פתח דבר
ארבעים שמות
הייתי בביתי בווירג'יניה ביץ', בכוננות, כשהתחילו להגיע המסרונים.
זה היה באוגוסט 2011, והעיר היתה מפוצצת בתיירים. בכל יום חלפתי במכונית על פני אנשים בחופשה בדרכם ליום בילוי בחוף. השתדלתי להתרחק מהטיילת שלאורך חופי הרחצה, עם דוכני החולצות ומגרשי המיני גולף שמשכו אליהם את הנופשים צרובי־השמש. התיירים היו באווירה של ים וחוף, אבל אני הצלחתי לחשוב רק על אפגניסטן וההצבה הבאה שלי.
הקרקס הגדול בהשתתפות כל המכובדים והמנהיגים הפוליטיים נגמר סוף־סוף. עכשיו, המחשבה על משימה נוספת מעבר לים גרמה לי למתוח את הרצועה כמו כלב, קצר־רוח כבר לחזור לעבודה. אבל תחילה היה עלי לשרוד את תקופת הכוננות.
כוננות היתה הדבר הכי גרוע.
הכול היה "ספינים", אחד אחרי השני. קיבלנו תדרוך מודיעיני שבועי מעודכן מכל המוקדים הבוערים בעולם, וזה רק החמיר את המצב. כולנו רצינו לעבוד, לצאת למשימות בשטח. אבל במהלך הכוננות כל מה שיכולנו לעשות זה להתכונן לִמשימות שמן הסתם לא יתממשו לעולם. בחו"ל זה היה שגרתי — לקבל משימה, לגבש תוכנית, ואחרי כמה שעות להוציא אותה לפועל. אבל רוב המבצעים שהיינו מעורבים בהם במהלך הכוננות היו מבצעי מגירה שגובשו בלהט הרגע ובסופו של דבר התפוגגו. היינו מתכנסים, מתכננים את המבצע, ואז שוב מתפזרים כי בוושינגטון החליטו על אפשרות אחרת, או כי המוקד הבוער כבר התקרר. ואם לא די בכך, אמנם גרנו בבית, אך למעשה היה לנו מעט מאוד זמן להיות עם המשפחה. היינו חייבים לשמור על מרחק מהמשפחות שלנו, כי אף פעם לא ידענו מתי ניעלם פתאום. אני הייתי מאפסן אותם באותו תא במוח ששימש אותי בשטח. מבחינתי, לא באמת הייתי שם במהלך הכוננות, גם אם הורי יכלו לצלצל אלי.
אני יודע שככה הרגישו כל חברי הצוות. כולנו פשוט רצינו להתחיל באקשן.
זו היתה שעת בין ערביים, בדיוק סיימתי לאכול ארוחת ערב. אסור היה לנו לשתות או לבלות בתקופת כוננות. הדבר האחרון שמישהו רצה זה להגיע שיכור למשימה כלשהי. בעודי מתכונן לערב רגוע מול הטלוויזיה, התחלתי לקבל רצף של מסרונים על התרסקות מסוק. ובכולם אותה הודעה.
"נפל CH-47 באפגניסטן. שלנו?"
אנחנו קראנו לזה "רומינט" (rumor intelligence), תערובת של חדשות אמיתיות ושמועות שלעתים קרובות התבררו כקשקוש. למרבה הצער, הפעם התברר שזה אמיתי.
כבר אחרי מסרון אחד המחשבות שלי התחילו להשתולל. אם זה נכון, לא משנה אם מדובר ב'אריות הים', בכוח דלתא או בכוחות המיוחדים. הם היו חברים לנשק באותו מאבק. התקשרתי לחבר טוב שהיה בפַּלגָה שהוצבה מעבר לים. הוא לא נסע עם הצוות שלו כי נשאר בבית לטפל באמו החולה. חשבתי שאולי הוא יודע משהו.
אין תשובה.
המשכתי לגולל את מספרי הטלפון והתקשרתי לכל מי שאולי יש לו מידע. ואז קיבלתי אישור.
"זה היה שלנו."
הבשורה הלמה בי כמו מכת חשמל. בעיני רוחי ראיתי את כל החברים שלי שבפלגה ההיא. השמועה פשטה, והטלפון הנייד שלי לא הפסיק לזמזם. אותה הודעה הופיעה שוב ושוב.
"זה היה שלנו."
התהפכה לי הבטן. לא הייתי מסוגל לשבת בשקט. פסעתי הלוך ושוב במטבח, בראש מורכן, עובר על ההודעות, מחכה לעוד מידע, אבל גם חושש ממנו. ידעתי שכל אנשי הצוות שלי התנדבו אינספור פעמים בדיוק במקום ההוא, ועשו את מה שעשו. בקלות יכולתי להיות גם אני במסוק הזה. לעזאזל, כמה חודשים קודם עברתי אפילו התרסקות מסוק. היה קשה יותר להיות בבית ולחכות לעדכון, תחושה שרוב הנשים ובנות־הזוג שלנו הכירו היטב.
אחרי זמן קצר כבר לא הייתי מסוגל להישאר לבד. שלפתי מארז של תריסר בירות מהמקרר והלכתי לביתו של חבר ל'אריות הים', במורד הרחוב. נצטרך את הבירות האלה הלילה.
אור השמש התעמעם, והרחובות היו ריקים מאדם. בזמן שצעדתי כמה בלוקים אל ביתו של החבר שלי, הבטתי סביבי על השכונה. בתים חדשים, ומעט עצים. בתי לבֵנים גדולים נחו על מדשאות מטופחות. בסופי השבוע התבוננתי בשכני טורחים על מדשאותיהם, מכסחים ומטפחים את השיחים עד שלמות. זה שיווה לרחובות מראה שלֵו.
רוב שכני לא היו מודעים לדברים שאני והחבר'ה שביקרו אצלי בבית עושים בזמן שהם בעבודה. כשחלפתי על פני הבתים, הייתי בטוח שהשכנים שלי חושבים על חופשת הקיץ שלהם, החשבונות שצריך לשלם, או מתלבטים באיזה משחק בייסבול יצפו הערב. פתאום הכתה בי התובנה, איזו תהום פעורה בין מה שקורה באפגניסטן לבין מה שקורה בבית. ידעתי שהשכנים שלי דואגים לחיילים ותומכים בהם, אבל לא היה להם מושג איך זה באמת, וכמה פעמים חברי הצוות שלי סיכנו את חייהם. המלחמה כמעט לא היתה נוכחת בחיי היומיום שלהם, למעֵט אותן משפחות שהמתינו בעורף לחייל שיחזור.
הם אף פעם לא יבינו כמה הַקרבה מתרחשת בצבא שלנו על בסיס יומיומי. לא יכולתי לעשות כלום כדי לשנות זאת, והלילה זה גם לא היה חשוב. הקורבן כבר הועלה. עכשיו נותר רק לוודא שהוא לא יישכח. הנֶתֶק בין אלה מאיתנו שסיכנו את חייהם לבין שאר המדינה מעולם לא נראה לי בוטה כל כך כמו באותו ערב שקט.
כשהגעתי לביתו של חברי, הוא פתח לי את הדלת באותו מבט מיוסר שהיה על פּנַי. הוא פשוט הנהן וסימן לי להיכנס פנימה. ניגשתי בדממה אל המקרר שלו והכנסתי את הבירה. לקחתי שני בקבוקים ומיהרנו לפרוש למרפסת האחורית; משפחתו נשארה בסלון.
חלצתי את פקק הבירה שלי ולקחתי לגימה ארוכה. לבירה לא היה שום טעם. חיפשתי רק את ההשפעה שלה. החבר שלי שתה בדממה וגולל הודעות בטלפון שלו. כך ישבנו זמן מה. איש מאיתנו לא דיבר. המסוק היה מלא בחברים שלנו, וכולם הלכו. זו היתה תחושה משתקת. כל מה שרצינו זה לצאת לפעולה, אבל לא היה שום דבר שיכולנו לעשות.
השמש שקעה סוף סוף, וחשכה מוחלטת ירדה על המרפסת. בקושי הצלחתי לזהות את פניו של החבר שלי בין הצללים. הוא לא טרח להדליק את האור מאחור. אני חושב ששנינו שמחנו עם החושך. הוא הקל קצת את האבל.
במשך חודשים היללו הפוליטיקאים וכלי התקשורת את 'אריות הים' בעקבות משימת אוסמה בן לאדן. אני לא יודע כמה פעמים שמעתי את המילה "גיבור" מופרחת לחלל האוויר. אנחנו לא משתמשים במילה הזאת בקלות, ובאיזשהו שלב היא כבר איבדה כל משמעות בקהילה שלנו. כל אחד הוא גיבור עכשיו.
לא באמת הפנמנו את גודל האובדן עד שהשמות התחילו להופיע על צג האייפון שלי.
הורדנו בירה אחרי בירה, וסיפרנו סיפורים על החבר'ה שהיו במסוק. שנינו התאמצנו להיזכר בסיפורים הכי טובים, הכי מצחיקים, על כל אחד מהם. לא חסרו כאלה. ההומור עוזר לנו לעבור את הרגעים הקשים והמלחיצים ביותר. פשפשנו בזיכרוננו אחר כל דבר שיגרום לנו לצחוק. כשהחבר שלי נכנס פנימה להביא עוד שתי בירות, צץ שם חדש על הצג.
ריי.
זה היכה בי כמו אגרוף בבטן. הנחתי את הטלפון על השולחן והתחלתי לפסוע הלוך ושוב על לוחות העץ של המרפסת. את ריי פגשתי לראשונה ב־1999, בחוף בסן דייגו. שנינו עמדנו להתחיל את BUD/S, קורס האימונים של 'אריות הים'. הוא למד בקולג' בלואיזיאנה. אחרי שנת לימודים אחת נכנע לתשוקה שלו להתגייס ל'אריות הים'. אני נכנעתי לעקצוץ הזה, שטרטר לי כל חיי, רק אחרי שהשלמתי את לימודי בקולג'. אני זוכר שעמדתי ליד ריי על החול, הבטנו בגלים והקשבנו למדריכים צועקים עלינו. הוא נראה נחוש, ממוקד. נדמה היה שכל הרעש והבלגן כלל אינם נוגעים לו.
ריי הצטייר כטיפוס די שקט עד שהכרת אותו. בניגוד אלי הוא היה ספורטאי מלידה. הוא שיחק כדורגל בתיכון, היה לו מבנה גוף צנום. עם הזמן ראיתי איך ריי עומד בהצטיינות ברוב האתגרים הפיזיים שהטילו עליו המדריכים. מה שחישל אותו זאת העקביות. את כל מה שעשינו — שחייה, ריצה בחוף, מירוץ מכשולים — הוא תמיד סיים בראש החבורה, בכל מצב ובכל תנאי.
שנינו סיימנו את BUD/S בדצמבר 1999. ריי הוצב בצוות 3 של 'אריות הים'. אני הוצבתי בצוות 5. כיוון שבסיס האם של שנינו היה בסן דייגו, התראינו ככל שיכולנו. אך לאור לוח המבצעים הצפוף שלנו, רוב הזמן נמצאנו משני צדי הגלובוס.
לריי היו תשע נשמות של חתול שחור.
חלק מהאירועים שריי יצא מהם בנס הפכו לאגדה. הוא נורה בצוואר כמה חודשים לפני שעבר את תהליך הסינון והתקבל לתוכנית האימונים של 'אריות הים (S&T, ראשי תיבות של Selection & Training — מיון והכשרה). הוא הוצב לחצי שנה בגואם יחד עם צוות 3. הוא וכמה מחבריו יצאו לבר כדי לחגוג את חג המולד. לאחר עימות קל עם כמה מקומיים, הם החליטו 'לסגור' את הערב. הם עלו על מונית, ובדרכם חזרה לבסיס רכן החוצה מתוך רכב סמוך אחד החבר'ה מהבר ופתח באש לעברם.
הקליעים ניתצו את חלונות המונית. אחד מהם פגע בריי בצוואר ויצא מהצד השני. לארי, לוחם נוסף שישב במונית, נפגע באוזן. הקליע יצא דרך האף שלו. נהג המונית הבהיל את שניהם לבית החולים. ריי עצר את הדם בחולצה שלו וצעד אל חדר המיון כדי לקבל טיפול.
חודשיים לאחר מכן הוא התייצב ל־S&T. הוא היה בכיתה שלי ועברנו יחד את הקורס, אך בדיוק כמו אחרי BUD/S, הוצבנו בפלגות שונות.
ועכשיו ריי מת. אני עדיין לא האמנתי לזה.
החבר שלי חזר עם סבב בירות נוסף וניער אותי מהסיוט שלי. ישבנו ושתקנו עוד כמה דקות. שנינו לקחנו את הטלפונים ועברנו על ההודעות. אבל עדיין חשבתי על ריי.
"הי," אמרתי. "ראית פעם את הסרטון ההוא של ריי באפגניסטן?"
החבר שלי צחקק לאישור.
"אני במקומו הייתי מת," הוא אמר.
ברוב הבקרים כשהגענו לעבודה ובדקנו את תיבות הדוא"ל שלנו, חיכה לנו שם סל"פ (סקירה לאחר פעולה; באנגלית: AAR — After Action Review). סל"פ הוא דוח שמחברים כל המעורבים במשימה כלשהי, ושכולל לפעמים גם צילומי וידיאו של תקיפת מל"ט. כל המשתתפים במשימה של אותו לילה — מטייסי המסוק דרך קציני המודיעין ועד לוחמי אריות הים — ניהלו דיון על כל הדברים שהצליחו וכל הדברים שהשתבשו במהלך המשימה. הסל"פים הופצו בתוך קהיליית המודיעין, כך שגם אם לא השתתפת במשימה, יכולת להפיק את אותם לקחים כמו הצוות בשטח. אחרי משימות מעניינות במיוחד, הסקירה הזו גם סיפקה לנו הרבה נושאי שיחה.
המשימה של ריי היתה צפיית חובה. הפלגה של ריי פעלה באפגניסטן. הכוח שלו הסתער על מקבץ מבנים מאחורי קיר בוץ. ריי היה אחד הצלפים המובילים וטיפס אל גג מבנה סמוך, שהשקיף על המתחם שבו התבצר מפקד הטאליבן, כך שיוכל לחפות על הכוח המסתער.
תוך כדי צפייה בסרטון, זיהיתי את המסתערים נעים לעבר מתחם היעד. עשיתי דברים כאלה כבר מיליון פעם, כך שידעתי בדיוק איך החבר'ה האלה מרגישים. ועדיין התרגשתי רק מלצפות בהם. אני יודע שהחושים שלהם בערו, דרוכים לשמוע דלת נפתחת או אבנים נגרסות תחת נעלי צ'יטה של לוחמי טליבאן.1 קלטתי שגם אני סורק את קירות המתחם בחיפוש אחר תנועה.
1 הערת המתרגם: בספרו הקודם, No Easy Day, מספר אואן על כך שלוחמי הטליבאן מתהלכים בנעליים שחורות מיוחדות מתוצרת 'צ'יטה' — חיקוי של 'פומה' — ושלוחמי הקומנדו האמריקנים למדו לזהותם לפי נעליים אלה. (הערת המתרגם)
ריי התקדם בצעדים זהירים בדרכו לעמדת החיפוי. אני בטוח שכל חריקה של גג הבוץ הדק הקפיאה אותו במקומו, בידיעה שצעד אחד לא נכון יסגיר את מיקומו לאנשים שאולי ישנים בתוך הבית.
הכוח המסתער סגר על היעד, ופתאום, בתנועה חדה, נפתחה דלת מבפנים, ממש מתחת לעמדה של ריי. ואז הציצה החוצה בבירור צורה של מטול אר־פי־ג'י — צינור דק עם ראש חץ בצורת חרוט מלפנים. הכול עצר לרגע אחד, אולי כמה שניות. ניחשתי שמישהו מתוך הבניין של ריי שמע אותו על הגג או שמע את הפטרול של המסתערים סביב המתחם. לוחם הטליבאן ניסה כנראה לזהות את אריות הים המתקרבים בחשכה. כעבור שניות ספורות הפגז חלף ביעף, פילס את דרכו ממש מול הכוח והתפוצץ במרחק מה.
גל ההדף מהפיצוץ היה חזק עד כדי כך, שמוטט את גג הבוץ. במרכז הגג נפער חור, כמו לוע ענק שבלע את ריי וזרק אותו אל לב הבית.
ריי נחת על ערימה של קורות עץ שבורות ובוץ. מבעד לענן האבק הוא ראה מיד חמישה לוחמי טליבאן, עם רובי קלצ'ניקוב בידיהם, ועל גופם אפודים עם מחסניות נוספות. כמה מהם שכבו על הרצפה, המומים מההדף.
לריי היו רק כמה שניות לקבל החלטה: להישאר בחדר ולירות בחמשת הלוחמים, או לצאת מהבית לפני ששאר אריות הים, שאולי לא ראו אותו נופל, יפתחו באש על הבניין.
ריי החליט לצאת מהבית.
הוא איתר חלון וזינק דרכו החוצה בקול נפץ עז. בסרטון ראיתי את ריי קורס החוצה מתוך החלון ונוחת למרגלות הקיר. ריי צעק אל חבריו לצוות והזדהה כאחד הטובים. הוא קיווה שאנשי הכוח המסתער יבינו שהוא לא אחד מאנשי הטאליבן. בסרטון ריי נראה מתרחק בגלגול מן החלון ושולף רימון בקור רוח. הוא השתופף מתחת לקצה אדן החלון והשליך את הרימון אל תוך הבית. מצילום המל"ט ריי נראה לי רגוע. כל התנועות שלו היו חלקות וזורמות. היתה לו הדרך שלו לגרום לצעד מטורף להיראות קל ממש.
ריי התרחק בגלגול מן החלון הפתוח וזינק לתפוס מחסה. הרימון התפוצץ והעלה עננה של הרס מתוך החור בגג. בתוך הבית הרסיסים קרעו את הלוחמים.
ריי, כמו רבים מאיתנו, שירת את ארצו במשך יותר מעשור ועבר לא מעט אירועים מסמרי שיער. התפקוד שלו חיזק אצל כל הצוות את התפיסות שחיינו לפיהן, ואני יודע שלראות אותו בביצועי השיא שלו היה מאוד אפקטיבי לכולנו ובהמשך אף הציל חיים.
כשישבתי במרפסת אצל החבר שלי, הצטערתי שלא זכיתי לעוד הזדמנות לשתות בירה עם ריי. את שארית הלילה בילינו בשיחות על חברים שנפלו ובניסיון לשכוח את כל היתר. לא עניין אותנו איך הם מתו. הדבר היחיד שעניין אותנו הוא שהם אינם.
כעבור כמה ימים התחילו לטפטף פרטים על ההתרסקות. היה חשוב שנלמד ממנה, כמו שלמדנו מהמשימה של ריי. החבר'ה שנפלו היו חלק מכוח תגובה מהירה באותו לילה. כוח תגובה מהירה הוא יחידת כוננות שממתינה בדרך כלל בקרבת משימה, ומוכנה לפעול כתגבור בהתרעה של רגע, אם העניינים משתבשים.
כוח של יחידת הריינג'רס יצא למשימת תקיפה ביעד בכפר ג'ו מיח' זָרין בעמק טאנג'י שבמחוז וארדאק. היעד הוצע תחילה לאריות הים, אך הם ויתרו עליו משום שאור הירח היה חזק מדי באותו לילה, והם סברו שמוטב לחכות לתנאים חשוכים יותר. אך לאחר הוויתור שלהם הריינג'רס החליטו לתקוף את היעד במקומם.
היעד היה מנהיג בכיר בטליבאן. חילופי אש פרצו כמעט מיד עם נחיתתם של הריינג'רס. לוחמי טליבאן מכל רחבי העמק הגיעו כדי להגן על המתחם. לאחר שעתיים לפחות של קרבות עזים, החלה קבוצה קטנה של לוחמי טליבאן לברוח. הריינג'רס קראו לעזרתו של כוח התגובה המהיר. הם חששו כי הקבוצה שהסתלקה כוללת בתוכה גם את המפקד ושומרי ראשו, והם לא רצו לאבד אותו.
כשהמסוק — שברשת הקשר נקרא בשם הקוד Extortion Seventeen — הגיע לעזרת הריינג'רס, ירה אחד מלוחמי הטליבאן אר־פי־ג'י שפגע ברוטור הזנב. לריי ולשאר הבחורים לא היה שום סיכוי.
כעבור יומיים טענו מפקדים באפגניסטן, כי הלוחם ששיגר את האר־פי־ג'י נהרג מהפצצת אף־16.
זה לא המתיק את הגלולה.
בהמשך החלו להתרוצץ שמועות על מלכודת מתוכננת. היו דיבורים על כך שהיעד היה פיתיון שנועד למשוך את לוחמי אריות הים אליו, ושהפלת המסוק היתה נקמה על הפשיטה על אוסמה בן לאדן. גם אם לא ברור מה קרה באמת, העובדה היא שההפלה של 'אקסטורשן 17' היתה טרגדיה. כוח תגובה מהירה מוזעק כמעט תמיד בגלל תקלה או שיבוש כלשהם. מסוכן להיות כוח תגובה מהירה. אין לו שום אלמנט הפתעה, במיוחד כשהוא מגיע במסוק צ'ינוק CH-47, שהוא בעצם אוטובוס הסעות מעופף. לפעמים כל הכישרון והמזל שבעולם לא יעזרו לך כשהגיע זמנך.
ככל שהמשיכו לזרום הפרטים באותו לילה, הסתבר לי שלא מעט חברי צוות נוספים איבדו את חייהם באפגניסטן. שלושים ושמונה חיילים ולוחמים נהרגו כשהאר־פי־ג'י פגע ב'אקסטורשן 17'. מתוכם יותר מעשרים היו אנשי 'אריות הים'. ההתרסקות היתה היום הקטלני ביותר בעשר שנות הלחימה באפגניסטן. מראה הארונות העטופים בדגלים, בדרכם לטקסי הלוויות, נחקק לנצח במוחי.
ריי, כמובן, לא היה החבר היחיד שאיבדתי בארבע־עשרה שנותי ב'אריות הים'. בזיכרון הטלפון הנייד שלי יש ארבעים שמות שלא אתקשר אליהם עוד לעולם. הרבה יותר מארבעים 'אריות ים' נהרגו מאז ה־11 בספטמבר, אך אלה היו הארבעים שהתמזל מזלי להכיר ולשרת איתם.
לעולם לא נזכה לשבת על כוס בירה ולהעלות זיכרונות מהוללים ממשימות עבר. לא יהיו עוד פיקניקים משותפים או טיולי שטח. כל הארבעים האלה הם יותר מעמיתים לעבודה או חברים. הם אחים. בכל פעם שאני מעלעל ברשימת אנשי הקשר שלי, אני נתקל בשם, ובן־רגע עולה בי זיכרון.
כולנו הגענו לסן דייגו עם אותו החלום. החיבור הזה העמיד בשורה אחת ילד מערבות אלסקה עם גולש מקליפורניה ועם מגדֵל חזירים מהמערב התיכון, שביום הראשון לאימונים ראה את הים לראשונה בחייו.
אני רדפתי אחרי החלום הזה מימי התיכון באלסקה ועד BUD/S. מהרגע שקיבלתי את הקלשון שלי — הסמל על התג ש'אריות הים' עונדים על מדיהם — ניסיתי להצטיין בכל משימה. עבורי ועבור רבים מחברי לצוות, הקבלה ל'אריות הים' היתה רק תחילתו של החלום. להצטיין כאיש צוות, לחתור לשיפור מתמיד, להיות שם בשביל האנשים שלידך — כל אלה הפכו לדת עבורנו.
מעולם לא נעשיתי קהה כלפי אובדן. אדרבה, ככל שהקריירה שלי התקדמה, הוא רק צרב בי יותר ויותר. חברי הקריבו הכול למען המדינה שלהם. במשך חודשים הם היו רחוקים ממשפחותיהם ומיקיריהם, סבלו שעות ארוכות בקור של הרי אפגניסטן, וחלקם, כמו החבר שלי ריי, שילמו את המחיר האולטימטיבי. איש מהם לא ראה בעצמו גיבור.
כעת עמדתי בפני החלטה.
במשך ארבע־עשרה שנה ניסיתי להיות ארי־הים הטוב ביותר שיכולתי. אבל עכשיו היה עלי להתגייס מחדש ולהישאר בצי את פרק הזמן הדרוש כדי להרוויח את הפנסיה שלי — עוד שש שנים — או לצאת החוצה ולמצוא אתגר חדש.
זו היתה ההחלטה המכבידה ביותר שאיתה התמודדתי בחיי. השירות כלוחם קומנדו באחד מצוותי העילית ה ■■■■■■ של ארצי היה יותר מסתם עבודה. זו היתה הזהות שלי, ואחד הדברים העיקריים שאפשרו לי להכניס סדר ומשמעות לחיי. הרי לא יכולתי לבצע משימות מעבר לים במשרה חלקית. ידעתי שברגע שאעזוב, הרכבת תמשיך ותשאיר אותי הרחק מאחור, ורוב הדברים שהכרתי במשך כל חיי הבוגרים ישתנו לנצח.
ההתלבטות גרמה לי לשכב לילות שלמים ולבחון את הקריירה שלי ואת האירועים והלקחים שהגדירו אותי. בסופו של דבר החלטתי לעזוב את הצי ולמצוא לעצמי דרך חדשה. לשם כך היה עלי להמציא את עצמי מחדש.
הוצאתו של הספר לאור זרקה אותי אל תוך עולם שמעולם לא הייתי בו קודם לכן, עולם שבו מיליוני אנשים שאף פעם לא פגשתי רצו פתאום לדבר איתי ולשמוע מה יש לי לומר. רוב האנשים שפגשתי הביעו תמיכה, אך היתה גם ביקורת. זה היה אתגר חדש, ולא הייתי בטוח שאימוני הקומנדו שלי הכינו אותי עבורו.
אחרי 13 שנים ו־13 הצבות, עזבתי את הצי כאיש מבצעים מיומן. אחת הסיבות לקושי לרדת מן הרכבת הדוהרת היתה שנכנסתי לתוך עולם שלא היה לי מושג אם כישורי יתאימו לו.
כשאנשים שומעים על 'אריות הים', הם מניחים שאנחנו גיבורי־על שקופצים ממטוסים ויורים ברעים. אנחנו אכן עושים את שני אלה, אך הכישורים האלה לא מגדירים אותנו. כשאנחנו טועים, אנחנו מנסים שוב ושוב ושוב עד שאנחנו מצליחים. אנחנו לא גיבורי־על. אנחנו פשוט מחויבים למטרה.
אין "מתכון סודי", אבל יש הרבה עבודה, מסירות ומוטיבציה.
האמת היא שלוחמי 'אריות הים' אינם סבורים שהם מיוחדים. אנחנו פשוט שואפים לבצע בהצטיינות יתרה את המשימות הבסיסיות ביותר. אחד מטובי המפקדים שהכרתי נהג לאתגר את פקודיו להתערות ולהיות חלק מהצוות.
"עד כמה אתם מוכנים לקחת חלק בעניין?" הוא היה שואל.
"כולם בעניין, כל הזמן" — זו היתה התשובה הקבילה היחידה.
אנחנו למדנו, לא פעם בדרך הקשה, איך להצטיין. להצטיין פירושו לתקשר זה עם זה, לבחון זה את זה, להוביל, להקשיב, ללמוד וללמד, יום־יום, שעה־שעה. זו לא רק היכולת לצעוד קילומטרים רבים בהרי אפגניסטן עם שלושים קילוגרם על הגב, אלא גם לאפשר לאחרים לבקר אותנו על טעויות שלנו. ולפעמים קשה יותר לשמוע ביקורת מחברים לנשק מאשר לשחות שעות בגלים הקרים.
למול האתגרים החדשים שניצבו בפנַי בשנה הראשונה אחרי שעזבתי את הצי, חזרתי שוב ושוב אל הדברים שלמדתי במהלך הקריירה שלי ב'אריות הים', ואל הרגעים והאנשים שאשא עמי ללא ספק עד יומי האחרון. הבנתי שהרגעים החשובים עבורי אינם הרגעים שהגיעו לכותרות. אלה המשימות שאין להן שֵם, שבהן אני וחברַי לצוות הועמדנו למבחן ולמדנו משהו ששיפר אותנו. אלה הטעויות שעשיתי, ולמזלי יצאתי מהן בחיים ולמדתי מהן כדי שלא אחזור עוד על אותה הטעות. הרגעים החשובים ביותר הם אלה שלימדו אותי מהי המשמעות האמיתית של אחוות 'אריות הים'.
הספר הזה עוסק ברגעים האלה, ובדברים שלמדתי מהם ומגדירים אותי כאדם.
אני מקווה כי העובדה שאיגדתי את הסיפורים הללו יחד תאפשר הצצה אינטימית אל חייו ועבודתו של 'ארי ים', ואל מה שלמדתי הן מאנשי הצוות ששירתו איתי והן מאלה שקדמו לי.
להיות 'ארי־ים' זו לא סתם עוד עבודה. זוהי מחויבות בלתי פוסקת לאתגר שוב ושוב את עצמך ואת חבריך לצוות, להתקיים במצב אבולוציה תמידי, שבו אתה בוחן את ההחלטות שלך ולומד מטעויות שלך כדי להביא את עצמך, ואת הצוות שלך, לכדי אפקטיביות מרבית.
הדברים שלמדתי במהלך הקריירה שלי הם מורשתם של לוחמים שאיבדנו, כמו ריי, וגם של יתר 'אריות הים', בעבר ובהווה, שהקדישו את חייהם למען הארץ הזו. רבים מהלקחים הללו נלמדו בדרך הקשה, באמצעות הקורבן שהקריבו חברים לנשק. הספר הזה מוקדש לאחַי.
'אריות הים' לומדים שעליהם לחנוך את הדור הצעיר ולהנחיל את המורשת שלהם ללוחמים שהגיעו אחריהם. כתבתי את לא גיבור משום שזה בדיוק מה שאני עומד לעשות.
