באיחור קיבלתי את מכתבך, שבו אתה מבקש ממני לכתוב לך דבר־מה על שלוות הנפש וכן על העניינים בטִימָאיוֹס[1] הדורשים הסבר דקדקני. היה זה באותו זמן שידידנו אֵרוֹס נאלץ להפליג לרומא לאלתר, לאחר שקיבל מכתב מפוּנדָאנוֹס, הטוב באנשים, אשר כהרגלו של הלה, האיץ בו לבוא. מכיוון שלא היה לי זמן להתמסר לעניינים שרציתָ, כפי שהייתי מעדיף, ומשום שלא יכולתי לשאת שתראה את השליח מגיע אליך ממני בידיים ריקות לחלוטין, בחרתי מבין רשימותי את מה שבאקראי כתבתי לעצמי על שלוות הנפש. אני חושב שאתה מבקש דיון זה לא לשם שמיעת דברים החותרים לִיפי סגנון, אלא לשם צורך בדבר מועיל, ואני שמח שעל אף שנתונה לך ידידותם של מושלים, וששמך אינו נופל משמו של מי מאלה העוסקים במשפט, גורלך לא היה כשל מֶרוֹפְּס[2] במחזה; ולא, כפי שאירע לאותו אדם, "שיבח אותך ההמון על מזלך הטוב וסילק" ממך את הרגשות הטבעיים.[3] אלא, מששמעת זאת לעתים קרובות, אתה זוכר שנעל יפה אינה פוטרת את כף הרגל משיגרון, טבעת יקרה אינה מרפאה אצבע דואבת, וכתר אינו מקל על כאב הראש. אכן, כיצד יסייעו לנו כסף, תהילה או כוח בבתי המשפט להשיג רוגע נפשי וחיים נטולי סערות, אם לא נכון הדבר שהשימוש בהם נעים ביותר כאשר הם ברשותנו, ובד בבד לעולם אין אנו נזקקים להם כשהם חסרים? ומהו דבר זה אם לא ההיגיון, מאומן ומתורגל לעצור במהירות את חלק הנפש הנסער, האי־רציונלי ולעתים פורץ הגבולות, ולא להתיר לו לזרום ולהיסחף הרחק מן המציאות? אם כן, כפי שקְסֵנוֹפוֹן[4] המליץ לאלה ששפר עליהם מזלם לזכור עד מאוד את האלים ולכבדם על מנת שכאשר ירע מזלנו, נוכל לפנות אליהם בבקשה מתוך עמדת ביטחון, בהניחנו שהם כבר אוהדים וידידותיים כלפינו, כך על החכמים לדאוג להלכי מחשבה הגיוניים, המסייעים בשליטה על הרגשות הסוערים, לפני שרגשות אלה פורצים. כך יהיו הם יעילים יותר משום שהוכנו זמן רב מראש. הרי כפי שכלבי פרא נסערים למשמע כל צעקה אך נרגעים רק כשהקול מוכר להם, כך גם לא קל לעצור את רגשות הנפש הסוערים אם אין בנמצא מחשבה הגיונית, שהיא כבת־בית ורגילה במחוזותינו, העוצרת בעדם.
