סואד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סואד
מכר
מאות
עותקים
סואד
מכר
מאות
עותקים
4.9 כוכבים (16 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 43 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 43 דק'

סביון ליברכט

סביון ליברכט (נולדה ב-13 בינואר 1948) היא סופרת ומחזאית ישראלית.

ליברכט נולדה בשם סבינה סוסנובסקי במינכן שבגרמניה, להורים ניצולי שואה. ב-1950 עלתה לישראל עם הוריה. בילדותה התגוררה בבית דגן ולאחר מכן בבת ים. לאחר השירות בצה"ל נסעה ללמוד בלונדון ושינתה שמה לסביון. היא למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והועסקה כעיתונאית בירחון "את". אוסף סיפוריה הראשון, "תפוחים מן המדבר" יצא לאור בשנת 1986. 
ליברכט פרסמה שני רומנים, אך היא נודעת בעיקר בזכות סיפוריה הקצרים, שאת חלקם עיבדה למחזות. סגנון כתיבתה הוא ריאליסטי, מורכב, דחוס ומלא מתח. בכתיבתה ניכרת העדפה לקול הפנימי של הדמות המרכזית, על פני ההתרחשות החיצונית. סיפוריה נוגעים בהוויה הישראלית, והיא מרבה לעסוק בקונפליקטים המאפיינים הוויה זו: הקונפליקט הדתי-חילוני, היהודי-ערבי והבין-דורי. סיפוריה מושפעים רבות מחוויותיה כבת לניצולי שואה, ורבים מסיפוריה נוגעים בשואה ובהשלכותיה על הניצולים וצאצאיהם. 
ליברכט היא זוכת פרס ויצ"ו צרפת לשנת 2009, על ספרה "מקום טוב בלילה".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yvba7y9z

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

סואד הוא סיפור התאהבותם של שני אנשים: שמשון, גבר בעל מום בשנות הארבעים לחייו, איש בודד וערירי החי במושב חקלאי, וסואד, נערה בדווית המנודה מהשבט שלה ופולשת לחייו. סביון ליברכט, מן הסופרות הנקראות ביותר בארץ, פרסמה עד כה חמישה ספרים, שתורגמו לשפות רבות. הספר יצא לאור בסדרת ''קצרים'' של כתר ספרים

פרק ראשון

בקיץ ההוא רחש הכפר חיים. לצדי הדרכים צמחו חמניות פרא, ובחצרות השתרגו גבעולי אבטיח וכבשו אפילו את הדשא. שמונה תינוקות נולדו בין פסח לל״ג בעומר, ובשדות לא נמצאו די ידיים לאסוף את העגבניות. יותר מכול השתולל יבול האפרסקים: צפופים, מבשילים בִּן לילה, מכופפים את הענפים בקשתות גדולות, פרצו האפרסקים זה על גבי זה ונשרו, נערמים על האדמה באין קוטף, מסמנים עיגולים ורודים סביב גומות העצים.
ערב אחד עבר מוטקה במטע ושמע את הפירות הנשחתים נופלים בקול טפיחה. בו בערב הלך אל בתי אֶחיו וגיסו, כולם בעלי מטעים, ושכנע אותם לבלוע את גאוותם ולשבור את החרם שגזרו על הפועלים הבדווים בגלל המריבה על הקרקעות. אחיו הבכור העדיף להניח לפרי להרקיב ולא להשפיל את כבודו לפני הבדווים. השאר הסכימו להתחלק בתורנויות ההסעה.
למחרת, לפני האור הראשון, טמן מוטקה אקדח תחת מושב הנהג ויצא להביא פועלים מן הבדווים שמעבר לגבעה. הוא חזר עם שבעה עשר גברים ושבע נשים, דחוסים כולם יחד כבהמות, מתנדנדים בקצב אחד בחלקו האחורי של הטנדר. ראשונים נבחרו הגברים. מבין הנשים נלקחו לעבודה חמש. השתיים הנותרות עמדו מן הצד, נשענות על דופן הטנדר, ממתינות, נבוכות כנשים בנשף ריקודים שלא הוזמנו לרקוד. לאחר היסוס נבחרה גם האישה המוצקה מן השתיים. את הצעירה הרזה, שנתגלתה כבעלת צליעה, לא רצה איש להעסיק ומוטקה נאלץ להודות שלא תצלח לעבודה במטע. הוא רמז לה לעלות על הרכב, זוכר בצער את הרגע שבו נכנע לה כאשר הדפה את ידו וטיפסה בזריזות על הטנדר. עכשיו ראה אותה במראה שלפניו, מחבקת את מעקה העץ, אוחזת את ירכה בתנועה מוזרה, מתנדנדת כשהיטלטל הטנדר על פני מהמורות.
אם לא תהיה ברירה - כבר הצטער על הבזבוז - ייקח אותה אל ביתו ואשתו תמצא לה תעסוקה כלשהי. אך לפני כן אולי ינסה למצוא לה מקום אחר - נזכר לפתע בשמשון העקום שאינו יודע לסרב ואינו יודע להתווכח או לעמוד על המקח, שמשון שאנשי המקום מתעללים בו מינקותו בגלל המום בשריר הצוואר המטה אותו הצידה כאילו היתה אוזנו כרויה ללא הרף לקולות הבוקעים מכתפו. מיד הפנה מוטקה את הטנדר אל הדרך המוליכה אל ביתו של שמשון.
כשהגיע, הציץ שוב במראה וראה אותה עומדת, שולחת את ראשה בסקרנות. כל אותו זמן שהביט בה לא הסיר את ידו מעל צופר הטנדר עד שיצא שמשון מן המחסן בצעד כושל, מבוהל כולו, צווארו העקום כמעט נוגע בכתפו ושתי ידיו מאהילות על עיניו.
בפנים נרעשים שמע שמשון את סיבת בואו של מוטקה ונרגע רק כשנוכח שסיבת בואו אינה קשורה באסון שקרה לאחיו משה הכלוא בבית הסוהר.
״הבהלתי אותך, מה?״ צהל מוטקה.
״נורא,״ כיסה שמשון את פניו בשתי כפות ידיו כדרך הילדים.
״חשבת מי יודע מה קרה, מה?״
״כן,״ החליקו הכפות והתקרבו זו לזו וקצות כל עשר האצבעות סימנו קו מתחת לעיניים.
״מה אתה כל כך נבהל מכל דבר?״ לרגע אחד נגעו במוטקה תמימותו של האיש ועיניו הפעורות.
״אני לא יודע,״ התרוממה כתפו של שמשון ונגעה באוזנו.
״תכף כשראיתי אותה חשבתי שהיא מתאימה לעבודות אצלך,״ כבר הסתלקה נדיבותו של מוטקה, ״הגרוטאות שלך ממלאות לך את כל החצר. היא תעזור לך לעשות סדר.״
״טוב.״
״מה אתה אומר על זה שאני חושב עליך כל כך הרבה?״ לא יכול היה מוטקה לוותר על השעשוע. ״תודה רבה,״ ניכרה ההתרגשות בקולו של שמשון. ״אז יאללה, קח אותה,״ סימן מוטקה לנערה לרדת.
 
שמשון העיף בה מבט ומיהר להשפיל את עיניו, הנהן כאשר שמע את המחיר שסוכם אִתה ופנה וחזר לחצר עוד לפני שירדה מן הטנדר. לעתים רחוקות היה מבקש עזרה שכירה, ומעולם לא העסיק אישה. עכשיו נעמד באמצע החצר, מביט סביבו, תוהה אם מן הראוי שיניח לה לקטוף את השזיפים והתפוחים שעדיין לא נשרו, או לנקות את מלונת הכלב שנבלעה בין הקרשים, או לעקור את העשבים השוטים. אף אחת מן המלאכות האלה לא נראתה לו הולמת אישה.
היא עמדה מאחוריו זמן מה, ומשנתמשכו היסוסיו, חוששת שעוד רגע יתחרט, באה והציבה עצמה מולו ואמרה: ״אדון, צריך לשים את אלו כל הקרשים ביחד במקום אחד,״ וסימנה בידיה בתנועות רחבות על פני החצר.
״בסדר,״ אמר מיד בהקלה, מכווץ כולו מן ה״אדון״ שבפיה, ועיניו נתקלו בעיניה וראו שהן צלולות מאוד, תכולות כדגניות, והאישונים השחורים מושחזים, באישוניה של חיה שראה פעם בצילום.
הוא חזר למחסן שבעומק החצר, שם היה עסוק בסידור כלי העבודה שלו לפני שהגיע מוטקה. עכשיו המשיך לעבוד אך שוב לא הצליח להתרכז בעבודתו כמקודם. מדי פעם היה יוצא לפתח המבנה, עיניו נמשכות להביט בה, מציץ ורואה אותה עובדת, שולי חצאיתה קשורים סביב שוקיה כדי שלא יפריעו, הבד מתוח מאוד על ישבנה ועל אחורי ירכיה, ואילו לפנים תקוע לה קשר של בד המיטלטל עם תנועותיה. היה דבר מה מוזר ומגונה באישה שאחוריה מצוירים בבהירות וכמו איבר ענק תלוי בין ברכיה, ושמשון הביט בה נבוך ונסער כילד היודע שהוא מסתכל בדבר אסור.
היא עבדה בחריצות, סובבת בחצר בצליעה קלה, בלא לעצור, עוברת ליד הכלב שקשרה אל אחד העצים, רוקעת לעברו ברגלה הטובה כשחשף מולה שיניים, גוררת עצים וקרשים מכל פינות החצר ועורמת אותם ליד המלונה. שמשון עקב אחריה בתמיהה, חושב כי היא צעירה מאוד, כמעט ילדה, אולי - הרגיש מרומה - זוכר את נימת הקונדסות בקולו של מוטקה - אולי שגה כשהסכים לקבל אותה לעבודה במחיר ששילם לפני חודשיים לגבר. ואולי - נבהל פתאום - אולי תיפצע או תינשך או תוכש והוריה יבואו ויקימו מהומות, כעס על עצמו על שאינו מסוגל לסרב. היא חשה במבטו ונסבה אליו, שתי זרועותיה מורמות אל ערימת הקרשים שעל שכמה וקשר הבד שלפניה נצמד אל הרווח שבין רגליה המפושקות. ״צריך את הקרשים?״ צרחה בקול גבוה ודק. הוא נבוך על שתפסה אותו מביט בה, כאילו קראה את מחשבותיו הסוטות או כאילו גילתה שהוא מרגל אחריה, ולא השיב מיד, עסוק בבליעת רוקו, לא בטוח שהבין את שאלתה, והיא הרימה את קולה עוד יותר: ״אולי עכשיו לשרוף את הקרשים, אדון?״
״בסדר,״ קולו נכלא בגרונו והוא הנהן בחוזקה, שתראה את תשובתו מרחוק.
מוטרד מרוב מחשבות המשיך לעבוד, נסחף לחשוב מה יקרה אם יצית גץ את שמלתה, אם תמעד לתוך הלהבות, אם יצליח הכלב להשתחרר מן השרשרת ויתנפל עליה, אם תיפצע ממסמר חלוד - כבר הצטער מאוד על העניין כולו, חוזר והופך בכעסו על מוטקה, חושב איך יכול היה לסדר את כליו בשקט אלמלא הובאה אליו ובלבלה את דעתו. חרד ודואג ראה אותה מתקרבת אליו וידע שמן הראוי שישמיע מילות אזהרה, אך לפני שהצליח להגות מילה כבר עמדה מולו והושיטה יד ואמרה: ״צריך גם נפט וגם גפרורים.״ ״אבל...״ אמר.
״זה בסדר,״ הלמה בידה הפנויה על לוח לבה. ״אני יודעת לשרוף. לא יהיה בלגנים.״

סביון ליברכט

סביון ליברכט (נולדה ב-13 בינואר 1948) היא סופרת ומחזאית ישראלית.

ליברכט נולדה בשם סבינה סוסנובסקי במינכן שבגרמניה, להורים ניצולי שואה. ב-1950 עלתה לישראל עם הוריה. בילדותה התגוררה בבית דגן ולאחר מכן בבת ים. לאחר השירות בצה"ל נסעה ללמוד בלונדון ושינתה שמה לסביון. היא למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והועסקה כעיתונאית בירחון "את". אוסף סיפוריה הראשון, "תפוחים מן המדבר" יצא לאור בשנת 1986. 
ליברכט פרסמה שני רומנים, אך היא נודעת בעיקר בזכות סיפוריה הקצרים, שאת חלקם עיבדה למחזות. סגנון כתיבתה הוא ריאליסטי, מורכב, דחוס ומלא מתח. בכתיבתה ניכרת העדפה לקול הפנימי של הדמות המרכזית, על פני ההתרחשות החיצונית. סיפוריה נוגעים בהוויה הישראלית, והיא מרבה לעסוק בקונפליקטים המאפיינים הוויה זו: הקונפליקט הדתי-חילוני, היהודי-ערבי והבין-דורי. סיפוריה מושפעים רבות מחוויותיה כבת לניצולי שואה, ורבים מסיפוריה נוגעים בשואה ובהשלכותיה על הניצולים וצאצאיהם. 
ליברכט היא זוכת פרס ויצ"ו צרפת לשנת 2009, על ספרה "מקום טוב בלילה".
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yvba7y9z

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 43 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 43 דק'

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

סואד סביון ליברכט
בקיץ ההוא רחש הכפר חיים. לצדי הדרכים צמחו חמניות פרא, ובחצרות השתרגו גבעולי אבטיח וכבשו אפילו את הדשא. שמונה תינוקות נולדו בין פסח לל״ג בעומר, ובשדות לא נמצאו די ידיים לאסוף את העגבניות. יותר מכול השתולל יבול האפרסקים: צפופים, מבשילים בִּן לילה, מכופפים את הענפים בקשתות גדולות, פרצו האפרסקים זה על גבי זה ונשרו, נערמים על האדמה באין קוטף, מסמנים עיגולים ורודים סביב גומות העצים.
ערב אחד עבר מוטקה במטע ושמע את הפירות הנשחתים נופלים בקול טפיחה. בו בערב הלך אל בתי אֶחיו וגיסו, כולם בעלי מטעים, ושכנע אותם לבלוע את גאוותם ולשבור את החרם שגזרו על הפועלים הבדווים בגלל המריבה על הקרקעות. אחיו הבכור העדיף להניח לפרי להרקיב ולא להשפיל את כבודו לפני הבדווים. השאר הסכימו להתחלק בתורנויות ההסעה.
למחרת, לפני האור הראשון, טמן מוטקה אקדח תחת מושב הנהג ויצא להביא פועלים מן הבדווים שמעבר לגבעה. הוא חזר עם שבעה עשר גברים ושבע נשים, דחוסים כולם יחד כבהמות, מתנדנדים בקצב אחד בחלקו האחורי של הטנדר. ראשונים נבחרו הגברים. מבין הנשים נלקחו לעבודה חמש. השתיים הנותרות עמדו מן הצד, נשענות על דופן הטנדר, ממתינות, נבוכות כנשים בנשף ריקודים שלא הוזמנו לרקוד. לאחר היסוס נבחרה גם האישה המוצקה מן השתיים. את הצעירה הרזה, שנתגלתה כבעלת צליעה, לא רצה איש להעסיק ומוטקה נאלץ להודות שלא תצלח לעבודה במטע. הוא רמז לה לעלות על הרכב, זוכר בצער את הרגע שבו נכנע לה כאשר הדפה את ידו וטיפסה בזריזות על הטנדר. עכשיו ראה אותה במראה שלפניו, מחבקת את מעקה העץ, אוחזת את ירכה בתנועה מוזרה, מתנדנדת כשהיטלטל הטנדר על פני מהמורות.
אם לא תהיה ברירה - כבר הצטער על הבזבוז - ייקח אותה אל ביתו ואשתו תמצא לה תעסוקה כלשהי. אך לפני כן אולי ינסה למצוא לה מקום אחר - נזכר לפתע בשמשון העקום שאינו יודע לסרב ואינו יודע להתווכח או לעמוד על המקח, שמשון שאנשי המקום מתעללים בו מינקותו בגלל המום בשריר הצוואר המטה אותו הצידה כאילו היתה אוזנו כרויה ללא הרף לקולות הבוקעים מכתפו. מיד הפנה מוטקה את הטנדר אל הדרך המוליכה אל ביתו של שמשון.
כשהגיע, הציץ שוב במראה וראה אותה עומדת, שולחת את ראשה בסקרנות. כל אותו זמן שהביט בה לא הסיר את ידו מעל צופר הטנדר עד שיצא שמשון מן המחסן בצעד כושל, מבוהל כולו, צווארו העקום כמעט נוגע בכתפו ושתי ידיו מאהילות על עיניו.
בפנים נרעשים שמע שמשון את סיבת בואו של מוטקה ונרגע רק כשנוכח שסיבת בואו אינה קשורה באסון שקרה לאחיו משה הכלוא בבית הסוהר.
״הבהלתי אותך, מה?״ צהל מוטקה.
״נורא,״ כיסה שמשון את פניו בשתי כפות ידיו כדרך הילדים.
״חשבת מי יודע מה קרה, מה?״
״כן,״ החליקו הכפות והתקרבו זו לזו וקצות כל עשר האצבעות סימנו קו מתחת לעיניים.
״מה אתה כל כך נבהל מכל דבר?״ לרגע אחד נגעו במוטקה תמימותו של האיש ועיניו הפעורות.
״אני לא יודע,״ התרוממה כתפו של שמשון ונגעה באוזנו.
״תכף כשראיתי אותה חשבתי שהיא מתאימה לעבודות אצלך,״ כבר הסתלקה נדיבותו של מוטקה, ״הגרוטאות שלך ממלאות לך את כל החצר. היא תעזור לך לעשות סדר.״
״טוב.״
״מה אתה אומר על זה שאני חושב עליך כל כך הרבה?״ לא יכול היה מוטקה לוותר על השעשוע. ״תודה רבה,״ ניכרה ההתרגשות בקולו של שמשון. ״אז יאללה, קח אותה,״ סימן מוטקה לנערה לרדת.
 
שמשון העיף בה מבט ומיהר להשפיל את עיניו, הנהן כאשר שמע את המחיר שסוכם אִתה ופנה וחזר לחצר עוד לפני שירדה מן הטנדר. לעתים רחוקות היה מבקש עזרה שכירה, ומעולם לא העסיק אישה. עכשיו נעמד באמצע החצר, מביט סביבו, תוהה אם מן הראוי שיניח לה לקטוף את השזיפים והתפוחים שעדיין לא נשרו, או לנקות את מלונת הכלב שנבלעה בין הקרשים, או לעקור את העשבים השוטים. אף אחת מן המלאכות האלה לא נראתה לו הולמת אישה.
היא עמדה מאחוריו זמן מה, ומשנתמשכו היסוסיו, חוששת שעוד רגע יתחרט, באה והציבה עצמה מולו ואמרה: ״אדון, צריך לשים את אלו כל הקרשים ביחד במקום אחד,״ וסימנה בידיה בתנועות רחבות על פני החצר.
״בסדר,״ אמר מיד בהקלה, מכווץ כולו מן ה״אדון״ שבפיה, ועיניו נתקלו בעיניה וראו שהן צלולות מאוד, תכולות כדגניות, והאישונים השחורים מושחזים, באישוניה של חיה שראה פעם בצילום.
הוא חזר למחסן שבעומק החצר, שם היה עסוק בסידור כלי העבודה שלו לפני שהגיע מוטקה. עכשיו המשיך לעבוד אך שוב לא הצליח להתרכז בעבודתו כמקודם. מדי פעם היה יוצא לפתח המבנה, עיניו נמשכות להביט בה, מציץ ורואה אותה עובדת, שולי חצאיתה קשורים סביב שוקיה כדי שלא יפריעו, הבד מתוח מאוד על ישבנה ועל אחורי ירכיה, ואילו לפנים תקוע לה קשר של בד המיטלטל עם תנועותיה. היה דבר מה מוזר ומגונה באישה שאחוריה מצוירים בבהירות וכמו איבר ענק תלוי בין ברכיה, ושמשון הביט בה נבוך ונסער כילד היודע שהוא מסתכל בדבר אסור.
היא עבדה בחריצות, סובבת בחצר בצליעה קלה, בלא לעצור, עוברת ליד הכלב שקשרה אל אחד העצים, רוקעת לעברו ברגלה הטובה כשחשף מולה שיניים, גוררת עצים וקרשים מכל פינות החצר ועורמת אותם ליד המלונה. שמשון עקב אחריה בתמיהה, חושב כי היא צעירה מאוד, כמעט ילדה, אולי - הרגיש מרומה - זוכר את נימת הקונדסות בקולו של מוטקה - אולי שגה כשהסכים לקבל אותה לעבודה במחיר ששילם לפני חודשיים לגבר. ואולי - נבהל פתאום - אולי תיפצע או תינשך או תוכש והוריה יבואו ויקימו מהומות, כעס על עצמו על שאינו מסוגל לסרב. היא חשה במבטו ונסבה אליו, שתי זרועותיה מורמות אל ערימת הקרשים שעל שכמה וקשר הבד שלפניה נצמד אל הרווח שבין רגליה המפושקות. ״צריך את הקרשים?״ צרחה בקול גבוה ודק. הוא נבוך על שתפסה אותו מביט בה, כאילו קראה את מחשבותיו הסוטות או כאילו גילתה שהוא מרגל אחריה, ולא השיב מיד, עסוק בבליעת רוקו, לא בטוח שהבין את שאלתה, והיא הרימה את קולה עוד יותר: ״אולי עכשיו לשרוף את הקרשים, אדון?״
״בסדר,״ קולו נכלא בגרונו והוא הנהן בחוזקה, שתראה את תשובתו מרחוק.
מוטרד מרוב מחשבות המשיך לעבוד, נסחף לחשוב מה יקרה אם יצית גץ את שמלתה, אם תמעד לתוך הלהבות, אם יצליח הכלב להשתחרר מן השרשרת ויתנפל עליה, אם תיפצע ממסמר חלוד - כבר הצטער מאוד על העניין כולו, חוזר והופך בכעסו על מוטקה, חושב איך יכול היה לסדר את כליו בשקט אלמלא הובאה אליו ובלבלה את דעתו. חרד ודואג ראה אותה מתקרבת אליו וידע שמן הראוי שישמיע מילות אזהרה, אך לפני שהצליח להגות מילה כבר עמדה מולו והושיטה יד ואמרה: ״צריך גם נפט וגם גפרורים.״ ״אבל...״ אמר.
״זה בסדר,״ הלמה בידה הפנויה על לוח לבה. ״אני יודעת לשרוף. לא יהיה בלגנים.״