הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון

אחוות האור

הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון זה שימרחו אותו בחמאה: אני זוכר שכך חשבתי כשמילאתי קרואסון חצוי לשניים במרגרינה צמחית שהייתה במבצע. אני גם זוכר שבדיוק עמדתי לנעוץ בו את שיני כשהטלפון צלצל. וכך עשיתי אפילו שידעתי שאיאלץ לענות בפה מלא:
"אַאוֹ..."
"אתה בבית?"
"לא, יצאתי. אנא השאר הודעתך אחרי הצפצוף ותעזוב אותי בשקט. בייייייייייפ."
"אל תתחיל עם השטויות שלך. מה אתה לועס?"
"ארוחת בוקר."
"באחת בצהריים?"
"כן, היום החלטתי להשכים קום. מה אתה רוצה?"
"שתעבור במשרד. יש חדש."
"לך תזדיין, אני שונא חידות."
"ואני שונא לדבר בטלפון. שמע, מדובר בכסף. אני אחכה לך חצי שעה, ולא דקה יותר."
טרקתי את השפופרת והמשכתי ללעוס את הקרואסון והתלבטתי אם להתקלח, להתגלח, או לעשן את הדוּקַדוֹס הראשונה שלי באותו היום. החלטתי לעשן בזמן שאני מתגלח; כיוון שהסיכוי שמישהו יתקרב אלי קלוש, החלטתי שהמקלחת יכולה לחכות. לעומת זאת, עם זיפים בני שלושה ימים אתה נראה מטונף גם ממרחק עשרה מטר. הבעיות צצו מיד: הקפה נגמר, לא הייתה לי חולצה נקייה, הפכתי חצי סלון עד שמצאתי את המפתחות, והשמש המעצבנת הצליפה בי ישר בפנים ברגע שיצאתי מדלת הבניין. למרות הכול שיחקתי אותה קשוח והצלחתי להגיע עד לבר של לוּאיג'י.
נכנסתי בכל הכוח, מה שבטוח - בטוח:
"לואיג'י, שים לי קפה קוֹרטַדוֹ ואתה יכול אולי לשמור לי איזה שני קרואסונים אם נשאר לך? הרגע אכלתי את האחרון.
ותגיד, אתה מאמן אותם במכון כושר? אם הזין שלך היה מתקשה כמו הקרואסונים האלה, בטח היית נראה הרבה יותר מרוצה."
"שמע, אם אתה רוצה לאכול קרואסונים טריים, אתה משלם כמו כולם, ואם לא, אתה שותק ואוכל מה שאני ברוב טובי נותן לך. הולך?"
"הממ... אני לא יודע אם הבנתי את העסקה הזאת. אני אקפוץ אחר כך לשלם על הקפה ותסביר לי הכול לאט. ותעשה טובה, תביא גם חבילה של דוקדוס."
"בחיי, אני לא יודע למה אני לא מעיף אותך מהעיניים שלי בזה הרגע."
"בגלל שכשיש לי כסף אני משחרר עשר אלף בחור המזוהם הזה."
"וכשאין לך, אני צריך לרשום לך אפילו את הסיגריות, ולפני שאני שוכח: פִינָה הייתה פה אתמול וחיפשה אותך. היא ביקשה שתתקשר אליה. תגיד, אתה מזיין אותה? יש לה שדיים של אלופה..."
"תאמין לי, אתה עוד תעוף לגיהינום בלי עצירת ביניים, חתיכת נואף."
השמש המשיכה להטריף את האנושות, ולמרות זאת הצלחתי לצאת מהבר ולחצות את שני הרחובות שהפרידו ביני לבין המשרד המיוחל כשאני מתאמץ להישאר על המדרכות המוצלות.
אחרי שלושים וכמה מדרגות עמדתי מול השלט שמכריז מִירַאיֶס ומיראיס, יועצים פיננסיים. המיראיס השני זה אני; הראשון לבית מיראיֶס, הבכור, היה מן הסתם במשרד, מגולח מקולח ומעונב משבע בבוקר, אם לא קודם... זרקתי לחלל החדר איזה "שלום" כללי ובאופן אישי יותר בירכתי את מַרִיָה ב"מה העניינים".
"נו, כמו שאתה רואה, נלחמת בטלפונים... אוי, נורא השמנת, לא?"
"בגלל שאני שומר. אני מקפיד לאכול הרבה שומן ולא לזוז יותר מדי."
ראיתי שבחדרים שבסוף המסדרון מטפלים בשני לקוחות והחלטתי לא להתסיס את שאר העובדים. רק פּוּמַרֶס, שהתהלך בין השולחנות, בירך אותי בהרמת גבות. השבתי לו באותו מטבע והלכתי היישר למשרדו של מיראיֶס הראשון במעלה.
הוא כבר ראה אותי מתקרב דרך מחסום הזכוכית. קשה מאוד לתפוס אותו לא מוכן.
"היית יכול לשים קצת מיזוג, החבר'ה פה נמקים," אמרתי, רק כדי שאחי המצוין לא יקדים ויפתח בהתחכמות משלו.
"זה בטח החום של ההנגאובר שמעיק לך על הנשמה."
"הנגאובר הייתי מקבל אם לא היית מרמה אותי במאזנים."
"עדיף. יש לי משימה בשבילך."
"חשבתי שאתה כל־יכול."
"מישהו צריך לחטט בזבל, וזה תמיד היה הצד החזק שלך."
"אתה מתגרש? עובר דירה?... "
"אם לא אכפת לך, אני אצחק אחר כך. אני צריך שתברר לי משהו."
"אני מניח שתיתן לי רמז. מה שאני צריך לברר הוא כחול?"
"אני מחפש את הבעלים של מגרש... של בית ישן בלֶס קוֹרְטְס, חמישים אלף פֶּזֶטוֹת אם אתה מברר לי לפני יום שני."
דבר אחד היה ברור: אם הראשון במעלה מציע חמישים אלף כדי להשיג שם של מישהו, די לו במידע הזה כדי לעשות ביזנס של כמה מיליונים נקי. בטח לא משהו בלתי חוקי - הראשון במעלה אף פעם לא עושה דברים לא חוקיים - אבל זה הסריח למרחקים: המפסיד הוא בטח פנסיונר, יתום או אריה הים הנזירי האחרון בים התיכון.
החלטתי לסחוט קצת, נקיפות מצפון זה דבר יקר:
"תראה, האמת היא שאני מאוד עסוק בימים אלה."
"מה, אתה מגדל גבות? חמישים אלף בשביל השם המלא, ולא גרוש יותר. הולך?"
זאת הפעם השנייה בחצי שעה שהוא מציב לי את אותו האולטימטום. קשה איתו.
"אני צריך מקדמה."
"שילמתי את שכר הדירה שלך בעשירי: אל תגיד לי ששתית מאה חמישים אלף פזטות."
"קניתי גם עיתון ומשחת שיניים. אני רוצה עשרים וחמש עכשיו."
"חמש־עשרה."
טוב, נו. בחוסר חשק הנפתי את ידי לאות ויתור. הוא גלגל את הכיסא לאחור והוציא ממגירת השולחן את קופת המזומנים.
חמישה־עשר אלף זה הרבה יותר ממה שציפיתי להשיג באותו היום, ובעוד מיראיֶס הראשון במעלה משלים את הסכום במטבעות של חמש מאות שקלתי את הדרכים האפשריות להשקעת ההון. ללא קשר לגופו המעוצב במכון הכושר הכי פלצני של האזור ולחליפה שקנה בבוטיק בעל שם מפוצץ, הוא דמה כמו שתי טיפות מים לקמצן בספרים של דיקנס.
עקפתי את השולחן ונעמדתי לידו כדי לאסוף את המצלצלים.
"תודה, טֶטֶה," אמרתי בהטעמה ובקול רם. ותאמינו לי, יש לי קול רם.
"אלף פעמים אמרתי לך שלא תקרא לי 'טטה'."
"אתה חושב שאני נהנה מזה? אני סתם עושה את זה כדי לעצבן אותך."
הוא הושיט לי דבקית ועליה הכתובת, והעווה את פרצופו בגועל.
"אולי תתקלח מדי פעם? אתה ממש מסריח."
רק כשכבר עמדתי קרוב לדלת, עניתי:
"זה הסירחון של בני מיראיֶס, טֶטֶה. גם אתה נגוע."
יצאתי במהירות שיא כשהוא רוטן תחת מעטה הפּרֶט אַ־ פּוֹרטֶה של חסכניִנוֹ בַּכייניִנוֹ; הספקתי עוד לשמוע איזה מלמול אבל הקול נותר הרחק מאחורי.
אחד־אפס לי. וחמישה־עשר אלף בכיסי.
הדבר הבא שעשיתי היה לעבור דרך הסוּפֶּר לקנות כמה דברים. התחשק לי לבלוס קערה של ספגטי מוצף בשמנת, וכמובן שהייתי צריך לקנות קצת חמאה אמיתית כדי למרוח על הקרואסונים של לואיג'י. כל זה הסתכם באלף פזטות, ובחמשת אלפים אני אצליח להכניס גם תפוחי אדמה, ביצים, חזיר בסטרואידים ובקר עם מוח ספוגי. עוד חמישה שטרות ינחתו בערב על הדלפק של לואיג'י; נכון שאחרי סילוק החובות יישארו לי רק ארבעת אלפים פזטות בשביל לשתות, אבל בבר של לואיג'י בהחלט אפשר להשתכר בסכום כזה, הרבה יותר מאשר עם חמשת אלפים בכל חור אחר באזור (ואצלו אפשר לקבל את המשקאות האחרונים על החשבון). את מה שנשאר מהחמישה־עשר אלף הקצבתי לחשיש, כי כבר חלפו ארבעים ושמונה שעות לפחות ולא עישנתי אפילו ג'וינט עלוב אחד.
אחרי ששקלתי את סדרי העדיפויות החלטתי לעבור בפארק הסמוך לרחוב אוֹנדינָה לראות אם ניקוֹ שם ולהסדיר קודם כול את העניין התרופתי. התמזל מזלי והוא היה שם, מה שלא תמיד קורה בבוקר - כך לפחות אני מניח - בקרים הם לא בדיוק הצד החזק שלי. הוא ישב על המשענת של אחד הספסלים, והמגפיים שלו נגעו במושב. לצדו זיהיתי את החבר שלו שנראה כאילו יצא ברגע זה ממחנה ההשמדה מַאוּטהַאוּזןֶ. אנשים - אין להם קנה מידה, או פרט־אה־פורטה וַלֶנטינוֹ אִינעַלדינוֹ או טרנינג של נייקי מטונף כל כך שלא רואים את סמל המותג.
"מה בשבילך, חבוב?"
"חמש אלף."
אחרי רגע ארוך שגרם לי לחשוד שהאיש לקה בהתקף של אוטיזם, הוא הלך אל קצה הפארק בטקסיות מופלגת ואני נשארתי לבד עם אחינו ממאוטהאוזן, שנראה אבוד לגמרי.
"תגיד, כמה זה החמש אלף אם משלמים ביורו?" שאלתי, בעיקר כדי לוודא שהוא עדיין נושם.
"מה אני יודע, אחי, זה הכול אותו חרא..."
הברנש השתתק פתאום, אבל אני באמת רציתי לדעת. אם שישה יורו שווים לאלף פזטות, חמשת אלפים פזטות שווים לשלושים יורו. מספר כמעט עגול, אפילו שברור שניקו כבר ימצא דרך לנצל את הבלגן כדי לייקר את הסחורה. בינתיים נראה שאחינו שקע בהרהורים שמוטב לא לקטוע, אז הדלקתי סיגריה והתיישבתי על הספסל כדי לעשן. מה שטוב בסַטלַנים זה שאפשר לשבת לידם ולעשן חצי שעה ולשתוק ואין בזה שום בעיה, הם משעשעים את עצמם. לעומת זאת, שלושים שניות במעלית בחברת משתמש חוקי ב-Windows יכַלו את אורך רוחו של אלוף העולם בסבלנות. ברור שמבחינות מסוימות הסטלנים הם בלתי נסבלים: הם לא אומרים שום דבר מעניין, אי אפשר לבקש מהם כסף, וכשהם מחליטים לחפש תעסוקה כשוטר תנועה או כמורה ללוגיקה הם עושים סלט שלם עם מתן זכות הקדימה בצומת ועם סמנטיקת העולמות האפשריים. הוצאתי מהכיס את הפתקית שנתן לי הראשון במעלה כדי לראות אם במקרה הכתובת ששרבט עליה נמצאת בקרבת מקום. "ז'אוּמֶה גיִיַאמֶט מס' 15" התנוססו הפרטים בכתב ידו המצוין. שיננתי בלבי את מספר הבית כדי להעביר את הזמן; את הרחוב הכרתי היטב, וידעתי שמספר חמש־עשרה אמור להיות במעלה הרחוב. יצאתי לטיול דמיוני ברחוב גִיַיאמט וניסיתי להיזכר בכל הבניינים מימין ומשמאל, אבל כל מי שינסה אי פעם את התרגיל הזה ישתכנע באחת מהנחות היסוד הכי מקוריות שלי - שמייחסים אותה בטעות לפַּרמֶנידֶס - והיא שבמציאות יש פרצות ענקיות.
בינתיים חזר ניקו עם הטוֹלָה ונגמר המסע בין כוכבים. נפרדתי ממנו ומידידו בכל כללי הנימוס המזויף שמקובל בין אדם לדילר שלו, ויצאתי מהשער התחתון של הפארק. היום נראה מבטיח: סמים, אוכל ואלכוהול. רק המחשבה שפינה תופיע לה מולי העיבה מעט על האופק. מן המפורסמות הוא שנשים הן בור בלי תחתית, ומסוגלות לשאוב את כל תשומת הלב שאתה מסוגל להקדיש להן; אני מדבר, כמובן, על אלה שלא דורשות מזומן תמורת השגילה, ולמרבה הצער, פינה לא דורשת, כלומר, לא במזומן.
בדרך לסופרמרקט סטיתי מהדרך כדי לבדוק את שיטת המספור ברחוב ז'אומה גיִַיאמט.
באתי מסַנטָה קלַרָה; המספר הראשון שראיתי היה 57, נשארו לי לטפס עוד כמאה מטר. כבר ממרחק ניחשתי איזה בית עניין את הראשון במעלה. חלפתי על פניו כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא עלה בדעתי לעמוד על טיבו, אבל היה ברור שהמבנה תמוה ביחס לסביבתו. בית קטן ועלוב מתחילת המאה, עם גן קטן מוקף בחומה שמאחוריה הזדקרו שני עצים גבוהים. לא ברור איך לכל הרוחות שרד כאן המבנה הזה בין בניינים של שמונה או תשע קומות עם החלונות החסומים שלו וגן שמתפרץ לכל רוחב המדרכה. הוא גרם לקטע הרחוב הזה להיראות כמו ציור של פּוֹל דֶלווֹ, או של מַגריט: חורבות, פסלים, תחנות בלי רכבות ובלי נוסעים, מין העדר ונייחות מטרידה: דיוקן של החסר. ברור שלא עלה בדעתי לצלצל בפעמון, אם בכלל היה פעמון, הצד ההגיוני שעוד נותר בי יעץ לי להשאיר את הצעד הזה לרגע שבו אהיה רחוץ, לבוש בבגדים נקיים ובידי תירוץ מתקבל על הדעת להציע למי שלא יהיה שעשוי לפתוח את הדלת; אבל כן התעכבתי לרגע קט כשחלפתי על פני הבית.
גובה החומה היה כשני מטרים, והקיסוס שעליה נראה מטופח ורימז על כך שהבניין לא נטוש לגמרי. הקפתי את הגן וחיפשתי שער כניסה, שלט, או פעמון. הייתי שקוע כל־כך במשימתי שדרכתי על חרא של כלב כשהגעתי לפינת החומה. חרא אותנטי של כלב, כזה שכבר בקושי נתקלים בו מאז שכולם אוספים את חריוני חיית המחמד המעוצבות גנטית שלהם בשקיות של מארקס אֶנד ספֶּנסֶר. ניסיתי לנקות את הנעל על קצה המדרכה, אבל החרא היה תקוע בפינה המעוקלת של העקב ונאלצתי לחלוץ את הנעל. חיפשתי מסביב נייר או משהו כזה כדי לנקות את העקב, ולפתע ראיתי על עמוד הטלפון שהיה צמוד לחומה סמרטוט אדום, כזה שקושרים על מטען שחורג מהמכונית. אני לא בטוח שלא נדף ממני סירחון של כלב גזעי כשנכנסתי לסוּפֶּר כי ויתרתי על הניקיון כשכבר אי אפשר היה לגעת בסמרטוט.
מאחר שעבודת הבילוש היא עניין מלחיץ ביותר, החלטתי לראות את יום העבודה כסגור. זרקתי את הסמרטוט על המדרכה המטונפת (אני אוהב לוודא במבט אחד שאני גר בברצלונה, ולא בקופנהגן) והלכתי לסופר לפני שייסגר.
הסופרמרקט דִיָה נראה תמיד כאילו מצלמים בו סרט על וייטנאם, אני לא יודע למה, מצד שני הוא זול יותר מה קַפּראבּוֹ שבמרכז המסחרי לָה אילִיָה, שבו אני תמיד מצפה לפגוש את פרֶד אַסטֶר וג'ינגֶ'ר רוֹגֶ'רס רוקדים פּוֹלקָה במחלקת הקפואים.
הוספתי לקנייה הצפויה את כל קשקושי הקנייה הקומפולסיבית שמצאתי בדרך בין הקרטונים הסגורים שהיו מפוזרים בלי שום סדר, כאילו ברגע זה הוצנחו ממטוס הרקולס, ואחרי תור עצום בקופה גיליתי בסיפוק שהחשבון לא עלה בהרבה על ארבעת אלפים פזטות. בנוסף, ברגע של ראיית הנולד, החלטתי לעבור בדוכן הטבק לקנות חפיסה של פוֹרטוּנָה בשביל הג'וינטים.
כשהגעתי הביתה הצלחתי להתאפק והחלטתי לעשן את הג'וינט הראשון רק אחרי המקלחת (אפילו אני עצמי הרגשתי שאני מסריח כמו דוב מרקד), אבל כשיצאתי מהמים כמו טריטון מנצח לא טרחתי אפילו להתייבש והתיישבתי בכורסה לגלגל.
הכנתי לי ג'וינט חזק, ואחרי יומיים של התנזרות, לא איחר לבוא הדגדוג הנעים. חבל שמצב הסלון לא הלם את מצבי האישי, רחוץ ואפוף ניחוח של דאודורנט. שרידי הבורגנות שלי תמיד מחריפים אחרי מקלחת, ואולי זאת הסיבה שאני ממעט להתקלח.
הבטתי ישירות בטלוויזיה הכבויה בתקווה שמתוך ההתבוננות באֵין יעבור לי החשק לנקות. אבל לא ייאמן מה שטלוויזיה כבויה יכולה לחשוף בפניך: היא משקפת את מי שיושב מולה:
אותך. מדהים.
רק צליל הטלפון הצליח להחזיר אותי לכדור הארץ.
"הההלו."
"שאאאלום. אני מדברת מהמרכז למחקר סטטיסטי לרגל סקר חדש בנושא צריכת תקשורת. האם תוכל להקדיש לי דקות ספורות מזמנך? לא אגזול ממך זמן רב."
זה היה קולה של טלפנית טלמרקטינג, שמתיקותו המופרזת לא הצליחה לחפות על העצבנות שטיפוסית כל כך למי ששונא את עבודתו. אבל הגרוע מכול היה שהקשקוש הזה של הסקר נשמע כמו סתם תירוץ כדי למכור לי משהו, וזה באמת העלה לי ת'קריזה.
החלטתי להקשות עליה.
"סקר..? איזה כיף: אני מת על סקרים."
"אה, כן? יופי... תוכל לומר לי בבקשה את שמך?"
"רַפַאֶל בּוֹלֶרוֹ."
"רפאל בולרו ו..?"
"אבדאי. רפאל בולרו אבדאי."
"מצוין, ובן כמה אתה, רפאל?"
"בן שבעים ושתיים."
"מקצוע?"
"קונדיטור."
"קונ־די־טור, מצוין. ואתה אוהב מוזיקה?"
"משוגע על מוזיקה."
"כן? איזה סוג מוזיקה?"
"המשיח של הנדל ולָה רַספָּה,* בזה הסדר."
* מוזיקה לשירה ולריקודים של שיכורים
הבחורה התחילה להסס, אבל עדיין לא ויתרה. היא שאלה אם אני מקשיב לרדיו, אם אני צופה בטלוויזיה, קורא עיתונים ומאיזה סוג, ולבסוף, אחרי שהלכה סחור־סחור הגיעה לעניין:
"יופי רפאל, אז תשמע... לאות תודה על שיתוף הפעולה שלך, ומאחר שאני רואה שאתה אוהב מוזיקה קלאסית, אנחנו רוצים להעניק לך במתנה אוסף של שלושה תקליטורים, תקליטים או קלטות בחינם. כל מה שעליך לעשות הוא לשלם את הוצאות המשלוח, אלפיים ארבע מאות ושתים־עשרה פזטות.
מה דעתך?"
"אה, אני חייב קודם להתייעץ עם בעלי..."
הקול שלי הוא קול גברי מובהק, מין קול עמוק כזה, והטלפנית כבר איבדה מביטחונה. זה היה הרגע הנכון להסתער:
"אוּיש, אני נורא מצטער, אל תתפלאי, את מבינה, אנחנו זוג הומוסקסואלי. אנחנו חיים יחד מאז שיצאנו ממרכז הגמילה ופתחנו את הקונדיטוריה, לפני שישה חודשים. ותראי מה זה, אחד הלקוחות, שהוא משלנו, וקונה אצלנו פחזניות (והאמת היא שזה לא יפה שאני אומר, אבל הפחזניות שלנו מ־ד־הי־ מות), הכניס אותנו לאחוות האור האוטונומית... אבל אני מתאר לעצמי שאת כבר מכירה את האחווה, נכון?"
"אה... לא..."
"אה, את חייבת להכיר אותה. אנחנו ממש מאושרים. תארי לך שבבוקר בעלי הולך לעשות נפשות לאחווה ואני נשאר בקונדיטוריה; ואחר הצהריים אנחנו מתחלפים... אז את רוצה לומר לי שעדיין לא ראית את האור?"
"לא, לא..."
"לא? לא חשוב, מיד נסדר את העניין. אז ככה, איך קוראים לך?"
עכשיו הטלפנית כבר הייתה ממש מבוהלת.
"לא, אני..."
"או יותר טוב: תני לי את הכתובת שלך ואחר הצהריים אני אבוא לבקר ונדבר. מה את אומרת?"
"לא, אני מצטערת, אסור לנו למסור את הכתובת..."
"אסוווור? אין בעיה: מיד אני מזהה את השיחה במחשב ושולח אחות גדולה לסבית כדי שתדבר עם הבוס שלך, בסדר?
אה, הנה, אני כבר רואה את הפרטים במחשב... את בברצלונה, נכון? אם תחכי עוד רגע תופיע לי הכתובת המדויקת..."
היא לא עמדה בכך עוד, ושמעתי את השפופרת נטרקת במהירות שיא.
משימתי הושלמה. לקחתי שכטה ארוכה מהג'וינט וקמתי במצב רוח מרומם כדי להרתיח מים בשביל הספגטי. לא ידעתי מה התרחש באותם הרגעים ב מיראיֶס ומיראיס; וכמובן שלא ידעתי באיזה בוץ עמדתי לשקוע.