שנה ללא סוכר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנה ללא סוכר
מכר
מאות
עותקים
שנה ללא סוכר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שנה ללא סוכר

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: גליה אלוני-דגן
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2015
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 286 עמ' מודפסים

איב א. שאוב

איב א. שאובּ חיה עם בני משפחתה בוורמונט ונהנית לערוך
בהם ניסויים כדי לכתוב עליהם. היא נבחרה על ידי חבריה
בתיכון ל"אדם המצחיק ביותר שסטיב מרטין לא פגש" ואוהבת
לבלות את זמנה הפנוי בשוטטות בדרכים צדדיות, תוך חיבור
חמשירים בפורטוגזית. היא מאמינה שיהיה נחמד לזכות בכמה
פרסים חשובים, והיא נהנית לכתוב על עצמה בגוף שלישי.

תקציר

איב נתקלה בסרטון ששינה את חייה, כשהסביר עד כמה צריכת הסוכר אחראית לתחלואה ולהשמנת היתר החולנית של האומה האמריקנית, כבר מילדות.
היא התחילה ללמוד את הנושא והחליטה לערוך ניסוי משפחתי: לאורך 12 חדשים חיו היא, בעלה ושתי בנותיהם ללא סוכר מוסף - כלומר, לא רק ללא ממתקים, אלא גם ללא כל מוצר מזון שמכיל תוסף סוכר כלשהו (כולל הסוכרים שנחשבים "בריאים").
זו הייתה שנה לא פשוטה לכל בני המשפחה, שעמדו בפני אתגרים לא קלים ומצאו להם פתרונות מקוריים, מוצלחים יותר ופחות. אבל הניסוי הוכתר בהצלחה והוביל לתובנות מעניינות.
 
"היומן  שהלוואי וכתבתי בעצמי"
(דיוויד גילספי, מחבר הספר Sweet poison  ("רעל מתוק"), שהעניק השראה למחברת) 
 
"לספרה של שאוב יש פוטנציאל לשנות את האמונות העמוקות ביותר שלכם בנוגע לתענוג התמים הטמון בסוכר"
(בטסי שואו, בלוגרית וגולשת סנובורד אולימפית בעברה)
 
"על פניו, הקסם השנון של הספר, האנקדוטות... לא יכולים להסתיר את המטרה העמוקה יותר של שאובּ... הספר שלה... הוא תחליף הסוכר הטוב ביותר שנתקלתי בו אי פעם"
(הסופר רון פאוארס, זוכה פרס פוליצר)
 
"עתיר אינפורמציה וקורע מצחוק... איב ובעלה פיצחו כל שאלה ודילגו מעל כל משוכה עם כמות גדושה של הומור משובח"

פרק ראשון

אני אוהבת סוכר
 
סוכר ואני? עשינו יחד דרך ארוכה.
אני אוהבת סוכר. מתתתתההההה עליו. אני אוהבת כל מה שקשור בו: איך הוא הופך אירועים קטנים למיוחדים, ואירועים מיוחדים — לנפלאים. איך הוא מחולל קסם חם ומבעבע על פירות חמצמצים כמו ריבָּס (Rhubarb) או פירות יער, והופך אותם לעוגות ולריבות עסיסיות ומטריפות. איך הוא מתפצח בגרגיריות מושלמת בתוך העוגיות המעולות ביותר ואיך קובייה קטנה ממנו מוסיפה שלֵמוּת מארץ האגדות לקפוצ׳ינו איטלקי אמיתי.
ואני לא אתחיל אפילו לדבר על שוקולד.
הכרתי את כוחו של הסוכר מאז ומתמיד. כשהייתי בכיתה ז׳, קיבלנו מטלה: להכין מצגת ״עשה זאת בעצמך״ על נושא לבחירתנו. למרות שהייתי נבוכה, ביישנית עד כאב ומבוהלת עד מוות מעמידה בפני הכיתה, ידעתי בדיוק מה רציתי לעשות: הדגמה של שיטות שונות לקישוט עוגות על פני עוגה דו־שכבתית פשוטה שאפיתי.
קלי קלות.
כשהגיע יום המצגות, הייתי מבועתת, אבל נרגשת — אחרי הכול, חשבתי, מה כבר יכול להתפקשש עם נושא כמו עוגה? כשהגיע תורי קמתי, חנוטה בסווטשרט היפה ביותר שלי ועם סיכות ראש מקושטות, וניגשתי ללמד את ילדי הכיתה כיצד להכין עוגות יפות ומעניינות יותר, דבר שאני בטוחה שנראה לחבריי הטרום־מתבגרים פשוט מרתק. השנה הייתה 1982, להזכירכם, לפני שמרתה סטיוארט עשתה לבישול ואפייה תוצרת בית מה שאדוארד קולן עשה לחיוורון המבהיל.2 אפייה של עוגות ועוגיות לא נחשבה אפילו לרבע קוּלית; זה נחשב למה שסבתות עושות בזמן שהן לא סורגות שמיכות טלוויזיה בגוני חרדל ואבוקדו.
2 אדוארד קולן הוא דמות של נער־ערפד מסדרת ספרי הפנטזיה דמדומים. (המתרגמת)
מכל מקום, נראה היה שהכול הולך לא רע — עד שהגעתי לקטע של יצירת דוגמאות בציפוי הסוכר באמצעות שיניים של מזלג. אחרי שבבי השוקולד והוספת אבקת סוכר דרך מסננת, זה היה אמור להיות הגראנד פינאלה שלי. באותו הרגע קלטתי — לזוועתי — ששכחתי. את. המזלג.
אוי.
זה היה אחד מתוך סדרה של רגעים בכיתה ז׳, שבהם קיוויתי בכל מאודי שיהיה לי שריון שאוכל להתכרבל בתוכו ולהיעלם, אבל מכיוון שלא היה לי, החלפתי צבעים לגוון חינני של סלק וניסיתי להציג בפנטומימה את הקטע של המזלג. אני מניחה שכבר קרו ביזיונות גדולים מזה בתחום תרבות הנאום, אבל אז לא חשבתי ככה.
בכל מקרה, למרות פדיחת המזלג וכישורי הנאום המזעזעים שלי, לא הכול היה אבוד. המורה שלי אמנם אהבה את ההרצאה, אבל בעיקר השתגעה מהעוגה. אני זוכרת במדויק את מראה פניה העגולים והוורודים, הקורנים, בזמן שכולנו חפרנו בפרוסות העוגה שלנו.3 קיבלתי את מה שהיה, על פי כל קנה מידה, ציון ״מעולה״ בלתי מוצדק לחלוטין. זו הייתה הוכחה מספקת עבורי לעוצמתה של המתיקות.
3 רגע, איך אכלנו את העוגה? כי זה הרי היה כל הסיפור — לא היה לי מזלג, נכון? בחיי שאין לי מושג. אולי השתמשנו בכפיות? באצבעות? בצ׳ופסטיקס?
עד כמה שאני זוכרת, תמיד אהבתי לאפות. פעם, כשהייתי אולי בת שבע או שמונה, הכנתי תפריט בכתב יד מוקפד והזמנתי את כל המשפחה ל״מסעדה״ שלי. ניתוח מדוקדק של התפריט ההוא כיום מגלה שנתתי לאמא לדאוג למנה הראשונה הזניחה של סטייק ותפוחי אדמה בתנור (או מה שזה לא יהיה), בזמן שהתמקדתי במה שהיה חשוב באמת: עוגת תפוחים לקינוח. על כריכת התפריט אפילו התנוסס איור מסוגנן של מנת הדגל. מבחינתי, אני הכנתי את ארוחת הערב.
כמו רוב הילדים, ידעתי שקינוח הוא משהו מיוחד, קסום. מדי פעם הייתה אמא שלי הופכת בקלילות ערימת פירות לפאי, ונותנת לנו את שאריות הבצק, שאותו היינו אחי ואני מגלגלים לכדורים קטנים ואוכלים כמו שהם בזמן שטיפסנו על עצים בחצר האחורית.
השתוקקתי לתנור הצעצוע ״אפייה בקלות״, שאוכל להכין בו את מרקחות הקסם שלי, אבל למרבה הצער התעלם סנטה קלאוס משאיפותיי הקולינריות (כשם שהתעלם מבקשתי לקבל ראש ברבי לעיצוב תסרוקות וסט תחתונים וגופייה של ווֹנדרווּמן). אז הצקתי לאמא שלי שתרשה לי להשתמש בתנור האמיתי, עד שלבסוף היא הסכימה.
אפיתי עוגות מאז שיכולתי להגיע אל השיש במטבח. אני זוכרת את תחושת ההלם בפעם הראשונה שענן קמח ריחף באוויר בגלל שהפעלתי את המערבל בעוצמה גבוהה מדי, מהר מדי; את האכזבה הענקית שלי בפעם הראשונה שניסיתי לאפות על פי מתכון ללא אחד מחומרי הגלם העיקריים (אבקת אפייה, אולי? זאת אומרת, כמה חשובה כבר יכולה החצי כפית הזאת להיות?) ויצא לי סוג של בוץ מחומם.
ובכל זאת, אפיתי בכל פעם שמישהו מצמץ — למשפחה שלי, לשכנה, לכלב של השכנה, למי שזה לא יהיה. כולם תמיד נהנו כשאפיתי. אולי חוץ מאמא, שניקתה אחריי בסבלנות. אחרי הכול, מי לא אוהב קינוח? קינוח היה בשבילי, ועדיין הוא כזה, ביטוי אולטימטיבי לאהבה — הוא מעֵבר לארוחה; הוא מעֵבר לחומר. זה משהו נוסף, דבר מיוחד שנוצר משום שמישהו פשוט רצה שתקבל אותו... יותר משרצו להאכיל אותך, רצו לשמח אותך. בגיל צעיר עשיתי את הקישור שסוכר הוא המקבילה האכילה לאהבה.
למדתי גם שמניעת סוכר היא עונש נורא. פעם, כששמרה עלינו שמרטפית שלא ממש השגיחה, חשבתי על רעיון: לקחת כמה פיצ׳פקעס נוצצים מקופסת התכשיטים של אמא אל גינת השעשועים ולקשט בהם את יצירות ארגז החול שלי. מובן שברגע שרצתי לשחק במקום אחר, התכשיטים נעלמו ופתאום מצאתי את עצמי בצרה גדולה, ענקית, אדירה. חפוית ראש ושטופת דמעות חיכיתי כמו אסירה לגזר הדין. לבסוף הונחתה ההוראה מלמעלה: אין קינוח. למשך חודש שלם.
אולי זה לא נשמע לכם קשה, אבל האמינו לי, זה היה העונש היעיל ביותר שהם יכלו להעלות בדעתם. הייתי פעורת פה והמומה. חודש ימים? זה היה כאילו לעולמים. אני עלולה להיגמר לפני החודש הזה. למה שלא ייתנו לי מכות וזהו?
אבל הצפייה בבני משפחתי בעודם אוכלים פרוסה מהעוגה־הצהובה־עם־הציפוי־שמתקלף־ממנה־בחתיכה־אחת לא הייתה הדבר הכי גרוע. הדבר הגרוע מכול היה שזה היה החודש, ה־חודש, שבו עמד לחול אירוע מיוחד מאוד: מסיבת ״גלידת סאנדיי בעיצוב עצמי של הנסיכה האינדיאנית״.
אלו. הים. אדי. רים.
מעולם לא הייתי במסיבת ״גלידה מעשה ידיך״, אבל באותה תקופה זה נשמע לי כמו הדבר הכי שווה בעולם. הייתי יותר מאשר הרוסה. הייתי בהלם. ״נסיכות אינדיאניות״ הייתה פעילות במימון ימק״א (בתקופה הטרום פוליטיקלי־קורקט, כמובן). זה היה די דומה לצופים ולשאר תנועות הנוער בכך שהיו המון פעולות יצירה וצעידה משותפת בתהלוכות מקומיות, אבל הרעיון שמאחורי ״נסיכות אינדיאניות״ היה לקיים פעילות אבות ובנות שתחזק את הקשר ביניהם, ולכן ידעתי שאבא יהיה זה שייקח אותי. האם הוא יישבר? תהיתי. האם הוא לא יתגמש, אפילו קצת, למראה כל האושר הפוטנציאלי הזה שנמצא מחוץ להישג ידה של הנסיכה האינדיאנית המתוקה שלו?
ובכן, התשובה הייתה שלילית. למרות שאבא שלי ידוע כטיפונת רכרוכי, אני מניחה שאמא הכינה אותו מראש: אין קינוח זה אין־קינוח־סוף־פסוק. ישבתי והתבוננתי בכל החברות שלי והאבות שלהן עורמים בקערות את מה שנראה היה לי אז כמו שילוב המרכיבים הטעים ביותר שיכול להיות — לא רק גלידה וסוכריות צבעוניות, אלא גם סוכריות M&M׳s, שוקולד חם וטופי, ואפילו תרסיס קצפת! אררררררררר!!!!!!!! הייתי בגיהנום.
שיהיה ברור: מעולם לא נגעתי שוב בחפצים של אמא שלי. אף לא פעם אחת.
מאז עבר הרבה זמן; בגיל ההתבגרות, בקולג׳ ובשנים הראשונות שלי כאישה צעירה המשכתי לאפות, ואפילו התחלתי להתעניין בבישול של ממש. לא הכרתי אף אחד בקולג׳ שהתעניין כמוני בדברים האלה. כמעט כל מי שהכרתי היה מוכן שילעיטו אותו בכל מה שהוגש במגוון חדרי האוכל של הקמפוס. אני התעקשתי לבטל את ההרשמה שלי לארוחות בקמפוס ולערוך את ניסויי המזון העצמאיים שלי במטבחון המעונות שבקצה המסדרון. בזמן ששותפיי לקומה גילו את חטיפי הג׳לי או התווכחו על ״המבוכים והדרקונים״ שלהם, אני הכנתי חומוס בחדר שלי, קניתי קינואה בתפזורת בחנות הקואופרטיב בדאונטאון, וניסיתי להבין איך לנקות שרימפס. כשפאי התפוחים שאפיתי ליום ההולדת של חברה נגנב מהמקרר המשותף, נטרפתי. נגנב! העוגה, התבנית — הכול נעלם. יכולתי (כמעט) להבין איך גונבים ממישהו כסף, אבל אוכל? קינוח? עוגת יום הולדת? מה, אין לברברים האלה טיפת אנושיות?
ברור שלא. מדובר היה בחבורת צעירים ש״מטבח גורמה״ היה מבחינתם מקלות מוצרלה מה״גזלן״ הנייד. מגיל צעיר הייתי לגמרי לא מסונכרנת עם בני גילי בכל הקשור לתשוקתי למזון.
יחד עם זאת, היה לי מזל גדול בחיים: מעולם לא הייתי צריכה לרדת במשקל, כך שדיאטות אופנתיות באו והלכו מבלי שהרגשתי צורך להתייחס אליהן. דיאטה דלת פחמימות, דיאטה דלת שומן, דיאטת אטקינס, דיאטת סאות׳ ביץ׳, דיאטת סוג הדם, דיאטת ״אכול כמה כבד ופיסטוקים שתרצה״... מכולן התעלמתי. היחידה שמשכה את תשומת לבי בשנות התשעים המאוחרות הייתה דיאטת מכסחי הסוכר הפופולארית, שהתבססה על ויתור על סוכר מעובד ועל קמח לבן. ״למה לא לוותר פשוט על אוכל, וזהו?!״, גיחכתי לעצמי בכל פעם שאחד ממכריי הצהיר שירד ״טוֹנה״ הודות לדיאטת מכסחי הסוכר. זה עצבן אותי. העליבה אותי האפשרות שעוגות ומאפים — העוגות שלי, המאפים שלי — שנוצרו מלכתחילה באהבה, יכלו להיחשב למזיקים. מזיקים! ״זאת ממש הגזמה. מה, כבר אסור ליהנות משום דבר?״
ברצינות. עד כמה הנאה מקינוח יכולה להיות מזיקה?

איב א. שאוב

איב א. שאובּ חיה עם בני משפחתה בוורמונט ונהנית לערוך
בהם ניסויים כדי לכתוב עליהם. היא נבחרה על ידי חבריה
בתיכון ל"אדם המצחיק ביותר שסטיב מרטין לא פגש" ואוהבת
לבלות את זמנה הפנוי בשוטטות בדרכים צדדיות, תוך חיבור
חמשירים בפורטוגזית. היא מאמינה שיהיה נחמד לזכות בכמה
פרסים חשובים, והיא נהנית לכתוב על עצמה בגוף שלישי.

סקירות וביקורות

מה קרה במשפחה שוויתרה על סוכר למשך שנה רחל טלשיר הארץ 19/11/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
מה קורה לגוף אחרי שנה בלי סוכר? יפעת סני וואלה! 14/04/2014 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: גליה אלוני-דגן
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2015
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 286 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

מה קרה במשפחה שוויתרה על סוכר למשך שנה רחל טלשיר הארץ 19/11/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
מה קורה לגוף אחרי שנה בלי סוכר? יפעת סני וואלה! 14/04/2014 לקריאת הסקירה המלאה >
שנה ללא סוכר איב א. שאוב
אני אוהבת סוכר
 
סוכר ואני? עשינו יחד דרך ארוכה.
אני אוהבת סוכר. מתתתתההההה עליו. אני אוהבת כל מה שקשור בו: איך הוא הופך אירועים קטנים למיוחדים, ואירועים מיוחדים — לנפלאים. איך הוא מחולל קסם חם ומבעבע על פירות חמצמצים כמו ריבָּס (Rhubarb) או פירות יער, והופך אותם לעוגות ולריבות עסיסיות ומטריפות. איך הוא מתפצח בגרגיריות מושלמת בתוך העוגיות המעולות ביותר ואיך קובייה קטנה ממנו מוסיפה שלֵמוּת מארץ האגדות לקפוצ׳ינו איטלקי אמיתי.
ואני לא אתחיל אפילו לדבר על שוקולד.
הכרתי את כוחו של הסוכר מאז ומתמיד. כשהייתי בכיתה ז׳, קיבלנו מטלה: להכין מצגת ״עשה זאת בעצמך״ על נושא לבחירתנו. למרות שהייתי נבוכה, ביישנית עד כאב ומבוהלת עד מוות מעמידה בפני הכיתה, ידעתי בדיוק מה רציתי לעשות: הדגמה של שיטות שונות לקישוט עוגות על פני עוגה דו־שכבתית פשוטה שאפיתי.
קלי קלות.
כשהגיע יום המצגות, הייתי מבועתת, אבל נרגשת — אחרי הכול, חשבתי, מה כבר יכול להתפקשש עם נושא כמו עוגה? כשהגיע תורי קמתי, חנוטה בסווטשרט היפה ביותר שלי ועם סיכות ראש מקושטות, וניגשתי ללמד את ילדי הכיתה כיצד להכין עוגות יפות ומעניינות יותר, דבר שאני בטוחה שנראה לחבריי הטרום־מתבגרים פשוט מרתק. השנה הייתה 1982, להזכירכם, לפני שמרתה סטיוארט עשתה לבישול ואפייה תוצרת בית מה שאדוארד קולן עשה לחיוורון המבהיל.2 אפייה של עוגות ועוגיות לא נחשבה אפילו לרבע קוּלית; זה נחשב למה שסבתות עושות בזמן שהן לא סורגות שמיכות טלוויזיה בגוני חרדל ואבוקדו.
2 אדוארד קולן הוא דמות של נער־ערפד מסדרת ספרי הפנטזיה דמדומים. (המתרגמת)
מכל מקום, נראה היה שהכול הולך לא רע — עד שהגעתי לקטע של יצירת דוגמאות בציפוי הסוכר באמצעות שיניים של מזלג. אחרי שבבי השוקולד והוספת אבקת סוכר דרך מסננת, זה היה אמור להיות הגראנד פינאלה שלי. באותו הרגע קלטתי — לזוועתי — ששכחתי. את. המזלג.
אוי.
זה היה אחד מתוך סדרה של רגעים בכיתה ז׳, שבהם קיוויתי בכל מאודי שיהיה לי שריון שאוכל להתכרבל בתוכו ולהיעלם, אבל מכיוון שלא היה לי, החלפתי צבעים לגוון חינני של סלק וניסיתי להציג בפנטומימה את הקטע של המזלג. אני מניחה שכבר קרו ביזיונות גדולים מזה בתחום תרבות הנאום, אבל אז לא חשבתי ככה.
בכל מקרה, למרות פדיחת המזלג וכישורי הנאום המזעזעים שלי, לא הכול היה אבוד. המורה שלי אמנם אהבה את ההרצאה, אבל בעיקר השתגעה מהעוגה. אני זוכרת במדויק את מראה פניה העגולים והוורודים, הקורנים, בזמן שכולנו חפרנו בפרוסות העוגה שלנו.3 קיבלתי את מה שהיה, על פי כל קנה מידה, ציון ״מעולה״ בלתי מוצדק לחלוטין. זו הייתה הוכחה מספקת עבורי לעוצמתה של המתיקות.
3 רגע, איך אכלנו את העוגה? כי זה הרי היה כל הסיפור — לא היה לי מזלג, נכון? בחיי שאין לי מושג. אולי השתמשנו בכפיות? באצבעות? בצ׳ופסטיקס?
עד כמה שאני זוכרת, תמיד אהבתי לאפות. פעם, כשהייתי אולי בת שבע או שמונה, הכנתי תפריט בכתב יד מוקפד והזמנתי את כל המשפחה ל״מסעדה״ שלי. ניתוח מדוקדק של התפריט ההוא כיום מגלה שנתתי לאמא לדאוג למנה הראשונה הזניחה של סטייק ותפוחי אדמה בתנור (או מה שזה לא יהיה), בזמן שהתמקדתי במה שהיה חשוב באמת: עוגת תפוחים לקינוח. על כריכת התפריט אפילו התנוסס איור מסוגנן של מנת הדגל. מבחינתי, אני הכנתי את ארוחת הערב.
כמו רוב הילדים, ידעתי שקינוח הוא משהו מיוחד, קסום. מדי פעם הייתה אמא שלי הופכת בקלילות ערימת פירות לפאי, ונותנת לנו את שאריות הבצק, שאותו היינו אחי ואני מגלגלים לכדורים קטנים ואוכלים כמו שהם בזמן שטיפסנו על עצים בחצר האחורית.
השתוקקתי לתנור הצעצוע ״אפייה בקלות״, שאוכל להכין בו את מרקחות הקסם שלי, אבל למרבה הצער התעלם סנטה קלאוס משאיפותיי הקולינריות (כשם שהתעלם מבקשתי לקבל ראש ברבי לעיצוב תסרוקות וסט תחתונים וגופייה של ווֹנדרווּמן). אז הצקתי לאמא שלי שתרשה לי להשתמש בתנור האמיתי, עד שלבסוף היא הסכימה.
אפיתי עוגות מאז שיכולתי להגיע אל השיש במטבח. אני זוכרת את תחושת ההלם בפעם הראשונה שענן קמח ריחף באוויר בגלל שהפעלתי את המערבל בעוצמה גבוהה מדי, מהר מדי; את האכזבה הענקית שלי בפעם הראשונה שניסיתי לאפות על פי מתכון ללא אחד מחומרי הגלם העיקריים (אבקת אפייה, אולי? זאת אומרת, כמה חשובה כבר יכולה החצי כפית הזאת להיות?) ויצא לי סוג של בוץ מחומם.
ובכל זאת, אפיתי בכל פעם שמישהו מצמץ — למשפחה שלי, לשכנה, לכלב של השכנה, למי שזה לא יהיה. כולם תמיד נהנו כשאפיתי. אולי חוץ מאמא, שניקתה אחריי בסבלנות. אחרי הכול, מי לא אוהב קינוח? קינוח היה בשבילי, ועדיין הוא כזה, ביטוי אולטימטיבי לאהבה — הוא מעֵבר לארוחה; הוא מעֵבר לחומר. זה משהו נוסף, דבר מיוחד שנוצר משום שמישהו פשוט רצה שתקבל אותו... יותר משרצו להאכיל אותך, רצו לשמח אותך. בגיל צעיר עשיתי את הקישור שסוכר הוא המקבילה האכילה לאהבה.
למדתי גם שמניעת סוכר היא עונש נורא. פעם, כששמרה עלינו שמרטפית שלא ממש השגיחה, חשבתי על רעיון: לקחת כמה פיצ׳פקעס נוצצים מקופסת התכשיטים של אמא אל גינת השעשועים ולקשט בהם את יצירות ארגז החול שלי. מובן שברגע שרצתי לשחק במקום אחר, התכשיטים נעלמו ופתאום מצאתי את עצמי בצרה גדולה, ענקית, אדירה. חפוית ראש ושטופת דמעות חיכיתי כמו אסירה לגזר הדין. לבסוף הונחתה ההוראה מלמעלה: אין קינוח. למשך חודש שלם.
אולי זה לא נשמע לכם קשה, אבל האמינו לי, זה היה העונש היעיל ביותר שהם יכלו להעלות בדעתם. הייתי פעורת פה והמומה. חודש ימים? זה היה כאילו לעולמים. אני עלולה להיגמר לפני החודש הזה. למה שלא ייתנו לי מכות וזהו?
אבל הצפייה בבני משפחתי בעודם אוכלים פרוסה מהעוגה־הצהובה־עם־הציפוי־שמתקלף־ממנה־בחתיכה־אחת לא הייתה הדבר הכי גרוע. הדבר הגרוע מכול היה שזה היה החודש, ה־חודש, שבו עמד לחול אירוע מיוחד מאוד: מסיבת ״גלידת סאנדיי בעיצוב עצמי של הנסיכה האינדיאנית״.
אלו. הים. אדי. רים.
מעולם לא הייתי במסיבת ״גלידה מעשה ידיך״, אבל באותה תקופה זה נשמע לי כמו הדבר הכי שווה בעולם. הייתי יותר מאשר הרוסה. הייתי בהלם. ״נסיכות אינדיאניות״ הייתה פעילות במימון ימק״א (בתקופה הטרום פוליטיקלי־קורקט, כמובן). זה היה די דומה לצופים ולשאר תנועות הנוער בכך שהיו המון פעולות יצירה וצעידה משותפת בתהלוכות מקומיות, אבל הרעיון שמאחורי ״נסיכות אינדיאניות״ היה לקיים פעילות אבות ובנות שתחזק את הקשר ביניהם, ולכן ידעתי שאבא יהיה זה שייקח אותי. האם הוא יישבר? תהיתי. האם הוא לא יתגמש, אפילו קצת, למראה כל האושר הפוטנציאלי הזה שנמצא מחוץ להישג ידה של הנסיכה האינדיאנית המתוקה שלו?
ובכן, התשובה הייתה שלילית. למרות שאבא שלי ידוע כטיפונת רכרוכי, אני מניחה שאמא הכינה אותו מראש: אין קינוח זה אין־קינוח־סוף־פסוק. ישבתי והתבוננתי בכל החברות שלי והאבות שלהן עורמים בקערות את מה שנראה היה לי אז כמו שילוב המרכיבים הטעים ביותר שיכול להיות — לא רק גלידה וסוכריות צבעוניות, אלא גם סוכריות M&M׳s, שוקולד חם וטופי, ואפילו תרסיס קצפת! אררררררררר!!!!!!!! הייתי בגיהנום.
שיהיה ברור: מעולם לא נגעתי שוב בחפצים של אמא שלי. אף לא פעם אחת.
מאז עבר הרבה זמן; בגיל ההתבגרות, בקולג׳ ובשנים הראשונות שלי כאישה צעירה המשכתי לאפות, ואפילו התחלתי להתעניין בבישול של ממש. לא הכרתי אף אחד בקולג׳ שהתעניין כמוני בדברים האלה. כמעט כל מי שהכרתי היה מוכן שילעיטו אותו בכל מה שהוגש במגוון חדרי האוכל של הקמפוס. אני התעקשתי לבטל את ההרשמה שלי לארוחות בקמפוס ולערוך את ניסויי המזון העצמאיים שלי במטבחון המעונות שבקצה המסדרון. בזמן ששותפיי לקומה גילו את חטיפי הג׳לי או התווכחו על ״המבוכים והדרקונים״ שלהם, אני הכנתי חומוס בחדר שלי, קניתי קינואה בתפזורת בחנות הקואופרטיב בדאונטאון, וניסיתי להבין איך לנקות שרימפס. כשפאי התפוחים שאפיתי ליום ההולדת של חברה נגנב מהמקרר המשותף, נטרפתי. נגנב! העוגה, התבנית — הכול נעלם. יכולתי (כמעט) להבין איך גונבים ממישהו כסף, אבל אוכל? קינוח? עוגת יום הולדת? מה, אין לברברים האלה טיפת אנושיות?
ברור שלא. מדובר היה בחבורת צעירים ש״מטבח גורמה״ היה מבחינתם מקלות מוצרלה מה״גזלן״ הנייד. מגיל צעיר הייתי לגמרי לא מסונכרנת עם בני גילי בכל הקשור לתשוקתי למזון.
יחד עם זאת, היה לי מזל גדול בחיים: מעולם לא הייתי צריכה לרדת במשקל, כך שדיאטות אופנתיות באו והלכו מבלי שהרגשתי צורך להתייחס אליהן. דיאטה דלת פחמימות, דיאטה דלת שומן, דיאטת אטקינס, דיאטת סאות׳ ביץ׳, דיאטת סוג הדם, דיאטת ״אכול כמה כבד ופיסטוקים שתרצה״... מכולן התעלמתי. היחידה שמשכה את תשומת לבי בשנות התשעים המאוחרות הייתה דיאטת מכסחי הסוכר הפופולארית, שהתבססה על ויתור על סוכר מעובד ועל קמח לבן. ״למה לא לוותר פשוט על אוכל, וזהו?!״, גיחכתי לעצמי בכל פעם שאחד ממכריי הצהיר שירד ״טוֹנה״ הודות לדיאטת מכסחי הסוכר. זה עצבן אותי. העליבה אותי האפשרות שעוגות ומאפים — העוגות שלי, המאפים שלי — שנוצרו מלכתחילה באהבה, יכלו להיחשב למזיקים. מזיקים! ״זאת ממש הגזמה. מה, כבר אסור ליהנות משום דבר?״
ברצינות. עד כמה הנאה מקינוח יכולה להיות מזיקה?