לאן שתלך

אני לא יודע מתי בדיוק התחלתי לקיים עם עצמי שיחות עידוד יומיות כאלה — או למה. זה נשמע כמו מַנטרָה שלקוחה מתוכנית שנים־עשר הצעדים, ואני לא חבר בשום קבוצת תמיכה, אם כי כשקוראים קצת מהשטויות שכותבים עלי, אפשר לחשוב שהייתי צריך להיות. יש לי חיים שאנשים היו מוכנים למכור את הכליה שלהם כדי לחוות אפילו מעט מהם. ובכל זאת אני מרגיש צורך להזכיר לעצמי שימים לא נמשכים לנצח; להרגיע את עצמי שאם הצלחתי לעבור את אתמול, אצליח לעבור גם את היום.

הבוקר, אחרי זריקת העידוד היומית, אני מציץ בשעון הדיגיטלי המינימליסטי שעל שידת הלילה בבית המלון. השעה 11:47, ממש עלות השחר בשבילי. אבל מהקבלה התקשרו כבר פעמיים להעיר אותי, ואחר כך הגיע עוד צלצול מנומס־אך־תקיף מהאמרגן שלנו אלדוס. זה אולי רק יום אחד, אבל יום עמוס.

 

אני צריך להגיע לסטודיו כדי להקליט כמה קטעי גיטרה אחרונים לגרסת האינטרנט של הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש שלנו. סתם גימיק. אותו שיר, קטעי גיטרה חדשים, כמה אפקטים קוליים, והם משלמים עוד קצת על זה. "בימים טרופים אלה צריך לחלוב דולר מכל סנט," נהנים להזכיר לנו המנהלים בחברת התקליטים.

אחרי הסטודיו יש לי ריאיון עם איזו כתבת משאפל. שני האירועים האלה פחות או יותר מסכמים את החיים שלי כרגע: לעשות מוזיקה, ואת זה אני אוהב, ולדבר על המוזיקה שאני עושה, ואת זה אני מתעב. אבל אלה שני צדדים של אותו מטבע. כשאלדוס מתקשר בפעם השנייה, אני סוף־סוף בועט את שמיכת הפוך ולוקח את קופסת הכדורים משולחן הקפה. משהו נגד חרדה שאני אמור לקחת כשאני מרגיש עצבנות.

עצבנות זה המצב הנורמלי שלי. לעצבנות אני רגיל. אבל מאז שפתחנו את הסיבוב שלנו עם שלוש הופעות במדיסון סקוור גארדן, אני מרגיש משהו אחר. כאילו אני נשאב לתוך משהו גועש וכואב. מערבולתי.

זאת מילה בכלל? אני שואל את עצמי.

אתה מדבר לעצמך, אז למי לעזאזל אכפת? אני עונה ובולע שני כדורים. אני שם עלי תחתוני בוקסר ופותח את הדלת של החדר שלי, שם כבר מחכה לי קנקן קפה. אחד מעובדי המלון השאיר אותו בפתח, בטח בגלל הוראות ברורות לא להטריד אותי.

אני מסיים את הקפה, מתלבש, יורד במעלית השירות ויוצא מדלת צדדית — מנהל קשרי אורחים סיפק לי באדיבותו מפתח כדי שאוכל לחמוק ממצעד הסְצֵנָאיסטים בלובי. במדרכה מקבל את פני משב מהביל של אוויר ניו יורקי. זה מעיק קצת, אבל אני אוהב שהאוויר לח. זה מזכיר לי את אוֹרֵגון, שם הגשמים יורדים בלי הפסקה, ואפילו בימים הכי לוהטים של הקיץ מרחפים מעל ענני קומולוס לבנבנים, צלליהם מזכירים לך שחום הקיץ הוא זמני ושהגשמים תמיד מעבר לפינה.

בלוס אנג'לס, שבה אני גר עכשיו, בקושי יורד גשם. והחום נצחי. אבל זה חום יבש. אנשים שם מנפנפים ביובש הזה כאילו הוא מחפה על כל החום והערפיח המופרזים בעיר. "אולי ארבעים ושתיים מעלות היום," הם יתפארו, "אבל לפחות זה חום יבש."

אבל בניו יורק החום לח; עד שאני מגיע לסטודיו, במרחק עשרה רחובות משם, באזור נטוש בין חמישים לשישים מערב, השיער שלי, שאני מחביא תחת כובע, כבר רטוב. אני מוציא סיגריה מהכיס, והיד שלי רועדת כשאני מדליק אותה. אני סובל מרעד קל כבר שנה בערך. אחרי בדיקות רפואיות מקיפות הרופאים קבעו שזה רק עצבים רופפים והמליצו לי לנסות יוגה.

כשאני מגיע לסטודיו, אלדוס מחכה בחוץ מתחת לסוכך. המבט שלו נודד ממני אל הסיגריה שלי, ושוב אל הפנים שלי. מהדרך שבה הוא בוחן אותי אני יודע שהוא מנסה להחליט אם הוא צריך להיות השוטר הטוב או השוטר הרע. אני בטח נראה זוועה, כי הוא בוחר להיות השוטר הטוב.

 

"בוקר טוב, יפתי," הוא אומר בעליזות.

"כן? מה כל כך טוב בו?" אני משתדל להישמע מבודח.

"טכנית כבר אחר הצהריים. אנחנו מאחרים."

אני מועך את הסיגריה שלי. אלדוס מניח כפה ענקית על הכתף שלי, בעדינות שלא הולמת את גודלה. "אנחנו רק רוצים להקליט עוד קטע גיטרה אחד לשיר 'מותק', רק כדי לתת לו איזה תוספת מיוחדת, כדי שהמעריצים יקנו אותו שוב." הוא צוחק, מנענע בראשו על טבעם של עסקי המוזיקה בימינו. "אחר כך יש לך ארוחת צהריים עם שאפל, ויש לנו צילומים לפרויקט 'פאשן רוקס' של הטיימס עם שאר חברי הלהקה בסביבות חמש, אחר כך קוקטייל קצר עם כמה משקיעים בחברת התקליטים, ואחר כך אני יוצא לשדה התעופה. מחר יש לך פגישה קצרצרה עם יחסי ציבור ושיווק. אתה צריך רק לחייך ולא לדבר יותר מדי. אחר כך אתה לגמרי לבד, עד לונדון."

לגמרי לבד? זה בניגוד לחמימות המשפחתית שעוטפת אותי כשכולנו יחד? אני אומר. אלא שאני אומר את זה לעצמי. לאחרונה נדמה יותר ויותר שאת רוב השיחות שלי אני מנהל עם עצמי. בהתחשב במה שבדרך כלל עובר לי בראש, אולי זה דווקא טוב.

אבל הפעם אני באמת אשאר לבד. אלדוס ושאר חברי הלהקה טסים לאנגליה הלילה. הייתי אמור להיות איתם בטיסה הזאת, עד שהתברר לי שהיום יום שישי השלושה־עשר, ואמרתי, אין מצב! אני גם ככה חרד מסיבוב ההופעות הזה, אז אני לא מתכוון להתגרות בעין הרע ולצאת ביום החג הרשמי שלה. אז ביקשתי מאלדוס להזמין לי טיסה ליום המחרת. אנחנו מצלמים קליפ בלונדון, ואחר כך עושים קצת יחסי ציבור לפני שנתחיל בחלק האירופי של הסיבוב שלנו, אז זה לא שאני מפסיד איזה מופע או משהו, רק פגישה מקדימה עם הבמאי של הקליפ. אין לי שום צורך לשמוע על החזון האמנותי שלו. כשנתחיל לצלם אני אעשה מה שהוא יגיד לי.

 

אני הולך עם אלדוס לסטודיו ונכנס לתא חסין־קול, ועכשיו זה רק אני ושורה של גיטרות. מהצד השני של הזכוכית יושבים המפיק שלנו סְטים ומהנדסי הקול. אלדוס מצטרף אליהם. "או־קיי, אדם," אומר סטים, "עוד טרֶק אחד על הגשר והפזמון. רק כדי שהקטע המלודי הזה יהיה יותר דביק. אנחנו כבר נשחק עם השירה בשלב המיקסינג."

"דביק. מלודי. הבנתי." אני מרכיב את האוזניות ולוקח את הגיטרה כדי לכוון אותה ולהתחמם. אני משתדל להתעלם מהעובדה שבניגוד למה שאלדוס אמר לפני כמה דקות, אני כבר מרגיש לגמרי לבד. לבד בתא חסין־קול. אל תחשוב על זה יותר מדי, אני אומר לעצמי. ככה מקליטים באולפנים מתקדמים טכנולוגית. הבעיה היחידה היא שהרגשתי ככה גם לפני כמה לילות בגארדן. על הבמה, מול שמונה־עשר אלף מעריצים, לצד אנשים שהיֹה היו פעם חלק מהמשפחה שלי, הרגשתי לבד בדיוק כמו בתא הזה.

אבל היה יכול להיות יותר גרוע. אני מתחיל לנגן והאצבעות מתחממות ואני קם מהכיסא וסוחט את הגיטרה, מרביץ בה עד שהיא צורחת וצווחת בדיוק כמו שאני רוצה. או כמעט כמו שאני רוצה. יש בחדר הזה גיטרות בשווי מאה אלף דולר בטח, אבל אף אחת מהן לא נשמעת טוב כמו ה לֶס פּוֹל ג'וניור הישנה שלי — הגיטרה שהיתה איתי שנים, זאת שהקלטתי איתה את האלבומים הראשונים שלנו, זאת שבהתקף של טמטום או יוהרה או מה שלא יהיה תרמתי למכירה פומבית למטרות צדקה. אף פעם לא התחברתי לכל התחליפים הנוצצים והיקרים. ובכל זאת, כשאני מחלץ מהגיטרה הזאת יללות קולניות, אני מצליח להתנתק לרגע או שניים.

אבל הכול נגמר מהר מדי, ואז סטים ומהנדסי הקול לוחצים לי יד ומאחלים לי בהצלחה בסיבוב ההופעות, ואלדוס מלווה אותי החוצה אל מכונית מפוארת, ואנחנו טסים בשדרה התשיעית לסוהו, למלון שאנשי יחסי הציבור מחברת התקליטים החליטו שהמסעדה שלו היא מקום טוב לערוך בו את הריאיון. מה, הם חושבים שאם אני אשב במקום ציבורי יוקרתי, הסבירות שאקטר או אתפרץ קטנה יותר? אני זוכר את הימים הראשונים ממש, כשהמראיינים כתבו בפֶנזינים או בבלוגים והיו אוהדים, ובעיקר רצו לדבר רוק — לדון במוזיקה — ולדבר עם כולנו יחד. לעתים קרובות זאת התגלגלה להיות סתם שיחה רגילה, שבה כולם מתפרצים וצועקים את דעתם. באותם ימים לא הייתי צריך לשקול מילים בזהירות. אבל עכשיו המראיינים חוקרים אותי ואת הלהקה לחוד, כאילו הם שוטרים שמחזיקים אותי ואת שותפי לפשע בתאים סמוכים ומנסים לגרום לנו להפליל זה את זה.

אני צריך סיגריה לפני שאני נכנס, אז אלדוס ואני עומדים מחוץ למלון בשמש המסנוורת של אמצע היום, ואנשים מתחילים להתאסף ולהסתכל עלי ולהעמיד פנים שהם לא. זה ההבדל בין ניו יורק לשאר העולם. אנשים כאן מתרגשים מסלבריטאים כמו בכל מקום, אבל ניו יורקים — או לפחות אלה שחושבים את עצמם מתוחכמים ונוהגים להסתובב ברחובות בסוהו כמו זה שאני עומד בו עכשיו — מעמידים פנים שלא אכפת להם גם כשהם בוהים בך דרך המשקפי־שמש הסופר־יקרים שלהם. אחר כך הם בזים לאנשים מחוץ לעיר שמפרים את הקוד הזה ורצים אליך ומבקשים חתימה, כמו שעשו עכשיו שתי בנות עם חולצות של אוניברסיטת מישיגן, למרבה המבוכה של שלושת הסנובים בקרבתי, שמביטים בהן ומגלגלים עיניים ומסתכלים עלי באהדה. כאילן הן הבעיה.

"אנחנו צריכים למצוא לך הסוואה טובה יותר, ויילד־מן," אומר אלדוס אחרי שהבנות נחפזות לדרכן בצחקוקים נרגשים. הוא היחיד שאני מרשה לו לקרוא לי ככה. בהתחלה זה היה סתם כינוי, וריאציה על שם המשפחה שלי, ויילד. אבל פעם קצת חירבתי חדר במלון, ואחרי זה "ויילד־מן" הפך לכינוי החביב על הצהובונים.

 

ואז, כמו על פי סימן מוסכם, מגיע צלם. אתה לא יכול לעמוד מול מלון מהשורה הראשונה יותר משלוש דקות בלי שזה קורה. "אדם! בְּרין בפנים?" תמונה שלי ושל ברין שווה בערך פי ארבעה יותר מתמונה שלי לבד. אבל אחרי הפלאש הראשון אלדוס חוסם את העדשה של הבחור ביד אחת, ובשנייה מסתיר את פני.

כשהוא מלווה אותי פנימה, הוא מכין אותי. "לכתבת קוראים ונסה לֶה־גרנד. היא לא מהטיפוסים המשופשפים האלה שאתה שונא. היא צעירה. לא צעירה יותר ממך, אבל בשנות העשרים המוקדמות שלה, אני חושב. היה לה בלוג לפני ששאפלשמו עליה יד."

"איזה בלוג?" אני קוטע אותו. אלדוס לא נוהג לספק לי סקירות מפורטות על כתבים אלא אם כן יש סיבה.

"אני לא בטוח. אולי גאבֶּר."

"בחייך, אל, זה חתיכת אתר רכילות מחורבן."

"שאפל הוא לא אתר רכילות. ואתה מקבל כתבת שער בלעדית."

"בסדר, שיהיה," אני אומר ונכנס למסעדה. בפנים הכול שולחנות פלדה וזכוכית נמוכים וספות עור כמו מיליון מקומות אחרים שהייתי בהם. המסעדות האלה כל כך מחזיקות מעצמן, אבל הן בסך הכול גרסאות יקרות מדי, מעוצבות מדי, של מקדונלד׳ס.

"הנה היא, שולחן פינתי, הבלונדינית עם הפסים," אומר אלדוס. "חתיכונת לא קטנה. לא שיש לך מחסור בחתיכות. שיט, אל תגיד לברין שאמרתי את זה. בסדר, תשכח מזה. אני אחכה כאן בבר."

אלדוס נשאר לריאיון? זה חלק מהעבודה של יחצן, אלא שאני סירבתי לליווי צמוד של יחצנים. בטח אני נראה ממש לא מאופס. "אתה עושה לי בייביסיטינג?" אני שואל.

"לא. רק חשבתי שלא תזיק לך קצת תמיכה."

ונסה לה־גרנד חמודה. או אולי לוהטת זאת ההגדרה המדויקת יותר. זה לא משנה. מהדרך שבה היא מלקקת את השפתיים ומסיטה את השיער לאחור, אני יודע שהיא יודעת את זה, וזה פחות או יותר הורס את האפקט. על האמה שלה יש קעקוע של נחש, ואני מוכן להתערב על אלבום הפלטינה שלנו שיש לה אחד גם מעל התחת. וכמובן, כשהיא מתכופפת לחפש את מכשיר ההקלטה שלה בתיק, חץ קטן שמצביע דרומה מבצבץ לו מתוך הג'ינס הנמוכים שלה. קלאסי.

"היי, אדם," אומרת ונסה ומביטה בי כשותפת סוד, כאילו אנחנו חברים ותיקים. "אפשר רק לומר קודם שאני מעריצה גדולה? נזק משני ליווה אותי בפרידה כואבת במיוחד בשנה האחרונה של הקולג'. אז, תודה." היא מחייכת אלי.

"אה, על לא דבר."

"אז עכשיו אני רוצה להחזיר טובה ולכתוב את כתבת הפרופיל הכי הורסת שהתפרסמה אי־פעם על כוכב נופל. אז למה שלא ניגש ישר לעניין שלשמו התכנסנו ונתקתק את זה?"

ונתקתק את זה? אנשים מבינים בכלל חצי מהשטויות שיוצאות להם מהפה? ונסה אולי מנסה להיות נחרצת או נמרצת, או מנסה לכבוש אותי בכנות שלה או להראות לי כמה היא לא מזויפת, אבל אני לא קונה את מה שהיא מנסה למכור לי. "בטח," זה כל מה שאני אומר.

מלצר ניגש לקחת את ההזמנה שלנו. ונסה מזמינה סלט; אני מזמין בירה. ונסה מדפדפת במחברת מולסקין. "אני יודעת שאנחנו אמורים לדבר על שמש ערפדית..." היא מתחילה.

אני מזדעף מיד. זה בדיוק מה שאנחנו אמורים לדבר עליו. בשביל זה אני כאן. לא כדי שנתיידד. לא כדי שנספר סודות אחד לשני, אלא כי זה חלק מהעבודה שלי לקדם את האלבומים של כוכב נופל.

ונסה מפעילה את הסירנה שלה. "אני מקשיבה לו כבר שבועות, ואני בחורה הפכפכה שקשה לרצות אותה." היא צוחקת. במרחק אני שומע את אלדוס מכחכח בגרונו. אני מביט בו. הוא מחייך חיוך רחב מזויף ומסמן לי בשני אגודלים זקורים. הוא נראה מגוחך. אני פונה לוונסה ומכריח את עצמי לחייך בחזרה. "אבל עכשיו, כשיצא האלבום השני שלכם בחברת תקליטים גדולה, ואני חושבת שכולנו נסכים שהצליל המחוספס יותר שלכם התבסס, אני רוצה לכתוב סקירה מקיפה. לתעד את ההתפתחות שלכם מלהקת אימו־קור ליורשי העצר של אג'יטיישן־רוק."

יורשי העצר של אג'יטיישן־רוק? הזיוני־מוח הדקונסטרוקציוניים הנפוחים האלה באמת בילבלו אותי בתחילת הדרך. ככל שזה נגע לי, כתבתי שירים: אקורדים ומקצבים ומילים, בתים וגשרים ומלודיות קליטות. אבל אז, ככל שהתפרסמנו, אנשים התחילו לנתח את השירים כמו שמנתחים צפרדע בשיעור ביולוגיה עד שלא נשאר ממנה שום דבר חוץ מהקרביים — חלקים זעירים, שלעולם לא ישתוו ליצירה השלמה.

 

אני מגלגל עיניים, אבל ונסה מרוכזת ברשימות שלה. "הקשבתי לכמה בוּטלגים מהחומרים הממש מוקדמים שלכם. הם כל כך פוֹפיים, מתוקים כמעט בהשוואה. וקראתי כל מה שאי־פעם נכתב עליכם, כל פוסט, כל כתבה, וכמעט כולם מדברים על מה שמכוּנה 'החור השחור' של כוכב נופל, אבל אף אחד לא ממש מצליח להבין אותו עד הסוף. יש לכם אלבום אינדי קטן; הוא מצליח; אתם עומדים לעלות לליגה של הגדולים, אבל אז אתם נעלמים פתאום. השמועות אמרו שהתפרקתם. ואז מגיע נזק משני. ובום." ונסה מציגה פיצוץ בוקע מאגרופיה הקפוצים.

מחווה דרמטית אבל לא חסרת ביסוס לגמרי. נזק משני יצא לפני שנתיים, ובתוך חודש מההשקה שלו הסינגל "קם לתחייה" פרץ אל המצעד הארצי והפך ויראלי. היינו צוחקים שאי־אפשר להקשיב לרדיו יותר משעה בלי לשמוע אותו. אחר כך "גשר" זינק אל המצעד, וזמן קצר אחר כך האלבום כולו טיפס למקום הראשון באיי־טיונס, ובתגובה כל סניף של וולמארט ברחבי המדינה החזיק אותו, ועד מהרה הוא העיף את ליידי גאגא מהמקום הראשון בטבלה של הבילבורד. לזמן־מה היה נדמה שכל אדם בין הגילים שתים־עשרה לעשרים וארבע הוריד אותו לאייפוד שלו. בתוך כמה חודשים הלהקה הכמעט נשכחת שלנו מאורגון כיכבה על שער המגזין טיים וזכתה לתואר "נירוונה של שנות האלפיים".

אבל כל זה לא חדש. הכול תועד שוב ושוב עד מיאוס, כולל בשאפל. אני לא יודע לאן ונסה חותרת.

"אתה יודע, נראה שכולם מייחסים את הצליל המחוספס יותר לעובדה שגאס אלן הפיק את נזק משני."

"כן," אני אומר. "גאס אוהב לכסח."

ונסה שותה לגימת מים. אני שומע את נקישת הפירסינג בלשון שלה. "אבל גאס לא כתב את המילים האלה, שהן הבסיס לכל האנרגיה הזאת. אתה כתבת. כל העוצמה והרגש הגולמיים האלה. כאילו נזק משני הוא האלבום הזועם ביותר של העשור."

"ולחשוב שבעצם שאפנו ליצור את האלבום השמח ביותר."

ונסה נושאת אלי מבט, מצרה את עיניה. "התכוונתי להחמיא. זאת היתה חוויה מזככת מאוד להרבה אנשים, ואני ביניהם. וזאת הנקודה שלי. כולם יודעים שמשהו קרה במהלך 'החור השחור' שלכם. זה ממילא יֵצא בסופו של דבר, אז למה שלא תשלטו במסר? למי מתייחס 'הנזק המשני׳?" היא שואלת ומסמנת באצבעותיה מירכאות באוויר. "מה קרה לכם? מה קרה לך?"

המלצר שלנו מביא את הסלט של ונסה. אני מזמין עוד בירה, ולא משיב לשאלה שלה. אני לא אומר כלום רק נועץ מבט בשולחן. כי ונסה צודקת לגבי דבר אחד. אנחנו באמת שולטים במסר. בימים הראשונים שאלו אותנו את השאלה הזאת כל הזמן, אבל הקפדנו על תשובות עמומות: לקח לנו זמן למצוא את הסאונד שלנו, לכתוב את השירים שלנו. אבל עכשיו הלהקה שלנו מפורסמת מספיק כדי שהיחצנים שלנו ישלחו לעיתונאים רשימה של נושאים אסורים: היחסים של ליז ושרה, שלי ושל ברין, בעיות הסמים שהיו למייק ו"החור השחור" של כוכב נופל. אבל נראה שוונסה לא קיבלה את התזכיר. אני מציץ באלדוס לעזרה, אבל הוא שקוע בשיחה עם הברמן. גם כן תמיכה.

"השם של האלבום מתייחס למלחמה," אני אומר. "כבר הסברנו את זה."

"כן," היא אומרת, מגלגלת עיניים. "כי המילים שלכם כל כךפוליטיות."

ונסה נועצת בי עיניים תכולות גדולות. זה טריק של עיתונאים — ליצור שתיקה מביכה ולחכות שהמרואיין שלך ימלא אותה בפטפטת. אבל זה לא יעבוד איתי. אני יכול לנצח כל אחד בקרב מבטים.

לפתע הופך מבטה של ונסה קר ונוקב. בבת אחת היא משילה מעליה את האישיות הקלילה, הפלרטטנית, ומביטה בי בשאפתנות נחושה. היא נראית רעבה, אבל זה שיפור כי לפחות היא אמיתית. "מה קרה, אדם? אני יודעת שיש כאן סיפור, ה־סיפור של כוכב נופל, ואני מתכוונת להיות זו שתספר אותו. מה הפך את להקת האינדי־פופ הזאת לתופעת רוק בולטת?"

אני מרגיש אגרוף קר וקשה בבטן שלי. "החיים קרו. ולקח לנו זמן לכתוב את החומר החדש —"

"לקח לך זמן," קוטעת ונסה. "אתה כתבת את שני האלבומים האחרונים."

אני רק מושך בכתפי.

"נו באמת, אדם! נזק משני הוא האלבום שלך. זאת יצירת מופת. אתה צריך להיות גאה בו. ואני פשוט יודעת שהסיפור מאחוריו, מאחורי הלהקה שלך, גם הוא הסיפור שלך. מהפך כזה מרביעיית אינדי, שעובדת בשיתוף פעולה, למיזם פאנק אמוציונלי שבראשו כוכב — זה הכול אתה. כלומר, רק אתה עלית על הבמה בגראמי כדי לקבל את הפרס על שיר השנה. מה היתה ההרגשה?"

מחורבנת. "במקרה ששכחת, כל הלהקה זכתה בפרס תגלית השנה. וזה היה לפני יותר משנה."

היא מהנהנת. "תראה, אני לא מנסה לזלזל באף אחד או לחטט בפצעים ישנים. אני רק מנסה להבין את המהפך. בסאונד. במילים. בדינמיקה של הלהקה." היא מסתכלת בי במבט יודע. "כל הסימנים מעידים שאתה הגורם המניע."

"שום גורם מניע. סתם שיחקנו עם הסאונד. זה קורה כל הזמן. כמו המעבר של דילן לגיטרה חשמלית. כמו ההתמסחרות של ליז פֵייר. אבל אנשים נוטים לעשות עניין גדול כשמשהו חורג מהציפיות שלהם."

"אני פשוט יודעת שזה לא הכול," ממשיכה ונסה, משעינה את כל כובדה על השולחן, עד שהוא נדחק אל הבטן שלי ואני צריך להדוף אותו ממני פיזית ממש.

"טוב, אין ספק שיש לך תיאוריה, אז אל תיתני לעובדות לבלבל אותך."

עיניה מבזיקות לשבריר שנייה, ואני חושב שהרגזתי אותה, אבל אז היא מרימה את הידיים שלה. הציפורניים שלה כסוסות. "בעצם, אתה רוצה לשמוע את התיאוריה שלי?" היא מושכת את המילים.

לא במיוחד. "קדימה."

"דיברתי עם כמה אנשים שלמדת איתם בתיכון."

אני מרגיש איך כל הגוף שלי קופא, חומר רך מתקשח לפלדה. אני נדרש לכל יכולת הריכוז כדי להרים את הכוס אל השפתיים ולהעמיד פנים שאני שותה.

"לא ידעתי שלמדת בתיכון עם מִיה הול," היא אומרת בקלילות. "אתה מכיר אותה? הצ'לנית? יש לא מעט רעש סביבה לאחרונה. או מה שלא תהיה המקבילה של רעש במוזיקה הקלאסית. אולי רחש."

הכוס רועדת ביד שלי. אני צריך להיעזר ביד השנייה כדי להניח אותה על השולחן בלי לשפוך הכול על עצמי. כל האנשים שיודעים מה באמת קרה באותם ימים, לא מדברים, אני מזכיר לעצמי. שמועות, נכונות ככל שיהיו, הן כמו להבות: תמנע מהן חמצן, והן יגוועו.

 

"בתיכון שלי היתה תוכנית טובה לאמנויות. אפשר לומר שזאת היתה קרקע פורייה למוזיקאים," אני מסביר.

"זה הגיוני," אומרת ונסה ומהנהנת. "ישנה שמועה עמומה שאתה ומיה הייתם זוג בתיכון, שזה מצחיק כי לא קראתי על זה בשום מקום, וזה נראה לי בהחלט ראוי לציון."

דמותה של מיה מבזיקה לנגד עיני. בת שבע־עשרה, אותן עיניים שחורות מלאות אהבה, כוח, פחד, מוזיקה, סקס, קסם, יגון. הידיים הקפואות שלה. הידיים הקפואות שלי שעדיין לופתות את כוס המים הקרים.

"זה היה ראוי לציון אם זה היה נכון," אני אומר, מאלץ את קולי לא לרעוד. אני שותה לגימה נוספת של מים ומסמן למלצר להביא לי עוד בירה. זאת השלישית שלי, קינוח לארוחת הצהריים הנוזלית שלי.

"אז זה לא נכון?" היא נשמעת ספקנית.

"הלוואי," אני משיב. "היינו רק מכרים בבית ספר."

"כן, לא מצאתי אף אחד שבאמת מכיר אתכם שיאשר את השמועה. אבל אז נתקלתי בספר מחזור ישן, ויש שם תמונה מתוקה של שניכם. אתם נראים זוגיים למדי. העניין הוא שאין שמות עם התמונה, רק כיתוב. אז אלא אם כן אתה יודע איך מיה נראית, אתה עלול לפספס אותה."

אני מודה לך מאוד, קים שַיין: החברה הכי טובה של מיה, מלכת ספר המחזור, צלמת פפראצי. לא רצינו שהיא תשתמש בתמונה, אבל קים הצליחה להגניב אותה פנימה כשהשמיטה ממנה את השמות שלנו וצירפה רק את הכינוי המטופש.

"החתיך והחנונית?" שואלת ונסה. "אפילו היה לכם כינוי."

"את משתמשת בספרי מחזור כמקורות? מה הלאה? ויקיפדיה?"

"אתה לא בדיוק מקור אמין. אמרת שאתם 'רק מכרים'."

"תראי, האמת היא שאולי יצאנו כמה שבועות, בדיוק בתקופה שהתמונה הזאת צולמה. אבל תשמעי, יצאתי עם הרבה בנות בתיכון." אני מציג לה את חיוך הפלייבוי הכי טוב שלי.

"אז לא ראית אותה מאז התיכון?"

"לא מאז שעזבה ללמוד באוניברסיטה," אני אומר. לפחות החלק הזה נכון.

"אז איך זה שכשראיינתי את שאר חברי הלהקה שלך, כולם סירבו להגיב כששאלתי עליה?" היא שואלת, נועצת בי מבט נוקב.

כי לא משנה מה השתבש בינינו, אנחנו עדיין נאמנים זה לזה. בעניין הזה. אני מאלץ את עצמי לדבר בקול: "כי אין מה לספר. אני חושב שאנשים מסוגך אוהבים את ההיבט ה'סיטקומי' של, את יודעת, זוגיות בין שני מוזיקאים ידועים מאותו תיכון."

"אנשים מסוגי?" שואלת ונסה.

אוכלי נבלות. מוצצי דם. חומסי נשמות. "עיתונאים," אני אומר. "אתם אוהבים סיפורי אגדות."

"נו, מי לא?" אומרת ונסה. "למרות שהחיים של הבחורה הזאת רחוקים מאוד מלהיות סיפור אגדה. היא איבדה את כל המשפחה שלה בתאונת דרכים."

ונסה מזייפת חלחלה כמו שעושים כשמדברים על צרות של מישהו אחר שאין לך שום קשר אליהן ולעולם לא יהיה. בחיים לא הרבצתי לבחורה, אבל לרגע אחד אני מת להעיף לה סטירה, שתטעם קצת מהכאב שהיא מתארת באגביות כזאת. אבל אני שומר על קור רוח, והיא ממשיכה בקלילות מטופשת. "אם כבר מדברים על סיפורי אגדות, אתה וברין שרֶדֶר מצפים לתינוק? אני כל הזמן רואה אותה בכל 'משמרות הכרס' של הצהובונים."

"לא," אני משיב. "לא שאני יודע." אני די משוכנע שוונסה יודעת שברין היא מחוץ לתחום, אבל אם לדבר על ההיריון המשוער של ברין זה מה שיסיח את דעתה, אז אני מוכן.

"לא שאתה יודע? אתם עדיין יחד, כן?"

בחיי, הרעב בעיניים שלה. עם כל הדיבורים שלה על סקירה מקיפה, עם כל כישורי התשאול שלה, היא לא שונה מכל שכירי העט וצלמי הפפראצי שמתים להיות הראשונים להביא את הסקופ המרעיש, אם על לידה: אדם וברין מצפים לתאומים? ואם על מוות: ברין אומרת לוויילד־מן שלה: ״אני ואתה גמרנו!" אף אחד מהם לא נכון, אבל יש שבועות שאני רואה את שניהם מתנוססים במקביל על שערי הזבלונים.

אני חושב על הבית בלוס אנג'לס שאני וברין חולקים יחד. או לחוד. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היינו שם שנינו באותו הזמן יותר משבוע. היא עושה שניים־שלושה סרטים בשנה, והיא פתחה לא מזמן חברת הפקות משלה. אז בין צילומים וקידום הסרטים שלה ומרדף אחרי הפקות חדשות, ובין ההקלטות בסטודיו וסיבובי ההופעות שלי, לוחות הזמנים שלנו לא ממש מסתדרים.

"כן, ברין ואני עדיין יחד," אני אומר לוונסה. "והיא לא בהיריון. היא רק בקטע של חולצות רפויות לאחרונה, אז כולם מניחים שהיא מנסה להחביא בטן. היא לא."

 

למען האמת, לפעמים אני תוהה אם ברין לא לובשת את החולצות האלה בכוונה, כדי לפתות את "משמרות הכרס" כדרך להתגרות בגורל. היא באמת רוצה ילד. אמנם בציבור ידוע שברין היא בת עשרים וארבע, אבל במציאות היא בת עשרים ושמונה והיא טוענת שהשעון הביולוגי שלה מתקתק וכל זה. אבל אני בן עשרים ואחת, וברין ואני יחד בסך הכול שנה. ולא אכפת לי אם היא אומרת שאני בוגר בנפשי ושכבר עברתי הרבה בחיים. גם אם הייתי בן ארבעים ואחת וברין ואני היינו חוגגים עשרים שנה ביחד, לא הייתי רוצה ילד איתה.

"היא תצטרף אליך לסיבוב ההופעות?"

די באזכור סיבוב ההופעות כדי שהגרון שלי יתכווץ. הסיבוב הזה יימשך שישים ושבעה לילות. שישים ושבעה. אני מגשש בדמיון אחרי קופסת הכדורים שלי ונרגע כשאני יודע שהיא שם, אבל אני לא טיפש כדי לנסות להגניב אחד לפה מול ונסה.

"אה?" אני שואל.

"ברין מתכוונת להצטרף אליך בשלב כלשהו?"

אני מדמיין את ברין בסיבוב ההופעות עם הסטייליסטים שלה ועם מדריכי הפילאטיס שלה ועם דיאטת הבריאות החדשה שלה. "אולי."

"אתה אוהב לגור בלוס אנג'לס?" ונסה שואלת. "אתה לא נראה לי הטיפוס הדרום־קליפורני."

"זה חום יבש," אני משיב.

"מה?"

"כלום. בדיחה."

"אה. טוב." ונסה מביטה בי בספקנות. אני כבר לא קורא את הראיונות איתי, אבל כשהייתי קורא, ביטויים כמו בלתי חדיר חזרו על עצמם. ויהיר. ככה אנשים באמת רואים אותי?

למרבה המזל, השעה שהוקצבה לנו תמה. היא סוגרת את המחברת שלה ומבקשת חשבון. אני קולט את ההקלה בעיניו של אלדוס ומסמן לו שאנחנו מתקפלים.

"שמחתי לפגוש אותך, אדם," היא אומרת.

"כן, גם אני," אני משקר.

"אני מוכרחה לומר שאתה חידה." היא מחייכת והשיניים שלה מבהיקות בלובן לא טבעי. "אבל אני אוהבת חידות. כמו המילים בשירים שלך, כל הדימויים המבעיתים האלה בנזק משני. וגם באלבום החדש המילים סתומות מאוד. אתה יודע, יש מבקרים שתוהים אם שמש ערפדית משתווה לנזק משני באינטנסיביות שלו..."

אני יודע לאן היא חותרת. כבר שמעתי את זה. זה טריק כזה של עיתונאים. להזכיר דעות של מבקרים אחרים כדי לבטא את שלהם בעקיפין. ואני יודע מה היא באמת שואלת, גם אם היא לא יודעת: מה יש לך לומר על העובדה שהדבר הראוי היחיד שאי־פעם יצרת נבע מתוך האובדן הנורא ביותר?

פתאום אני מרגיש שכל זה יותר מדי. ברין ו"משמרות הכרס". ונסה עם ספר המחזור שלי. המחשבה ששום דבר לא מקודש. הכול חומר גלם. שהחיים שלי שייכים לכל אחד חוץ ממני. שישים ושבעה לילות. שישים ושבעה. שישים ושבעה. אני דוחף את השולחן בחוזקה, וכוסות מים ובירה נופלות ונשפכות בחיקה.

"מה לעז —"

"הריאיון הזה נגמר," אני נוהם.

"אני יודעת. מה אתה מתפרץ עלי ככה?"

"כי את סתם עוד אוכלת נבלות! אין לכל זה שום קשר מזוין למוזיקה. רק ניסיון לפרק את החיים שלי לגורמים."

העיניים של ונסה מתרוצצות בזמן שהיא מגששת אחרי מכשיר ההקלטה שלה. לפני שהיא מספיקה להדליק אותו שוב, אני חוטף ומטיח אותו בשולחן ומנפץ אותו, אחר כך זורק אותו לתוך כוס מים ליתר ביטחון. היד שלי רועדת והלב שלי הולם, ואני מרגיש את תחילתו של התקף חרדה, כזה שמשכנע אותי שאני עומד למות.

"מה אתה עושה?" צורחת ונסה. "אין לי גיבוי."

"מצוין."

"איך אני אמורה לכתוב עכשיו את המאמר שלי?"

"את קוראת לזהמאמר?"

"כן. יש כאלה שצריכים לעבוד לפרנסתם, חתיכת שמוק חמום מוח מתחסד שכמו —"

"אדם!" אלדוס לידי, מניח שלושה שטרות של מאה דולר על השולחן. "כדי לקנות חדש," הוא אומר לוונסה לפני שהוא מלווה אותי משם החוצה ולתוך מונית. הוא זורק עוד שטר של מאה דולר לנהג אחרי שהוא מחמיץ פנים כשאני מדליק סיגריה. אלדוס מכניס יד לכיס שלי ומוציא את קופסת הכדורים, מנער אחד לכף היד שלו ואומר, "פה גדול," כמו איזו אמא דובה.

הוא מחכה עד שאנחנו במרחק כמה רחובות מהמלון שלי, אחרי שגמרתי שתי סיגריות בשאיפה אחת רצופה ובלעתי כדור נוסף נגד חרדה. "מה קרה שם?"

אני מספר לו. השאלות שלה על "החור השחור". ברין. מיה.

"אל תדאג. אנחנו נתקשר לשאפל. נאיים לקחת מהם את הבלעדיות אם הם לא יקצו לכתבה מישהו אחר. ואולי זה יככב בצהובונים או בגאבר כמה ימים, אבל זה לא סיפור גדול. זה יישכח."

אלדוס אומר את כל הדברים האלה בשלווה, כאילו, הי, זה רק רוקנרול, אבל אני רואה בעיניים שלו שהוא מודאג.

"אני לא יכול, אלדוס."

"שזה לא יטריד אותך. אתה לא צריך. זאת רק כתבה. זה יטופל."

"זה לא רק זה. אני לא יכול לעשות את זה עוד. הכול."

אלדוס, שלדעתי לא ישן לילה שלם מאז שליווה את אירוסמית בסיבוב הופעות, מרשה לעצמו להיראות מותש לכמה רגעים. אחר כך הוא חוזר להיות אמרגן. "זאת רק תשישות שלפני סיבוב הופעות. קורה לכולם," הוא מבטיח לי. "ברגע שתצא לדרך, תעמוד מול קהל, אתה תתחיל להרגיש את האהבה, את האדרנלין, את המוזיקה, תתמלא אנרגיה. כלומר, אתה תהיה שפוך בלי שום ספק, אבל מאושר. ובנובמבר, כשזה ייגמר, תוכל לצאת לנפוש באיזה אי איפשהו, מקום שבו אף אחד לא יודע מי אתה ולאף אחד לא אכפת מכוכב נופל. או מאדם ויילד הפרא."

נובמבר? אוגוסט עכשיו. זה בעוד שלושה חודשים. והסיבוב יימשך שישים ושבעה לילות. שישים ושבעה. אני חוזר על זה בלב כמו מנטרה, אלא שהיא פועלת עלי הפוך. היא מעוררת בי רצון עז למרוט את כל השערות מהראש.

ואיך אני אגיד לאלדוס, איך אני אגיד לכולם שהמוזיקה, האדרנלין, האהבה, כל הדברים שהקהו קצת את הסבל, כל אלה היו ואינם? כל מה שנשאר זה מערבולת. ואני עומד על הקצה ממש.

כל הגוף שלי רועד. אני מאבד את זה. יום הוא אולי רק עשרים וארבע שעות, אבל לפעמים נדמה שלצלוח יום אחד זה בלתי אפשרי כמו לטפס על האוורסט.