נטישה
א. הבית הריק
בעדינות נקשתי על דלת דירתי והִמתנתי. הדלת לא נפתחה. צלצלתי בפעמון הישן, אך הדלת נותרה סגורה. מודאגת ומאוכזבת חזרתי וצלצלתי פעמים מספר, אך שוב לא זכיתי לתגובה. זה חודשים אחדים שאיני משתמשת במפתח שבארנקי כדי להיכנס לדירתי. הדלת נפתחת לכבודי מבפנים, ואני חשה הרפיה מיידית של המתח והציפייה שנצטברו בי במשך כל יום העבודה. מיד עם כניסתי אני מצפה לראות ולחבק את האיש הממתין לי, מחייך אלי ושמח על בואי.
בלית ברירה נברתי בארנקי הגדול, שלפתי מתוכו את המפתח, שנותר זנוח לאחרונה, ונכנסתי לדירתי הקטנה. קראתי בשמו ושוב קראתי, אך איש לא ענה. הדלקתי את כל אורות הדירה. הסלון הקטן היה ריק מאדם ולא נעשה בו שינוי כלשהו מאז יצאתי ממנו בבוקר לעבודה. בחנתי את המראֶה של הדירה, שנראתה שוממה מתמיד. השטיח האפגני הישן (שהוצג לשכנים כפרסי), עם הכתמים הכהים שעליו, וארבעת השקעים שהטביעו בו רגלי שולחן האוכל שעמד עליו מאז ומתמיד, כך נדמה לי. ספת הבד "הוותיקה" שריפודה דָהה, עם שקעים עמוקים המסמנים בה את מקומות הישיבה וכתמי זיעת צווארם של מי שישבו עליה. ברור היה שאיש לא הזיז אותה במשך היום כדי לשטוף את הרצפה או לטאטא.
מיהרתי לחדר השינה, אך במיטה לא שכב איש, וגם החדר הזה זעק אלי בריקנותו. המיטה לא הייתה מוצעת, ומקומי בה נותר כפי שהשארתי אותו בבוקר. הספרים הרבים שעל כוננית הספרים בצד שלי נותרו על מקומם, כפי שהשארתי אותם אתמול לפני ששכבנו לישון. רק מראה הכיסא מצִדה השני של המיטה זעזע אותי: על המשענת לא הייתה תלויה חולצתו הכחולה, והלבנים שנועדו לכביסה, ושלנוכחותם כבר הספקתי ושמחתי להתרגל, נעדרו ממקומם הקבוע. פתחתי את דלתות ארון הקיר, וחששותי התאמתו - הצד שבו נתלו בעת האחרונה בגדיו המעטים היה ריק! גם נעלי השרוכים הגבוהות נעדרו מהמדף התחתון.
כאחוזת טירוף בדקתי גם את חדר הרחצה והשירותים. איש לא שכב באמבטיה הישנה כשהוא מכוסה במעטה סמיך של בועות סבון, ואיש לא היה בשירותים. על השיש הסדוק שליד כיור הרחצה עמדה כתמיד הכוסית ששימשה למברשות השיניים. מברשת השיניים הוורודה שלי עמדה שם מיותמת. שפופרת משחת השיניים נחה ליד הכוסית באותה תנוחה שקבעתי לה כבר לפני שנים. בארונית, שהמראָה בחזיתה כבר ידעה שנים טובות יותר, לא עמד עוד בקבוק האַפְטֶר־שֵייב הקטן שקניתי לו. האפטר־שייב שהוא שמח לחזור להשתמש בו אחרי שהתגלח בכלי הגילוח החדשים שגם אותם קניתי עבורו - כמה שמח אז לזרוק במופגן את כלי הגילוח הישנים שלו שכבר החלידו.
חפנתי את ראשי בשתי ידי, התיישבתי על שפת המיטה "שלנו" וניסיתי להתרכז ולחשוב. ניסיתי למצוא סיבה מתקבלת על הדעת להיעדרו המוחלט מהבית, אך לא הצלחתי.
מדוע נטש אותי? האם האשמה היא בי?
האם גם הוא נהג בי כמו רבים מהגברים שהכרתי לפניו?
החתולה הזקנה שלי הרגישה כנראה במצב רוחי ומיהרה לדלג ולהידחף במרווח הצר בין ברכַּי לידַי שנשענו עליהן.
כן, ידעתי שרק לאחרונה הוא מצא עבודה זמנית, ולפני כן היה יוצא בשעות הבוקר לטיול ארוך בסביבה ושוב חוזר ויוצא אחר הצהריים, אך תמיד הקפיד לחזור בטרם שבתי הביתה מעבודתי. ניסיתי לאלץ את עצמי שלא להפנים את המשמעות הנובעת מהיעדרו, ומכך שרכושו הדל אינו נמצא עוד בביתי.
איני יודעת כמה זמן ישבתי דוממת, ללא תנועה, על שפת המיטה. לידי נשמע רק הגרגור המוכּר של החתולה, שכמו ניסתה לנחם אותי. ליטפתי אותה ממושכות כמו שנהגתי לעשות בשנות הבדידות הכפויה שלפני הופעתו.
הטלפון, כמו בעבר, לא צלצל, והחושך ירד. האם להתפשט ולשכב שוב באלכסון על המיטה הקרה? אפשר לומר שבמשך השנים כבר התרגלתי לישון לבד, אך הפעם לא הצלחתי להירדם. בכיתי וניסיתי להסביר לעצמי מדוע גם הוא נטש אותי.
האם זהו עונש על שגיאותי בעבר?
הוא לא אמר לי מילה על כוונתו לעזוב, הוא לא שיתף אותי במחשבותיו ולא רָמז אפילו ברמז קל על הצעד שהוא מתכוון לעשות - לעזוב אותי.
ב. הבית העצוב
הורי, ניצולי השואה, עלו ארצה עם קום המדינה ממחנה עקורים באיטליה, ואני, בתם היחידה, כבר נולדתי כאן.
אחרי שאבי נפטר חזרתי להתגורר בבית ילדותי עם אמי המבוגרת והחולה. בחזרה שלי לבית ההורים, אחרי היעדרות של שנים רבות, חסכתי ממשכורתי הדלה את תשלום שכר הדירה, וגם שימחתי בכך את אמי. כעת לא הייתה בודדה בבית וגם יכולתי לעזור לה ולהיות לה לחֶברה. קיוויתי לפצות את שתינו על היחסים הקשים ששררו בינינו עד שעזבתי את הבית ואני אז רק בת שבע־עשרה.
ואכן, עזרתי לה בבישול ובניקיון הבית, ליוויתי אותה לרופאים ולטיפולים הרבים שנזקקה להם ושוחחתי איתה. הקלתי עליה, אבל מצב רוחי השפוף, ויש האומרים דיכאוני, לא השתפר.
זה כעשרים שנה שאני מזכירתו האישית ולמעשה יד־ימינו של מנהל המפעל שבו אני עובדת, אך עבודתי אינה גורמת לי סיפוק. למרות זאת אני מתמידה בה, מחשש שלא אמצא עבודה אחרת, טובה ומעניינת יותר. מלבד המנהל, שהוא גם בעל המפעל, אני העובדת הוותיקה ביותר, וזוכה לטפיחות כתף על הצלחתי בתפקיד ועל נאמנותי. העובדים, כמו גם המנהל האחראי עלי, אינם מודעים להרגשתי האמיתית ואינם יודעים מדוע אני עובדת שעות כה ארוכות. הם לא מודעים לכך שלא התשלום עבור השעות הנוספות הוא המניע לעבודתי עד לשעות המאוחרות ולנוכחותי שהיא מעין "המתמיד" הקבוע במשרד. איש אינו מודע לכך שככל שאני חוזרת לביתי בשעה מאוחרת יותר, כך אני חוסכת מעצמי שעות של בדידות ועצבות. לאחר מות אמי נותרה עמי רק החתולה הנאמנה שלי, שתמיד שמחה על חזרתי הביתה וממהרת להתחכך ברגלי ולהתפנק בין ידי.
רק בחודשים האחרונים, אחרי שהוא הופיע, חזרתי לבשל עבור שניים. אחרי מות אמי כמעט הפסקתי לבשל. קניתי לעצמי אוכל מוכן שדרש חימום בלבד, ואכלתי בגפי על שולחן המטבח הקטן והרעוע. לא פעם התרוקן מכַל הגז לבישול ולא יכולתי אפילו לחמם את ארוחותי עד שנזכרתי להזמין מכל גז חדש. הסתפקתי בפיצות שהגיעו עם שליח והיו עדיין חמימות מעט. חדלתי גם להקפיד על ניקיון הבית. פעם בשבוע שטפתי את הרצפה, וכך עשיתי גם עם כלי האוכל שהצטברו בכיור.
כאשר הגיע לביתי, הוא החמיא לי, להפתעתי, על הניקיון והסדר, אך אני ידעתי שזה לא באמת המצב, והתחלתי להקפיד יותר על טיפוח הדירה. בימי שישי הראשונים אחרי הופעתו אפילו קניתי לנו פרחים טריים, סידרתי אותם באגרטל הקריסטל של הורי והצבתי אותו על המזנון בסלון.
בכל שנות ילדותי ונערותי שבהן גרתי באותו בית עם הורי, וגם לאחר ששבתי לגור עם אמי, איני זוכרת שהיו אי־פעם פרחים בבית - לא בימי שישי ולא בימי חג.
אבי עבד כפועל ייצור באותו מפעל שבו אני עובדת עתה. אמי עבדה כעוזרת גננת, וכששבה הביתה בצהריים, דאגה לבישול הארוחה עבור שלושתנו.
את אבי אני זוכרת, אם כי הכרתי אותו פחות טוב מאשר את אמי, שהרי איתה חזרתי להתגורר לאחר מותו. לא זכור לי שראיתי אי־פעם את הורי מתנשקים או מתחבקים. לא שמעתי אותם מנהלים שיחות כלשהן, גם לא בקשר אלי. אבי ישב ושתק בפנים עצובות או קרא ספרים, ואמא פנתה אליו רק בנושאים דחופים ובעלי חשיבות. בדרך כלל היא הסתפקה בתשובת "כן" או "לא" קצרה, או רק בתנועת ידו המבטלת. לי אבא כמעט לא הקדיש מזמנו הפנוי. הוא לא ניסה לפנק אותי, לקרב אותי אליו או לספר לי על עצמו או על עבָרוֹ. גם אמא לא הייתה שונה ממנו בהרבה ביחסה אלי.
רק כשבגרתי שמעתי, ובמידה מסוימת גם הבנתי, שעבוּר רבים מהשורדים השואה לא הסתיימה עם תום המלחמה והם ממשיכים לשאת אותה ואת השפעתה. רובם לא מסַפרים, אפילו לא לילדיהם, על הימים "ההם", ונותרים שקועים בעצמם ובעצבונם. רובם גם אינם מחבקים או מנשקים, לא זה את זה ואפילו לא את ילדיהם.
כילדה וכנערה צעירה הורי לא עודדו אותי להזמין אלי חברות וחברים. הם גם הגבילו אותי מאוד ביציאותי מהבית לאחר שובי מהגן או מבית הספר. אפילו בשנותי בבית הספר התיכון הייתי חייבת לחזור הביתה "לפני החושך", ולדווח להם היכן הייתי ועם מי נפגשתי. לא אחד מחברי או חברותי המעטים שביקרו בביתי זכה מהורי להערכה שלילית ולהמלצה חד־משמעית שלא להתחבר איתם. כילדה וכנערה צעירה רציתי כמו כולן לשחק ולבלות עם בני גילי גם לאחר שהחושך כבר ירד, אבל תמיד נאלצתי לחזור הביתה מוקדם יותר מהאחרים.
בכיתה ובתנועת הנוער כינו אותי חברי "פצצת אנרגיה" - פצצה שהייתה מתפוגגת בשובי הביתה. כאשר שאלתי את ההורים מדוע אני חייבת לחזור הביתה מוקדם יותר משאר חברי, הם ענו שזה לטובתי. הם לא טרחו להסביר מדוע זה לטובתי, ואני לא הבנתי אותם, אבל ידעתי שמוטב לי לא לחקור יותר מדי. כאשר העזתי מדֵי פעם לשאול אם גם הם בצעירותם היו "כבולים" בערבים לבית, או מה עשו כאשר היו כבר בוגרים יותר, כיבדו אותי בתנועת יד מבטלת, או ענו בקצרה "אל תשאלי", ולעתים גם הוסיפו הבטחה מעורפלת בסגנון "פעם נספר לך" או "כשתגדלי תביני". אך אני לא רציתי להמתין עד שאתבגר.
עד כדי כך זה היה מתסכל, שקרה אפילו שאזרתי אומץ והתמרדתי - לא חזרתי הביתה לפני רדת החשכה, או נשארתי לישון אצל אחת מחברותי. כאשר שבתי הביתה לאחר מעשי המרד הקטנים האלה, ראיתי על פניהם של הורי מבט של חרדה ודאגה שהבהיל אותי, מבט שניסו ללא הצלחה למחוק מפניהם בבואי וצירפו אליו נפנוף עצבני של האצבע. אמא או אבא או שניהם יחד איימו עלי, ואני פחדתי ממה שיקרה אם שוב אתמרד נגדם. אבל לפעמים לא יכולתי להתאפק.
ג. הגלגל סב לאחור
נפגעתי וכעסתי כל כך על נטישתו. הרי עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיהיה טוב לשנינו, כדי לקיים אווירת בית, להכין אוכל טעים ולהיות לו לאישה דואגת ומתמסרת. והוא, אף שלא דיבר על כך, ידעתי ששמח והכיר תודה, ופתאום נטש אותי ללא כל הסבר, וגלגל חיי חזר שוב לאחור.
בבוקר שלמחרת קמתי, לראשונה אחרי שנים רבות, מאוחר מכדי להגיע לעבודה בזמן. אולי כדורי השינה שנטלתי פעלו את פעולתם ונרדמתי לפנות בוקר, ואולי לא שמעתי את צלצולו של השעון המעורר. שטפתי את פני, ויתרתי על ארוחת הבוקר ומיהרתי למפעל שכבר רעש וגעש בעבודתו. הממונים עלי לא גערו בי על האיחור. בחיוך דק תמהו, "מה קרה - את מתחילה להיות כמונו?" הם לא הבחינו בעיני האדומות מבכי שהסתתרו מאחורי משקפי השמש שלא הסרתי. לראשונה זה כעשרים שנה לא הייתי מרוכזת בעבודתי, וקולי בטלפון לא נשמע רגוע כתמיד. גם לא הצלחתי לעמוד במטלות המשרד הרגילות שכבר הפכו חלק בלתי נפרד ממני. רבים נכנסו ויצאו מהחדר - אנשים שהכרתי זה שנים, אבל אני כמו לא זיהיתי אותם, והם לא שאלו דבר.
באופן חריג יצאתי מהמשרד מוקדם מהרגיל ומיהרתי הביתה. שוב נקשתי בדלת, שוב נאלצתי לפתוח אותה בעצמי, ושוב היה הבית ריק מאדם. ידעתי שזה לא הגיוני, ואפילו טיפשי, אך חזרתי ובדקתי את ארון הבגדים, רק כדי למצוא אותו כמו אתמול - ריק.
לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי לברר היכן הוא. לא היה לו טלפון נייד, לא הכרתי איש מבני משפחתו ולא אף אחד אחר שהכיר אותו. שוב התיישבתי על הספה והמתנתי לו. לא הדלקתי את הטלוויזיה ולא את הרדיו, כדי שאשמע אם הוא ידפוק בדלת או יטלפן, ונרדמתי בבגדי על הספה.
"מדוע הוא נעלם? מה אעשה עכשיו? האם נגזר עלי לשוב לשנים העצובות שעברו עלי לפני שהופיע?"
בבוקר החלפתי את בגדי המקומטים, וכאילו הייתי רובוט שפועל מעצמו, נסעתי לעבודה וניסיתי לשקוע בה בתקווה שלא אחשוב עליו, שלא אבכה. אך לא הצלחתי בכך.
ימַי בבית חזרו על עצמם כפי שהיו במשך השנים בטרם הופיע. שוב חדלתי להקפיד על ניקיון הדירה, הפסקתי לבשל ושקעתי בקריאת ספרים כדי להסיח את דעתי ממחשבות עליו. אפילו ספרים שכבר קראתי חזרתי וקראתי מחדש. ניצוץ התקווה לשינוי, שנדלק עם הופעתו לפני חודשים מספר, כבה לאִטו, והשגרה הקבועה, שכל כך רציתי לשנותה, שָבה לנהל את חיי. שיניתי רק את מסלול הנסיעה לעבודה, כדי לא לעבור שוב במקום שבו פגשתי בו לראשונה.
ד. היומן
כ"תרופה" למצבי, הפציע בראשי הרעיון לכתוב יומן. אכתוב על ימי ילדותי ועל משפחתי, אכתוב את זיכרונותי גם מן השנים שאחרי עזיבתי את הבית. אכתוב על הניסיון שצברתי לטוב ולרע עם הגברים הרבים שהיו בחיי לפני בואו. אַעלה על הכתב את זיכרונותי מיָמַי המאושרים אך הקצרים עם יוֹחִי ועל אכזבתנו כשלא הצלחנו להגדיל את משפחתנו. ואכתוב גם על השינוי הקיצוני שהתרחש בחיי רק לפני חודשים אחדים, אכתוב עליו. אכתוב גם על קודמיו, ואולי יעלה בידי להבין את סיבת ההתפוררות המתחוללת בחיי. אולי עדיין יש ביכולתי לשנות את מהלכם. אין ספק, עלי להפסיק לדאוג ולהמתין עד בוש שמישהו, הוא או אחר, יושיע אותי.
אין לי ילדים, ולא אחים או אחיות, ועם זאת, אולי מישהו יקרא פעם את יומני ויבין, גם אם באיחור, לנפשי. הרי גם לאחר פטירת אמי מצאתי בבית מכתבים ורישומים רבים, חלקם של אבי וחלקם של אמי, שלא ידעתי על קיומם ובוודאי לא את תוכנם.
לצורך זה קניתי מחברת עבה עם כריכה קשה, והתיישבתי לכתוב את כל מה שאני עדיין זוכרת. זמן לכתיבה היה לי בשפע, אך כתיבתי הייתה אִטית, והדפים התמלאו עד מהרה בתיקונים ובמחיקות. למרות זאת לא ויתרתי לעצמי והמשכתי לכתוב.
השתדלתי לשקוע בכתיבה כדי לברוח ממחשבותי עליו, אך הַצלחתי הייתה זעומה. כעסתי על עצמי. הייתכן שהמנגנון הזה, שבמשך כמעט עשר השנים האחרונות פעל כמו מכונה יעילה ומשומנת היטב, המנגנון שאני כיוונתי, מתחיל לפתע לחרוק ולא להישמע לי?
הקצבתי לעצמי כמה ימים נוספים כדי לנסות להפנים את העובדה שהוא לא יחזור. שגם מישהו אחר לא יופיע במקומו. שעלי לארגן מחדש את חלוקת זמני הפנוי ולהקדיש לפחות שעתיים ביום לכתיבה מסודרת ומאורגנת ביומני, כפי שאני רגילה לעשות בעבודתי במשרד. בצעדים קטנים ואטיים הצלחתי במשימתי החדשה, ומַחברת יומני החלה להתמלא. לעתים קרובות אני עצמי לא האמנתי שאכן כך התנהלו חיי. לעתים אף כעסתי על עצמי, על האופן שבו נהגתי בשנים האחרונות. מדוע עשיתי כך ולא אחרת? הרי ייתכן שהיה ביכולתי לשנות לטובה את מהלך חיי. אולי אם הייתי נוהגת אחרת, יכולתי להיות היום נשואה, או לפחות אֵם (מאמצת, כנראה) לשני ילדים או יותר - ילדים שבהם הייתי מטפלת ומחנכת בשונה מהאופן שבו הורי גידלו וחינכו אותי. הרי שקלתי להיות לאם מאמצת ואף אם יחידנית, אך לא עשיתי זאת, וכעת האשמתי את עצמי שסיכלתי גם פתרון חלקי זה.
ועתה, בגיל חמישים, אני בודדה, ללא משפחה וללא חברוֹת, ובעיקר מאוכזבת וחסרת סיפוק והנאה משנות חיי עד כה.
"בתולה זקנה" נהגו פעם לכנות נשים במצבי, אף שאני נפרדתי מבתולי בגיל צעיר. ובכל זאת, אני אכן כבר אישה מבוגרת, אישה בודדה שחיה בגפה.
היש לי עדיין סיכוי לשנות את מהלך חיי?
האם אני מסוגלת להפיק את הלקח מהשגיאות שעשיתי ומהמכות הרבות שספגתי?
ככל שכתבתי יותר ביומני, וככל ש"שיקפתי" לעצמי את עבָרי כמו במראָה, הבנתי טוב יותר את יחסי עם אנשים בכלל ועם הגברים שבחיי בפרט. ניסיתי בעיקר להבין איך הגעתי למצבי הנוכחי.
אפילו הוא, שכה רצה בחֶברה, בחיים טובים ובאישה, נטש אותי. הייתכן שגם אני תרמתי לכך? הגעתי למסקנה שעלי להשלים עם מצבי הנוכחי, אבל גם לנסות לעזור לעצמי, כדי ששנות חיי הבאות תהיינה טובות יותר, שלוות יותר ובעיקר מספקות יותר. כדי שאוכל ליהנות ממה שמצבי מאפשר לי ולהסתפק בשינויים קטנים ובאירועים משמחים שייקָרו בדרכי. והשלב הראשון בדרך לכך הוא כתיבת היומן הזה.
