הגל החמישי 2 - הים האינסופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגל החמישי 2 - הים האינסופי
מכר
מאות
עותקים
הגל החמישי 2 - הים האינסופי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הגל החמישי 2 - הים האינסופי

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר השני בסדרה המצליחה "הגל החמישי"
 
איך מחסלים שבעה מיליארד בני אנוש? 
מכחידים את אנושיותם.
 
ארבע קטסטרופות פגעו בכדור הארץ, ובכך חוסל רוב המין האנושי. באומץ אדיר ולב נחוש הצליחה קאסי סאליבן להישאר בחיים. עכשיו שוטף הגל החמישי את כדור הארץ, ואיש לא יודע מי הם בני האנוש ומי האחרים. על מי אפשר לסמוך ומי יחסל אותך בלי למצמץ.
 
קאסי, בן ורינגר יודעים שרק יחד יש להם סיכוי.
אבל כל מטרתם של האחרים היא לפורר את היחד, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. קאסי וחבריה יופתעו לגלות עד כמה האחרים מוכנים להרחיק לכת, אבל במקביל הם יגלו את האנושיות האינסופית שטמונה בהם.
 
"הים האינסופי" הוא החלק השני של הטרילוגיה המהפנטת על עולם עתידני וקר שבו הייאוש מנסה להכניע את התקווה, אבל האהבה יוצאת לקרב הגדול על חייה. 

פרק ראשון

חיטה
 
קציר לא יהיה.
גשמי האביב עוררו משנתם את הנבטים הרדומים, ונצרים שצבעם ירוק עז הנצו מהקרקע הלחה והזדקפו כמו מתמתחים לאחר תנומה ארוכה. האביב התחלף בקיץ והגבעולים הירוקים כהו, נשזפו והזהיבו. שעות היום התארכו והימים התחממו. מגדלי עננים שחורים התחשרו, היתמרו והביאו גשם, והגבעולים החומים בהקו באור הדמדומים המתמיד ששרר מתחת לחופת העבים. החיטה צמחה והשיבולים המבשילות נדו ברוח הערבות כווילון מתנחשל, ים גלים אינסופי שהתמשך עד האופק.
כשהגיעה עת הקציר, לא היה שום איכר שיתלוש שיבולת מגבעולה, ישפשף אותה בין כפות ידיים מיובלות ויפריד את המוץ מהתבן בנשיפה. לא היה קוצר שינגוס בגרעין או יחוש בקליפה העדינה מתפצחת בין שיניו. האיכר מת במגפה, ושרידי משפחתו נמלטו לעיר הקרובה, שם נפלו גם הם קורבן למחלה ומספרם נוסף על המיליארדים שגוועו בגל השלישי. הבית הישן שבנה סבו של האיכר היה כעת אי נטוש מוקף ים חוּם אינסופי. הימים התקצרו והלילות הצטננו, והחיטה רישרשה ברוח היבשה.
החיטה שרדה את הברד ואת הברקים של סופות הקיץ, אך המזל לא יושיע אותה מפני הקור. עד שהפליטים מצאו מחסה בבית הישן, החיטה כבר מתה, נפלה שדודה בפני אגרופו חסר הרחמים של הכפור העז.
חמישה גברים ושתי נשים, שהיו זרים זה לזה ערב עונת החקלאות האחרונה ההיא, וכעת קשורים יחדיו בהבטחה שבשתיקה שאפילו הקטן שבהם גדול יותר מסך כולם.
הגברים שמרו על המרפסת לפי תור. במהלך היום נצבעו השמים הבהירים כחול צח ובוהק, והשמש הנמוכה על קו האופק צבעה את החום הקהוי של החיטה בזהב נוצץ. הלילות לא ירדו מעדנות אלא כמו הוטחו באדמה בזעף, ואור הכוכבים שיווה לחיטה החומה זהובה את צבעו של כסף ממורק.
העולם הממוכן גווע. רעידות אדמה וגלי צונאמי מחקו את החופים. המגפה מחתה מיליארדים.
והגברים על המרפסת צפו בחיטה ושאלו את עצמם מה יקרה עכשיו.
יום אחד, בשעת אחר צהריים מוקדמת, ראה השומר במרפסת את ים הדגן המת נחצה לשניים וידע שמישהו מתקרב. מישהו רומס את החיטה בדרכו אל בית החווה הישן. הוא קרא לאחרים מן הבית. אחת הנשים יצאה ועמדה לצדו על המרפסת, ויחד הם צפו בגבעולים הכהים נבלעים בים החום כאילו האדמה עצמה שואבת אותם פנימה. יהיה מי שיהיה — או מה שיהיה — הוא לא נגלה מעל פני השטח של החיטה. האיש ירד מהמרפסת. הוא כיוון את הרובה שלו אל החיטה. הוא חיכה בחצר והאישה חיכתה על המרפסת והאחרים חיכו בתוך הבית, מצמידים פנים אל החלונות. איש לא דיבר. הם חיכו למסך החיטה שייחצה.
וכאשר כך היה, ילד הוא שהגיח משם, ודממת ההמתנה הופרה. האישה ירדה בריצה מהמרפסת והדפה את קנה הרובה מטה, אל הקרקע. הוא בסך הכול תינוק. אתה מוכן לירות בילד? ופניו של האיש נעוו מספק ומזעם לנוכח בגידתם של כל הדברים שהיו תמיד מובנים מאליהם. איך אנחנו יכולים לדעת? תבע מהאישה. איך אנחנו יכולים להיות עדיין בטוחים במשהו? הילד יצא כושל מתוך החיטה ומעד. האישה רצה אליו, הרימה אותו בזרועותיה ולחצה את פניו המלוכלכות אל חזה. האיש עם הרובה התייצב מולה. הוא קפוא. חייבים להכניס אותו פנימה. האיש הרגיש לחץ גדול בחזהו. הוא נמחץ בין מה שהיה העולם פעם ומה שהפך להיות, מי שהיה קודם לכן ומי שהוא כעת, ומחיר כל ההבטחות שבשתיקה הכביד על לבו. הוא בסך הכול תינוק. אתה מוכן לירות בילד? האישה חלפה על פניו ובאה במעלה המדרגות, על המרפסת, אל תוך הבית, והאיש הרכין את ראשו כמו בתפילה ואז נשא ראש כמו בתחינה. הוא חיכה כמה דקות לראות אם מישהו אחר יגיח מן החיטה, משום שנראה לו מדהים שפעוט ישרוד זמן רב כל כך, לבדו וחסר הגנה, בלי איש שישמור עליו. איך ייתכן דבר כזה?
כשנכנס לסלון בית החווה הישן ראה את האישה מחזיקה בילד בחיקה. היא עטפה אותו בשמיכה ונתנה לו מים. האצבעות הקטנות, האדומות מקור, נסגרו סביב הכוס, והאחרים נאספו בחדר ואיש לא אמר דבר, אך כולם בהו בילד בפליאה המומה. איך יכול להיות דבר כזה? הילד יבב. עיניו התרוצצו מפרצוף לפרצוף, תרות אחר המוכר, אבל כולם היו זרים לו כפי שהיו זרים זה לזה לפני שהעולם הגיע לקצו. הוא יבב שקר לו ואמר שכואב לו הגרון. יש לו איה בגרון.
האישה שהחזיקה בילד שיכנעה אותו לפתוח את פיו. היא ראתה את הרקמה המודלקת באחורי הגרון, אך לא את התיל הדק כשערה שנאחז בפתח הגרון. היא לא יכלה לראות את התיל או את הכמוסה הזעירה שהיתה מחוברת לקצהו. כאשר רכנה מעל הילד והציצה אל תוך פיו, לא היתה לה שום דרך לדעת שההתקן בתוך הילד מכוונן לחוש בפחמן הדו־חמצני בנשימתה.
נשימתנו הטריגר.
ילדנו הנשק.
הפיצוץ אייד את בית החווה בו במקום.
לחיטה לקח זמן רב יותר. דבר לא נותר מבית החווה ולא מן המבנים החיצוניים ולא ממגדל התחמיץ שבכל שנה אחרת נשמר בו שפע היבול. אבל הגבעולים היבשים והגמישים שכילתה האש היו לאפר, ועם שקיעה באה רוח עזה מן הצפון, נשבה בערבות והניפה את האפר לשמים ונשאה אותו מאות קילומטרים עד שנשר כמו שלג אפור ושחור, וצנח אדיש על קרקע חרבה.

עוד על הספר

הגל החמישי 2 - הים האינסופי ריק יאנסי
חיטה
 
קציר לא יהיה.
גשמי האביב עוררו משנתם את הנבטים הרדומים, ונצרים שצבעם ירוק עז הנצו מהקרקע הלחה והזדקפו כמו מתמתחים לאחר תנומה ארוכה. האביב התחלף בקיץ והגבעולים הירוקים כהו, נשזפו והזהיבו. שעות היום התארכו והימים התחממו. מגדלי עננים שחורים התחשרו, היתמרו והביאו גשם, והגבעולים החומים בהקו באור הדמדומים המתמיד ששרר מתחת לחופת העבים. החיטה צמחה והשיבולים המבשילות נדו ברוח הערבות כווילון מתנחשל, ים גלים אינסופי שהתמשך עד האופק.
כשהגיעה עת הקציר, לא היה שום איכר שיתלוש שיבולת מגבעולה, ישפשף אותה בין כפות ידיים מיובלות ויפריד את המוץ מהתבן בנשיפה. לא היה קוצר שינגוס בגרעין או יחוש בקליפה העדינה מתפצחת בין שיניו. האיכר מת במגפה, ושרידי משפחתו נמלטו לעיר הקרובה, שם נפלו גם הם קורבן למחלה ומספרם נוסף על המיליארדים שגוועו בגל השלישי. הבית הישן שבנה סבו של האיכר היה כעת אי נטוש מוקף ים חוּם אינסופי. הימים התקצרו והלילות הצטננו, והחיטה רישרשה ברוח היבשה.
החיטה שרדה את הברד ואת הברקים של סופות הקיץ, אך המזל לא יושיע אותה מפני הקור. עד שהפליטים מצאו מחסה בבית הישן, החיטה כבר מתה, נפלה שדודה בפני אגרופו חסר הרחמים של הכפור העז.
חמישה גברים ושתי נשים, שהיו זרים זה לזה ערב עונת החקלאות האחרונה ההיא, וכעת קשורים יחדיו בהבטחה שבשתיקה שאפילו הקטן שבהם גדול יותר מסך כולם.
הגברים שמרו על המרפסת לפי תור. במהלך היום נצבעו השמים הבהירים כחול צח ובוהק, והשמש הנמוכה על קו האופק צבעה את החום הקהוי של החיטה בזהב נוצץ. הלילות לא ירדו מעדנות אלא כמו הוטחו באדמה בזעף, ואור הכוכבים שיווה לחיטה החומה זהובה את צבעו של כסף ממורק.
העולם הממוכן גווע. רעידות אדמה וגלי צונאמי מחקו את החופים. המגפה מחתה מיליארדים.
והגברים על המרפסת צפו בחיטה ושאלו את עצמם מה יקרה עכשיו.
יום אחד, בשעת אחר צהריים מוקדמת, ראה השומר במרפסת את ים הדגן המת נחצה לשניים וידע שמישהו מתקרב. מישהו רומס את החיטה בדרכו אל בית החווה הישן. הוא קרא לאחרים מן הבית. אחת הנשים יצאה ועמדה לצדו על המרפסת, ויחד הם צפו בגבעולים הכהים נבלעים בים החום כאילו האדמה עצמה שואבת אותם פנימה. יהיה מי שיהיה — או מה שיהיה — הוא לא נגלה מעל פני השטח של החיטה. האיש ירד מהמרפסת. הוא כיוון את הרובה שלו אל החיטה. הוא חיכה בחצר והאישה חיכתה על המרפסת והאחרים חיכו בתוך הבית, מצמידים פנים אל החלונות. איש לא דיבר. הם חיכו למסך החיטה שייחצה.
וכאשר כך היה, ילד הוא שהגיח משם, ודממת ההמתנה הופרה. האישה ירדה בריצה מהמרפסת והדפה את קנה הרובה מטה, אל הקרקע. הוא בסך הכול תינוק. אתה מוכן לירות בילד? ופניו של האיש נעוו מספק ומזעם לנוכח בגידתם של כל הדברים שהיו תמיד מובנים מאליהם. איך אנחנו יכולים לדעת? תבע מהאישה. איך אנחנו יכולים להיות עדיין בטוחים במשהו? הילד יצא כושל מתוך החיטה ומעד. האישה רצה אליו, הרימה אותו בזרועותיה ולחצה את פניו המלוכלכות אל חזה. האיש עם הרובה התייצב מולה. הוא קפוא. חייבים להכניס אותו פנימה. האיש הרגיש לחץ גדול בחזהו. הוא נמחץ בין מה שהיה העולם פעם ומה שהפך להיות, מי שהיה קודם לכן ומי שהוא כעת, ומחיר כל ההבטחות שבשתיקה הכביד על לבו. הוא בסך הכול תינוק. אתה מוכן לירות בילד? האישה חלפה על פניו ובאה במעלה המדרגות, על המרפסת, אל תוך הבית, והאיש הרכין את ראשו כמו בתפילה ואז נשא ראש כמו בתחינה. הוא חיכה כמה דקות לראות אם מישהו אחר יגיח מן החיטה, משום שנראה לו מדהים שפעוט ישרוד זמן רב כל כך, לבדו וחסר הגנה, בלי איש שישמור עליו. איך ייתכן דבר כזה?
כשנכנס לסלון בית החווה הישן ראה את האישה מחזיקה בילד בחיקה. היא עטפה אותו בשמיכה ונתנה לו מים. האצבעות הקטנות, האדומות מקור, נסגרו סביב הכוס, והאחרים נאספו בחדר ואיש לא אמר דבר, אך כולם בהו בילד בפליאה המומה. איך יכול להיות דבר כזה? הילד יבב. עיניו התרוצצו מפרצוף לפרצוף, תרות אחר המוכר, אבל כולם היו זרים לו כפי שהיו זרים זה לזה לפני שהעולם הגיע לקצו. הוא יבב שקר לו ואמר שכואב לו הגרון. יש לו איה בגרון.
האישה שהחזיקה בילד שיכנעה אותו לפתוח את פיו. היא ראתה את הרקמה המודלקת באחורי הגרון, אך לא את התיל הדק כשערה שנאחז בפתח הגרון. היא לא יכלה לראות את התיל או את הכמוסה הזעירה שהיתה מחוברת לקצהו. כאשר רכנה מעל הילד והציצה אל תוך פיו, לא היתה לה שום דרך לדעת שההתקן בתוך הילד מכוונן לחוש בפחמן הדו־חמצני בנשימתה.
נשימתנו הטריגר.
ילדנו הנשק.
הפיצוץ אייד את בית החווה בו במקום.
לחיטה לקח זמן רב יותר. דבר לא נותר מבית החווה ולא מן המבנים החיצוניים ולא ממגדל התחמיץ שבכל שנה אחרת נשמר בו שפע היבול. אבל הגבעולים היבשים והגמישים שכילתה האש היו לאפר, ועם שקיעה באה רוח עזה מן הצפון, נשבה בערבות והניפה את האפר לשמים ונשאה אותו מאות קילומטרים עד שנשר כמו שלג אפור ושחור, וצנח אדיש על קרקע חרבה.