היא התעוררה על ספה זרה. איש מבוגר הביט בה במבט מודאג.
הוא יכול להיות אבא שלי, חשבה, ובמקום זה שאלה, איפה אני? ראשה כאב, כאילו מישהו קודח בתוכה.
את בדירה בבניין, אני שכן שלך. התמוטטת במדרגות.
התמוטטתי? מה פתאום. סתם ככה?
לא סתם. צעקת בחדר המדרגות, ואני יצאתי לראות מה קרה. עוד לא הספקתי לשאול אותך, וכבר שכבת על המדרגות בלי הכרה. אז הבאתי אותך לכאן.
אתה יודע מי אני? שאלה. אצבעותיה הילדותיות התמתחו פתאום כמו חתול שקם משינה.
אני חדש כאן, הוא עקב אחרי ידיה בעיניו, עברתי לבניין לא מזמן. ראיתי אותך כמה פעמים בחדר המדרגות, אבל אנחנו לא ממש מכירים. אולי כדאי לקרוא לאמבולנס.
לא, לא. הכול בסדר, אני מרגישה בסדר, היא שיקרה ולא ידעה למה.
את לא נראית בסדר, אמר והגיש לה תיק בצבע סגול. הוא נראה לה מוכר והיא פשפשה בתוכו ומצאה פתק עטוף בעטיפת ניילון.
בכותרת צויר חיוך ילדותי, מבשר טובות, ותחתיו נכתב:
תירגעי, הכול בסדר.
זאת לא הפעם הראשונה.
קוראים לך מיכל המליץ, את בת עשרים ותשע.
את גרה בתל אביב, ברחוב י.ל. גורדון 68 פינת שלמה המלך, דירה 4.
את צריכה להגיע הביתה. בבית הכול יסתדר.
כשסיימה לקרוא מסרה לו את הפתק, כילדה שמראה אישור מהרופא למורה. אני בא איתך, אמר מיד, רק לוודא ששום דבר לא יקרה לך בדרך. ומיכל קמה בלי לענות לו ועלתה לדירה מספר 4, פתחה את הדלת ונשכבה על הספה. רק אז הבינה.
זאת באמת לא הפעם הראשונה. בעצם זה קורה לה כל הזמן. המוח שלה מתמלא בעננים, מין סמיכות שחורה שאין ממנה מנוס. בכל פעם היא נעמדת, מביטה לשום מקום במשך דקות ארוכות, רואה את העולם נעלם ממנה, המרחב סביבה מצטמצם לרעש, לצינור של קולות עמומים שכובשים את התודעה.
לפעמים היא נזכרת בהסבר מבית הספר היסודי, בפלקט שנכתב עליו ״איך יורד גשם״. העננים נודדים מהים כבדים מרוב נוזלים, עושים דרכם אל ההרים ונדחסים, ולבסוף נסחטים. ככה בדיוק היא מרגישה, אחת שדחסו לתוכה עננים שהתעבו לאִטם והפכו סמיכים עד שהיא לא רואה דבר. עד שהיא מתפרקת.
התפרקות, נדמה לה שזה התיאור הנכון. בכל מקרה היא לא יכולה לחשוב על שם אחר.
היא פוגשת את עצמה מבולבלת. איפה היא ומה קרה לה. עוברות עליה דקות של בהלה ותחינה מגומגמת מול זרים, עד שהיא מגלה את תיק הגב הסגול שלה שלה ופותחת את שני אבזמיו הכבדים, מפשפשת בתוכו ומגלה פתק שנעטף בניילון והמתין רק לה.
כך מתרחשות מאות פגישות עיוורות בין שתי נשים זרות. לשתיהן קוראים מיכל. זאת שמשתמעת מבין המילים, מיכל המליץ שהגיעה כבר לגיל עשרים ותשע, שכתבה ברוגע את המילים האלה בשבילה, מיכל שכבר זוכרת את הסבל שאותו היא עתידה לעבור ובכל זאת שולטת במצב, רגועה.
וישנה היא. דמות מטושטשת שאוספת את עצמה ברחוב ורוצה רק להיות מיכל מהפתק, זאת שיודעת לפחות מי היא, לסגור את התהום שנפערה. מיכל תמיד מקנאת במיכל. תמיד נדמה לה שמיכל השנייה, זאת שכתבה את הפתק, יודעת משהו שהיא אינה יודעת, שהיא חכמה יותר, מנוסה.
פעם, כשהתפרקה רחוק מהבית והיה לה זמן רב להרהורים, בחנה את הכתב המוזר ושאלה את עצמה מי משתיהן כתבה את המילים, מיכל הזאת או מיכל האחרת. היא חזרה ובחנה את הת״וים והחי״תים של האותיות שחרטומיהן התמתחו מטה וניסתה לעמוד על פשרם. מישהו שהתחיל איתה פעם בחנות מכשירי כתיבה סיפר לה שחי״תים מוארכים מסמלים יחסים טובים עם האב. אבא שלה מת כשהייתה קטנה.
עכשיו להתאפס. תתאפסי מיכל המליץ, תתרכזי מיכלי. ברגעים האלה היא מדברת בקול רם לעצמה, וכל המילים זרות בפיה. מיכלי, את צריכה להגיע לרחוב גורדון, ליתר דיוק לרחוב י.ל. גורדון. ואז היא בדרך הביתה, הולכת או נוסעת, וסקרנות מתעוררת אצלה כשהיא עומדת מול בית הדירות שחזיתו צבועה בצבע ירקרק, ומתגנבת תחושת הנחמה שהוא מסב לה בכל פעם מחדש.
כשהדרך הביתה התארכה היה הדמיון משתולל, וכיוון שטבעם של דמיונות לחזור על עצמם הייתה שבה ומדמיינת שסתם במקרה נפלה והתעלפה, ובחיים האמיתיים אהבה גדולה מחכה לה שם בי.ל. גורדון 68, גוף גדול ורך שתוכל להתרפק עליו, לספוג בו את הצער הכבד ששכן בה.
כבר במדרגות היא יודעת שהגיעה הביתה. היא מחפשת את המפתח בתיק ובוחרת אותו מכל הצרור עם מחזיק המפתחות שיש לו תג מפלסטיק שחור ועליו חרוט בזהב ״מוסך גבאי״, מזכרת מהאוטו שפעם היה לה, תגלה אחר כך, מהימים שבהם לא פחדה לנהוג. היא פותחת את הדלת ובלב הדירה הקטנה והמוארת היא רואה את הספה הסגולה והאהובה, כמו ספינה ענקית שתופסת את רוב שטח הסלון, וצונחת עליה. באותו רגע ממש היא מרגישה איך המוח שלה נטען מחדש בפרטים. דקות ספורות והיא נזכרת בעצמה, היא מיכל. מצב טעינה, כך היא קוראת לזה. אני כמו סוללה סלולרית פגומה, היא אומרת כשהיא כבר אומרת משהו, נטענת ומתרוקנת בלי אבחנה.
כאן בעצם מתחיל הפחד האמיתי. היא מגלה שהחרדה שקרעה אותה מבפנים היא לא פחות משִגרה. ובאותם רגעים היא מלאת תימהון, איך היא עומדת בהתפרקות הזאת פעם אחר פעם ועדיין חיה? איך מיכל נשארה עדיין מיכל ועוד לא השתגעה? בימים רגילים הפחד גואה בתוכה צמיגי ודביק והיא כמעט סופרת לאחור, עד לרגע האימה וההקלה שנלווית לו על סף איבוד השליטה, כי הנה זה מתחיל סוף סוף וכבר אין ממה לפחד. ואז סוחפת אותה תחושת הסוף, שבצִלה מיכל מבטיחה לעצמה שלא, זה לא הסוף והיא עוד תחזור. ובכל זאת, במהירות רבה כמו מכונית הנוסעת אל תוך גדר בטון, השפיות נשטפת ממנה כמו בסופת רעמים.
הדפיקה בדלת, שנותרה פתוחה, הקיצה אותה ממחשבותיה. היא לא אמרה דבר והוא נעמד מהוסס תחת המשקוף, כמו דוד רחוק שלה שעמד תמיד בפינות חדרים כי פחד שתיפול עליו התקרה. אחרי כמה רגעים מתחה את חולצת הכותנה הקצרה שלבשה וסקרה אותו במבטה. גבר רזה וקירח, כנראה בשנות החמישים המאוחרות לחייו. גבותיו, עיניו ואפילו פיו דקים ומצומצמים לכדי קו, ובכל זאת ראתה בו משהו יפה, כחכם סיני שלֵו וחכם. אם היה בגילה היה בדיוק בשבילה. הוא סקר את החדר וכשפגש בעיניה החומות ניתק מהכניסה במבוכה כמי שהצליח לקרוא את מחשבותיה. הוא קבר את עצמו בארון הספרים שעמד בצד בסלון. הוציא ספר, ״ביהייביוריזם״ של סקינר, ודפדף בו לפנים ולאחור כמי שמחפש קטע אהוב, אך אחרי זמן מה החזיר אותו למקומו בלא כלום. היא נשכבה על גבה והביטה על התקרה בשתיקה.
אולי את רוצה קפה? שאל לאחר זמן מה.
כן, אמרה, והביטה בו בעודו עושה את דרכו אל המטבח ובדרכו בוחן את הבית. בהתחלה התמלאה בושה כשעשה בדירתה, אותה דירה שרק החלה לזהות, כבתוך שלו. אבל אז ראתה אותו מדליק את הקומקום ונשען על כיסא במבט ריק שלא ניכר בו זכר לסלידה, ונרגעה. העייפות השתלטה עליה. אני בטח נראית מטורפת לחלוטין כשזה קורה, אמרה לו.
לא ממש, הוא ענה במבוכה.
היא החלה לדמיין את עצמה מתפרקת. האם השיער שלה נשמט על הפנים, האם היא רועדת. יש לה שברי סיפורים, אבל הרבה כל כך לא ידוע לה. היא תמיד מרכיבה את עצמה מחדש רק אחרי כן, קוראת את מה שקרה בפרצופם הנזעק של אלה שבמקרה היו בסביבה. מתוך ייאוש חשבה להתקין מצלמה ברחוב ולהמתין מולה, לראות פעם אחת מהצד איך היא נראית באותם רגעים. היא אפילו קנתה מצלמה בחנות מתנות לגבר, אך תהום מסוכן שהילכה על שפתו גרם לה לוותר. יש דברים שאסור לעקוף, הבינה. כנראה יש סיבה לכך שאינה זוכרת.
איך נראיתי? שאלה בקול. הוא לא ענה. אולי התעלם, אולי לא שמע.
הן איתה כבר זמן רב מכדי שתוכל לזכור איך זה לחיות בלעדיהן. מאז שהייתה ילדה. היו ימים שהסימנים המקדימים נתנו לה שהות, והיא עוד הצליחה לתזמן אותן. אז הייתה ממהרת לביתה וממתינה על הספה עצומת עיניים, מוכנה.
עד שנות העשרים הצליחה לדחוק אותן מתחת לחיים. היא חייתה וידעה שהזמן אינו לטובתה. אולי לכן הייתה בודדה כל כך. אימא שלה נפטרה גם היא באותה תקופה. היא התנחמה שלפחות לא תגרום לאף אחד צער כשתאבד שליטה, כשההתפרקויות ישתלטו עליה כליל. עם הזמן החלו ההחמצות. הראשונה הייתה תקרית האוטובוס, או כפי שנהנתה לכנות אותה, ״תקרית המחבלת״, כשהתפרקה בקו חמש ליד תחנת דיזינגוף סנטר והגיעה למבזקי חדשות הצהריים כתמהונית שזרעה בהלה. בפעם אחרת מצאה את עצמה קבורה עד מחצית גופה בחולות אשקלון, בגומחה שככל הנראה חפרה לעצמה. פעם עוד הייתה נותנת לנתקים האלה שמות משעשעים. הם היו דבר מה שיכלה לגדר ולבנות סביבו את חייה. היו ימים שפחדה שהם ייעלמו וישאירו אותה רגילה. היא זוכרת אותם בתור התקופה הטובה של ההתפרקות, כשההתפרקות הייתה כמו חיית מחמד, בעלת שיניים אבל ניתנת לשליטה. אין לה עוד אשליות כאלה.
הזמן חמק לו בין הסדקים. פתאום התהפכו הסדרים, ומיכל עלולה להתפרק בכל רגע, לאבד את הכוח ברגליים ופשוט ליפול לפנים. לפעמים הספיקה לראות איך נוצר סביבה קהל אנשים, ועיניים נפערו, והיא הביטה על פני האנשים בחשש שהלך וגדל כמו בסרט שהיא לא יכולה לעצור ואז נפלה עליה חשכה, שאחריה אינה זוכרת דבר.
לאחרונה היא מתעוררת וקיא סביבה, או שהיא מגלה טיפות דם על הכרית. אם היה אפשר לסמן את גודלו של הרדיוס שבו מתנהלים חייה, היה אפשר לראות איך הוא מצטמצם לו לאט לאט, איך היא מוותרת על ערים רחוקות מהמרכז וגם על הטבע, על נסיעה במכונית, באוטובוס, ברכבת, בוודאי באופניים, ובהמשך מוותרת על דרום העיר וצפונה, ועל מקומות הומים מאנשים, ומקומות אפלים, ומקומות מוארים מדי, שתמיד גרמו לה הרגשת סחרחורת.
היא ישנה ימים על ימים, כך נדמה לה, ומתעוררת רק כשהיא יוצאת לקנות חלב או בדרך אל הדואר, או לפעמים כשהיא פשוט חייבת לחלץ את העצמות. היא יוצאת לסיבוב סביב הבלוק בתחושה הרסנית. אמנם ביציאתה מהבית היא נושמת סוף סוף אוויר נקי, אך במו ידיה היא מביאה על עצמה אסון. בתוך התיק נחה רצועת פלסטיק, אם יכלו כל הקִצים היא תשתמש בה. הרי קל כל כך למות, וממילא חצי מהזמן היא לא זוכרת מי היא, רוח רפאים מהלכת. היא מלטפת אותה לפעמים כמו שמלטפים חיית מחמד. עצמות לחייה מזדקרות ועיניה הפכו שקועות, ושערה, שהיה תפארת פחם יוקדת, הולך ומתדלדל, נח על פניה כחוטי רקמה שבירים. היא כבר לא יודעת אם היא עדיין יפה כמו פעם, ובעצם כבר לא אכפת לה. שעות ארוכות היא יושבת ובוהה בחלון, מנסה לתאר את הנתקים מהצד.
אבל לפעמים היא נרדמת וחולמת על מקום רחוק וזר. בית אבן שרוחות קרירות מנשבות מחלונותיו ובין קירותיו שלווה. ובחלומה היא משוטטת בו, רגליה מרחפות על האבנים הקרות והאפורות, ראשה צלול ועיניה חדות, והיא עצמה שלווה כמו שלא הייתה שנים. בחלום הטוב היא שומעת קול רחוק קורא לעזרתה, ונדמה לה שזאת היא, המשוגעת, שקוראת לעצמה השלֵווה שתיקח אותה איתה. כנראה החלומות האלה הם הרגעים הטובים היחידים שנותרו לה, ואולי הם הדבר האחרון שמחזיק אותה בחיים.
כשחזר היא כבר נרדמה. הוא ישב לידה בלי לזוז והמתין. היא התעוררה אחרי שעה, הוא קם והכין עוד קפה לשניהם והגיש לה אותו בשתיקה, רואה אותה לוגמת לגימות גדולות, נועצת את מבטה במשקה, לא מרימה אליו את עיניה.
במשך כרבע שעה ישבו זה מול זה, הוא לוגם לגימות קטנות והיא סוקרת את פניו, את רגליו חסרות השיער שנחו משוכלות, את ראשו ששאריות שערו גולחו היטב. אחר כך הוא קם, חזר לספרים שעמדו מאובקים בארון. את קוראת הרבה? שאל. לא.
את רוצה לספר לי מה קרה לך שם בחדר המדרגות? שאל.
לא.
יש משהו אחר שאני יכול לעשות בשבילך?
לא.
השכן שתק והמשיך להביט בספרים, לא מראה שום רצון לעזוב. אחרי כמה דקות של שתיקה שאלה, אתה מבין בחלומות?
מבין בחלומות? לא ממש, ענה.
לא משנה. אפשר לספר לך חלום שחלמתי עכשיו, חלום שחוזר אצלי הרבה?
הוא הנהן.
חלמתי שאני הולכת בבית לא מוכר.
איזה מין בית? שאל.
לא יודעת, בית. עם אבנים כבדות ורצפה קרירה. אני חולמת עליו לפעמים. אתה מכיר ריח של חזזיות?
אני לא בטוח, אף פעם לא שמתי לב לריח של חזזית.
חזזית שיושבת על אבן גיר קשה, אבן קרה כזאת. אתה מכיר את הריח?
הוא שתק למשך כמה שניות ואז חייך. כן, אני חושב שאני מכיר. איזה יופי של רעיון.
היא חייכה במהירות, והחיוך גם מיהר להיעלם. אז הרצינה. זה הריח של המקום הזה, המקום היחיד שיש לי. הבית ההוא בחלום, והספה.
ספה נפלאה.
תודה, חייכה, הרימה אליו את עיניה.
אמבולנס עבר בחוץ, והיא קפצה בבהלה מקול הסירנה ועקבה אחר מסלולו מהחלון ועד שהאורות המרצדים נעלמו.
כשחזרה לשבת, שבו לשתוק.
ומה קורה בבית? שאל לבסוף.
זה המקום הכי שקט, ובכל זאת אני שומעת מישהו קורא לי כל הזמן.
מישהו?
מישהי, למען האמת. קוראת לי לבוא. אולי זאת אני.
אולי... אמר והשתתק למשך זמן ארוך.
אין לך שום דבר להגיד, קבעה.
רציתי לשאול, הפתק ששלפת מהתיק — כל כמה זמן זה קורה לך?
היא לא ענתה. ואחרי רגע כעסה, מה זה קשור בכלל? החלום, היא אמרה, יש לך משהו להגיד על החלום?
לא, הוא אמר ומלמל לעצמו, חזזית. עיניו נפערו במחווה של התנצלות שמילאה אותה כעס. אני צריכה לעשות כמה דברים, אמרה והחלה לקפל חולצה שנפלה על הרצפה כדי להבהיר לו שהפגישה הסתיימה.
את בטוחה? שאל. אפילו הוויתור המיידי שלו עליה הרגיז אותה. כן, ענתה, אני בסדר.
טוב, אמר וקם. בכל אופן היה נעים, חייך חיוך נבוך, אפילו קד קידה קטנה, והיא הנהנה. הוא ניגש אל הדלת, סימן לה לשלום בידו. קוראים לי גידי, אמר, ויצא.
אחרי כמה דקות שוב נשמעה דפיקה בדלת, והיא ידעה שזה הוא. הנה בחולשתה פתחה צוהר לעוד מתבודד מטרידן.
כן... אמרה חסרת סבלנות כשהדלת נפתחה.
יש לי רעיון, אמר גידי והוסיף, בנוגע למקום, לחלום.
נו, היא קראה, והמילה השתחררה במין כיליון אינסופי, ספק מאמינה ספק רוצה לחסל את ההצעה במחי יד.
הריח של החזזיות הזכיר לי אותה. וגם הרצפה הקרה. אני חושב שאת צריכה לנסוע.
לנסוע? לאן?
לירושלים.
