הרפתקאות תום סויר

יוּ-הוּ תום – דודה פולי מחליטה למלא את חובתה – תום מתאמן במוזיקה – דו-קרב – כניסה פרטית

“תום!”
אין תשובה.
“תום!”
אין תשובה.
“מה קורה עם הילד הזה, אני לא מבינה. יוּ־הוּ תום!”
אין תשובה.
הגברת הזקנה משכה את משקפיה במורד אפה, הביטה מעליהם וסקרה את החדר; אחר כך הרימה אותם אל המצח והביטה מתחתם. מעולם לא הביטה דרכם כשחיפשה משהו קטן כל כך כמו ילד; אלה היו המשקפיים החגיגיים שלה, מקור גאוותה, וייעודם היה “הרושם” ולא השימוש - באותה מידה יכלה להסתכל דרך זוג מִכסים של כיריים.
לרגע נראתה אובדת עצות, ואז אמרה, לא בזעם אבל בקול רם מספיק, כך שהרהיטים ישמעו:
“בחיי, אם אני רק אתפוס אותך, אני...”
היא לא סיימה את המשפט, כי עכשיו כבר התכופפה, חבטה במטאטא מתחת למיטה ונזקקה לנשימה כדי להדגיש בה את החבטות. אבל היא לא הצליחה להקים לתחייה שום דבר חוץ מהחתול.
“בחיים שלי לא ראיתי ילד כזה!”
היא ניגשה אל הדלת הפתוחה, עמדה בפתח והסתכלה בין שיחי העגבניות והדַטוּרָה שהיו הגינה של הבית. שום תום. היא הרימה את קולה בזווית שמותאמת למרחקים גדולים וצעקה:
“יו־הו תום!”
רחש קל נשמע מאחוריה, והיא הסתובבה בדיוק בזמן כדי לתפוס ילד בקצה הז’קט שלו ולעצור את בריחתו.
“זהו! הייתי צריכה לחשוב על הארון הזה. מה עשית שם?”
“שום דבר.”
“שום דבר! תסתכל על הידיים שלך. ותסתכל על הפה שלך. מה זה הלכלוך הזה?”
“אני לא יודע, דודה.”
“אבל אני יודעת. ריבה - זה מה שזה. אלף פעמים אמרתי לך שאם לא תעזוב במנוחה את הריבה הזאת, אני אפשוט לך את העור. תן לי את המקל הזה.”
המקל ריחף באוויר - הפורענות היתה קרובה - “אוי! תסתכלי מאחורה, דודה!”
הגברת הזקנה הסתובבה במהירות והרחיקה בחטף את שולי שמלתה מהסכנה. בן רגע ברח הילד, טיפס במלוא המרץ על גדר הקרשים הגבוהה ונעלם מאחוריה.
דודה פולי עמדה מופתעת לרגע ואז פרצה בצחוק רך.
“לתלות את הילד הזה; אני אף פעם לא לומדת שום דבר? הוא לא עשה לי מספיק תרגילים כאלה בשביל שאני כבר אדע להיזהר ממנו? אבל זקנים טיפשים הם הטיפשים הכי גדולים שיש. כמו שאומרים, כלב זקן לא לומד תרגילים חדשים. אבל אלוהים ישמור, הוא אף פעם לא עושה אותו דבר פעמיים יום אחרי יום, אז איך בן אדם יכול לדעת מה מחכה לו? עושה רושם שהוא יודע בדיוק כמה זמן הוא יכול לענות אותי עד שאני אתפוצץ, והוא יודע שאם הוא מצליח לבלבל אותי לרגע או להצחיק אותי, הכול נרגע ואני לא מסוגלת להחטיף לו בשום אופן.
אני לא ממלאת את החובה שלי כלפי הילד הזה, אלוהים יודע, אין מה להגיד. מי שחושׂך את השבט מקלקל את הילד, כמו שכתוב בתנ”ך. אני חוטאת וסובלת בשביל שנינו, לי זה ברור. השטן יושב לו בנשמה, אבל מה לעשות! הוא הבן של אחותי שמתה, מסכן כזה, ואיכשהו אין לי לב להפליק לו. כל פעם שאני מוותרת לו, המצפון שלי כואב נורא, וכל פעם שאני מרביצה לו, הלב הזקן שלי נשבר לגמרי. נו טוב, אדם ילוּד אישה, קְצר ימים וּשְׂבע רוגז, כמו שאומרים הכתובים, וכנראה שזה נכון.
הוא מתכונן לברוח מבית הספר אחרי הפסקת הצהריים, אז לא תהיה לי ברירה ואני אצטרך להכריח אותו לעבוד מחר, בתור עונש. נורא קשה להכריח אותו לעבוד בשבת, כשכל הילדים בחופש, אבל עבודה זה הדבר הכי שנוא עליו, ואני חייבת למלא איכשהו את החובה שלי כלפיו, כי אחרת אני הורסת את הילד.”
תום באמת ברח מבית הספר ובילה בנעימים. בקושי הספיק לחזור הביתה בזמן כדי לעזור לג’ים, הנער השחור הקטן, בניסור עצי ההסקה ליום המחרת ובביקוע גזרי העץ לפני ארוחת הערב, אבל לפחות הגיע בזמן לספר לג’ים את ההרפתקאות שלו בזמן שג’ים עשה את רוב העבודה. סיד, אחיו הצעיר של תום (או ליתר דיוק חצי־אח שלו), כבר גמר את חלקו בעבודה (איסוף השבבים); הוא היה ילד שקט, שלא נטה להסתבך בהרפתקאות ובבעיות.
בזמן שתום אכל את ארוחת הערב וגנב קוביות סוכר בכל הזדמנות שנקרתה לו, הציגה לו דודה פולי שאלות שהיו מלאות עורמה וגם מתוחכמות מאוד, כי רצתה להפיל אותו בפח ולאלץ אותו לחשוף פרטים מפלילים. כמו הרבה בריות תמימות כמוה, טיפחה בלבה את האמונה שהתברכה בכישרון דיפלומטי אפל ומסתורי, ואהבה מאוד לחשוב שהתחבולות השקופות שלה הן מופת לערמומיות שפלה.
היא אמרה:
“תום, היה די חם היום בבית הספר, מה?”
“כן, דודה.”
“מאוד מאוד חם, מה?”
“כן, דודה.”
“לא התחשק לך ללכת לשחות קצת, תום?”
פחד קל עבר בתום - שמץ של חשד ואי־נוחות. הוא סקר את פניה של דודה פולי, אבל הם לא הסגירו שום דבר.
לכן אמר:
“לא, דודה... זאת אומרת, לא כל כך.”
הזקנה הושיטה את ידה, מיששה את חולצתו של תום ואמרה:
“אבל עכשיו כבר לא כל כך חם לך.” והיתה מרוצה מעצמה מפני שחשבה שהצליחה לגלות שהחולצה יבשה בלי שאף אחד יֵדע מה עובר במוחה. אבל למרות מאמציה, תום כבר הבין עכשיו לאן הרוח נושבת. לכן הקדים תרופה לצעד הבא:
“כמה מהילדים הרטיבו את הראש במשאבה של המים - הראש שלי עוד רטוב. את רואה?”
דודה פולי התרגזה כשהבינה שהתעלמה מהראיה הנסיבתית הזאת ופספסה את התרגיל. ואז נמלאה השראה מחודשת:
“תום, בשביל להרטיב את הראש לא היית צריך לפרום את הצווארון במקום שתפרתי אותו, נכון? תפתח את הכפתורים של הז’קט!”
הדאגה נעלמה מפניו של תום. הוא פתח את הז’קט שלו.
צווארון החולצה היה תפור למקומו.
“אוף! טוב, אתה יכול ללכת עכשיו. הייתי בטוחה שברחת מבית הספר והלכת לשחות. אבל אם רק הרטבת את הראש במשאבה, אז אני סולחת לך, תום. כנראה שאתה כמו חתול חרוך, כמו שאומרים, שאתה יותר בסדר מאיך שאתה נראה. במקרה הזה.”
במידה מסוימת הצטערה שחדות החשיבה שלה החטיאה את המטרה, ובמידה מסוימת שמחה שלשם שינוי התנהג תום בצייתנות.
אבל סידני אמר:
“בחיי, הייתי בטוח שתפרתְ את הצווארון שלו בחוט לבן, אבל החוט שחור.”
“אני באמת תפרתי אותו בחוט לבן! תום!”
אבל תום לא חיכה להמשך. לפני שיצא עוד הספיק להגיד:
“סידי, אתה עוד תחטוף על זה.”
כשהגיע למקום מבטחים בחן תום את שתי המחטים הגדולות שהיו נעוצות בדשי הז’קט שלו; חוטים היו מושחלים בהן - במחט אחת חוט לבן ובאחרת שחור. הוא אמר:
“היא בחיים לא היתה שמה לב אם סיד לא היה פותח את הפה. לעזאזל! פעם היא תופרת את זה בלבן ופעם היא תופרת את זה בשחור. הלוואי שהיא היתה בוחרת צבע אחד וזהו, כי ככה אני לא מצליח לעקוב. אבל מה שבטוח, שסיד יחטוף אצלי בשביל זה. אני יראה לו מה זה!”
תום לא היה הילד הטוב של הכפר. אבל הוא הכיר טוב מאוד את הילד הטוב - ותיעב אותו.
כעבור שתי דקות, אפילו פחות, שכח את כל צרותיו.
לא מפני שצרותיו היו מעיקות וקשות בעיניו פחות מצרותיו של מבוגר בעיני מבוגר, אלא מפני שעניין חדש ורב עוצמה גבר עליהן וסילק אותן ממוחו לעת עתה - בדיוק כמו שמבוגרים שוכחים את תלאותיהם כשיוזמות חדשות ממלאות אותם התרגשות. העניין החדש הזה היה שריקה מתוחכמת ורבת ערך, שלמד לא מזמן מכושי אחד והשתוקק להתאמן עליה בלי הפרעות. היא היתה מבוססת על צליל ציפורי משונה, מין סלסול רך שהופק באמצעות נגיעה של הלשון בחך העליון במרווחים קצרים באמצע השריקה - הקורא זוכר בוודאי איך עושים את זה, אם היה אי פעם ילד. בריכוז ובשקדנות רכש לו את המיומנות בתוך זמן קצר, ופסע ברחוב בפה מלא מנגינה ובנשמה מלאת תודה.
תחושתו היתה דומה מאוד לזו של אסטרונום שמגלה כוכב חדש - ואין ספק שבכל הנוגע לעונג עמוק, עז וצרוף, היה לנער יתרון על פני האסטרונום.
ערבי הקיץ היו ארוכים. עדיין לא החשיך. אך פתאום הפסיק תום את שריקתו. מישהו זר עמד לפניו - ילד קצת יותר גדול ממנו. כל אדם חדש, בלי קשר לגילו ולמינו, עורר סקרנות רבה בכפר סיינט פּיטֶרְסְבֶּרְג הקטן והדל.
והילד הזה גם לבש בגדים חגיגיים - בגדים חגיגיים ביום חול. ממש מדהים. הכובע שלו היה משובח, ז’קט הבד הכחול שלו, המכופתר וההדוק, היה חדש ומסודר, וכך גם המכנסיים שלו. הוא נעל נעליים, אף על פי שזה היה יום שישי בסך הכול; ואפילו עניבה היתה לו - פיסת סרט מבריקה. המראה העירוני שלו כרסם את קרביו של תום, וככל שהסתכל בפלא המרהיב הזה, הרים את אפו לנוכח המחלצות שלו, ובגדיו שלו נראו לו מרופטים יותר ויותר.
איש משני הנערים לא דיבר. כשאחד מהם זז, זז גם זה שמולו - אבל רק הצדה, במעגל; הם נשארו פנים אל פנים, עין מול עין. לבסוף אמר תום:
“אני יכול להחטיף לך!”
“נראה אותך.”
“אני יכול לעשות את זה.”
“אתה לא יכול.”
“כן יכול.”
“לא יכול.”
“כן נכון.”
“לא נכון.”
“כן!”
“לא!”
שתיקה לא נעימה. ואז אמר תום:
“איך קוראים לך?”
“אולי זה ממש לא העסק שלך.”
“אז תכף תראה איך אני עושה מזה עסק שלי.”
“כן? אז אולי תנסה?”
“אם תגיד הרבה, אני באמת ינסה.”
“הרבה - הרבה - הרבה. הנה לך.”
“אה, אז אתה חושב שאתה חכם גדול, מה? הייתי יכול להחטיף לך עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, אם הייתי רוצה.”
“כן? אז למה אתה לא עושה את זה? אתה אומר שאתה יכול לעשות את זה.”
“זה מה שאני יעשה, אם תתעסק איתי.”
“כן, בטח, ראיתי משפחות שלמות של טיפוסים כמוך.”
“חכם בלילה! נדמה לך שאתה משהו, מה? יו, איזה כובע!”
“בעיה שלך אם הכובע הזה לא מוצא חן בעיניך. נראה אותך מעיז להפיל אותו. מי שיעיז יאכל חול.”
“שקרן אחד!”
“אתה בעצמך.”
“אתה שקרן מחורבן שלא מעיז לעשות כלום.”
“נו כבר, תעוף לי מהעיניים!”
“תשמע, אם תמשיך עם השטויות שלך, אני לוקח אבן ומפצפץ לך את הראש.”
“כן, ממש!”
“תהיה בטוח.”
“כן? אז למה אתה לא עושה את זה? בשביל מה אתה רק אומר שתעשה את זה? למה אתה לא עושה את זה? בגלל שאתה פוחד.”
“אני לא פוחד.”
“בטח שכן.”
“לא נכון.”
“כן נכון.”
עוד שתיקה, ועוד מבטים והסתובבות זה סביב זה. בתוך זמן קצר כבר עמדו כתף אל כתף. תום אמר:
“תסתלק מכאן!”
“אתה בעצמך תסתלק!”
“לא רוצה.”
“גם אני לא רוצה.”
כך עמדו, כל אחד השעין רגל באלכסון ונשען עליה, ושניהם דחפו זה את זה בכל הכוח ונעצו זה בזה מבטים רושפי שנאה. אבל איש מהם לא הצליח לגבור על יריבו.
אחרי שנאבקו עד ששניהם להטו מחום והסמיקו, הרפה כל אחד מהם את הלחץ בחשש זהיר, ותום אמר:
“אתה פחדן ותינוק. אני יגיד אותך לאח הגדול שלי, שהוא יכול למחוץ אותך באצבע הקטנה שלו, ואני יגיד לו לעשות את זה, כן.”
“מה מעניין אותי האח הגדול שלך? אח שלי יותר גדול ממנו, והוא גם יכול לזרוק אותו מעל הגדר הזאת, כן.”
(שני האחים היו דמיוניים.) “זה שקר.”
“זה שאתה אומר שזה שקר, זה עוד לא עושה את זה שקר.”
תום שרטט קו בעפר בבוהן רגלו ואמר:
“רק תעיז לעבור את הקו הזה, ואני יחטיף לך ככה שאתה לא תעמוד על הרגליים. מי שיעיז - הלך עליו.”
הילד החדש הניח מיד את רגלו על הקו ואמר:
“אמרת שתעשה את זה, אז בוא נראה אותך.”
“שלא תרגיז אותי; כדאי לך להיזהר.”
“אמרת שתעשה את זה, אז למה אתה לא עושה?”
“בחיי! בשביל שני סנט אני באמת יעשה את זה.”
הילד החדש הוציא מכיסו שני מטבעות של סנט והושיט אותם בבוז. תום חבט אותם ארצה. בן רגע התגלגלו שני הילדים והתפלשו בעפר, לפותים זה בזה כמו חתולים, ובמשך דקה משכו ומרטו שערות ובגדים, חבטו ושרטו אפים והתכסו באבק ובתהילה. עד מהרה הסתמנה צורה כלשהי בתוך המהומה, ומבעד לערפל הקרב הגיח תום כשהוא יושב בפישוק על הנער החדש ודש אותו באגרופים.