מר מודיעין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מר מודיעין
הוספה למועדפים

מר מודיעין

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עמוס גלבוע

עמוס גלבוע (נולד ב-14 במרץ 1939) הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, כיהן כעוזר ראש אגף המודיעין למחקר.

תקציר

האלוף אהרון יריב (1920-1994), שנודע בפי כול בשם אהר'לה, היה במשך עשרות שנים במרכז ההוויה של ישראל ושל ביטחונה. פרקי חייו הם פרקי תקומתה והתבססותה של מדינת ישראל. תרומתו הייחודית, אך לא היחידה, למדינה היתה כהונתו כראש אגף המודיעין (ינואר 1964 עד ספטמבר 1972), שעה שהמדינה ניהלה את המערכה על המים מול סוריה, נאבקה על קיומה במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והתמודדה מול הכוח הצבאי הרוסי במצרים.
 
האלוף יריב היה "מר מודיעין" ו"קיסינג'ר הישראלי". הוא הציב את המודיעין הישראלי בשורה הראשונה של ארגוני הביון והמחקר בעולם, והיה בעבור צמרת צה"ל והדרג המדיני התגלמות שיקול הדעת והזהירות, "האיש החכם" לכל עת.
 
בספר נחשפים עשרות גילויים חדשים ומרתקים על המודיעין בשנות השישים והשבעים: על הישגיו, אתגריו ובעיותיו, כמו גם על הדיונים וההחלטות של הצמרת הביטחונית והמדינית ב"חדרי חדרים". הוא פורש את תמונת חייו של האלוף אהרון יריב כשהיא שזורה בתמונת חייה של מדינת ישראל.
 
זהו הספר הראשון בתחום המודיעין שמופיע בארץ ומתבסס על חומר ארכיוני מקורי, כולל מסמכים בכתב ידו של אהר'לה. לראשונה יוכלו הקוראים להתבונן בחיי היומיום של ראש אמ"ן: החל בדיונים, במחשבות ובלבטים, עבור בהחלטות ובעולם הערכים שלו, וכלה באישיותו ובנוהגו.
 
כותב נשיא המדינה, שמעון פרס, בהקדמה:
"הספר ממלא חוב של כבוד לאחד מן המעולים שבמעולים בבניו של עם ישראל. איש מיוחד, שתרומתו הסגולית לביטחונה ולשלומה של מדינת ישראל אין לה שיעור...ראוי הספר הזה להיקרא בעניין רב ולשכון בכל בית ובכל ספרייה בישראל".

פרק ראשון

ילדות ובחרות בליבאו שבלטביה
 
משפחת רבינוביץ'
במוסקבה המושלגת, ביום שני, 20 בדצמבר 1920, שבוע לאחר חג החנוכה, נולד הארי/אהרון רבינוביץ'. האב, ד"ר היימן (חיים) רבינוביץ'; האם, חיה (תמר). זאת מוסקבה שלא מזמן חגגה שלוש שנים למהפכה; מלחמת האזרחים טרם הסתיימה, והרעב שרר ברחובותיה. אחיו הבכור גוטמן (גוטיה), נולד ביוני 1913 בוורשה, שבימים ההם השתייכה לאימפריה הצארית. בסיסה של משפחת רבינוביץ' היה בלטביה, והיא מצויה ברשומות הקהילה היהודית בריגה מתחילת המאה ה־19. זו היתה משפחת סוחרים אמידה, בעיקר של עורות ועצים, שבניה נעו ממקום למקום לצורכי עיסוקם.
לסבא ולסבתא של אהרון וגוטמן היו 12 ילדים, חמש בנות ושבעה בנים. זו היתה כנראה מסורת משפחתית שחלק מהבנים שולח ידו במסחר, חלק הולך ללימודי רפואה, והבנות נישאות לסוחרים או לרופאים. אבא של אהרון, היימן, בחר ברפואה. הילד התשיעי במספר, יליד 1882, נולד בצפון לטביה. הוא למד רפואה באוניברסיטת שטרסבורג (היום בחבל אלזס שבצרפת, ואז מסופחת לקיסרות הגרמנית), ולאחר סיום לימודיו שב ללטביה והתחתן עם חיה (תמר) שפירא.
מוצאה של משפחת שפירא, משפחת סוחרי טקסטיל ורבנים, מהעיר ביאליסטוק. זאת אחת הערים שבהן צמחה התנועה הציונית המעשית הראשונה, "חובבי ציון", ש־60 מבניה עלו לארץ ישראל בשנת 1883 והקימו את פתח תקווה ויהוד. חיה נולדה בשנת 1881 והוריה הוסיפו לה את השם התנ"כי שלא היה מוכר בימים ההם בגולה - תמר. אחד מאחיה, חונה (חננאל), התחתן עם אחת מאחיותיו הבוגרות של היימן והשתקע בריגה. שתי משפחות סוחרים התאחדו בקשרי נישואים, והלהט הציוני של משפחת שפירא דבק גם בהיימן.
היימן התחיל בפרקטיקה רפואית, וזמן קצר לאחר נישואיו לחיה (תמר) נולד גוטיה הבכור. לאחר מכן נולדה להם בת, אך היא נפטרה בגיל צעיר. לא ברור האם מוות טרגי זה הוא שהניע את היימן להיות רופא ילדים, שזו היתה משאת נפשו, ולהשתלם לצורך כך באוניברסיטת ברלין. התוכניות נדחו. פרצה מלחמת העולם הראשונה, לטביה נכבשה מיידי הרוסים בידי צבא גרמניה ופרצה המהפכה הרוסית.
רק בשנת 1920 הצליח היימן לארגן את התמחותו בברלין. הוא נסע למוסקבה להיפרד מאביו הזקן. ברכבת העושה דרכה ממוסקבה לברלין בימים הראשונים של 1921 נמצא גם התינוק הארי/אהרון אפור העיניים. את שנות ינקותו עשה אהרון בעיר ברלין, ובשנת 1924 סיים אביו את התמחותו; מעכשיו הוא רופא ילדים שהשכלתו נרכשה באחת מהטובות שבאוניברסיטאות אירופה של אז. המשפחה שבה ללטביה והשתקעה בעיר ליבאו, שם כבר התגוררו מדי פעם בפעם בניה המרובים של משפחת רבינוביץ'. אהרון היה אז כמעט בן ארבע, וגוטיה הבכור כבר בן 11.
 
ליבאו - תבנית נוף מולדתו
העיר ליבאו שוכנת לחופו של הים הבלטי, באזור קורלנד שבמערב לטביה, אזור שהתרבות הגרמנית הפרוסית היתה רווחת בו, ושעבר יחד עם כל לטביה לשליטת האימפריה הצארית הרוסית מאז סוף המאה ה־18. הנמל של ליבאו הוא היחיד בים הבלטי שמימיו אינם קופאים בחורף. עד מלחמת העולם הראשונה הוא שימש נמל המוצא לייצוא של רוסיה, ובעיקר של התבואה מאוקראינה. עיר של מאה אלף תושבים, השנייה בגודלה בלטביה אחרי ריגה, צמחה סביב הנמל, פורחת, משגשגת, יפהפייה, עם כל התעשיות המיוחדות לערי נמל גדולות. לאחר מלחמת העולם הראשונה היתה לטביה למדינה עצמאית בנובמבר 1918. ליבאו חדלה מלשמש נמל הייצוא של רוסיה, אוכלוסייתה קטנה, אך עדיין היתה עיר נמל חשובה: נמל אוניות סוחר, נמל הצי הלטבי, נמל דייגים, חוף ים יפה, נהר עם גשרים עתיקים ויפים, אגם גדול עם ברבורים, ובמרכזו אי קטן ועליו מקדש יווני; עיר של גני פרי ועצי תפוחי עץ, של ריחות דגים ומיני מאפה העולים מבתי הקפה הרבים שלה; עיר של רחובות רחבים, עם שדרות עצים, ובתים יפים והדורים, וכיכרות מלאות צמחייה; עיר של כנסיות יפות ובתי כנסת, ובראשם בית הכנסת המרכזי ההדור בעל שלוש כיפות; עיר של שווקים, ובראשם שוק הדגים הסואן. אוכלוסיית העיר הורכבה מלטבים, מרוסים ומגרמנים. התרבות שנחשבה לגבוהה היתה התרבות הגרמנית; ליבאו שקקה תרבות: היו בה תיאטרון ואופרה, וקונצרטים של מוזיקה קלאסית התקיימו בה כל יום ראשון בפארק המרכזי, ולאחריהם הריקודים. עיר קיט קטנה ומקסימה לחופו של הים הבלטי. חסרה בה אוניברסיטה. זאת נמצאה רק בריגה הבירה.
יהודים באו לליבאו זמן קצר לאחר היווסדה בראשית המאה ה־17. שנות ילדותו של אהרון - שנות העשרים של המאה ה־20 - היו שנות פריחה של הקהילה היהודית שמנתה כ־10,000 נפש (מתוך אוכלוסייה של כ־60,000 נפש). לטביה העצמאית היתה דמוקרטית עם חוקה ליברלית, שכלכלתה פרחה. היחס למיעוט היהודי היה טוב. לקהילה בליבאו היתה מועצה נבחרת שבחרה מקרבה ועד מנהל, והיתה זכאית לגבות מסים. היא וכל מוסדותיה נתמכו בידי המדינה והעירייה. כמעט מראשיתה, רוב חברי המועצה השתייכו לתנועה הציונית על שלל מפלגותיה. הרוח הציונית, בדמות המפלגות, תנועות נוער, ביקורים של ראשי התנועה הציונית והחינוך בבתי הספר העבריים שנפתחו בלטביה העצמאית, שרתה בקהילה היהודית התוססת של ליבאו. זאת היתה קהילה חמה, עם קשרים הדוקים בין איש לרעהו, עם עזרה הדדית. ד"ר היימן, אביו של אהרון, היה אחד מפרנסי הקהילה. הוא ייסד את "טיפת חלב לאמהות יהודיות", וסייע בהקמת בית אבות יהודי. הקהילה היהודית היתה אמידה, אם כי היו בה כמובן לא מעט עניים, והיתה גורם נכבד ביותר בחיי הכלכלה של ליבאו בתחומי המסחר, המלאכה, התעשייה והבנקאות. כמעט מחצית מכלל בתי העסק הגדולים והבינוניים בעיר היו של יהודים (הלבשה, מזון, קוסמטיקה, שעונים); מפעלי הבירה והטבק היו בבעלות יהודים. היתה בה שכבה של בעלי המקצועות החופשיים, כמו אנשי חינוך, מנהלי חשבונות, ובעיקר רופאים. בתחילת שנות השלושים, מכלל 35 רופאים שהיו בעיר, 24 היו יהודים! ורופאי השיניים גם הם היו כמעט כולם יהודים.
בעיר הזאת, בקהילה הזאת, גדל אהרון מגיל ארבע עד כמעט 15. עם שובה מברלין השתקעה המשפחה בבית יפה, דו־קומתי, ברחוב ויטלה היוקרתי שבעיר העתיקה של ליבאו, ממש ליד הרחוב הראשי המהודר. אהרון גר כמה שנים בחדר אחד עם אחיו הבכור גוטיה, עד שהלה עזב את הבית, נסע לריגה והחל ללמוד שם משפטים. בקומה הראשונה של הבית היתה הקליניקה של האב. אהרון התרגל לראות כמעט מדי יום ביומו אמהות הבאות עם בניהם ובנותיהם, לשמוע בכי, צעקות ואת קולו הרך של אביו בזמן הטיפול. שמעו של ד"ר היימן כרופא ילדים מצוין יצא למרחקים. הוא הִרבה לנסוע לריגה, וכמעט כל שנה, עד תחילת שנות השלושים היה נוסע להשתלמויות קצרות בברלין. הוא נודע במזגו הטוב, בחוש ההומור, בחיבתו למנעמי החיים ובנדבנותו. תמיד הדור בחליפה מודרנית, מגבעת ושפם שחור מסוגנן. אבל בבית הוא היה אחר. כלפי אהרון וגוטיה הוא היה קשה, קפדן, פעמים מפחיד, מראה להם את נחת זרועו, צועק, מחנך לסגפנות. איתם הוא לא נהג בנדיבות של אב עשיר. אופניים היו מצרך נדיר השמור לבני עשירים, ואהרון היה בן של עשיר, אך לא זכה לאופניים, כמו כמה מילדי השכנים. בעת שאבא נמצא מחוץ לבית לא התעוררו אצל אהרון געגועים, אלא דווקא רגשות של שחרור והקלה.
האמא, חיה (תמר), נמוכת קומה, כבדת גוף, שערה כהה וקצר, היא שנמצאה תמיד בבית, דואגת, אך חסרת אונים. לא היתה לה, כמו לשכנותיה היהודיות העשירות, "שיקסה", לטבית או רוסייה, שתעשה את עבודות הבית והניקיון. לא פעם שמע אהרון קולות של מריבות ובכי. חסר לאהרון חום של בית, אך הוא השתדל למצוא אותו בחוץ, אצל החברים, בתנועת הנוער, בבית הספר ובחברת הספרים שכל כך אהב.
בגן הילדים היהודי, בגיל ארבע, הוא גילה את גרישה (גרשון) לנדמן, בן למשפחת סוחרים עשירה שגרה בסמיכות לביתו. השניים ימשיכו יחד לבית הספר העממי ולגימנסיה בליבאו, וגרישה יישאר חברו הטוב ביותר ואיש סודו עד יום מותו של אהרון. אהרון היה היפוכו של גרישה: גרישה היה שובב, פזיז, לא ממושמע, בורח מספרים ולימודים; ואהרון, ממושמע, קפדן, מסודר, שקט, שקול, הילד החכם. גרישה היה בריון גבה קומה, ואהרון נמוך קומה. הם לא רק בילו יחד בגן ובבית הספר, אלא גם בשעות שלאחריהם, ובערבים נהג אהרון לבוא אל ביתו של גרישה. חיבור הניגודים המופלא הזה, לא רק עם גרישה, יאפיין את אהרון במהלך כל חייו.
האווירה בבית לא היתה מסורתית, היא היתה ציונית, אך החגים וימי השבת נחוגו כדת וכדין, ואוכל טוב לא חסר. אחרי שעות הגן, פעם בשבוע, היה אהרון מקבל בביתו שיעורים פרטיים בעברית מקראית מהרב הראשי המקומי של ליבאו. גם סידור ותפילה למד ממנו אהרון.
כשהיה בן שבע היה צריך לבחור בעבורו את בית הספר העממי (6 שנים) והגימנסיה הצמודה אליו (4 שנים). הבחירה הטבעית היתה בית הספר של כאיט (Chait), על שם מנהל בית הספר. השם הרשמי היה: Jewish State Gimnasia. זה היה בית הספר היהודי היוקרתי ביותר בליבאו עם המורים הטובים ביותר. הוא נתמך בידי המדינה, אך למעשה היה בית ספר פרטי שלמדו בו רק הילדים של בעלי האמצעים. שפת הלימוד בבית הספר היהודי הזה לא היתה עברית אלא גרמנית, שפת התרבות הנחשקת, השפה של היינה, גטה ושילר. אהרון למד את יצירותיהם, והוא וחבריו לכיתה למדו בעל פה את שירי היינה עם הלחנים של גדולי הקומפוזיטורים הגרמנים. "היהודיות" של בית הספר התבטאה בכך שהמנהל, ד"ר כאיט, שהיה גם המורה למתמטיקה, היה יהודי וכמוהו כמעט כל הנהלת בית הספר; למדו בו עברית מודרנית, את ביאליק, תנ"ך והיסטוריה יהודית. מקצת המורים לא היו יהודים - היו בהם לטבי, גרמני וגם רוסי. השפות "הזרות" שנלמדו (בצד הלטבית, הגרמנית והעברית) היו או לטינית או אנגלית. מי שהתכוון לפנות ללימודי רפואה למד לטינית, ומי שלא - אנגלית. אהרון למד אנגלית. משעזב את הגימנסיה, הוא שלט בגרמנית, בלטבית, בעברית (בעיקר של קודש), ידע קצת רוסית כשפת דיבור וקצת אנגלית. מעבר לשפות ולחומרי הלימוד שספג בבית הספר מפי מורים שמרביתם בעלי תואר דוקטור, הקנה לו בית הספר שני כלים יקרי ערך לעתיד: הצורך בחשיבה ובריבוי דעות להפריית החשיבה. היו בבתי הספר מורים בעלי מגוון דעות חברתיות ומדיניות ובכלל זה קומוניסטים. שיעורי ה"מחנך" השבועִיים היו בית האולפנה לתרבות הוויכוח והסובלנות. וכמובן, כל הוויית בית הספר היתה של הלכות נימוסין, משמעת, כבוד לזולת וכבוד למורים. "אדון", כך היו התלמידים פונים למורה, ו"גברת" למורָה.
בבית הספר נודע מקום חשוב לשיעורי הספורט ולאימונים מעין צבאיים. כאן רכש אהרון הקפדן, הממושמע, את החיבה המיוחדת להתעמלות, לשמירה על כושר, שתלווה אותו כל ימי חייו. משחק הכדורגל היה אז הספורט הפופולרי, ובנבחרת לטביה כיכבו שני יהודים. שתי קבוצות כדורגל יהודיות היו אז בריגה ובליבאו: "הכוח" ו"מכבי הצעיר". למרות קומתו הנמוכה אהב אהרון את תפקיד השוער, וחיש מהר יצא שמו כשוער נועז שאינו מהסס לזנק אל רגליהם של החלוצים הגבוהים. אביו היה רופא בית הספר, ואהרון נודע אפוא כ"הארי, הבן של ד"ר היימן רבינוביץ'".
אהרון היה תלמיד מצטיין, חרוץ, מסור, לא מפסיד שיעור. גרישה היה מסיתו לברוח מהכיתה, ללכת לבלות עם השרת, לאכול איתו כריכים או לצאת לשפת הים - אך אהרון עמד בכל הפיתויים. ואכן ליבאו היתה מלאת פיתויים לשעות הפנאי שאחרי בית הספר. בחורף, החלקה במזחלות על האגם הקפוא; בקיץ, שפת הים ושיט על האגם; ושוק הדייגים, ובתי הקפה, וגני השעשועים, וגניבת תפוחי עץ, וזלילות בבתי המאפה הקטנים. אהרון אהב לקרוא, להכין שיעורים, אך הלחץ של גרישה היה חזק לפעמים, והפיתויים כל כך קורצים.
 
 
ליבאו הציונית היתה מלאה בתנועות נוער. היתה תנועת בית"ר, שאליה הצטרף גוטיה אחיו, תנועת "השומר הצעיר" הפועלית שצמחה מ"הצופים", ותנועת "הרצליה" היותר בורגנית. אהרון וגרישה, כבני 12, הצטרפו ל"הרצליה". המועדון של התנועה היה חדר גדול, על הקיר תמונות של הרצל, סוקולוב ומנהיגים ציונים אחרים. יושבים על ספסלים, שומעים הרצאות מהמדריך, שמואל ברון, על ארץ ישראל והציונות. לליבאו באו גם שליחים מארץ ישראל, מהקיבוצים אפיקים, כנרת וגבע, ומספרים על הקיבוץ ועל החקלאות, ואהרון הצעיר מקשיב להם בריכוז. אחרי הדיבורים מתחילים בשירי ארץ ישראל, ואחריהם קמים, מסלקים את הספסלים ומתחילים בריקודי הורה. תנועת הנוער גם קיימה מחנות קיץ ביערות הגדולים שסביב ליבאו, עם שלל הרפתקאות.
הקיץ של 1933 היה לא רק קיץ של קַיִט ושַׁיִט, אלא קיץ של מאבק בחירות לקונגרס הציוני ה־18, שעמד להתכנס בפראג בסוף אוגוסט של אותה השנה. מי ייבחר מהארגונים הציוניים שבליבאו? ליבאו מוצפת בתועמלנים, וידי חברי תנועות הנוער מלאות עבודה. הנערים אהרון וגרשון עובדים כמובן לטובת תנועת "הרצליה", וזו זכתה במרבית המושבים. הקונגרס הסתיים בניצחון היסטורי של תנועות הפועלים, ונתן זריקת חיות ושגשוג לתנועה הציונית בליבאו. וכך סניף "הרצליה" פורח, עובר למבנה גדול וחדש וכמה מחבריו הבוגרים עולים לארץ ישראל. ופתאום מתחילים להגיע מכתבים מארץ ישראל, מחברים קרובים ומוכרים, עם תמונות על חקלאות ועבודה. ההתלהבות עצומה. השכבה הבוגרת של סניף "הרצליה" מקימה "הכשרה" עירונית של כריתת עצי יער ומנסרה. אהרון בולע בשקיקה את הסיפורים על ארץ ישראל והחקלאות העברית. שאיפתו הנסתרת, שאותה לא גילה אפילו לגרישה, היתה להיות שחקן תיאטרון. הוא ראה הרבה הצגות תיאטרון בשפה הגרמנית, הרוסית, הלטבית וגם ביידיש. היכולת של שחקן ללבוש דמויות וצורות שונות ריתקה אותו ושבתה את דמיונו. והנה, לפתע פתאום הוא רוצה להיות גם חקלאי בארץ האבות! אבל איך עולים אז לפלשתינה־ארץ ישראל?
בשנת 1933 מצבם של יהודי ליבאו הלך והשתנה לרעה. המשבר הכלכלי העולמי פגע כמובן גם בלטביה, ותמיכת מוסדות המדינה בארגונים יהודיים פחתה, ונפסקה לבסוף. גם הסמכויות הנרחבות שהיו לוועד הקהילה הנבחר בליבאו (כמו גביית מסים) קוצצו ולבסוף בוטלו. המצב הכלכלי בכללו הלך ורע, ובגרמניה השכנה עלו הנאצים לשלטון והחלו רדיפות יהודים. במאי 1934 התרחשה בלטביה הפיכה ללא שפיכות דמים ובראשה ראש הממשלה קרליס אולמאניס. הפרלמנט פוזר, נאסר קיומן של מפלגות, בוטלו חלק מזכויות האזרח, נסגרו עיתונים והחלו רדיפות של גורמים קיצוניים מימין ומשמאל. הסיסמה היתה: לטביה ללטבים! היעד: לסלק את המיעוטים מהחיים הכלכליים ולתת ללטבים גישה לכל המשרות. הנפגעים העיקריים היו הגרמנים, הרוסים, הליטאים וכמובן היהודים. זמנים קשים החלו, אם כי הכול נעשה בלא אלימות.
אהרון הרגיש זאת היטב בבית הספר. יום אחד בא קצין לטבי לבית הספר. הוא דיבר על הצבא הלטבי המפואר, על הגנת המולדת וסיים: שני מיעוטים יש לנו שרוצים להשתמט מלשרת בצבאנו, היהודים והצוענים. אהרון נעלב, נפגע עמוקות, פתאום ראה מול עיניו את תמונות החלוצים מליבאו עובדים בארץ ישראל, ארץ האבות. האם באותו רגע העלה בדמיונו כי יום יבוא והוא ישרת בדרגת אלוף־גנרל בצבא ההגנה לישראל? אחיו גוטיה, כבן 21, עלה לבדו ארצה בשנת 1934, השתקע בירושלים וירד לעבוד בים המלח. לא עבר זמן רב ומשפחת לנדמן, עם גרישה, עזבה את כל עסקיה, עלתה לארץ ישראל והשתקעה בהרצליה. אהרון נפרד מגרישה ביום של שלג, שניהם בוכים, ואהרון מנסה להבטיחו שגם משפחתו תעלה בקרוב.
הלחץ על משפחת רבינוביץ' לעלות הולך וגובר. חיה (תמר) מתכתבת עם אחותה, אהובה שפירא, שעלתה לארץ ישראל ועבדה כגננת בירושלים. בתחילת 1935 מת אחיה האהוב, בעלה של אחותו של ד"ר היימן. אבד לה חבר קרוב. היא רוצה להצטרף לאחותה בירושלים. אבל, אהרון צריך לסיים את השנה השנייה בגימנסיה, וד"ר היימן מהסס, חושש מאוד מעתידו המקצועי בארץ ישראל. לבסוף נפלה החלטה. חיה (תמר) תעלה עם אהרון, היימן יבוא אחריהם. נעשות כל ההכנות לעלייה, ונעשים כל הסידורים לקליטה של חיה (תמר) ואהרון בארץ ישראל, הכרוכים בכסף רב. שבועיים ימים ארכה הנסיעה ברכבות ובאונייה מליבאו לנמל חיפה. בבוקר 12 באוקטובר 1935 חיה (תמר) בת ה־54 ואהרון המתקרב לגיל 15 דורכים על אדמת ארץ ישראל. זה היה ביום שבת, חג הסוכות.
עוד באותו היום באו לירושלים, אל ביתה של אהובה אחותה, הגננת בשכונת מקור ברוך. הצבר הראשון שראה את אהרון היה ילד צעיר, יליד ירושלים, אלעד רייספלד, לימים אלוף בצה"ל (אלעד פלד). אלעד ראה נער מהגולה: נמוך, עם מכנסיים קצרים עד הברכיים, עם שלייקס, גרביים ארוכים וכובע משונה על ראשו.
שבוע ימים של חול המועד עשה אהרון בבית דודתו, ועם סיום החג עשה את דרכו באוטובוסים למקום ושמו פרדס חנה, ממזרח לחדרה, אל בית הספר החקלאי הנמצא בקרבת היישוב - אל עולם חדש, אל חיים חדשים. ליבאו הרחוקה והיפה נשארה צפונה בלבו לכל ימי חייו, ובעיקר אנשיה, היחסים הקרובים והמיטיבים בין כל אחד ואחד, עשיר כעני. לאורך כל הקריירה שלו הוא אץ תמיד לעזור לכל אחד מיוצאי ליבאו. היה בו משהו פנימי עמוק לעזור לבני אדם, אך לאלו שמליבאו יותר מלאחרים.

עמוס גלבוע

עמוס גלבוע (נולד ב-14 במרץ 1939) הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, כיהן כעוזר ראש אגף המודיעין למחקר.

עוד על הספר

מר מודיעין עמוס גלבוע
ילדות ובחרות בליבאו שבלטביה
 
משפחת רבינוביץ'
במוסקבה המושלגת, ביום שני, 20 בדצמבר 1920, שבוע לאחר חג החנוכה, נולד הארי/אהרון רבינוביץ'. האב, ד"ר היימן (חיים) רבינוביץ'; האם, חיה (תמר). זאת מוסקבה שלא מזמן חגגה שלוש שנים למהפכה; מלחמת האזרחים טרם הסתיימה, והרעב שרר ברחובותיה. אחיו הבכור גוטמן (גוטיה), נולד ביוני 1913 בוורשה, שבימים ההם השתייכה לאימפריה הצארית. בסיסה של משפחת רבינוביץ' היה בלטביה, והיא מצויה ברשומות הקהילה היהודית בריגה מתחילת המאה ה־19. זו היתה משפחת סוחרים אמידה, בעיקר של עורות ועצים, שבניה נעו ממקום למקום לצורכי עיסוקם.
לסבא ולסבתא של אהרון וגוטמן היו 12 ילדים, חמש בנות ושבעה בנים. זו היתה כנראה מסורת משפחתית שחלק מהבנים שולח ידו במסחר, חלק הולך ללימודי רפואה, והבנות נישאות לסוחרים או לרופאים. אבא של אהרון, היימן, בחר ברפואה. הילד התשיעי במספר, יליד 1882, נולד בצפון לטביה. הוא למד רפואה באוניברסיטת שטרסבורג (היום בחבל אלזס שבצרפת, ואז מסופחת לקיסרות הגרמנית), ולאחר סיום לימודיו שב ללטביה והתחתן עם חיה (תמר) שפירא.
מוצאה של משפחת שפירא, משפחת סוחרי טקסטיל ורבנים, מהעיר ביאליסטוק. זאת אחת הערים שבהן צמחה התנועה הציונית המעשית הראשונה, "חובבי ציון", ש־60 מבניה עלו לארץ ישראל בשנת 1883 והקימו את פתח תקווה ויהוד. חיה נולדה בשנת 1881 והוריה הוסיפו לה את השם התנ"כי שלא היה מוכר בימים ההם בגולה - תמר. אחד מאחיה, חונה (חננאל), התחתן עם אחת מאחיותיו הבוגרות של היימן והשתקע בריגה. שתי משפחות סוחרים התאחדו בקשרי נישואים, והלהט הציוני של משפחת שפירא דבק גם בהיימן.
היימן התחיל בפרקטיקה רפואית, וזמן קצר לאחר נישואיו לחיה (תמר) נולד גוטיה הבכור. לאחר מכן נולדה להם בת, אך היא נפטרה בגיל צעיר. לא ברור האם מוות טרגי זה הוא שהניע את היימן להיות רופא ילדים, שזו היתה משאת נפשו, ולהשתלם לצורך כך באוניברסיטת ברלין. התוכניות נדחו. פרצה מלחמת העולם הראשונה, לטביה נכבשה מיידי הרוסים בידי צבא גרמניה ופרצה המהפכה הרוסית.
רק בשנת 1920 הצליח היימן לארגן את התמחותו בברלין. הוא נסע למוסקבה להיפרד מאביו הזקן. ברכבת העושה דרכה ממוסקבה לברלין בימים הראשונים של 1921 נמצא גם התינוק הארי/אהרון אפור העיניים. את שנות ינקותו עשה אהרון בעיר ברלין, ובשנת 1924 סיים אביו את התמחותו; מעכשיו הוא רופא ילדים שהשכלתו נרכשה באחת מהטובות שבאוניברסיטאות אירופה של אז. המשפחה שבה ללטביה והשתקעה בעיר ליבאו, שם כבר התגוררו מדי פעם בפעם בניה המרובים של משפחת רבינוביץ'. אהרון היה אז כמעט בן ארבע, וגוטיה הבכור כבר בן 11.
 
ליבאו - תבנית נוף מולדתו
העיר ליבאו שוכנת לחופו של הים הבלטי, באזור קורלנד שבמערב לטביה, אזור שהתרבות הגרמנית הפרוסית היתה רווחת בו, ושעבר יחד עם כל לטביה לשליטת האימפריה הצארית הרוסית מאז סוף המאה ה־18. הנמל של ליבאו הוא היחיד בים הבלטי שמימיו אינם קופאים בחורף. עד מלחמת העולם הראשונה הוא שימש נמל המוצא לייצוא של רוסיה, ובעיקר של התבואה מאוקראינה. עיר של מאה אלף תושבים, השנייה בגודלה בלטביה אחרי ריגה, צמחה סביב הנמל, פורחת, משגשגת, יפהפייה, עם כל התעשיות המיוחדות לערי נמל גדולות. לאחר מלחמת העולם הראשונה היתה לטביה למדינה עצמאית בנובמבר 1918. ליבאו חדלה מלשמש נמל הייצוא של רוסיה, אוכלוסייתה קטנה, אך עדיין היתה עיר נמל חשובה: נמל אוניות סוחר, נמל הצי הלטבי, נמל דייגים, חוף ים יפה, נהר עם גשרים עתיקים ויפים, אגם גדול עם ברבורים, ובמרכזו אי קטן ועליו מקדש יווני; עיר של גני פרי ועצי תפוחי עץ, של ריחות דגים ומיני מאפה העולים מבתי הקפה הרבים שלה; עיר של רחובות רחבים, עם שדרות עצים, ובתים יפים והדורים, וכיכרות מלאות צמחייה; עיר של כנסיות יפות ובתי כנסת, ובראשם בית הכנסת המרכזי ההדור בעל שלוש כיפות; עיר של שווקים, ובראשם שוק הדגים הסואן. אוכלוסיית העיר הורכבה מלטבים, מרוסים ומגרמנים. התרבות שנחשבה לגבוהה היתה התרבות הגרמנית; ליבאו שקקה תרבות: היו בה תיאטרון ואופרה, וקונצרטים של מוזיקה קלאסית התקיימו בה כל יום ראשון בפארק המרכזי, ולאחריהם הריקודים. עיר קיט קטנה ומקסימה לחופו של הים הבלטי. חסרה בה אוניברסיטה. זאת נמצאה רק בריגה הבירה.
יהודים באו לליבאו זמן קצר לאחר היווסדה בראשית המאה ה־17. שנות ילדותו של אהרון - שנות העשרים של המאה ה־20 - היו שנות פריחה של הקהילה היהודית שמנתה כ־10,000 נפש (מתוך אוכלוסייה של כ־60,000 נפש). לטביה העצמאית היתה דמוקרטית עם חוקה ליברלית, שכלכלתה פרחה. היחס למיעוט היהודי היה טוב. לקהילה בליבאו היתה מועצה נבחרת שבחרה מקרבה ועד מנהל, והיתה זכאית לגבות מסים. היא וכל מוסדותיה נתמכו בידי המדינה והעירייה. כמעט מראשיתה, רוב חברי המועצה השתייכו לתנועה הציונית על שלל מפלגותיה. הרוח הציונית, בדמות המפלגות, תנועות נוער, ביקורים של ראשי התנועה הציונית והחינוך בבתי הספר העבריים שנפתחו בלטביה העצמאית, שרתה בקהילה היהודית התוססת של ליבאו. זאת היתה קהילה חמה, עם קשרים הדוקים בין איש לרעהו, עם עזרה הדדית. ד"ר היימן, אביו של אהרון, היה אחד מפרנסי הקהילה. הוא ייסד את "טיפת חלב לאמהות יהודיות", וסייע בהקמת בית אבות יהודי. הקהילה היהודית היתה אמידה, אם כי היו בה כמובן לא מעט עניים, והיתה גורם נכבד ביותר בחיי הכלכלה של ליבאו בתחומי המסחר, המלאכה, התעשייה והבנקאות. כמעט מחצית מכלל בתי העסק הגדולים והבינוניים בעיר היו של יהודים (הלבשה, מזון, קוסמטיקה, שעונים); מפעלי הבירה והטבק היו בבעלות יהודים. היתה בה שכבה של בעלי המקצועות החופשיים, כמו אנשי חינוך, מנהלי חשבונות, ובעיקר רופאים. בתחילת שנות השלושים, מכלל 35 רופאים שהיו בעיר, 24 היו יהודים! ורופאי השיניים גם הם היו כמעט כולם יהודים.
בעיר הזאת, בקהילה הזאת, גדל אהרון מגיל ארבע עד כמעט 15. עם שובה מברלין השתקעה המשפחה בבית יפה, דו־קומתי, ברחוב ויטלה היוקרתי שבעיר העתיקה של ליבאו, ממש ליד הרחוב הראשי המהודר. אהרון גר כמה שנים בחדר אחד עם אחיו הבכור גוטיה, עד שהלה עזב את הבית, נסע לריגה והחל ללמוד שם משפטים. בקומה הראשונה של הבית היתה הקליניקה של האב. אהרון התרגל לראות כמעט מדי יום ביומו אמהות הבאות עם בניהם ובנותיהם, לשמוע בכי, צעקות ואת קולו הרך של אביו בזמן הטיפול. שמעו של ד"ר היימן כרופא ילדים מצוין יצא למרחקים. הוא הִרבה לנסוע לריגה, וכמעט כל שנה, עד תחילת שנות השלושים היה נוסע להשתלמויות קצרות בברלין. הוא נודע במזגו הטוב, בחוש ההומור, בחיבתו למנעמי החיים ובנדבנותו. תמיד הדור בחליפה מודרנית, מגבעת ושפם שחור מסוגנן. אבל בבית הוא היה אחר. כלפי אהרון וגוטיה הוא היה קשה, קפדן, פעמים מפחיד, מראה להם את נחת זרועו, צועק, מחנך לסגפנות. איתם הוא לא נהג בנדיבות של אב עשיר. אופניים היו מצרך נדיר השמור לבני עשירים, ואהרון היה בן של עשיר, אך לא זכה לאופניים, כמו כמה מילדי השכנים. בעת שאבא נמצא מחוץ לבית לא התעוררו אצל אהרון געגועים, אלא דווקא רגשות של שחרור והקלה.
האמא, חיה (תמר), נמוכת קומה, כבדת גוף, שערה כהה וקצר, היא שנמצאה תמיד בבית, דואגת, אך חסרת אונים. לא היתה לה, כמו לשכנותיה היהודיות העשירות, "שיקסה", לטבית או רוסייה, שתעשה את עבודות הבית והניקיון. לא פעם שמע אהרון קולות של מריבות ובכי. חסר לאהרון חום של בית, אך הוא השתדל למצוא אותו בחוץ, אצל החברים, בתנועת הנוער, בבית הספר ובחברת הספרים שכל כך אהב.
בגן הילדים היהודי, בגיל ארבע, הוא גילה את גרישה (גרשון) לנדמן, בן למשפחת סוחרים עשירה שגרה בסמיכות לביתו. השניים ימשיכו יחד לבית הספר העממי ולגימנסיה בליבאו, וגרישה יישאר חברו הטוב ביותר ואיש סודו עד יום מותו של אהרון. אהרון היה היפוכו של גרישה: גרישה היה שובב, פזיז, לא ממושמע, בורח מספרים ולימודים; ואהרון, ממושמע, קפדן, מסודר, שקט, שקול, הילד החכם. גרישה היה בריון גבה קומה, ואהרון נמוך קומה. הם לא רק בילו יחד בגן ובבית הספר, אלא גם בשעות שלאחריהם, ובערבים נהג אהרון לבוא אל ביתו של גרישה. חיבור הניגודים המופלא הזה, לא רק עם גרישה, יאפיין את אהרון במהלך כל חייו.
האווירה בבית לא היתה מסורתית, היא היתה ציונית, אך החגים וימי השבת נחוגו כדת וכדין, ואוכל טוב לא חסר. אחרי שעות הגן, פעם בשבוע, היה אהרון מקבל בביתו שיעורים פרטיים בעברית מקראית מהרב הראשי המקומי של ליבאו. גם סידור ותפילה למד ממנו אהרון.
כשהיה בן שבע היה צריך לבחור בעבורו את בית הספר העממי (6 שנים) והגימנסיה הצמודה אליו (4 שנים). הבחירה הטבעית היתה בית הספר של כאיט (Chait), על שם מנהל בית הספר. השם הרשמי היה: Jewish State Gimnasia. זה היה בית הספר היהודי היוקרתי ביותר בליבאו עם המורים הטובים ביותר. הוא נתמך בידי המדינה, אך למעשה היה בית ספר פרטי שלמדו בו רק הילדים של בעלי האמצעים. שפת הלימוד בבית הספר היהודי הזה לא היתה עברית אלא גרמנית, שפת התרבות הנחשקת, השפה של היינה, גטה ושילר. אהרון למד את יצירותיהם, והוא וחבריו לכיתה למדו בעל פה את שירי היינה עם הלחנים של גדולי הקומפוזיטורים הגרמנים. "היהודיות" של בית הספר התבטאה בכך שהמנהל, ד"ר כאיט, שהיה גם המורה למתמטיקה, היה יהודי וכמוהו כמעט כל הנהלת בית הספר; למדו בו עברית מודרנית, את ביאליק, תנ"ך והיסטוריה יהודית. מקצת המורים לא היו יהודים - היו בהם לטבי, גרמני וגם רוסי. השפות "הזרות" שנלמדו (בצד הלטבית, הגרמנית והעברית) היו או לטינית או אנגלית. מי שהתכוון לפנות ללימודי רפואה למד לטינית, ומי שלא - אנגלית. אהרון למד אנגלית. משעזב את הגימנסיה, הוא שלט בגרמנית, בלטבית, בעברית (בעיקר של קודש), ידע קצת רוסית כשפת דיבור וקצת אנגלית. מעבר לשפות ולחומרי הלימוד שספג בבית הספר מפי מורים שמרביתם בעלי תואר דוקטור, הקנה לו בית הספר שני כלים יקרי ערך לעתיד: הצורך בחשיבה ובריבוי דעות להפריית החשיבה. היו בבתי הספר מורים בעלי מגוון דעות חברתיות ומדיניות ובכלל זה קומוניסטים. שיעורי ה"מחנך" השבועִיים היו בית האולפנה לתרבות הוויכוח והסובלנות. וכמובן, כל הוויית בית הספר היתה של הלכות נימוסין, משמעת, כבוד לזולת וכבוד למורים. "אדון", כך היו התלמידים פונים למורה, ו"גברת" למורָה.
בבית הספר נודע מקום חשוב לשיעורי הספורט ולאימונים מעין צבאיים. כאן רכש אהרון הקפדן, הממושמע, את החיבה המיוחדת להתעמלות, לשמירה על כושר, שתלווה אותו כל ימי חייו. משחק הכדורגל היה אז הספורט הפופולרי, ובנבחרת לטביה כיכבו שני יהודים. שתי קבוצות כדורגל יהודיות היו אז בריגה ובליבאו: "הכוח" ו"מכבי הצעיר". למרות קומתו הנמוכה אהב אהרון את תפקיד השוער, וחיש מהר יצא שמו כשוער נועז שאינו מהסס לזנק אל רגליהם של החלוצים הגבוהים. אביו היה רופא בית הספר, ואהרון נודע אפוא כ"הארי, הבן של ד"ר היימן רבינוביץ'".
אהרון היה תלמיד מצטיין, חרוץ, מסור, לא מפסיד שיעור. גרישה היה מסיתו לברוח מהכיתה, ללכת לבלות עם השרת, לאכול איתו כריכים או לצאת לשפת הים - אך אהרון עמד בכל הפיתויים. ואכן ליבאו היתה מלאת פיתויים לשעות הפנאי שאחרי בית הספר. בחורף, החלקה במזחלות על האגם הקפוא; בקיץ, שפת הים ושיט על האגם; ושוק הדייגים, ובתי הקפה, וגני השעשועים, וגניבת תפוחי עץ, וזלילות בבתי המאפה הקטנים. אהרון אהב לקרוא, להכין שיעורים, אך הלחץ של גרישה היה חזק לפעמים, והפיתויים כל כך קורצים.
 
 
ליבאו הציונית היתה מלאה בתנועות נוער. היתה תנועת בית"ר, שאליה הצטרף גוטיה אחיו, תנועת "השומר הצעיר" הפועלית שצמחה מ"הצופים", ותנועת "הרצליה" היותר בורגנית. אהרון וגרישה, כבני 12, הצטרפו ל"הרצליה". המועדון של התנועה היה חדר גדול, על הקיר תמונות של הרצל, סוקולוב ומנהיגים ציונים אחרים. יושבים על ספסלים, שומעים הרצאות מהמדריך, שמואל ברון, על ארץ ישראל והציונות. לליבאו באו גם שליחים מארץ ישראל, מהקיבוצים אפיקים, כנרת וגבע, ומספרים על הקיבוץ ועל החקלאות, ואהרון הצעיר מקשיב להם בריכוז. אחרי הדיבורים מתחילים בשירי ארץ ישראל, ואחריהם קמים, מסלקים את הספסלים ומתחילים בריקודי הורה. תנועת הנוער גם קיימה מחנות קיץ ביערות הגדולים שסביב ליבאו, עם שלל הרפתקאות.
הקיץ של 1933 היה לא רק קיץ של קַיִט ושַׁיִט, אלא קיץ של מאבק בחירות לקונגרס הציוני ה־18, שעמד להתכנס בפראג בסוף אוגוסט של אותה השנה. מי ייבחר מהארגונים הציוניים שבליבאו? ליבאו מוצפת בתועמלנים, וידי חברי תנועות הנוער מלאות עבודה. הנערים אהרון וגרשון עובדים כמובן לטובת תנועת "הרצליה", וזו זכתה במרבית המושבים. הקונגרס הסתיים בניצחון היסטורי של תנועות הפועלים, ונתן זריקת חיות ושגשוג לתנועה הציונית בליבאו. וכך סניף "הרצליה" פורח, עובר למבנה גדול וחדש וכמה מחבריו הבוגרים עולים לארץ ישראל. ופתאום מתחילים להגיע מכתבים מארץ ישראל, מחברים קרובים ומוכרים, עם תמונות על חקלאות ועבודה. ההתלהבות עצומה. השכבה הבוגרת של סניף "הרצליה" מקימה "הכשרה" עירונית של כריתת עצי יער ומנסרה. אהרון בולע בשקיקה את הסיפורים על ארץ ישראל והחקלאות העברית. שאיפתו הנסתרת, שאותה לא גילה אפילו לגרישה, היתה להיות שחקן תיאטרון. הוא ראה הרבה הצגות תיאטרון בשפה הגרמנית, הרוסית, הלטבית וגם ביידיש. היכולת של שחקן ללבוש דמויות וצורות שונות ריתקה אותו ושבתה את דמיונו. והנה, לפתע פתאום הוא רוצה להיות גם חקלאי בארץ האבות! אבל איך עולים אז לפלשתינה־ארץ ישראל?
בשנת 1933 מצבם של יהודי ליבאו הלך והשתנה לרעה. המשבר הכלכלי העולמי פגע כמובן גם בלטביה, ותמיכת מוסדות המדינה בארגונים יהודיים פחתה, ונפסקה לבסוף. גם הסמכויות הנרחבות שהיו לוועד הקהילה הנבחר בליבאו (כמו גביית מסים) קוצצו ולבסוף בוטלו. המצב הכלכלי בכללו הלך ורע, ובגרמניה השכנה עלו הנאצים לשלטון והחלו רדיפות יהודים. במאי 1934 התרחשה בלטביה הפיכה ללא שפיכות דמים ובראשה ראש הממשלה קרליס אולמאניס. הפרלמנט פוזר, נאסר קיומן של מפלגות, בוטלו חלק מזכויות האזרח, נסגרו עיתונים והחלו רדיפות של גורמים קיצוניים מימין ומשמאל. הסיסמה היתה: לטביה ללטבים! היעד: לסלק את המיעוטים מהחיים הכלכליים ולתת ללטבים גישה לכל המשרות. הנפגעים העיקריים היו הגרמנים, הרוסים, הליטאים וכמובן היהודים. זמנים קשים החלו, אם כי הכול נעשה בלא אלימות.
אהרון הרגיש זאת היטב בבית הספר. יום אחד בא קצין לטבי לבית הספר. הוא דיבר על הצבא הלטבי המפואר, על הגנת המולדת וסיים: שני מיעוטים יש לנו שרוצים להשתמט מלשרת בצבאנו, היהודים והצוענים. אהרון נעלב, נפגע עמוקות, פתאום ראה מול עיניו את תמונות החלוצים מליבאו עובדים בארץ ישראל, ארץ האבות. האם באותו רגע העלה בדמיונו כי יום יבוא והוא ישרת בדרגת אלוף־גנרל בצבא ההגנה לישראל? אחיו גוטיה, כבן 21, עלה לבדו ארצה בשנת 1934, השתקע בירושלים וירד לעבוד בים המלח. לא עבר זמן רב ומשפחת לנדמן, עם גרישה, עזבה את כל עסקיה, עלתה לארץ ישראל והשתקעה בהרצליה. אהרון נפרד מגרישה ביום של שלג, שניהם בוכים, ואהרון מנסה להבטיחו שגם משפחתו תעלה בקרוב.
הלחץ על משפחת רבינוביץ' לעלות הולך וגובר. חיה (תמר) מתכתבת עם אחותה, אהובה שפירא, שעלתה לארץ ישראל ועבדה כגננת בירושלים. בתחילת 1935 מת אחיה האהוב, בעלה של אחותו של ד"ר היימן. אבד לה חבר קרוב. היא רוצה להצטרף לאחותה בירושלים. אבל, אהרון צריך לסיים את השנה השנייה בגימנסיה, וד"ר היימן מהסס, חושש מאוד מעתידו המקצועי בארץ ישראל. לבסוף נפלה החלטה. חיה (תמר) תעלה עם אהרון, היימן יבוא אחריהם. נעשות כל ההכנות לעלייה, ונעשים כל הסידורים לקליטה של חיה (תמר) ואהרון בארץ ישראל, הכרוכים בכסף רב. שבועיים ימים ארכה הנסיעה ברכבות ובאונייה מליבאו לנמל חיפה. בבוקר 12 באוקטובר 1935 חיה (תמר) בת ה־54 ואהרון המתקרב לגיל 15 דורכים על אדמת ארץ ישראל. זה היה ביום שבת, חג הסוכות.
עוד באותו היום באו לירושלים, אל ביתה של אהובה אחותה, הגננת בשכונת מקור ברוך. הצבר הראשון שראה את אהרון היה ילד צעיר, יליד ירושלים, אלעד רייספלד, לימים אלוף בצה"ל (אלעד פלד). אלעד ראה נער מהגולה: נמוך, עם מכנסיים קצרים עד הברכיים, עם שלייקס, גרביים ארוכים וכובע משונה על ראשו.
שבוע ימים של חול המועד עשה אהרון בבית דודתו, ועם סיום החג עשה את דרכו באוטובוסים למקום ושמו פרדס חנה, ממזרח לחדרה, אל בית הספר החקלאי הנמצא בקרבת היישוב - אל עולם חדש, אל חיים חדשים. ליבאו הרחוקה והיפה נשארה צפונה בלבו לכל ימי חייו, ובעיקר אנשיה, היחסים הקרובים והמיטיבים בין כל אחד ואחד, עשיר כעני. לאורך כל הקריירה שלו הוא אץ תמיד לעזור לכל אחד מיוצאי ליבאו. היה בו משהו פנימי עמוק לעזור לבני אדם, אך לאלו שמליבאו יותר מלאחרים.