הנפשיים

חלק ראשון
נפשיים

לפתע נוחתת ציפור בתוך הצריף. אני מזהה אותה מיד; "אדום החזה", אבל החזה שלה לא אדום, אלא בהיר כמו תפוז, והזנב מפוצל לשניים. היא מבולבלת, לא מבינה איפה צנחה ומסובבת את הראש הקטן שלה בתזזיתיות, מצייצת בלי הפסקה, ולמרות שאלה קולות מצוקה, הם נשמעים לי כמו קרעים של סונטה. אני קם ופותח את החלון, דופק חלש על הזכוכית כדי שהקולות ינחו אותה, יעזרו לה לצאת, אבל זה רק מבהיל אותה והיא נדחקת לקיר. אני מתקרב אליה בזהירות, חושב אולי להבהיל אותה, שתברח לכיוון החלון, אבל היא מקפצת בתנועות זריזות דווקא לקיר הנגדי, ובדיוק כשאני מגיע אליו היא חוזרת לעמוד בפינה ליד החלון שממנו נכנסה. אני רוצה לצעוק לה, "הנה החלון, איך את לא רואה?" ובתוכי מתחיל הלחץ שהולך ומתגבר, ואז, פתאום, אדומת החזה סוטה לכיוון המיטה של מוטי, ואני מפחד שתנחת לו על הפרצוף ותעיר אותו.
אני צועד אחריה, נזהר לא לדרוך על הכנפיים הזעירות. היא מרגישה אותי, אולי קצת נבהלת, אבל נדמה שהיא מסתגלת לחוקים הזמניים של המרחב החדש, מדדה ברגליים דקיקות עד המיטה של דוד, ורק עכשיו מנסה לעוף בכל הכוח, מתרוממת בכנפיים חלשות עד התקרה ונחבטת בה, משמיעה צפצוף דק וקטן של כאב.
אולי יתחיל לרדת לה דם, כמו בציור הזה של מַגְריט, שבמקרה ראיתי בעמוד הקדמי של איזה מגזין מוזיקה, והוא ממש תפס אותי, איך שהאישה אוכלת ציפור מדממת... אבל זאת שכאן דווקא מתחזקת, נוחתת חזרה על הרצפה, ואני מתרגש מכוח החיות הייחודי שפועם בה. אם אדם נתקל בתקרה בכזאת עוצמה, הוא בטוח מאבד את ההכרה. אני מנסה לפתוח בשקט את החלון, כמה שיותר רחב, שתוכל לצאת ממנו במהירות, אם רק תראה, אם רק תרגיש את הרוח נושבת ממנו ואת הדהוד קולות הציפורים שבחוץ. אני עומד ומחכה שתגלה אותו בעצמה, לא רוצה להבהיל אותה, אבל היא לא מגלה עניין, עדיין עומדת במקומה, ולי אין ברירה, ושוב אני מרעיד את הזכוכית ברכות, כאילו מנגן לה על קלידים של זכוכית, וזה רק מבהיל אותה, ואני כמעט מתייאש ממנה, ולרגע עיניה מביטות בי, כאילו מזדהות עם צליל האנחה שיוצא ממני. האם גם ציפורים נאנחות? ואולי הכי טוב יהיה פשוט לתפוס אותה, ולהעיף אותה מהחלון? אני מתכופף אליה, מנסה לחסום את הצעדים העתידיים שלה בתוך הרדיוס המצומצם, והיא נמלטת על נפשה, עפה נמוך בתוך החדר. יכול להיות שדווקא אני, שקרוב אליה כל כך, מפריע לה ולקולה הפנימי, לַנַווט הקטן שבתוכה, זה שהופך אותה לעילוי גיאוגרפי, ליצור שמימי שיכול לזכור נתיבים שקופים, לפעמים כל כך סבוכים בריחות ובצלילים, עשויים מתנודות מזעריות ומגלי חום.
אני מחליט לוותר, לתת לה לעשות מה שהיא רוצה, ורק להשגיח מרחוק. הציפור מדלגת מקיר לקיר כמו שיכורה, ולרגע גורמת למוטי להימתח מתוך שינה. אני פותח מעט את דלת הכניסה. הצליל החורק של הדלת לא מרתיע אותה. היא לא מסתכלת לאחור, אולי רק לרגע, רק לוודא שאין כאן באמת אשליה, ואז פשוט יוצאת מהדלת, לא בריחוף, אלא בהליכה אטית.
ארבע לפנות בוקר, פחות או יותר, ואני יודע ששוב אתקשה להירדם, ובגלל זה עדיף לצאת החוצה, ואולי לבדוק אם אדומת החזה מצאה דרך לשמים. שלג מכה בי. אף פעם לא ראיתי אותו יורד בכזאת טבעיות. עכשיו העמק מוצף לבן. קרוב אלי, בגבעות האפלוליות, גושי חנק בלתי־נגמרים נמשכים עד גֶ'נין, שכל הלבן השלגי הזה הופך אותה לחגיגית. גם הצריפים נשטפים באותו צבע נקי; גם הברושים הכפופים, השבילים הבלתי־טבעיים, הדגל המתנופף על התורן. אבל בעצם הלבן הזה נראה לי זמני, חלקלק, משהו גורם לו להתמסמס. השלג הוא רק כיסוי דק והוא לא משנה שום דבר מהותי במקום הזה, ולרגע אני רוצה לשאול בתחינה, "מה זה החרא הלבן הזה שנופל עלי מהשמים?" עכשיו הוא רק מקפיא לי את העצמות והלחיים, ומצליח לחדור גם את כובע הגרב ולגעת בגולגולת.
אני אוסף פתיתים קרים ביד, מנסה להבין את התחושה המדויקת, כמו רסק ארטיק חגיגי, אבל הקור לא נותן לי, ואני זורק הכול לאוויר. הקול של השלג שיורד לא דומה לצליל של ברד משתלח, או של גשם, אלא למשהו אחר, שמעורר בי פחד וגם מפעיל קסם לא ברור. הדובון הקרוע עוטף אותי, הקור חודר דרכו, ובכל זאת גופי איכשהו פולט חלק ממנו החוצה. אני לא יודע אם לשבת או לעמוד, אולי לזוז. כמה מהפתיתים מתרסקים לי על הפנים, מחליקים על השפתיים, ואני ממולל אותם בפה, קצת כמו המילים "עצור או שאני יורה". להפתעתי, יש בהם טעם חמוץ. אני יורק אותם על האדמה.
אין אף אחד מסביב, כולם הלכו לישון. אני רוצה מישהו מקרי להגיד לו, "שלג, הא?" אבל אם היה אחד כזה, הוא בטח היה שואל את עצמו למה אני לא ישן ולא שומר. ואם הייתי עונה: "סתם, מחפש איזו ציפור," או אפילו: "אני לא מצליח לישון לפעמים," כנראה היה דוקר אותי.
אני מתחיל ללכת לכיוון עמדת השמירה, ככה אולי יחשבו שאני בתורנות שמירה. נדמה לי שדוד שומר עכשיו, אבל אני לא בטוח והולך עוד כמה צעדים, ואז נעצר קצת לפני העמדה. מישהו אמור להיות שם, לעמוד מכורבל בשמיכות, להביט לתוך האורות הקלושים של גֶ'נין, ואם זה דוד, אז רוב הסיכויים שהוא נרדם. כמה אפשר לבהות בחושך? אני לא מאמין שדוד יצטער על זה שהוא מחמיץ את השלג, אפילו שהוא גר באשדוד, ושם בחיים לא ירד ולא יֵרד, ובגלל שאין כאן אף אחד חוץ ממני, אז כנראה גם לא יאמינו לי. ומה זה בכלל משנה? שווה לספר למישהו? השלג הזה בכלל אמיתי? להיות כאן זה אמיתי?
רוב הצריפים נראים אמיתיים, כל המחנה מלא בהם; צריפים מחומר שהוא לא עץ ולא פיברגלס, לא משהו שלומדים עליו בשיעורי פיזיקה, אלא מין חומר צבאי שנראה כמו אוסף שאריות של חומרים אחרים, כמו שעושים למשל נקניקיות, והקור עובר אותם בקלות, והסירחון לא מתנדף בהם, וחלק מהם כל כך רועדים, עד שיש תחושה שאם תבוא רוח חזקה יותר, דברים יתחילו להיטלטל ולעוף באוויר. לחלק מהצריפים יש שאריות של צבע ירוק, לחלק יש צבע חסר צבע.
הצריפים האלה כמו זיקיות. עכשיו כמה מהם שטופים לבן של שלג וחום של בוץ, ואני מתקדם לצריף שלי ושל מוטי, רואה שיש עליו גם קצת צבע שחור, כמו שיעול של חולה ריאות, ואני פותח את הדלת. אי־אפשר לנעול אותה. אם למישהו יש חפצים יקרים, נניח ווקמן, כדאי לו לשים אותם מתחת לכרית, כמו את הרובה.
אני מתיישב על המיטה ומשחרר את השרוכים בנעליים המגושמות. הן מטנפות את הסדין בבוץ, רק בחלק התחתון. למעלה הוא נקי יותר, אז אפשר לנסות לישון, אולי להירדם על הגב, או על הצד, אולי עם האצבע בפה. אני מוריד את הדובון ואת המכנסיים הרטובים, מושך מעלי את הסוודר הצבאי ואת הגופייה הלבנה שמתחתיו, לובש דגמ"ח על הגטקס ושם עליו עוד זוג נקי. מוטי מתהפך. נראה כאילו העיניים המרוחקות שלו פתאום מתקרבות. אני מקנא בו שהוא ישן ככה, כמו סלע. הייתי רוצה להיות סלע, ולא אבן מידרדרת ומתגלגלת. מנות קטנות של קור עוקצות את השינה שעדיין לא באה, נכנסות מהחלון שהשארתי פתוח לציפור. אני לא רוצה שתחזור אלי במקרה, שתתעה שוב בכנפיים ובזנב המפוצל שלה, אז אני קם לסגור את החלון, אבל הוא מתעקש, לא נסגר עד הסוף, השמשה הדקה מתנדנדת, רועדת בלי הפסקה, ואני מוותר וחוזר לשבת על המיטה, מדליק סיגריה לכמה שניות ומכבה אותה. צריך ללכת לישון כי תכף יגיע הזמן לקום. אני נשכב על המזרן ומתכסה בשמיכה. דרך הרווח בחלון רואים שהשלג הפסיק לרדת, אולי כי בעצם מעולם לא ירד כאן.
ופתאום היריות. עוד פעם היריות. מאז שהגענו שלשום, זה אותו דבר כל לילה. דוד, שלרוב לוקח את המשמרת הזאת, בטוח שהוא מזהה "גורמים" שמתקרבים אליו מכיוון גבעות גֶ'נין, שמרוחות במין אפילה כספיתית, ואז, בלי לחשוב יותר מדי, הוא מכניס למצב אוטומט, כמו שלימדו אותנו במטווח, צועק שלוש פעמים "עצרו או שאני יורה", אפילו מספיק לשים אטמי אוזניים, ואז מתחיל לקצור לתוך החושך. דוד קוצר צללים, תנודות, משבי רוח, עלים מתנפנפים, ובעיקר קוצר מחשבות של פחד שמבעבעות בתוכו כל הזמן. וכמה שהוא קוצר יותר, ככה הן לובשות צורה מחדש. הוא רק מאכיל אותן בפחד, והוא לא יכול אחרת.

בפעם הראשונה ששמענו את היריות, כל הבסיס התעורר בבהלה. אני ומוטי קפצנו מהמיטות, הרגשנו שקמנו לתוך סיוט, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. רציתי להתחבא מתחת למיטה. גם מוטי רצה, כי זה האינסטינקט, אבל אז נזכרנו שאנחנו כבר בצבא, ושנייה אחר כך נזכרנו גם בחוק שאומר: "אם אתה, החייל, מנסה להתאבד, אז אתה עולה למשפט, כי פגעת ברכוש צה"לי." אחרי שרעש המטח עצר ונהיה שקט, מוטי יצא מהצריף בזהירות, רצה לבדוק מה קורה, אולי גֶ'נִינִים חמושים השתלטו על הבסיס, כי לנו נראה שכל כך קל להשתלט עליו, כל מה שצריך זה רק לרצות. אבל זה לא קרה, ואחרי רבע שעה בערך אמרו לנו שאפשר לחזור לישון. שאלנו "מה קרה?" אבל קיבלנו רק משיכת כתפיים. חזרתי עם מוטי והאחרים מהמחלקה לצריף שלנו, וכשראינו שדוד לא היה במיטה בבוקר, כבר הבנו מה קרה, ולא כל כך הופתענו, כי זכרנו שאמר לנו, "אם אני רואה משהו — אני יורה, לא אכפת לי. אני לא מתכוון לאבד פה את החיים שלי, יש לי תוכניות." לא לקחנו אותו ברצינות והרגשנו שהוא סתם מדבר, אבל קצת ידענו שכמה שזה נשמע מופרך, מהפה של דוד זה נשמע הכי טבעי.
בסוף הוא עלה למשפט וירד לצריף המפקד, שאיים לשלוח אותו לצינוק, גם אם ידוע שאין פה באמת צינוק, אבל בטח יש איזה תא ענישה או משהו כזה. דוד הבטיח להירגע. בתוכו הוא קיווה אולי שככה, במצבו, לא ייתנו לו לשמור, אבל הוא טעה, ולא ויתרו לו על השמירות, כי זה העונש הכי טוב, וזאת גם הפעילות היחידה שיש במקום הזה.

אנחנו שומרים על שטח שאין לו משמעות מחוץ לעצמו; יכלו להקים אותו גם על הירח. הוא כל כך שרירותי, ואם לא היינו פה זה לא היה משנה שום דבר, לא לגֶ'נינים ולא למדינת ישראל. אף אחד לא יוצא מפה למבצעים או למשימות ריגול. למעשה, לא יוצאים מכאן לשום מקום, רק הביתה, כשחוזרים לשישי־שבת. מאז שאנחנו כאן, לא זכינו לביקור של איזה מפקד חשוב עם דרגות גבוהות ומעמד בשמים. עובדה שעד עכשיו לא מחקו את הגרפיטי על הצריף הגדול: "כל הצבא מניאקים על החתום טוראי אהוד ברק 1959", פשוט כי אין טעם, וגם לא מביאים לפה ציוד, או צבע טרי בשביל הצריפים, רק לחם פרוס בשקיות, קופסאות שימורים וטירונים.
בחוץ שומעים עכשיו רגליים צועדות. בטח של המפקד, זה חלק מחובתו לבדוק אותנו, אפילו שגם הוא עצמו מבין שכנראה עוד פעם דוד השתולל עם היריות. מוטי פותח עיניים, ושוב אני רואה כמה הן רחוקות אחת מהשנייה. "מה קורה?" הוא שואל. "סתם, עוד פעם דוד," אני זורק לו. מוטי הופך את הגב אלי ומנסה לקבור את הגוף בקיר, נצמד אליו כאילו הוא מתחפר לתוכו, ונרדם ברגע. אם הוא היה נשאר איתי ער עוד קצת הייתי אומר לו, "וגם ירד שלג, כן, וגם היתה פה ציפור, ממש בתוך הצריף, אתה לא מאמין."
נשארה רק עוד שעת שינה אחת. אני מתקפל במיטה, מסתכל על החלון, עדיין חושב על הציפור, ומדמיין גם את אלה שיורדות בתעופה וחונות על חוטי החשמל בבסיס, לפעמים נעמדות בין נעליים צבאיות ישנות. הייתי מדבר איתן, שואל אם ראו את אדומת החזה, אם הן יודעות מה נגמר איתה בסופו של דבר. אבל הן לא יענו לי, ואני אשוטט לכל מיני פינות במחנה, רגע לפני שהשחר יעלה כמו מיגרנה, ודמדומי הבוקר יופיעו כמו צלליות כשהעיניים סגורות, אורות כחולים של שטפי דם. אני סוקר את הפינות הקטנות שבצריף, אולי במקרה היא חזרה, אבל לא, היא כבר מזמן לא כאן.
ואני לא נרדם, ומחכה לבוקר, מחכה שיתנדף כבר, מחכה לעתיד, ושונא את העתיד, הוא מעורר בי חלחלה, ומיד אני חושב על קרן, וחושב לאונן כשאני חושב על קרן, או על ציפורים אדומות חזה. ככה אני נשאר לשכב במיטה, מושך את הדקות, וכלום לא עוזר, אז אני קם ומתיישב, ומוציא סכין גילוח מהתיק. אין לי ראי וזה לא חשוב; באור החלש של הבוקר שנכנס מהחלון אני מתחיל להתגלח, וכבר במשיכה הראשונה נחתך העור ליד האוזניים, והדם מטפטף לאט גם על הרצפה, ואני אוהב את הדם שיורד, מדמיין טיפות אדומות בשלג וחושב על דוד, ומה בעצם ההבדל בינו לביני, למה הוא יורה ואני בחיים לא הייתי יורה, גם אם הייתי מוכרח.
במטווח הראשון היה לי מעצור כבר על ההתחלה. אחר כך בכלל לא פגעתי במטרה, אפילו לא פעם אחת, רק בצפרדע זבל. ולא תפסתי שאלה ממש כדורים שממש יכולים להרוג בן אדם, שאני בעצמי מוציא אותם מהרובה, וזה לא נתן לי שום תחושה של כוח, רק פחדתי, רעדתי, הייתי על רטט, והרגשתי שהחיים הם משהו זניח, הם כלום, כמו שקוטעים פרפר באמצע המעוף שלו, ככה גם כותשים בן אדם בשנתו.
דוד ירה הכי הרבה כדורים במטווח, גם את אלה שלא צריך. הוא הרגיש כל כך טוב עם עצמו, ובהפסקה שהיתה הוא השתחצן מולנו שיש לו שכן רופא שסידר לו פְּטוֹרים, כי אבא שלו התקמבן איתו בשיפוצים שיעשה לו, או משהו כזה. אני זוכר שכבר ביום הגיוס בתל השומר, דוד יצא בהצהרות וקבע, "אני לא יודע בקשר לצבא הזה," כאילו "הצבא הזה" הוא משהו שנמצא אצלו במבחן, הוא בודק אותו, ואם ירשים אותו אז יישאר, ואם לא הוא פשוט יקום ויֵלך. בדיבור שלו היו שאריות של מבטא. לא זיהיתי אותו, ומוטי, שהיה איתי מהרגע הראשון, עשה איתי את כל שרשרת החיוּל, אמר לי שנדמה לו שזה מבטא פרסי, אבל הוא לא היה בטוח.
עכשיו דוד כנראה עוד פעם אצל המפקד, או אפילו אצל המג"ד, או ממשיך לשמור כאילו כלום לא קרה, עומד או יושב, ואוכל פרוסות עם ריבה מעורבת שהוא שומר בתיק שלו, כאילו שדד איזו תמונת אמנות יקרה של מגריט.
פתאום אני מתגעגע לקרן. יש לי מכות בחזה, ואני מנסה לכווץ אותו ושם עליו אגרוף, בעדינות, שירכך אותו, וזה לא עוזר, וגם הקור דוקר בגוף, וגשם משתולל בחוץ, כל טיפה כמו אגרוף של געגוע, ואני רעב כל כך שאני מסוגל לאכול ציפור.