו למען השלום. אך בעיקר, כך נדמה לי, משכה אותם האווירה הכללית שייצגנו - המיאוס מהממסד שהלך והסתאב, הבוז לפוליטיקאים המקצועיים, ההרגשה הכללית שזאת לא המדינה שרצינו בה.
הכי חשוב היה לי שלא לשייך את התנועה החדשה לאחד המחנות הקיימים. לכן טבעתי את הסיסמה: ״אנחנו לא שמאל, לא ימין ולא מרכז. אנחנו בכלל לא שייכים למפה הזאת.״
אני חושב שהמדינה לא ראתה - לא לפני כן ולא אחרי כן - מקבץ כזה של צעירים אידיאליסטיים, עד שקמה תנועת המחאה הגדולה בקיץ 2011. באו אנשים מהימין המתון, הרבה אנשים שקיבלו חינוך שמאלי, אבל רוב האנשים והנשים היו חסרי כל עבר פוליטי. איש מהם לא ציפה לגמול כלשהו, שהרי לא היה לנו מה לתת. הם פשוט נרתמו למה שנראה להם כמאמץ חיוני לשנות את פני המדינה. ומה שהיה לא פחות חשוב בעיניי: הם האמינו לי אישית.
אמון זה היה צריך להעניק לי סיפוק גדול. במשך חמש-עשרה שנה עמלתי קשה, זרעתי זרע וניסיתי לחנך ציבור גדול של צעירים, ולא היה לי מושג אם נקלטו הדברים, אם לא. האם יש שׂכר לעמל? האם הדברים שלי עוררו הד? לכותבים בעיתונים אין כמעט היזון חוזר מהקוראים, חוץ משיחות אקראי ברחוב וכמה מכתבים למערכת, שכותביהם מהווים בדרך כלל חוג קטן ומסוים.
והנה, בפעם הראשונה, הועמדו הדברים למבחן ממשי, וזו היתה התוצאה.
אבל לא היה זמן לחוש בסיפוק. מימוש השאיפה להיכנס לכנסת דרש כל רגע וכל קמצוץ של אנרגיה.
המשימה המעשית הראשונה היתה איסוף 750 החתימות שהיו דרושות לפי החוק להגשת רשימה חדשה. זה נשמע פשוט - אבל זה העסיק אותנו במשך שבועות. החתימות צריכות להיאסף בחוברות מיוחדות, שהיו אמורות להיות מונפקות על ידי ועדת הבחירות המרכזית - ועדה המורכבת מעסקני המפלגות הוותיקות. לשווא ביקשנו לקבל את הטפסים - הוועדה טענה שאינם מוכנים... לוח הזמנים הלך והתקצר. איימנו בפנייה לבג״ץ, ורק אז קיבלנו אותם.
750 חתימות - זה נשמע כמו מספר קטן, מה גם שיותר מ-2,000 איש כבר הודיעו לנו, על גבי הגלויות שצירפנו לגיליון השבועון, שהם מוכנים לחתום. אך כשביקשנו מהם לעשות זאת, רבים מהם בוששו לבוא. הם התחילו לפחד. לתמוך, להצביע - כן. אבל להזדהות בשמם, זה כבר סיפור אחר. אולי השב״כ יתחקה אחריהם? אולי מפא״י תתנקם בהם? מה יקרה במקום העבודה?... ועוד ועוד.
נכנסנו ללחץ. חילקנו את החוברות בסניפים החדשים, החתמנו את באי המערכת, ולבסוף נאסף, בקושי רב, המספר הנדרש, בעשרות חוברות שונות.
ביום שבו פתחה ועדת הבחירות את שעריה להגשת הרשימות, המתינו הנציגים שלנו לפני הדלת כבר כמה שעות לפני הפתיחה. היו בידיהם ערמות של חוברות, ובהן החתימות. היו חוברות שהכילו בסך הכול תריסר או אף פחות חתימות, שנאספו בערי השדה.
נציגינו היו צריכים להיות הראשונים ליד הדלת, מפני שוועדת הבחירות חילקה את אותיות הבחירות לרשימות החדשות לפני התור - כל הקודם זוכה. אילו יכולנו לקבל את האות שרצינו, היינו בוחרים כמובן ב״ה״, האות הראשונה בשתי המילים של הצמד ״העולם הזה״, אבל ידענו שלכך אין סיכוי, משום שאות זו משמשת בעברית לציון שמו של אלוהים. החלטנו לבחור באות ש', הראשונה במילה ״שינוי״. בשום אופן לא רצינו לקבל צירוף של שתי אותיות, שהיה באותם ימים סימן היכר לרשימות קיקיוניות.
המאמץ נשא פרי. המשלחת שלנו נכנסה ראשונה ואכן זכינו באות ש', שהפכה לסימן ההיכר שלנו למשך הרבה שנים.
ועידת היסוד של התנועה החדשה התכנסה באולם תיאטרון ״מוגרבי״ בתל אביב, והוזמנו אליה כל המתנדבים שחתמו על גלויות ההצטרפות המקוריות. השולחן הארוך נשא את המילים ״העולם הזה כוח חדש - לכנסת״, ומאחוריו האריה של ״העולם הזה״ (שעוצב בשעתו על ידי הצייר שמואל בק, כשעוד היה חייל בסדיר) ועיצוב אמנותי של האות שי״ן. כל הרכיבים האלה שולבו בדגלים - שני פסים, כחול ולבן, האריה והשי״ן, שעוצבה כמו נשר רומאי. הכול בשיא הפשטות, חסכני ואלגנטי.
מי שמסתכל היום בשני העמודים של ״העולם הזה״ שהוקדשו לתמונות מהוועידה, אינו יכול שלא להתרשם מההבעה הרצינית של הקהל. איש לא צחק, איש אף לא חייך. קשישים בעלי שיער לבן ישבו ליד צעירים צברים, מהם שעוד נשאו את הזקָנים של מלחמת תש״ח. פה ושם היו פנים מוכרים: שחקן ״הבימה״ אילי גורליצקי, שכיכב אז במחזה ״שלמה המלך ושלמי הסנדלר״, עמיקם גורביץ, שהתפרסם כקריין תנ״ך מעולה. אינני זוכר אם היה שם יורם קניוק, סופר צעיר שלחם בקרב על הקסטל וייתכן שהיה זה הוא שהרג את המפקד הערבי המהולל, עבד-אל-קאדר אל-חוסייני. כמה ימים לפני הוועידה הוא פרסם כתב תמיכה נלהב בתנועה החדשה. הכותרת היתה: ״אי בודד בים עוין״.
כותרת אחרת שנחרתה בזיכרוני: יהודה בן-משה, לוחם בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה וחבר ותיק במפא״י, שהפך לראש הסניף הירושלמי של התנועה החדשה, פִרסם כתבה תחת הכותרת: ״הפכתי נוכרי בארצי״. זאת היתה ההרגשה הכללית בקרב הצעירים בארץ - 17 שנה בלבד אחרי הקמת המדינה.
הוועידה נפתחה בפסוקים מן התנ״ך (תמיד אהבתי את זה). עמיקם, בקולו הנהדר, הִרעים: ״לא תגנבו ולא תכחשו. לא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשוק את רעך ולא תגזול... לא תעשה עוול במשפט... לא תישא פני דל...״
אף פעם לא הייתי נואם גדול. אך נדמה לי שנאום הפתיחה שלי התאים למקום. דיברתי בשקט, באולם שׂררה דומייה גמורה, ההקשבה היתה מושלמת. סיימתי במילים: ״הערב, 27 באוגוסט 1965, באולם זה, אנחנו מדליקים ניצוץ קטן. ניצוץ זה ידליק מדורה גדולה, עמוד אש שיֵלך לפני המחנה, במסע הגדול אל השחרור, השוויון והשלום!״
שלוש המילים האחרונות, המתחילות באות שי״ן, הפכו לסיסמה הרשמית של התנועה.
אולי כדאי ״להנציח״ כאן בשלמותו את המצע הקצר, שהתקבל רשמית בוועידה, אחרי שעמיקם גורביץ קרא אותו בהטעמה דרמטית. המילים - שחרור, שוויון ושלום - הרחיבו את עשרת העקרונות שהיו מצורפים לקריאתי המקורית להקמת התנועה.
1. נאמנות ללא סייג למדינת ישראל, לריבונותה, לשלמותה ולביטחונה. דאגה יומיומית לעצמאות המדינה, שאינה ניתנת למיקוח. חישול כוחו המוסרי והמעשי של צבא ההגנה לישראל, כצבא של הגנה ושלום, שעליו גאוות המדינה, תוך מלחמה בביטחוניזם רודני ובשוביניזם הרפתקני.
2. הבטחת חופש האדם בישראל. חקיקת חוקת יסוד נוקשה, בדומה לחוקה של ארצות הברית, שתסמיך את בית המשפט לבטל כל חוק הפוגע בזכויות האזרח ובכבוד האדם. ביטול חוקי התועבה למיניהם, כגון חוקי החירום הבריטיים, סעיפי הדיכוי בחוק ביטחון המדינה, חוק לשון הרע, תקנות המִמשל הצבאי, חוקי הכפייה הדתית. התנגדות ללא פשרה לחקיקת חוקי דיכוי חדשים, כגון חוק המושבים, חוק השבת, חוק הרופאים, חוק הכשרות.
3. שחרור מעול הכפייה הדתית. ביטול הסטטוס-קוו הכוזב, התנגדות לכל חוק כפייה חדש, מלחמה ללא פשרה לביטול כל חוקי הכפייה הקיימים, עד כדי הפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה. החזרת חופש התחבורה, חופש הנופש וחופש התפריט. הנהגת נישואים אזרחיים וגירושים אזרחיים לכל דורש. איסור חקיקת משנה דתית בעיריות. חופש ושוויון לכל הדתות, לכל הזרמים בדת היהודית ולחסרי דת.
4. שבירת השעבוד למנגנון. הפיכת מנגנון המדינה למשרת הציבור. טיהור יסודי של המנגנון המנופח, המפקיע לעצמו את פרי עמלו של האזרח. פירוק מסגרות הכפייה של המפלגות. ביטול חלוקת השלל הגלויה והמוסווית בין המפלגות. סילוק המפלגות מכל שטחי הפעולה הכלכלית והממלכתית. פיקוח ציבורי על הנהלת החשבונות של המפלגות. מלחמה ללא רחם לביעור השחיתות.
5. חיסולה של האפליה העדתית. הפיכת כל אפליה עדתית לפשע פלילי. איסור הזכרת מוצאו של אדם בכל מסמך ציבורי. מתן הזדמנות שווה לבני כל העדות בכל מערכות החיים. שינוי פני החינוך בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני. חינוך תיכוני חינם עד גיל 18 לכל בני השכבות המקופחות. חינוך אוניברסיטאי חינם לכל תלמיד מוכשר.
6. שוויון זכויות לערביי ישראל. פירוק המִמשל הצבאי. חיסול כל החוקים, התקנות, הצווים והנהלים שמטרתם הגלויה והמוסווית היא אפליה לאומית. הפסקת הפקעת הקרקעות למטרות פוליטיות. פיתוח ללא נישול.
7. מבצע שלום ישראלי במרחב. גיוס כל כוחות המדינה להשגת שלום ישראלי-ערבי. הקמת מיניסטריון מיוחד לענייני המרחב, ומטכ״ל שלום שיתכנן ויבצע מבצעי שלום בעלי מעוף.
8. החזרת העצמאות המדינית למדינת ישראל. אי-הזדהות גמורה עם הגושים העולמיים ממזרח וממערב. ניהול מדיניות חוץ ניטרלית ועצמאית, שתשרת את ריבונות המדינה ושלומה.
9. חלוקה צודקת של ההכנסה הלאומית. חיסול משק ה״שנור״, המשעבד את המדינה לזרים, ובניין משק לאומי יצרני, שיישא את עצמו ויהווה בסיס איתן לעצמאות מדינית וביטחונית. עידוד כל יוזמה חלוצית ויוצרת - ציבורית, שיתופית ופרטית - המשרתת את טובת הכלל. חיסול התעשרותם של טפילים מפלגתיים ופרטיים על חשבון הציבור. פירוק הכפייה הביורוקרטית הכובלת את הדינמיזם הכלכלי. שילוב עקרונות החופש האישי עם צורכי הכלל והצדק החברתי.
10. חסינות לדוברי אמת. החזרת חופש העיתונות על כנו. ביטול כל החוקים, שיטות הכפייה ודרכי הלחץ המגבילים דיבור אמת.
כשקוראים את המצע הזה כיום, קשה לתפוס עד כמה היה מהפכני בזמנו. מעציב להיווכח עד כמה נשאר אקטואלי גם היום - הפרדת הדת מהמדינה נשארה בבחינת חלום רחוק, וכך גם הצדק החברתי והשלום במרחב.
היה מנוי וגמור עמי למנוע את הפיכת התנועה החדשה ל״תנועה של איש אחד״, כפי שטענו אויביה מהרגע הראשון. היה לי אמנם מקום מרכזי ביוזמה, אך רציתי שתהיה לה הנהגה קולקטיבית. מנַין לוקחים כזאת?
רציתי להפריד לחלוטין בין מערכת השבועון לבין הנהגת התנועה. אז, וגם לאחר-מכן, הייתי בטוח שבזוגיות מוזרה זו - השבועון והתנועה - העיתון חשוב הרבה יותר. לכן עמדתי על כך שמלבדי ומלבד שלום כהן, כל חברי המערכת ידבקו בתפקידם ולא יעסקו בפעילות פוליטית.
במבט לאחור היתה זאת אולי טעות לשלב את שלום כהן בתנועה, לאור מעשיו כעבור שש שנים. אבל הדבר היה בלתי-נמנע. שלום היה צמוד אלי מאז חברותנו ב״שועלי שמשון״. בעיני הציבור - וגם במציאות - היינו שותפים בלתי-נפרדים. שנינו ביחד סימלנו את ״העולם הזה״. היה מובן מאליו שהוא יהיה ״מספר שתיים״ גם בתנועה, שנשאה את שֵם השבועון.
את שאר חברי ההנהלה חיפשתי בדרך פשוטה: פניתי לכל האנשים שהתבלטו בשנים האחרונות במאבקים הציבוריים שבהם תמך השבועון.
כזה היה אמנון זכרוני, אז בן שלושים, שהרעיש את המדינה כשסירב לשרת בצה״ל. כאשר גויס בכל זאת, הכריז על שביתת רעב שהגיעה לשיא של 28 יום. הוא ניצח, למד עריכת דין וזכה בתואר, כך שהיה מסוגל להעמיד את כישוריו המשפטיים המעולים לרשות התנועה החדשה. (כעבור שנתיים, בימי החרדה שקדמו למלחמת ששת הימים, חזר בו זכרוני מסרבנות השירות וגויס למילואים בפרקליטות הצבאית, שבה שירת שנים רבות.)
לוחם בולט אחר היה אורי דיוויס, צעיר בלונדי כחול עיניים, בעל זקן מטופח. גם הוא היה פציפיסט מילדות, אולי בשל העובדה שאביו, חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, נפגע מגז רעיל. דיוויס בלט בעקביותו, שעלתה על זו של רבים מפעילי השלום לדורותיהם. הוא למד ערבית והלך לגור בכפר ערבי. כאשר הפקיעה הממשלה שטח ערבי ענקי בגליל (״שטח 9״), כדי להקים בו את העיר כרמיאל, יזם דיוויס שורה של הפגנות, שבהן השתתפו מיטב אנשי הבוהמה התל אביבית, וביניהם דן בן-אמוץ, אורי זוהר, יעקב אגמון ואשתו גילה אלמגור. באחת מהן נאסרה רחל אשתי ואף ישבה כמה שעות בכלא.
אבל חברותו של דיוויס בתנועה היתה קצרת מועד. כשראה את הסעיף הראשון במצע, ובו תמיכה נלהבת בצה״ל, פרש מהעניין עוד לפני ועידת היסוד. על דעתי אף לא עלה לוותר להתפשר בעניין זה: הסעיף הזה היה דרוש, בין היתר, כדי לגונן על התנועה מפני ההתקפות עליה בגלל סרבנותו של זכרוני.
לימים הִקְצין דיוויס עוד ועוד, האשים את שוחרי השלום בצביעות ותמך בארגונים הפלסטיניים היותר קיצוניים נגד יאסר ערפאת. ניתקתי כל קשר איתו כאשר שמעתי אותו במו אוזניי טוען בוועידה של האו״ם שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים בביצוע השואה, כדי לקדם את תוכניותיהם בפלסטין.
עוף מסוג אחר לגמרי היה שמואל סגל. הגבר הממושקף היה מבוגר ממני בכמה שנים ובשל כך היה מסוגל לעשות דבר שאני יכולתי רק לחלום עליו: להצטרף ב-1937 לבריגדות הבינלאומיות בספרד, שסימלו את המאבק העולמי נגד הפאשיזם. הייתי אז רק בן 14. סגל היה אחד המתנדבים המעטים מארץ ישראל. כשהסתיימה המלחמה בנצחון הפאשיסטים, בעזרת היטלר ומוסוליני, לא התירו הבריטים לסגל לחזור לארץ, מחשש שמא הוא קומוניסט. הוא למד הנדסה באנגליה, ואחר כך גם עריכת דין. רק בפרוץ מלחמת תש״ח הורשה לחזור. שמחתי מאוד כשהצטרף לתנועה. בשנים הבאות בלט בישיבות ההנהלה שלנו בשיקול דעת מאוזן - תכונה שהיתה דרושה אצלנו מאוד.
דוד ארנפלד לא היה בעל עבר ססגוני כזה. הוא היה יהלומן, מקצוע שמרני בדרך כלל, אך נטיותיו היו שונות. את המקצוע הביא עמו מהולנד, ארץ הולדתו. במשך השנים לחשו שתרם לנו סכומי כסף גדולים למימון פעולתנו. למרבה הצער, זה לא היה נכון. אדרבא, הוא תרם לנו פחות מהרבה חברים מעוטי יכולת. לא צירפתי אותו לרשימת המועמדים בגלל הכסף, כפי שחשדו רבים, אלא כדי להעניק לרשימה תדמית סולידית, כמשקל נגדי לחברים הרדיקלים.
ססגוני יותר היה טיבי גרוס, גבר מרשים בעל שׂפם אדום אדיר. הוא טיפל בנוער בעייתי. במהלך מערכת הבחירות נפוצה שמועה שהסתבך בפרשה לא נעימה בצבא. אחת המתנדבות שלנו, אתי גרינמן, חיילת משוחררת שהיתה לה עדיין גישה לתיקייה צבאית, החליטה על דעת עצמה לברר את העניין: היא חדרה לתיקייה - ונתפסה. הדבר הפך לסנסציה בתקשורת וחיזק את הדעה, שנפוצה ממילא בחוגים מסוימים, שאנחנו חבורה מסוכנת של בוגדים ומרגלים.
מול כל האשכנזים האלה היה נעים גלעדי נציג מובהק של הציבור המזרחי. הוא עלה מעיראק, דיבר ערבית שוטפת, וגידל שפם שחור ששיווה לו חזות מזרחית מאוד. הוא הִנחה את האספות שקיימנו לפני קהלים מזרחיים וערביים, ואף הוציא לקראת הבחירות גיליון מיוחד של ״העולם הזה״ בערבית. זה נראה טוב, וכעבור זמן מה התחיל להוציא בקביעות מהדורה ערבית של ״העולם הזה״ בשם ״הדא אל-עלאם״. היו שהתלוננו שהערבית שלו פשוטה מדי, אך נראה שהיא הספיקה: כעבור שנים גילה לי יאסר ערפאת שהיה מקבל את ״העולם הזה״ הערבי בכל שבוע בעמאן וקורא את מאמריי, כך שהכיר את דעותיי היטב שנים רבות לפני שנפגשנו פנים-אל-פנים.
נציג מזרחי אחר היה שלום מזרחי, צעיר שעלה מבגדאד ונשלח עם משפחתו למעברת סַקִיֶיה, שהפכה לאור יהודה. הוא היה בית״רי מנעוריו והשתייך לסניף תנועת ״חרות״ באור יהודה, שכאמור עבר במלואו אלינו. לאחר-מכן הביא לי את אחד הסקוּפּים הגדולים בתולדות ״העולם הזה״: פרשת הפצצות שהניחו שליחי ישראל בבתי הכנסת בבגדאד ובבצרה, כדי לזרז את היהודים לעלות ארצה.
רשימת המועמדים הסופית שאושרה בוועידת היסוד נראתה כך: (1) אורי אבנרי; (2) שלום כהן; (3) דוד ארנפלד; (4) אמנון זכרוני; (5) שמואל סגל; (6) יורם ברנע, פרסומאי צעיר שהתמנה לדובר התנועה; (7) יהודה בן-משה; (8) נעים גלעדי; (9) שלום מזרחי; (10) טיבי גרוס.
במקור היתה כוונתנו שהסופר אהוד בן-עזר יופיע במקום התשיעי. אך כשהוא נוכח לדעת ששלום מזרחי נותר בחוץ, ויתֵר על מקומו ומסר לו אותו, כדי שיהיו לפחות שלושה מזרחים בעשירייה הפותחת.
לעומת זאת לא היתה ברשימה אישה. פשוט לא היתה אישה בין המייסדים, מלבד רחל. ובימים ההם, לפני עליית הפמיניזם, גם לא היה תמריץ לקדם מועמדת באופן מלאכותי.
בלט בהיעדרו ברשימה האיש שמכתבו שימש אות פתיחה למבצע כולו. משה ברש הציב אולטימטום: להציב אותו במקום השלישי, אחרי אבנרי וכהן. כאשר הוועדה המסדרת דחתה את דרישתו, הסתלק ואף פרסם מאמר השמצה חריף בעיתון תנועת ״חרות״. היה זה הסימן הראשון לכך שנכנסנו לממלכת הפוליטיקה. מסיבה לגמרי אחרת נעדר מן הרשימה אחד ממייסדי התנועה, אלכס מסיס: הוא היה מפיק סרטיו, ושותפיו התנגדו להופעתו ברשימה.
אם מישהו חשב באמת שיש סיכוי לכל המועמדים האלה להגיע לכנסת? אולי. אני כשלעצמי נהגתי להשיב לשואלים: ״אני חולם על חמישה, מקווה לשניים ואינני בטוח גם באחד.״ על נוסחה זו חזרתי גם במערכות הבחירות הבאות.
בסך הכול הכילה הרשימה שלנו עשרים שמות. במקום ה-20 הופיע המועמד הערבי היחיד ברשימה: אחמד מצארווה.
אחמד היה דמות ידועה בחוגים שלנו. הוא היה ידידו של דוד ארנפלד, והיה קשה לתאר הבדל גדול יותר מזה שבין היהלומן ההולנדי והפועל מכפר ערערה שבמשולש. אחמד היה צעיר סימפטי, שחום, ערבי בכל רמ״ח אבריו, שדיבר עברית רהוטה. המשורר יב״י (יונה בן-יהודה) הקדיש לו את שירו המפורסם ביותר, ״אחמד״, שאותו היה קורא בקולו הרועם בכל הזדמנות.
העובדה שלא היו ברשימה ערבים נוספים לא נבעה משום שלא רצינו בכך, אלא להפך - מפני שהם לא רצו. מדוע? הרי מאז יומנו הראשון ב״העולם הזה״ היינו הגוף החשוב היחיד במדינה שלחם באופן עקבי ונחוש למען זכויות האזרחים הערבים נגד המִמשל הצבאי ונגד הפקעות האדמות. עמדתי לצִדם של אנשי ״אל-ארד״, הקבוצה הערבית הראשונה בישראל שניסתה להפוך את האזרחים הערבים לציבור בעל הכרה וגאווה לאומית. יותר ממאתיים ערבים חתמו על הרשימה שהגשנו לוועדת הבחירות. ידידיי הערבים, ובראשם המשורר הצעיר ראשד חוסיין, תמכו בנו בכל כוחם. אם כן, מדוע לא הסכימו להופיע כמועמדים? מפני שעד אז היו במדינה רק שני סוגים של מועמדים ערבים לכנסת: הסוכנים הקנויים של מפא״י ושאר המפלגות הציוניות, ופעילי המפלגה הקומוניסטית. ידידיי הערבים חששו שמא ישייכו אותם לסוג הראשון, ועוד יותר פחדו מפני נקמנות הקומוניסטים.
במהלך מערכת הבחירות ערכנו כמה מבצעים בכפרים הערביים. בכל מקום התקבלנו בידידות רבה. שיעור הקולות שקיבלנו בריכוזים הערביים לא נפל מהאחוז שלנו בציבור היהודי. בכפר אחד, פוריידיס, אף הגענו למספר שיא.
בין הנעדרים מרשימת המועמדים היו גם חברי קבוצת ״מצפן״, שבלטה בשנים הבאות.
קבוצה זו פרשה לפני כן מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית. היתה לה ביקורת נוקבת על הריכוזיות הבולשביקית ששלטה במפלגה, על כניעותה למוסקבה ועל אי-התחשבותה המוחלטת בדעת הקהל הישראלית. אפשר לומר שהיא פרשה ״ימינה״ ולא ״שמאלה״, על אף שדבקה באדיקות בהשקפת העולם המרקסיסטית.
כאשר הקמנו את התנועה הביעו אנשי ״מצפן״ נכונות להצטרף אלינו. קיבלנו את ההצעה ברצון. הם לא ביקשו שום דבר תמורה, סירבו להופיע ברשימת המועמדים, ועמלו קשה למען ניצחוננו. לקח לי זמן להבין שהיה גם צד שני להתנדבות זו: אנשי ״מצפן״, שראו את עצמם כגרעין מהפכני, התייחסו אלינו כפי שהקומוניסטים היו נוהגים להתייחס ל״ארגוני חזית״. כלומר: גוף רחב, שאפשר לגייס בו חברים לתא המהפכני, הפועל על פי החלטות סודיות משלו. על כך בהמשך.
פרט אחד העיב על התרוממות הרוח שלי: נאלצתי לנטוש את חבריי מ״הפעולה השמית״.
כפי שכבר סיפרתי, הייתי אחד משני מקימי הקבוצה הזאת במלחמת סיני, 1956. היא קמה מהתחברות של קבוצת יוצאי לח״י, בהנהגת נתן ילין-מור, וקבוצת אנשי ״העולם הזה״. גם אחרי שהתנופה הראשונה מיצתה את עצמה והתקוות הפוליטיות הגדולות נגוזו, היחסים הפנימיים בקבוצה היו מצוינים. גם היחסים האישיים בין ילין-מור וביני נותרו טובים, למרות ההבדלים העצומים בינינו. במשך כל השנים היינו נפגשים בכל יום שישי אחר הצהריים בביתו ומחליפים דעות על המצב, תוך לגימת כוסית (אחת) של קוניאק ואכילת העוגות הנהדרות של פרידה, אשתו, שהיתה טבחית ואופה מצוינת.
לא ראיתי כל אפשרות לשתף את ״הפעולה השמית״ ביוזמה החדשה. היה לה פרופיל פוליטי מובהק, עם אידיאולוגיה מפורטת (שהיה לי חלק מרכזי בגיבושה). לא רציתי שאידיאולוגיה זו תדבק בתנועה החדשה, ובוודאי לא בשלב הקריטי הראשוני, כאשר אספנו אוהדים מכל הכיוונים. והיתה גם בעיה פרסונאלית. מכיוון שהלכנו לבחירות כגוף המזוהה עם ״העולם הזה״, והסיסמה המרכזית היתה להבטיח חסינות לעורכי השבועון, יכולנו להציע לנתן ילין-מור רק את המקום השלישי, אם בכלל. זה היה מעליב את האיש, שמילא תפקיד היסטורי כמנהיג לח״י.
בצער רב נפרדתי מפרק זה בחיי. שותפיי בפרק זה, ידידיי הטובים, לא סלחו לי על כך בקלות. במשך כמה שנים שׂררו בינינו יחסים קרירים, עד שבאו על תיקונם. נראה שבלי ״העולם הזה״ ובלעדיי, לקבוצה לא היה קיום, והיא שבקה חיים לכל חי.
אבל כל הבעיות האלה נדחקו לקרן זווית בלהט המבצע הגדול, שמילא את עולמי 24 שעות ביממה. היו אלה ימים של סער וגעש, של מאמץ רוחני וגופני מרבי. גם היום אני גאה במערכת הבחירות הזאת, המוצלחת מכל מערכות הבחירות שניהלתי מאז. אני חושב שהיא היתה קלאסית.
כשניגשתי לעניין, לא היה לי מושג איך עושים את זה. מעולם לא עסקתי בכך. אין זה גם משהו שניתן ללמוד מספרים. כל מערכת בחירות שונה מהאחרות, מכיוון שהנסיבות שונות בהכרח. והרי המערכה שלנו היתה ראשונית במהותה, חסרת תקדים. למרבה המזל גם לא היו קיימים אז עדיין ״אסטרטגים״, ״יועצים״ ופרסומאים, המשבשים בימינו את האקט הדמוקרטי הזה. לי לא היה כל ניסיון, ובין חבריי החדשים בתנועה לא היה איש שיכול היה למלא את החסר.
הנתונים הבסיסים היו ברורים. אין לנו כסף - פשוטו כמשמעו. יכולנו להוציא סכומים קטנים מקופת ״העולם הזה״, שהיה ונשאר שבועון עני. היתה לנו ההתלהבות של ציבור קטן אך נלהב ומסור. היו לנו דקות השידור ברדיו שהיו שמורות לנו על פי חוק. (עדיין לא היתה אז טלוויזיה בישראל.)
הנכס העיקרי, ולמעשה הבלעדי, היה השבועון עצמו. ואכן, ניצלנו את עמודיו ללא רחמים, עד שהשבועון כולו התגייס גיוס מלא למערכה. ידעתי שזה לא טוב לשבועון, אך קיוויתי שאחרי הבחירות יהיה ניתן לתקן את הנזק. מה גם שהקוראים יכלו לראות במבצע זה סיפור מרתק כשלעצמו.
בשנים קודמות התעמקתי בהיסטוריה צבאית ובתורת המלחמה. החלטתי להחיל את העקרונות שלמדתי שם על המבצע שלפנינו.
ראשית: ריכוז המאמץ. לא להתפזר. לרכז את כל הכוחות במקום שבו הם יכולים להצליח.
שנית: ציר המאמץ העיקרי. לקבוע נושא מרכזי ולדבוק בו בכל מחיר. לחזור עליו שוב ושוב. לא לעשות דבר המסיט אנרגיה למקום אחר. זה קשה: במהלכה של מערכת בחירות צצות תמיד הרבה הזדמנויות. קל להתפתות לעסוק בנושאים מזדמנים, המבטיחים רווחים קלים. אסור להיכנע לפיתוי.
שלישית: מקוריות. לעשות דברים בלתי-צפויים. לא לחזור על השיטות השגרתיות של המפלגות.
איך לבחור בנושא המרכזי? היה ברור לי שזה צריך להיות הנושא שדחף אותנו לבחירות מלכתחילה, שגייס את המתנדבים והלהיב את האוהדים: המלחמה ב״חוק לשון הרע״. שׂמנו אותה במרכז המאמץ, ולא סטינו מכך לאורך כל המערכה.
זה לא היה קל. היו במצע הרבה נקודות אחרות, חשובות יותר. השלום, למשל. והפרדת הדת מן המדינה. והמלחמה בשחיתות. הורדנו אותן לדרגה שנייה.
בכלל, נמנענו ככל האפשר מלהיכנס לפרטי המצע. התשובה שלי לשואלים היתה: זוהי רשימה של ״העולם הזה״. סיעתנו בכנסת תעשה אותם הדברים שעשה השבועון, היא תילחם על אותן המטרות ונגד אותן העוולות.
במערכה זו ובמערכות הבאות הרהרתי במוסריות הגישה הזאת. הייתי ונשארתי משוכנע שמנהל מערכת בחירות צריך לבחור מבין שלל המטרות את המטרה האחת, המושכת ביותר, ולהתרכז בה. אסור להסתיר את שאר המטרות, והן צריכות להיות גלויות לעין. אסור, חלילה, להתכחש למטרות. אך מותר לנהוג כאישה - וגם כגבר - המבליטים את החלקים היפים של הופעתם, ומסיחים את תשומת הלב מחלקים פחות מושכים.
בהתאם לתפיסה זו, שהתקבלה על ידי החברים, ניהלנו מערכה מרוכזת, קצרה וחסכונית. כדי לשים את הדגש על האופי הצעיר של הרשימה, נציגת הדור החדש, ערכנו בחוף אכזיב מדורה המונית ברוח הפלמ״ח, ושרנו לילה שלם שירי מולדת. המארח היה אלי אביבי הססגוני, מזוקן וחצי עירום, שהכריז על עצמאות ״מדינת אכזיב״ וקיים בה משטר של אהבה חופשית ושמחת חיים. היינו מיודדים איתו ותמכנו במאבקו לעצמאות.
ערכנו פיקניק המוני ביער במרומי הכרמל. צעירות וצעירים באו מכל קצות הארץ, הדליקו מנגלים ושרו.
במיוחד זכורים לי המסעות בכפרים הערביים במשולש ובגליל. ״שיירת השלום״ של עשרות מכוניות פרטיות עברה בשבעה-שמונה כפרים בכל פעם. בכל כפר עצרנו, ערכנו אספת בחירות קצרה, אחמד מצארווה פתח, אני נאמתי. יש אנשים המסוגלים לחזור על נאום אחד פעם אחר פעם, לא אני. בנסיעה מכפר לכפר שברתי לי את הראש איך לחדש ולעצב נוסח חדש. צלמינו הנציחו את המפגשים בין ילדים בלונדיים מבני השיירה עם הילדים שחורי השיער בכפרים, והם שימשו סמל לשאיפתנו לשלום ולשוויון זכויות.
תצלומי כל המפגשים האלה פורסמו בהרחבה בשבועון וחיזקו את תדמיתנו כנציגי הרוח של ארץ ישראל אחרת, צעירה, רעננה, המואסת במשטר הקיים של מפלגות עבשות ופוליטיקאים אפורים.
הדגש הושם כאמור על ״חוק לשון הרע״. הכּרזה הרשמית הראתה אותי יושב ליד מִכתבה כששלום כהן עומד מאחוריי. התלוצצתי שזה מזכיר תמונות של סטאלין עומד מאחורי לֶנין - מה גם שהשׂפם השחור הגדול של שלום באמת הזכיר את שפמו של סטאלין.
למישהו היתה הברקה: ראשי התיבות של חוק לשון הרע מצטרפים (כמעט) למילה ״חולירע״. כתבתי סדרת מאמרים ארוכה בשם זה, והארתי בה כל סעיף וסעיף של החוק לפרטיו. התמונה היתה באמת איומה.
חזרנו לנושא זה שבוע אחרי שבוע, תוך התקפות חריפות על המפלגות, על הפוליטיקאים, ובמיוחד על לוי אשכול, ראש הממשלה האחראי לחקיקת החוק. הגדרנו את השקפת העולם שלו כ״סמרטוטיזם״, דיברנו על ״פולחן חוסר האישיות״. הבטחנו להוות בכנסת לא רק גוף לוחם נגד הקואליציה, אלא גם ״אלטרנטיבה לאופוזיציה״.
בעיקר הבטחנו להיות ״הגלגל הקטן״. זהו דימוי שהשתמשתי בו מאז בכל הפעולות הפוליטיות שהייתי שותף בהן: בתמסורת של גלגלי שיניים, הגלגל הקטן בעל ההנעה העצמית מסובב גלגל יותר גדול, שהוא, מצִדו, מסובב גלגל עוד יותר גדול, וכן הלאה. אני באמת חושב שחבריי ואני מילאנו תפקיד זה לאורך השנים.
דימוי אחר נועד להזכיר את עברנו - של שלום כהן ושלי - כחיילי ״שועלי שמשון״. קראנו ״שלח קומנדו לכנסת!״ שמרנו על דימוי זה גם אחרי הבחירות.
פרסמתי שורה של מכתבים ״אישיים״ לעקיבא (צעיר דתי), לעמיחי (איש ״חרות״), לעוזי (צעיר ממפ״ם) לעמנואל (איש את״א, ״אזרחים תומכי אשכול״) ועוד. אלה היו, כמובן, דמויות דמיוניות. ביקשתי מכולם לנטוש את מפלגותיהם, מימין ומשמאל, ולהצטרף למבצע לחידוש פני המדינה.
ערכנו הפגנה מול שערי הכנסת, ששכנה אז עדיין ב״בית פרומין״ בלב ירושלים, כשאנחנו נושאים על חולצותינו פס שחור של אֵבל על חופש העיתונות שנקטל בחוק לשון הרע. חברות שלנו בבגדי ים חילקו בשבת בחופים כרוזים שבהם הזהרנו את המתרחצים שאם לא ניכנס לכנסת, הרחצה בשבתות עלולה להיאסר בלחץ הסיעות הדתיות. (״כל שבת - יום כיפור!״).
אגב, בכל מהלך המערכה המשיך ״העולם הזה״ לפרסם גם מודעות של מפלגות אחרות, ובהן רשימת גח״ל (האיחוד של ״חרות״ והליברלים) והליברלים העצמאיים. רצינו להוכיח את עצמאות השבועון, וגם היינו זקוקים לכסף.
בסך הכול הוצאנו במערכת בחירות זו סכום מגוחך ממש: 41 אלף לירות. מחיר הגיליון היה אז לירה אחת.
לפתע הופיע מטרד, שהרגיז אותנו מאוד. זה היה אייבי נתן.
כמה שנים לפני כן, כשחזרתי מסיבוב הרצאות בחו״ל, בישרה לי רחל שיש חידוש בתל אביב: קבוצה של טייסי ״אל על״ פתחה מסעדה חדשה בתל אביב. ״קליפורניה״ הפכה מיד למוקד הבוהמה התל אביבית, שנטשה את ״כסית״ ו״רוול״ הסמוכים. הרוח החיה של המקום היה טייס יליד עיראק שגדל בהודו ושירת שם בחיל האוויר המלכותי של בריטניה. במלחמת תש״ח בא ארצה כדי לשרת בחיל האוויר החדש שלנו. אייבי היה החבר של כולנו. ישבנו איתו במסעדה, אכלנו המבורגרים, שתינו, צחקנו. (שם גם נולד השולחן ״שלי״, הממשיך להתקיים עד היום בכל יום שישי.)
ב״קליפורניה״ השתכשכו לא רק סופרים, אמנים ואלופים, אלא גם פוליטיקאים. לא כדאי לפוליטיקאים שיראו אותם מקרוב מדי. ואכן, באיזשהו שלב אמר אייבי לעצמו: ״במה הם יותר חכמים ממני?...״
באחד הימים שאל אותי, כאילו בדרך אגב: ״מה דעתך על זה שארוץ לכנסת?״ חשבתי שהוא מתלוצץ, והגבתי בהתאם. אולם במהרה התברר לי שזו לא בדיחה כלל - על כל פנים, לא מצִדו. מסביבו התקבצה קבוצה קטנה של ידידים מהבוהמה, שהתייחסו לעניין כאל משחק.
בעשור הקודם רץ הגנרל דווייט אייזנהואר, מצביא מלחמת העולם השנייה, לנשיאות ארצות הברית. מלחמת קוריאה היתה בעיצומה, והוא הבטיח, כ״גימיק״ של בחירות, שאם ייבחר לנשיא, יטוס לשם ויעשה שלום. מכיוון שאייבי היה טייס, הציעו לו חבריו להשתמש באותו ה״גימיק״. אייבי התייחס לעניין ברצינות גמורה - כפי שהתייחס לכל דבר: הוא קנה מטוס קל והציב אותו במגרש ריק בתל אביב, בפינת פרישמן-ריינס, סמוך למסעדה שלו. הוא הבטיח שאם ייבחר, יטוס במטוס זה למצרַים ויעשה שלום.
הציבור התייחס לעניין כאל בדיחה. הצרה היתה שרשימתו של אייבי - ״רשימת השלום״ - דמתה לכאורה לרשימה שלנו. היא דיברה על שלום, כמונו, השמיצה את כל המפלגות, כמונו, והיתה ״מפלגה של איש אחד״, כפי שטענו נגדנו. היינו בטוחים שכל קול הניתן לו ירד ממספר הקולות שלנו, ויסכן את יכולתנו - המפוקפקת בלאו הכי - להתגבר על אחוז החסימה. הרגשתי כמו נואם שמאחורי גבו מתמקם מוקיון ומחקה את תנועותיו, כך שכל המופע הופך לפארסה.
בסופו של דבר אייבי אף לא התקרב לאחוז החסימה. אך לסיפור שלו היה המשך ארוך, ועוד נחזור אליו.
המערכה התקרבה לשׂיאה הדרמטי. התגייסנו למאמץ עליון.
בגיליון האחרון שלפני הבחירות הופיעה הכותרת - ״אם אתה רוצה ש'העולם הזה' ימשיך להופיע כעיתון חופשי ולוחם, תמוך במאבקו ביום השלישי הבא: הצבע בעד רשימת ש'!״ - ולידה תמונה של שלום כהן ואני במדים, מימי ״שועלי שמשון״.
על פני ארבעת העמודים הבאים הזכרנו, ליתר ביטחון, את המאבקים העיקריים של השבועון מאז 1950: פרשות השחיתות שחשפנו, ההתנפלות שבה נשברו עצמותינו, השער ״דופקים את השחורים״, תמונת בן-גוריון מוחה כף בהצגת הבכורה של המחזה ״זרוק אותו לכלבים״ שנכתב במיוחד נגדנו, פרשת ״חושיסטאן״, חשיפת מעללי השב״כ, פרשת אהרון כהן, חשיפת טבח כפר קאסם, סילוק יחזקאל סהר השקרן מתפקיד המפכ״ל, הפגישות עם מנהיגי העולם הערבי, פרשת לבון, השער ״אתה שקרן, מר פרס!״, ועוד ועוד.
ממש ערב הבחירות הוצאנו גיליון מיוחד, ועל שערו יד המטילה קוביות שעל הדְפנות שלהן תמונות של לוי אשכול, מאיר יערי, מנחם בגין, דוד בן-גוריון, יצחק רפאל - ואני. ליום הבחירות קראנו ״שעת השי״ן - עוד מונח מהמילון הצבאי.
הפנייה האחרונה שלי לקוראים הסתיימה במילים: ״איננו משלמים בעד קולות, איננו מסיעים בוחרים בטקסי, איננו מבטיחים ג'ובים ושיכונים. איננו מחלקים צ'קים.
״מובטחת לך רק תמורה אחת: רגש הסיפוק שימלא את לבך למחרת הבחירות, אם תיווכח לדעת כי השתתפת במעשה-בראשית.
״רק פעם בדור קם כוח חדש. רק פעם בדור יש הזדמנות לעשות משהו שיטביע את חותמו על שנים רבות.
״תן לנו יד למעשה הזה, כדי שתוכל לומר: אני הייתי שם!״
גם כיום אני פוגש מדי פעם באנשים האומרים לי בגאווה: ״הצבעתי בעדך בבחירות ההן.״
ישנתי טוב באותו לילה. הרגשתי שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות, והשאר בידי הגורל.
הרגשתי כך פעמים רבות בחיים, ערב הכרעות גדולות, וניסיתי (לא לגמרי בהצלחה) ללמד גם את רחל להרגיש כך. הייתי מזכיר לה סצֶנה מ״מלחמה ושלום״ של טולסטוי: באמצע הקרב הגורלי בשערי מוסקבה יושב המצביא הרוסי, גנרל קוטוזוב, באפס מעשה על כיסא בראש גבעה ומתבונן בנעשה. לשואל התמֵה אמר: ״ברגע שהקרב התחיל ושתי המאסות האנושיות מתנגשות, אין למצביא עוד מה לעשות.״

אורי אבנרי

אוּרי אבנרי (10 בספטמבר 1923-אוגוסט 2018) עיתונאי, סופר, חבר הכנסת לשעבר, ופעיל פוליטי ישראלי, שזוהה עם השמאל הרדיקלי בישראל.

סקירות וביקורות

אורי אבנרי שומר על אופטימיות בגיל 90 דליה קרפל הארץ 02/04/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

סקירות וביקורות

אורי אבנרי שומר על אופטימיות בגיל 90 דליה קרפל הארץ 02/04/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
אופטימי - כרך 2 אורי אבנרי
״לכנסת או לבית־הסוהר״
 
אני זוכר את הרגע המדויק.
זה היה בקיץ 1965. ישבתי בסלון דירתי עם ידידי דב זכין, איש קיבוץ להבות הבשן ועסקן מפ״ם. הסתכלנו בים הכחול והשטוח שהשתרע מולנו, וגלגלנו שיחה על המצב הפוליטי. דב שלף רדיו קטן כדי לשמוע את החדשות. הקשבתי בהיסח הדעת, ולפתע התעוררתי לגמרי.
הקריין הודיע שזה עתה קיבלה הכנסת בקריאה סופית את ״חוק לשון הרע״.
מבלי להסס לרגע אמרתי: ״זהו! אני הולך לבחירות!״
בסוף החלק הראשון של ספר זה תיארתי כיצד גמלה בלבי ההחלטה לרוץ לכנסת.
זה היה בפירנצה היפהפייה. השתתפתי בכנס ״תרבות הים התיכון״, שהתקיים מדי שנה ביוזמת ראש העיר, ג'ורג'ו לה-פירה. המטרה היתה להפגיש ישראלים וערבים כדי לדון בדרכים להשגת השלום. ביחד עם ג'ו גולן, הרוח החיה של הכנסים, העברתי החלטה שנגדה את מדיניותה של ממשלת ישראל.
הממשלה החרימה בדרך כלל את הכנסים האלה, אך הפעם שלחה את דוד הכהן, יו״ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כשהתקבלה הצעת ההחלטה של גולן ושלי ברוב מוחץ, קפץ הכהן ממקומו, סמוק מזעם, וקרא: ״אתה צריכים לדעת שאורי אבנרי אינו מייצג אלא חלקיק של חלקיק מהציבור הישראלי!״
בו במקום החלטתי שיש רק דרך אחת להפריך טענה זו: לרוץ לכנסת.
ההחלטה לרוץ לכנסת - אחת ההחלטות החשובות ביותר בחיי - לא באה באופן פתאומי. אמנם קיבלתי אותה בפירנצה כהרף עין, אחרי התפרצותו של הכהן, והיא הפכה סופית כעבור כמה שבועות, באותה שיחה בסלון ביתי. אבל היא התבשלה אצלי במשך הרבה זמן.
כבר ב-1949, כששוחררתי מצה״ל והתלבטתי לגבי המשך דרכי, הרהרתי באפשרות זו. התנגדתי בכל לִבי לדגם של מדינת ישראל שעוצב על ידי דוד בן-גוריון, ושבו ראיתי בגידה בחיילי תש״ח. ידעתי שאני רוצה להקדיש את שארית חיי לעיצוב דגם אחר של המדינה שהקמנו. אבל איך?
היה ברור לי כבר אז שהדרך הנכונה היא להקים תנועה פוליטית שתחדור לכנסת ותשנה את פני המדינה. אבל זה נראה בלתי-אפשרי. הייתי בסך הכול חייל פשוט, רב-טוראי שנפצע בקרב, עני בן עניים, בחור חסר אמצעים. אמנם, מצבי השתנה לטובה כאשר יצא ספרי - ״בשדות פלשת 1948״ - וזכה בהצלחה מסחררת, אך זה לא הספיק על מנת לקרוא תיגר על הממסד המפלגתי האדיר והדורסני.
כשנפלה לידי ההזדמנות לרכוש את ״העולם הזה״, החלטתי להקפיא את רעיון התנועה ולהפוך את השבועון לנשק במאבק על דעותיי. במשך חמש-עשרה השנים הבאות אכן הפך השבועון למכשיר פוליטי-עיתונאי מיוחד במינו, אך רעיון התנועה החדשה לא נגוז. לפני כל מערכת בחירות הוא צץ בלבי מחדש. שיחקתי ברעיון, גלגלתי אותו במוחי, אך החלטתי בכל פעם שאין סיכוי אמיתי.
לפני אחת ממערכות הבחירות בשנות ה-50, כשנסעתי פעם עם שלום כהן מירושלים לתל אביב, התחשק לי פתאום לחבר ג'ינגל לרשימת בחירות משלנו. החלטתי מזמן שהאות של תנועתנו צריכה להיות ש' - אות שהתאהבתי בה בשל האפשרויות הגראפיות הרבות הגלומות בה. לקחתי מנגינה קלאסית פופולרית והתאמתי לה סיסמה: ״אמור שי״ן!״ שרנו את המילים בדרך הביתה, אך לא העלינו על דעתנו שתוך כמה שנים יהפוך החלום הזה למציאות.
אני אדם שמחליט מהר. כעורך עיתון היה עליי לקבל מדי יום ביומו עשרות החלטות שנגעו לגורלות של בני אדם. לפרסם או לא לפרסם? התרגלתי להחליט תוך שניות. אך לגבי ההחלטות הגדולות של חיי יש לי שיטה אחרת. אני דוחה אותן במשך ימים או שבועות, מניח להן להתבשל בתת-ההכרה שלי, ואז, באחד הבקרים, אני מתעורר ויודע שהחלטתי.
את ההחלטה הגדולה הראשונה בחיי לא אני קיבלתי. אבי הוא שהחליט לנטוש את גרמניה הנאצית ב-1933 ולעלות לפלשׂתינה. אבל אני, נער בן עשר, תמכתי בה בהתלהבות.
את ההחלטה החשובה הבאה - לנשור מבית הספר בגיל 14, בתום כיתה ז', ולהתחיל לעבוד - קיבלתי אחרי התלבטות ותוך חרדה רבה. אבל האמנתי שאין ברירה. אבי ואִמי עבדו בפרך כדי להחזיק את ראשינו מעל לפני המים, והיה עליי לתרום לפרנסת המשפחה.
את ההחלטה להצטרף לאצ״ל, סמוך ליום הולדתי ה-15, קיבלתי אחרי יום-יומיים של היסוסים. פתאום ידעתי שזהו זה.
את ההחלטה לעזוב את אצ״ל, כעבור שלוש שנים, קיבלתי לכאורה כהרף עין. קולו של מפקד המחוז רעם בחשיכה: ״מי שאיננו רוצה ללכת איתנו, יקום ויעזוב עכשיו!״ ואני קמתי ויצאתי לבדי. כוח מסתורי, כאילו מחוצה לי, הקים אותי ממקומי. אבל ההחלטה התבשלה, כנראה, בתת-ההכרה שלי במשך זמן רב.
ההחלטה להתגייס בראשית מלחמת תש״ח ליחידה קרבית, ולא להשתמט כמו שעשו כה רבים מקרב האינטליגנציה הצעירה, התגבשה גם היא במשך ימים. המוח שלי העלה כל מיני נימוקים טובים מדוע לא - אבל הרגשות שלי אמרו: קום!
ההחלטה לנטוש את משׂרתי הבטוחה ב״הארץ״ ולרכוש את ״העולם הזה״ היתה קשה מאוד. ידעתי שאני מסכן את הכול על הרפתקה שסופה מי ישוּרנו. בשנייה האחרונה ממש, כאשר בגד בי אדם שסמכתי עליו, אחרי שכבר קפצתי מהמקפצה הגבוהה, תקף אותי ייאוש. בפעם היחידה בחיי עלו בי מחשבות אובדניות. אבל אחרי לילה ללא שינה קמתי ויצאתי להרפתקה.
ועכשיו שוב קיבלתי החלטה גורלית.
ההתפרצות של דוד הכהן נתנה לי את הדחיפה המכרעת. החלטתי שזה הזמן להעז ולקפוץ את הקפיצה הגדולה. אבל איך עושים את זה?
מאז קום המדינה לא קמה בה אף מפלגה חדשה אחת שהצליחה להיכנס לכנסת. מפלגות התפלגו, מפלגות התאחדו, מפלגות החליפו את שמותיהן, אך כולן היו מפלגות ישנות, שנוסדו באירופה ופרחו ביישוב. היה נראה שאין כל מקום למפלגה שתהיה חדשה באמת. למפלגות הישנות, ובראשן מפא״י האדירה, היתה אחיזת חנק בחיים הפוליטיים בארץ.
מפא״י היתה עדיין בשיא כוחה. אמנם, פרשת לבון, שבה מילאנו תפקיד חשוב, זעזעה את הממסד. זוהרו של בן-גוריון הועם, וב-1963 אף נאלץ להתפטר. יורשו, לוי אשכול, לא היה אליל המונים כמו בן-גוריון, אבל המפלגה כמעט ולא ניזוקה. היא שלטה בהסתדרות הכול יכולה, ברוב החברות הגדולות במשק, בקופת החולים, בצבא, במשטרה, במוסד, בשב״כ ובפקידוּת הבכירה. היא שיחדה את המפלגות האחרות בפירורים מהשולחן. גם תנועת ״חרות״ קיבלה הקצבה קבועה. הדבר נעשה באמצעות חלוקת כספי המגבית היהודית באמריקה על פי מפתח מפלגתי. התשלום בא כאילו כדי לפצות את ״חרות״ על כך שוויתרה על מגבית עצמאית משלה.
ומה היה לי מול המערכת האדירה הזאת? ממש לא כלום. לא היה לי כסף. התקשורת כולה שנאה את ״העולם הזה״, שבו ראתה פורץ גדר חצוף. האם היה די בכוחו של ״השבועון המסוים״ לבדו כדי לצאת להרפתקה כה גדולה ומסוכנת?
״העולם הזה״ היה עיתון עני, שעצם קיומו הכלכלי היה נתון בספק לעתים קרובות. אבל הוא היה מכשיר שלא היה דומה לו בארץ, ואולי בעולם כולו. במשך 15 שנות פעולתו - ״בלי מורא, בלי משוא פנים״ - נוצרו בין השבועון ובין קוראיו יחסים אינטימיים מיוחדים במינם. הקוראים לא התייחסו אל השבועון כאל חומר קריאה או מקור בידור. הוא אכן היה כזה, אך גם הרבה יותר מזה. נוצרו מעין יחסי משפחה. קוראים רבים לא יכלו בלעדיו. הם קראו את הגיליון משער עד שער (לפעמים מהשער הקדמי אל האחורי, לפעמים מהאחורי לקדמי), ונתנו בעיתון אמון מוחלט. העובדה שהם היו מיעוט קטן במדינה, מול שׂנאת הממסד, רק חיזקה יחס זה.
המסקנה הראשונה שלי היתה שתנועה חדשה צריכה להתבסס על השבועון. לא בהיחבא, לא בעקיפין, אלא בגלוי ובמישרין. שֵם התנועה צריך להיות כשם השבועון, כדי לעורר בבוחרים אותם הרגשות שקשרו אותם לשבועון.
ידענו שעל הקוראים האלה אפשר לסמוך. אבל כמה הם? וכמה מאלה ינטשו את מפלגותיהם הקודמות וישלשלו לקלפי את הפתק של תנועה חדשה, שספק רב אם תעבור את אחוז החסימה?
בוויכוחים שביני לבין עצמי נאלצתי להודות שהסיכויים אכן שואפים לאפס. כדי לשנות את המאזן היה חסר משהו, משהו שיעורר את אוהדינו, שירגיז אותם, שידחוף אותם למרד.
והנה, לפתע פתאום, זה הגיע.
״חוק לשון הרע״ היה, במקורו, ילד טיפוחיו של חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה. כהן, שנודע לימים כשופט ליברלי בבית המשפט העליון, שירת אז את בן-גוריון כפי שפקיד פרוּסי שירת את מלכו. פעם יזם חוק שגזר מוות על המורשעים בשורה ארוכה של עבירות ״ביטחוניות״. שׂמנו אז את תמונתו על השער שלנו, על רקע של חבל תלייה.
גם ״חוק לשון הרע״ צמח על העץ הזה. משפט קסטנר ומשפט עמוס בן-גוריון, שבהם מילא ״העולם הזה״ תפקיד מרכזי, פגעו קשה בממסד. בן-גוריון האב ואנשיו רצו לסתום את פינו, אחת ולתמיד. חיים כהן ניסח חוק מתאים - אך הוא היה כה קיצוני עד שדעת הקהל התקוממה נגדו, והוא נגנז.
חיים כהן הלך, וכך גם בן-גוריון. אבל הצעת החוק לא מתה. הזעם המצטבר של צמרת מפא״י על ״העולם הזה״, שהממונה על שירותי הביטחון קרא לו ״האויב מספר אחת של המשטר״, חיפש לו פורקן. על אף שתחת שלטונו של לוי אשכול החל במדינה תהליך אִטי של ליברליזציה (קראנו לזה ״דה-בנגוריוניזציה״), הנה הרימה הצעת חוק זו את ראשה מחדש.
עד אז שלטו במדינה חוקי הדיבה הבריטיים, שהיו - ונותרו עד היום - חמורים מאוד, הרבה יותר חמורים מחוקי הדיבה בארצות הברית, לדוגמה. האמריקאים ראו תמיד בחופש העיתונות את אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה. כמעט אי-אפשר שם להרשיע עיתון בפגיעה באנשי השלטון. תומאס ג'פרסון אמר: ״אם עליי לבחור בין ממשלה בלי עיתונות לבין עיתונות בלי ממשלה, אני בוחר בעיתונות בלי ממשלה.״
לא כן בבריטניה, שקבעה מאז ומתמיד סייגים חמורים לפעולת העיתונות. אבל ראשי מפא״י החליטו שאין די בחוקים הבריטיים שישראל ירשה משלטון המנדט. עובדה, ״העולם הזה״ העז מדי שבוע להתגרות בשלטון, לחשוף פרשות שחיתות, למתוח ביקורת חוצפנית על הממסד ועל אנשיו - ואיש לא העז להגיש נגדו משפט דיבה. את זה התכוונה הצעת החוק לשנות.
לפי החוק החדש, ניתן היה לתבוע עיתון לדין בלי כל סיכון. התובע יכול היה לדרוש שהמשפט יתנהל בחשאי, כך שהתקשורת לא תוכל לחשוף את מה שמתגלה במשפט. לא די לעיתון להוכיח ש״אמת דיברתי״, כמו עד כה, אלא עליו גם להראות שהיה בפרסום ״עניין לציבור״, ושהוא אינו חורג מכך. כלומר, גם פרסום שהוא כולו אמת, ושיש בו גם עניין לציבור, מהווה בכל זאת ״לשון הרע״, אם הכותרת גדולה מדי. גם אדם מת יכול להגיש תביעה, באמצעות יורשיו. וכן הלאה.
יוזמי החוק אף לא טרחו להסתיר את העובדה שהכוונה היא לסתום את פי ״העולם הזה״. אחד מסעיפי ההצעה הרחיב מאוד את מעגל האנשים הנושאים באחריות פלילית ואזרחית לפרסום ״לשון הרע״ - אבל רק לגבי עיתונים שאינם יומִיים. בעיתון היומי אחראים רק העורך וכותב הכתבה, אך בעיתון לא יומי (קרי: ״העולם הזה״, השבועון הפוליטי היחיד שהיה קיים אז במדינה) הוטלה האחריות גם על המדפיסים והמפיצים. כלומר: כל פועל דפוס ובעל קיוסק היה צריך לוודא שהגיליון אינו מכיל ״לשון הרע״ לפי החוק. הדבר יצר, כמובן, מצב גרוטסקי.
אם לא די בזה, הכוונה התבהרה לחלוטין בפרט קטן, כאילו שולי: בין רשימת האחראים לפרסום הופיע גם ״ראש המערכת״. בכל התקשורת הישראלית היה רק אדם אחד ויחיד שנשא בתואר מצלצל זה: שלום כהן. המצאתי בשבילו את המעמד הזה, כי לא נראה לי שהתואר ״סגן״ הולם את היחסים בינינו.
וכדי לסלק ממש כל שמץ של ספק, פרסם ״דבר״, ביטאון מפא״י, קריקטורה של אריה נבון, ובה איש בוהמה אומר לחברו: ״חוק לשון הרע? איך אפשר לחיות בעולם הזה!״ (פיזור האותיות הופיע במקור).
ברגע שעלתה הצעת החוק לסדר היום ידעתי שזוהי ההזדמנות הגדולה, החלק בפאזל שהיה חסר לי. כמו בג'ודו, ניתן היה לנצל את התנופה של היריב כדי להפילו. המזימה היתה כל-כך גלויה וקיצונית, עד כי קוממה חלק מן הציבור. אוהדי ״העולם הזה״ חשו שהחוק פוגע בהם אישית. הוא האיר אותנו באור גדול של לוחמים למען הדמוקרטיה וחופש הדיבור.
החלטתי ביני לביני שברגע שהחוק הזה יתקבל, אכריז על הליכתי לבחירות. אבל איך?
לא יכולתי להיעזר בשום דוגמה. לא היתה כזאת. לא זו בלבד שמאז קום המדינה לא קמה שום תנועה חדשה שהצליחה לפרוץ את המונופול של המפלגות הוותיקות בכנסת, אלא שגם לא קרה מעולם שעיתון יקים תנועה פוליטית, לא בארץ, וכנראה גם לא בעולם. מפלגות הקימו עיתונים; עיתונים לא הקימו מפלגות.
היה סביר שאפנה בעצמי לקוראים בפנייה דרמטית להציל אותנו ואת חופש העיתונות. אך במחשבה שנייה החלטתי שמוטב שהדרישה תבוא מהקוראים עצמם. חיפשתי מועמד מתאים, ובחרתי באיש אידיאלי: משה ברש.
ברש היה חיפאי, נכה, מבוגר ממני בכמה שנים, אחד מאותם קוראים שהיחסים בינו לבין השבועון היו כמעט משפחתיים. בצעירותו היה חבר ב״הגנה״, אך כשהתייאש מחוסר המעש שלה עבר לאצ״ל. מדי פעם פרסמנו מכתבים שלו ב״העולם הזה״.
אינני זוכר אם הוא פנה אלי, או שאני פניתי אליו. על כל פנים, בגיליון ״העולם הזה״ מיום 28 ביולי 1965 הופיע מכתב שלו, על פני שלושה עמודים, תחת הכותרת ״מכתב גלוי לעורך העולם הזה״. הוא ניתח בפרוטרוט מדוע התייאש מכל המפלגות הקיימות, ואיך הגיע למסקנה ש״דרושה רשימה חדשה״. היתה לי, כמובן, יד בניסוח המכתב הזה.
הקטע האחרון של המכתב נשא את הכותרת, שהפכה לסיסמת המבצע כולו: ״לכנסת או לבית הסוהר!״ כלומר: עורכי ״העולם הזה״ חייבים להגיע לכנסת כדי לרכוש חסינות פרלמנטרית, אחרת יביא החוק החדש לכליאתם.
שבוע לאחר-מכן עניתי למכתב הזה במדורי ״הנדון״, תחת הכותרת ״אין ברירה״. מניתי את כל הנימוקים נגד הליכה לבחירות (אי-אפשר לשבור את מונופול המפלגות, אין לנו כסף, כבר יש יותר מדי מפלגות, מה יכולה סיעה קטנה לשנות בכנסת, ועוד). אך קבעתי שאין ברירה. הזכרתי בקיצור את מאבקי ״העולם הזה״ במשך השנים, את פעולתנו למען צדק חברתי ולמען הציבור המזרחי, את פגישותינו עם מנהיגים ערבים במרחב, את פעולתנו למען האזרחים הערבים ונגד המִמשל הצבאי, ועוד. סיימתי במילים המפורסמות של מרטין לוּתר: ״כאן אני עומד. איני יכול אחרת. כה יעזור לי אלוהים!״
פירטתי במאמר מצע עקרונות של שמונה משפטים קצרים, וצירפתי לגיליון גלוית דואר שבה ביקשתי מכל הקוראים התומכים במהלך לחתום ולהחתים את מכריהם. שאלתי גם מי מוכן להתגייס למבצע הבחירות, וקבעתי להם פגישה.
חיכינו בדריכות רבה לתוצאות. היה ברור לנו שהתשובה לפנייה זו תקבע מראש את גורל המבצע: אם תהיה היענות דלה, פשוט לא יהיה טעם להמשיך.
תוך שלושה ימים הגיעו בדואר למעלה מאלפיים תשובות חיוביות. קריאת טלפון אלמונית, שהזהירה אותנו שיש בדואר הוראה להשמיד את הגלויות, התבדתה. הגלויות נערמו לגובה, וזה היה מראה מרהיב.
מעודדת עוד יותר היתה התגובה לקריאה למתנדבים. ציפינו שיבואו עשרים-שלושים. בבואנו למקום ההתכנסות נוכחנו לדעת שנדחסו אליו כשלוש מאות איש ואישה.
למרבה המזל, היה לנו מקום מתאים. עוד לפני שכל העניין התחיל, החלטנו להעביר את המערכת למקום חדש. במשך כמעט חמש-עשרה שנה עשינו את כל עבודתנו בשלושה חדרים במרתף ברחוב גליקסון, ליד קולנוע ״תל אביב״. שם עברו עלינו כל ההרפתקאות - הפצצות, ההתנפלות שבה נשברו שתי ידיי, האזנות השין-בית (שב״כ), ועוד. אך המקום נעשה פשוט צר מדי, והיה ברור שעלינו לעבור למקום חדש, גדול יותר.
זה לא היה פשוט. תחילה קנינו משרד ברחוב שאול המלך, סמוך לבית המשפט. אחרי שהעִסקה כבר היתה גמורה, קרא לנו הקבלן, אריה פילץ (בעל בית הקפה שנקרא על שמו בשפת הים). הוא היה נבוך מאוד וסיפר לנו שקרתה טעות, שהוא שכח שכבר מכר את המקום הזה. זה היה תירוץ מגוחך, שלא האמנתי לו לרגע. לימים התגלתה לנו האמת: הבניין ברחוב שאול המלך נרכש בחלקו על ידי ״המוסד״ (ששמו הרשמי הוא ״המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים״), וראשיו נדהמו להיווכח שאנחנו עומדים להיות שכניהם הקרובים. פילץ הפציר בנו לוותר והבטיח לעזור לנו למצוא מקום מתאים אחר. ואכן, נמצא משרד מתאים, בן תשעה חדרים, בבניין חדש ברחוב קרליבך, מתחת למשרדי התאחדות הכדורגל. עזריאל קרליבך המנוח היה, כפי שסיפרתי, אויבנו בנפש, והיה זה משעשע להעביר את מערכת ״העולם הזה״ לרחוב הקרוי על שמו.
על כל פנים, כשעלה עניין הבחירות היה לנו משרד גדול, שעמד עדיין ריק לגמרי. לא היו בו שום רהיטים. שלוש מאות המתנדבים של הרשימה החדשה נדחסו בו והזיעו כהוגן, על אף שזה היה לעת ערב. לא היה במקום מיזוג אוויר ואף לא מאוורר לרפואה...
עוד לפני כן קיימנו מסיבת עיתונאים, כדי להודיע רשמית על הקמת התנועה. היא עוררה התעניינות בלתי-רגילה: בחדר קטן בבית סוקולוב הצטופפו כשלושים עיתונאים, ביניהם כמה בכירים. אותם עיתונאים החרימו אותנו במשך השנים ונמנעו מלהזכיר את שמנו ואת הסקוּפּים שלנו, אך הפעם דיווחו על יוזמתנו בהגינות - כולם חוץ מ״ג'רוזלם פוסט״, שהיה אז עדיין בבעלוּת מפא״י. הוא דיווח לקוראיו ש״עלון השערוריות השבועי״ הולך לבחירות.
המשימה הראשונה היתה לתת לתנועה החדשה שֵם. היה ברור שהוא צריך לכלול את שם ״העולם הזה״, שהיה מקור הכוח היחיד שלנו. היה ברור לי שהדבר מהווה סכנה גדולה לשבועון, שהתפאר תמיד בעובדה שהוא בלתי-תלוי. פעם אף פרסמנו קריקטורה של השבועון עומד ליד חבל-תלייה, עם הכותרת ״בלתי-תלוי״. אך על כך בהמשך. מצד שני, לא רצינו שהרשימה החדשה תהיה מוגבלת לקוראי השבועון בלבד, ולכן חיפשנו תוספת. בסוף נבחר השם ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״. לא התלהבתי במיוחד מהשם הזה, אבל הציבור התייחס ממילא רק לחלקו הראשון.
התנועה פשטה במהירות ברחבי הארץ. בעשרות מקומות צצו גרעינים של קוראי ״העולם הזה״ והקימו סניפים. לשיא הגענו דווקא באור יהודה, עיירת עולים שרובם באו מעיראק: סניף תנועת ״חרות״ במקום עבר אלינו בשלמותו. בכך נמנע צביון אשכנזי מדי לרשימה. בני אור יהודה גמלו לנו על הסדרה ״דופקים את השחורים״ שפתחה ב-1954 את מאבק הציבור המזרחי, ועל תמיכתנו במורדי ואדי סאליב בחיפה ב-1959.
מי היו המצטרפים, ומה הניע אותם?
זאת היתה תנועת המחאה האותנטית הגדולה הראשונה בתולדות המדינה. באו אנשים, ובעיקר צעירים וצעירות, מכל הכיוונים. חסידי ״חרות״ שמאסו במפלגתם, שהפכה חלק מהממסד; אנשי ״השומר הצעיר״ שמאסו בתנועה שהטיפה לאחוות העמים ובינתיים התנחלה על אדמה שנשדדה מערבים; אנשים שנמשכו על ידי פעולתנו הבלתי-נלאית לחשיפת פרשות שחיתות, וגם על ידי פעולתנו למען השלום. אך בעיקר, כך נדמה לי, משכה אותם האווירה הכללית שייצגנו - המיאוס מהממסד שהלך והסתאב, הבוז לפוליטיקאים המקצועיים, ההרגשה הכללית שזאת לא המדינה שרצינו בה.
הכי חשוב היה לי שלא לשייך את התנועה החדשה לאחד המחנות הקיימים. לכן טבעתי את הסיסמה: ״אנחנו לא שמאל, לא ימין ולא מרכז. אנחנו בכלל לא שייכים למפה הזאת.״
אני חושב שהמדינה לא ראתה - לא לפני כן ולא אחרי כן - מקבץ כזה של צעירים אידיאליסטיים, עד שקמה תנועת המחאה הגדולה בקיץ 2011. באו אנשים מהימין המתון, הרבה אנשים שקיבלו חינוך שמאלי, אבל רוב האנשים והנשים היו חסרי כל עבר פוליטי. איש מהם לא ציפה לגמול כלשהו, שהרי לא היה לנו מה לתת. הם פשוט נרתמו למה שנראה להם כמאמץ חיוני לשנות את פני המדינה. ומה שהיה לא פחות חשוב בעיניי: הם האמינו לי אישית.
אמון זה היה צריך להעניק לי סיפוק גדול. במשך חמש-עשרה שנה עמלתי קשה, זרעתי זרע וניסיתי לחנך ציבור גדול של צעירים, ולא היה לי מושג אם נקלטו הדברים, אם לא. האם יש שׂכר לעמל? האם הדברים שלי עוררו הד? לכותבים בעיתונים אין כמעט היזון חוזר מהקוראים, חוץ משיחות אקראי ברחוב וכמה מכתבים למערכת, שכותביהם מהווים בדרך כלל חוג קטן ומסוים.
והנה, בפעם הראשונה, הועמדו הדברים למבחן ממשי, וזו היתה התוצאה.
אבל לא היה זמן לחוש בסיפוק. מימוש השאיפה להיכנס לכנסת דרש כל רגע וכל קמצוץ של אנרגיה.
המשימה המעשית הראשונה היתה איסוף 750 החתימות שהיו דרושות לפי החוק להגשת רשימה חדשה. זה נשמע פשוט - אבל זה העסיק אותנו במשך שבועות. החתימות צריכות להיאסף בחוברות מיוחדות, שהיו אמורות להיות מונפקות על ידי ועדת הבחירות המרכזית - ועדה המורכבת מעסקני המפלגות הוותיקות. לשווא ביקשנו לקבל את הטפסים - הוועדה טענה שאינם מוכנים... לוח הזמנים הלך והתקצר. איימנו בפנייה לבג״ץ, ורק אז קיבלנו אותם.
750 חתימות - זה נשמע כמו מספר קטן, מה גם שיותר מ-2,000 איש כבר הודיעו לנו, על גבי הגלויות שצירפנו לגיליון השבועון, שהם מוכנים לחתום. אך כשביקשנו מהם לעשות זאת, רבים מהם בוששו לבוא. הם התחילו לפחד. לתמוך, להצביע - כן. אבל להזדהות בשמם, זה כבר סיפור אחר. אולי השב״כ יתחקה אחריהם? אולי מפא״י תתנקם בהם? מה יקרה במקום העבודה?... ועוד ועוד.
נכנסנו ללחץ. חילקנו את החוברות בסניפים החדשים, החתמנו את באי המערכת, ולבסוף נאסף, בקושי רב, המספר הנדרש, בעשרות חוברות שונות.
ביום שבו פתחה ועדת הבחירות את שעריה להגשת הרשימות, המתינו הנציגים שלנו לפני הדלת כבר כמה שעות לפני הפתיחה. היו בידיהם ערמות של חוברות, ובהן החתימות. היו חוברות שהכילו בסך הכול תריסר או אף פחות חתימות, שנאספו בערי השדה.
נציגינו היו צריכים להיות הראשונים ליד הדלת, מפני שוועדת הבחירות חילקה את אותיות הבחירות לרשימות החדשות לפני התור - כל הקודם זוכה. אילו יכולנו לקבל את האות שרצינו, היינו בוחרים כמובן ב״ה״, האות הראשונה בשתי המילים של הצמד ״העולם הזה״, אבל ידענו שלכך אין סיכוי, משום שאות זו משמשת בעברית לציון שמו של אלוהים. החלטנו לבחור באות ש', הראשונה במילה ״שינוי״. בשום אופן לא רצינו לקבל צירוף של שתי אותיות, שהיה באותם ימים סימן היכר לרשימות קיקיוניות.
המאמץ נשא פרי. המשלחת שלנו נכנסה ראשונה ואכן זכינו באות ש', שהפכה לסימן ההיכר שלנו למשך הרבה שנים.
ועידת היסוד של התנועה החדשה התכנסה באולם תיאטרון ״מוגרבי״ בתל אביב, והוזמנו אליה כל המתנדבים שחתמו על גלויות ההצטרפות המקוריות. השולחן הארוך נשא את המילים ״העולם הזה כוח חדש - לכנסת״, ומאחוריו האריה של ״העולם הזה״ (שעוצב בשעתו על ידי הצייר שמואל בק, כשעוד היה חייל בסדיר) ועיצוב אמנותי של האות שי״ן. כל הרכיבים האלה שולבו בדגלים - שני פסים, כחול ולבן, האריה והשי״ן, שעוצבה כמו נשר רומאי. הכול בשיא הפשטות, חסכני ואלגנטי.
מי שמסתכל היום בשני העמודים של ״העולם הזה״ שהוקדשו לתמונות מהוועידה, אינו יכול שלא להתרשם מההבעה הרצינית של הקהל. איש לא צחק, איש אף לא חייך. קשישים בעלי שיער לבן ישבו ליד צעירים צברים, מהם שעוד נשאו את הזקָנים של מלחמת תש״ח. פה ושם היו פנים מוכרים: שחקן ״הבימה״ אילי גורליצקי, שכיכב אז במחזה ״שלמה המלך ושלמי הסנדלר״, עמיקם גורביץ, שהתפרסם כקריין תנ״ך מעולה. אינני זוכר אם היה שם יורם קניוק, סופר צעיר שלחם בקרב על הקסטל וייתכן שהיה זה הוא שהרג את המפקד הערבי המהולל, עבד-אל-קאדר אל-חוסייני. כמה ימים לפני הוועידה הוא פרסם כתב תמיכה נלהב בתנועה החדשה. הכותרת היתה: ״אי בודד בים עוין״.
כותרת אחרת שנחרתה בזיכרוני: יהודה בן-משה, לוחם בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה וחבר ותיק במפא״י, שהפך לראש הסניף הירושלמי של התנועה החדשה, פִרסם כתבה תחת הכותרת: ״הפכתי נוכרי בארצי״. זאת היתה ההרגשה הכללית בקרב הצעירים בארץ - 17 שנה בלבד אחרי הקמת המדינה.
הוועידה נפתחה בפסוקים מן התנ״ך (תמיד אהבתי את זה). עמיקם, בקולו הנהדר, הִרעים: ״לא תגנבו ולא תכחשו. לא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשוק את רעך ולא תגזול... לא תעשה עוול במשפט... לא תישא פני דל...״
אף פעם לא הייתי נואם גדול. אך נדמה לי שנאום הפתיחה שלי התאים למקום. דיברתי בשקט, באולם שׂררה דומייה גמורה, ההקשבה היתה מושלמת. סיימתי במילים: ״הערב, 27 באוגוסט 1965, באולם זה, אנחנו מדליקים ניצוץ קטן. ניצוץ זה ידליק מדורה גדולה, עמוד אש שיֵלך לפני המחנה, במסע הגדול אל השחרור, השוויון והשלום!״
שלוש המילים האחרונות, המתחילות באות שי״ן, הפכו לסיסמה הרשמית של התנועה.
אולי כדאי ״להנציח״ כאן בשלמותו את המצע הקצר, שהתקבל רשמית בוועידה, אחרי שעמיקם גורביץ קרא אותו בהטעמה דרמטית. המילים - שחרור, שוויון ושלום - הרחיבו את עשרת העקרונות שהיו מצורפים לקריאתי המקורית להקמת התנועה.
1. נאמנות ללא סייג למדינת ישראל, לריבונותה, לשלמותה ולביטחונה. דאגה יומיומית לעצמאות המדינה, שאינה ניתנת למיקוח. חישול כוחו המוסרי והמעשי של צבא ההגנה לישראל, כצבא של הגנה ושלום, שעליו גאוות המדינה, תוך מלחמה בביטחוניזם רודני ובשוביניזם הרפתקני.
2. הבטחת חופש האדם בישראל. חקיקת חוקת יסוד נוקשה, בדומה לחוקה של ארצות הברית, שתסמיך את בית המשפט לבטל כל חוק הפוגע בזכויות האזרח ובכבוד האדם. ביטול חוקי התועבה למיניהם, כגון חוקי החירום הבריטיים, סעיפי הדיכוי בחוק ביטחון המדינה, חוק לשון הרע, תקנות המִמשל הצבאי, חוקי הכפייה הדתית. התנגדות ללא פשרה לחקיקת חוקי דיכוי חדשים, כגון חוק המושבים, חוק השבת, חוק הרופאים, חוק הכשרות.
3. שחרור מעול הכפייה הדתית. ביטול הסטטוס-קוו הכוזב, התנגדות לכל חוק כפייה חדש, מלחמה ללא פשרה לביטול כל חוקי הכפייה הקיימים, עד כדי הפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה. החזרת חופש התחבורה, חופש הנופש וחופש התפריט. הנהגת נישואים אזרחיים וגירושים אזרחיים לכל דורש. איסור חקיקת משנה דתית בעיריות. חופש ושוויון לכל הדתות, לכל הזרמים בדת היהודית ולחסרי דת.
4. שבירת השעבוד למנגנון. הפיכת מנגנון המדינה למשרת הציבור. טיהור יסודי של המנגנון המנופח, המפקיע לעצמו את פרי עמלו של האזרח. פירוק מסגרות הכפייה של המפלגות. ביטול חלוקת השלל הגלויה והמוסווית בין המפלגות. סילוק המפלגות מכל שטחי הפעולה הכלכלית והממלכתית. פיקוח ציבורי על הנהלת החשבונות של המפלגות. מלחמה ללא רחם לביעור השחיתות.
5. חיסולה של האפליה העדתית. הפיכת כל אפליה עדתית לפשע פלילי. איסור הזכרת מוצאו של אדם בכל מסמך ציבורי. מתן הזדמנות שווה לבני כל העדות בכל מערכות החיים. שינוי פני החינוך בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני. חינוך תיכוני חינם עד גיל 18 לכל בני השכבות המקופחות. חינוך אוניברסיטאי חינם לכל תלמיד מוכשר.
6. שוויון זכויות לערביי ישראל. פירוק המִמשל הצבאי. חיסול כל החוקים, התקנות, הצווים והנהלים שמטרתם הגלויה והמוסווית היא אפליה לאומית. הפסקת הפקעת הקרקעות למטרות פוליטיות. פיתוח ללא נישול.
7. מבצע שלום ישראלי במרחב. גיוס כל כוחות המדינה להשגת שלום ישראלי-ערבי. הקמת מיניסטריון מיוחד לענייני המרחב, ומטכ״ל שלום שיתכנן ויבצע מבצעי שלום בעלי מעוף.
8. החזרת העצמאות המדינית למדינת ישראל. אי-הזדהות גמורה עם הגושים העולמיים ממזרח וממערב. ניהול מדיניות חוץ ניטרלית ועצמאית, שתשרת את ריבונות המדינה ושלומה.
9. חלוקה צודקת של ההכנסה הלאומית. חיסול משק ה״שנור״, המשעבד את המדינה לזרים, ובניין משק לאומי יצרני, שיישא את עצמו ויהווה בסיס איתן לעצמאות מדינית וביטחונית. עידוד כל יוזמה חלוצית ויוצרת - ציבורית, שיתופית ופרטית - המשרתת את טובת הכלל. חיסול התעשרותם של טפילים מפלגתיים ופרטיים על חשבון הציבור. פירוק הכפייה הביורוקרטית הכובלת את הדינמיזם הכלכלי. שילוב עקרונות החופש האישי עם צורכי הכלל והצדק החברתי.
10. חסינות לדוברי אמת. החזרת חופש העיתונות על כנו. ביטול כל החוקים, שיטות הכפייה ודרכי הלחץ המגבילים דיבור אמת.
כשקוראים את המצע הזה כיום, קשה לתפוס עד כמה היה מהפכני בזמנו. מעציב להיווכח עד כמה נשאר אקטואלי גם היום - הפרדת הדת מהמדינה נשארה בבחינת חלום רחוק, וכך גם הצדק החברתי והשלום במרחב.
היה מנוי וגמור עמי למנוע את הפיכת התנועה החדשה ל״תנועה של איש אחד״, כפי שטענו אויביה מהרגע הראשון. היה לי אמנם מקום מרכזי ביוזמה, אך רציתי שתהיה לה הנהגה קולקטיבית. מנַין לוקחים כזאת?
רציתי להפריד לחלוטין בין מערכת השבועון לבין הנהגת התנועה. אז, וגם לאחר-מכן, הייתי בטוח שבזוגיות מוזרה זו - השבועון והתנועה - העיתון חשוב הרבה יותר. לכן עמדתי על כך שמלבדי ומלבד שלום כהן, כל חברי המערכת ידבקו בתפקידם ולא יעסקו בפעילות פוליטית.
במבט לאחור היתה זאת אולי טעות לשלב את שלום כהן בתנועה, לאור מעשיו כעבור שש שנים. אבל הדבר היה בלתי-נמנע. שלום היה צמוד אלי מאז חברותנו ב״שועלי שמשון״. בעיני הציבור - וגם במציאות - היינו שותפים בלתי-נפרדים. שנינו ביחד סימלנו את ״העולם הזה״. היה מובן מאליו שהוא יהיה ״מספר שתיים״ גם בתנועה, שנשאה את שֵם השבועון.
את שאר חברי ההנהלה חיפשתי בדרך פשוטה: פניתי לכל האנשים שהתבלטו בשנים האחרונות במאבקים הציבוריים שבהם תמך השבועון.
כזה היה אמנון זכרוני, אז בן שלושים, שהרעיש את המדינה כשסירב לשרת בצה״ל. כאשר גויס בכל זאת, הכריז על שביתת רעב שהגיעה לשיא של 28 יום. הוא ניצח, למד עריכת דין וזכה בתואר, כך שהיה מסוגל להעמיד את כישוריו המשפטיים המעולים לרשות התנועה החדשה. (כעבור שנתיים, בימי החרדה שקדמו למלחמת ששת הימים, חזר בו זכרוני מסרבנות השירות וגויס למילואים בפרקליטות הצבאית, שבה שירת שנים רבות.)
לוחם בולט אחר היה אורי דיוויס, צעיר בלונדי כחול עיניים, בעל זקן מטופח. גם הוא היה פציפיסט מילדות, אולי בשל העובדה שאביו, חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, נפגע מגז רעיל. דיוויס בלט בעקביותו, שעלתה על זו של רבים מפעילי השלום לדורותיהם. הוא למד ערבית והלך לגור בכפר ערבי. כאשר הפקיעה הממשלה שטח ערבי ענקי בגליל (״שטח 9״), כדי להקים בו את העיר כרמיאל, יזם דיוויס שורה של הפגנות, שבהן השתתפו מיטב אנשי הבוהמה התל אביבית, וביניהם דן בן-אמוץ, אורי זוהר, יעקב אגמון ואשתו גילה אלמגור. באחת מהן נאסרה רחל אשתי ואף ישבה כמה שעות בכלא.
אבל חברותו של דיוויס בתנועה היתה קצרת מועד. כשראה את הסעיף הראשון במצע, ובו תמיכה נלהבת בצה״ל, פרש מהעניין עוד לפני ועידת היסוד. על דעתי אף לא עלה לוותר להתפשר בעניין זה: הסעיף הזה היה דרוש, בין היתר, כדי לגונן על התנועה מפני ההתקפות עליה בגלל סרבנותו של זכרוני.
לימים הִקְצין דיוויס עוד ועוד, האשים את שוחרי השלום בצביעות ותמך בארגונים הפלסטיניים היותר קיצוניים נגד יאסר ערפאת. ניתקתי כל קשר איתו כאשר שמעתי אותו במו אוזניי טוען בוועידה של האו״ם שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים בביצוע השואה, כדי לקדם את תוכניותיהם בפלסטין.
עוף מסוג אחר לגמרי היה שמואל סגל. הגבר הממושקף היה מבוגר ממני בכמה שנים ובשל כך היה מסוגל לעשות דבר שאני יכולתי רק לחלום עליו: להצטרף ב-1937 לבריגדות הבינלאומיות בספרד, שסימלו את המאבק העולמי נגד הפאשיזם. הייתי אז רק בן 14. סגל היה אחד המתנדבים המעטים מארץ ישראל. כשהסתיימה המלחמה בנצחון הפאשיסטים, בעזרת היטלר ומוסוליני, לא התירו הבריטים לסגל לחזור לארץ, מחשש שמא הוא קומוניסט. הוא למד הנדסה באנגליה, ואחר כך גם עריכת דין. רק בפרוץ מלחמת תש״ח הורשה לחזור. שמחתי מאוד כשהצטרף לתנועה. בשנים הבאות בלט בישיבות ההנהלה שלנו בשיקול דעת מאוזן - תכונה שהיתה דרושה אצלנו מאוד.
דוד ארנפלד לא היה בעל עבר ססגוני כזה. הוא היה יהלומן, מקצוע שמרני בדרך כלל, אך נטיותיו היו שונות. את המקצוע הביא עמו מהולנד, ארץ הולדתו. במשך השנים לחשו שתרם לנו סכומי כסף גדולים למימון פעולתנו. למרבה הצער, זה לא היה נכון. אדרבא, הוא תרם לנו פחות מהרבה חברים מעוטי יכולת. לא צירפתי אותו לרשימת המועמדים בגלל הכסף, כפי שחשדו רבים, אלא כדי להעניק לרשימה תדמית סולידית, כמשקל נגדי לחברים הרדיקלים.
ססגוני יותר היה טיבי גרוס, גבר מרשים בעל שׂפם אדום אדיר. הוא טיפל בנוער בעייתי. במהלך מערכת הבחירות נפוצה שמועה שהסתבך בפרשה לא נעימה בצבא. אחת המתנדבות שלנו, אתי גרינמן, חיילת משוחררת שהיתה לה עדיין גישה לתיקייה צבאית, החליטה על דעת עצמה לברר את העניין: היא חדרה לתיקייה - ונתפסה. הדבר הפך לסנסציה בתקשורת וחיזק את הדעה, שנפוצה ממילא בחוגים מסוימים, שאנחנו חבורה מסוכנת של בוגדים ומרגלים.
מול כל האשכנזים האלה היה נעים גלעדי נציג מובהק של הציבור המזרחי. הוא עלה מעיראק, דיבר ערבית שוטפת, וגידל שפם שחור ששיווה לו חזות מזרחית מאוד. הוא הִנחה את האספות שקיימנו לפני קהלים מזרחיים וערביים, ואף הוציא לקראת הבחירות גיליון מיוחד של ״העולם הזה״ בערבית. זה נראה טוב, וכעבור זמן מה התחיל להוציא בקביעות מהדורה ערבית של ״העולם הזה״ בשם ״הדא אל-עלאם״. היו שהתלוננו שהערבית שלו פשוטה מדי, אך נראה שהיא הספיקה: כעבור שנים גילה לי יאסר ערפאת שהיה מקבל את ״העולם הזה״ הערבי בכל שבוע בעמאן וקורא את מאמריי, כך שהכיר את דעותיי היטב שנים רבות לפני שנפגשנו פנים-אל-פנים.
נציג מזרחי אחר היה שלום מזרחי, צעיר שעלה מבגדאד ונשלח עם משפחתו למעברת סַקִיֶיה, שהפכה לאור יהודה. הוא היה בית״רי מנעוריו והשתייך לסניף תנועת ״חרות״ באור יהודה, שכאמור עבר במלואו אלינו. לאחר-מכן הביא לי את אחד הסקוּפּים הגדולים בתולדות ״העולם הזה״: פרשת הפצצות שהניחו שליחי ישראל בבתי הכנסת בבגדאד ובבצרה, כדי לזרז את היהודים לעלות ארצה.
רשימת המועמדים הסופית שאושרה בוועידת היסוד נראתה כך: (1) אורי אבנרי; (2) שלום כהן; (3) דוד ארנפלד; (4) אמנון זכרוני; (5) שמואל סגל; (6) יורם ברנע, פרסומאי צעיר שהתמנה לדובר התנועה; (7) יהודה בן-משה; (8) נעים גלעדי; (9) שלום מזרחי; (10) טיבי גרוס.
במקור היתה כוונתנו שהסופר אהוד בן-עזר יופיע במקום התשיעי. אך כשהוא נוכח לדעת ששלום מזרחי נותר בחוץ, ויתֵר על מקומו ומסר לו אותו, כדי שיהיו לפחות שלושה מזרחים בעשירייה הפותחת.
לעומת זאת לא היתה ברשימה אישה. פשוט לא היתה אישה בין המייסדים, מלבד רחל. ובימים ההם, לפני עליית הפמיניזם, גם לא היה תמריץ לקדם מועמדת באופן מלאכותי.
בלט בהיעדרו ברשימה האיש שמכתבו שימש אות פתיחה למבצע כולו. משה ברש הציב אולטימטום: להציב אותו במקום השלישי, אחרי אבנרי וכהן. כאשר הוועדה המסדרת דחתה את דרישתו, הסתלק ואף פרסם מאמר השמצה חריף בעיתון תנועת ״חרות״. היה זה הסימן הראשון לכך שנכנסנו לממלכת הפוליטיקה. מסיבה לגמרי אחרת נעדר מן הרשימה אחד ממייסדי התנועה, אלכס מסיס: הוא היה מפיק סרטיו, ושותפיו התנגדו להופעתו ברשימה.
אם מישהו חשב באמת שיש סיכוי לכל המועמדים האלה להגיע לכנסת? אולי. אני כשלעצמי נהגתי להשיב לשואלים: ״אני חולם על חמישה, מקווה לשניים ואינני בטוח גם באחד.״ על נוסחה זו חזרתי גם במערכות הבחירות הבאות.
בסך הכול הכילה הרשימה שלנו עשרים שמות. במקום ה-20 הופיע המועמד הערבי היחיד ברשימה: אחמד מצארווה.
אחמד היה דמות ידועה בחוגים שלנו. הוא היה ידידו של דוד ארנפלד, והיה קשה לתאר הבדל גדול יותר מזה שבין היהלומן ההולנדי והפועל מכפר ערערה שבמשולש. אחמד היה צעיר סימפטי, שחום, ערבי בכל רמ״ח אבריו, שדיבר עברית רהוטה. המשורר יב״י (יונה בן-יהודה) הקדיש לו את שירו המפורסם ביותר, ״אחמד״, שאותו היה קורא בקולו הרועם בכל הזדמנות.
העובדה שלא היו ברשימה ערבים נוספים לא נבעה משום שלא רצינו בכך, אלא להפך - מפני שהם לא רצו. מדוע? הרי מאז יומנו הראשון ב״העולם הזה״ היינו הגוף החשוב היחיד במדינה שלחם באופן עקבי ונחוש למען זכויות האזרחים הערבים נגד המִמשל הצבאי ונגד הפקעות האדמות. עמדתי לצִדם של אנשי ״אל-ארד״, הקבוצה הערבית הראשונה בישראל שניסתה להפוך את האזרחים הערבים לציבור בעל הכרה וגאווה לאומית. יותר ממאתיים ערבים חתמו על הרשימה שהגשנו לוועדת הבחירות. ידידיי הערבים, ובראשם המשורר הצעיר ראשד חוסיין, תמכו בנו בכל כוחם. אם כן, מדוע לא הסכימו להופיע כמועמדים? מפני שעד אז היו במדינה רק שני סוגים של מועמדים ערבים לכנסת: הסוכנים הקנויים של מפא״י ושאר המפלגות הציוניות, ופעילי המפלגה הקומוניסטית. ידידיי הערבים חששו שמא ישייכו אותם לסוג הראשון, ועוד יותר פחדו מפני נקמנות הקומוניסטים.
במהלך מערכת הבחירות ערכנו כמה מבצעים בכפרים הערביים. בכל מקום התקבלנו בידידות רבה. שיעור הקולות שקיבלנו בריכוזים הערביים לא נפל מהאחוז שלנו בציבור היהודי. בכפר אחד, פוריידיס, אף הגענו למספר שיא.
בין הנעדרים מרשימת המועמדים היו גם חברי קבוצת ״מצפן״, שבלטה בשנים הבאות.
קבוצה זו פרשה לפני כן מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית. היתה לה ביקורת נוקבת על הריכוזיות הבולשביקית ששלטה במפלגה, על כניעותה למוסקבה ועל אי-התחשבותה המוחלטת בדעת הקהל הישראלית. אפשר לומר שהיא פרשה ״ימינה״ ולא ״שמאלה״, על אף שדבקה באדיקות בהשקפת העולם המרקסיסטית.
כאשר הקמנו את התנועה הביעו אנשי ״מצפן״ נכונות להצטרף אלינו. קיבלנו את ההצעה ברצון. הם לא ביקשו שום דבר תמורה, סירבו להופיע ברשימת המועמדים, ועמלו קשה למען ניצחוננו. לקח לי זמן להבין שהיה גם צד שני להתנדבות זו: אנשי ״מצפן״, שראו את עצמם כגרעין מהפכני, התייחסו אלינו כפי שהקומוניסטים היו נוהגים להתייחס ל״ארגוני חזית״. כלומר: גוף רחב, שאפשר לגייס בו חברים לתא המהפכני, הפועל על פי החלטות סודיות משלו. על כך בהמשך.
פרט אחד העיב על התרוממות הרוח שלי: נאלצתי לנטוש את חבריי מ״הפעולה השמית״.
כפי שכבר סיפרתי, הייתי אחד משני מקימי הקבוצה הזאת במלחמת סיני, 1956. היא קמה מהתחברות של קבוצת יוצאי לח״י, בהנהגת נתן ילין-מור, וקבוצת אנשי ״העולם הזה״. גם אחרי שהתנופה הראשונה מיצתה את עצמה והתקוות הפוליטיות הגדולות נגוזו, היחסים הפנימיים בקבוצה היו מצוינים. גם היחסים האישיים בין ילין-מור וביני נותרו טובים, למרות ההבדלים העצומים בינינו. במשך כל השנים היינו נפגשים בכל יום שישי אחר הצהריים בביתו ומחליפים דעות על המצב, תוך לגימת כוסית (אחת) של קוניאק ואכילת העוגות הנהדרות של פרידה, אשתו, שהיתה טבחית ואופה מצוינת.
לא ראיתי כל אפשרות לשתף את ״הפעולה השמית״ ביוזמה החדשה. היה לה פרופיל פוליטי מובהק, עם אידיאולוגיה מפורטת (שהיה לי חלק מרכזי בגיבושה). לא רציתי שאידיאולוגיה זו תדבק בתנועה החדשה, ובוודאי לא בשלב הקריטי הראשוני, כאשר אספנו אוהדים מכל הכיוונים. והיתה גם בעיה פרסונאלית. מכיוון שהלכנו לבחירות כגוף המזוהה עם ״העולם הזה״, והסיסמה המרכזית היתה להבטיח חסינות לעורכי השבועון, יכולנו להציע לנתן ילין-מור רק את המקום השלישי, אם בכלל. זה היה מעליב את האיש, שמילא תפקיד היסטורי כמנהיג לח״י.
בצער רב נפרדתי מפרק זה בחיי. שותפיי בפרק זה, ידידיי הטובים, לא סלחו לי על כך בקלות. במשך כמה שנים שׂררו בינינו יחסים קרירים, עד שבאו על תיקונם. נראה שבלי ״העולם הזה״ ובלעדיי, לקבוצה לא היה קיום, והיא שבקה חיים לכל חי.
אבל כל הבעיות האלה נדחקו לקרן זווית בלהט המבצע הגדול, שמילא את עולמי 24 שעות ביממה. היו אלה ימים של סער וגעש, של מאמץ רוחני וגופני מרבי. גם היום אני גאה במערכת הבחירות הזאת, המוצלחת מכל מערכות הבחירות שניהלתי מאז. אני חושב שהיא היתה קלאסית.
כשניגשתי לעניין, לא היה לי מושג איך עושים את זה. מעולם לא עסקתי בכך. אין זה גם משהו שניתן ללמוד מספרים. כל מערכת בחירות שונה מהאחרות, מכיוון שהנסיבות שונות בהכרח. והרי המערכה שלנו היתה ראשונית במהותה, חסרת תקדים. למרבה המזל גם לא היו קיימים אז עדיין ״אסטרטגים״, ״יועצים״ ופרסומאים, המשבשים בימינו את האקט הדמוקרטי הזה. לי לא היה כל ניסיון, ובין חבריי החדשים בתנועה לא היה איש שיכול היה למלא את החסר.
הנתונים הבסיסים היו ברורים. אין לנו כסף - פשוטו כמשמעו. יכולנו להוציא סכומים קטנים מקופת ״העולם הזה״, שהיה ונשאר שבועון עני. היתה לנו ההתלהבות של ציבור קטן אך נלהב ומסור. היו לנו דקות השידור ברדיו שהיו שמורות לנו על פי חוק. (עדיין לא היתה אז טלוויזיה בישראל.)
הנכס העיקרי, ולמעשה הבלעדי, היה השבועון עצמו. ואכן, ניצלנו את עמודיו ללא רחמים, עד שהשבועון כולו התגייס גיוס מלא למערכה. ידעתי שזה לא טוב לשבועון, אך קיוויתי שאחרי הבחירות יהיה ניתן לתקן את הנזק. מה גם שהקוראים יכלו לראות במבצע זה סיפור מרתק כשלעצמו.
בשנים קודמות התעמקתי בהיסטוריה צבאית ובתורת המלחמה. החלטתי להחיל את העקרונות שלמדתי שם על המבצע שלפנינו.
ראשית: ריכוז המאמץ. לא להתפזר. לרכז את כל הכוחות במקום שבו הם יכולים להצליח.
שנית: ציר המאמץ העיקרי. לקבוע נושא מרכזי ולדבוק בו בכל מחיר. לחזור עליו שוב ושוב. לא לעשות דבר המסיט אנרגיה למקום אחר. זה קשה: במהלכה של מערכת בחירות צצות תמיד הרבה הזדמנויות. קל להתפתות לעסוק בנושאים מזדמנים, המבטיחים רווחים קלים. אסור להיכנע לפיתוי.
שלישית: מקוריות. לעשות דברים בלתי-צפויים. לא לחזור על השיטות השגרתיות של המפלגות.
איך לבחור בנושא המרכזי? היה ברור לי שזה צריך להיות הנושא שדחף אותנו לבחירות מלכתחילה, שגייס את המתנדבים והלהיב את האוהדים: המלחמה ב״חוק לשון הרע״. שׂמנו אותה במרכז המאמץ, ולא סטינו מכך לאורך כל המערכה.
זה לא היה קל. היו במצע הרבה נקודות אחרות, חשובות יותר. השלום, למשל. והפרדת הדת מן המדינה. והמלחמה בשחיתות. הורדנו אותן לדרגה שנייה.
בכלל, נמנענו ככל האפשר מלהיכנס לפרטי המצע. התשובה שלי לשואלים היתה: זוהי רשימה של ״העולם הזה״. סיעתנו בכנסת תעשה אותם הדברים שעשה השבועון, היא תילחם על אותן המטרות ונגד אותן העוולות.
במערכה זו ובמערכות הבאות הרהרתי במוסריות הגישה הזאת. הייתי ונשארתי משוכנע שמנהל מערכת בחירות צריך לבחור מבין שלל המטרות את המטרה האחת, המושכת ביותר, ולהתרכז בה. אסור להסתיר את שאר המטרות, והן צריכות להיות גלויות לעין. אסור, חלילה, להתכחש למטרות. אך מותר לנהוג כאישה - וגם כגבר - המבליטים את החלקים היפים של הופעתם, ומסיחים את תשומת הלב מחלקים פחות מושכים.
בהתאם לתפיסה זו, שהתקבלה על ידי החברים, ניהלנו מערכה מרוכזת, קצרה וחסכונית. כדי לשים את הדגש על האופי הצעיר של הרשימה, נציגת הדור החדש, ערכנו בחוף אכזיב מדורה המונית ברוח הפלמ״ח, ושרנו לילה שלם שירי מולדת. המארח היה אלי אביבי הססגוני, מזוקן וחצי עירום, שהכריז על עצמאות ״מדינת אכזיב״ וקיים בה משטר של אהבה חופשית ושמחת חיים. היינו מיודדים איתו ותמכנו במאבקו לעצמאות.
ערכנו פיקניק המוני ביער במרומי הכרמל. צעירות וצעירים באו מכל קצות הארץ, הדליקו מנגלים ושרו.
במיוחד זכורים לי המסעות בכפרים הערביים במשולש ובגליל. ״שיירת השלום״ של עשרות מכוניות פרטיות עברה בשבעה-שמונה כפרים בכל פעם. בכל כפר עצרנו, ערכנו אספת בחירות קצרה, אחמד מצארווה פתח, אני נאמתי. יש אנשים המסוגלים לחזור על נאום אחד פעם אחר פעם, לא אני. בנסיעה מכפר לכפר שברתי לי את הראש איך לחדש ולעצב נוסח חדש. צלמינו הנציחו את המפגשים בין ילדים בלונדיים מבני השיירה עם הילדים שחורי השיער בכפרים, והם שימשו סמל לשאיפתנו לשלום ולשוויון זכויות.
תצלומי כל המפגשים האלה פורסמו בהרחבה בשבועון וחיזקו את תדמיתנו כנציגי הרוח של ארץ ישראל אחרת, צעירה, רעננה, המואסת במשטר הקיים של מפלגות עבשות ופוליטיקאים אפורים.
הדגש הושם כאמור על ״חוק לשון הרע״. הכּרזה הרשמית הראתה אותי יושב ליד מִכתבה כששלום כהן עומד מאחוריי. התלוצצתי שזה מזכיר תמונות של סטאלין עומד מאחורי לֶנין - מה גם שהשׂפם השחור הגדול של שלום באמת הזכיר את שפמו של סטאלין.
למישהו היתה הברקה: ראשי התיבות של חוק לשון הרע מצטרפים (כמעט) למילה ״חולירע״. כתבתי סדרת מאמרים ארוכה בשם זה, והארתי בה כל סעיף וסעיף של החוק לפרטיו. התמונה היתה באמת איומה.
חזרנו לנושא זה שבוע אחרי שבוע, תוך התקפות חריפות על המפלגות, על הפוליטיקאים, ובמיוחד על לוי אשכול, ראש הממשלה האחראי לחקיקת החוק. הגדרנו את השקפת העולם שלו כ״סמרטוטיזם״, דיברנו על ״פולחן חוסר האישיות״. הבטחנו להוות בכנסת לא רק גוף לוחם נגד הקואליציה, אלא גם ״אלטרנטיבה לאופוזיציה״.
בעיקר הבטחנו להיות ״הגלגל הקטן״. זהו דימוי שהשתמשתי בו מאז בכל הפעולות הפוליטיות שהייתי שותף בהן: בתמסורת של גלגלי שיניים, הגלגל הקטן בעל ההנעה העצמית מסובב גלגל יותר גדול, שהוא, מצִדו, מסובב גלגל עוד יותר גדול, וכן הלאה. אני באמת חושב שחבריי ואני מילאנו תפקיד זה לאורך השנים.
דימוי אחר נועד להזכיר את עברנו - של שלום כהן ושלי - כחיילי ״שועלי שמשון״. קראנו ״שלח קומנדו לכנסת!״ שמרנו על דימוי זה גם אחרי הבחירות.
פרסמתי שורה של מכתבים ״אישיים״ לעקיבא (צעיר דתי), לעמיחי (איש ״חרות״), לעוזי (צעיר ממפ״ם) לעמנואל (איש את״א, ״אזרחים תומכי אשכול״) ועוד. אלה היו, כמובן, דמויות דמיוניות. ביקשתי מכולם לנטוש את מפלגותיהם, מימין ומשמאל, ולהצטרף למבצע לחידוש פני המדינה.
ערכנו הפגנה מול שערי הכנסת, ששכנה אז עדיין ב״בית פרומין״ בלב ירושלים, כשאנחנו נושאים על חולצותינו פס שחור של אֵבל על חופש העיתונות שנקטל בחוק לשון הרע. חברות שלנו בבגדי ים חילקו בשבת בחופים כרוזים שבהם הזהרנו את המתרחצים שאם לא ניכנס לכנסת, הרחצה בשבתות עלולה להיאסר בלחץ הסיעות הדתיות. (״כל שבת - יום כיפור!״).
אגב, בכל מהלך המערכה המשיך ״העולם הזה״ לפרסם גם מודעות של מפלגות אחרות, ובהן רשימת גח״ל (האיחוד של ״חרות״ והליברלים) והליברלים העצמאיים. רצינו להוכיח את עצמאות השבועון, וגם היינו זקוקים לכסף.
בסך הכול הוצאנו במערכת בחירות זו סכום מגוחך ממש: 41 אלף לירות. מחיר הגיליון היה אז לירה אחת.
לפתע הופיע מטרד, שהרגיז אותנו מאוד. זה היה אייבי נתן.
כמה שנים לפני כן, כשחזרתי מסיבוב הרצאות בחו״ל, בישרה לי רחל שיש חידוש בתל אביב: קבוצה של טייסי ״אל על״ פתחה מסעדה חדשה בתל אביב. ״קליפורניה״ הפכה מיד למוקד הבוהמה התל אביבית, שנטשה את ״כסית״ ו״רוול״ הסמוכים. הרוח החיה של המקום היה טייס יליד עיראק שגדל בהודו ושירת שם בחיל האוויר המלכותי של בריטניה. במלחמת תש״ח בא ארצה כדי לשרת בחיל האוויר החדש שלנו. אייבי היה החבר של כולנו. ישבנו איתו במסעדה, אכלנו המבורגרים, שתינו, צחקנו. (שם גם נולד השולחן ״שלי״, הממשיך להתקיים עד היום בכל יום שישי.)
ב״קליפורניה״ השתכשכו לא רק סופרים, אמנים ואלופים, אלא גם פוליטיקאים. לא כדאי לפוליטיקאים שיראו אותם מקרוב מדי. ואכן, באיזשהו שלב אמר אייבי לעצמו: ״במה הם יותר חכמים ממני?...״
באחד הימים שאל אותי, כאילו בדרך אגב: ״מה דעתך על זה שארוץ לכנסת?״ חשבתי שהוא מתלוצץ, והגבתי בהתאם. אולם במהרה התברר לי שזו לא בדיחה כלל - על כל פנים, לא מצִדו. מסביבו התקבצה קבוצה קטנה של ידידים מהבוהמה, שהתייחסו לעניין כאל משחק.
בעשור הקודם רץ הגנרל דווייט אייזנהואר, מצביא מלחמת העולם השנייה, לנשיאות ארצות הברית. מלחמת קוריאה היתה בעיצומה, והוא הבטיח, כ״גימיק״ של בחירות, שאם ייבחר לנשיא, יטוס לשם ויעשה שלום. מכיוון שאייבי היה טייס, הציעו לו חבריו להשתמש באותו ה״גימיק״. אייבי התייחס לעניין ברצינות גמורה - כפי שהתייחס לכל דבר: הוא קנה מטוס קל והציב אותו במגרש ריק בתל אביב, בפינת פרישמן-ריינס, סמוך למסעדה שלו. הוא הבטיח שאם ייבחר, יטוס במטוס זה למצרַים ויעשה שלום.
הציבור התייחס לעניין כאל בדיחה. הצרה היתה שרשימתו של אייבי - ״רשימת השלום״ - דמתה לכאורה לרשימה שלנו. היא דיברה על שלום, כמונו, השמיצה את כל המפלגות, כמונו, והיתה ״מפלגה של איש אחד״, כפי שטענו נגדנו. היינו בטוחים שכל קול הניתן לו ירד ממספר הקולות שלנו, ויסכן את יכולתנו - המפוקפקת בלאו הכי - להתגבר על אחוז החסימה. הרגשתי כמו נואם שמאחורי גבו מתמקם מוקיון ומחקה את תנועותיו, כך שכל המופע הופך לפארסה.
בסופו של דבר אייבי אף לא התקרב לאחוז החסימה. אך לסיפור שלו היה המשך ארוך, ועוד נחזור אליו.
המערכה התקרבה לשׂיאה הדרמטי. התגייסנו למאמץ עליון.
בגיליון האחרון שלפני הבחירות הופיעה הכותרת - ״אם אתה רוצה ש'העולם הזה' ימשיך להופיע כעיתון חופשי ולוחם, תמוך במאבקו ביום השלישי הבא: הצבע בעד רשימת ש'!״ - ולידה תמונה של שלום כהן ואני במדים, מימי ״שועלי שמשון״.
על פני ארבעת העמודים הבאים הזכרנו, ליתר ביטחון, את המאבקים העיקריים של השבועון מאז 1950: פרשות השחיתות שחשפנו, ההתנפלות שבה נשברו עצמותינו, השער ״דופקים את השחורים״, תמונת בן-גוריון מוחה כף בהצגת הבכורה של המחזה ״זרוק אותו לכלבים״ שנכתב במיוחד נגדנו, פרשת ״חושיסטאן״, חשיפת מעללי השב״כ, פרשת אהרון כהן, חשיפת טבח כפר קאסם, סילוק יחזקאל סהר השקרן מתפקיד המפכ״ל, הפגישות עם מנהיגי העולם הערבי, פרשת לבון, השער ״אתה שקרן, מר פרס!״, ועוד ועוד.
ממש ערב הבחירות הוצאנו גיליון מיוחד, ועל שערו יד המטילה קוביות שעל הדְפנות שלהן תמונות של לוי אשכול, מאיר יערי, מנחם בגין, דוד בן-גוריון, יצחק רפאל - ואני. ליום הבחירות קראנו ״שעת השי״ן - עוד מונח מהמילון הצבאי.
הפנייה האחרונה שלי לקוראים הסתיימה במילים: ״איננו משלמים בעד קולות, איננו מסיעים בוחרים בטקסי, איננו מבטיחים ג'ובים ושיכונים. איננו מחלקים צ'קים.
״מובטחת לך רק תמורה אחת: רגש הסיפוק שימלא את לבך למחרת הבחירות, אם תיווכח לדעת כי השתתפת במעשה-בראשית.
״רק פעם בדור קם כוח חדש. רק פעם בדור יש הזדמנות לעשות משהו שיטביע את חותמו על שנים רבות.
״תן לנו יד למעשה הזה, כדי שתוכל לומר: אני הייתי שם!״
גם כיום אני פוגש מדי פעם באנשים האומרים לי בגאווה: ״הצבעתי בעדך בבחירות ההן.״
ישנתי טוב באותו לילה. הרגשתי שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות, והשאר בידי הגורל.
הרגשתי כך פעמים רבות בחיים, ערב הכרעות גדולות, וניסיתי (לא לגמרי בהצלחה) ללמד גם את רחל להרגיש כך. הייתי מזכיר לה סצֶנה מ״מלחמה ושלום״ של טולסטוי: באמצע הקרב הגורלי בשערי מוסקבה יושב המצביא הרוסי, גנרל קוטוזוב, באפס מעשה על כיסא בראש גבעה ומתבונן בנעשה. לשואל התמֵה אמר: ״ברגע שהקרב התחיל ושתי המאסות האנושיות מתנגשות, אין למצביא עוד מה לעשות.״