עמם ולמענם

מראיינת: עדנה קפל-גרין

 

אילנה נחשבת כגננת "מיתולוגית" בגן הנמצא בתוך מתחם בית-ספר לחינוך באוניברסיטה העברית שבירושלים. הגן משמש אנשי סגל וסטודנטים הלומדים באוניברסיטה וילדיהם בגיל שנתיים עד ארבע. היא מוערכת מאוד הן בקרב עמיתים העוסקים בגיל הרך והן בקרב סטודנטים לחינוך שהתמחו או מתמחים בגן זה. פגשתי בה לראשונה, לפני כעשרים ושבע שנים, בהיותי סטודנטית לתואר שני בחינוך מיוחד ובתוכנית 'שוורץ'. (תוכנית לימודים בינתחומית המשלבת פסיכולוגיה, חינוך ועבודה סוציאלית תוך התמקדות בילדים מלידה ועד גיל בית-הספר).

ישבנו בבית-קפה קרוב לאוניברסיטה. לא התראינו זמן רב. ברִגשה גדולה חלקנו בסיפורים על ילדינו הבוגרים וגלשנו לשיח עמיתות. כעבור כשעה, ברגע של שתיקה, היא מתבוננת בי ושואלת בתמיהה: "אז על מה את רוצה לראיין אותי?". נבוכותי והסברתי שוב בקצרה על המחקר. היא חייכה ואמרה: "טוב, אני מתורגלת. אני מדברת כל-כך הרבה עם אנשי מקצוע על העבודה שלי"... ואכן, מלבד השאלה הפותחת את הראיון אני קשובה והיא משתפת באריכות בבחירתה בחינוך לגיל הרך, בהשקפת-עולמה האישית והמקצועית בדרך עבודתה עם ילדים ובדרכי התמודדותה עם הורים.

אילנה בוחרת להתחיל בסיפור עלייתה לארץ ובהתחבטויות המקצועיות שהיו לה: "אני נולדתי בקנדה ובשנת 1975 עליתי ארצה. גרתי בקיבוץ חצי שנה ולמדתי באולפן. אחרי זה נסעתי לסיני וגרתי בדהב שנה. עבדתי, טיילתי ונהניתי מאוד. עשיתי המון דברים מעניינים. חזרתי לירושלים, התלהבתי והחלטתי שאני רוצה לגור פה. חיפשתי עבודה. בקנדה סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ורציתי להמשיך ללימודי עבודה סוציאלית. אבל ראיתי שאני לא רוצה לעסוק בתיקונים. זה לא דיבר אלי. עליתי ארצה כדי להתחיל לחפש את עצמי ולהבין טוב יותר במה אני רוצה לעסוק. קיבלתי עבודה בחינוך מיוחד. עבדתי בבית-ספר 'ברושים' בתור סייעת לילדים בפיגור קל. מאוד אהבתי את בית-הספר, אבל הרגשתי שזה לא זה.

 

אני חושבת שצריכים להיות אנשים מיוחדים שיכולים להתמודד עם הקושי שבעבודה עם ילדים בעלי מוגבלויות קשות. התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בתוכנית 'שוורץ' וכשסיימתי הלכתי ללמוד בסמינר בית הכרם (המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין) וקיבלתי תעודת גננת. התחתנתי ועברתי לגור בנתניה ושם לימדתי אנגלית באופן פרטי. כשנולד בני הבכור עברנו לגור במצפה רמון כי בעלי היה איש צבא. כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, חזרתי לנתניה וכשבני היה בן שנתיים ושלושה חודשים עברנו לירושלים. פה קיבלתי עבודה בגן בשכונה הטרוגנית שהייתה בה אוכלוסייה מאוד בעייתית וגם אוכלוסייה מאוד טובה. הניסיון שלי מלימודי תוכנית 'שוורץ' וההתמחות שעשיתי בגן מאוד דומים, ועזרה לי להתמודד עם הקשיים שהיו לי בגן בשכונה זו. היו שם שני ילדים בגן שהמפקחת החליטה שהם צעירים מדי. המשפחה שלהם התנגדה להחלטה זו של המפקחת והם איימו עלי, כי הייתי עבורם הנציגה של משרד החינוך. הבנתי שאני לא אוהבת לעבוד במשרד החינוך. אני לא התחברתי לכל הדרישות של המפקחת. היו שם ילדים עם קשיים וכשניסיתי לדבר עם המפקחת על הילדים היה לה יותר חשוב 'לוח הנושא השבועי' וכל הדברים האלה. אני אישית הרגשתי שזה לא מקומי".

אילנה מתארת את תחילת דרכה המקצועית ולמרות קולה הבוטח, בתוכן דבריה נשמעות טלטלות שעברה בין יבשות (עלתה בגפה מקנדה), בין מקומות בארץ (ממרחבי סיני ועד ירושלים) ובין החיפוש אחר התמחות בלימודים ומסגרת חינוכית המתאימה לה. היא בוחרת לא לעסוק ב"תיקונים" של מה שפגום ונפגע (אם בע"ס או בעבודה עם ילדי ברושים) ומה שמכוון אותה הוא הרצון להשפיע נכונה על התפתחות בריאה. כך, כשמוצעת לה עבודה מאתגרת של ניהול הגן באוניברסיטה, היא מקבלת אותה בשמחה.

"באותה תקופה, למזלי, אחת המרצות שלי מתוכנית 'שוורץ' החליטה שהיא רוצה שאני אעבוד בגן באוניברסיטה העברית ונפגשתי עם פרופ' אבימה לומברד (מייסדת הגן). בגן הזה היו שבע גננות לפני. היה להן קשה להתמודד עם תורנות הורים בגן, עם הורים ביקורתיים וכמובן היו עוד הרבה בעיות נוספות. את מבינה שאף אחת מהגננות לא רצתה להישאר.

 

הגננת האחרונה שהייתה השאירה את הגן בפסח עם הסייעת. אני הגעתי לגן שנותרו בו שני ילדים ואמא שלהם. הייתה אמא אחת שהחליטה שהיא לוקחת צ'אנס איתי ומשאירה אותם בגן. התחלנו את הגן עם שני ילדים, ללא ציוד ועם שירותים הממוקמים מעבר למסדרון. מאוד אהבתי את אבימה (פרופ' אבימה לומברד) והיא נתנה לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה. אני חושבת שגדלתי ביחד עם המקום כשבכל שנה התמקדתי באתגר אחר. בגן הייתה סייעת שעבדה בו כבר שבע שנים והיא הרגישה שהיא זאת שקובעת את הדברים בגן. התחלתי עם זה שאני צריכה ללמוד להסתדר איתה, ללמוד איך מתמודדים עם הגיל הזה, מה הצרכים של הילדים ואיך מתמודדים עם הורים שהם יחד איתי בגן. היו כל מיני דברים. בהתחלה הייתי שמה את כל המשחקים במרפסת של הגן והם זרקו את הצעצועים למגרש החניה של האוניברסיטה. לאט, לאט, התחלתי ללמוד את האפיונים של הגיל הזה. בשנה השנייה קיבלנו כסף והתחלתי לסדר פיזית את הגן וגם למדתי איך להתמודד עם ההורים". היא מחייכת חיוך רחב כמו מתגלה בפני עצמה ומגלה לי משמעותה של גדילה אישית ומקצועית: "אני רוצה לומר לך שאני מאוד גאה בגן שלי, אני מאוד אוהבת אותו, הוא מרכז חיי. אני מאוד דינאמית, אני מאוד מנסה להתאים את עצמי לצרכים עכשוויים, לתת מענה על כל הדברים, לא רק הצד הקוגניטיבי שיש עליו דגש מאוד גדול היום אלא הצד החברתי, הרגשי. אני חושבת שאני כל יום משתנה, כל יום לומדת משהו חדש מהילדים. זה שאני עובדת כבר כל כך הרבה שנים עם ילדים צעירים, זה משאיר אותי קרובה לעולם שלהם. אני כל הזמן שואלת את עצמי שאלות על עצמי: אם התנהגתי באופן אגרסיבי מדי או אסרטיבי מדי. אני לומדת את עצמי כל הזמן. העבודה החינוכית תובעת ממני לבדוק כל הזמן מי אני, מה אני, מהם הערכים שלי ואיזה בן-אדם אני רוצה להיות. איש חינוך, כמו הורה, צריך לבדוק כל הזמן את הדברים האלה".

בהמשך, היא מתארת את ה"אני מאמין" שלה בעבודה עם ילדים שמתוכו פיתחה פרקטיקות חינוכיות ואותן מיישמת בחיי היומיום בגן.

"אני רוצה ללמד את הילדים לאהוב את עצמם מהמקומות החזקים שבהם וגם במקומות החלשים והפחות טובים שלהם. אני מאוד מאמינה בילדים. לי ניתנת ההזדמנות להשתנות כל הזמן וגם ילד קטן זקוק לבסיס טוב כדי שיוכל לגדול ולהתפתח. זה דבר מאוד חשוב. אם אני כל הזמן משתנה, אז בטוח שילד קטן חייב שיהיו לו הזדמנויות כאלה לגדול ולהתפתח, כי הוא בתחילת הדרך. אם אנחנו היום יכולים לתת לו בסיס טוב שיכול לקחת את זה לגן הבא, וגם הלאה, זה דבר מאוד חשוב. לשמחתי במשך השנים אני מקבלת הרבה מאוד פידבקים מהורים שאומרים לי שהילדים שלהם יודעים להתמודד עם כללים, לדבר על מה שהם מרגישים וגם להיאבק על זכותם להרגיש את מה שהם מרגישים. הם למדו איך להתמודד עם בעיות במילים, לא באופן פיזי. אחד הדברים שאני עושה בגן זה שאני לוקחת את הקבוצה של הילדים הבוגרים ואני הופכת אותם להיות עוזרים. אני מטילה עליהם משימות שונות וזה נותן להם את ההרגשה שהם בוגרים, אחראים, אני מטילה עליהם כל מיני משימות. עוד דבר חשוב שאני עושה זה שאני משתמשת בבובות כאמצעי לפיתוח השפה, החשיבה והיכולת לפתור בעיות באופן יצירתי. יש לי המון בובות כשלכל אחת יש תכונה שלה והיא בקופסה שונה. יש בובות שהן ביישניות, יש בובות שהן מאוד אלימות, יש בובות שהן כל הזמן לא מוכנות לוותר.

 

ואנחנו מעלים הצגות. לדוגמא, יש לי בובה שהיא כמו עורב, קוראים לו עורבי. עורבי יכול להגיד רק מילה אחת: 'כל הכבוד'. מגיע אל עורבי אחד הילדים, שלמשל נפרד בקלות מההורים שלו בבוקר, או נפרד מהמוצץ. אם הוא ילד צעיר מדי אז אני מסבירה לעורבי מה הילד עשה ואם הוא ילד בוגר יותר, הוא מסביר לעורבי למה מגיע לו 'כל הכבוד'. עורבי הוא חלק אינטגרלי מהגן שלנו. ילד יכול להגיד לי: אילנה, עורבי צריך לומר לילד הזה כל הכבוד. אני מאוד אוהבת להמציא סיפורים וגם תיאטרון בובות כי זה ויזואלי, זה שמיעתי, זה דרמתי ומבחינת התוכן אני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה. אז יש לנו טלנובלות בגן. יש לי למשל את הבבושקות: אחת ורודה, אחת אדומה ואחת חסרת צבע. שתי הציבעוניות אינן מוכנות לשתף במשחק את השלישית, חסרת הצבע. אני שואלת את הילדים איך נפתור את הבעיה והילדים מציעים פתרונות. אתן לך עוד דוגמא: יש לי קופסת מזג אוויר. יש לי שם שמש, ירח וכל מיני דברים שקשורים לזה ויש להם פרצופים של שמח ועצוב. כל ילד בוחר את הקופסה שהוא רוצה. אז ילד בחר מתוך קופסת מזג האוויר, שמש בוכה. אנחנו שואלים אותה: 'למה את בוכה?' והיא אומרת: 'כי הירח לא מוכן לתת לי את התור שלי'.

 

אז אני שואלת את הילדים:' מתי השמש זורחת?' הם עונים לי: 'ביום'. 'מתי הירח?' הם אומרים לי: 'בלילה'. אז אמרתי: 'תראו מה קורה, הירח לא מוכן לוותר על התור שלו. אז השמש בוכה ובוכה. ואני לא יודעת מה לעשות. יש לנו ילדים מאוד חכמים והם יוכלו לפתור את הבעיה'. אני מחזיקה שתי בובות ואומרת: 'בואו תדברו, תנסו לשכנע את הירח שהתור שלו הסתיים הוא צריך ללכת לישון והגיע תורה של השמש'. אחת הילדות אמרה: אתה מעליב אותה וזה לא נעים. שאלתי אותם: איזה רעיונות ואיזה פתרונות יש לכם? הם אמרו שהירח לא משתכנע, הוא ממש עקשן. באה ילדה, בת שנתיים ותשעה חודשים, ילדה מאוד פיקחית. הילדה מסתכלת טוב טוב על הירח והיא אומרת לו עם הידיים: 'אתה, הירח, אתה לא מבין שאם אתה לא תיתן את התור לשמש, אז כשיגיע התור שלך שוב תהיה עייף מדי כדי ליהנות ממנו'. אני הסתכלתי על הילדה הקטנה הזאת, סובבתי את הירח, כאילו העיניים שלו סגורות כשהוא לא מקשיב. הוא הסתובב ואמר: 'השתכנעתי'. אני אמרתי לה: 'זה היה פתרון מצוין, יתר הפיתרונות היו מצוינים גם, אבל שלך שכנע אותו'. אז אמרנו לירח: 'אתה יודע שהעלבת את השמש? זה לא היה יפה איך שהתנהגת'. אז הוא אומר: סליחה. אז שאלנו את השמש: 'אַת מקבלת את הסליחה שלו?' השמש אמרה 'כן'. הוא הלך לישון והשמש לקחה את התור שלה. זה מדהים, לא? אני יכולה להגיד לך ממה שראיתי במשך השנים, וממה שההורים אומרים לי, שהילדים לוקחים את זה לחיים".

 

לצד השימוש בתיאטרון והיצירתיות בגן, חיי היומיום מזמנים גם התמודדויות עם ילדים במצוקה שהדרך אל סגוֹר לבם חסומה ונדרשת עקביות ומסירות רבה כדי לרכוש את אמונם וליצור עבורם סביבה בטוחה. אילנה מספרת על ילדה כזו: "השנה נכנסה לגן ילדה בגיל שנתיים וחצי שעד אז ההורים שלה והסבתות טיפלו בה. ממש אי אפשר היה להתקרב אליה. היא צעקה וצרחה בצורה כזאת שהפחידה את יתר הילדים. זה היה מקרה מאוד קיצוני. התחלתי לחשוש שאני לא אוכל להתמודד איתה. אמרתי לאמהּ: 'הילדה שלך מאוד מניפולטיבית, היא לא נותנת לי להתקרב, היא מרביצה. אם את רוצה לעזור לבת שלך את חייבת לעשות כל מה שאני מבקשת ממך, עד כמה שזה קשה, כי אני לא מכירה אותך עדיין ולך אין ניסיון איתי, ולמה שבכלל יהיה לך אמון בי? רק שמעת עלי, והקשר שלנו בתחילתו. למזלי, היא ראתה את הילדה שלה בגן וגם את התגובות של ההורים האחרים אליה והבינה שחייבים להתערב. אמרתי להורים שלה: "אתם נתתם לילדה בת שנתיים וחצי את האחריות לשלוט על שני מבוגרים והיא מרגישה את העומס הזה. איך אני אשחרר אותה? בזה שהיא תבין טוב, טוב, שאיתי זה לא ילך. אני לא הולכת לעשות זאת בכעס. היא תנסה, אני לא אתן לה. היא תצרח, היא תכעס אבל את לא יכולה לתת לה רק מה שהיא רוצה". וכך עשינו את זה לאט, לאט. פעם היא רצתה לקחת את הבצק, היא ילדה מאוד יצירתית. היא בנתה צב ורצתה לקחת את הצב הביתה. אני לקחתי שקית ניילון ובשקט שמתי את הצב בשקית, אמרתי לה שהוא ילך לישון ומחר בבוקר היא תעיר אותו. היא התחילה לצרוח שהראש שלי כמעט התפוצץ. אמרתי לה, תשמעי, אני מצטערת, הצב לא הולך הביתה. החפצים של הגן נשארים בגן, כמו שהחפצים בבית שלך נשארים בבית. האם לקחה אותה. כך היה ביום שני, שלישי, רביעי. ביום רביעי אני אמרתי לה שוב: "ביום ראשון את רצית לקחת את הבצק וצרחת וצעקת והלכת הביתה בלי הבצק, זה קרה גם ביום שני, גם ביום שלישי והיום אולי את תחליטי שלא לצעוק, כי אני אגיד לך את האמת, הצב נורא נעלב מהצעקות שלך. הוא אמר לי שאולי מחר הוא לא יבוא לשחק איתך. מסכן. כמה הוא יכול לסבול כשאת כל הזמן כועסת עליו". הילדה לא צעקה. האמא נדהמה. היא שמה אותו בתוך השקית. זו הייתה פריצת דרך. לפני כן, היא לא הייתה מוכנה לשבת ליד השולחן לאכול. כמובן, היא רצתה לאכול מתי שהיא רוצה אבל אני לא נתתי לה. אמרתי לה, את לא רוצה לאכול? אל תאכלי. אבל את חייבת לשבת ליד השולחן. אמרתי לה: את צריכה לאכול בתשע כשכולנו אוכלים. אם את מחליטה שאת לא רוצה לאכול אז אין בעיה אבל את צריכה לחכות עד ארוחת צהריים. לאט, לאט זה החל להשפיע עליה. בהתחלה היא לא נתנה לאם ללכת מהגן. ראיתי שהיא מסתדרת בלי האמא, אז למה האמא צריכה להיות בגן? אמרתי לאמא: את הולכת להגיד לה בכל הכוחות שלך שאת הולכת מכאן ואני אגיד לה שאת הולכת לשתות כוס קפה ובואי נראה את התגובה שלה. אז היא הלכה, אני אמרתי לילדה שאמהּ הולכת לשתות כוס קפה ואני נשארת איתך עד שתגיע. כמובן היא צרחה וצעקה והאמא הלכה. היא אמרה לי בבכי: לכי לבדוק אם אמא שלי חזרה. אמרתי לה שאני לא מבינה מה שאת אומרת כי את בוכה. תירגעי ותדברי איתי. אמרתי לה: תנשמי עמוק. אז היא עצרה את הבכי ואמרה לי: תבדקי אם אמא באה. אמרתי לה: אמא עוד לא הגיעה הרי היא הרגע הלכה לשתות קפה. את יודעת שכוס קפה זה דבר חם מאוד, סבלנות, זה לוקח זמן לשתות אותו. אז אולי בינתיים נבנה צב מהחול? היא הסכימה. אני רוצה להגיד לך שלאט, לאט, הילדה הזאת הבינה שהיא לא שולטת על אף אחד.

 

את צריכה לראות איך היא באה היום, היא באה, מנשקת. ההורים שלה לא מאמינים. היא מחבקת מיוזמתה. אמרתי להורים שלה שאנחנו שחררנו אותה מכל העול הגדול של שליטה בהם, קבענו לה את הגבולות של המסגרת ובתוך המסגרת היא יכולה לפעול והיא מאושרת. אני חושבת שאלה הדברים שאנחנו מנסים לעשות כאן. יש אינספור דוגמאות אבל עוד דוגמא אחת בולטת דווקא עם הורים שאני רוצה לספר לך. היו שתי אמהות חברות ששתי הילדות שלהן היו יחד בגן. הבנות היו באות לגן עם שמלות באותו צבע. האמהות היו מתקשרות אחת לשנייה בבוקר קובעות איזה שמלה ואיזה צבעים להלביש. פעם אחת, ילדה אחת החליטה שלא לבוא באותו צבע שהם קבעו והילדה השנייה באה וכעסה עליה. האמא כעסה על האמא השנייה שהיא לא עמדה בהסכם. אז כשהן באו אלי אמרתי להן: "מה אתן עושות לילדות שלכן? זו דרך להתמודד? הילדות השלימו אבל האימהות שלהן עד היום לא מדברות זו עם זו".

הנזיפה שלה בהן לא יצרה תהליך רגשי כלשהו שיאפשר תובנה לגבי מה שהתרחש בין הילדות והסיבה להיצמדות שלהן אחת לשנייה. היא נאנחת וממשיכה: "אני חושבת שההורים לא פחות חשובים מהילדים. מאוד חשוב המסר שהם מעבירים לילדים. בואי ניקח למשל פרידה בבוקר. יש הורים שנותנים לילד תחושה של מאה אחוז ביטחון ויש הורים שהולכים ומשאירים את הילד עם תחושה של אי-נחת וזה לא טוב. הילד מרגיש את זה. אני משתדלת בבוקר להיות זמינה גם להורים. הם יכולים להתקשר אלי הביתה בשעות מסוימות שאני נותנת להם. הם יכולים לקבוע איתי פגישה ואני פוגשת אותם בגן, בדרך כלל בשעה שלוש כי אני לא רוצה שהם יבואו באופן מיוחד. אני עושה פעם בשנה ישיבה עם כל הורה. אני אישית לא מרגישה שהמפגשים הקבוצתיים מקדמים. אני חושבת שזה טוב אם הם מעצמם באים לדבר איתי, לא בקבוצה. יש כאלה שלא כל כך מעוניינים. אני מנסה להתמודד עם כל מיני בעיות שיש להם.

אני מנסה לשבת איתם אחד על אחד. אני מרגישה יותר בנוח. כשאני עושה את זה אני מרגישה שלכל אחד בקבוצה יש תרגום משל עצמו. תראי, הגעתי למסקנה שאני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו עם הורים. אני אתן לך דוגמא: לפני כמה שנים ההורים רצו להאריך את שעות פעילות הגן. אמרתי לעצמי: אני גידלתי את הילדים שלי לבד ולא היה לי הצורך בצהרונים ובכל הקייטנות שהמציאו. מה זה?! הם לא רוצים להיות בכלל עם הילדים שלהם, זה נראה לי קצת מוגזם. אמא אחת סיפרה לי על החיים שלה, על הלחצים שלה, על מקום העבודה שלה. הרגשתי שלא הבנתי אותה, לא הבנתי מאיפה היא באה. למה? כי אני החלטתי שהכי טוב זה להיות עם הילד. אבל לי היו תנאים כדי לעשות את זה ולה אין כרגע את התנאים האלה. חשבתי שהיא לא בסדר כי פעלתי מתוך הערכים שלי. הבנתי שזה לא בגלל שהיא לא רוצה להיות עם הילד שלה אלא שאלו אילוצים של האקדמיה. שיניתי את השעות של הצהרון. הבנתי שהיום הורים זקוקים לתנאים אחרים ואני לא ממלאת את הצרכים של הדור הזה. מהניסיון שלי כהורה אני יודעת שזוגות צעירים צריכים גם מישהו שיפרגן להם, מישהו צריך להגיד להם שהם הורים טובים ומסורים, כי גם להם קשה".

 

אילנה רואה את מצוקתם של ההורים והיא יכולה לזהות את צורכי הילדים ולהענות להם. היא נוסכת רוגע וביטחון בילדים ופועלת ביציבות ובעקביות עִמם. היא בוחרת לעבוד על אופי ההתחשבות והקבלה של הזולת דרך המשחק עם גורמי שמים הקמאיים כמו הירח והשמש. היא נעזרת בבובה בדמות עורב שנחשב לציפור מאיימת דורסנית ואכזרית ובידיה האוחזות בו הוא עורבי החכם והמתפעל מן הילדים. היא מתארת כיצד הצליחה לשחרר את הפעוטה מאחיזתה החרדה באימה ואני לומדת ממנה על אמפתיה והיענות לצורכיהם של פעוטות והוריהם. היא כמו קוראת את מבטי ואומרת: "אני חושבת שמבחינה זאת קיבלתי זכות גדולה מאוד לעבוד בגן. אני כל הזמן מתפתחת ומפתחת דברים חדשים. ההנאה שלי האישית וההזדמנויות לגלות את עצמי והחשיבה היצירתית שלי, זו זכות!. הרבה אנשים שעובדים בחינוך שואלים אותי: את לא התעייפת, את לא מרגישה שחוקה? לא! אני לא מרגישה את זה. אני אחראית על הבנייה והיצירתיות של המקום הזה וזו הזדמנות מיוחדת שניתנה לי להשפיע על הדברים החשובים של בן-האדם, של ילד בתחילת דרכו. תשמעי, אני מרגישה מאוד, מאוד מבורכת בעניין הזה ואני גאה ביכולת שלי להשפיע על אנשים בצורה חיובית. אני יודעת שעשיתי מיליון ואחת טעויות אך אני מקווה שגם למדתי מהם. אני יכולה להגיד בביטחון שלא בזבזתי את הזמן שלי, תרמתי לחברה, תרמתי לעצמי ועזרתי לפתח רעיונות. אני מקבלת פידבקים מאנשים שבאים לבקר וסטודנטים למשל ושום כסף בעולם לא היה יכול לספק אותי כמו הגן הזה".

 

הביטויים "קבלתי זכות גדולה מאוד... הזדמנות נדירה... אני מאוד מבורכת בעניין הזה... גאה בעצמי... תורמת" – משקפים את תחושת השייכות החזקה של אילנה למקצוע ההוראה ולמסגרת אותה היא מנהלת. היא, שחולקת בתחילת הראיון את נדודיה הפיזיים והרגשיים והתחבטויותיה הרבות לגבי בחירת המקצוע המתאים לה, מתארת בסופו את השתקעותה, התמסרותה ושמחתה על מציאת בית שמאפשר לה להעמיק, להתעשר ולחוות חוויה של סיפוק והנאה.

כיוון שאינה מלינה על דבר, אני שואלת מהיכן היא שואבת את הכוח שבה, והאם יש משהו שהייתה רוצה לשנות או לעשות. היא מתכנסת לרגע בעצמה, נמלכת בדעתה ואומרת:

 

"האמת שחסרה לי הדרכה. זה באמת חסר לי. כשאבימה (פרופ' אבימה לומברד שהקימה את הגן) עזבה הרגשתי שהיא חסרה לי. אני מתגעגעת אליה. אין בן-אדם שמתקרב ליכולות ולידע שלה. בהדרכה, אני צריכה בן-אדם שמכיר את השטח ובקיא בתיאוריות. אלו שני דברים חשובים. לא מצאתי בתוך האוניברסיטה מישהו אבל יש לי חברים שהם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, אנשי חינוך אז איתם אני מתייעצת. אני קוראת הרבה מאוד מחקרים וספרים בנושא הגיל הרך. אבל תשמעי, הייתי מאוד רוצה שתהיה לי יותר הדרכה אישית. מישהו שיכול לבוא, לראות ולעזור לי. באים לגן להתמחות, סטודנטים מתוכנית 'שוורץ' ויש להם מדריכה שמלווה אותם. כשהיא באה, אני יכולה לדבר איתה. אבל מה שמעניין אותי זה איך שאני נראית בעיני הסטודנטים. אני מתייעצת עם הסייעת בגן כי זווית הראייה שלה חשובה לי. יש סטודנטים שעובדים איתי בשכר וגם איתם אני מתייעצת. היא עוצרת לרגע ואז אומרת בחיוך: "חברים זה דבר מאוד חשוב בחיים. אני מאוד מאמינה בזה. גם עם הילדים בגן מאוד חשוב לי לבנות אתם את הצד החברתי שלהם כי אני מאמינה שזה ימשיך איתם בחיים".