הספינה קרבה ובאה
אלמוסטפא, בחיר האלוהים הנערץ והאהוב, אשר היה בדורו כשחר המפציע, המתין שתים עשרה שנים בעיר אוֹרְפֶלִיז לספינתו שתשוב לקחתו לאי הולדתו.
ובשנה השתים עשרה, ביום השביעי בחודש אלול, הוא חודש הקציר, טיפס ועלה על הגבעה מחוץ לחומות העיר להשקיף הימה — והנה ראה אותה מופיעה לעומתו, שטה ועולה מבין הערפילים אשר על פני האופק.
אז נפתחו שערי לבו, וחדוותו שפעה אל מרחבי הים, ויעצום עיניו ויתפלל בחביוני לבו.
אולם ברדתו מן הגבעה ירדה עליו עצבות, באשר חשב בלבו:
איכה אקום ואלך מן המקום הזה בשקט ובשלווה, בלא יגון וצער בלבבי?
הן לא אוכל עזוב את העיר הזאת בלי פצע מדמם בנשמתי.
אחרי ימים כה רבים וארוכים של סבל וכאב שביליתי בין חומותיה, אחר לילות רבים וארוכים שהתייסרתי כאן בגפי, בסתרי בדידותי, כיצד אוכל להיפרד לשלום מן הכאב והבדידות בלי צער וחרטה?
כמה מרסיסי רוחי זריתי לאנחות ברחובות הללו, וכמה מיצירי כיסופיי מהלכים עירומים כעוללים בין הגבעות סביב. לא אוכל לפרושׁ מעליהם בלי משא כאב וצער.
אין זו כסות בד שאני משיל מעליי היום, כי אם עורי החשוף שאני תולש מעל בשרי בשתי ידיי.
ואין אלה יצירי מחשבה בעלמא שאני מותיר אחריי, כי אם פריו של לב אשר רווה ממתיקות החיים ברעב ובצמא.
ועם זאת, לא אוכל להשתהות כאן עוד. הים הגדול, הקורא לכל הברואים להיאסף אליו בסוף הדרך, מאותת לי לקרב ולגשת, ושומא עליי לצאת לדרכי. אם אתמהמה במקומי ולא אשעה לקריאתו, גם אם יצרבוני שעות לילי ככבשן אש בוערת, אקפא על מקומי כנציב אבן.
כמה הייתי שמח לקחת עמדי את כל אשר יש לי כאן. אבל כיצד אוכל?
אין הקול יכול לשאת את הלשון והשפתיים אשר נתנו לו כנפיים. לבד עליו לתור ולבקש את האֶתֶר. בדד מבלי קִנו יטוס העיט אל השמש.
עתה, משהגיע אל מרגלות ההר, פנה שוב לעבר הים, וראה את ספינתו קרבה אל הנמל, ועל חרטומה יורדי הים האמונים, אנשי מכורתו.
ויפרוש בלב לבו כפיו לעומתם, ויאמר:
בני אמי הקדמונית, רוכבי הנחשולים,
רבות פקדתם עם השנים את לילותיי בחלומות,
והנה אתם מופיעים למול עיניי בְּעֵרוּתִי,
שהיא החלום העמוק מכל חלום.
הריני מזומן לצאת לדרך,
ונשמתי הלהוטה דרוכה לבוא הרוח, מפרשיה מתוחים.
עוד נשימה אחת מן האוויר הזה הדומם,
ועוד מבט אוהב אחד לאחוריי,
אז אתייצב בינותיכם, ספן בין מלחים.
ואתה, ים רחב וגדול, האם הנמה החובקת־כול,
מחוז חפצו וחירותו המרגיעה של הנהר
בקץ דרכו הארוכה והנפתלת;
עוד עיקול אחד, פכפוך אחרון של מים,
עד אבוא עדיך,
טיפה מתרוננת אל שלוות אינסוף...
אך בעודו פוסע ראה לפתע ממרחק גברים ונשים נוטשים את שדותיהם וכרמיהם ונחפזים לבוא אל שערי העיר. הוא שמע את קולותיהם קוראים בשמו, צועקים איש אל אחיו משדה לשדה, מספרים זה לזה על ביאת ספינתו.
ויאמר אל לבו:
האם יום הפרדה יהיה יום האיחוד האמיתי?
האם כך ייאמר עליי, כי שקיעת שמשי הייתה להפצעת שחרי?
ומה אתן לאיש אשר נטש את מחרשתו עם לַהֲבָהּ בתלם,
ולזה אשר עצר באמצע תנופתו מדרך הענבים בגת?
האם אפתח לבי לעומתם כעץ כבד מפרי בשל
לקטוף ולקחת?
האטה מעיינותיי כמבוע מי חיים
למלאות גביעיהם לרוויה?
האעמיד עצמי כנֶבֶל לרשות הכל־יכול
לפרוט עליו, או כחליל
לנשוף מנגינותיו דרכו?
איש הדממה אנוכי, שוחר שתיקות מנעוריי.
איזה אוצר מצאתי בדממה
אשר אוכל לחלוק בלב בוטח
עם רעיי בני האדם?
אם זהו יום קצירי, עת האסיף של יבוליי,
באילו שדות טמנתי הזרע, ובאילו עונות נשכחות?
אם זו השעה בה אשא את ידי
להרים עששית להאיר סביבותיי,
אין זו שלהבתי שתבער בתוכה;
ריק ומרוקן מאורה אשאנה, רק נוצר הלילה
הוא שייצק בה שמנו להאירה.
את כל הדברים האלה אמר הנביא במילים, אך רב נותר בלבו מבלי שייאמר, כי הוא עצמו לא היה יכול לרדת לחקר סודו העמוק ביותר.
וכאשר נכנס בשערי העיר באו כל האנשים לקראתו, ויקראו אליו בקול בוכים.
וזקני העיר יצאו לפנים מקהל העדה ואמרו:
אל נא תלך כבר עתה מעמנו.
כזיו החמה בצהרי יום היית לנו בדמדומי ערבנו,
ונעוריך הלהיטו בנו חלומות של קסם.
לא כזר התהלכת בינינו, אף לא כאורח נטה ללון,
כי עצמנו אתה ובשרנו, כבן היקר ללבנו.
המתן נא עוד כרגע קט
בטרם ירעבו עינינו למראה פניך.
והכוהנים והכוהנות אמרו אליו:
אל נא יפרידו כבר עתה גלי הים בינינו,
ותהום הנשייה תבלע את השנים
בָּן התהלכת בקרבנו.
כרוח עברת בינינו, וצלך כאור על פנינו.
רבות אהבנוך, אך אילמת הייתה אהבתנו,
וכהינומת כלה מצועפת.
אך עתה, ניצבת גלויה לפניך,
קוראת היא אליך בקול גדול.
כי זה טבעו של עולם, שרק ברגע הפרדה
יודעת האהבה להבחין במלוא מעמקיה.
ועוד אחרים באו לשטוח תחינתם בפניו, אך הוא לא השיב, רק הרכין ראשו דומם, ואלה שעמדו בקרבתו ראו את דמעותיו נושרות על חזהו. אז פנו והלכו הוא וכל הקהל הגדול לעבר הכיכר הגדולה שבחזית המקדש.
ובהתקרבם ראו והנה יוצאת לעומתם משער המקדש אישה, אָלְמִיטְרָה שמה, כוהנת חוזת נסתרות.
אלמוסטפא הביט בה בעיניים מלאות רוך ועדנה, שכן הייתה זו היא שהכירה בו ראשונה והאמינה בו בעודו אך יום אחד בעירם.
ותרֵם אלמיטרה ידה לעומתו לברכה, ותאמר:
נביא האלוהים, שוחר נפלאות הנשגב,
מאז ימות עולם סרקת במבטך את מרחבי הים בעין צופייה לספינתך,
והנה היא כאן, ובאה שעתך ללכת עמה.
רבה ועמוקה כמיהתך לארץ זיכרונותיך הכמוסים,
משכן מאווייך הטמירים.
לא תוכל אהבתך לכבול את רגלך מלכת,
ולא יוכלו צרכינו לעצור בעדך.
ואף על פי כן, דבר אחד נבקש מעמך בטרם צאתך מעמנו,
כי תשיב לנו דבר ותגול אמיתך לעינינו,
ואנו בתורנו נעביר אותה לילדינו, והם לילדיהם,
שלא תדעך גחלתה של אמת
ותפוס מן העולם.
בבדידותך המזהרת בינינו צפית מנגד בימינו העוברים,
ובעֵרוּתך גלוית־העין הטית אוזן לבכי תרדמתנו
ולצחוקי שנתנו.
עתה, בטרם לכתך, יאירו נא דבריך לעינינו
את חיינו ואת עולמנו,
ויספרו לנו מה ראו עיניך על הנרקם וחולף
בין הלידה למוות, בין ראשית לאחרית
של היות האדם.
אחרי שהקשיב רוב קשב לדברי אלמיטרה פתח אלמוסטפא פיו ואמר:
אנשי אורפליז, על מה אוכל לדבר
מלבד זה אשר פועם כעת חיה בנשמתכם?
