העת הזאת- חזרה- ההבדל בין גאון לשליח

העת הזאת (1846)

 

העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיבית, חסרת תשוקה, המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות בתוך עצלות.

לו היו לנו נתונים סטטיסטיים על צריכת הזהירות בכל דור ודור, כפי שיש לנו סטטיסטיקות על צריכת משקאות חריפים, היינו משתאים למראה הכמות העצומה של הזהירות שבה משתמשים היום. איזו מידה של שיקול דעת ושל התלבטות נוקטת משפחה קטנה לא נחשבת, על אף הכנסתה הברוכה, ואיזו מידה של אלו נוקטים אפילו ילדים ואנשים צעירים, כי כפי שמסע הצלב של הילדים מסמל את ימי-הביניים, כך הערמומיות של הילדים מסמלת את ימינו אנו.

אני תוהה אם נשאר אפילו אדם אחד שעושה שגיאה גסה אחת. אפילו מתאבד בימים אלה אינו "גומר עם עצמו" מתוך ייאוש, אלא מתלבט בנוגע לצעד הזה זמן רב כל כך ובתבונה רבה כל כך, עד שהוא נחנק מרוב חישובים, והופך את השאלה אם ניתן בכלל לכנותו מתאבד לשנויה במחלוקת, כאשר עצם ההתלבטות היא שלקחה את חייו. הוא לא התאבד מתוך שיקול דעת אלא שיקול הדעת היה אמצעי להתאבדותו. לכן יהיה זה קשה ביותר להיות פרקליט התביעה במשפטה של תקופה כזאת, משום שכל הדור מומחה לעניינים משפטיים, ומיומנותו ותבונתו וכישוריו הטכניים מתמצים ביכולת להניח לדברים להגיע להחלטה ולפסק דין מבלי לפעול לעולם.

 

אם אנו אומרים על תקופת המהפכה שהיא הלכה בדרך שגויה, הרי חייבים אנו לומר על העת הזאת שהיא הולכת בדרך רעה. היחיד והדור סותרים זה את זה כל הזמן, ולכן יהיה זה בלתי אפשרי לתובע לקבוע עובדות, שכן הן אינן בנמצא. מכל הראיות הנסיבתיות אפשר להסיק שמשהו מיוחד במינו קרה או עתיד לקרות. אך זו תהיה מסקנה שגויה, כי ראיות נסיבתיות הן הניסיון היחיד של העת הזאת למפגן כוח. היצירתיות, והיכולות הטכנולוגיות שלה להטיל קסם של חזיונות תעתועים – וגם הפזיזות שבהתלקחויות ההתלהבות שלה, המרפדות את קיצורי הדרך המתעים לשינויים פורמליים שמוצעים – אלו נמצאות באותה דרגה של חישובים ערמומיים ושימוש שלילי בכוח כמו ההתלהבות היצירתית של ביצועי דור המהפכה.

אנשי העת הזאת, העייפים מצלצול פעמוני ההתלבטות, נחים להם בינתיים בעצלות מוחלטת. מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים, ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מחוכם ושנון על שהותו במיטה.

היחיד (אף שכוונות רבים מהם טובות ואף שהיו מגייסים מרץ רב לו יכלו להשתמש בו אי פעם) לא הצליח ללבות די התלהבות להתנתק מסבך הרפלקסיה ומהדו-משמעות המפתה של הרפלקסיה. הסביבה, העת הזאת, אינה מספקת אירועים או התלהבות מגובשת, אלא יוצרת התנגדות רפלקטיבית במובן השלילי, שמשתעשעת לרגע ביעד המדומה ואז חוזרת אל האמביוולנטיות המבריקה – שיוצא ממנה כי הדבר המבריק ביותר שקרה הוא שלא נעשה דבר.

כוח האינרציה עומד בבסיס דור הסירוב, וכל בטלן פסיבי מברך את עצמו כאילו הוא הממציא המקורי – ואף נעשה חכם יותר. כפי שבדור המהפכה חולק נשק חינם ובימי מסעי הצלב הדרגות ואותות ההצטיינות חולקו בפומבי, כך אנו מענגים היום את עצמנו בשפע של חוקים פרגמטיים ובחישובי התחשבות וכו'. לו ביקשנו לנו דור שלם שמשימתו הדיפלומטית היא שהייה בחוסר החלטה וסיכול מתמשך של כל פעולה, ובתוך כך יצרנו מצג כאילו משהו קורה, הרי לא נוכל להכחיש שדורנו עושה זאת באופן יוצא מן הכלל, בדיוק כמו דור המהפכה. לו ערך מישהו ניסוי ושכח כל מה שידע על הדור הזה, כולל את עובדת יחסיותו הרגילה והמופרזת, לו הגיע כמו מעולם אחר וקרא כמה ספרים או מאמר בעיתון, או סתם שוחח עם עובר אורח – היה מקבל את הרושם: אלוהים אדירים, משהו הולך לקרות הלילה, או משהו קרה בלילה הקודם.

 

בניגוד לאנשי דור המהפכה, שעשו מעשה, הדור הזה הוא דור הפרסום, דור ההודעות מכל המינים ומכל הכיוונים: דבר אינו קורה, אולם מיד ישנו פרסום. מרד או התקוממות אינם באים בחשבון. הפגנת כוח כזו נראית מגוחכת בעיני בני הדור המפוכחים והמחושבים. אף על פי כן, וירטואוז פוליטי יוכל לבצע מסע כוחני מסוג אחר לגמרי. הוא יוציא הזמנות לאספה כללית שמטרתה להחליט על מהפכה, אולם נוסח ההזמנות יהיה כה זהיר שאפילו הצנזור יאשר אותן. בערב האספה ייצור הפוליטיקאי ברוב מיומנות את הרושם שהם אכן חוללו מהפכה, וכך יוכלו כולם ללכת הביתה בשקט, לאחר שבילו ערב נעים מאוד.

 

כיום השכלה רחבה ומעמיקה אינה באה בחשבון מבחינת הדור הצעיר, בעיני הצעירים זהו דבר מגוחך. אף על פי כן, וירטואוז מדעי יהיה מסוגל לנהל מסע כוחני אחר לחלוטין. הוא יציג בניחותא ראשי פרקים לכמה מרכיבים של שיטה מקיפה, ויעשה זאת כך שלקורא (של הפירוט הזה) יהיה הרושם שהוא כבר קרא את השיטה. תקופת האנציקלופדיסטים, האנשים שכתבו ספרים שלמים ללא לאות, חלפה. עכשיו הגיע תור האנציקלופדיסטים-הקלים, שפוטרים את כל היקום ואת כל המדעים כלאחר יד. ויתור דתי חודר ועמוק על העולם ועל איך לדבוק בעולם תוך שלילה יום-יומית של האני, כל אלה בלתי נתפסים בעיני הנוער של ימינו ובלתי מתקבלים על דעתם. אף על פי כן, כל תלמיד תאולוגיה שני הוא בעל וירטואוזיות מספקת לעשות משהו נשגב בהרבה. הוא יוכל, למשל, לייסד מכון חברתי שמטרתו להציל את כל הנשמות התועות, לא פחות ולא יותר.

 

דור המעשים הגדולים והטובים תם. הדור הזה הוא דור הציפייה. איש אינו מוכן להסתפק בעשיית דבר מסוים, כל אחד רוצה להתענג על חלומות בהקיץ שאולי יגלה מקום נוסף על פני כדור הארץ. דורנו הוא דור של ציפייה. אפילו הכרה והערכה מתקבלות מראש. בדיוק כפי שאיש צעיר שהחליט ללמוד ברצינות לבחינות שלאחר אחד בספטמבר מחזק את עצמו באמצעות יציאה לחופשה בחודש אוגוסט, כך הדור הזה – וזה קשה בהרבה להבנה – החליט ברצינות כי בני הדור הבא יצטרכו להתגייס ברצינות לעבודה. וכדי לא לתסכל אותם או לעכבם, משתתף הדור שלנו במסיבות. אך יש הבדל: האיש הצעיר מבין שמעשיו פזיזים והרסניים, ואילו הדור שלנו מפוכח ורציני אפילו במסיבות.

פעולה והחלטה נדירים כיום כפי שהשחייה מסכנת את השוחים במים רדודים. כמו שמבוגר המשתולל בין הגלים הסוערים קורא לעבר הצעירים "צאו החוצה וקפצו פנימה במהירות", כך ההחלטה מצויה במציאות (אם כי היא מצויה ביחיד, כמובן). ואז הוא צועק אל הצעירים, שעדיין לא עייפו מעודף רפלקסיה ועדיין לא הוצפו באכזבות הרפלקסיה: "צאו החוצה וקפצו פנימה באומץ". אף אם הקפיצה נמהרת, אם היא תהיה החלטית, ואם קורצת מהחומר שממנו עשוי גבר, הרי הסכנה ושיפוטם המחמיר של החיים את חוסר זהירותך יעזרו לך להיות לגבר.

 

אם האוצר שהכול חושקים בו מצוי הרחק על שכבה דקה של קרח, ומוגן בזכות הסכנה הגדולה שטמונה לכל מי שמנסה להגיע רחוק כל כך, ואילו קרוב יותר לחוף שכבת הקרח עבה ומוצקה (וזאת לצורך הדוגמה בלבד) – בדור מלא התלהבות יריע ההמון בקול לאדם האמיץ והנועז שיחליק על הקרח הדק. האנשים יצטמררו בגינו ועמו בשל החלטתו המסוכנת, יתאבלו עליו אם ימצא את מותו ויציגו אותו כגיבור אידיאלי אם ייקח את האוצר. המצב יהיה אחר לחלוטין בדור רפלקטיבי חסר התלהבות. בהכרה הדדית ומתוך זהירות הם יסכימו ברוב היגיון שבוודאי לא כדאי להסתכן ולהחליק על קרח כה דק – למעשה זה טיפשי ומגוחך. ואז תבוא איזו יזמה רבת-השראה, שתיהפך לפעלול אקרובטי, כדי לעשות משהו, כי "משהו צריך להיעשות". ואז הם יצאו מנקודת התצפית הבטוחה שלהם ויבחרו, במחווה של מבינים, את מחליק הקרח המומחה שמסוגל להחליק כמעט עד הקצה (זאת אומרת, עד המקום שבו הקרח עדיין יציב ולפני שהוא נעשה מסוכן) ואז לחזור למקומו. אחד המחליקים, מהמיומנים ביותר, יוכל אפילו לבצע פעלול של התמתחות כמעט-מסוכנת לעבר קצה המסלול, ויגרום לצופים לצעוק "אלוהים, הוא השתגע, הוא מסכן את חייו". אך רואים אתם, הוא כל כך מיומן שהוא מסוגל לבצע פנייה חדה בקצה, הווה אומר במקום שבו הקרח עדיין יציב לחלוטין ואין בו סכנה. כמו בתאטרון, הקהל יריע "בראבו", יכתיר אותו, יכבד, יישא את המבצע ההרואי על כתפיו ויערוך לכבודו מסיבה. ההיגיון הפשוט יגבר, עד שהמשימה תהיה לפעלול דמיוני והמציאות תהיה לתאטרון.

 

בערב, במסיבה, תהדהד ההערצה. אך בעוד שמה שקורה בדרך כלל, אם ההערצה אותנטית, הוא שהמעריץ מקבל השראה ועידוד ושואף להיות כמו נושא ההערצה שלו – ואולם הוא גם מודע לכך שלא יכול היה לבצע את המשימה הגדולה בעצמו, ולכן הוא מעוּדד באופן אתי באמצעות האב-טיפוס להמשיך ככל יכולתו את הדוגמה של האיש המיוחד הזה – כאן שוב ישנֶה ההיגיון הפשוט את תבנית ההערצה. אפילו בשיא שיכרון המסיבה ובתוך קריאות ההידד תהיה לחוגגים ההבנה המעשית והשנונה שניצול הגיבור שלהם לא היה מוצלח כל כך, והמסיבה היא מקרית, כי כל אחד מהמשתתפים יכול היה לבצע כמעט את אותו הפעלול, לאחר תרגול מסוים של פניות מסובכות. בקיצור, במקום שפסטיבל ההערצה הזה ימריץ ויעודד את איתור הטוב ביותר, יעדיפו החוגגים ללכת הביתה, תוך נטייה גדולה מהרגיל לכל המחלות המסוכנות והאריסטוקרטיות ביותר, הווה אומר להערצה חברתית – דבר שנראה טריוויאלי לפרט, משום שכל העניין נהיה בדיחה תאטרלית, ותשואות ההערצה הרמות הופכות למעין הבנה סודית משותפת שבעצם האנשים יכולים היו להעריץ את עצמם כמעט באותה מידה.

 

אם אדם יעמיד את עצמו בראש יזמה מלאת השראה, ויאסוף סביבו קבוצה של תומכים – מה שניתן להיעשות בקלות (כי תמיד יש קשר בין פרצי התלהבות לבין אדישות זהירה) – ואם אותו אדם יתייצב עכשיו בראש המקהלה הזאת וישיר שירי ניצחון עד רגע ההחלטה והסכנה – ואז כאשר יפנה אל הקהל בדברי עידוד, תשתנה כל התמונה. המשתתפים ישתנו בערמומיות לקהל צופים, אשר בערמומיות ובשביעות רצון עצמית אדירה יעשו עצמם כאילו הם שהובילו אותו בערמה ובאירוניה לאותה התלהבות אדירה, ועתה הם באים לצפות בו וללעוג לו. בהכרה משותפת יהיו כל אלה מרוצים מאותה זהירות בלתי רגילה הרבה יותר מאשר מהישג אחר. לראש פיקח זה ייראה מהלך מזהיר. אף לא מילה אחת ישמיעו על אודות חוסר יציבותו, על אודות פחדנותו – לא, הם יתקשטו בנוצות התעתוע המזהיר של הפיקחות, ובכך יקשו על עצמם את תהליך ההבראה. ואז אולי יאבֵּד המנהיג את האומץ, וכל היזמה תביא לדמורליזציה, משום שהיא תהפוך לכאילו-תנועה ותמריץ לגאוותנות פחדנית.

 

אבד הכלח על העובדה שאדם קם ונופל על מעשיו. במקום זה יושבים הכול מסביב ומצליחים יפה לקלקל, באמצעות רפלקסיה ובאמצעות הכרזה שאכן יודעים הם היטב מה ניתן לעשות. אולם מה שאנשים מבינים בשיחה בשניים, מה שיחידים מבינים כקוראים או כמשתתפים באספה כללית – מתוך רפלקסיה או מתוך התבוננות – לא יוכלו בשום אופן להבין מתוך עשייה. אילו הסתובב מישהו והאזין לדברי אנשים אחרים לגבי מה שיש לעשות, ואז בדרך האירוניה, "לא לך ולא לי" [mir nichts und dir nichts], היה מנסה לעשות משהו, היו הכול מופתעים וחושבים שזה מעשה פזיז. ברגע שהיו מתחילים לחשוב על כך ולשוחח בינם לבין עצמם, היו מגלים שזה בסך הכול מה שהיה צריך לעשות.

העת הזאת, בפרצי ההתלהבות שלה המתחלפים בעצלות אדישה, שלכל היותר אוהבת להתבדח, מתקרבת מאוד אל המצב הקומי. אולם כל מי שמבין את הקומי רואה מיד שהקומי כלל אינו מכיל את מה שהעת הזאת מדמיינת שהוא מכיל, ושסָטירה בימינו, אם עליה להיות יעילה ולא מזיקה, צריכה להכיל מרכיבים של השקפת עולם אתית מבוססת היטב, חוסר אנוכיות במובן של הקרבה עצמית ואצילות מוּלדת, שמבטלת את הרגע ומוותרת עליו; וָלא, תהיה התרופה גרועה בהרבה מן המחלה. מה שבאמת קומי בדורנו הוא שהעת הזאת אפילו שואפת להיות שנונה, רוצה לשכשך רגליה בקומי, כי זאת הבריחה הדמיונית והמוחלטת ביותר. מנקודת הראות של הקומי, מדוע יש לבוז לדור שמבטא את עצמו ברפלקסיה? מאחר שהוא דור ללא תשוקה, הוא חסר את הרגש שקיים בארוטי, את ההתלהבות וההתעמקות הפנימית שבפוליטיקה ובדת, אין לו נכסי ביתיות, נכסי דבקות דתית, והוא אינו מעריך את חיי היום-יום וחיי החברה. אולם המציאות לועגת לשנינות, שהיא חסרת נכסים, אף שהמון העם מגיב בצווחות צחוק. חתירה לשנינות בלי עושר הפנימיות היא כמו לרצות להיות צרכן בזבזני של מותרות ולוותר על צורכי החיים הבסיסיים, או כפי שאומר הפתגם: למכור את המכנסיים כדי לרכוש פאה נכרית. אולם לדור חסר תשוקה אין נכסים.

 

הכול הופך למסחר בשטרות נייר. לאמירות מסוימות ולציפיות מסוימות יש מהלכים בציבור, חלקן נכונות והגיוניות, אך הן חסרות חיים. אולם אין גיבור, אין מאהב, אין איש רוח, אין אביר אמונה, אין הומניסט גדול ואין אדם מיואש שיוכלו לערוב לתקפותם של הדברים מתוך התנסות פרימיטיבית בהם. כפי שבמשא ומתן מסחרי אנו שואפים לשמוע את צלצול המטבעות לאחר לחישת שטרות הנייר, כך היום אנו מתגעגעים למעט מקוריות. אולם מה מקורי יותר משנינות? מה מקורי יותר, מה מעורר השתאות יותר, מהניצן הראשון באביב, מלהב העשב הראשון? אכן, אף שהאביב מגיע על פי סדר ידוע מראש, הוא עדיין אביב. אולם שנינות שהוכנה מראש היא תועבה. תארו לכם שלצורך הקלה מהפריחה הקדחתנית של ההתלהבות יגיעו לנקודה שבה השנינות – אותה התרחשות אלוהית, אותו בונוס שניתן על פי אות שמימי מהמקורות המסתוריים של הלא מוסבר, כך שאפילו האיש השנון ביותר עלי אדמות לא יעז לומר "מחר", אלא יאמר בדבקות "אם ירצה השם" – נניח שאותה שנינות תהפוך לניגוד הנדוש ביותר שלה, לצורכי קיום של מה בכך, והיא תהיה לתעשייה רווחית, שתייצר ותחדש ותרכוש בסיטונות שנינויות חדשות וישנות: הו! איזו כותרת מפחידה לדור השנון.

 

אם כן, בסופו של דבר מושא התשוקה הוא כסף, אך שוב מדובר בסמל ובהפשטה. לעתים רחוקות יקנא אדם צעיר בחברו בשל יכולותיו או בשל מיומנויותיו או בשל אהבתו לנערה יפה או בשל פרסומו. כיום יקנא הצעיר בשל כספו של האחר. תן לי כסף, יאמר הצעיר, ואני אהיה בסדר. והצעיר לא יעשה מעשה פזיז, הוא לא יעשה דבר שייאלץ להתוודות עליו, לא יהיה דבר שיצטרך להוכיח את עצמו בגללו או לגעור בעצמו, אלא הוא ימות באשליה שלו היה לו כסף היה חי ממש, כי היה עושה משהו גדול באמת. חשבו על הרומן. אדם צעיר, פרדיננד ברגלנד, מאוהב, אולם זהירות ורפלקסיה מתערבים, והחלטתו שלילית. בדור הזה אפילו המידיות של האהבה הארוטית אינה חופשית וחסרת מוסריות כמו השושן הצחור בשדה, ובעיני המאוהב אפילו האהבה אינה נשגבת יותר מכל הדרו של המלך שלמה.

 

ביקורת ארוטית והיגיון נרפה מסיטים את החופש שלו מדאגה לצורכי יסוד ומעוותים את ערכיו עד לרמה הגבוהה ביותר – וההוד הדתי אינו יכול להושיט עזרה. האוהב נוטש את אהוביו בשל פחד מקשיים כספיים. כה שונה הדבר מדור המהפכה, כאשר לוזרד, כמעט ללא היסוס, נוטש את הנערה בקלונה ומשאיר לה את כל הדאגות. לזכותה של קלודין ייאמר שהיא מקיימת את כל התחייבויותיה, ואינה חושבת על קשייה הכספיים, אלא אך ורק על לוזרד. ובכל זאת הגיע הדבר לידי החלטה, והצורך בהחלטה הוא בדיוק מה שהרפלקסיה מפוגגת או רוצה לפוגג, וכתוצאה מכך היחיד סובל מהיגיון בדרגה של הפרעות בעיכול. לשווא מנסה ההחלטיות בחיים להציב מלכודת ליחיד, הברכה על רגע ההחלטה מחכה עד בוש. אף שאנו מרמים את עצמנו, אנו מכירים דרכים למנוע החלטה, ואם הדבר נמשך, בסופו של דבר אנו נלכדים. אנחנו כמו נערות שהיו מאורסות זמן ממושך מדי, דבר שלעתים רחוקות טוב לנישואים.

 

לאחר עיון נרחב בהערות הללו יהיה זה נכון, וגם ישרת את הרומן שירות חסר תועלת, לעבור מההשוואה לדור המהפכה לניתוח הדור הזה במובנים של סיווגים דיאלקטיים ותוצאותיהם, מבלי להביא בחשבון את השאלה אם הם אכן נמצאים ברגע נתון או לא. במקרה, השאלה איזה דור הוא הדור הטוב יותר, המשמעותי יותר, אינה מצויה ברומן עצמו ואינה מצויה בביקורת הזאת, שמחקה את הרומן, כפופה לו ומשרתת אותו. השאלה היא רק שאלת ה"איך" של הדור ובאיזה אופן הגיע ה"איך" הזה לנקודת ראות אוניברסלית יותר. התוצאות הסופיות מושגות באמצעות היסק [a posse ad esse] ואומתו באמצעות התבוננות וניסיון [ab esse ad posse]. באשר למשמעות, בהחלט אפשרי שמטלת הרפלקסיה שניתנה לדור הזה תוכיח את עצמה בצורת קיום גבוהה יותר. באשר לטוּב, אדם שמשולב ברפלקסיה יכול להיות אדם בעל כוונות טובות ממש כמו אדם נלהב והחלטי, ולהפך: אדם שמאבד את דרכו בשל התלהבותו ותשוקותיו יכול לתרץ את מצבו ממש כאדם שמבין בערמומיות שהוא נותן לרפלקסיה לרמות אותו, אף על פי שאשמתו לעולם אינה ברורה. סכנה נוספת ברפלקסיה היא חוסר האפשרות לראות אם מה שהוחלט בכוונה הוא שהציל מישהו מעשיית הרע או אם העייפות, שבאה כתוצאה מהכוונה, היא שמחלישה את האדם ומונעת ממנו לעשות רע. אולם דבר אחד ברור ובטוח, רפלקסיה, כמו דעת, מוסיפה מכאוב. מעל לכל ספק, אין ליחיד ולדור כולו משימה ומאמץ קשים יותר מלהיחלץ מפיתויי הרפלקסיה, פשוט משום שהם כה דיאלקטיים; משום שתוצר מחוכם אחד ויחיד מסוגל להביא למפנה פתאומי בכל העניין; משום שהרפלקסיה מסוגלת ליצור פרשנות מחדש בכל רגע נתון, וכך לאפשר ליחיד לברוח למקום כלשהו; וגם משום שאפילו ברגע הסופי של החלטה רפלקטיבית אפשר להתחיל הכול מההתחלה, לאחר שהיחיד נזקק למאמץ רב בהרבה משנדרש מאדם החלטי כדי להיכנס בעובי הקורה. אולם כל אלו הם עדיין התירוץ של הרפלקסיה, והמעמד של הרפלקסיה אינו משתנה, משום שהוא משתנה רק ברפלקסיה. גם אם לדור הזה נעשה עוול מסוים בעצם השוואתו לדור שכבר הסתכם, כל עוד הדור הזה מעורב בקשיי התהוות, הדבר נמצא עדיין רק במחוזות הרפלקסיה, וזאת הסיבה שהוא לא מעז לקוות.

 

דור עתיר תשוקה ומבולבל רוצה לשנות הכול ולדחות הכול. דור מהפכן שהוא גם חדור רפלקסיה וחסר התלהבות משנה את ביטוי הכוח למפגן כוח דיאלקטי. הוא משאיר את הכול על כנו, אולם מרוקן אותו ממשמעות. יותר משהוא מגיע לשיאו בשעת המהפכה, הוא מנצל את הממשות הפנימית של היחסים במתח של רפלקסיה, וזו מאפשרת לכול להישאר כמות שהוא ובו בזמן משנה את כל ההוויה לדו-משמעות מכוונת, שמבחינה עובדתית אינה כזאת, בעוד שתרמית דיאלקטית משרבבת לתוכה אופן קריאה סודי.

מוסריות היא אופי, ואופי הוא משהו חרוט, אך לים אין אופי, וכך גם לחול, וכך גם להיגיון הפשוט. כי אופי הוא פנימיות. וכמו האנרגיה גם לאי-מוסריות יש אופי. אולם הדבר הופך לדו-משמעי כאשר הוא אינו האחד ואינו האחר. וכשההפרדה האיכותית של האיכויות נפגמת באמצעות רפלקסיה מכרסמת, זוהי דו-משמעות אקזיסטנציאלית. חיוני שתהיה מהפכה המונעת מתשוקה ומהתלהבות. התפוררות המונעת על ידי דו-משמעות היא ערֵמה שקטה ועסוקה הנמשכת יום ולילה. ההבחנה בין טוב לרע מיטשטשת בשל היכרות רופפת, מתנשאת ותאורטית עם הרע; בשל פיקחות שחצנית, היודעת שהטוב אינו מוערך ואינו מתוגמל בעולם הזה – וכך הופכת בעצם לטיפשות. אף לא אחד נסחף למעשי גבורה גדולים על ידי הטוב, ואף לא אחד נסחף לחטאים נוראיים על ידי הרע. האחד טוב בדיוק כמו האחר, אולם דווקא משום כך יש יותר רכילות סביב הנושא, שכן דו-משמעות מושכת וממריצה הרבה יותר, ויש לה הרבה יותר מילים משיש לשמחה על הטוב ולתיעוב של הרע.

 

החבלים הסבוכים של יחסי החיים, שהם מה שהם רק בשל תשוקה יוצאת מן הכלל באיכותה, מאבדים את הגמישות שלהם. הביטוי האיכותי להבדל בין ניגודים אינו עוד הכלל ליחס הפנימיות של האחד כלפי האחר. הפנימיות חסרה, ומבחינה זו היחס אינו קיים או היחס הוא חבירה אדישה. החוק השלילי הוא: הם אינם יכולים להיות זה ללא זה, אך גם אינם יכולים להיות יחד. החוק החיובי הוא: הם יכולים להיות זה ללא זה, והם יכולים להיות יחד, ובאופן חיובי עוד יותר הם אינם יכולים להיות זה ללא זה בשל הברית ההדדית. במקום יחס הפנימיות צץ יחס מסוג אחר. הניגודים אינם מתייחסים זה לזה אלא עומדים ומתבוננים זה בזה בזהירות, והמתח הזה הוא בעצם סיומו של היחס. אין כאן הערצה עליזה ובוטחת, הממהרת לומר מילות הערכה, המצדיעה לניגוד, ועכשיו היא מזועזעת מגאוותו ומהתנשאותו. גם אין מדובר ביחס המנוגד, ובשום אופן אין הם הופכים לזוג אצילי ומנומס, המשגיחים זה על זה בזהירות רבה. אין זה האזרח הנאמן, הנותן כבוד למלכו בשמחה ולאחר מכן מתמלא מרירות בשל עריצותו, לא – בשום אופן לא. המשמעות של היות אזרח טוב היא משהו אחר; המשמעות היא להיות זר, נכרי. האזרח אינו מייחס את עצמו ביחס, הוא צופה שמְחשב את הבעיה: יחס הנתין למלכו. כי יש תקופה שבה מוקמות ועדה אחר ועדה, ויש אנשים שכל אחד מהם רוצה להיות – בהתלהבות מלאה, כל אחד לעצמו – האדם המסוים שהוא רוצה להיות.

 

אולם בסופו של דבר כל הדור הופך לוועדה. אין זה האב שמרכז את כעסו ואת סמכותו האבהית בקללה יחידה אחת, ואין זה הבן שמסרב להיכנע, קרע שעשוי להסתיים בפנימיות של פיוס. לא, היחס כשלעצמו הוא ללא דופי, כי הוא עומד על שתי רגליים. שכן הם אינם מתייחסים זה לזה, אולם היחס עצמו הפך לבעיה שבה ה"מחנות" צופים זה בזה, כמו מתחרים במשחק, במקום להתייחס זה אל זה, וסופרים, כפי שנאמר, את הכרזותיהם המילוליות על יחסים כתחליף לנתינה הדדית באותם יחסים. יש תקופה שבה יותר ויותר אנשים מוותרים על המשימות הצנועות אך המספקות את האלוהים, משימות של חיים שקטים, כדי להגשים משהו נעלה יותר, כדי להרהר מחדש על היחסים בהתייחסות נעלה יותר. אולם בסופו של דבר כל הדור הופך לייצוג, המייצג... ובכן, אין זה אפשרי לומר את מי, שחושב מחדש על היחסים... יקשה לומר למען מי. לא מדובר בנער מתבגר שרועד ומשקשק מול המורה שלו. לא, היחס דומה יותר לאחידות מסוימת בעסקה משותפת בין מורה לתלמיד באשר לאופן שבו צריך לנהל בית ספר טוב. הליכה לבית הספר אין משמעותה לרעוד ולשקשק, אך גם אין משמעותה לימודים בלבד. משמעות ההליכה לבית הספר היא להתעניין פחות או יותר בבעיית החינוך. בשום אופן אין היחסים של ההבדל בין נשים לגברים מופרים על ידי מתירנות יהירה. הנימוסים והמהוגנות נשמרים, כך שתמיד ניתן לומר על מקרה פלרטוט תמים וגבולי: זה רק דבר של מה בכך.

 

כיצד לכנות מצב מעין זה? ניתן לכנות זאת מתח, אך לא מתח שמחזק כל עצב עד להתרת העלילה, אלא מתח שמחליש את החיים. חלפו להם הלהט, ההתלהבות והפנימיות שמקלים את כבלי התלות ואת כתר השלטון, אלה שמשמחים את משמעת הבן ואת מרות האב. חלפו עברו הכבוד וההערצה, ההתעלות הכנה והעליזה של ההצטיינות, אלה שנותנים למורה משמעות תקפה ובכך מאפשרים לתלמיד ללמוד, אלה שמאחדים את השבירות של האישה ואת העצמה של הגבר באותה מסירות. המצב עדיין נשאר על כנו, אך הוא חסר את יכולת ההתאוששות כדי להתרכז רק בפנימיות לשם איחוד בהרמוניה. המצב בא לידי ביטוי כקיים, אך בו בזמן הוא נעדר. אמנם לא לגמרי, אלא כמו בהליכה מרושלת, חצי רדומה וללא הפסקה.

 

הרשו לי לתאר בפשטות למה אני מתכוון. פעם ביקרתי משפחה שהיה לה שעון קוקייה, שמסיבה זו או אחרת היה מקולקל. הבעיה היא שהקלקול לא התבטא בשחרור פתאומי של הקפיץ או בניתוק השרשרת או באי-יכולתו של השעון לצלצל; להפך, הוא המשיך לצלצל, אך בדרך מוזרה, רגילה באופן מופשט, ובכל זאת בדרך מבלבלת. השעון לא צלצל שנים-עשר צלצולים בשעה שתים-עשרה וצלצול אחד בשעה אחת. במקום זה הוא צלצל צלצול אחד בהפסקות קבועות. הוא המשיך לצלצל כך כל היום, ואף לא פעם אחת הראה את השעה הנכונה. כך בנוגע למתח המחליש. היחסים נשארים, אולם במצב אי-הפסקה מופשט, שמונע את הקלקול. יש כמה סימנים שניתן לכנותם ביטויים של מצב היחסים, אולם היחסים מובעים לא רק באופן שאינו מדויק אלא גם באופן חסר משמעות. היסוד המרדים הוא ההמשכיות של היחסים והתככנות שלהם. הסכנה היא שדווקא זה מעודד את הכרסום המתוחכם של הרפלקסיה. ניתן להשתמש בכוח כאשר מדובר במהפכה. ענישה מחכה לזיוף מוכח, אולם סודיות דיאלקטית קשה לעקור מן השורש. יש צורך באוזניים חדות רבות יותר באופן יחסי, כדי לזהות את הצעדים העמומים של הרפלקסיה כשהיא חומקת במסדרונות הדו-משמעות המכוונת.

 

הסדר הקיים ממשיך לעמוד, אולם מאחר שהוא דו-משמעי, רפלקסיה חסרת התלהבות היא דבר מובטח. בשום אופן איננו רוצים למגר את המונרכיה, אולם לו יכולנו להפוך אותה לאט-לאט ל"כאילו-מונרכיה", היינו צורחים משמחה "הידד למלך!". בשום אופן איננו מעוניינים להפיל את המעמד הגבוה, אולם לו יכולנו, בו בזמן, לקדם את הרעיון שהכול הוא רק "כאילו", או-אז נאשר זאת ונעריץ. באותה הדרך אנחנו מוכנים להשאיר על כנה את הטרמינולוגיה הנוצרית, ובעצם יודעים כי שום דבר מוחלט אינו משתמע מכך. ולא נביע חרטה, כי אחרי הכול אין אנו ממגרים דבר. אין אנו רוצים מלך חזק יותר משאנו רוצים משחרר או סמכות דתית. לא, ללא גרימת נזק ומבלי להעליב איש אנו מרשים לסדר הקיים להמשיך, אך בידיעה רפלקטיבית אנו מודעים, פחות או יותר, לאי-קיומו. אנו מתגאים באשליה שזו אירוניה, ומתעלמים מן העובדה שבתקופה של נגטיביות יוצר האירוניה האותנטי הוא המתלהב הנסתר (בדיוק כפי שהגיבור הוא המתלהב המוצהר בתקופה חיובית). יוצר האירוניה האותנטי מקריב את עצמו, כי הרי סופו של האמן הגדול של האירוניה היה עונש מוות.

 

בסופו של דבר המתח של הרפלקסיה מקדם את עצמו לדרגת עיקרון, ובדיוק כפי שההתפעלות היא העיקרון המאחד בדור של התלהבות, כך הקנאה הופכת לעיקרון המאחד השלילי בדור חסר התלהבות ומאוד רפלקטיבי. בשום אופן אין לפרש זאת מיד על בסיס אתי כהאשמה. לא, רעיון הרפלקסיה, אם אכן ניתן לכנות זאת כך, הוא הקנאה, ולפיכך הקנאה היא דו-צדדית – אנוכיות ביחיד ושוב אנוכיות של השותפים כלפי היחיד. קנאת הרפלקסיה אצל היחיד מסכלת החלטה נרגשת מצדו, ואם הוא נמצא על סף החלטה, ההתנגדות הרפלקטיבית של שותפיו עוצרת בעדו. קנאת הרפלקסיה כולאת את הרצון ואת האנרגיה. על היחיד להשתחרר קודם כול מהכלא שבו מחזיקה אותו הרפלקסיה שלו, וגם אם הוא מצליח, הוא עדיין מצוי בשטח הפתוח של הכלא הגדול שנבנה עבורו על ידי הרפלקסיה של שותפיו. ולמצב זה הוא שוב קשור באמצעות יחס הרפלקסיה בתוך עצמו, ואת זאת ניתן לשבור רק על ידי הפנימיות הדתית, ככל שהוא מסוגל לראות מעבר לשקריות של המצב. אולם העובדה שהרפלקסיה כולאת את היחיד ואת הדור במאסר, העובדה שהרפלקסיה היא שעושה זאת ולא עריץ או משטרה חשאית, לא הכמורה ולא האצולה – הרפלקסיה עושה כל מה שלאל ידה להכשיל, ומקדמת את הרעיון המחמיא שהאפשרויות שהיא (הרפלקסיה) יוצרת נפלאות בהרבה מהחלטה חסרת ערך. בצורת התשוקה דורשת הקנאה האנוכית יותר מהיחיד, ולכן היא מתסכלת אותו; היא מפנקת אותו כפי שאם אוהבת וחלשה מפנקת ילד מועדף, כי הקנאה שלו מונעת ממנו להקריב את עצמו. הקנאה של שותפיו, שבה היחיד משתתף כשהיא מופנית כלפי אחרים, היא קנאה במובן הביקורתי השלילי.

 

אולם ככל שהדבר יימשך, כך תיעשה קנאת הרפלקסיה לקנאה אתית. אוויר לכוד הופך תמיד למזיק, ולכידת הרפלקסיה בלי פעולת אוורור או אירוע מאוורר הופכת לקנאה בדמות צנזורה. כאשר האנרגיות של האדם מתייצבות זו מול זו במתח של רפלקסיה, הקטנוניות עולה אל פני השטח. החוצפה שלה יוצרת רושם של כוח, פחות או יותר, והנבזות שלה מספקת לה מעמד מוגן של זכאות יתר, פשוט משום שככזאת היא מונעת את תשומת הלב של הקנאה.

יותר מזה, חוסר היכולת להישאר כל הזמן בשיא ולהמשיך להעריץ נטועה עמוק בטבע האדם, הדורש גיוון. זאת הסיבה שאפילו דור בעל השראה מיוחדת יתבדח בקנאה על המצוינות. זה בסדר גמור אם לאחר ה"ספורט" הזה יבחן הדור שוב את המצוינות מתוך הערצה ויהיה מסוגל לראות בה דבר בלתי משתנה, שאם לא כן יאבד הדור דבר יקר יותר מערך הבדיחה עצמה. כך יכולה הקנאה למצוא את דרכה אפילו בדור בעל השראה. אכן, אפילו לדור בעל השראה פחותה יכולה להיות חשיבות, אם יש לו הכוח להעניק אופי לקנאה תוך מודעות למשמעות הדברים. ביוון, לדוגמה, היה הנידוי (אוסטרקיזם) ביטוי לקנאה, צורה מסוימת של הגנה מאזנת מהמצוינות. היוונים נהגו כך מתוך מודעות מלאה למשמעויות הדיאלקטיות של הדבר, שהנידוי הוא סימן למצוינות. ולכן בהצגת תקופה קדומה יותר בתולדות יוון זו תהיה אירוניה ברוח אריסטופאנס לתאר אדם חסר חשיבות לחלוטין שנידון לגלות על ידי הנידוי.

 

אירוניה זו יכולה הייתה להיות אף קומדיה ברמה גבוהה יותר מאשר רוממות אירונית של מישהו חסר חשיבות לחלוטין לעמדה של שליט, למשל, פשוט משום שגלות באמצעות נידוי היא כבר ביטוי שלילי של מצוינות. לכן זו תהיה קומדיה אירונית אפילו יותר אם לבסוף יבקשו האנשים להחזיר את האיש שהגלו משום שהם אינם יכולים להסתדר בלעדיו. כמובן, זו תהיה חידה בעיני האנשים שעמם חי בגלות, כי הללו לא מצאו שום סימן למצוינות. במחזה האבירים מצייר אריסטופאנס את ההתפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית. אולם אם לקנאה לפחות יש אופי, נידוי הוא כבוד שלילי. מי שאמר לאריסטידס שיצביע בעד הגלייתו, "כי התעייף מלשמוע בכל מקום שמכנים אותו הצודק היחיד", בעצם לא הכחיש את מצוינותו של אריסטידס, אלא הודה במשהו לגבי עצמו, והוא שיחסו למצוינות זו לא היה ההתאהבות השמֵחה של ההערצה אלא ההתאהבות הנכזבת של הקנאה, אך הוא לא המעיט בערך המצוינות.

 

אולם ככל שהרפלקסיה נעשית דומיננטית ומפתחת עצלות, כך נעשית הקנאה למסוכנת יותר, משום שכבר אין לה אופי שיביא אותה למודעות של חשיבות עצמה. בשל חסרון האופי, הרפלקסיה מתייחסת לאירועים בפחדנות דו-משמעית ובהיסוס, ומפרשת דבר אחד בדרכים שונות. היא רוצה שהוא ייראה כבדיחה, וכשזה נכשל, ככל הנראה, היא רוצה שהוא ייראה כעלבון. וכאשר זה נכשל, היא טוענת שלא הייתה כל כוונה לשום דבר ושזו אמורה להיות שנינות. וכאשר זה נכשל היא מסבירה שלא הייתה כוונה גם לזה ושמדובר בסָטירה אתית, שצריכה להיות עניינם של אי-אלו אנשים, וכאשר גם זה נכשל היא אומרת שזה משהו שאין צורך לשים לב אליו. הקנאה הופכת לעיקרון של חוסר אופי. היא מתגנבת בערמומיות מתוך השם הרע כדי לעשות משהו מעצמה, אך מחפה באופן קבוע על עצמה ומודה שזה בעצם שום דבר. קנאה חסרת אופי אינה מבינה שמצוינות היא מצוינות, היא אינה מבינה שהיא עצמה מהווה הכרה שלילית במצוינות, אלא היא רוצה להשפיל אותה, להקטין אותה, עד שלבסוף זו לא תהיה עוד מצוינות, והקנאה שמה לה למטרה לא רק את המצוינות שישנה אלא את זאת שתהיה.

הקנאה בתהליך התמסדותה מקבלת את צורת היישור, ובעוד שדור של תשוקה מאיץ, קם, מפיל, מרומם ומשפיל, דור אדיש ורפלקטיבי עושה את ההפך, הוא חונק, מעכב, מיישר. היישור הוא יזמה שקטה, מתמטית ומופשטת, המונעת כל זעזוע. אף על פי שניצוץ קצר מועד של התלהבות יבקש מתוך הירתעות איזה אסון, פשוט כדי לחוש מעין כוח חיות דינמי, הרי שהפרעה אינה עוזרת לבאה אחריה, האדישות, יותר משהיא עוזרת למהנדס שמשתמש בפלס. כפי שהתקוממות בשיאה היא כמו התפרצות הר געש, עד שאדם אינו יכול לשמוע את דבריו שלו, כך היישור בשיאו הוא כמו דממת מוות, שבה יכול אדם לשמוע את נשימתו, דממת מוות שבה דבר אינו מתרומם וקם אלא הכול שוקע לתוכה חסר אונים.

יחיד מסוים יכול להנהיג התקוממות, אולם שום יחיד אינו יכול להנהיג יישור, כי אז הרי יהיה למפקד ויימלט מן היישור. יחידים מסוימים עשויים לתרום ליישור, כל אחד בקבוצתו הקטנה, אולם היישור הוא כוח מופשט והוא ניצחון המופשט על היחיד. היישור בזמנים המודרניים הוא תואם-הרפלקסיה לגבי הגורל של הזמן העתיק. הדיאלקטיקה של הזמן העתיק פנתה אל עבר רם המעלה הדגול (היחיד הגדול ואז ההמון; אדם חופשי אחד ואז העבדים). כיום הדיאלקטיקה הנוצרית פונה אל הייצוג (הרוב תופסים את עצמם בנציג, ומשתחררים באמצעות המודעות שאותם הוא מייצג בסוג מסוים של מודעות עצמית). הדיאלקטיקה של העת הזאת פונה אל השוויון, והיישום ההגיוני ביותר אף כי כושל שלה, הוא היישור, האחדות השלילית של יחסי הגומלין השליליים של יחידים.

 

כל אחד יכול לראות שליישור יש חשיבות רבה בהעדפה של הקטגוריה "דור" על פני הקטגוריה "יחיד". בעוד שבזמן הקדום התקיים המון היחידים כדי להחליט על שוויו של היחיד המצטיין, כיום השתנתה שיטת המטבע, ויוצא שכך וכך בני אדם יוצרים באחידות יחיד אחד. מכאן שצריך להשיג רק מספר נאה (של תומכים) ויש ליחיד משמעות. בזמן העתיק לא הייתה ליחיד שבתוך ההמון כל משמעות. המצטיין ייצג את כולם. כיום המגמה היא של שוויון מתמטי, באופן שבכל אחד מן המעמדות מהווים כך וכך אנשים יחיד אחד. האישיות רמת המעלה העזה לחשוב שהכול מותר, והיחידים בתוך ההמון – שדבר אינו מותר. כיום אנו מבינים שכך וכך אנשים מהווים יחיד אחד, ואנו מחשבים מספרים בעקיבות (אנו מכנים זאת הצטרפות, אך למען האמת זו לשון נקייה בלבד), בקשר לדברים חסרי חשיבות לחלוטין. ללא כל סיבה נראית לעין אנו מצרפים עוד כמה, רק כדי לממש גחמה, זאת אומרת אנו מעזים לעשות זאת. זאת הסיבה שאפילו אדם מוכשר ביותר אינו מסוגל לשחרר את עצמו מהרפלקסיה, משום שהוא מגלה שהוא בסך הכול חלק קטן ממשהו חסר חשיבות לחלוטין, וכך מחמיץ את השחרור האין-סופי של החיים הדתיים. אף אם לקבוצה קטנה היה האומץ לעמוד נוכח פני המוות, לא נוכל לומר היום שלכל יחיד היה האומץ לעשות זאת. כי היחיד, יותר משהוא מפחד מן המוות הוא ירא את שיפוט הרפלקסיה, אותה התנגדות של הרפלקסיה לרצונו ליזום דבר מה כיחיד. היחיד אינו שייך לאלוהים, אינו שייך לעצמו, אינו שייך לאהוביו, לאמנותו או להשכלתו. לא, כמו צמית השייך לאחוזה, כך היחיד מבין כי הוא שייך בכל מובן להפשטה שבה הרפלקסיה משעבדת אותו. אילו הייתה בימינו קבוצת אנשים שבה כל אחד החליט לתרום את כל הונו למטרה טובה, לא היה אפשר להבין מזה בהכרח שהיחיד היה יכול להחליט כך, וזאת לא משום שלא היה מסוגל להחליט לוותר על הונו, אלא משום שחשש משיפוטה של הרפלקסיה יותר משחשש מהעוני. לו הסכימו עשרה אנשים לאשר את התקפות המלאה והבלתי מסווגת של האהבה הארוטית, או, בלי שיקולים מעכבים, את ההצדקה המוגבלת של ההתלהבות, לא היה אפשר להסיק מכך שכל אחד מהעשרה היה מסוגל לעשות זאת. כי עדיין הם יאהבו באופן אמביוולנטי את השיפוט של הרפלקסיה יותר משיאהבו את חדוות האהבה ויותר מחוויית ההתלהבות של הרוח – לכן עשרה יצטרכו להסכים על משהו שהוא סתירה לדבר שמסכימים עליו יותר מאדם אחד. העיקרון החיובי הנערץ של החִברות בימינו הוא העיקרון המכלה והמייאש, שבשעבוד לרפלקסיה הופך אפילו מידות טובות לחטאים נוצצים [vitia splendida]. ומהו הבסיס לכל זה, אם לא זלזול בניתוק של היחיד הדתי מאלוהים מתוך מחויבות לנצח. כאשר בנקודה זו מתחיל הייאוש, האדם מחפש נחמה בחברה, וכך הרפלקסיה לוכדת אותו לכל ימי חייו. ומי שאפילו לא היו מודעים לתחילת המשבר נופלים אוטומטית ליחסי הרפלקסיה.

 

יישור אינו פעולה של יחיד מסוים אלא משחק רפלקסיה בידי כוח מופשט. ממש כפי שמחשבים את האלכסון של מקבילית הכוחות, כך ניתן לחשב את חוק היישור, כי היחיד המיישר מכיל בתוכו גם אחרים ומתקדם עמם וכך הלאה. ובעוד היחיד חושב באנוכיות שהוא יודע מה הוא עושה, יש לומר שהכול אינם יודעים מה הם עושים. כי בדיוק כמו שאחדות נלהבת מסתכמת במשהו שהוא יותר מהיחיד, גם כאן עולה באוב משהו נוסף, ששום יחיד אינו מסוגל לשלוט בו. ואף על פי שהיחיד נהנה באנוכיות מההפשטה ברגע קצר של הנאה מן היישור, הוא מבטיח את הנפילה שלו עצמו. הדחיפה קדימה עלולה להסתיים בנפילתו שלו, אבל הצלחת המיישר היא על אחת כמה וכמה נפילתו שלו. שום תקופה, שום דור, מן הסתם גם לא העת הזאת, אינם מסוגלים לעצור את הפקפוק שביישור, כי ברגע שבו ירצו לעצור את היישור, ידגימו שוב את אותו החוק. ניתן יהיה לעצור אותו רק אם היחיד, בנפרד מיחידים אחרים, יזכה בעוז ובאומץ של הדתיות.

 

פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו'. כלומר הנוקמים השתמשו באותו החוק של התוקפים. אם יורשה לי להפריע לבן שיחי היחיד, אסיים את הסיפור. פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי, במיוחד בעיני אדם שלא היה עד להתחלת הסכסוך, ואחר כך שמע שאדם אחד אומר על אדם אחר שהוא (האדם היחיד) היה שלושה נגד אחד, והוא שמע זאת בזמן שההפך הוא הנכון, זאת אומרת היו שלושה נגדו. במקרה הראשון הייתה קומדיה של ניגודים באותו המובן כמו "כשהשומר אמר לאדם היחיד: הפסיקו, בבקשה! התפזרו!" במקרה השני הייתה קומדיה של סתירה עצמית. אולם אני הסקתי שכנראה הדבר הטוב ביותר בשבילי הוא להיכנע ולחדול מהתקווה להפסיק את הספקנות הזאת, שאם לא כן היא תכוון כלפיי.

 

שום יחיד מסוים (אישיות רמת מעלה בזכות מצוינותה ובזכות הגורל הדיאלקטי) לא יוכל לעצור את הפשטת היישור, משום שזהו כוח עליון שלילי, ודור הגיבורים חלף מן העולם. שום קהילה לא תהיה מסוגלת לעצור את הפשטת היישור, כי בהקשר של הרפלקסיה, הקהילה עצמה היא בשירות היישור. אפילו ישות לאומית לא תוכל לעצור זאת, כי הפשטת היישור קשורה לשליליות גבוהה יותר, וזוהי אנושיות טהורה. הפשטת היישור, זו הכליה הספונטנית של המין האנושי, שנוצרת מהפילוג שקורה כאשר חסרה הנבדלות של פנימיות היחיד בחיי הדת. זו תישאר עמנו תמיד, כפי שנוהגים להגיד על כוח קבוע שמכלה הכול. אולם באמצעות זאת, כל יחיד, כל אחד לחוד, יוכל בתורו להתחזק באורח דתי, ובמובן הגבוה ביותר הוא יוכל להיעזר כדי לרכוש את החיוניות של הדתיות באמצעות בחינה קפדנית [examen rigorosum] של היישור. לאדם צעיר יותר, אשר דבק במצוינות הנערצת עליו, אשר מבין מלכתחילה כי יישור הוא מה שהיחיד האנוכי והדור האנוכי מחשיבים כרעה, אבל הוא יכול להיות גם תחנת יציאה לחיים נעלים יותר, במיוחד עבור מי שרוצה בכך בנאמנות – לצעיר המסוים הזה יהיה באמת ערך חינוכי לחיים בתקופה של יישור. עכשוויות במובן הגבוה ביותר תפתח אותו באופן דתי וגם באופן אסתטי ואינטלקטואלי, שכן הקומי יהפוך לוודאי ביותר. כי זה קומי מאוד לראות יחיד מסוים מסווג בהפשטה האין- סופית המכונה "אנושיות טהורה" בלי כל תואר אמצעי, כי כל ההמחשות הקהילתיות של האינדיווידואליות, שממתנות את הקומי באמצעות היחסיות ומחזקות את הפתוס היחסי, מתחסלות. אך זה מדגיש שוב את העובדה שהעזרה תבוא רק באמצעות החיוניות של הדתיות אצל היחיד המסוים. הוא יתעודד כשיבין שיחיד יפה נפש הרוצה בכך יכול למצוא כניסה (לעולם הדתי) באמצעות השגיאה הזאת ממש. אך היישור חייב להימשך, הוא חייב להימשך כמו שהמכשול חייב לבוא לעולם, אך אוי לו לאיש אשר על ידו יבוא.

 

לעתים קרובות נאמר כי הרפורמציה צריכה להתחיל עם הרפורמה האישית של כל אחד, אולם זה לא קרה כך, כי רעיון הרפורמציה רומם גיבור שכנראה קנה ביוקר את רישיונו מאלוהים. האנשים האחדים שמצטרפים אל הגיבור מקבלים את מה שנקנה ביוקר במחיר טוב יותר, כן, במחיר טוב, אך גם הם אינם מקבלים את הגבוה ביותר. אולם כמו הרוח המזרחית העזה, המופשטות של היישור היא עיקרון שאינו יוצר יחס אישי וקרוב ליחיד מסוים, אלא רק יחס של מופשטות, שהוא שווה לכול. ואז שום גיבור אינו סובל למען אחרים או עוזר לאחרים. היישור עצמו נהיה למעביד, המקבל עליו את משימת החינוך. והאדם שלומד הכי הרבה מן החינוך ומגיע לצמרת אינו הופך בהכרח לאדם רם מעלה או לגיבור יוצא דופן. זה נמנע בשל היישור, שהוא עקיב לחלוטין, והוא עצמו מונע זאת כי הבין את משמעות היישור. לא, הוא בסך הכול נעשה לבן אנוש במלוא מובן השוויון. זהו רעיון הדתיות. אך החינוך מחמיר, והתמורה קטנה מאוד, ככל הנראה, כי אם היחיד אינו רוצה ללמוד להסתפק בחיוניות של החיים הדתיים בפני האלוהים, אם אינו מסתפק בשליטה עצמית במקום בשליטה על העולם, אם אינו מסתפק בהיותו כומר להיות הקהל של עצמו, או כסופר אינו מסתפק בהיותו הקורא של עצמו וכו', ולבסוף אם אינו רוצה ללמוד לקבל השראה ממי שנחשבים נעלים משום שהם מבטאים שוויון בפני אלוהים ואנשים, הוא לא יצליח להימלט מן הרפלקסיה.

 

ואז על אף כישרונותיו, לרגע מטעה אחד הוא יאמין שהוא מי שיוצר את היישור, עד שהוא עצמו ייכנע ליישור. לא יעזור לפנות לעזרתם של הולגר דנסקה או מרטין לותר. זמנם עבר, ובעצם זוהי עצלות מצד היחידים לרצות אותם. זהו חוסר סבלנות מוחלט לרצות את הנעלה ביותר במחיר זול, במחיר יד שנייה, בשעה שהוא שנקנה ביוקר ביד ראשונה. לא תצמח כל תועלת מהקמת ארגונים שונים, כי משהו נעלה יותר מוקם באופן שלילי, אלא שמקים הארגונים קצר-הרואי אינו רואה זאת.

 

עקרון האינדיווידואליות בצורתו היפה רואה מראש את הדור בדמות האדם בעל תכונות המצוינות, המנהיג, שמרכז סביבו את הכפופים למייצג אותם. עקרון האינדיווידואליות, באמת הנצחית שלו, משתמש בהפשטה ובשוויוניות של הדור כמאזנים, ובכך מפתח באופן דתי את היחיד, משתף הפעולה, לבן אנוש. כי היישור הוא בעל עצמה לעומת הזמני כשם שהוא חסר אונים לעומת הנצחי. רפלקסיה היא מלכודת, אולם במהלך הקפיצה הנלהבת והמעוררת של הדתיות משתנה המצב, והמלכודת היא שמטילה את היחיד אל חיק הנצחי. הרפלקסיה היא הנושה המתמידה והבלתי נכנעת של הקיום האנושי, וכזאת תישאר. עד עתה היא קנתה בערמה כל הסתכלות אפשרית על החיים, אולם את השקפת החיים הנצחית של הדתיות המהותית היא אינה יכולה לקנות. ואולם באמצעות אשליה נודדת היא מסוגלת לפתות את כולם מפני כל דבר אחר, ובכך שהיא מזכירה לאנשים את העבר, היא מצליחה להרתיע אותם מפני כל דבר אחר. באמצעות הקפיצה אל המעמקים ניתן ליחיד ללמוד על עצמו, ללמוד לאהוב את האחר כפי שהוא אוהב את עצמו – אפילו אם הוא מואשם בשחצנות ובגאוותנות משום שסירב לקבל עזרה, או הוא מואשם באנוכיות משום שסירב להונות אחרים ולעזור להם שלא לראות את הנעלה מכול. אם יכריז מישהו כי מה שהצגתי כאן ידוע לכול ויכול להיאמר על ידי כל אחד, תשובתי היא: עוד יותר טוב. אינני מחפש יוקרה, אין לי דבר נגד העובדה שכל אחד יודע זאת, אלא אם העובדה שכל אחד יודע זאת תוכיח שהדברים נלקחים ממני וניתנים לקהילה השלילית. כל עוד ניתנה לי הרשות להחזיק בדברים הללו, אין ערכם מתמעט בעיניי משום שהכול יודעים אותם.

 

במשך זמן רב הייתה הנטייה הבסיסית ליישור של התקופה המודרנית שלנו כרוכה בתהפוכות רבות. ואולם אף לא אחת מהן הייתה מיישרת, משום שלא הייתה מופשטת דייה, אלא הכילה את המחשת הממשות. יישור משוער יכול לקרות באמצעות התנגשות של מנהיגים, שתוצאתה היחלשות שניהם. אותו יישור משוער יכול לקרות גם כאשר מנהיג אחד מנטרל את האחר, או כשיש איחוד של החלשים, במיוחד אם הם נעשים לחזקים יותר מן המנהיג החשוב ביותר. יישור מתוך אמדן יכול להתבצע באמצעות מעמד חברתי או מקצועות מסוימים, למשל הכמורה, המעמד הבינוני, האיכרים, או על ידי הציבור עצמו. אך כל אלה הם עדיין תנועות מופשטות בתוך מוחשיות האינדיווידואליות.

כדי שיישור יתרחש באמת, קודם לכול יש להעלות איזו רוח רעה, זו רוח היישור, הפשטה מפלצתית, משהו מקיף כול שהוא כלום, תעתוע, והרוח הרעה הזאת היא הציבור. רק בדור חסר תשוקה אך רפלקטיבי יכולה רוח רעה כזאת להתפתח בעזרת העיתונות, כאשר העיתונות עצמה הופכת לאותה רוח רעה. אין שום ציבור בתקופות נמרצות, נלהבות, סואנות וסוערות, אפילו כאשר האנשים רוצים לממש את רעיון מדבר הצייה בהרס מוחלט ובזריעת ייאוש. יש מפלגות ויש מימוש. בימים כאלה העיתונות תקבל עליה את תפקיד ההמחשה ביחס לפילוג, אולם כפי שבעלי מקצועות הצווארון הלבן נוטים לייצר אשליות פנטסטיות, כך דור הצווארון הלבן הרפלקטיבי חסר ההתלהבות ייצור את הרוח הרעה הזאת, אם תפקיד העיתונות, למרות חולשתה, להפיח חיים בתוך הישנוניות הזאת. הציבור הוא המומחה האמיתי של היישור, כי כאשר קיים יישור משוער, משהו עושה את היישור, אולם הציבור הוא אפס מפלצתי.

 

ציבור הוא מושג שלא יכול היה להיווצר בזמן העתיק, משום שהאנשים נצטוו להתייצב עד אחד במצב של פעולה. הם נצטוו לקבל עליהם אחריות למעשיהם של יחידים בתוכם, ובאותה שעה חייב היה היחיד המעורב לשאת באחריות אישית ולתת את הדין. רק כאשר אין חיי קהילה הנותנים תוכן לממשות, תיצור העיתונות את ההפשטה הקרויה "ציבור". הציבור מורכב מיחידים בלתי נחשבים, שלעולם אינם מאוחדים או לעולם אינם מסוגלים להתאחד בתיאום הנדרש לכל מצב ולכל ארגון, ואף על פי כן הם מתיימרים להיות שלם אחד. הציבור הוא גַיס, העולה במספרו על כל האנשים יחד, אולם הגיס הזה לעולם לא יעמוד לביקורת. למעשה לא יכול להיות לו אפילו נציג אחד, משום שהוא עצמו הפשטה. ואף על פי כן, אם הדור רפלקטיבי, חסר התלהבות, מכחיד כל דבר ממשי, או-אז הציבור נהיה ישות שאמורה לכלול הכול. אך מצב זה הוא שוב הביטוי לעובדה שהיחיד נועד לעצמו.

 

בו-זמניות[69] עם אנשים של ממש תומכת ביחיד, כאשר כל אחד מהאנשים הוא מישהו, באקטואליות של הרגע הממשי ובסיטואציה הממשית. אולם קיומו של הציבור אינו יוצר התרחשות ואינו יוצר קהילה. אחרי הכול אין לכנות יחיד שקורא ספרים בשם "ציבור", ואם בהדרגה יחידים רבים קוראים, אולי אפילו כולם, אין לומר שיש כאן בו-זמניות. הציבור זקוק אולי לשנה ויום כדי להתאסף, וגם כאשר נאסף כבר הוא עדיין אינו קיים. ההפשטה האומרת שיחידים יוצרים באופן פרה-לוגיסטי מביאה לניכור של היחידים במקום לעזור להם. אדם שנמצא עם אנשים אמיתיים בבו-זמניות של הרגע הממשי ושל הסיטואציה הממשית, אך אין לו דעה משלו, מקבל עליו את דעת הרוב. ואם הוא נוטה לווכחנות, הוא נהיה למיעוט. אולם גם הרוב וגם המיעוט הם בני אדם אמיתיים, ולכן הסולידריות עוזרת להם. אך הציבור הוא הפשטה. בקבלת דעתם של אנשים אלה או אחרים האדם יודע שזו אותה סכנה שאורבת לו עצמו, זאת אומרת שהם ילכו לאיבוד אם הדעה שגויה וכו'.

 

אולם לקבל את דעת הציבור זו נחמה מטעה, כי הציבור קיים רק בהפשטה [in abstracto]. וכך אף על פי ששום רוב לא היה בטוח בצדקתו ובטוח שידו על העליונה כפי שהציבור בטוח בכך, הרי זו נחמה פורתא עבור היחיד, כי הציבור הוא רוח רעה שאינה מאפשרת כל גישה אישית. אם מישהו מקבל את דעת הציבור היום ומחר הוא מושתק בקריאות גנאי, הרי שהוא מושתק בקריאות גנאי על ידי הציבור. דור, אומה, אספה כללית, קהילה או אדם – כולם אחראים להיות משהו, כולם יכולים לחוות בושה בשל חוסר נאמנות והפכפכנות, אולם ציבור נשאר ציבור. עם, אספה, אדם – אלה יכולים להשתנות, כך שניתן יהיה לומר: הם כבר אינם אותו הדבר. אולם הציבור יכול ליהפך לניגוד הגמור, ועדיין יישאר אותו הדבר – הציבור. אם היחיד אינו נהרס בתהליך הזה, הוא יתחנך על ידי עצם ההפשטה הזאת ועל ידי המשמעת המופשטת (אם אינו מחונך כבר על ידי הפנימיות של עצמו), ויזכה לסיפוק במובן הדתי הגבוה ביותר מעצמו ומיחסו לאלוהיו. הוא יתחנך להחליט בעצמו, במקום להסכים עם הציבור, המכחיד כל ממשות יחסית של האינדיווידואליות. הוא יתחנך למצוא שלווה בעצמו ולפני אלוהיו, במקום לספור ולספור. וההבדל המוחלט בין הזמן המודרני לבין הזמן העתיק הוא שהסך הכול אינו הממשות שמחזקת ומחנכת את היחיד מבלי לעצב אותו לגמרי; הסך הכול הוא הפשטה, שבאמצעות יכולתה לגרום לניכור, השוויון המופשט עוזר ליחיד להיות מחונך לחלוטין, אם אינו הולך לאיבוד בתוך כך. הדבר המייאש הוא שבזמן העתיק היה האדם הנעלה מה שאחרים לא יכלו להיות. הפן המלהיב של הזמן המודרני הוא שמי שמצא את עצמו באופן דתי הוא מה שכל אחד יכול להיות.

 

הציבור אינו עם, הוא אינו דור, הוא אינו תקופה, לא קהילה, לא אגודה ולא אנשים מסוימים, כי כל אלה הם מה שהם רק בשל היותם ממשויות. אכן, אף לא אחד מהשייכים לציבור מעורב מהותית בדרך כלשהי. למשך כמה שעות ביום הוא אולי חלק מהציבור, זאת אומרת שבשעות הללו הוא אפס, משום שבשעות שהוא האדם המסוים שהוא, הוא אינו שייך לציבור. מאחר שהציבור מורכב מאנשים מסוימים כאלה, יחידים ברגעים שבהם הם אפסים, הציבור הוא משהו ענקי, מעין חֶסֶר וּוַקום מופשט, שהוא הכול והוא לא כלום. על אותו הבסיס כל אחד יכול לטעון שיש לו ציבור, וכפי שהכנסייה הקתולית התרחבה בכוח התעתוע בכך שמינתה בישופים בארצות לא קתוליות [in partibus infidelium], כך יכול כל אחד לבחור לו ציבור, אפילו מלח שיכור יכול לבחור לעצמו ציבור שיצפה בפנס הקסם שלו, ובעקיבות דיאלקטית יש למלח השיכור בדיוק אותה הזכות לציבור כמו לכל האנשים המכובדים, הזכות המוחלטת לשים את כל האפסים הרבים לפני הספרה שלו – אחת. הציבור הוא הכול ולא כלום, הכוח שהוא המסוכן מכולם וגם חסר המשמעות מכולם. יכול אדם לדבר אל כל האומה בשם הציבור, בשעה שהציבור הוא פחות מבן האנוש הבלתי נחשב ביותר. הקטגוריה "ציבור" היא חזיון התעתועים של הרפלקסיה, שעושה את היחידים ליהירים, כי כל אחד יכול לתבוע לעצמו שלא כדין את ה"כבוד" הזה. בהשוואה לכך הממשויות של המציאות נראות חסרות ערך. הציבור הוא אגדה של תקופת התבונה, שגורמת ליחידים לדמיין שהם גדולים ממלכים, אך אותו הציבור הוא גם ההפשטה שבאמצעותה היחידים יתחנכו באופן דתי, או ייכחדו.

עם חוסר ההתלהבות והרפלקטיביות של הדור, ההפשטה ששמה "עיתונות" (שכן עיתון או כתב עת אינם המחשה פוליטית ונחשבים ליחיד רק במובן המופשט של המילה), מעלה את הרוח הרעה של ההפשטה, זאת אומרת את הציבור, שהוא המיישר האמיתי. מלבד משמעויותיה השליליות בנוגע לחיים הדתיים, גם לה יש חשיבות. אך לעומת נדירות הרעיונות, דור המותש מניצוץ של התלהבות ינוח ביתר נכונות מתוך עצלות. אפילו אם נתאר לנו שהעיתונות תיחלש עוד ועוד בשל חוסר אירועים ורעיונות המסוגלים להסעיר את הדור – בכל זאת יהיה היישור לדחף מנוון, מעורר חושני שמלהיב באופן זמני ורק מגביר את הרשע, מקשה את ההצלה ומעצים את אפשרות ההרס. לעתים קרובות תיארו את ההשחתה של המונרכיה האבסולוטית ואת שקיעת התקופות המהפכניות, אך לא את שקיעת הדור חסר התשוקה. גם הוא מנוון כמוהם, אף כי הוא פחות מרשים בשל הדו-משמעות שבו. המחשבה על כך עשויה לעניין ולהיות משמעותית. במצב זה של עצלות רפויה, יותר ויותר יחידים ישאפו להיות לאפסים כדי להפוך לציבור – אותו סך הכול שנוצר בדרך מצחיקה, בכך שהמשתתפים בו הופכים לצד שלישי. ההמון העצל הזה, שאינו מבין דבר בעצמו ואינו מוכן לעשות דבר, זה ציבור האצטדיונים, מבקש עתה להתבדר, ומשתעשע ברעיון שכל מה שמישהו עושה נעשה כדי שאפשר יהיה ללכת רכיל. העצלות מניחה רגל על רגל ויושבת לה שם כמו סנוב, בשעה שכל מי שמוכן לעבוד, כמו המלך, עובד הציבור, המורה, העיתונאי האינטליגנטי מעט יותר מן האחרים, המשורר והאמן – כולם מתמתחים ומתאמצים למשוך אחריהם את העצלות הזאת, שבהתנשאותה מאמינה כי כל השאר הם סוסים. ואם נדמיין לעצמנו שהציבור הזה הוא אדם (כי אף על פי שיחידים נעלים מסוימים הם חלק מהציבור באופן זמני, הרי שיש בהם חיבור מהותי שמייצב אותם, אף אם אינם מגיעים לרמה הגבוהה ביותר של הדתיות) – הייתי מעלה על דעתי את אחד הקיסרים הרומיים, טיפוס רב-רושם, שבע מאוד וסובל משעמום. הוא משתוקק, אפוא, רק לדגדוג חושני של צחוק, כי המתנה השמימית של השנינות אינה די ארצית עבורו. וכך האדם הזה, שהוא יותר עצל מרשע, מטייל לו להנאתו ומחפש סביבו גיוון. כל מי שקרא את הסופרים העתיקים יודע כמה דברים יכול הקיסר להעלות על דעתו רק כדי להנעים את זמנו. באותו האופן מחזיק הציבור בכלב לשם שעשוע. הכלב הזה הוא החלק הבזוי של העולם הספרותי. אם מתגלה אדם בעל תכונות נעלות או אפילו מצוינות, מדרבנים את הכלב לתקוף אותו, ואז מתחילה החגיגה. הכלב הרע קורע את שולי מקטורנו, מתענג על מגוון תכסיסים אלימים, עד שהציבור מתעייף ואומר: עכשיו די. וכך משיג הציבור את היישור. האיש המצוין, החזק יותר, ספג עלבון, והכלב – טוב, הוא נשאר כלב, ואפילו הציבור כועס עליו. כך נוצר יישור על ידי צד שלישי. האפסות של הציבור התאזנה על ידי צד שלישי, שברוב נבזותו כבר היה יותר ממיושר ופחות מאפס. והציבור אינו מתחרט, כי אחרי הכול זה לא היה הציבור – זה היה הכלב, ממש כפי שאומרים לילדים: החתול עשה את זה. והציבור אינו מתחרט, כי אחרי הכול זו לא הייתה התעללות אמיתית, זה היה רק שעשוע קטן. ועתה, אם האדם שהיה המכשיר ליישור היה אינטליגנטי באופן ראוי לציון, היה הציבור העצל מרומה, כי אז המכשיר היה הופך למרכיב מפריע נוסף. אולם אם המצוינות נרמסת על ידי הביזוי, הרי שהביזוי עצמו נרמס, ואז מדובר בנטישת האפסות. והציבור לא יתחרט, כי הוא הרי אינו הבעלים של הכלב, הוא בסך הכול מנוי. לא הוא שדרבן את הכלב להתקיף או קרא לכלב להפסיק. במקרה של תביעה משפטית יאמר הציבור: הכלב אינו שלי, לכלב אין בעלים. ואם יעצרו את הכלב וישלחו אותו לבית הספר לרפואה וטרינרית כדי להרדים אותו, עדיין יוכל הציבור לומר: טוב שחיסלו את הכלב הרע. כולנו רצינו בכך, אפילו המנויים.

יכול להיות שאדם שילמד במסירות את המקרה הזה כדי לבחון את אותו עליון פגוע, יחשוב שזהו אסון מוחלט. לכך אינני יכול להסכים כלל, כי מי שמבקש סיוע בהגעה אל הנעלה ביותר משיג משהו באמצעות ההתנסות, וראוי כי ישאף אליו, אפילו אם אחרים ייפגעו בעטיו. לא, הדבר הנורא הוא משהו אחר, והוא המחשבה כי חיי אנשים רבים מתבזבזים או עלולים להתבזבז בקלות. לא אזכיר אפילו את כל אלה שאבדו בדרכם אל נפילתם, אלה שמשחקים את תפקיד הכלב למען בצע כסף. אזכיר רק את חסרי השורשים, את השטחיים, את בעלי החושים, שמתוך עצלות מתנשאת אינם רואים את רישומם העמוק של החיים אלא רק את חיוכם המטופש, את כל אנשי השוליים שמובלים לפיתויים חדשים ובשל מגבלותיהם מרגישים חשיבות עצמית בזכות חמלתם על קרבנות ההתקפה – מבלי לתפוס שבמצב כזה הקרבנות הם תמיד החזקים יותר, מבלי לתפוס כי כאן נכון מאוד אך אירוני לומר: אל תבכו עליו כי אם על עצמכם.

זאת צורת היישור השפלה ביותר, כי היא מקבילה לערך שביחס אליו הכול נבראו שווים. לפיכך גם חיי נצח הם סוג מסוים של יישור, ואף על פי כן אין הדבר כך, כי הערך הוא זה: להיות אנושי באופן מהותי, במשמעות הדתית.

 

מתוך הקטגוריות המסווגות באופן דיאלקטי על תוצאותיהן, אם נכונות הן ברגע נתון ואם לאו, ומתוך עיון דיאלקטי בעת הזאת, אני עובר עכשיו באופן דיאלקטי אל התכונות הממשיות של רפלקסיות הזמן הזה בחיי המשפחה ובחיי החברה כפי שתוארו ברומן. כאן מתגלה הצד האפל, וגם אם אין לשלול זאת על פי העובדות, בכל זאת ברור כי כפי שהרפלקסיה עצמה אינה מרושעת, כך חייב להיות צד מואר לדור מאוד רפלקטיבי. כי רפלקטיביות משמעותית, לעומת תשוקה מידית, היא התנאי למשמעות גבוהה יותר – כאשר ההתלהבות מתערבת ומשכנעת את הכוחות הרפלקטיביים להחליט החלטה, כי דרגה גבוהה של רפלקטיביות משפרת את האיכות הממוצעת של התנאים המוקדמים לפעולה – אם הדתיות מתערבת אצל היחיד ומשתלטת על כל התנאים המוקדמים. הרפלקסיה אינה הרוע, אך המצב הרפלקטיבי, השיתוק שברפלקסיה, הם-הם הקללה והשחיתות שמזמנים נסיגה על ידי שינוי התנאים המוקדמים להתחמקות.

העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיבית, חסרת תשוקה, ולכן היא מבטלת את עקרון הסתירה. מן העיון בכך ניתן להסיק שורה של תכונות, שהמחבר תיאר בכישרון רב וביישוב דעת נעלה, ובאופן חסר פניות. מובן שלא ניתן להבחין בדעת המחבר בשום מקום; הוא רק יצר מחדש את הרפלקסיה. באופן כללי, בהשוואה לדור בעל תשוקה, דור רפלקטיבי חסר תשוקה מקבל באמצעות אקסטנסיביות את מה שהוא מאבד באינטנסיביות. אולם האקסטנסיביות בתורה עשויה ליהפך לצורה גבוהה יותר, אם במקביל משתלטת האינטנסיביות על מה שעומד לרשותה באופן אקסטנסיבי.

הביטוי הקיומי לביטול עקרון הסתירה הוא הסתירה לעצמך. הכל-יכול היצירתי, הטבוע בתשוקה לניתוק מוחלט, זו המביאה את היחיד להחליט החלטה, הופך לאקסטנסיביות של תבונה ושל רפלקסיה, הווה אומר, הידיעה והיות האדם כל מה שאפשר להיות בסתירה לעצמו, פירושם להיות שום דבר. עקרון הסתירה מחזק את היחיד בנאמנות לעצמו, כך שכמו המספר הקבוע "שלוש" שעליו סוקרטס מדבר ברוב כישרון – שיעדיף לסבול כל דבר מאשר להפוך לספרה ארבע או אפילו לספרה עגולה וגדולה – אם ימשיך להיות נאמן לעצמו, יעדיף להיות משהו קטן מאשר כל מיני דברים העומדים בסתירה לעצמו.

מהו הפטפוט? הפטפוט הוא ביטול ההפרדה בין שתיקה לדיבור. רק מי שיכול לשתוק באופן מהותי מסוגל לדבר, מסוגל לפעול באופן מהותי. שתיקה היא פנימיות. הפטפוט מנצח את הדיבור המהותי, ונתינת ביטוי לרפלקסיה מחלישה את הפעולה, שכן היא מקדימה אותה. אבל מי שמסוגל לדבר משום שהוא מסוגל לשתוק לא ימצא שפע של נושאים לשיחה אלא דבר אחד בלבד, והוא ימצא זמן לדבר וזמן לשתוק. דברנות הופכת לאקסטנסיביות, היא מפטפטת על הכול וממשיכה ללא הרף. כאשר יחידים אינם מתבוננים פנימה בשביעות רצון וברגישות דתית, אלא ביחס של רפלקסיה פונים אל דברים חיצוניים ואל אחרים, כאשר אין אירוע חשוב הקושר את הקצוות בתמימות דעים של שינוי משמעותי, או-אז מתחיל הפטפוט. האירוע החשוב מספק חומר לשיחה לדור נלהב (שכן השניים הולכים יחדיו). כל אחד רוצה לדבר על אותו הדבר. זה הדבר היחיד שעליו שרים המשוררים. בכל השיחות מהדהד רק הדבר הזה. הכול נסב על אותו הדבר. אך במובן אחר לגמרי יש לפטפוט הרבה חומר לפטפט עליו, ולאחר שהאירוע החשוב חלף עבר, לאחר שהשקט חזר, עדיין נשאר משהו לזיכרון, משהו לחשוב עליו בשקט, בשעה שדור חדש מדבר על עניינים אחרים לגמרי. אולם הפטפוט חרד מפני השקט משום שהוא חושף את הריקנות.

 

החוק המתבטא ביצירה הפיוטית זהה לחוק לגבי חייו של כל אדם במגעיו החברתיים והחינוכיים, אלא שהוא בקנה מידה קטן יותר. כל מי שחווה משהו באופן ראשוני, חווה באופן אידיאלי גם את האפשרות של אותה החוויה וגם את ההפך ממנה. האפשרויות האלה הן רכושו הספרותי בדין. לא כך במציאות האישית שלו. למעשה, דיבוריו ויצירתו נולדו מתוך השתיקה. השלמות האידיאלית של מה שהוא אומר ושל מה שהוא יוצר היא שתיקתו, והסימן העליון של שתיקה זו הוא שבאופן אידיאלי נכללת בה גם האפשרות המנוגדת. ברגע שהאמן היוצר צריך להעביר את עולמו העובדתי, הוא כבר איננו יוצר באופן מהותי. תחילתו תהיה סופו, ומילתו הראשונה תהיה הסגת גבול של הענווה הקדושה של האידיאליות. לכן מנקודת ראות אסתטית עבודה פיוטית מעין זו היא בוודאי סוג מסוים של דברנות פרטית, וניתן להבחין בה בשל חסרונו של המרכיב הנגדי במאזניים. כי האידיאליות היא שיווי המשקל של הניגודים. קחו לדוגמה אדם שנדחף ליצירתיות על ידי אומללות; אם הוא אכן נאמן לאידיאליות, הוא ייטה לכתוב על אושר באותה מידה שהוא כותב על אומללות. אולם השקט, אותם הסוגריים שהוא מסמן סביב אישיותו, הוא בדיוק התנאי להשגת האידיאליות. שאם לא כן, על אף כל אמצעי הזהירות שינקוט, למשל העתקת העלילה לאפריקה וכו', תיחשף העדפתו החד-צדדית. סופר חייב שיהיה בעל אישיות ייחודית כמו כל אחד אחר, אך אישיותו זו חייבת להיות קודש הקודשים שלו, וכפי שכניסה לבית נחסמת על ידי שני חיילים שבידיהם כידונים מוצלבים, כך שוויון האידיאליות, באמצעות הצלב הדיאלקטי של ניגודים איכותיים, יוצר את המחסום שמונע כל כניסה.

 

מה שתקף במובן הרחב והבולט, שצוין משום שהוא נראה כאן בבהירות רבה, תקף גם במובן המצומצם יותר. שקט הוא התנאי לשיחה תרבותית בין אדם לחברו. ככל שיהגה אידיאלים ורעיונות בשקט, כך יהיה מסוגל ליצור מחדש את חיי היום-יום שלו ושל אחרים, אפילו בקשריו היום-יומיים, באופן שידמה שהוא מדבר ממרחק, אף אם הוא מדבר על דברים מאוד מסוימים. ככל שהשיחה תיטה להיות פטפוט על דברים של מה בכך והפרחת שמות, אזכורי מידע ממקורות "מוסמכים לחלוטין" על מה שאומר זה או אחר וכו', וידוי דברני על מה שהוא עצמו רוצה או לא רוצה, דיבור על תכניותיו, על מה שהיה אומר בהזדמנות זו, או אחרי איזו נערה הוא מחזר, ומדוע עדיין איננו מוכן להינשא וכו', כך תפחת האידיאליות ותגבר ההחצנה. מגמת השתיקה הפנימית היא התנאי לשיחה תרבותית. הפטפוט הוא ההחצנה הקריקטורית של הפנימיות, ולכן היא אינה תרבותית. ברומן יש דוגמאות נהדרות לסוג כזה של פטפוט. התוכן חסר ערך, אך הוא תמיד נסב על אנשים שנזכרים בשמם, שחייהם חסרי הערך מעניינים אך ורק בשל שמם. כפי שהשמש לינְק מאמין שדיבר עם סופי אף על פי שבסך הכול אמרה "לא", כך בשיחות ארוכות ורבות נדמה כי נאמר משהו, ואפילו נאמר המון, משום שהוזכרו שמות. יש להניח כי מי שמפטפט, מפטפט על משהו, שהרי המטרה היא למצוא נושא לפטפוט, אלא שאותו נושא אינו נושא במובן האידיאליות, כי אז זה יהיה דיבור.

 

העובדה שמר מדסן התארס ונתן לאהובתו צעיף פרווה, העובדה שפטרסן המשורר מתעתד לכתוב קובץ שירה חדש, העובדה שהשחקן מרקוסן לא ביטא נכון מילה בלילה הקודם – אלו מלמדות שהן רק עובדות טריוויאליות. תארו לכם שהיו מחוקקים חוק, שגם ייאכף, חוק שלא יאסור על אנשים לדבר אבל ידרוש מהם שכל מה שידובר, ידובר כאילו קרה לפני חמישים שנה. או-אז יטבעו כל הפטפטנים, הם יתייאשו, אך מי שבאמת מסוגלים לדבר לא ייפגעו פגיעה של ממש על ידי החוק הזה. הגייה לא נכונה של שחקן יכולה לעניין באמת רק אם יש משהו מיוחד בפליטת הפה שלו, ובמקרה זה חמישים שנה אינן מעלות ואינן מורידות. אך גברת גוסטה, למשל, תהיה אומללה לגמרי, היא שהייתה בתאטרון באותו הערב, ישבה באותו התא עם גברת וָלר וזיהתה בעצמה את פליטת הפה של השחקן, ואפילו ראתה את אחד מחברי הלהקה צוחק ממנה וכו'. אך חוק כזה באמת יהיה קשה ואכזרי לכל הפטפטנים הללו, ולכן החוק הוא בגדר השערה בלבד.

 

בפטפטנות הזאת מתבטל ההבדל בין הפרטי לציבורי, ונעשה למין פטפטנות ציבורית פרטית, שזו בדיוק דמותו של הציבור, שכן הציבור הוא דעת קהל המתעניינת בפרטי ביותר. ניתן לכתוב עבור הציבור, כך שיהיה ידוע על ידי הציבור כציבור, משהו ששום אדם לא יעז להציג באספה, משהו ששום אדם לא יוכל לדבר עליו, משהו שאפילו הרכלנים יודו רק לעתים רחוקות שפטפטו על אודותיו.

מהו חוסר צורה? ביטול ההבחנה הנלהבת בין צורה לתוכן. לכן בניגוד לשיגעון ולטיפשות הוא יכול להכיל אמת, אולם האמת הזאת לעולם לא תוכל להיות אמיתית באופן מהותי. במובן האקסטנסיבי היא תוכל להתרחב ולכלול הכול או להתערב בכול, בניגוד לתוכן המהותי, אשר בעצמת העמקתו בעצמו הוא גם בעל מגבלות הולכות ומתמעטות של מהותו.

 

מעבר להתבטאותו המתחנחנת וקלת הדעת בתוך השוני הגדול, בדור רפלקטיבי וחסר תשוקה הכלליות של חוסר הצורה מתבטאת בהפך הגמור – בנטייה בולטת לפעול "באופן עקרוני". עיקרון, כשמו כן הוא, העיקר. העיקרון הוא ראשוני, מהותי, הרעיון שבתוך התבנית הלא נפתחת של הרגש ושל ההשראה, והוא שממריץ את היחיד באמצעות הדחף הפנימי שלו. האדם חסר התשוקה חסר גם אותו. מבחינתו העיקרון הוא משהו חיצוני, שלמענו הוא מוכן לעשות דבר זה או אחר, או את ההפך ממנו. חייו של האדם חסר התשוקה אינם עיקרון מתפתח ואינם מתגלים מעצמם. ההפך הוא הנכון. חייו הפנימיים הם משהו המצוי בתנועה מתמדת, הממהר לצוד איזו עשייה "עקרונית". מבחינה זו העיקרון משתנה למשהו עצום, כזה או אחר, הפשטה – בדיוק כמו הציבור. אף על פי שהציבור הוא דבר כה מופלא שאפילו כינוס כל האומות יחד באותו הזמן או אפילו כינוס כל הנשמות בנצח אינו גדול כמו הציבור, ובכל זאת לכל אחד יש ציבור, אפילו למלח השיכור – כך גם בנוגע לעיקרון. העיקרון הוא משהו עצום, שאליו אפילו האדם הפחות נחשב מצרף את פועלו הלא נחשב, וכך נעשה חשוב מאוד בעיני עצמו. אפס טוב לב הופך פתאום לגיבור "בתוקף העיקרון", וזהו מצב קומי בדיוק כפי שאדם אחד, או כל בני האדם, אם תהיה אפנה כזאת, יתהלכו כשעל ראשם כובע מצחייה באורך של 30 רגל. אם אדם יתפור לעצמו, מתוך עיקרון, כפתור קטן בכיס העליון של מקטורנו, תהפוך פתאום תחבולה טריוויאלית וקטנה זו למשהו בעל חשיבות אדירה – ולא בלתי אפשרי שתוקם אגודה כתוצאה מן המעשה.

 

בדיוק אותו "עיקרון" הוא שמבטל את ההפרדה הנלהבת של ההוגנות, משום שהוגנות, כפי שצוין לעיל, נטועה במידיות (המידיות הראשונית או המידיות המושגת), היא נטועה ברגש, בדחף הפנימי של ההתלהבות ובהרמוניה הפנימית. ניתן לעשות הכול באופן עקרוני, ועדיין המעשה יישאר פחות ערך מבחינה מהותית, כשם שחייו של אדם ייוותרו פחותי ערך אף אם יתמוך מתוך עיקרון בכל נושא שאנו מכנים "צורכי הזמן", אף אם באמצעות היותו שולי הוא ייוודע ברבים כמייצג את דעת הרוב, כמו נגן ההרמוניקה, שבתום הנגינה עובר עם הצלחת ומשתחווה עם מתן התרומה. ניתן לעשות הכול מתוך עיקרון, להשתתף בכול, ועם זאת באופן אישי להיות אפס בלתי אנושי. יכול אדם להיות מעוניין בהקמת בית בושת מתוך עיקרון (למען האמת בנושא זה יש הרבה דעות בנוגע לבריאות הציבור), ובאותה מידה יכול אותו אדם להתעניין מתוך עיקרון בספר מזמורי תפילה חדש, המותאם לצורכי הזמן. וכפי שטעות להסיק מהאפשרות הראשונה שהאיש הוא הולל, כך פזיז להסיק מהאפשרות השנייה שהאיש רצה לקרוא או לשיר מתוך ספר מזמורי התפילה. וכך מתברר שהכול מותר מבחינה עקרונית, וכפי שהמשטרה יכולה להיכנס "בתפקיד" לכל מיני מקומות שאחרים אינם מורשים להיכנס אליהם, גם אנו יכולים לעשות כל דבר "באופן עקרוני" ולהתחמק מכל אחריות אישית. אנו הורסים, "מתוך עיקרון", את מה שאנחנו מעריצים. איזו שטות זו, כי כל מה שיצירתי הוא תמיד פולמוסי באופן סמוי, כי חייב להיות לו מקום, אולם מה שהורס הוא אכן כלום, ועקרון ההרס הוא ריקנות, אז לשם מה הוא נזקק למקום? בינתיים ענווה או חרטה או אחריות מתקשות לסגל לעצמן התנהגות כזאת, שהרי כל זה נעשה באופן עקרוני.

 

שטחיות מהי? ומהי נטייתה האופיינית: האם זו "הנטייה לאקסהיביציוניזם"? שטחיות היא ביטול ההבחנה הנלהבת בין כיסוי לבין גילוי. היא גילוי של ריקנות, שבכל זאת יש לה היתרון המטעה של להטוטנות לעומת הגילוי המהותי, שלו תוכן אחיד של עומק, בעוד שהשטחיות נראית כאילו היא הכול. הנטייה האקסהיביציוניסטית היא ההתאהבות העצמית של יוהרת הרפלקסיה. לנסתרות החיים הפנימיים אין זמן לאפשר למשהו יסודי להתבסס, משהו שראוי לגילוי. אך הרפלקסיה מתרגזת הרבה לפני הזמן, וכפיצוי מנסה רפלקסיה אנוכית למשוך את העין אל המחזה הססגוני הזה, כפי שעשתה גברת ולר.

מהו חיזור? זהו ביטול ההבחנה הנלהבת בין אהבה מהותית לבין שחיתות מהותית. לא האוהב המהותי ולא הנואף המהותי אשמים בחיזור, המשתעשע באפשרויות. מכאן שחיזור הוא צורת שעשוע שמעזה לגעת ברוע אך נמנעת מלממש את הטוב. פעולה על פי עיקרון גם היא צורה של חיזור, משום שהיא מקלקלת את הפעולה המוסרית עד כדי הפשטה. אולם באקסטנסיבי יש לחיזור יתרון, כי ניתן לחזר בכל מיני דרכים, אולם רק נערה אחת יכולה להיות נאהבת באופן מהותי. ובהבנה נאותה של האהבה הארוטית (אף אם האדם ההפכפך מתעוור מתאווה בדור סוטה) כל חיבור הוא חיסור, וככל שמוסיפים כך יש להחסיר.

מהי המשמעות של להיות דברן? זהו ביטול ההפרדה הנלהבת בין סובייקטיביות לאובייקטיביות. בתור מחשבה מופשטת אין הדברנות עמוקה דייה באופן דיאלקטי. כקונצפציה או כהכרה היא חסרה את האינדיווידואליות הנמרצת. אך באקסטנסיביות יש לדברנות יתרון. הוגה דעות יכול להבין את תחום הידע שלו, אדם מסוגל להבין רעיון הנוגע לנושא מסוים, יכולה להיות לו הכרה פנימית המבוססת על השקפת עולם מסוימת, אך האדם הדברן מפטפט על הכול.

 

בימינו יש לאנונימיות משמעות הולכת וגדלה, הרבה יותר מן המשוער. יש לה משמעות כמעט מִכתמית. לא רק שאנשים כותבים באופן אנונימי, אלא הם כותבים באופן אנונימי מעל לחתימותיהם. כן, הם אפילו מדברים באופן אנונימי. וכפי שסופר משקיע את כל נשמתו בסגנון, כך אדם משקיע את כל אישיותו בתקשורת בינו לבין סביבתו. אולם יש להבין זאת לנוכח המגבלות המיוחדת שמציין קלאודיוס, באומרו שאם מישהו מעלה באוב ספר, מיד מופיעה גם הרוח, אלא אם הרוח אינה קיימת.בימינו ניתן לשוחח עם אנשים ומה שהם אומרים נשמע הגיוני, ואף על פי כן מתקבל הרושם כי השיחה התקיימה באנונימיות. יכול אדם לומר דברים מלאי סתירות, הוא יכול לבטא בקור רוח משהו על עצמו שיישמע כסָטירה המרירה ביותר על חייו. האמירה עצמה תישמע נבונה, היא תעבור נכון באספה, כחלק מוויכוח המייצר משהו כפי שנייר מיוצר מסמרטוטים. אולם הסך הכול של כל ההערות הללו אינו מסתכם בשיח אנושי אישי, כזה שיכול לקיים האדם הפשוט ביותר, המוגבל בנושאיו ובכל זאת מדבר. הערת גברת ולר בקשר לדמוני נכונה מאוד, ואף על פי כן כשהיא אומרת מה שהיא אומרת נוצר רושם שהיא אנונימית, שהיא הרמוניקת-יד, תיבת נגינה. ההערות נעשות אובייקטיביות והטווח שלהן חובק-כול, עד כדי כך שבעצם אין הבדל מי אומר אותן, מה שבמונחי הדיבור האנושי מתאים באופן מוחלט לפעולה על פי עיקרון. במשך הזמן ידמה הדיבור האנושי לציבור: הפשטה טהורה – בעתיד לא יהיה מי שידבר, אלא רפלקסיה אובייקטיבית תשרה לאט-לאט אווירה מסוימת, רעש מופשט שייתר את הדיבור האנושי, כפי שהמכונות ייתרו את הצורך בפועלים. בגרמניה יש אפילו ספרי הדרכה לאוהבים – וזה כנראה יסתיים בכך שהאוהבים ישבו וידברו ביניהם באנונימיות. יש ספרי הדרכה לכל נושא, והחינוך יכלול כנראה קובץ קטן יותר או גדול יותר של הערות נבחרות מתוך ספרי ההדרכה, ובוודאי מישהו יצטיין במיומנותו לשלוף מידע מסוים מתוך הספרים, בדיוק כמו שסַדר הדפוס שולף את האותיות הנכונות.

 

ובכן זמננו הגיוני ביסודו, ואולי יודע בממוצע יותר מכל דור קודם. אולם העת הזאת חסרת תשוקה. כל אחד מצויד במידע. כולנו יודעים הכול; איזה כיוון לאמץ ומהם הכיוונים החלופיים. אולם איש אינו מוכן ללכת בכיוון זה. אם יתגבר אדם על הרפלקסיה של עצמו ויפעל, הרי שאלף רפלקסיות חיצוניות ייצרו לו מיד אופוזיציה, כי רק הצעה לשקול עוד את הדבר תתקבל בהתלהבות גדולה, ואילו הצעה לפעולה תיתקל בעצלות. אחדים, בשביעות רצון ובזחיחות דעת, יסברו שהתלהבותו של מי שפועל מגוחכת. אחרים יקנאו בו, כי הוא היה הראשון, אף שהם ידעו כמוהו מה צריך להיעשות ובכל זאת לא עשו דבר. אחרים ינצלו את ההזדמנות שמישהו אכן פעל ויחלקו ביקורות בשפע, ויביאו טיעונים מלוא הטנא על איך יכול היה אותו אדם לפעול בהיגיון רב יותר. אחרים ישתעשעו בניחושים לגבי תוצאות אותה הפעולה, וינסו ככל האפשר לכוון את היזמה לכיוון הניחוש שלהם. מספרים על שני אבירים אנגלים שרכבו על סוסיהם ונתקלו ברוכב חסר מזל, שעמד לנפול מסוסו המתפרע וקרא לעזרה. פנה האביר האחד אל האביר האחר: "אתן לך 100 ליש"ט אם הוא ייפול". "נתערב", אמר האחר. הם יצאו לדרך בדהרה ומיהרו לפתוח את כל השערים ולהרחיק את כל שאר המכשולים מהדרך. כך, אך במידה קטנה יותר של "גבורת מיליונרים", ניתן להאניש את העת הזאת ולהגדירה כמי שבחכמה, באבירות ובתבונה תגייס לכל היותר תשוקה המספיקה להתערבות. משימות החיים הקיומיות איבדו את העניין בממשות. שום אשליה אינה משמרת את הצמיחה השמימית של הפנימיות, המתגברת לכדי החלטות, ואינה שומרת עליה. יש תשאול הדדי. כל אחד מנוסה בחוסר החלטיות ובהתחמקות, ומחכה למישהו שירצה משהו, כדי להמר עליו.

 

מאחר שבימינו יש כמות בלתי רגילה של נבואות, נבואות אחרית הימים, סימנים והבחנות מעמיקות, בשעה שנעשה כל כך מעט, נראה שאין מה לעשות אלא ללכת עם הזרם. אף על פי שלי יש יתרון על האחריות הכבדה של האחרים לנבא ולחזות, ויכול אני להיות בטוח שאיש אפילו לא יחלום להאמין למה שאני אומר. לכן אינני מבקש מאיש לסמן X ביומנו או לטרוח בכלל ולבדוק אם הדברים אכן מתגשמים, כי אם אכן הדבר יתגשם, יהיו לו לאותו אדם דברים אחרים לעסוק בהם מאשר במקריות שלי, ואם לא יתגשם, טוב, או-אז אהיה רק נביא במובן המודרני של המילה, כי נביא מודרני מנבא משהו, לא יותר. כמובן, במובן מסוים נביא לא יכול לעשות יותר מזה. אחרי הכול, ההנהגה היא שקבעה את קיום התחזיות של הנביאים העתיקים. אנו, הנביאים המודרניים, החסרים את תמיכת ההנהגה, יכולים אולי להוסיף הערת סיום כפי שעשה תאלס: מה שאנו מנבאים יקרה או לא יקרה, כי האלים בירכו גם אותנו בשי הנבואה.

 

ספק רב אם הדור יינצל באמצעות החברתיות או ההתאגדות. להפך, הרעיון הזה הוא הספקנות הדרושה לשם פיתוח נכון של האינדיווידואליות, מאחר שכל יחיד הוא או אבוד או, בהיותו מחונך על ידי ההפשטה, מוצא את עצמו בדת. בימינו עקרון ההתאגדות (שבמקרה הטוב יכול לקבל תוקף באשר לאינטרס כלכלי), אינו חיובי אלא שלילי. זו התחמקות, זה בזבוז, אשליה, שהדיאלקטיקה שלה היא כדלהלן: בכך שהיא מחזקת את היחידים היא מקלקלת אותם. היא מחזקת במספרים, ביכולת להתאחד, אך מנקודת הראות האתית זוהי היחלשות. עד שהיחיד לא ייצור לעצמו עמדה אתית למרות כל העולם, עד אז לא יכולה להיות השאלה של איחוד אמיתי וכן. שאם לא כן, זו תהיה אחדות של אנשים שכל אחד מהם לחוד – חלש. אחדות כזאת מכוערת ומקולקלת כמו נישואי ילדים. פעם הייתה לשליט, לבעל העמדה, לאיש הבולט, לכל אחד מאלה, דעה משלו. האחרים היו כה מבוססים וחסרי שאלות שלא יכלו או לא העזו להיות בעלי דעה משלהם. עתה לכל אחד יכולה להיות דעה, אולם כדי להחזיק בה יש ליצור גושי מספרים. עשרים-וחמש חתימות עבור הרעיון הטיפשי ביותר מהוות דעה. הדעה המשכנעת ביותר של המוח הדגול ביותר היא פרדוקס. דעת הקהל היא משהו לא אורגני, הפשטה, אולם כאשר ההקשר נהיה חסר משמעות, אין כל תועלת בעריכת סקרים רבי-היקף. או-אז הטוב ביותר הוא לבחון היטב את החלקים המסוימים של מה שנאמר. כאשר הפה פועה שטויות, אין כל תועלת בהצגת שיח ברור ומובן. מוטב לבחון כל מילה כשלעצמה, וכך גם בנוגע למצב היחידים.

 

השינוי הבא, גם הוא יקרה. בעוד שבמבנים הישנים (יחסים בין היחידים לבין הדור) היו הקצינים ללא הסמכה, מפקדי הפלוגות, הגנרלים, הגיבור (הווה אומר, האנשים המצוינים והבולטים בתחומים השונים, המנהיגים) – מוכרים, וכל אחד מהם (על פי תפקידו), על ניתוקו המסוים, הסתדר באופן אמנותי ואורגני בתוך השלם, כשהוא נתמך על ידי השלם ותומך בו – הרי שעכשיו האנשים המצוינים, המנהיגים (כל אחד לפי ייחוסו) יהיו ללא סמכות משום שהבינו מן השמים את העיקרון השטני של תהליך היישור. הם יהיו כמו בלשים, בלתי נראים, יסתירו את הייחוד שלהם ויתמכו אך ורק באמצעות שלילה – זאת אומרת בדרך של דחייה, בעוד שהאחידות הנצחית של ההפשטה שופטת כל יחיד ובוחנת אותו בבידודו. המבנה הזה הוא הניגוד הדיאלקטי של מבנה השופטים והנביאים, וכפי שהם הסתכנו באי-קבלת סמכותם, כך הבלתי מוכרים מסתכנים בכך שיהיו למוכרים, שיתפתו לקבל מעמד וחשיבות בשלטון, וכך ימנעו את ההתפתחות הגבוהה ביותר. כמו סוכנים חשאיים הם אינם מזוהים, אך לא בגלל הוראות פרטיות של האלוהים, כי זה למעשה מצבם של הנביאים והשופטים. אך הם אינם מזוהים (בלי סמכות) בשל הבנתם את היסוד האוניברסלי בשוויון לפני האלוהים ובשל קבלתם את האחריות על כך בכל הזמנים. לפיכך הם אינם נתפסים כשהם מזניחים את משמרתם ואינם מואשמים בהתנהגות לא עקיבה בעקיבות החושים שלהם. המבנה הזה מנוגד באופן דיאלקטי לשיטתיות שבה מאופיין הדור, שבאה לידי ביטוי באנשים המצטיינים, שהם היסוד התומך עבור היחידים. כל זאת משום שכהפשטה, הנתמכת באופן שלילי על ידי הבלתי מוכרים, היא הופכת עכשיו למשהו פולמוסי נגד היחידים, כדי להציל כל יחיד בדרך דתית.

 

כאשר הדור, שבעצם רצה להגיע ליישור, רצה להשתחרר ולהתמרד ולהרוס כל סמכות, ובכך, בתוך הספקנות של ההתאגדות, הביא על עצמו את אש ההפשטה, המתפשטת ביער ללא כל תקווה; כאשר דרך היישור, באמצעות ספקנות ההתאגדות, צמצם הדור את היחידים ואת כל הממשויות האורגניות, והחליף אנושיות ושוויון מספרי בין האנשים; כאשר באותו הזמן התענג הדור על האופקים הרחבים של הנצח המופשט, אותו נצח מופשט ששום הגבהה מכל סוג שהוא אינה עומדת בדרכו, ובמקום זאת נשאר שם "רק אוויר וים" – וזה הזמן שבו מתחילה המלאכה – כי אז היחידים חייבים לעזור לעצמם, כל אחד לעצמו.

זה כבר לא יהיה כפי שהיה פעם, כשהיחידים יכלו לפנות לסמכות הקרובה ביותר לשם התמצאות, אם הדברים נראו מעורפלים מעט לנגד עיניהם. הזמן הזה חלף עבר. הם יאבדו בערפל של הנצחיות המופשטת או יינצלו לנצח בחיוניותם של החיים הדתיים. רבים יבכו בייאושם, בוודאי, אך זה לא יועיל, כי מאוחר מדי. אם בעבר נוצלו הסמכות והרוח לרעה בעולם, והביאו על עצמם את נקמת המהפכה, הרי שחוסר כוח וחולשה הם ששאפו לעצמאות, ולכן הביאו על עצמם את הנקמה. ואף לא אחד מהבלתי מוכרים יעז לתת עזרה ישירה, לדבר בפשטות, ללמד בלי מורא ולקבל עליו מנהיגות החלטית על ההמון (במקום לתת תמיכה שלילית ולעזור ליחיד לאמץ את אותה ההחלטיות שיש לו). ועל כך הוא יודח, משום שהוא משתכשך בכוח ההמצאה קצר הראות של החמלה במקום להיענות לציוויים האלוהיים, ציוויי האלוהות הכועסת אך מלאת החסד, כי ההתפתחות היא בכל זאת תנועה קדימה, כי כל היחידים שניצלים זוכים במשקל הסגולי של החיים הדתיים, זוכים לחיוניותם ישירות מאלוהים. ואז ייאמר: "הבט, הכול מוכן; הבט, האכזריות של ההפשטה חושפת את האפסות של הסופי עצמו; הבט! התהום של הנצחי נפערת; הבט! החרמש החד של היישור מרשה הכול, מרשה לכל אחד לקפוץ מעל ללהב – הבט, אלוהים מחכה! קפוץ, אם כן, אל חיק האלוהים". אך אפילו הבלתי מוכרים הנאמנים ביותר לא יעזו או לא יהיו מסוגלים לעזור לאיש, אפילו האישה שנשאה אותו בלבה, או הנערה שלה היה נותן את חייו בשמחה – כולם צריכים לקפוץ בעצמם, ואהבתו הנצחית של אלוהים לא תהפוך לקשר מיד שנייה עבורם. אולם לבלתי מוכרים (בדרגותיהם השונות) תהיה משימה כפולה בהשוואה לאנשים המכובדים (באותן הדרגות) במבנה הקודם, כי הבלתי מוכרים חייבים להמשיך לעבוד, ובאותו הזמן להסתיר את העובדה שהם עובדים.

 

אולם ההפשטה חסרת התקווה של היישור תימשך ללא הפסקה על ידי משרתיה, אלא אם תסתיים עם שובו של מבנה קודם. משרתי היישור הללו הם משרתי כוחות הרוע, כי היישור עצמו אינו בא מאלוהים, ולכל אדם טוב יש ימים שבהם הוא בוכה על חוסר התקווה של היישור, אך אלוהים מתיר זאת ורוצה לשתף פעולה עם יחידים, זאת אומרת, עם כל אחד בנפרד, ולהפיק מכך את הנעלה ביותר. הבלתי מוכרים מכירים את משרתי היישור, אך אינם מעזים להשתמש בכוח סמכותי נגדם, כי זו תהיה נסיגה, משום שמיד יתברר לצד שלישי שמישהו הוא בעל סמכות, ואז יימנע מהצד השלישי להשיג את הנעלה ביותר. רק באמצעות מעשה של סבל יעז האדם הבלתי מוכר לתרום ליישור, ובאמצעות מעשה הסבל הזה ישפוט את המכשיר. הוא אינו מעז להכניע את היישור באופן ישיר – הוא יסולק בשל כך, שכן תהיה זו פעולה בסמכות – אולם באמצעות הסבל הוא יכניע אותו, וכך יחווה את חוק קיומו, שפירושו לא למשול, לא להדריך, לא להוביל, אלא לשרת באמצעות הסבל ובכך לעזור בעקיפין. מי שלא קפצו יפרשו את הסבל של הבלתי מוכר ככניעה, ומי שקפצו יחושו במעורפל שהיה זה ניצחון. אולם הם לא יהיו בטוחים, כי ודאות יכולה לבוא רק ממנו, ואם הוא מספק זאת ליחיד באופן ישיר, פירוש הדבר שהוא מודח – כי בכך יבגוד באלוהים משום שייקח לעצמו סמכות, כי בציות לאלוהים הוא לא ילמד לאהוב בני אדם באופן נצחי כך שירסן את עצמו במקום שירסן אותם וישלוט בהם, אפילו אם ביקשו זאת.

אולם חייב אני לקצר. זה יכול לעניין רק כבדיחה, כי אם נכון הדבר שכל אדם צריך לעבוד על הגאולה של עצמו, אז ניבוי העתיד הוא לכל היותר נסבל ומתקבל כאמצעי בילוי לשעות הפנאי, כמו משחק מעניין, למשל באולינג.

 

לסיכום חוזרות מחשבותיי בתודה אל הרומן, שבשום שלב לא נשכח. הביקורת דלעיל היא הפירוש שלי למה שלמדתי מהמחבר ולכן אם היא כוללת משהו ילדותי, לא אמיתי או טיפשי, הרי זה מעשה ידי להתפאר. כל מי שחושב שהביקורת שגויה יפנה אלי, אך כל מי שמוצא בה אמת, ימצא שדעתו התחזקה ונפשו התעשרה, שיפנה נא אל המורה – אל מחבר הרומן.

המטרה של רשימת הביקורת שלי, כמו ברומן, לא הייתה להעריך או לשפוט את הדורות, אלא רק לתאר אותם. ההקדמה לרומן מצביעה במפורש ששניהם יכולים להיות ראויים באותה המידה, והרומן מסתיים בתקווה לעת הזאת, המבוטאת על ידי העת הזאת, אשר בסך הכול, כפי שכבר נאמר, היא ללא ספק חכמה יותר, מעשית יותר, מיודעת ומפותחת יותר מבחינה רפלקטיבית מאשר דור המהפכה, ואם יינתנו לה הסמכות והכוח תפעל ביתר שאת ביחס למרחב שיעמוד לרשותה. לעת הזאת יהיה יתרון האקסטנסיביות, אבל לא יתרון האינטנסיביות, מה שמסביר מדוע אנשי המעלה בעת הזאת, וגם ברומן, משתייכים לדור ישן יותר, ואילו בין הצעירים יש יותר יכולת אך לא רמה. אם כוח והתלהבות ישתלטו על היחידים, יתברר שהעת הזאת בעצם הִנה, או הייתה, המכשול של עצמה.

 

בדיוק כפי שאישה מגונדרת אינה מצליחה להיראות מהודרת באמת, משום שלשם כך דרושים חוש טעם וחוש מידה, כך נדמה שהעת הזאת קישטה את עצמה ברב-צורתיות של הרפלקסיה עד כי נמנעה התפתחות של שיווי משקל הרמוני. אך יש לזכור כי הרפלקסיה כשלעצמה אינה הרסנית, ההפך הוא הנכון; הדרישה הראשונית לפעולה אינטנסיבית יותר היא לישה יסודית של הרפלקסיה. קודמים לפעולה מתוך השראה ומתוך התלהבות הם בראש וראשונה ההשראה הספונטנית והמידית; לאחר מכן באה תקופת התבונה, ומפני שההשראה המידית אינה מפעילה שיקול דעת, נדמה שהתבונה עולה במידותיה ובכוח ההמצאה שלה בקבלת החלטות; ובסופו של דבר מגיעה ההתלהבות הגדולה ביותר והנמרצת ביותר, ההולכת בעקבות התבונה, ומשום כך היא תופסת מהו הדבר הנבון ביותר לעשותו ואז דוחה אותו – וכך זוכה לאינטנסיביות ולנצחיות של ההתלהבות.

לעת עתה תזכה כל ההתלהבות האינטנסיבית הזאת לאי-הבנה מוחלטת, וספק רב אם תהיה פופולרית אי פעם. מכאן שהזהירות תשרור תמיד אצל האדם הממוצע, עד איבוד קסם הפיתוי, כך שלא רק שהוא יוכל לשלוט בה, אלא הוא גם יוכל לבזבז אותה בשעת התלהבות גדולה, כשהוא שבע רצון מההתלהבות האין-סופית. כי פעולה הנובעת מהתלהבות כזאת לא תהיה מובנת מאליה משום שהיא מנוגדת לתבונה הזהירה. הנה סוקרטס, לדוגמה, לא היה אדם של התלהבות מידית. להפך, הוא היה זהיר דיו להבין מה עליו לעשות כדי לקבל זיכוי מעונש. אך הוא סירב בבוז לנהוג כך, בדיוק כפי שבז להצעת הנאום. מהסיבה הזאת אין שום דבר מובן מאליו במותו ההרואי; אפילו במותו המשיך לנהוג באופן אירוני, שכן הציג לכל הזהירים ובעלי התבונה את השאלה אם הוא עצמו היה זהיר ונבון, שהרי פעל בניגוד לתבונה.

 

בנקודה זו מוכשלת התבונה על ידי פסק הדין של הרפלקסיה שלה ושל העולם הסובב אותה. היא חוששת כי פעולה בניגוד לתבונה תיתפס כפעולה ללא תבונה. סכנה מעין זו זרה להשראה המידית ולהתלהבות המידית. לכן הן זקוקות לדחף התלהבות גבוה ביותר, כדי שיפרצו קדימה. והתלהבות גדולה זו אינה דברי הבל רטוריים על המטרה הגבוהה, המטרה הגבוהה יותר והמטרה הגבוהה ביותר, אלא זו התלהבות שניתן לזהותה על ידי הסיווג שלה: היא פועלת נגד ההבנה. אולם גם טוב לב מידי אינו מכיר את סכנת הרפלקסיה, ולא שטוב לב יכול בקלות להתפרש כחולשה. מסיבה זו תנופה דתית חייבת להגיע לאחר הרפלקסיה, כדי לתת לטוב הלב לעלות ולצוף.

 

כשקראתי את הרומן בפעם הראשונה האמנתי שאולי מוטב היה שהסופר ייתן כותרת מתאימה יותר ברוחה לסיפור של יום-יום,משום שלא ראיתי בבירור את הרפלקסיה של הדור בעבודתו. מאוחר יותר גיליתי את שגיאתי, וניתנה לי הזדמנות גדולה להעריץ את כוח ההמצאה ואת השנינות של המחבר. לכן איני יכול לנקוט עמדה של מבקר עסוק, שלאחר עלעול מהיר בספר תופס את עטו בפרץ של רוח טובה ועושה כדי למשוך את תשומת לב הציבור אל הספר. ההפך הוא הנכון, אני קראתי את הרומן פעמים אחדות, ואני מקווה שהסופר המוערך, האנונימי הזה, יראה בביקורת, שאולי אינה שקולה כל כך, סמל להערכתי ולתודתי על העונג שהסבה לי קריאת הספר הזה ועל העונג שאני חב למחבר על ספריו הקודמים. לפחות עבורי, ואני חושב שגם עבור כל מי שלמד לבחון את הקיום באופן אנושי, הקריירה בת עשרים השנים של הסופר הזה אינה משהו הממריץ ומושך באופן מסתורי את חוסר הסבלנות החקרני לחדש ולמיוחד, אלא הוא משהו המגדיל את השמחה. הכול יודעים שהון מכפיל את עצמו בתוך עשרים שנים. מדוע לא תהיה קרקע פורייה כזאת להבחנה האנושית? כך השמחה על סיפור של יום-יום וההערכה לסופר הייתה מכפילה את עצמה. וכך יהיה גם עם ההבחנה של האדם, אם הוא איננו מבלבל את עצמו באופן בלתי אנושי עם איזו הפשטה, עם הזמנים, עם הדור שלנו וכו', ובמקום זה מוצא שמחה רבה במצוינות בכל שנה שעוברת, באמצעות יכולתו לתפוס מה המשמעות של להיות בן אדם, וכך יתחנך באופן אישי להעריך את אבותיו.