למראית עין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למראית עין
מכר
אלפי
עותקים
למראית עין
מכר
אלפי
עותקים

למראית עין

4.5 כוכבים (37 דירוגים)

עוד על הספר

ליעד שהם

ליעד שהם (נולד בשנת 1971) הוא סופר, עורך־דין ומחברם של יותר משנים־עשר רבי־מכר, בהם משפט חוזר, עיר מקלט ולמראית עין. ספריו עובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

בכל גן עדן יש נחש...
זהו חורף קר במיוחד בגופנה, התנחלות מבודדת בהרי בנימין שעודנה מזועזעת מרצח לא מפוענח שהתרחש בה חודש קודם לכן. יואב, בנו של רב היישוב, חוזר כדי להציג בפני הוריו את ענת, בת זוגו החדשה, הראשונה מאז עזב ויצא בשאלה. 
אלא שפקד ענת נחמיאס איננה בת זוגו, אלא חוקרת במשטרה.
ענת ויואב נפגשו רק לפני כמה ימים, כששלפו אותו מהקורס בשב"כ ותידרכו את שניהם באשר למשימה המסוכנת העומדת
בפניהם — חקירת רצח סמויה. 
לענת וליואב יש קצת יותר מארבעים ושמונה שעות לפני שכל האזור יעלה באש. עד צאת השבת עליהם להוכיח שלא מדובר בפיגוע על רקע לאומני, למצוא מי שנא את ראש הישיבה עד כדי כך שהטביע אותו באכזריות במימי מעיין קפואים, ולשכנע את אמא של יואב שהם זיווג משמים.
 
אלא שמסתבר ששום דבר ואף אחד הוא לא כמו שהוא נראה. בתיה השלווים של גופנה טומנים בחובם שקרים כואבים וסודות קטלניים. המתח בין יואב לבין משפחתו והקהילה שעזב גואה, העניינים בינו לבין ענת מתחממים, וכשהטמפרטורה בחוץ צונחת וסופת שלגים חוסמת את הדרכים, יואב וענת נותרים לגמרי לבד, תלויים זה בזו. 
האם יצליחו לגלות את האמת שמסתתרת מתחת לפני השטח, לחשוף את אלה המנסים לתמרן אותם ולהוציא לאור את מניעיהם האמיתיים, בזמן?
 
"למראית עין" הוא רומן מתח רב־תהפוכות נוגע ללב, המשרטט באמינות ובדייקנות את המתח בין ההתנחלות השקטה לעיר ההומה, בין תמימות לרשעות ובין קודש לחול.
 
"למראית עין" הוא ספר המתח השמיני של ליעד שהם. מחבר רבי־המכר "עיר מקלט" ו"אם המושבות" שתורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

פרק ראשון

1. יוחנן
 
הצפצוף שבקע מהטלפון הנייד העיר אותו. לרגע נבהל ולא זכר היכן הוא נמצא.
אף שהבטיח לעצמו שלא ישתה, לא התאפק והצטרף אליהם לעוד כוסית, כי "די, מה, לא תצטרף אלינו?" לעוד קטנה כי "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ולעוד אחת אחרונה, "לזכר הרב מאיר גוטליב, השם ייקום דמו".
קשה לעמוד בלחץ שהם מפעילים עליך, לברוח מהחיבוק של "בוא תהיה אחד משלנו".
כשרק הגיע לכאן, הופתע מכמה שזה עשה לו טוב. לפעמים שכח מי הוא ונסחף איתם, מאמין לשקרים שסיפר להם על עצמו ומתענג עליהם. אפילו הצליח לחבב את הדמות שאליה התחפש.
שלושה חודשים לאחר מכן זה בעיקר חונק אותו. המקום הזה, שנראה לו כמו גן עדן כשדרך בו לראשונה, שהיה כל כך שונה מכל מקום אחר שהכיר, שעורר אצלו געגוע למשהו שהיה קשה לו להגדיר, הפך להיות בית סוהר עבורו.
לכן שתה אתמול לא רק בגלל הלחץ שלהם, אלא גם משום שהוא היה צריך להשתחרר, להירגע. Good God, כמה הוא זקוק למעט שחרור.
נמאס לו להיות תקוע על הגבעה הזאת, לשמוע צווחות של ילדים בכל מקום, לנסוע שעה לפחות לכל כיוון, להגיע כמו שעון לבית הכנסת כדי ש"לא ידברו", לשמוע על לבה הפועם של ירושלים או על אתחלתא דגאולה, להיות נחמד ומנומס ולחייך. כמה הוא מתעב את "חוק חיוך חובה" שלהם. הוא אמנם מוקף כל הזמן באנשים, אבל בחיים לא הרגיש כל כך בודד. הוא מתגעגע לעיר הגדולה, לצפירות המכוניות, לזיהום האוויר, לשלטי חוצות, לפיצוציות, לבחורות עם ירכיים חשופות, לגיוון בנוף האנושי, לצ'יזבורגר, לחופש — כן, פשוט לחופש! הוא נחנק.
לפני שהגיע, חשש שלא יקבלו אותו. הדהים אותו כמה קל היה לנצל ולבלבל אותם. בכל זאת, רובם אנשים אינטליגנטים ומשכילים. קצתם עובדים במשרות בכירות, שלא מגיעים אליהן אנשים שאינם יודעים לזהות סכנות ואיומים. אבל משהו קורה להם כשהם עוברים את הגדר ונכנסים ליישוב. הם כל כך בטוחים שבגן העדן שלהם לא יכול לקרות שום דבר רע, שכאן הם כמו ילדים: תמימים וקלים לתפעול.
זה לא שהם מקבלים כל אחד. להפך. הם חשדנים כלפי זרים, בטוחים שבאים לפגוע בהם, במיוחד שמבקשים להוציא דיבתם רעה. השמאלנים, התקשורת, הם כמו סדין אדום בעיניהם, מבקשי נפשם, הסיבה שהציבור הישראלי לא מבין אותם, לא רואה עד כמה הם נפלאים. אוף, כמה האנשים האלה רגישים למה שאחרים חושבים עליהם. אבל מרגע שהציג את כרטיסי הכניסה הנכונים, לא פיקפקו בו עוד ולא שאלו שאלות. הוא הפך להיות חלק ממה שהם חושבים ומאמינים שהוא משפחה אחת גדולה ומאושרת, שכל אחד בה ערב לכל אחד אחר. חה!
הוא הזדקף במהירות והתיישב במיטה. זאת היתה טעות לשתות. היה לו כאב ראש איום ונורא. כבר שנים לא היה לו הנגאובר כזה. פעם, כשהיה צעיר יותר, כמות האלכוהול ששתה יום קודם לא היתה משפיעה עליו בכלל. דברים משתנים כשמגיעים לגיל ארבעים.
בחוץ כבר עלתה השמש. Jesus, כמה זמן הוא ישן? באי־רצון הוא זחל מתחת לשמיכת הפוך והושיט את ידו לנייד. קר בגן העדן שלהם. אתמול ראה בתחזית מזג האוויר בטלוויזיה את החזאי מדבר בהתלהבות על כך שייתכן שמחר ירד שלג. כל פעם מפתיע אותו מחדש כמה פרובינציאלים האנשים במדינה הקטנה הזאת.
תמונה של בחורה חייכנית שחומת עור עם חיוך רחב הופיעה על צג הנייד. הוא לחץ על התמונה. חשבון הפייסבוק שלו נפתח. ״Hello", היה רשום בהודעה. לא יותר.
הוא יצא במהירות מהמיטה. הוא קילל כשאצבעותיו החשופות פגשו את הרצפה הקרה. Shit!
הוא ניגש במהירות למחשב האישי. כבר קיבל הודעות מהבחורה הזאת בחשבון הפייסבוק שלו. כולן של מילה אחת. זה היה הקוד לכך שהם מחפשים אותו.
לא היה לו ספק מה הם רוצים. הלילה יעלו מדרגה ויגבירו את הלחץ. הפעולה שהנערים יבצעו הלילה היא לא עוד משהו קטן, היא הדבר האמיתי. אף שתיכנן והתכונן, המחשבה על כך הבהילה אותו. הרי כל כך הרבה יכול להשתבש.
בחשבון הג׳י־מייל שלו המתינה הודעה, כמצופה.
״המשטרה בדרך אליך״, קרא במהירות, וצמרמורת עברה בגופו, ״שני חוקרים. הגבר, יואב טנא, הוא הבן של הרב של היישוב. האישה, פקד ענת נחמיאס, היא קצינה וחוקרת מתל אביב״.
הוא קרא שוב את ההודעה, לבו פועם במהירות, רקותיו הולמות. יש להם מודיעים במשטרה, יש להם מודיעים בכל מקום.
הוא ידע שדבר כזה יכול לקרות. הוא הבטיח לעצמו שכשזה יקרה, הוא יגיב בקור רוח, הוא יראה להם שהוא בכל זאת שווה משהו, וכן — גם לעצמו. ועכשיו הוא מרגיש שהוא לא מצליח לנשום.
הוא מיקד את מבטו במילה "אליך" שריצדה על המסך. המסר שלהם היה ברור: הוא לבד. אם יסתבך, אם ייתפס, אף אחד לא יעזור לו. בטח שלא כאן, ובטח שלא במצב הנוכחי. בעסק הזה אין עקומת למידה. לא מקבלים עוד הזדמנות. מי שעושה טעות אחת, מת.
״המידע ודאי?״ שלח הודעה משלו, ואצבעותיו שהקלידו את המילים רעדו. ככל שידוע לו, הבן של הרב בשב"כ. כך לפחות שמע שאומרים בבית הכנסת. אולי בכל זאת מדובר בטעות, קיווה.
״חקירה סמויה״, התקבלה תשובה לאחר כמה שניות, ״מנוהלת על ידי המשטרה. אין הרבה מידע. אם יהיה, נעדכן. תיזהר בעיקר מהבחורה. המראה שלה מטעה".
"לבטל את היציאה הלילה?"
אולי מעז יצא מתוק, כמו שאומרים כאן. אולי ישחררו אותו.
"לא!!!!"
לבו נפל.
״מתי הם צפויים להגיע?״ שלח הודעה נוספת.
הם לא ענו.
הוא נשם עמוק. אסור לו לאבד את הראש. הוא חייב להישאר רגוע וממוקד.
אבל מה זה אומר?
דבר ראשון עליו להזהיר את אביתר, ודרכו את שאר הנערים. כן, בדיוק, משם יתחיל. כבר חש יותר טוב ובטוח בעצמו.
הוא יכול לעשות את זה. אם יעבוד נכון, השוטרים לא יגלו.
הוא המשיך לבהות במסך. מדוע אינם עונים?
"מתי יגיעו?" הקליד שוב במהירות.
"בתוך כמה שעות.״

ליעד שהם

ליעד שהם (נולד בשנת 1971) הוא סופר, עורך־דין ומחברם של יותר משנים־עשר רבי־מכר, בהם משפט חוזר, עיר מקלט ולמראית עין. ספריו עובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם ליעד שהם רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 17/11/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם ליעד שהם רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 17/11/2022 להאזנה להסכת >
למראית עין ליעד שהם
1. יוחנן
 
הצפצוף שבקע מהטלפון הנייד העיר אותו. לרגע נבהל ולא זכר היכן הוא נמצא.
אף שהבטיח לעצמו שלא ישתה, לא התאפק והצטרף אליהם לעוד כוסית, כי "די, מה, לא תצטרף אלינו?" לעוד קטנה כי "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ולעוד אחת אחרונה, "לזכר הרב מאיר גוטליב, השם ייקום דמו".
קשה לעמוד בלחץ שהם מפעילים עליך, לברוח מהחיבוק של "בוא תהיה אחד משלנו".
כשרק הגיע לכאן, הופתע מכמה שזה עשה לו טוב. לפעמים שכח מי הוא ונסחף איתם, מאמין לשקרים שסיפר להם על עצמו ומתענג עליהם. אפילו הצליח לחבב את הדמות שאליה התחפש.
שלושה חודשים לאחר מכן זה בעיקר חונק אותו. המקום הזה, שנראה לו כמו גן עדן כשדרך בו לראשונה, שהיה כל כך שונה מכל מקום אחר שהכיר, שעורר אצלו געגוע למשהו שהיה קשה לו להגדיר, הפך להיות בית סוהר עבורו.
לכן שתה אתמול לא רק בגלל הלחץ שלהם, אלא גם משום שהוא היה צריך להשתחרר, להירגע. Good God, כמה הוא זקוק למעט שחרור.
נמאס לו להיות תקוע על הגבעה הזאת, לשמוע צווחות של ילדים בכל מקום, לנסוע שעה לפחות לכל כיוון, להגיע כמו שעון לבית הכנסת כדי ש"לא ידברו", לשמוע על לבה הפועם של ירושלים או על אתחלתא דגאולה, להיות נחמד ומנומס ולחייך. כמה הוא מתעב את "חוק חיוך חובה" שלהם. הוא אמנם מוקף כל הזמן באנשים, אבל בחיים לא הרגיש כל כך בודד. הוא מתגעגע לעיר הגדולה, לצפירות המכוניות, לזיהום האוויר, לשלטי חוצות, לפיצוציות, לבחורות עם ירכיים חשופות, לגיוון בנוף האנושי, לצ'יזבורגר, לחופש — כן, פשוט לחופש! הוא נחנק.
לפני שהגיע, חשש שלא יקבלו אותו. הדהים אותו כמה קל היה לנצל ולבלבל אותם. בכל זאת, רובם אנשים אינטליגנטים ומשכילים. קצתם עובדים במשרות בכירות, שלא מגיעים אליהן אנשים שאינם יודעים לזהות סכנות ואיומים. אבל משהו קורה להם כשהם עוברים את הגדר ונכנסים ליישוב. הם כל כך בטוחים שבגן העדן שלהם לא יכול לקרות שום דבר רע, שכאן הם כמו ילדים: תמימים וקלים לתפעול.
זה לא שהם מקבלים כל אחד. להפך. הם חשדנים כלפי זרים, בטוחים שבאים לפגוע בהם, במיוחד שמבקשים להוציא דיבתם רעה. השמאלנים, התקשורת, הם כמו סדין אדום בעיניהם, מבקשי נפשם, הסיבה שהציבור הישראלי לא מבין אותם, לא רואה עד כמה הם נפלאים. אוף, כמה האנשים האלה רגישים למה שאחרים חושבים עליהם. אבל מרגע שהציג את כרטיסי הכניסה הנכונים, לא פיקפקו בו עוד ולא שאלו שאלות. הוא הפך להיות חלק ממה שהם חושבים ומאמינים שהוא משפחה אחת גדולה ומאושרת, שכל אחד בה ערב לכל אחד אחר. חה!
הוא הזדקף במהירות והתיישב במיטה. זאת היתה טעות לשתות. היה לו כאב ראש איום ונורא. כבר שנים לא היה לו הנגאובר כזה. פעם, כשהיה צעיר יותר, כמות האלכוהול ששתה יום קודם לא היתה משפיעה עליו בכלל. דברים משתנים כשמגיעים לגיל ארבעים.
בחוץ כבר עלתה השמש. Jesus, כמה זמן הוא ישן? באי־רצון הוא זחל מתחת לשמיכת הפוך והושיט את ידו לנייד. קר בגן העדן שלהם. אתמול ראה בתחזית מזג האוויר בטלוויזיה את החזאי מדבר בהתלהבות על כך שייתכן שמחר ירד שלג. כל פעם מפתיע אותו מחדש כמה פרובינציאלים האנשים במדינה הקטנה הזאת.
תמונה של בחורה חייכנית שחומת עור עם חיוך רחב הופיעה על צג הנייד. הוא לחץ על התמונה. חשבון הפייסבוק שלו נפתח. ״Hello", היה רשום בהודעה. לא יותר.
הוא יצא במהירות מהמיטה. הוא קילל כשאצבעותיו החשופות פגשו את הרצפה הקרה. Shit!
הוא ניגש במהירות למחשב האישי. כבר קיבל הודעות מהבחורה הזאת בחשבון הפייסבוק שלו. כולן של מילה אחת. זה היה הקוד לכך שהם מחפשים אותו.
לא היה לו ספק מה הם רוצים. הלילה יעלו מדרגה ויגבירו את הלחץ. הפעולה שהנערים יבצעו הלילה היא לא עוד משהו קטן, היא הדבר האמיתי. אף שתיכנן והתכונן, המחשבה על כך הבהילה אותו. הרי כל כך הרבה יכול להשתבש.
בחשבון הג׳י־מייל שלו המתינה הודעה, כמצופה.
״המשטרה בדרך אליך״, קרא במהירות, וצמרמורת עברה בגופו, ״שני חוקרים. הגבר, יואב טנא, הוא הבן של הרב של היישוב. האישה, פקד ענת נחמיאס, היא קצינה וחוקרת מתל אביב״.
הוא קרא שוב את ההודעה, לבו פועם במהירות, רקותיו הולמות. יש להם מודיעים במשטרה, יש להם מודיעים בכל מקום.
הוא ידע שדבר כזה יכול לקרות. הוא הבטיח לעצמו שכשזה יקרה, הוא יגיב בקור רוח, הוא יראה להם שהוא בכל זאת שווה משהו, וכן — גם לעצמו. ועכשיו הוא מרגיש שהוא לא מצליח לנשום.
הוא מיקד את מבטו במילה "אליך" שריצדה על המסך. המסר שלהם היה ברור: הוא לבד. אם יסתבך, אם ייתפס, אף אחד לא יעזור לו. בטח שלא כאן, ובטח שלא במצב הנוכחי. בעסק הזה אין עקומת למידה. לא מקבלים עוד הזדמנות. מי שעושה טעות אחת, מת.
״המידע ודאי?״ שלח הודעה משלו, ואצבעותיו שהקלידו את המילים רעדו. ככל שידוע לו, הבן של הרב בשב"כ. כך לפחות שמע שאומרים בבית הכנסת. אולי בכל זאת מדובר בטעות, קיווה.
״חקירה סמויה״, התקבלה תשובה לאחר כמה שניות, ״מנוהלת על ידי המשטרה. אין הרבה מידע. אם יהיה, נעדכן. תיזהר בעיקר מהבחורה. המראה שלה מטעה".
"לבטל את היציאה הלילה?"
אולי מעז יצא מתוק, כמו שאומרים כאן. אולי ישחררו אותו.
"לא!!!!"
לבו נפל.
״מתי הם צפויים להגיע?״ שלח הודעה נוספת.
הם לא ענו.
הוא נשם עמוק. אסור לו לאבד את הראש. הוא חייב להישאר רגוע וממוקד.
אבל מה זה אומר?
דבר ראשון עליו להזהיר את אביתר, ודרכו את שאר הנערים. כן, בדיוק, משם יתחיל. כבר חש יותר טוב ובטוח בעצמו.
הוא יכול לעשות את זה. אם יעבוד נכון, השוטרים לא יגלו.
הוא המשיך לבהות במסך. מדוע אינם עונים?
"מתי יגיעו?" הקליד שוב במהירות.
"בתוך כמה שעות.״