ג'נה
אנשים האמינו שיש בית קברות לפילים — מקום שפילים חולים וזקנים מגיעים אליו כדי למות. הם חומקים מהעדר ונשרכים בכבדות על פני הנוף המאובק כמו הטיטנים שקראנו עליהם במיתולוגיה היוונית בכיתה ז'. האגדה מספרת שהמקום הזה היה בערב הסעודית; שהוא היה מקור לכוחות על־טבעיים; שהיה בו ספר עם כשפים שיביאו שלום לעולם.
חוקרים שיצאו לחפש את בית הקברות עקבו אחרי פילים גוססים במשך שבועות, אבל גילו שמובילים אותם במעגלים. כמה חוקרים נעלמו לחלוטין. אחרים לא זכרו מה הם ראו, וכל חוקר שטען שמצא את בית הקברות, לא הצליח לאתר אותו שוב.
וזאת הסיבה: בית הקברות לפילים הוא מיתוס.
אמנם חוקרים מצאו קבוצות פילים שמתו באותה הסביבה, רבים מהם בפרק זמן קצר. אמא שלי, אליס, היתה אומרת שיש הסבר הגיוני לגמרי לאתר קבורה המוני: עדר פילים שמת בבת אחת עקב מחסור במזון או במים; טבח שביצעו ציידים. יכול אפילו להיות שהרוחות העזות באפריקה העיפו עצמות מפוזרות ויצרו מהן ערימה מרוכזת. ג'נה, היא תמיד היתה אומרת לי, לכל דבר שאת רואה יש הסבר.
יש המון מידע על פילים ומוות שהוא לא בגדר אגדה, אלא מדע קר ומוצק. אמא יכלה לספר לי גם את זה. היינו יושבות כתף אל כתף מתחת לעץ האלון העצום שמוֹרה אהבה לשכב בצלו, לצפות בפילה מרימה בלוטים עם החדק וזורקת אותם. אמא היתה מדרגת כל הַטלה כמו שופטת אולימפית. 8.5... 7.9. וואו! 10 מושלם.
אולי הייתי מקשיבה. אבל אולי גם הייתי סתם עוצמת עיניים. אולי הייתי מנסה לזכור את ריח התרסיס נגד חרקים על העור של אמא, או את האופן שבו היא קלעה לי צמה בהיסח הדעת וקשרה את הקצה בגבעול עשב ירוק.
אולי כל הזמן הזה הייתי מקווה שבאמת יש בית קברות לפילים, אבל לא רק לפילים. כי אז הייתי מצליחה למצוא אותה.
אליס
כשהייתי בת תשע — לפני שגדלתי והפכתי למדענית — חשבתי שאני יודעת הכול, או לפחות רציתי לדעת הכול, ובעינַי לא היה הבדל בין השניים. בגיל הזה פיתחתי אובססיה לבעלי חיים. ידעתי שלקבוצת דבורים קוראים נְחיל. ידעתי שדולפינים הם טורפים. ידעתי שלג'ירפות יש ארבע קיבות וששרירי הרגליים של הארבה חזקים פי אלף משרירים אנושיים במשקל דומה. ידעתי שלדובי הקוטב הלבנים יש עור שחור מתחת לפרווה, ושלמדוזות אין מוח. ידעתי את כל העובדות האלה מכרטיסיות הידע הכללי החודשיות של טיים־לייף שקיבלתי כמתנת יום הולדת מאבי החורג־לכאורה, שעזב את הבית לפני שנה וכעת התגורר בסן פרנסיסקו עם חברו הטוב פרנק, שאמי כינתה אותו "האישה האחרת" כשחשבה שאני לא מקשיבה.
מדי חודש הגיעו כרטיסיות חדשות בדואר, ויום אחד באוקטובר 1977 הגיעה הכרטיסייה הטובה מכולן: על פילים. קשה לי להסביר מדוע הן היו החיות האהובות עלי. אולי בגלל חדר השינה שלי, עם שטיח הג'ונגל הירוק המדובלל ושולי הטאפט עם הפילים המצוירים המרקדים על הקירות. אולי כי הסרט הראשון שראיתי אי־פעם כפעוטה היה דמבו. אולי כי בטנת המשי במעיל הפרווה שאמי ירשה מאמה היתה עשויה סארי הודי עם הדפס של פילים.
מהכרטיסייה של טיים־לייף למדתי את העובדות הבסיסיות על פילים. זהו בעל החיים היבשתי הגדול ביותר על פני כדור הארץ, ומשקלו יכול לעבור את השישה טון. הוא אוכל בין מאה שלושים למאה שמונים קילו מזון ביום. ההיריון של הפילות הוא הארוך ביותר בקרב היונקים היבשתיים — עשרים ושניים חודש. הם חיים בעדרי רבייה בהנהגת נקבה, שהיא בדרך כלל הזקנה בחבורה. היא זאת שמחליטה לאן תלך הקבוצה מדי יום, איפה תנוח, איפה תאכל ואיפה תשתה. כל בנות המשפחה בעדר מגדלות את הצאצאים ומגינות עליהם, ואף נודדות איתם, אבל כשהזכרים מגיעים לגיל שלוש־עשרה בערך הם עוזבים — לפעמים הם מעדיפים לשוטט לבדם, ולפעמים מצטרפים לזכרים אחרים ומקימים חבורה נפרדת.
אבל את העובדות האלה כולם יודעים. אני, לעומת זאת, פיתחתי אובססיה והעמקתי יותר בניסיון לגלות כל מה שאפשר בספריית בית הספר, בספרים שלי ואצל המורים שלי. אז גם יכולתי לספר לכם שפילים חוטפים כוויות שמש, ולכן הם משליכים אדמה על גבם ומתגלגלים בבוץ. קרוב המשפחה החי הקרוב אליהם ביותר הוא שפן־הסלע, יצור פרוותי זעיר שנראה כמו שרקן. ידעתי שבדיוק כשם שתינוק אנושי מוצץ אצבע כדי להירגע, גור פילים עשוי למצוץ את החדק שלו. ידעתי שב־1916, בארווין, טנסי, פילה ששמה מרי נשפטה בעוון רצח ונתלתה.
במבט לאחור אני בטוחה שלאמי נמאס לשמוע על פילים. אולי בגלל זה בוקר שבת אחד היא העירה אותי לפני הזריחה ואמרה שאנחנו יוצאות להרפתקה. לא היו גני חיות ליד הבית שלנו בקונטיקט, אבל בגן החיות של פורסט פארק בספרינגפילד, מסצ'וסטס היתה פילה אמיתית, בשר ודם — ועמדנו לבקר אותה.
להגיד שהתרגשתי זאת תהיה לשון המעטה. במשך שעות הפגזתי את אמי בבדיחות על פילים:
מה יפה, אפור, ונועל סנדלי זכוכית? פּילדֶרֶלה.
למה פילים מקומטים? כי אי־אפשר לפרוש אותם על קרש גיהוץ.
מה ההבדל בין פיל לפסנתר? פסנתר אפשר להפיל, פיל אי־אפשר לפסנתר.
איך פיל יורד מהעץ? עולה על עלה ומחכה לשלכת.
כשהגענו לגן החיות רצתי בשבילים, עד שמצאתי את עצמי עומדת מול מורגָנֶטה הפילה.
שלא דמתה בכלל למה שדמיינתי.
זו לא היתה החיה המלכותית מהכרטיסייה של טיים־לייף או מהספרים שקראתי. קודם כול, היא היתה קשורה ללִבנַת בטון ענקית במרכז הכלוב, כדי שלא תוכל לצבור מהירות בשום כיוון. היו לה פצעים על הרגליים האחוריות בגלל האזיקים. היתה לה רק עין אחת, ובעין השנייה היא לא הביטה בי. הייתי סתם עוד מישהו שבא לנעוץ בה עיניים בכלא.
גם אמא שלי היתה המומה מהמצב שלה. היא אותתה לשומר גן החיות, והוא סיפר לנו שפעם מורגנטה צעדה בתהלוכה מקומית, עשתה תעלולים והשתתפה בתחרות משיכת חבל מול תלמידים מבית ספר סמוך, אבל היא נעשתה אלימה ובלתי צפויה בגילה המבוגר. היא הצליפה בחדק שלה במבקרים שהתקרבו מדי לכלוב. היא שברה למטפל אחד את מפרק כף היד.
פרצתי בבכי.
אמא חיבקה אותי בדרך חזרה למכונית לקראת נסיעה של ארבע שעות בחזרה הביתה, אף שהיינו בגן החיות רק עשר דקות.
"אי־אפשר לעזור לה?" שאלתי.
וכך, בגיל תשע הפכתי לפעילה למען פילים. אחרי ביקור בספרייה התיישבתי אל שולחן המטבח וכתבתי לראש העיר ספרינגפילד, מסצ'וסטס. ביקשתי ממנו שייתן למורגנטה יותר מרחב, יותר חופש.
הוא לא רק כתב לי בחזרה. הוא שלח את התשובה לבוסטון גלוב שפירסם אותה, ואז עיתונאי התקשר כדי לכתוב על בת התשע ששיכנעה את ראש העיר להעביר את מורגנטה אל מכלאת התְאו הגדולה הרבה יותר. קיבלתי פרס על אזרחות טובה באסֵפת בית הספר. הזמינו אותי להשקה בגן החיות כדי שאגזור את הסרט האדום עם ראש העיר. מַבזקים התפוצצו לי בפנים וסינוורו אותי בזמן שמורגנטה שוטטה מאחורינו. הפעם היא הביטה אלי בעינה הבריאה. ואני ידעתי, פשוט ידעתי, שהיא עדיין אומללה. הדברים שקרו לה — השלשלאות והאזיקים, הכלוב וההכאות, אולי אפילו רגעי השבי באפריקה — הכול נשאר איתה במכלאת התאו ותפס את שארית המרחב.
חשוב לציין שראש העיר דימורו המשיך לנסות לשפר את חייה של מורגנטה. ב־1979, אחרי מותו של דוב הקוטב מפורסט פארק, המתקן נסגר, ומורגנטה הועברה לגן החיות בלוס אנג'לס. ביתה שם היה גדול הרבה יותר. היו בו בריכה, וצעצועים, ושני פילים מבוגרים יותר.
אילו ידעתי אז מה שאני יודעת היום, הייתי אומרת לראש העיר שלתקוע פילים ביחד לא מבטיח שהם יתחברו. כמו לבני אדם, גם לפילים יש אישיות ייחודית, ובדיוק כשם שאי־אפשר להניח ששני אנשים אקראיים יהפכו לחברים טובים, אסור להניח ששני פילים יתיידדו פשוט מפני שהם פילים. הדיכאון של מורגנטה המשיך להחמיר, היא איבדה משקל והידרדרה. כשנה אחרי שהגיעה ללוס אנג'לס היא נמצאה מתה בקרקעיתה של בריכת המכלאה.
מוסר ההשכל של הסיפור הוא שלפעמים אפשר לנסות לשנות את העולם, וזה כמו לנסות לעצור שיטפון במסננת.
מוסר ההשכל של הסיפור הוא שלפעמים לא משנה כמה משתדלים, לא משנה כמה רוצים... יש סיפורים שאין להם סוף טוב.
