המורה

1.

 

המדרכה מורקה מן הדם. נהרות גשם, זרנוקי מים ומנקי הרחובות חברו לקרצף את האריחים לאחר שסולק אחרון השיירים. כנוּע המשיך הרחוב לספוג שיירות בני אדם, בדלי ניירות וסיגריות שהושלכו לעברו מבלי משים, עֲגלות ואופניים שהצטופפו בנתיבו הצר. ילדים שיחקו ונפלו אפיים ארצה, בעלי חיים הטילו צואתם, פחי זבל הועפו חזרה מרוקנים. מדי פעם בפעם הובהלו מעליו אלונקות. עלי העצים שנשרו נערמו וטואטאו. מי זכר עוד שליל סערה אחד, לפני כשלושים שנה, קפצה אל מותה אישה שהתגוררה בדירת הגג של אחד הבניינים שנותרו על תִלם. בדעה צלולה, באותה חומרה כמו צייקנית שבה נהגה לעשות הכול לפָנים, לשלם חשבונות, לשחות בבריכה או ללמד, באותה אכזריות קפואה שבה גירדה את לוח הכיתה בציפורניה הארוכות כדי לסמן לתלמידים לחדול להרעיש, קיפחה את חייה, המורה.

2.

 

איש לא הכיר את סיפור חייה של אלזה וייס. מעטים קראו לה בשמה. קראו לה כשם שקוראים לגנרל או לשריף, כשם שפונים לסמכות או לתפקיד שיש להתריע על בואם, סמכות ותפקיד שהיא עצמה יצרה יש מאין ושירתה במסירות שאותה לא חבה לאיש, לא לממונים עליה, גם לא לנתונים לפיקוחה, אלא לאיזה דבר נעלה ועלום, שאפשר שגם היא עצמה לא פענחה אותו עד תום. קראו לה כשם שמזמנים את אלת הזעם, מורה־גורגונה נוטת חסד, הבוחנת, דרך גל המשימות ששטפה בו את תלמידיה, אם בידם לעמוד בזה, אם יש להם סבולת, אם היא יכולה לבטוח בהם שיחזיקו מעמד, כמי שרוצה להרוס אותם רק מפני שביסוד הדברים היא מבקשת את אמונם.

אלזה וייס לא הותירה אחריה עדות. היא סירבה להעיד על עצמה ולאמיתו של דבר, סירבה לשוחח, אך גם להרצות או לחנך סירבה. מרחב פעולתה לא התפשט ולא ביקש לכבוש לעצמו עוד דרכים, להתערב בטעם שלנו, להשפיע על גורלנו, לעצב את המצפון או התודעה. לא שמענו מפיה משנה פילוסופית או פוליטית סדורה החושפת משהו מהשקפותיה העמוקות על ידיעה, אמת או אמונה. יכולנו אולי לשער. יכולנו לשער שאינה אישה מאמינה, שאינה שומרת כשרות או שבת. היה משהו בכעס שלה שלא היה כעסו של אדם מאמין. ואולי ההפך הוא הנכון, אף כי כל ישותה אמרה התרסה בפני סמכות. אם הייתה בה דתיות, היא התבטאה בַּדבקות ובטוטליות הקיצונית ששיוותה למטלותיה, באמונה היוקדת שליוותה את עשייתה. אפשר לומר שנתנה את נשמתה אילולא אל נכון לא הייתה זאת נשמתה שנמסרה, אלא משהו אחר.

תצלום אחד ויחיד, המקבע את דיוקן פניה פחות או יותר בשנות החמישים לחייה, תמונת פספורט נדירה שצולמה כשני עשורים לאחר בואה לארץ, חצה את כל ספרי המחזור, כאילו גם הוא נושא אותה איכות מְכלה המבקשת לְפַנות מקום למשהו אחר, משהו שאינו מסר או חזון, משהו המקנה למושג הזה, המורה, את מובנו הסגולי. פניה היו פני חייה. הן נשאו את הגאון והנוקשות של מי שאינה מדברת כמעט עם נפש חיה, פני מדונה וכוהנת מעיקות ומיוסרות, שמשהגיעו לשיא הבעתן הרושפת חרדת קיום שקהתה היו לפנים אטומות, למסכה המניסה את המבט. אי־אפשר היה להתבונן בה לאורך זמן מבלי להרגיש חוסר נוחות.

3.

 

אלזה וייס עשתה את דרכה ביעילות לבית הספר מדי בוקר בבוקרו, בצעידה ישרה, מהירה, מבלי להיעצר. כנראה נהגה ללכת במורד רחוב דיזנגוף, שם פנתה לאבן גבירול והמשיכה עד לשפרינצק, או שבחרה דווקא ברחובות הקטנים, הוברמן או מרמורק. ואולם איש לא חזה בה בעליל. איש לא נתקל בדמותה מחוץ לשעות בית הספר — בבתי הקפה, בתיאטרון, בגן מאיר, בספרייה העירונית של בית אריאלה, שם ישבה וקראה שעות ארוכות, בבריכה שבה נהגה לשחות — איש לא צפה בבואה או בצאתה. היא נכנסה לכיתה כמו משום מקום, מבקשת שיניחו לה לנפשה, להיראות כשהיא רוצה, לא להיראות כשאינה רוצה. ממילא אי־אפשר היה להדביק את הקצב הגא, הנמרץ והבוטח של הילוכה, שלא הזמין לצדו שום בן לוויה.

היא הייתה כבת שישים בעת שלימדה אותנו. פניה הקטנות, חרושות הקמטים, שיכולת לחפון בכף ידך, נראו כאילו שבץ זִקנה הלם בהן לפתע פתאום ועשאן למה שהן. הסֵבר החמור התארך בשל מחלפות ראשה שלופפו במתינות ובקפידה כמעשה קדָרות והורמו אל על בפירמידה מלכותית. לו שוחרר מן הסיכה הכהה שכלאה אותו באבזם, היה שערה מגיע עד למותניה ויוצר את הרושם הכוזב שמעולם לא סופר או גולח. מניפת השיער, שהתנשאה מעל גוף צר ודק מאוד, שטוח למראה, שנעטה חולצות כותנה וחצאיות מידי מצמר, שיוותה לה גובה מרוֹמם. עיניה היו ירוקות־אפורות, דהויות, מסכי נוזלים דלדלו את צבען, אלא שהאיפור הכחול הכבד שמרחה סביבן פקח אותן לרווחה והבליט את ארובותיהן כפחמים בוערים. שפתיה הבשרניות הנפוחות משהו, כאילו ננשכו פעמים רבות מדי, נמרחו באודם־אדמה. הגאון, ההבלטה, לא ביקשו לומר אני יפה, או אפילו אני נוכחת. הם ביטאו חוזק, מחאה, התנגדות. האיפור העמוס, שהתגרה בצורה היפה ושעמד בניגוד לגון הביגוד האפרורי המכובד, לא חתר על דרך ההפרזה המודעת לפדר את פניה ולעשותה נאה וצעירה יותר. הייתה בו הצהרה מסוג אחר: לא להתקרב, ומוטב: להרחיק, להתרחק. כאילו ניסתה להתחפש על ידי התנכרות לגופה, שאמד את שנותיה בחמדנות. ואולם היא לא התחפשה למורה. היא התחפשה למי שהיא, אחת ויחידה, נמרה למודת קרבות, יפה־כעורה המתנועעת בבהירות כאיילה, למרות שאי־אפשר היה לחרוז לה שום חיה אצילה, למרות ששום דבר נאצל לא נקשר בשמה או דבק בה. צבעיה היו צבעי מלחמה, כמו קידמו קרב סמוי שבתוכו הייתה לכודה, מבשרים לנו שביסוד המיקרו־ציוויליזציה שכונַנּו אנו, תלמידי התיכון, עמדה חברה פראית שטרם התוודענו אליה, חברה שהיא מגלמת בעצם הווייתה וניסיון חייה, מבלי שתטען לכתר של מנהיג. אילו היינו ילדים, אולי היה בכוחנו להפנות אליה בקשות אלמנטריות שהיו מטלטלות את עולמה. אבל היינו בגיל ההתבגרות, לא חשפנו את עצמנו אלא את מה שהתגלע בעל כורחנו בעצם השהייה היומיומית הכפויה שלנו זה במחיצת זה.

ואולם, היא גם לא הניחה לנו להיות נערים ונערות. היא מיקמה את עצמה בעיצומם של הנעורים ובו בזמן הכחישה אותם, היסתה את קולותיהם כמבריחה אותם מן הכיתה. היא לא רצתה לשמוע דבר שאינו קשור בשיעור. החיים שלנו לא העסיקו אותה כהוא זה, מוצָאנו, קורותינו, דאגותינו לא היו מעניינה. היא חילצה מאיתנו איכות צייתנית, סבילה, חרישית, לא ספונטנית, כאילו עקרה אותנו בטרם עת ממרחב העלומים והותירה אותנו לרחף בחלל בלתי מוגדר. היינו עצורים במחיצתה, עוטים ארשת של רצינות. היא לא הייתה מוכנה שנלמד אותה משהו, כשם שחסכה מאיתנו מגע במעבה ההיסטוריה שלה. חוכמת הדורות נאטמה מפני החוכמה החפה מידיעה של הילד, או מפני השיעור המסוכסך וחסר הדמיון לפעמים של הנעורים. היא הייתה אחרי החיים, מוכנה להיעצר במקומה עוד ועוד מבלי לפסוע הלאה. אנחנו חיכינו למה שלפנינו.

4.

 

במעומעם ידענו שיש לווייס רק תלמידים, או בעיקר תלמידים. היינו כל עולמה או רובו, הנתפר ונפרם מחדש מדי שנה, ללא בריתות נצח. ידענו, אך לא הקדשנו לכך מחשבה יתרה. היינו קרש ההצלה שלה, אפשר לומר זאת בפשטות. לא אנחנו, המסוימים, כיתות י' 3, י״א 3, י״ב 3 בסוף שנות השבעים — היא לא התאימה את עצמה מעולם לשמות ולפנים המתחלפים — אלא עצם העניין, אותה ישות משומנת, משוכללת, הכיתה, אותם מסדר ותקנון, אותו אורח קבוע ומאופק. היא לא הייתה מוכנה לשום הפתעות הקשורות בכך שכיתת נערים ונערות עלולה להפוך בן רגע לגן חיות, לשוק או להילולה. היא דאגה שדבר לא ישתנה בהכתיבה את הכללים, ששעה שנענינו להם במלואם — מכורח או מחפץ לב — יכולנו אפילו ליהנות מהם. מעולם לא הודינו בפני עצמנו ששיעוריה היו גם המהנים ביותר, הנאה שאמנם לא הייתה בה עליצות או קלילות. הם עברו בחטף, או אם לדייק: היו איטיים ביותר ומהירים ביותר. הקרבה הרחוקה עם התלמידים הסבה גם לה שמחה, אף שלא הניחה לה להכתיב את צעדיה. השמחה חלפה בתוכה כמכרה ותיקה שנופפה לה לשלום בחופזה מעברו השני של הרחוב.

במהלך שיעוריה אי־אפשר היה להתבטל ממלאכה, לבהות, להרדים את התודעה או לחלום. היא תבעה מאיתנו לעמוד על המשמר. נכנסנו לכיתה כמה דקות לפני המועד. התיישבנו בכיסאות ונערכנו לכבודה. הוצאנו מחברות. חיכינו בדריכות שתפרוץ כרוח סערה, תחתוך את החדר בפסיעותיה, תלטש לכלל שלמות את המתודה שלה, שציניות, סרקזם, אירוניה, הרמת גבה ושתיקה רועמת שימשו בה בערבוביה עם גילויים מפתיעים של חמלה ועדינות. הרדיפה שלה אחר שלמות נפרטה למטבעות קטנים שיכלה לסחור בהם: בקיאות בחומר, ניסיון, מקצועיות, ומחוץ לכיתה גם פעילות ספורטיבית. מן הרשמים הספורים שחלקה איתנו על תוכניות טלוויזיה שבהן צפתה היה ברור למדי שמה שהצית את דמיונה היה הטבע האנושי משעה שהוא נעשה לטבע טהור, הניחן בתום שעלול להתקלקל רק על ידי הנפש או הרוח.

רובנו לא הפרנו את המרחק. הוא היה מונח בינינו לבינה כקודש קודשים. מעטים הסתכנו בנפשם לעבור לגדה שלה בזחיחות או בידידותיות ואפילו להושיט לה יד. בודדים הצליחו. היתר הסתפקו במגע דחוס ופועם במהלך השיעור, שהטרים קצר בלתי נמנע ששב והתאחה בשיעור הבא, וחוזר חלילה. במסדרונות ובחצר הנדנו בראש במבוכה. גם אם ניתן היה לתת בה אמון מלא, היא הייתה לא נגישה, חסומה לאחוות השתתפות, הזדהות או אמפתיה. אי־אפשר היה להפקיד בידיה דברים לא מפני שלא הייתה אשת סוד מושלמת, אלא מפני שניכר היה שדעתה נתונה לדברים אחרים. לא יכולנו להפעיל עליה לחץ, לבקש יותר, לצפות ליותר. מעולם לא היינו שייכים לה, לא פיצינו על מחסורה, לא ליבינו את יצר הקניין שלה. לא היינו לה למשפחה. לא היה כאן כל מקום לטעות. הבדידות שלה לא שיוועה לנו. וייס הייתה מורה, לא אמא. ההיפוך הנפוץ בשנות החניכה, המשאלה שהמורה תהיה לאם ותחליף את מקומה, הפנטזיה המונה אחד לאחד את מבטיה של המורה, את החלקות כף ידה המרחפות על שְׂער הראש, את השיחות שנערכו עם ובלי אומר ודברים, התשוקה לחבּר אמא ודעת ובכך להפר את ברית־התמיד בין אבא לדעת לא התעוררו במקרה שלה. איש מאיתנו לא התבלבל בנוגע אליה. היא לא כפתה עלינו לחוש שהיא חיונית לנו. היא, אבל לא רק היא — היו גם מורות נוספות — הן גילמו בשבילנו אותה הוויה אחרת, שניצבה בזקיפות מול הקונפורמיות הברורה־מאליה שבתוכה צמחנו. שעה שאחת ויחידה עלולה הייתה להצטייר כמוטציה של הטבע, שלוש או ארבע נשים היו כבר בבחינת אתגר, אורח חיים, אפשרות של ממש. בדור שבו עדיין חצצה רצועה עבה בין המינים ובין התפקידים, למדנו שאפשר היה לחיות חיים מלאים ללא משפחה במובן הנהוג של המילה. אפשר היה לשהות במחיצתם של בני נוער מבלי להיות אם. אפשר היה להיות אימהית מבלי להיות אמא. אפשר היה גם לא להיות אימהית. אפשר היה להיות זרה לכל זה, לעבור בחרבה כמישהי אחרת, כמשהו אחר, משהו שאולי לא רצינו להידמות לו — הוא היה קודר ומסוכן מדי, אף כי לא בהכרח שחוח או גלותי — אבל ידענו לפתע שהוא אפשרי ושיש בו כוח אחר. האופציות הללו הוטחו בחלל כעובדות קיום יבשות, בין של אלה שבאו משם, בין של ילידות הארץ. אפילו ביקש בית הספר להיות הֶמשכן הישיר של המשפחות ששלחו אליו את בניהן ובנותיהן, הפנה את המבט בעל כורחו גם לאופק האחר. היינו מחוץ לבית. יצאנו לבית ספר שהיה, בעטייה של נבחרת המורות שלו, לאקס־טריטוריה.

5.

 

היינו ״אנחנו״ בשביל וייס, גוף ראשון רבים, אחידים וכמעט חסרי פנים, ללא היבדלות זולת זו שנוצרה ממילא בין התלמידים החזקים לבין העילגים. היא העדיפה את הראשונים, הפלתה אותם לטובה בצורה גלויה. שבחי ההצטיינות היו עם זאת מאופקים. היא ניצחה עלינו כמי שאינה מותירה מקום לסולנים, בעודה נותנת פה ושם ביטוי לכינור ראשון או לוויולה רק כאשר כלו כל הקִצין, כשספגה מנה יתרה של שטויות שפקעה את עצביה המרוטים בלאו הכי. או אז הייתה פונה לאחד המיוחסים ומבקשת ממנו או ממנה לומר את התשובה. דיברנו רק כאשר הורתה על כך, כלומר כשכיוונה אלינו שאלות שיש עליהן תשובות, ואולי יותר מזה, תשובות נכונות, ידועות מראש ומוחלטות. בשאלותיה לא היה כל מסתורין. היא מעולם לא שאלה שאלות חסרות מענה, אם כי לא היה בדיאלוגים הרוויים הללו משום נחמה עבורנו. לא החלפנו עמה דעות. אזור הסיכון של ההוראה היה בטוח יחסית, ללא ערפול וללא סודות. מהוסים, מהוססים, התחטאו קולותינו נוכח קולה שלה, שבקע בטנור מפה ששפתיו משתפלות. רק שם, בתנועה היורדת מטה, ההפוכה לעקבים ולתסרוקת שמשכו כלפי מעלה, ניכר היה העלבון שהחיים עלבו בה בזמן־מן־הזמנים. לעתים נמלטה מפיה צרחה. פירושה היה שהדברים אינם נתונים למשא ומתן. ״אַתְּ לא עשית את זה לבד,״ השליכה מדי פעם בזעם פסקני מחברת עבת כרס חזרה אל השולחן, כשהיא נועצת בתלמידה את עיניה בצינה מקפיאה. ״אבל המורה, למה את לא מאמינה לי? כתבתי את זה בעצמי. אני נשבעת,״ צנחה התלמידה על מושבה והרכינה את ראשה, דמעות של ייאוש כבר נקוות מעיניה. ״אבל המורה,״ החרתה החזיקה אחריה תלמידה נוספת. ״אַתְּ שלא תתערבי,״ נפנתה בחדות לעברה של האחרת, בהרימה את זרועה כמבקשת לנסר את האוויר.

ההשפלה הייתה לטקס. הנאשם או הנאשמת היו נעמדים, מוקעים על כישלונם וסופגים מלקות מילוליות. אנחנו שתקנו. לא היה טעם למחות ולערער על עמדתה מבלי להטריף את דעתה ולהפוך את המחזה לעוד יותר גרוטסקי. היה צריך לתת לה למצותו. היא לא נהנתה מזה. היא לא הייתה סדיסטית. אך גם נטולת ייסורי מצפון או חרטה. מעודה לא ביקשה סליחה, גם כשטעתה. היא הייתה מעבר לטעות. תורות מוסר היו הבלי העולם הזה, אשר בגד בעיקרי היסוד, עולם שלא הייתה לו עוד כל תקנה. בתוכו היא הייתה חופשייה לחולל אלימות בעלת נופך מיתי, לביים מצבי אימה שיצרו כנראה את החלל היחיד שבו אפשר היה לחיות ולחשוב. פחדנו ממנה פחד נורא. פחדנו ממבטה, מנקמתה, פחדנו מן הצדק המצמית שלה, צדק עילאי שחרג מכל החוקים שהנחיתה עלינו, צדק של ניצולה אשמה שהופקדה ללמד דורות אשמים. כמובן, לא היינו אשמים ברצח. היינו אשמים מניה וביה, אשמים שנולדנו, אשמים שחיֵינו נורמליים או עשויים להיות נורמליים, אשמים בבורותנו השאננה, שאינה יודעת שהכול עלול עוד להתהפך.

גודל הצעקה היה בעליל ללא יחס למעשה. אפילו היא הייתה עשויה להסכים להערכה כזאת, אילו חיינו בעולם שבו ניתן היה להציג לה את השאלה בנחת, לאחר מעשה. אבל בהווה ניחנה התגובה שלה במהותה הקטלנית של האמת כהווייתה, זעקה חסרת פשר שחמקה ממנה כחיה, לא תמיד מרצונה, אף על פי שדאגה לשוות לחוסר השליטה מראית של שליטה, כביכול בעצמה הניחה לה לגלוש, שחררה אותה מן הכלוב בתנופה כדי לשוב ולנעול את השער כמתענגת מלצמרר אותנו או מלהכאיב לנו, או שמא מלסמן לנו שהיא מעבר לכאב, מעבר לצמרמורת. אך האם כל זה כוון בכלל כלפינו? האם חשה שדבר־מה מתעלל בה והיא נתונה למעשה לחסדו, ובו ברגע הפכה את היוצרות ועשתה אותנו נתונים לחסדה, לא מפני שמלכתחילה חישבה לפגוע בנו, אלא מפני שלא יכלה לשאת עוד להיות סבילה בידי מישהו או משהו? מאחר שלא ידענו מאומה על מאבק היומיום שניהלה על שפיותה, חזינו בזה כסוג של התפרצות כפוית־שד. לפתע נעשתה להר געש של כעס. היא לא התביישה בו. הוא לא נמשך שעה ארוכה. הוא בא ונסוג כבתנודות של גאות ושפל. אי־אפשר היה לנבאו מראש, אך אפשר היה לסמוך על כך שישכך. תמיד הייתה סיבה טובה לכעוס. הכעס עלול היה להתלקח ממעשה בשוגג או מהתרשלות, מעיתוי לא נכון או מטיפשות לשמה. המענה שלה כלפי כל אלו לא היה שרירותי אלא למראית עין. בתוך תוכה היה לדברים היגיון חמור, היא לא יכלה להרשות לעצמה לסטות ממנו. השד הגיח חסר רסן כשמשהו שרט את עצביה, והיא צרבה בתורה בעצבינו. התדהמה שהפיל עלינו מזגה השכיחה את הסצנה שקדמה לאירוע. הרגע העצבי היה הפרעה בלימוד, כמו צופר אזעקה. הוא היה מבחן בזק שבו איבדנו לרגעים את שיווי המשקל. היא מצדה הביטה בנו במבט ספק מנצח ספק מובס. כלום הייתה מודעת לכך שהיא נוהגת בנו באלימות? האם הייתה מכנה את מה שחוללה, היא שנרתעה כל כך מאלימות, בשם אלימות? האם באמת חשה מאוימת? לא מפני שחששה לעורה או לגופה או לביטחונה, אבל אם כך, ממה בדיוק חששה? האם ניסתה לזעזענו, לומר לנו בדרכה שהאלימות נמצאת שם, אורבת לנו באשר נלך, לבל נהיה מופתעים או תמימים? קרוב לוודאי חשבה שאינה עושה שימוש לרעה בכוח, שאינה מפעילה אלא לחץ מתון כדי לקבל תוצאות מסוימות, ומרפה מיד בהשיגה אותן. היא הפעילה שררה למרות שתיעבה שררה. היא לא יכלה שלא להפעיל כוח, אך גם לא ביקשה הכרה בכוחה. בניגוד לרושם הלוחמני שהותירה הופעתה, נדמה שהקרבות התנהלו מלפניה, מאחוריה ומצדדיה, והיא נשארה ניצבת על עומדה תשושה.

לא תיארנו לעצמנו עד כמה רדופה הייתה הרודפת. ידענו שהדרמה אינה מתחוללת רק בין הכתלים. שיערנו שהיא נשלטת על ידי כוחות עליונים. כיבדנו את הכוחות הללו מעצם הידיעה שאינם מבטאים את נהמת רצונה השרירותי או צורך עקר בשליטה, מעצם הידיעה שהיא בעצמה מצייתת. צייתנו אפוא לציותה. לא פיתינו ולא הבכנו אותה, לא התגרינו או תעתענו בה, לא ביקשנו לבחון את גבולות הסבולת שלה. לא ניסינו למרוד בה, להגיד שלא, לסרב לשתף פעולה. היינו צעירים, ילדים טובים, יכולנו לעמוד במתקפות שלה. לא פירשנו את מעשיה, לא התאמצנו להבינה. היא לא הייתה אמורה לתרץ בפנינו את התנהגותה ואנחנו לא היינו זכאים להסבריה. חיינו במתח החריף שיצרה בין שכר ועונש, במרחב שמידותיו עוצבו מכורח האיום שגילם עצם קיומה.

6.

 

ככל מורה, הועידה עצמה וייס לכפיות הטובה של התלמידים, העתידים ואולי אף מצופים, בסופו של דבר, לעשות טוב יותר, לחרוג ממנה, לשכוח אותה באיזה אופן. גורלה הציב אותה לכאורה במקומם של אלה הננטשים מאחור כדי שאנו נתקדם הלאה, אלה הנשארים במובן מסוים לפני החיים האמיתיים, ניצבים על הסף ואינם נכנסים פנימה אלא, למרב, מכשירים את כניסתם של אחרים. אלה שאינם תובעים את הכרת הטובה שלנו, יחידים במינם אך ניתנים להחלפה, המקבלים כמו גזרה מובנת מאליה שעולמנו ייעשה מורכב ועשיר משלהם, שידיר אותם מתוכו. ככל מורה, חיה בפחד שמא כל מה שלמדה או הכירה, כל מה שהאמינה בו, יתגלה כחסר ערך למול היוהרה הספקנית, המבטלת, של תלמידים שעבורם המחשבה עודנה התנסות חופשית, נועזות צורנית חצופה ושקופה, היכולה להרשות לעצמה לא להתחשב בכלום. כמו בסרט ״נס בעיירה״, סרט הקולנוע הראשון שצפיתי בו שוב ושוב כילדה, מהופנטת, שבו כובלים הנערים את רבם הישן בחבלים מסביב לעץ, ובקומו הוא מתנער אחוז אימה כאילו באמת אין לדעת עוד מי חזק יותר, כבליהם או סמכותו, ערנותם או תרדמתו, גם היא קרוב לוודאי הסכינה עם שבריריות היחסים, עם האופק המועיד את הקשר להיפוך קרנבלי. מישהי אחרת, צעירה ממנה, בת הארץ, שנאבקה לשווא להחריש את קולותינו אחרי שנכנסה לכיתה מתוך כוונה ללמד, הניפה בפנינו יום אחד את השולחן ואז שמטה אותו על הרצפה, בהניחה לרעש ההטחה הכבד להדהד בכיתה שעה ארוכה. זעם מיואש התרומם מעלינו כששאגה: ״יש גבול להתבזות של מורֶה״, האות ז' נצרבת בפיה כמו בשפה זרה. אבל מה שהעמיד אותנו לפתע נוכח האפשרות הנוראה של הבוז, של המורֶה המתבזה, של המורה שבזים לו או שבז לעצמו משהוא קולט שנידון לנומך בלתי נסבל, מעבר למה ששיווה לעצמו או שיש בידו להרשות לעצמו, מה שעשה אותנו להרף עין ענווים, חרג מהגיונו של האור, שבית הספר היה כפוף לו למראית עין מדי יום ביומו, שישה ימים בשבוע. גבול ההתבזות של המורָה פער בתוכנו פער בין תוכן הדברים, שלה ושל אחרים — תורה שבעל פה, שנמוגה עד מהרה — לבין חותם הדיוקן שהתוודענו אליו באקראי, מוטבע באינטימיות מבעד למחוות גוף ומבע שסטו מכללי ההגינות הנורמטיבית, רדום למשך שנים ארוכות, כממתין בסבלנות בלשכה אפלה. חותם שאפשר שהיה נשאר חבוי, אילולא נחשף בהיסח הדעת, בצירוף מקרים שאירע לי, שבו התגלה שכל דבר נמצא מסתמא בשירותו של דבר אחר כאילו יש עדיין תוכנית ממעל, אף שאין דין ואין דיין. חותם התובע ממני לפתח אותו, לתהות על הדיוקן הזה, אם אי־פעם באמת ראיתי את הפָּנים האלה, אם ראיתי אותן אז כפי שאני רואה אותן עכשיו, כשקרני אורן נוהרות אלי.

7.

 

השנים נקפו וגם אני נעשיתי מורה. לימדתי ספרות באחד התיכונים במרכז תל אביב והתקיימתי ככל מורה על קצבה נמוכה. ביקשתי מן התלמידים שיקראו לי בשמי, כפי שהצגתי את עצמי, והתכווצתי כשבחרו לפנות אלי בלשון פורמלית, כאילו העניקו לי משהו שאינו שלי. התבוננתי ממושכות בחיים המתהווים מולי, אף נטלתי בהם חלק, ברצון ושלא מרצון. פער השנים ביני לבין התלמידים הלך והתרחב. ביקשתי לעצור את הזמן מלכת, הקמתי סכרים מפני שינויים. מתוך הדבר הבלתי נסבל שצברתי, שקוראים לו ניסיון, יכולתי לחזות בייסורי ההתבגרות, לרדת לפרטי הבעות הפנים. לא תמיד העזתי לשאול את עצמי כיצד הם רואים אותי. חששתי שיְיחסו לי יתרונות שהחיים בעצם חסכו ממני, נבהלתי מן הכוח האצור בידי, רציתי שידייקו במידותי. הכרתי את הארוס המקיים את הקשר, הקפדתי ללמוד את השמות בעל פה. ניסיתי לפתוח חלונות, לא לאטום, לא לסנוור, לא לכפות. נהגתי להופיע בכיתה מעט לפני הזמן. לעתים רחוקות ישבתי מיד אל השולחן הסמוך ללוח. ידעתי ששעה שאני מתיישבת תחתי בכבדות, זה סימן לא טוב, סימן ללאות, סימן שהיום לא אוכל לפתוח את הפה, לא אהיה מסוגלת להוציא מילה, אשב עירומה ומדולדלת, שעה שהמילים תבקענה מפי כשליחות הרפאים של רוח אחרת. בברית שלא דוברה בינינו היה נדמה לי שהם מבינים שמשהו נאמר להם בשפת סתרים. כי זה מה שלמדתי עם השנים, שבין מורים ותלמידים יש שפת סתרים, כזאת שאינה מובנת כל צורכה ואינה נרשמת במודע. דפדפתי בניירותי בפיזור דעת, עיני נחו על פסקאות צפופות שרשמתי לעצמי מבלי שיכולתי להפריד ביניהן בזמן השיעור. לא ידעתי איך להסתתר. חלומות בהקיץ נאבקו על תשומת לבי וכבשו חלקים נכבדים בתודעה שלי בעודי מבקשת בכל תוקף לדבר על עניינים אחרים. תכופות כביתי ולא יכולתי להיות מורה, אלא אם כן גם בשעה ההיא הייתי מורה, דווקא בשעה ההיא הייתי מורה. הייתי מורה כשהייתי יכולה והייתי מורה באין יכולת, מורה באונים ובחוסר אונים, לימדתי חוסר אונים, ישבתי איתו במחיצתם. הסרתי את המשקפיים מעל עיני וראיתי דמויות מטושטשות. דיברתי אל חלל האוויר מבלי לדבר לאיש מסוים, תהיתי מה אני מוסרת להם, הנחתי שתלמידים, המלווים במבט את מחוות ידיה ותנועות גופה של המורה, מזהים משהו תהומי על המקור הריק של דבריה, מבלי להתוודע לחייה הפרטיים, שאוזניהם מיטיבות לקלוט את ההגייה, הלחן, את מה שהיא אומרת ומה שאינה אומרת. מדי פעם בפעם הגיש לי תלמיד, בסוף השיעור, פורטרט מצויר שלי, שבאופן מעניין מעולם לא היה ריאליסטי. בדרך כלל היה זה רישום אקספרסיוניסטי, שהציף על פני השטח את מה שכמדומה התרחש תחתיו, את אותו עבר שהענקתי להם חרף עצמי, עבר שאינו העבר ההיסטורי, עליו יכלו בוודאי לקרוא בספרים, אלא זה שראיתי, זה שחוויתי, מה שהבנתי על עצמי ועל אחרים. כל אותן שנים ידעתי שאני בעצמי מחפשת מורה, שטרם נגמלתי מן החיפוש הזה. חיפשתי מורה בכל מאודי. חיפשתי את המורה. רציתי לדעת מהו שיעור שרק מעטים יכולים ללמד, שרק אחת ויחידה יכלה ללמד.

איני יודעת אם אמנם מה שאני עומדת לספר נסב עליה. אני משערת שקרוב לוודאי שכן, אך איני יכולה להיות משוכנעת במאת האחוזים ואיני בטוחה שאני רוצה לברר עוד. איני בטוחה שאני באמת רוצה לדעת. אני לא בנויה לתחקירים, ועלי לציין מראש שאין לי חוש בלשי, ולא בדיוק מה שמכנים אינטואיציה. הידיעה שלי היא מסוג אחר, ידיעה של מה שעלול היה לקרות, או שמא של מה שראוי היה שיקרה וסביר שקרה לזו שהלכה אל האין־מוצא. לא הייתי זקוקה לדבר על כך עם איש, ולמותר לציין, לא מחמת יוהרה. רציתי ללכת על יד העובדות, לא להישען עליהן. ביקשתי לגעת בשולי מה שאירע, במשהו שדמיינתי שהוא קרוב למציאות, ובכל זאת אינו המציאות עצמה. פעם אחת, שעליה עוד אספר, היא עמדה בסמוך אלי ומבלי להסב את ראשה כמעט, אמרה: הביטי בי. רק פעם אחת. בלי שאלות. נסי לתאר את מה שאת רואה. השתמשי בחופש שלך. ואולם איך משתמשים בחופש? אף אחד לא גולל באוזני את סיפורה. אנשים ספורים הכירו מקצתו, פיסות־פיסות שמעודן לא התחברו לרצף. אבל אני יודעת. אני יודעת בדיוק שנולדה ב־1917, שקיפחה את חייה ב־1982, שנפרדה מהוריה בחודש יולי 1944. אני יודעת שחצתה יבשות וימים. אני יודעת הכול ולא כלום. ניחא, אני אומרת לעצמי. מכאן ואילך הכול בדיה.

8.

 

היא נהגה לקום בארבע וחצי בבוקר ללא שעון מעורר, לשתות בלגימה אחת כוס מים צוננים, ללבוש את בגד הים השלם שלה, העטור דמויות פרחים בצבעי אדום־כחול־לבן, כדגל צרפת, בחירה שהיה בה גם משום לצון, עם מִפתח U בגב שנעם לה באותם ימי חופשה ארוכים שבהם הייתה פונה מן הבריכה אל הים, נשכבת שעה ארוכה חשופה לקרני השמש שעדיין חסו על גופה הכמוש, נטול השומן, מתמכרת לגרגרי החול הרך המעבירים בה רטט מענג, ואז נכנסת למים ומתגרה משועשעת בגלים, עוצמת את עיניה, מסבה לעומתם את גבה, מכופפת את צווארה, מקבלת את מרותם ומניחה להם לשאתה אל חוף מבטחים. בחודשיה של שנת הלימודים הייתה נוטלת את תיק הבד שחיכה לה בכניסה לדירה, תוחבת לתוכו מגבת נקייה, כובע ים וארנק ויורדת במרוצה את שלוש הקומות, נחפזת צפונה לקצה הרחוב ופונה שמאלה לכיוון הים, אל בריכת גורדון. קיץ וחורף, שבת וחג, אלזה וייס נקראה על ידי מי המלח הזכים כמאמין שניעור לקריאת שמע של שחרית. היא בירכה לשלום את השומר בכניסה, סימנה בראשה בחיוך מאופק למתרחצים הספורים שהספיקו להגיע לפניה, הניחה את התיק בתאה והתייצבה בקצה הבריכה להרף עין של מדיטציה, לפני שצללה לתוכה. ריקה ממחשבות שחתה אלזה וייס הלוך ושוב עשרים בריכות, רגליה המוצקות וידיה השריריות חותרות במאמץ סדור ומשוכלל ומניעות אותה קדימה בתוך היסוד המפשיר אותה, שפתיה הדוקות כדג במים והיא שמורה בשתיקתה. אחר כך הזדרזה לשפשף את גופה במגבת מחוספסת, לעטות עליה שוב את שמלת הבד הקלה ולחזור נמרצות לדירתה. ליד הבית עברה אצל החנווני. הוא הספיק כבר להכין לה מראש כריך לחמנייה עם נקניק סלמי ומלפפון חמוץ. היא הוסיפה לקניות חלב, סוכרזית — ״מה את צריכה סוכרזית, גברת וייס, עם גוף כמו שלך?״ נהג להקניט אותה — לבן, פרוסות גבינה צהובה ומעט ירקות לסלט שתתקין לעצמה עם שובה מבית הספר. ״כרגיל?״ ״כרגיל. תרשום. אשלם לך בסוף החודש.״ ״אין בעיה, גברת וייס. שיהיה לך יום טוב,״ וכבר היא מטפסת לדירתה, פורשת את עיתון ״הארץ״ שאספה מתיבת הדואר, פותחת את החלון הפונה אל החצר האחורית כדי להשיב אוויר, שופתת את הקומקום, מוזגת לעצמה כוס קפה שחור ומורחת שכבה דקה של חמאה וריבת אוכמניות על שני צנימים. הרדיו פתוח לחדשות השעה שבע, עבודות התלמידים מקובצות בקצה שולחן האוכל, רק שלא תשכח לנער אותן מפירורים בטרם תכניס אותן לשקית, לפעמים היא שוכחת, שיירי הלחם ופה ושם טיפות שמן מעידים עליה, לרווחתנו, שהיא דואגת לעצמה.

9.

 

היא לא קמה עם החלטות מגובשות. הן עטו עליה בדרכה לבית הספר והיא שימשה כלי שרת בידיהן. היא עלבה ורמסה וכאילו חיבבה את היראה שעוררה מאחורי גבה, או שמא לא ידעה להעריך את מידת פגיעותו של מי שסבל או כאב אינם מנת לחמו היומיומית. לא, היא לא תיתן לאיש את התענוג לאהוב אותה, כלל לא אכפת לה אם היא אהובה אם לאו, אדרבה, היא תהיה המורה הבלתי אהובה, היא תהיה בלתי נסבלת ותגרד את קצות העצבים של התלמידים, תצרום את אוזניהם ותגרה את חושיהם עד שיטפסו על הקירות.

למדנו ממנה מחמת הפחד ולא מפני שאהבנו, נכנענו יותר משנענינו לה, אבל אפשר שלא הכרנו בכך שהלימוד היה מִנחה שהגשנו לכבודה. ברחבה שליד בית הספר נהגנו לריב עליה בתשוקה ובזעף, אולם גם מאחורי גבה נשמרנו בכבודה. לא כינינו אותה בכינויי גנאי. אלה ששתקו בוויכוחים האלה, או על כל פנים לא הזדרזו להגיב, היו אלה שבשבילם וייס הייתה באופן מוזר נושא אינטימי מדי. הם לא ידעו לומר על כך דבר, אפילו לא לעצמם. אפשר שנאבקו על ההווה שלהם, או מוטב, על עתידם. העתיד היה המורָה, וליתר דיוק, העתיד היה אותה תכונה שהיא ניחנה בה, תכונה שהציבה את יוצא הדופן בלב הווייתנו, לא כנֵס או כמופת, אלא כאפשרות זוהרת. יוצא הדופן היה מן האפשר. מאחר שלא נשאה דרשות, הותירה במובן־מה רק אותה עצמה, את מי שהייתה, את זכרה המיטשטש והולך. היא הייתה ציר במפת העולם, הקוטב הדרומי או הצפוני, קר וחם מדי לסירוגין, קוטב שהמתין לנו בתום מסע שעלול היה להיות מיועד או סתמי. לא היו בו דמעות, בקוטב. שרר בו יובש צייה. לא יכולנו לדעת עליו דבר. היא מצדה לא יכלה לתאר אותו או להזמין אל תוכו, ואולי גם לא איחלה לנו שנתקרב אליו אי־פעם. הוא היה שלה, נחלת גורלה. היא לא רצתה להיות מורה מתוכו, להפוך אותו למקצוע, אך גם לא הייתה מסוגלת להיות מורה מחוץ לו.

10.

 

אלזה וייס לימדה אנגלית. השומן שנזל לעתים רחוקות על דפי הבחינה או המחברות שתיקנה היה רמז למוסר של עבודה ידנית, לאדיקות של בעל מלאכה או איכר שמעודו לא החסיר יום עבודה. האנגלית האטה את התקשורת. היא גם הסיטה אותה מדרך הישר. אם נאמרו בה מילות אמת, הרי שהיו אלה מילות יסוד פשוטות אשר עקפו ממילא את כל מה שהיה חשוב לומר. עלבונה הוסווה בשפה האנגלית וכמו הומר בתקשורת שיחידות השיח שלה התירו תרגול משותף, תיקון ושכלול. כשמדובר בשפה, תמיד יש מה ללמד, אוצר בלום שאנחנו אמנם עלולים להשתמש בו לרעה, לשקר, לסלף, לנבל את פינו, להונות את האחרים ואת עצמנו, אבל לפחות אצל וייס נלמד איך להשתמש בו באופן הגון. האנגלית הניחה לה ליצור סיטואציה של תרגום הולם. מילה אחת הוחלפה לכאורה במילה אחרת, נרדפת. עולמה ממילא חרג מכל תרגום. מן המילון ששיננו אי־אפשר היה לגזור דבר על הדקדוק הפנימי שלה. היא לא לימדה מה שלמדה על בשרה, כאילו שומה על המורה להשיל את עצמה מעצמה כדי ללמד, כאילו יש ללמוד וללמד מאזור אחר בהוויה, דווקא בשפה זרה, שפה ששלטה בה ללא ספק, אבל לא שליטה מלאה, ומעולם לא עשתה בה כבתוך שלה. כאילו הטילה על עצמה להיות זרה לעד, לא בת בית, לא בַּמקום שנעשה למקום מגוריה, לא במדיום שלימדה וגם לא במושאי לימודה. היא חשבה שאפשר להיות מורה מבלי להסגיר דבר, במעין צביעות לבנה האמורה להגן עליה ועל התלמידים. היא הטילה על עצמה עול כבד, אך לא מחמת איפוק. היה זה איסור חמור שאסרה על עצמה בכוונה תחילה, כמו ידעה שאסור לה לקרב את התלמידים אל התהומות שהלימוד מחפה עליהן. יש דברים מסוימים שהם לא צריכים לדעת, הם עלולים עוד לדמות שיש בכוחם להציל את המורה. והיא ידעה שאיש אינו יכול באמת להצילה.

היא הייתה לזו שהדבר כבר קרה לה, ואנחנו, שנולדנו שנות דור אחריה, בארץ אחרת, ביבשת אחרת, מה לנו ולה. מה אנחנו באמת יכולים להבין מכל זה? אפשר היה ללחוץ על הבלוטות שלנו. אחרים נהגו כך, היא תיעבה את זה. לדידה גם לא היה טעם לנקוב במספרים מופשטים או לשרטט מפות קרב. לשים את זה בפה שלנו, פירושו של דבר היה לקחת סיכון שמא ישחית את זה, לא בגלל שאנחנו מושחתים, אלא בגלל שאין לנו מושג. היא פיתחה טקטיקות לעקוף, לחפות, להסתיר. שום דבר לא נפלט מפיה בעלמא, בשוגג או מבלי משים. פעם אחת, במפתיע, בעקבות איזו כתבה שקראנו ביחד ב״ג'רוזלם פוסט״, התעכבה על המילה נאציזם. ״מה זה 'נאציזם'?״ רעם קולה בכיתה. השתררה שתיקה. היא הביטה בנו בייאוש או בשאט נפש, ולרגע נראה שהיא חוככת בדעתה מה עליה לומר. ״נו?״ ״נאציונל־סוציאליזם,״ העזתי לבסוף לומר בקול חלש. סביר להניח שכולם ידעו מה זה נאציזם. זה לא היה עניין של ידע. משהו אחר מנע מן האחרים לענות. כדי לענות, היה צריך להתעלם לרגע מן הידיעה שהיא קשורה בזה. השתיקה של האחרים הייתה חיונית לא פחות מן ״התשובה הנכונה״ שלי. שתיהן היו קשובות לרטט של וייס.

11.

 

ואולם היא הכשירה את עצמה להוראת צרפתית.

״אתם יודעים שבפריז שותים קפה בקערה, לא בספל, וטובלים בתוכה את הקרואסון,״ היא אמרה וליוותה את מילותיה בחיקוי צנוע, ספק חושני, של מחוות היד. זה כל מה שנמלט מפיה ביחס לפריז של לפני המלחמה, שאליה הגיעה ברכבת מבודפשט כדי ללמוד צרפתית. מכל השהות בת השנה בפנסיון לאדאנוּ ברחוב אַסאס, הגובל בגני לוקסמבורג, מכל מה שראתה ולמדה, מכל האנשים שפגשה נצרה תמונה חסרת חשיבות, פיסת עבר שלא התחברה לדבר, ושעם זאת נדמה היה לה שאפשר לשתף ולהשתתף בה, בטבילת הלחם הריטואלית, בחופש לטעום. פריז התמצתה ברגע הזה שבלט דווקא בסתימותו, בנינוחותו, מפני שלא אמר דבר זולת עצמו, מפני שלא הסגיר את העת שבה, חוץ מחוסר הנוחות הרגעי שהשרתה עליה אם הבית המשופמת, הנרגנת, שפתחה בפניה את שער הפנסיון בקללות חרישיות — ״הגעת באיחור,״ נזפה בה, וסימנה לה ללכת בעקבותיה חמש קומות תלולות עם מזוודתה הכבדה — באמת הייתה מאושרת. היא הייתה בת עשרים, כגיל אמה בתצלום שהניחה אז על שולחן הכתיבה, תמונה שצולמה ברגע חריג שבו לא הסתתרה מאחורי משקפיים עבים והניחה לעיניה הכהות לדקור את העדשה. לצדה הציבה תמונה של אביה ושל יאן, שצולמה כמה שבועות לפני נסיעתו של יאן לארץ ישראל. את תמונתו של אֶריק העדיפה לשמור בתיקה. מאחר שהייתה כה יעילה ומחושבת בדברים שבחרה לומר, נשמעו מילותיה יותר בגדר אתנחתה שביקשה לסמן תחום שאין לגשת אליו, חלל שרק בדיעבד ניתן היה להבין שניחן באיכות האוטופית של ״לפני״, רגע השקול לטבילת דְבר מתיקה בנוזל חם, חיים שלא־מן־העולם־הזה, חיים שבכל זאת סיפרו לנו שהיא, המורה, חיה עוגיית מדלן, שסגולתה בהיותה שייכת לאו דווקא לילדות המוקדמת אלא ליציאה ממנה, סגולה שיש עמה הבטחה מפני שהיא נושאת בחובה מוצא של זרות.

12.

 

״ווער האָט אַזאַ ייִנגעלע/ אַ מלאכל אַ שיינס? אויגן ווי צווי שטערנדלעך/ אַ נשמהלע אַ ריינס.״1 אבא מהמהם את השיר של הרמן יאבלוקוב, ששמע מקולגה בבית הספר, תוך כדי ערבוב מסחרר של הקלפים. הוא פורש מניפה מארבעה נסיכים, לב ותלתן, יהלום ועלה, ובראשם מציב את המלך, אביהם. ״היה היו ארבעה נסיכים,״ הוא פותח. ״הם גדלו עם אביהם המלך לבדם בארמון. יום אחד הזעיקו את המלך לצאת למלחמה. הוא כינס את הבנים בטרקלין ובישר להם: בנַי! בנַי! נקראתי לשדה הקרב. איני יודע מתי אשוב. אני סומך עליכם שתשמרו על אגפי ביתנו מפני כל פגע וצרה.״ היא מתבוננת בו בדריכות ובחשד: ״הבן האחד,״ הוא מנופף בנסיך־לב קרוב לעיניה, ״ישמור על מרתף היינות. כך,״ הוא הופך את הקלף לצדו האחורי ומשחיל אותו במהירות קצת מעל לתחתית החפיסה. ״הבן השני ישמור על לשכת האוצר.״ הוא נוטל את הנסיך־תלתן ותוחב אותו בגבו טיפה גבוה יותר במגדל הקלפים. ״הבן השלישי ישמור על המצודה.״ כעת נעלם הנסיך־יהלום בחלל המשימה שיועדה לו. ״והבן הרביעי ישמור על אורוות המלך.״ צרור הקלפים טורף לתוכו גם את צעיר הבנים, הנסיך־עלה. ״ירחים רבים עוברים,״ ממשיך אבא, ״עד שהמלך שב לביתו עטור הילת מנצחים. עם חזרתו הוא קורא בקול: 'בני! בני!'״ כעת עליה לעקוב אחר תנועותיו מקרוב. ״יָצאו ארבעת הנסיכים מתוך הארובה.״ אבא מרקיד בבטחה נסיך אחר נסיך מראש החפיסה. עיניה כמעט יוצאות מחוריהן. ״אבל אבא,״ היא אומרת, ״איך אתה עושה את זה!״ היא אוספת את החפיסה לידיה ונמלכת בדעתה שעה ארוכה. באצבעותיה החזקות היא גוללת את הקלפים שמא תמצא בהם עוד שכבות נסתרות. ״לא בכוח,״ הוא מחייך. ״כוח לא יעזור כאן.״ ״ככה?״ היא שואלת, ובוחשת בקלפים בעדינות. הוא מהנהן. היא מביטה בו בספקנות ומושכת בכתפיה. הקסם פג. הוא מבטיח לה שבעוד שנה ילמד אותה כמה נוסחאות כישוף גרוזיניות עתיקות שלמד מפי הרב דויטש. ״למה לא עכשיו?״ היא מוחה. לימים נזכרה כיצד קיים את הבטחתו ולימד אותה, שנה אחר כך, את נוסחת הטריק שאהבה מכולם, זה הקורא את מחשבות האחרים, נַאוּקוֹ־אוּנִיק־מְנוֹגוֹ־גידיק, שבה ושיננה, אבא אמר לה להשמיד כל עדות כתובה — וכיצד, כשניסתה את הטריק יום אחד על אריק, מיד התיישב להבין את ההיגיון האריתמטי שעליו הוא בנוי. אבל מי בכלל רוצה לפענח קסם, חשבה.

1 מִי יֵשׁ לוֹ רִיבָה כָּזֹאת,/ רִיבָה יָפָה כָּל־כָּךְ?/ שְׁתֵּי עֵינֶיהָ שׁוֹשַׁנִּים/ וְנִשְׁמָתָהּ זַכָּה. תרגום: שמשון מלצר וגלעד בן שך.

 

הם הזמינו את משפחת אדלר לאחר הצהריים, לחגוג לה בחיק המשפחה הקרובה יום הולדת שש. קלרה, בתם הקטנה, הולכת איתה לבית ספר. אלזה רחבה וגדולה ממנה כמעט פי שניים. הוריה של קלרה אינם מרשים להן להשתולל בחוץ, מפני שהם אומרים, קלרה סיפרה לה, שאלזה היא ״פגע רע, פרחחית שעושה רק צרות, פרא אדם״. גברת אדלר, ששמעה מפי גברת בלום, אמה של אלזה, שאלזה גורשה מן הגן בגלל שפרמה את שרוכי הנעליים של כל הילדים, אמרה שהיא ״בכלל לא מתפלאת״. אלזה בדיוק עברה בסלון. גברת אדלר הסתכלה עליה וחזרה על המשפט: ״עלייך אני בכלל לא מתפלאת.״ זה לא בדיוק יום ההולדת שפיללה לו. קלרה מודיעה לה על סף הדלת: ״אמא שלי אמרה לי שאתן לך את המתנה מחר בבית הספר. לא צריך להביא שתי מתנות.״ אלזה לא מבינה למה, אם מזמינים לשתי חגיגות נפרדות, לא צריך להביא שתי מתנות נפרדות, אבל מאוחר יותר תשאל את יאן מה דעתו. יאן עושה ״אובזרווציה״ על אנשים ויש לו תמיד דברים חכמים לומר על מר ומרת אדלר.

״מי יש לו ריבה כזאת,״ היא מפיחה עליצות בעגמומיות שנפלה עליה, ומושכת את קלרה אל המטבח לאכול ממתקים. ״את רוצה שאכין לך שוקו?״ היא מציעה. ״את יודעת להכין שוקו?״ קלרה מביטה בה בהערצה. ״בטח, בטח, הכנתי כבר המון פעמים.״ זה רגע מבחן והיא בטוחה שהיא זוכרת את כל השלבים. היא מניחה שתי כוסות על השיש, שמה כפית אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר בכל כוס, מקרבת את הכוס לברז, שופכת מים ומוסיפה חלב מן הקנקן במזווה. היא בוחשת בחריצות שעה ארוכה. המרקם מסרב לבחישה ונראה גבשושי ומשונה. היא מקרבת את הכוס לקלרה. ״שתי,״ היא אומרת. קלרה מעווה את פניה. ״איכס, את מגעילה.״ ״אולי ננסה שוב?״ היא מציעה, ולפני שקלרה משיבה, היא חוזרת על כל הפעולות מחדש. עסק ביש. למה זה לא מצליח לה. היא כבר בת שש.

מר אדלר אומר שהן נראות לו משועממות ומציע לחוד להן חידה בלשית. אלזה שונאת את החידות הבלשיות של מר אדלר, שרק בתו יודעת לפתור. יאן אומר לה שהפתרונות שלה פשוט לא חסכוניים, ושהם מעידים על ״דפיציט בחשיבה מתמטית״. בכל פעם שאפשר להקשות, היא מקשה, להאריך, היא מאריכה, לסבך, היא מסבכת. כל הרעיון, הוא אומר לה, זה למצוא את דרך הקיצור. היא יודעת שהיא נופלת בכל מלכודת שטומנים לה והפעם, ביום ההולדת שלה, אין לה שום חשק ליפול. בשנה שעברה ההורים הזמינו ליום ההולדת את הגברת קרפטי, מכשפה שיצא שמעה בקרב הקהילה היהודית בקולוז'וואר כמספרת מעשיות דגולה, ממש שחרזדה יהודית, שכוחה גם בהקשיית קושיות. גברת קרפטי תיארה באוזני הילדות שהתקבצו סביבה במעגל ילד בן שמונה שהיה לדבריה תולעת ספרים. יום ולילה בלע ספרים עד שנעשה חיוור וחלוש. הוריו המודאגים ניסו לקצוב את שעות הקריאה שלו כדי שיישן, אבל הילד ביקש להערים עליהם. כשהגיעו לאוזניו צעדי הוריו הקרבים לחדרו בשעה תשע וחצי, חצי שעה לאחר כיבוי אורות, הטמין את הספר מתחת לכרית, כיבה את המנורה שדלקה ליד המיטה והשים עצמו ישן. כעת, רשפה גברת קרפטי, איך ידעו ההורים, כשהתקרבו למיטת בנם, שהילד לא באמת הלך לישון אלא רק מעמיד פנים? איך באמת יכלו לדעת? שאלה את עצמה אלזה בתמיהה. ״אה. זה קלי קלות,״ אמרה אווה המנומשת, צהובת השיער. ״המנורה הייתה חמה.״ ״נכון מאוד,״ אישרה הגברת קרפטי את התשובה והעניקה לאווה פרס, רימון שוקולד מעשה ידיה, שהיה טמון בצידנית שליוותה את הופעותיה. ככל שהתשובה פשוטה יותר וקשורה בשורת ההיגיון וביכולת לגזור דבר מתוך דבר, היא מתרחקת ממוחה של אלזה, שהוא כנראה ערב־רב של מחשבות פרומות וחסרות סדר. לא נותר לה אלא לשנן את המילים. ״המנורה הייתה חמה.״ המנורה היא כנראה החשוד העיקרי וכל מעשי הלילה שלה צריכים להיעשות באפלה. באפלה היא מעמידה את הדובי שהיא אוהבת, לספר לו על קורותיה. באפלה היא שוטחת את משאלותיה בפני הכרית. באפלה היא חולמת חלומות. לפעמים כשהיא חולה, טומן לה יאן, באפלה, ממתקים מתחת למזרן. יאן גם יודע שעליו לחלץ אותה ממשפחת אדלר. הוא הבטיח שישרוק לה את השריקה המשפחתית כבר ממעלה הרחוב כדי שתדע שהפעולה בתנועה הסתיימה, ושהיום הוא לא ירשה שיעשו לה בושות.

בינתיים גואלים אותה השיר והקסם של אבא מאמש. ״לךָ אלי אתפללה,״ היא מהמהמת. בערב הקודם, כשהשכיב אותה לישון ובירך אותה ליום ההולדת, רפרפה בשפתיה על פניו ונתקלה במקרה בשפתיו. הוא האבא הכי יפה. אין לה שום ספק בזה. ״תמיד את משוויצה במשפחה שלך,״ נוהגת קלרה לעקוץ אותה. ״את לא מפסיקה לדבר עליהם. כל הזמן אבא שלי ואח שלי, אבא שלי ואמא שלי.״ היא תוהה אם אכן היא מדברת עליהם יותר מילדים אחרים. אם חס וחלילה מישהו יגיד לה מילה רעה על יאן, היא מרגישה שהיא יכולה להרוג אותו. הנה זה בא, ״אשר יגורתי בא לי,״ נוהג אבא לומר. ״שמעתי שסילקו את יאן מבית הספר,״ אומרת קלרה. היא מרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים. ״מה פתאום סילקו אותו? מאיפה את לוקחת את זה?״ ״שמעתי בבית,״ סותמת קלרה. אלזה לוקחת נשימה ארוכה. ״הוא מדריך בתנועת 'הנוער הציוני' וזה לא כל כך מוצא חן בעיני מנהל בית הספר, דוקטור דנקנר. הוא אומר שזו השפעה רעה על התלמידים.״ ״זה בדיוק מה ששמעתי, השפעה רעה,״ מתלהבת קלרה. ״תגידי, את מבינה בכלל מה את אומרת?״ היא על סף דמעות. ״הוא תלמיד מצטיין,״ היא מוסיפה מיד. ״זה בכלל לא שייך,״ משיבה קלרה. היא מרגישה חנוקה מן השיחה הזאת. בבית מתנהלים על כך ויכוחים עד לב השמים. אבא, המנהל את בית הספר היסודי הניאולוגי2 בקולוז'וואר, איבד את העשתונות כששמע על כך לראשונה. יאן השיב לו בחריפות ואמר שאם בבית הוא לא מקבל ״גיבוי״, אז באמת מוטב לו להזדרז ללכת אל ה״ייעוד״ שלו. אלה הן מילות חידה, אבל היא יכולה להשליך אותן על קלרה בלי בעיה: ״יש לו גיבוי וייעוד,״ היא מסכמת את עיקרי הדברים. קלרה בוהה בה שעה קלה ומשתתקת. אם אלזה ממש רוצה להיות גועלית, יש לה קלף מנצח, אבל אותו היא שומרת לשעת משבר, ״רק כשיכלו כל הקִצין,״ התרה בה יאן. היא יודעת מיאן שאחותה של קלרה היא ״טיפשה גמורה״ ואולי אפילו נשארה כיתה. אבל זה עוד כלום, מספרים שאביה מעורב בשוק השחור. היא שמעה בבית שמדברים על זה. מה זה שוק שחור? זה צרות צרורות. אבל אבא חבר טוב שלו. אז אולי כדאי להניח לזה. ובכלל, לא צריך להזדרז להעליב אנשים. חבל שהיא איבדה את מצב הרוח שלה. אם קלרה תאמר לה עוד מילה, היא תלך איתה מכות. קלרה פחות חזקה ממנה, אך לעומת זאת יש לה ציפורניים ארוכות שהיא יכולה לנעוץ בבשרה. אלזה מרימה אליה את עיניה הבהירות. היא חושבת שקלרה ילדה יפה מאוד. ״בואי נעשה שולם,״ היא מציעה. קלרה נענית לבקשה הזאת בשמחה. ואז קולה של השריקה מפלח את האוויר. אלזה כמעט מתפקעת מצחוק. היא יוצאת מן הדירה במרוצה, רגליה נושאות אותה כמו מאליהן, היא בעצם דוהרת אל ה״קוואלייר״ שלה, כמו שאומרת סבתא רוזה.

2 יהדות ניאולוגית (או רפורמית) היה הכינוי שהוענק לזרם הלא־אורתודוקסי של יהדות הונגריה.

 

13.

 

משונה איך זה הציף אותה לפתע, כששבה מבת ים לתל אביב. עברו כבר יותר מחמישים שנה, והיא מעולם לא זכרה בעצם מה בדיוק אירע. היא זכרה מאמץ מסוים בכפות הידיים, בזרועות, זכרה שהיא עושה משהו מוזר. לא, זה התברר מאוחר יותר כמוזר, אז זה פשוט קרה. אי־הנוחות התעוררה רק לאחר יובלות, לאחר שהכחישה את הסיפור כולו, לאחר שהאמינה ששכחה ושלא נותר לה דבר, שהכול כלה בשרפה הגדולה שאכלה בדירה בתל אביב, שהאש בלעה את הספרים, התצלומים, המכתבים, שאין לה שום דימוי להיאחז בו, לאחר שניסתה לחלץ מתוכה מַראות ואֵין, אפר ואפר, רק אז העלתה מן הנשייה את התמונה ההיא. הייתה שעת לילה וההורים יצאו כנראה לבקר אצל משפחת אדלר. אולי לקחו איתם את סבתא רוזה. יאן שהה במחנה קיץ מחוץ לבית לכמה ימים והניח לה לישון במיטתו. היא הייתה מבוהלת, משהו גרם לה להקיץ משנתה, אפשר ששמעה רחשים בחוץ וקמה כסהרורית לבדוק מה קורה, אם אכן הדלת נעולה, ובדרכה חזרה למיטה החליפה בין חדר האמבטיה לשירותים, שהיו סמוכים זה לזה באותו פרוזדור. היא התיישבה על המעקה החלקלק בטבעיות, אחזה בו באצבעותיה, וכשחשה שבאין משענת היא עלולה בנקל לגלוש ממנו ולצנוח לתוך האמבטיה הקעורה, נאחזה ככלות כוחה בקיר הנגדי, הדפה את גופה ונעמדה לרגע, ואז מיהרה למיטה ושקעה בשינה עמוקה. היא זכרה שבאותה תקופה הבנים קיבלו אותה לשורות החבורה הסודית שהקימו, לאחר שעמדה בהצלחה בכמה משימות חשאיות שלא סיפרה עליהן לאף אחד, גם לא ליאן שהיה איש הסוד שלה, ואפילו זכתה להשתתף באספה על גג ביתו של יאנוש ליד בית הספר, כדי להחליט לצאת למרדף אחר אבג״ש, שמו המוצפן של איש־בעל־גלימה־שחורה שדלק אחריהם בחוצות העיר. אלברט הנמוך אמר בקול הבריטון הנחוש שלו שהאיש הזה זומם להרוג אותם וצריך להימלט ממנו. היא נבהלה מכובד המשימה ונשענה על גל הלבנים שהיה מונח בחזית הלשכה כדי להתגבר על דפיקות הלב שלה. ״השתגעת?״ שאג אלברט. ״את משאירה טביעות אצבעות. בגללך עוד יפלילו את כולנו.״ היא נחפזה להסיר את ידיה ותחבה אותן עמוק בכיסיה. החושים של אלברט ומהירות התגובה שלו העיקו עליה. בעודה חוככת בדעתה מה לעשות, נחת עליה אגרופו של יושקה, יד ימינו של אלברט. היא נשבעה לבנים שלא תלשין עליהם, שהם יכולים לסמוך עליה במאה אחוזים, ובבואה הביתה, עינה השמאלית מכוסה בקרום סגלגל, לא הייתה מוכנה להסגיר בשום אופן את האמת, אמרה ששיחקה בכדור וחטפה חבטה ממשקוף בשער. האם חששה שתדבר על כך ותסגיר אותם מתוך שנתה? האם החשש הזה הוא שהעיר אותה? או שמא המתח ששרר בבית בגלל עזיבתו הקרבה והולכת של יאן והידיעה שלא יתראו זמן רב, למרות שאותה שעה חדלו לדבר על זה, אולי כי הבינו שאחרי הכול מדובר בזמן שאי־אפשר להגיד עליו דבר, מפני שאי־אפשר לתפוס או לתכנן אותו, הוא חרג ממידות הזמן המוכרות לה, ונדמה לה שגם להוריה, אבל הנסיעה כבר חתכה את האוויר, ואבא ויאן, כשועלי קרבות ותיקים, הניחו את נשקם. אבא השתדל להקשיב בעניין לתוכניותיהם של החלוצים הצעירים, כפי שקרא להם, ביחס לארץ ישראל, ומחוץ לבית אפילו הפגין גאווה בבן שלו על עצמאותו ונחישותו, ״בחור כארז,״ העיד עליו מאחורי גבו. משום מה לא היה בזה כדי להרגיע אותה, מפני שעצם הקונפליקט היה קשה מנשוא, עובדה שיאן הולך, כלומר מישהו לא יכול לחיות בצוותא עם מישהו, מישהו צריך לוותר ולהסתלק, יש דברים, הבינה, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת ואין פשרה ביניהם. יאן הסביר לה שאבא ואמא לא יכולים לחיות עם האמת שלו ושהוא מצדו לא יכול לחיות עם שלהם. ״הורים מזדהים תמיד עם סמכות, בגלל שהיא מגבה את הסמכות שלהם ובגלל שהם חושבים בטעות שאנחנו, הילדים, זקוקים לסמכות, שבלעדיה אנחנו לא יכולים לגדול.״ ״אתה סמכות בשבילי,״ אמרה לו. ״את צודקת,״ חייך, ״אבל יום אחד, אני מקווה, את בעצמך תמרדי בי.״ האם באמת הייתה מסוגלת למרוד? שאלה את עצמה. היא שמעה לא אחת את אבא אומר לאמא שהוא ספקן לגבי כל העניין הציוני כולו. בעד שום הון ״רוחני״ שבעולם — על הון ״מטריאלי״ אין מה לדבר — לא היה עוזב את מה שיש להם פה והולך. ״מה יש לכם פה?״ שאל יאן בקול קנטרני. הוא לא סבר שאווירת האנטישמיות והטרור השוררת מסביבם ראויה לשם בית. אלא שלה לא היה שום ספק שבשביל אבא ואמא ובשבילה זה הבית. קשה להבין איך אפשר לעזוב אותו, ועוד למרחק גדול כל כך. מה יהיה אם יתחרט? שאלה אותו. ״כשתגדלי, תצטרפי אלי,״ הבטיח לה. ״את בוודאי לא יכולה להישאר פה לאורך זמן.״

למחרת בבוקר התברר לה שעשתה את צרכיה באמבטיה. אבא רכן על כיור הרחצה בחדר האמבטיה הצפוף ומילא את פיו הרחב מים, אמא עמדה מאחוריו והפליגה בסיפור האירוע האיום, הנורא. ״איזה ריח היה כששבנו הביתה מביקור אצל משפחת אדלר,״ אמרה.״ומה זה היה?״ הוסיפה, ״אי־אפשר להאמין, כמו של סוס,״ וניערה את כף ידה הלוך ושוב כמציירת איך זה נראה בתנועה שהיו בה פליאה ותיעוב. ״אני נשבעת שזו לא הייתי אני,״ אמרה מובסת, אבל שום סימן לא העיד על כך שמישהו פלש לדירתם. ״תודי, לפחות תודי שזו את.״ ״מה פתאום שאודה? אני בחיים לא אודה.״ אמא נאנחה בלאות והחלה לקרצף מחדש את האמבטיה, שניקתה כבר אמש, והמשיכה כדרכה לאבק ולטאטא את החדרים. אבא הניח ל״שרת הפנים״, כפי שקרא לה, לפקח על כל ענייני הבית. להוציא את ימי ההולדת שלה, שאליהם הוזמנה באופן חריג קבוצת ילדים, היא הייתה רשאית לארח חברה אחת בלבד בכל פעם, ולהזמין אותה להישאר לארוחת ערב, ובלבד שיקפידו לקום ולמהר אל כיור המטבח מיד אחרי האוכל, כשידיהן כלפי מעלה במחוות הצדעה או כניעה, כדי לא לשמן את הכיסאות או לטנף את הקירות ולחבל בניקיון המופתי, שאמא הקפידה עליו בפעולות מירוק חוזרות ונשנות שהשרו עליה שקט. היא נזכרה בסקנדלים שנהגה לעשות ליאן בגלל מודעות הקיר ״הוולגריות״ שהעז לתלות ״אצלה בבית״. יאן השיב מלחמה שערה. הוא אמר שחדרו הוא מבצרו ושאין לה זכות להתערב במה שמתרחש בתוכו. ״אף פעם לא תוכלי להגיע לשלמות,״ הקניט אותה. ״להפסיק ללכלך זה להפסיק לחיות.״ הוא רטן באוזני אלזה שלפעמים נדמה לו כי הניקיונות האלה הם אכן פעולתה של אמא כנגד החיים, שבעצם היא מתנגדת להם ומחפשת דרך למחות את רישומם. אבל איזה סוג של מאבק זה, שאלה אלזה. יאן אמר לה שלדעתו אמא נלחמת בחיים כי היא מרגישה שאין לה בהם דריסת רגל.

היא נזכרה שבאותה תקופה פחות או יותר נרתעה מלפתוח עם אמא בוויכוחים והחלה לעשות כמעט הכול כדי להפיס את דעתה, ובלבד שלא תצעק. לא מפני שאמא צעקה יותר מאימהות אחרות — הצעקות של גברת אדלר על בנותיה הגיעו עד כיכר העיר — אלא מפני שצעקותיה ניחנו באיכות אחרת, ונשמעו לה תמיד כתיבת תהודה לבכי חנוק שמילא את אלזה אימה. נדמה היה לה שהצעקות הן הסחת דעת כדי להסוות משהו אחר שמיאן להיאמר, אולי את חוסר המעש המתסכל שלה, אולי את הטינה האילמת לסבתא רוזה שמאז שהתאלמנה, כשאלזה הייתה בת שבע, הייתה סמוכה על שולחנם יומם וליל. לשאלתה למה אמא מוותרת לסבתא רוזה, הסביר לה אבא שככה בת צריכה לנהוג באמה, ״זו המשמעות של מצוות כיבוד הורים,״ אבל נדמה היה לה שאמא פועלת מרגש חובה ולא באמת אוהבת את סבתא רוזה, כי כנראה אי־אפשר לצוות על אהבה. ההכרה הזאת הסבה לה מצוקה, שמא אמא פועלת מתוך חובה ביחס לאבא או אפילו ביחס אליה. ואף על פי שחשבה שכאן זה שונה, לא הייתה לגמרי בטוחה. לפעמים גילויי הזעם של אמא הופנו דווקא לאבא או ליאן או אליה, אך אולי זה סימן של אהבה שאינה תלויה בדבר? ״אין אהבה שאינה תלויה בדבר,״ טען יאן. ״אהבה תמיד תלויה בדבר. מי שאומר אחרת שקוע בחלומות רומנטיים חסרי שחר. אם את לא יכולה להסביר לעצמך בגלל מה את אוהבת את מה שאת אוהבת, כנראה שבסופו של דבר את אוהבת כי החלטת שאת רוצה לאהוב, את אוהבת בעצם את האהבה.״ היא הביטה בו בעיניים נוצצות. זה דווקא מצא חן בעיניה, לאהוב את האהבה.

היא ידעה שכשיאן יעזוב, היא תישאר בבית לבדה עם אבא ואמא וסבתא רוזה ואיש לא יהיה שם להושיעה. סבתא לא רחשה לאמא כל הערכה, היא נהגה להקשיב לה בחצי אוזן, כשהיא נדה בראשה בספקנות, ולדבר אליה בטון מעושה כאילו היא תוהה כל העת על ערכה, ואולי אפילו מתביישת בה. אבל אמא הבליגה כמורגלת בכך והשיבה לה בענייניות יבשה, שלעתים נדירות בלבד העיב עליה איזה צל. לא ברור אם אמא באמת שמעה את מה שאלזה שמעה, ואילו סבתא לא הייתה ערה לעיניה של אלזה, שסקרו אותה באי־נחת וחישבו איך להתערב ביניהן ולהוכיח לסבתא שאמא חשובה ממנה. היא תהתה אם אי־פעם התקיימה ביניהן שיחה אמיתית, ואם בכלל יכולה להיות שיחה כזאת, כשסבתא תמיד אומרת לאמא מה לעשות כאילו היא יודעת טוב ממנה מה ראוי ומה בלתי ראוי.

אמא באה ממשפחה אורתודוקסית. כשהחלו השמועות על כך ש״בית הספר התיכון העברי״ עומד להיסגר על ידי השלטונות הרומניים וכך ייסתם הגולל על שיתוף הפעולה בין האורתודוקסים לניאולוגים, לחצה סבתא רוזה על אמא לשלוח את אלזה לחינוך הדתי. אבא, שחשב בעצמו שאמא עושה יותר מדי דברים כדי לרצות את סבתא רוזה, התנגד לרעיון הזה נחרצות. הוא חשש שזה ״יענה את הילדה ויכניס אותה לעימות בלתי אפשרי עם אורח החיים שלנו״. הלוא גם את התרחקת מהם, הזכיר לאמא. החינוך הזה בכלל לא התאים לאופי המשוחרר והסקרני של אלזה ועלול היה לדכא אותה או אדרבה, להפוך אותה לקיצונית, כי ״זה טיבם של תהליכים כאלה. ראית איזה שינוי קרה כשגלזנר הבן ירש את מקומו של גלזנר האב! הבנים המוצלחים תמיד מושכים לקצוות, או שהם חיוורים וחדלי אישים״. והילדה שלו רחוקה מלהיות חיוורת. הוא חשש מה יהיה על המשפחה כשתיקרע בין אורתודוקסים, ניאולוגים וציונים, כל אחד עם ה״מקווה״ שלו והשוחט שלו ותלמוד התורה שלו. אי־אפשר היה לפלג אותה בצורה כזאת. ״זה ייתן לה מסגרת,״ התעקשה אמא. ״היא מוכרחה מסגרת. היא לא יכולה לשחק כל היום.״ ״הלוואי שתמשיך לשחק, כל עוד זה מה שהיא רוצה. יהיה לה מספיק זמן להיות רצינית.״

את אותו הבוקר סימנה בדיעבד כ״בוקר שאחרי״. הוא היה פחות או יותר דומה לכל הבקרים שקדמו לו. היא כבר למדה בכיתה ג'. המורים חיבבו אותה, למרות שהתלוננו שהיא חצופה ודעתנית, וכשלא חיוותה דעה על הכול, על הציונים והאורתודוקסים ואלוהים ומה לא (היא שמעה את אמא מחקה אותה בקולה, ״ככה הילדה שלך מדברת,״ אמרה לאבא בתוכחה, מטיחה בפניו משפטים שאלזה דקלמה ושמה אותה ללעג ולקלס כחושפת את מנהגי המבוגרת שסיגלה לעצמה במגושם ובטרם עת), התגלגלה מצחוק והדביקה את הילדים האחרים בכיתה, שצהלו אחריה בתגובת שרשרת, עד שלא נותרה ברירה אלא להוציאה החוצה להירגע. הכול הצחיק אותה, גוף הגיגית של המחנכת, קולה הנשמע כקרקור קרפדה, צחוקם של אחרים, שריקותיו של יאן שבא לבקרה בהפתעה. ״מצדי שתצחק כל החיים,״ אמר אבא. מחוץ לבית הרבתה גם לכעוס. היא לא ידעה מה השתלט עליה לפעמים. לאה, המורה לתורה, כתבה לה בספר הזיכרונות בסיום כיתה ב': ״בלי כעס ורוגז, את כמו פרח״. מה ראתה בה המורה לאה, מה העניקה לה במשפטה המסתורי, שנחרת בלבה מבלי שיצריך שינון, אף שנדמה היה לה שעליה להילחם באמת המזוקקת שלו, המפוענחת לה רק למחצה. אבל על זיכרון לא שואלים שאלות, לא תובעים עלבונות, לא אחרי אותה פעם שבה סוניצ'קה, הלנגרית מן הכיתה המקבילה, בירכה אותה בראש השנה, ״לאלזה, שתהיה לך שנה טובה, עם שמחה וחדווה ומעט אהבה״, ואלזה הרשתה לעצמה לתהות בקול רם,״למה את כותבת 'מעט אהבה'?״ וסוניצ'קה השיבה, ״זה בשביל החרוז.״

אותו בוקר לא ידעה למה היא מדוכדכת כל כך. אולי כי נפגשה לראשונה עם משהו שהייתה עתידה לזהותו ביום מן הימים כמחירה של הסתגלות, מעין מצב ביניים שאִפשר לה להמשיך לתפקד במקצב בטוח, יציב, שלא נטה להתערער אלא משנתקל בלהט או בתשוקה אצל אחרים, ומפני שזה לא כבר חשה בעצמה אותה חמדנות, לא יכלה שלא להבחין בפער שנפער לפתע בינה לבינם. זו הייתה גם ההכרה שהלכה והתחוורה לה במעומעם, שהמילים של מולידיה בוראות אותה מחדש, לא פחות מכפי שברא אותה גופם.

מיום שזכרה את עצמה, אסרה עליה אמא להתלכלך או לשקר. היא טענה שהפיצול הוא חטא ושעליה לחתור להיות ילדה טובה שפיה ולבה שווים, ״תוכה כברה,״ כך העידה בהתפעלות על אחת מחברותיה בארגון ״עוזר דלים״ שאינה צבועה כמו רוב הנשים שמסביבה. אלזה נכשלה ב״מבחן השקר״, כפי שכינתה אמא בקול קשה את אירוע האמבטיה, בהקפידה על אתנחתה ברורה בין מילה למילה, בדיוק בשעה שצעדו בבגדי השבת ברחוב הראשי עם סבתא רוזה לבית הכנסת. אלזה הביטה בראש סחרחר בצריחיו המעוגלים של הבניין ההדור, שנראו לה מרחוק ככדורי בדולח, טיפות של שתן נמלטו בבושה לתחתוניה, משקלטה שמה שקרה ביניהן היה לנחלת הכלל.

מאז הניחה למשימה הזאת להשתלט על נפשה. גם כשניסתה לשקר, שוב לא הצליחה. היא נעשתה שקופה ואפשר היה לראות מבעדה את מחשבותיה הכמוסות ביותר. בשיעורי תורה, כשקראו ביחד בספר בראשית, חשבה שבעצם הרע נברא במילה, ממש כמו שאלוהים ברא את השמש והירח והכוכבים ובני האדם. המילים הן המחוללות את המעשים, ובגלל זה לא היו מעשים רעים אילולא אנשים כמו אמא או לאה, המורה לתורה, היו טורחים לכנות כל מעשה קונדס בשם אכזרי כל כך. היא ממש יכלה להוכיח לפי בראשית שהמילה רע הופיעה תמיד לפני המעשה הרע, רק כדי לגרות ולשדל אותו להגיח בדברי חלקלקות. אבל נראה היה לה שהמבוגרים לא מבינים שום דבר במילים, למרות שאוצר המילים שלהם גדול פי כמה משלה. לכן הם מכבירים מילים מבלי משים ומשתוממים כיצד לפתע פתאום מה שנאמר קורם עור וגידים, והיא מצדה לא יכולה לעמוד בפרץ. ״את יכולה פשוט לשכוח מה שאמרתי? זו בסך הכול מילה,״ פטרה אמא במשיכת כתף את היתפסותה למילה עולבת. ״עזבי את זה. פשוט תתעלמי ממנה,״ חבר לבסוף גם יאן לעצה שקיבלה, כשבאה להתלונן באוזניו. ״היא פשוט מטומטמת, ואת, בתגובה שלך אליה, רק מענישה את עצמך.״ אלא שנדמה היה לה שהוא מזלזל באמא, ואת זה בפירוש לא יכלה לשאת, מבלי שתהפוך את עצמה לאלתר למושא של הלעג הזה. היא הלוא הבת שלה. כיצד תוכל להערים על עצמה? רק לימים הבינה שבדיוק משום כך העניקה למילים של אמה תוקף מיוחד, שבדרך זו הפכה אותה לחשובה, או שמא למפלצת. ואולם היא לא הייתה מפלצת, היא הייתה אישה רגילה, ולמה נתנה לה כל כך הרבה כוח, ולמה גרעה את מנת הכוח הזה מעצמה? אפשר שהפחד שקינן בה מכוחה שלה הוא שהביא אותה לכרות ברית עם האיסורים שהוטלו עליה. אפשר שמפני שבתוכה כבר הפרה מאז ומתמיד כל צו אפשרי, ראתה מראות טמאים וידעה בטרם עת, החליטה בתת־הכרתה לא לדעת עוד.

שנים רבות אחר כך, כשנדמה שפרשה כליל מן הילדה שהייתה, כשלא נשתייר ממנה דבר זולת אותה כמוסה שהצטחקה בקרבה לנוכח עצם השאלה איה היא, חלמה שהיא מתגוררת בבית רחב ידיים שחדריו הרבים לא נושָבים. הוריה נכנסים לחדרה וקורעים תמונות מן הקירות, תמונה אחר תמונה, כאילו מאחורי כל תמונה מסתתרת תמונה נוספת. הם מחפשים משהו. היא משוכנעת שרצחה מישהו או משהו. מישהו מגיח לפתע מן הרצפה, מצביע לעברה ומסביר לה שהיא בעצמה הרצוחה, אבל היא מתעקשת. היא גרמה למישהו לא להיות ומאותה שעה כיסתה, הניחה בדים, וכל זה דהה מזמן ואחר כך עלה באש הגדולה. עכשיו היא אינה זוכרת דבר, לא במי מדובר, לא בנסיבות הרצח, הכיצד לא נתגלה, הכיצד לא נחשפה. היא מצדה שכחה הכול. אך לפתע התגלתה לעצמה ואינה יכולה למצוא עוד מחבוא.

היא נזכרה ביום שבו עזרה ליאן לארוז את ספריו, איך כשטיפסה על כיסא כדי לרוקן את המדף העליון נתקלה בספר של מישהו בשם לוקאץ' והתיישבה לדפדף בו, ספר שיאן כנראה הטמין רחוק מהישג ידם של ההורים, פילוסוף שחבריו של יאן הרבו להתווכח עליו, בעודה מסתובבת להם בחדר בין הרגליים, מלבד באותן פעמים שבהן נשלחה בדחיפות למשימה בחוץ, כשהבנות התכרבלו בחיקם של הבנים כגורי חתולים והקולות דעכו לכדי התלחשויות וצחקוקים, והם תפסו שאלזה כבר חדלה מלשחק והיא כובשת את עיניה ברצפה ובעצמה, מבקשת מוצא מן המבוכה שנפלה עליה. לפי מה שהבינה משיחתם, לוקאץ' ניסה להפוך את הונגריה לחילונית בכך שקרא לאהבה חופשית כנגד סמכותם של הכנסייה וההורים והמורים החסודים שהטיפו לצניעות, וכנגד ״מונוגמיה״, המילה הזאת הופיעה בתוכן העניינים והיא רשמה לעצמה לברר אצל יאן מהו המובן שלה בדיוק כשאמא נכנסה לחדר וחטפה ממנה את הספר. ״זה לא לגילך,״ אמרה לה בתקיפות, ״את לא יכולה סתם לעזור בלי לפשפש בספרים של יאן?״ אלזה בהתה בדף שלמולה, והמשפט של אמה הפך כבמטה קסם לציווי שאי־אפשר עוד להרהר אחריו, מכסה מין, מיניות ו״חינוך מיני רדיקלי״ בשתיקה שאסור לפוגג אותה.

כארבע שנים לאחר נסיעתו של יאן, הכירה בחור לא יהודי, מבוגר ממנה בשלוש שנים, ששחה עמה בבריכה העירונית. הם הרבו לבלות ביחד ולטייל אחרי הצהריים בגנים הבוטניים. גיאורג תכנן ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת פרנץ יוזף כשיסיים את התיכון וחלם לכתוב ספר על ״החיים עלי אדמות״, ספר שלא יהיו בו בכלל אנשים, אלא רק יצורים בעלי דרגות שונות של התפתחות, מן היצור הפרימיטיבי ביותר ועד ליצור המורכב ביותר, מפני שעולם היצורים החיים עניין אותו לאין ערוך יותר מבני אדם, ולאמיתו של דבר, הוא נטה למקם את האנושות במקום הכי שפל ברצף האבולוציוני. אביו נפל במלחמת העולם הראשונה חודשים ספורים לפני שנולד. לא היה לו אמון בבני אדם והוא ידע אל נכון מה הם מסוגלים לעולל זה לזה. ערב אחד, שעה שההורים יצאו לבקר חברים, אלזה הזמינה אותו לביתה. הם עמדו במרפסת הדירה והשקיפו מבעד למעקה החוצה אל הרחוב. גיאורג קרב אליה מאחור וליטף בעדינות את שערה. בביטחון אדיב אבל נחוש ירד אט־אט בקצות אצבעותיו וגלגל אותן משועשע סביב לתנוכי אוזניה, המשיך ועיסה את צווארה, רפרף על שדיה, והיא נענתה לקריאותיו השקטות ואוזניה נמלאו בקול מצילות שגאה ככל שצופף את גופו לאחוריה. ״אני אוהב שאת רועדת,״ אמר לה. הם לא שמעו את המפתח בדלת הכניסה.

היא נאלצה לנתק מיד את הקשר איתו. הבנות בבית הספר ידעו שהיה לה בחור לא יהודי. הן דיברו עליה שלא בפניה. מאז אותו לילה, שבו חלמה על גופו של גיאורג בערגה, לא הצליחה להפיק מתוכה שום מראה עיניים. כל מה שהייתה מסוגלת לזכור הוא המיידיות שבה העונג הוטח בפניה ונלקח ממנה, כהווה שהופיע כבר כהיה־היה. היא הייתה ריקה מתמונות ומפנטזיות, לפעמים ראתה לתוכה איברי גוף חשופים, שדבר לא דבק בהם, שום סיפור, שום תנועה, שום דמות. היא גילתה שהיא מגורה בקלות, שמגע מרפרף משלהב את גופה כהרף עין. היא ניסתה לא להיכנע לזה ועל פי רוב נמנעה או, שעה שהתרצתה, התחמקה מלפגוש בהם פעם נוספת. מה שחשה לא היה ראוי לשם התאהבות, הוא בוודאי לא התעבה לשום רגש בר קיימא, אלא נשר ללא זכר ככוכב נופל. היא לא נגעה בעצמה. גופה התרחק ממנה בהדרגה. הוא בייש אותה כחיה, מפני שראתה בו ובצרכיו את צלם דמותה הממשית. כדי להיאבק בחיה הזאת, התחילה לעשות תנועות סותרות, לכווץ שריר במקום להרפותו, להחזיק במקום לשחרר, לפעול בניגוד לאינטואיציה, לאבד מגע עם הראשוני והבסיסי ולהפוך את מחוות־הנגד לטבעה השני. היא מילאה את ימיה במשפטים וברעיונות מן הספרות העתיקה והמודרנית. מחוות־הנגד חלחלו גם לקריאה, שלאמיתו של דבר לא לקחה ממנה דבר. הספרים השפיעו על החלל שסביבה תנועות ועיצורים מנחמים שנמוגו משכילתה לקרוא בהם. ספריה לא העניקו לה מחשבות אלא ביצרו את קירות חדרה ועשו אותו לבית: שולחן העבודה הכהה, המגירות עם ידיות האבזם מנחושת, השטיח בעל גוני החום־שחור, הפסנתר, הגרמופון של אביה, מדפים מעץ אלון מלא שהיו תלויים מעל מיטתה. שם עגנה ושם אבדה לעצמה לראשונה. היא נענתה לכתוב על דרך החיקוי. משפט שהורה על מחוות יד או פה או גוף הוליך אותה לחקותו כמו מאליו. מישהו הושיט יד, היא החרתה החזיקה אחריו. וכשזה קרה, לא חקרה במופלא. היא רצתה את העונג אלמוני ומיידי, שיפלח אותה כסכין חדה.

14.

 

אלזה וייס לא בחרה מה ללמד. היא דיברה על הכול חוץ מעל מה שבאמת נגע לה. היא לא הייתה דרמטית, לא נפחה רוח חיים בחומרים, לא התאמצה במיוחד לעניין או לסקרן. הרודנות, שחילצה את השיעורים מן השגרה היגעה של הדקדוק והתחביר, מאנגלית של חולין, היא שעוררה עניין. שיעור אחד בלבד נטען עם זאת ברטט שרָדה בנו באופן אחר. ״אוולין״. היא הגתה את שם סיפורו של ג'ויס בהטעמה, שהיו בה מעין אנחה או געגוע, בהשהותה לרגע את המעבר מתנועה לתנועה: ״היא ישבה ליד החלון וצפתה בערב הפולש אל השדרה. ראשה היה שעון אל הווילונות ובנחיריה עלה הריח של קרֶטון מאובק. עייפה הייתה. [...] אבל בביתה החדש, בארץ רחוקה לא נודעת, לא כך יהיה. אז תהיה נשואה — היא, אוולין. אז ינהגו בה האנשים כבוד. [...] זמנה הלך ופחת, אבל היא הוסיפה לשבת ליד החלון, משעינה את ראשה על הווילון, שואפת את ריחו של קרטון מאובק. במרחק, בקצה השדרה, שמעה את צליליה של תיבת נגינה. היא הכירה את הנעימה. מה מוזר שהיא נשמעת בערב הזה דווקא להזכיר לה את ההבטחה שלה לאמה, ההבטחה לשמור על שלמות ביתם זמן רב ככל שתוכל. [...] — אוולין! אווי! הוא רץ אל מעבר למעקה וקרא לה לבוא אחריו. צעקו עליו שימשיך ללכת, אבל הוא לא חדל לקרוא לה. היא הסבה אליו את פניה הלבנות, סבילה, כבעל חיים חסר ישע. עיניה לא נתנו לו שום אות של אהבה או ברכת פרידה או הכרה.״3 מבטה הקשה של אלזה וייס התרכך במבוכה. הוא לא כוּון לאיש.

3 ג'יימס ג'ויס, ״אוולין״, מתוך דבלינאים, תרגום: אברהם יבין (תל אביב: עם עובד, 2009), עמ' 38, 39, 44-43.

 

15.

 

שנים אחדות אחרי שסיימה את התיכון, המשיכה לשאת את הנערה שהייתה כמו שנושאים נפל שאינו מסוגל לגדול. קשה לומר שהייתה מודעת לגמרי לסדר הגודל של מעשיה או להשלכותיהם. היא אמנם האמינה שהיא נוהגת בפיכחון, אבל לא יכלה שלא להבחין בשכבה דקה של אדישות שעטתה את הכרעותיה המסוכסכות, ושלמען האמת, מעולם לא הצליחה לתת לעצמה בדיעבד דין וחשבון מלא עליהן, כשם שלא הבינה כיצד לימים נכחה במלוא ישותה דווקא בעת שנדמה היה שמרחב הבחירה שלה ושל אחרים מצטמצם והולך. לנסוע לפריז, להתחתן: גם כאן כיווצה והרפתה לסירוגין, באחריותה המלאה. זו היא שדחקה באריק להינשא לה, שבועות ספורים לאחר שחברה בתיכון הפגישה ביניהם בקיץ של סיום הלימודים, ובידיעה שהיא עוזבת לשנה. היא זכרה איך התבוננה בריכוז בצדודית פניו היפות ואמרה לעצמה שהיא עומדת להינשא לו, ביודעה בו בזמן עד כמה שרירותית ובלתי נמנעת הייתה ההחלטה, שגרמה לו להתפתל במושבו בטרם התעשת, כשקלט שהיא אכן נחושה בדעתה. לורה כריסמסטרי, שהתגוררה חדר לידה בפנסיון בשבועות הראשונים להגעתה לפריז, לא חסכה ממנה את השגותיה. ״אני לא מצליחה להבין. את לא מתארת לי מיהו, על מה אתם מדברים, מה הוא בשבילך.״ הן עשו להן מנהג לחצות את הגנים ולשבת ב״פֶּטי סוויס״ בפינת הרחובות ווֹז'ירַר וקוֹרנֵיי. ״אני לא שואלת כדי להציק לך. אני פשוט מנסה להבין למה.״ ״זה קשור בבית, בהורים, במשפחה.״ ״זה לא מספיק. את צריכה לדעת יותר מזה. זה החיים שלך. מה איתך?״ ״אני חייבת להתחתן.״ ״למה?״ ״הוא אוהב אותי.״ ״אני בטוחה שהוא מאוהב בך.״ ״או שאני עושה את זה עכשיו, או שלעולם לא אעשה את זה.״ השיחה הזאת העציבה אותה, מדוע היא נוהגת בקלות ראש בזמן, מפני שיש לה כל הזמן שבעולם או בשל קוצר הרוח שלה המופנה כנגד עצמה בענווה, או שמא באדישות. למה היא חושבת שהשאלה אפילו לא צריכה להישאל, מאיפה גייסה השלמה כזאת, למרות שאיש לא תבע ממנה ומעולם לא הפקידו בקרבה ציפיות. זה משהו שהיא עצמה חוללה. הייתה לה תחושה עמומה שזו השעה היחידה שבה תוכל עדיין להרשות לעצמה לפעול מבלי לחשוב, להיות במידה רבה הנמענת הפחות חשובה של מעשיה. כמובן, היא ידעה שניתן להינשא מאוחר יותר. היא גם הייתה בטוחה בתשוקה שלה לגברים, תשוקה שהוצתה וכבתה באחת, וקראה לרגש אחר לכלכל קרבה נעימה, הגיונית ונמשכת, קרבה שלא תציק לה. השאלה מה היא באמת צריכה או רוצה אפילו לא עלתה על דעתה. העתיד היה ברור, כמעט ברור מדי, ובכל הנוגע לחיי הנישואים — חשוך חלומות.

שנה לאחר ששבה מפריז נקבע מועד החתונה. אולם בית הספר, שפונה במיוחד לרגל האירוע, התפצל בין שתי המשפחות, שמעודן לא התרועעו בנסיבות חברתיות, משפחתו הציונית של אריק, חבריו מתנועת דרור הבונים, והמשפחה הניאולוגית של אלזה עם שרידים מן השושלת האורתודוקסית של אמה שניאותו להבליג על עלבונם ולהגיע. הוריה חששו מן הקולניות ההמונית של הציונים, ואילו אריק, שהזכיר לה את יאן בכל הנוגע ליחסו למשפחתה, בז לנוכחות האסתטית המעושה של העולם הניאולוגי בחתונתם, שכולה תשוקת התבוללות תלושה מן המציאות. הוא לא חשש מן החתונה, מנות האוכל שבושלו באהבה זה שבוע ימים ועשרות בקבוקי היין יעשו את שלהם, איש לא ישבית את השמחה בוויכוחי סרק, הרגיע אותה. סמוך להגעתם של האורחים, הסתגרה, לבושה כבר בשמלת הפליסה הלבנה, באחת הכיתות והתייפחה שעה ארוכה, עד שקלטה בלב הדממה שננעלה בתוכה שקוראים לה להגיע לחופה, כמו משמועה רחוקה הגיעה אליה הקריאה הבהולה של אמה, אלזה, אלינקה איפה את, היכן היא נעלמה, עליה לאסוף את עצמה ולהיטיב את פניה מיד, בלי כעס ורוגז, לטפטף מי קולון, שאיש לא יראה מה עבר עליה, היא מרגישה אורחת ככל האחרים, והיא הצליחה, חי אלוהים שהצליחה לרמות את כולם ולרגעים אפילו את עצמה, החיוך נדבק לה לפנים, שיניה נחשפו לרווחה, היא חגה סביבו שבע פעמים, הרי את מקודשת לי. היא הייתה מסוחררת. המוזיקה גברה על כל המחלוקות, וכמו שקרה לה לא אחת, המוזיקה השתלטה על חיבוטי הלב שלה ותפסה בהדרגה את מלוא חלל ראשה והיא חזרה וזמזמה את הצ'רדש הקצוב, מתמכרת, נישאת על ידי הלחן עד לרגע שבו נבלם כביכול, מהסס אם להמשיך ואז מתעשת ושם קץ להתחבטות ברקיעת רגל חפוזה האומרת שכן, למרות הכול, זהו, כך בדיוק.

היא השתקעה עם אריק בדירה הסמוכה לבית הוריה והחלה ללמד צרפתית בבית הספר התיכון העברי. שנה אחר כך פרצה המלחמה. בסוף אוגוסט 1940, בעקבות משא ומתן בין רומניה להונגריה, שהתנהל בחסותה של גרמניה הנאצית, הוחלט להחזיר להונגריה את החלק הצפוני של טרנסילבניה. שבועיים אחר כך נכנס הצבא ההונגרי לקולוז'וואר. דגל אחד הוסר, אחר הונף במקומו.

רבים חשו שהגרמנים עומדים לנצח במלחמה. ואולם לפי שעה, בבניין המגורים שלהם, לא עורר המתח של החלפת האדונים אלא אנחת הסתגלות מורגלת וגילויי אדיבות מלאכותיים בינם לבין שכניהם הלא יהודים. המלחמה השתוללה בעולם, אבל לא אצלם בבית. בחודשים הראשונים לא ביקשו אלא להתכנס, לשבת בבטחה שמורים בנכסיהם ולחכות שהגל העכור הזה יעבור. בלאו הכי נבצר מהם לעשות דבר. בקומה העליונה התגוררו מר ומרת קריסטוף, חייל בדימוס במלחמת העולם הראשונה ורעייתו הציירת, מגדה, זוג חסר ילדים שאימץ את אלזה הקטנה עוד כשנולדה. בערבי החורף הארוכים הזמינו אותה לדירתם לצפות במשחקי הקלפים ששיחקו עם חבריהם ״בישיבה של מטה״, כפי שקרא לזה אבא בספק דאגה, ופיטמו אותה במעדן חלב ציפורים. אלזה הסתירה מאביה שקיבלה רשות מיוחדת להיכנס לאטלייה של מגדה, חדרון צר ואפלולי ליד הסלון המכוסה מרבדי צבע שאיש לא טרח להסירם, שם הועמד כן מלכות תלת־רגלי מעץ אשור ועליו בד לבן חגיגי ערוך ומוכן ממש לכבודה, עם רשות מפורשת ממגדה לשפוך עליו צבעי שמן ככל העולה על רוחה, שכבה על שכבה, שאותן צופפה מתוך צהלת שיעמום. רק משהותשה נהגה מגדה להיכנס לחזות ב״פרי יצירתה״ ומיד ביקשה ממר קריסטוף לשזוף את עיניו ב״כישרון הציור שלך, אלזה, כבר בגילך הצעיר את מציירת ציור מודרני, אקספרסיבי, אקספרימנטלי, אקספרסיוניסטי,״ פמפם מר קריסטוף, ״כן, כן,״ ספקה גם מגדה את כפיה, ״יש לך עוצמה, יש לך כוח בידיים,״ היא ידעה את זה איכשהו, שמה שניחנה בו אינו הכוח לדייק או להעמיד קווי מתאר ברורים, אלא להשליך כתמי צבע, לעשות דבר־מה שאיכותו בגודש, בדחיסות, באינטנסיביות. בקומת הקרקע של הבניין חיה יבגדה הזקנה, אלמנה שבעלה מת בגיל צעיר מאוד והותירה עם שני בנים, שכבר לפני שנים עזבו את הבית ועברו להתגורר בבודפשט. יבגדה עבדה כקוסמטיקאית בבתיהן של נשים עשירות, נוצריות ויהודיות, ונלחמה ״מלחמת חורמה״, כך אמרה לאלזה בת השבע, ב״שערורייה של הזִקנה״, בקמטים, בשומנים, בכל מה שנראה לאישה כהפרעה של הסדר הטוב והחלק. יבגדה טענה שנשים אינן פוחדות מן המוות הרובץ בפתח. אלא שקשה להן לתפוס את החיים כתהליך או התהוות, מפני שעצם השינוי מפחיד אותן. ״השינוי מפחיד, את יודעת למה? כי הוא פוגם בהרמוניה,״ אמרה והתבוננה באלזה ברצינות נוקבת, לחייה בוהקות משמנים ועל אפה מורכבים מעין משקפי אופטיקאית, בעודה שוקדת על מרקחת ביצים, אבוקדו ויוגורט, לימון ושמן זית העתידה להימשח על פנים מתמסרות ברחבי העיר. כמה מתמיה היה שיצור כזה, שחי בקליפת הגוף שלו כמו באיגלו, הוא הנושא את בשורת העלומים ברחבי קולוז'וואר, כאילו צריכה הבשורה הזאת לעבור דרך השלילה שלה, כאילו צריכה הייתה נושאת הבשורה עצמה להעביר את גופה, בכל פעם מחדש, באיזה מבחן חניכה קיצוני, קרוב מאוד לקריקטורה, ואולם אלזה הבינה מיבגדה שהתמורות שהחיים מחוללים נענות תמיד בשמרנות הטבועה באנשים שאינם מביאים בחשבון שחוכמה קשורה בזיכרון, אנשים המסרבים לצמוח, היראים מן הטבע, ממה שעלול לקלף בסופו של דבר את הפנים שלהם, לחשוף, להפיל ולהחריב אותן. ועם זאת, על כך פרנסתי, סיכמה יבגדה את טיעונה וחבטה בישבנה של אלזה בטפיחה עדינה, ״אז אין לי על מה להתלונן.״

מאחר שאלזה — שהייתה כעת לאלזה וייס — ואביה לא לימדו במערכת החינוך הממלכתי, היה בידם להחזיק במשרות שלהם. אריק ניהל את בית המסחר לבדים של משפחתו. כחברים אחרים בתנועה הציונית, ראה באירועים תמרור אזהרה המורה על נתיב חד־סטרי, וחָבר ליאן כדי להפציר בה ובהוריה להגר. ההורים סברו שיש להם זמן להתלבט, שעליהם להימנע מהחלטות חפוזות ומשינויים מופלגים. הם העדיפו לחכות ולראות מה ילד יום. בכל יום חזרו על המשפט הזה, שקיים אותם כאילו כל זה עניין של אורך רוח בלבד, כאילו בין יום ליום נמתח קו אופקי סמוי אך ברור מאליו. הם היו מותשים. היא הייתה נחושה להישאר לצדם.

בהדרגה החלו לזרום ידיעות קטועות על מה שמתרחש במזרח אירופה, על הסכם שביתת הנשק בצרפת ועל החקיקה נגד היהודים. חליפת המכתבים שאלזה ניהלה עם אן ומדלין, חברות שהכירה במועדון מדעי הרוח ברובע הלטיני במהלך השנה שעשתה בפריז, דעכה זה חודשים, והניסיונות שלה לחדש את הקשר בעת ההיא עלו בתוהו. היא תהתה אם הגלויות ששלחה הגיעו בכלל ליעדן. מכרים שעקבו במישרין או בתיווך חברים אחרי חדשות הבי־בי־סי, והצליחו לחרוג מהטיות העיתונות ההונגרית, תיארו דברים שחרגו מכל דמיון. מעבר לשמועות שקיבלו ביסוס על הטלאי הצהוב ועל הגבלות שהושתו על יהודים במרחב הציבורי, סיפרו על גירושים המוניים ועל כליאה במחנות ריכוז במזרח, למרות שלא היה ברור לאן בדיוק מגרשים, או מה עלה בגורל המגורשים. הוריה לא חדלו מלברך על כך שחזרה, כאילו היה בעובדה הזאת לבדה כדי להבטיח מפני הבאות, לפחות בשבילה. למען האמת, מעולם לא שקלה ברצינות לעזוב את קולוז'וואר ולחיות רחוק מן ההורים. לא מפני שחלקה את אמונתם, אלא מפני שהעדפותיה מעולם לא נדמו לה חד־משמעיות דיין כדי שתלך מהם או תחתור תחתם. הם היו חשובים יותר מאמונה מסוימת שיכלה להחזיק בה ולהיאבק עליה. עם זאת, היא התמלאה אי־שקט נוכח אובדן העשתונות של אביה, התקפי הזעם שהתפרצו ממנו, הוויכוחים שליבה בעקשנות שמעולם לא פגשה בה אצלו קודם לכן, רחוקה ממזגו העדין והפשרן. הוא לא חשב שרדיפת יהודים בצרפת היא ויתור שהממשל הצרפתי נאלץ לעשות למען הגרמנים. זה בדיוק כמו ברחבי הונגריה, קבע, אנטישמיות מידבקת שמנצלת את מרחב הפעולה הלגיטימי שהנאצים יצרו עבורה כדי להיפטר מן היהודים. המשטרה הצרפתית היא כוח ביצוע של הנאצים, לא מפני שהאנשים האלה עברו אינדוקטרינציה ונעשו לנאצים, או מפני שהם מעמידים פנים, אלא מפני שהיו שונאי זרים מלכתחילה. קולגות מבית הספר וחברי קהילה חלקו עליו. ״קולבורציה מקיאבליסטית״, הגדיר את המצב אחד מידידיו, שום כוונה רצחנית או רצון רע במיוחד. ניסיון אופורטוניסטי, מעשי ומחושב, ומי יודע, אולי גם מועיל בסופו של דבר, למנוע מצרפת להיכנס עמוק יותר למלחמה. משהו בה קהה במהלך השיחות הפוליטיות הללו, שנלעסו בתפלות ושעשויות היו באותה מידה של פשטנות ואין אונים לעסוק בספורט או בחגים או במזג האוויר. היא הניחה לשתיקה להשתלט עליה, ובמובן מסוים גילמה בנוכחותה איזו שתיקה משותפת לכולם. לימים נדמה היה לה שזו הפעם הראשונה שנתקלה במושג הזה, ״קולבורציה״, שותפות לדבר עברה, התנהגות שדיברו עליה בטון מסויג כעל מעין כניעה, או מעשה סתגלנות המבקש להשתחל בעורמה, בדרך נכלולית, למסלול ההצלחה של ההיסטוריה, להביא להישג ללא מאמץ, ללא הקרבה, ובעצם מכוח השותפות בפשע של אחר. את בוחרת לקבל את תמונת העולם שהאחר הציב, במקום להילחם בו או בה. במילים אחרות, את מעניקה לתמונת העולם הזאת תוקף, גם אם לא בחנת אותה בשום לב, נותנת לה אפשרות למשול, אך רק כדי להפיק ממנה דבר־מה. כל העניין הוא המשאלה לשרוד, חשבה. ההישרדות מזוהה לזמן־מה עם דמות העתיד עצמו, ואת יודעת שעלייך לחבור אליו, אל העתיד הזה, ולא להיאבק בו, לתרום לו ולתמוך בו כדי איכשהו להינצל ממנו. אלה היו רעיונות שאלזה שמרה לעצמה. היא הכירה במפלצתיות שעלולה להיות בבחירה הזאת ושעוררה את זעמו של אביה, ובה בעת ניסתה לראות את שיתוף הפעולה מזווית הראייה של אלה שבוחרים בו, שחושבים שמוטב לבחור בו, שלדידם כל אמצעי כשר כדי להגן על בני האדם הקרובים להם. היא ניסתה להבין אותם כשם שהבינה את מי שחולק עליהם באופן אידיאולוגי. בינה לבינה הניחה שלמשתפי פעולה יש יותר הומור משיש לאנשים אחרים. הם בטח יודעים שהם לא מושלמים. ועם זאת, תהתה אם יש דברים שבשום אופן אי־אפשר לשתף עמם פעולה. היא לא הייתה בטוחה איפה בדיוק יש להתחיל את השיחה הזאת.

והרי גם שמרה לעצמה את האמביוולנטיות שנישואיה עוררו בה, את הקושי המייסר שחוותה לחלוק את חייה בשניים. היא, שעמלה לעשות את האחדות לסגולתה המובהקת, ידעה שהנפש שלה מפוצלת ושהיא דבקה בקשר הזה דבקות סתמית, כשהיא תולה את תקוותה ואת אדישותה בחלוף הזמן ככוח היחיד שעשוי להעניק לו שכנוע או קבלה. האם אפשר לומר שגם היא שותפה לדבר עברה? ברור, היא מעולם לא ביקשה להיות גיבורה. אבל גם לא אומללה כל כך. כל החלטותיה עד כה הדיפו את ריח שיתוף הפעולה. ללמוד, להינשא, להישאר בהונגריה, לנסות לשנן לעצמה שהיא חיה פעם אחת ולנהוג לאור הרושם שהזמן הזה כביכול חלף ועבר ושאין לה מרחב תמרון, שבכל הנוגע לה לפחות גורלה נתון בידי אחרים, שכך היא בנויה, שאם יש בה הרואיות, היא אינה נטועה בהדיפת נסיבות חיצוניות, אלא רק ביכולת שלה לחשוב, בַּיושרה, בהומור שלה.

שיתוף הפעולה שלה הסווה למעשה כוח אדיר של מיאון, כוח שורף והרסני שהיא עשתה כל מאמץ להסתירו, כיוון שחששה שתשלם עליו מחיר יקר מדי. היא לא יכלה להרשות לעצמה לומר להם לא, מפני שלא היה ללא הזה סוף, הוא היה סוחף ועלול היה לערער את כל האמונות הקדושות שלהם, ומפני שהיא לא ממש הבינה את מקורה של האגנוסטיות שלה, של החילוניות הרדיקלית והריקה — היא הייתה מוכנה להודות אפילו בכך — שהשתלטה עליה, ולא הותירה מאחוריה אבן על אבן. הייתה בה אירוניה שלא תשוער, מרווח או פשׂע שנפער דרך קבע בין עמדה אחת לעמדה אחרת, חיפוש דאוג להיחלץ מן המחנק של החד־משמעי. שום עמדה לא הייתה לה לנחלה. היא לא הייתה אורתודוקסית כמו סבתא רוזה ולא ניאולוגית כמו הוריה ולא ציונית כמו יאן. היא הייתה אולי התוצר הפרדוקסלי של שלוש האמונות החזקות שצרו עליה, אמירת לאו נחרצת אבל חמקמקה לכל אחת מהן, שסדקה את הפתרונות השלמים שהציגו בפניה בטרם עת. היא בעצם סלדה מעצם מושג הפתרון ולא חיפשה פתרון חלופי. היא ביקשה להניח לדברים להתגלגל מבלי שתתערב במהלכם. ואולם להוותה, האירוניה שלה לא ידעה גבולות ופשטה לכל מחוותיה. היא לא יכלה להיות של מישהו, לא רק של משהו, לא כי השתוקקה אל הריבוי, אלא כי איבדה עניין באחד, כמעט לאלתר. למה נמשכה לאריק? הוא היה כנראה פחות דעתן מרוב הגברים בסביבתה. הדעתנות עייפה אותה, הטילה עליה שיממון, אבל גם היעדרה נדמה כחיוור. האמביוולנטיות שלה עוררה בה בהלה, הידיעה שלעולם לא תוכל להחליט, שלעולם לא תוכל להתחייב, שהיא יכולה לייחס את זה לאישיותו הנרפית של בעלה, אבל שזה בעצם משהו בתוכה, שהיא מודה לא מודה בקיומו, ושהיא מנסה להחביאו מפני אחרים ואולי גם מפני עצמה.

היא החלה לישון בבגדיה, שמלת בד משובצת דקה ומהוהה, גרביונים עבים וסוודר מצמר, בחדר נפרד, חדר שהוכרז עליו כחדר העבודה שלה, שאת חלונותיו אטמו אריק והיא ביחד בדבק בתקופת ההפצצות על העיר ומאז לא שבו לפתחם. בלילות נטולי שינה, חשבה על אותם אנשים שפגשה בפריז שנים ספורות לפני שאירע להם הרע ביותר, לפני שחרב עליהם עולמם. היא ניסתה להעביר אחד לאחד פרטים שבלטו בתקופה שבילתה במחיצתם, פרטים שלכאורה לא שמה לב אליהם במהלך השיחות השגורות שניהלו, התאמצה לשחזר כיצד נראו, שמא היה כבר אז משהו חשוד או חריג באווירה, והיא לא ייחסה לו חשיבות. אבל מה בעצם יכלה לעשות? היא התייסרה על כך שמעודה לא חרגה מעצמה, שאין ביכולתה לחרוג מעצמה. בקוצר רוח חיכתה ליום שיעלה. ארוחת הבוקר שהתקינה עבורה ועבור אריק, לפני שיצאו לעבודה, נאכלה בשתיקה. הם לא דיברו על מה שקורה ביניהם. לעתים נדירות התפרצו זה על זה. ביחד, בכנות, אפילו ברוך, עמלו לשמר מראית עין של נורמליות. הם לא יכלו להרשות לעצמם להיפרד.