אח ואחות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אח ואחות
מכר
מאות
עותקים
אח ואחות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אח ואחות

5 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 53 עמ' מודפסים

מירה מגן (נולדה ב-1950) סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005.

נולדה בכפר סבא להורים יוצאי הקיבוץ הדתי. שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי, שם הכירה את בעלה שייקה מגן. את ספריה החלה לכתוב כאשר עבדה כאחות בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. 
כתיבתה מתאפיינת בפיוטיות נוגה ומרבה לתאר את המצוקה שבחיים מצדדים שונים. הידע המקצועי שלה משתקף בספריה השונים כמו "בשוכבי ובקומי אישה" ו"פרפרים בגשם". הרקע הדתי שלה בא לידי ביטוי בספריה: "כפתורים רכוסים היטב", שעליו זכתה בשנת 1988 בפרס קרן אולשוונג, ו"אל תכה בקיר". אחדים מספריה תורגמו לגרמנית. 
מגן בוגרת מדעי ההתנהגות וסיעוד, ועסקה בהוראה וסיעוד.

תקציר

מולי ומוריה הם אח ואחות, אשר גדלו כתאומים וחילקו ביניהם את העולם שווה בשווה. כשהתבגרו והיו לאנשים נשאו אותם חייהם איש לדרכו והרחיקו אותם זה מזו. עכשיו, כשחטא מאפיל על חייה של מוריה, היא פונה לעזרתו של מולי אחיה, בצר לה, ונוכחת עד כמה קשה לשחזר את אחוות הילדות, להסתייע בה ולהחזיר את הגלגל לאחור. הספר יצא לאור בסדרת ''קצרים'' של כתר ספרים

פרק ראשון

״בואי מו, תני רגע את היד הקטנה שלך,״ אמר לי גבר אחד.
למה קטנה? חשבתי, בינונית, יד רגילה לגמרי לאישה בגילי. ונתתי לו לרגע את ידי, ומשם הכול התחיל. אילו היו לי ידיים ארוכות כמו של מולי, החיים היו נמשכים כמו שהם, ולא הייתי יושבת כאן עכשיו.
אם יעבור עכשיו מישהו בפרוזדור הזה, יגיד לי: גברת, את הכלב תשאירי בחוץ.
איזה כלב? אגיד, הגוש השחור הזה שרובץ לידי - זו מועקה, מה לעשות שהיא נאמנה כמו כלב והולכת אחרי לכל מקום.
ומולי, מכל השמות שניתנו לו ושנתן לעצמו, בחר לרקוע ״דוקטור מולי אבן״ במלבן הנחושת שעל דלתו. כשיפתח את הדלת יראה אותי. ועד שיפתח, מה יועיל לי שאתקע אצבעות באוזניים, כל מקום יש לו הקולות שלו, ברז נפתח, מילים של גבר, של אישה, נקישת כלי נירוסטה. וכל מקום יש לו המעשים שלו, אישה מתירה רוכסן, קושרת שרוך, רוכסת כפתור, מותחת גרב, נושמת עמוק בפה סגור.
כל מקום יש לו הקולות שלו? כך חשבתי פעם, עד שבקע בכי חצוצרה ברחוב בן יהודה ותפס אותי לא מוכנה. בין בית המרקחת לחנות הנעליים, ביד אחת ביגוניות שקניתי, בשנייה שקית ניילון עם ענבים ומלון, אחר כך כאבו לי הידיים והנחתי על המדרכה. איש עמד שם, מואר בפלורסנט של חנות הנעליים, כופה על החצוצרה שלו ניגונים של מולדת זרה בשביל להתקיים, צווארו מנוקד זיפים בני יום ומטפחת רפויה קשורה עליו. ״אדמה אדמתי,״ בכתה החצוצרה, מתגעגעת לאדמה אחרת, לא שלי. הרבה זמן עמדתי שם, וכשהחלה המיית ״ימים לבנים כמו בקיץ קרני החמה״, חיפשתי בארנק מטבע, ואמרתי לעצמי שלא אטיל אותו, ולא אשמוט, רק אכרע ואניח ברוך, שלא תישמע נקישת נפילתו ופגיעתו במטבעות האחרים. התכופפתי כולי, כאילו אני קדה, עד שנגעתי בבטנה של מזוודת החצוצרה והרפיתי מהמטבע לאט, שלא יצנח, שלא יידרדר מדי, שייפרד ממני במתינות, בגלישה רכה, ופתאום נקרעו הימים הלבנים, והוא אמר לי: ״גברת, הידיים שלך זה משהו מיוחד.״ אספתי את ידי, את השקית ואת הביגוניות, והתכוונתי ללכת ולא הלכתי. מה מיוחד בידיים שלי, חשבתי, ציפורניים מכורסמות, טבעת נישואים שנתן לי עודד שאשים על הקמיצה, ואני עונדת אותה על הזרת, וחוץ מזה? כלום, ולא יכולתי עוד לשאת את שלוות בדידות גדולה והלכתי, ושמעתי חלונות פתוחים לרווחה הולכים בעקבותי, וידעתי שפנה להביט אחרי.
שלוש יושבות אתי עכשיו על יד דלתו של מולי ומחכות אישה לתורה. רגליים ארוכות יש לזו שלידי, גרבי משי דקיקים, כשיגיע תורה יעורטלו רגליה ומולי יראה. יותר מעשרים שנה רואה דוקטור שמואל אבן־ שטיין רגלי נשים, חטובות, גלוחות או עם נבטי פלומה, מגוידות, נפוחות עקב, צנומות קרסוליים, מה לא.
פעם היינו נמוכים שנינו וראינו נשים עד גובה רגליהן, גם את אמא. בוקר בוקר הלכה לפנינו ברווחים שבין הפז׳ואים לסוברואים במגרש של החצר הגדולה, והרוח מתפיחה את שמלתה. לפניה צעד אבא, רווח של ״זכרת לנעול את הדלת?״ בינו לבינה, ומרחק צל אדם בינה לבין ששת תיקי האוכל המשתרכים בתהלוכה אחריה.
״מה אתכם? אתם חולמים או מה?״ הפטירה אל כרית הבד המרפדת את כתפה, לא מצפה שנשיב לה. בתשרי פרשו הרוחות את שמלתה כמו שמשייה ובחשוון כבר קמצה ידה על הבד. היינו אז בגובה תלוליות הבשר שהתעבו מעל הגומי של גרבי הבז׳ שלה. פעם, כשלא קמצה ידה, ראינו לה חבורה כחולה בגודל מטבע של חצי שקל ומולי שאל ממה נהיה לה הכחול הזה, כאילו לא היתה לו בעורו מפת חבורות משלו שקועקעה בחודי הרהיטים הצפופים. גם הוא, גם אני, גם כל הארבע האחרות, מי לא ניגף אז בזווית של השולחן הנמוך בסלון, בכוננית של הפמוטים, במזנון? צנום וגמיש כתולעת, צמצם עצמו, כינס צלעותיו והבליע את סרעפתו בין הכיסאות, הספות והארונות, שולח כפותיו לפניו, עור בעד עור. שרה, שאגנה התאגס טרם זמנו וירכיה רחבו, עברה בין הרהיטים בצדודיתה, ונעמי התהלכה ביניהם וידיה על ראשה.
עוד מעט יפתח את הדלת ויראה אותי, ואני, מה אגיד לו ? תראה מולי, הכול קרה בגלל איש אחד שביקש לראות רגע את ידי? אתה הרי יודע שהיתה לי ערגה שהלמה אותי כל כך, מין געגוע נוגה שתמיד הושב ריקם, וכבר למדתי לחיות אתו כמו עם קוצר נשימה, הגעגוע לא דועך ואני לא מובסת, ופתאום חצוצרה, ו״בואי מו, תני רגע את היד הקטנה שלך״. מי קרא לי פעם מו? מי התבונן אי פעם עם כל הפנים שלו ביד שלי, עד שנשימותיו נכנסו לי מתחת לציפורניים?
גם מולי יודע משהו על ערגות. האצבע שהוא משחיל עכשיו בנבכי נרתיק מפולש למשש רחם מוקטן או מוגדל, מוצק או בלוי, שוטטה שנים בעמקי נחיריו, כאילו מאז ומעולם נזקקה לאפלולית חמה ולחה של מחילת בשר פעורה.
״מה אתה חושב שתמצא שם?״ נזפה בו אז חני ושמטה את אצבעו מחוטמו הקטן, והוא התגונן בכלום שהיה לו: ״אמא תגידי לה,״ ואמא לא אמרה לה, והניחה לו למולל על אצבעו את תנובת נחיריו הקרושה. חני עוד היתה נוקשה וצרה כמו צינור, קרסוליה דקים מכלונסאות הבמבוק שדהו סביב הדשא, שטוחה כמו נער ואורחותיה כבר אורחות אישה.
אורחות אישה, ביטוי היגייני ומהוגן, מחובר לסדר הטוב, עד שאורח הנשים הזה נפקד פתאום והופך להיות הסיוט שלך. כמה פעמים הלכת לשירותים לבדוק? מאה? מאתיים? עד שקלטת שזה זה, ואמרת למועקה שלך בואי, וגררת אותה לכאן. לולא התביישתי, הייתי מבקשת מהגברת שהכניסה עכשיו סוכרייה חמוצה לפיה שתיתן גם לי אחת, וגם הייתי אומרת לה מילה על מזג האוויר או על מה שלא יהיה, העיקר לא לשבת כאן ולשתוק. כשאני שותקת אני מרחמת על עצמי, ובהפוגות שבין הרחמים אני חושבת עליו, איך הוא עם כל הנשים העקודות לכיסא המפושק במרפאתו, איך הוא מתגונן מפני קסמו ומעוור עצמו מפני קסמן, איך שורה הגבר עם הרופא, ואיפה הוא נועל את ערגותיו, ואיך זה שהוא לא משתגע.
אני הבאה בתור, שלוש מחכות לו אחרי זו, שכיסאה צמוד לשלי מדיפה ניחוח דק של לימון עם דבש, יש לה נמשי גיל על הידיים, אבל רגליה ארוכות ושדיה זקופים.
לא התקשרתי מראש לתאם, אבל הוא רגיל לכבוש את מבוכותיו, ראיתי פעם איך בלם את גביניו שלא יתכווצו למראה מומיו של תינוק שהתערב בלידתו. האם נעמדה אז מולנו ברחוב עם עגלת תינוקה, הסירה את השמיכה מהעולל הנכה ואמרה: ״דוקטור, תראה כמה שזה נורא.״
״אי אפשר היה למנוע,״ אמר לה, ונגע בזרועה ושמר על רווח יציב בין גבותיו.
״אי אפשר היה? אי אפשר היה?״ צעקה, נועצת בו עיניים שחורות מזעם.
״לצערי לא,״ אמר, ידו על זרועה, וגבותיו, כמו יתר האברים בפניו, לא זזו.
נראה שאספיק עוד לכרסם ציפורן או שתיים עד שיגיע תורי, אם רק יפסיקו לרעוד לי האצבעות. חני היתה אומרת: ״תפסיקי לאכול את הציפורניים, אם את רעבה קחי לך ביסקוויט ותאכלי.״
חני? חני לא תגיד לי מילה, לכל היותר תצופף את צערה שלה, שיהיה לה מקום לאסוף אליה משהו מהצער שלי. חני כבר לא מתערבת בנחיריים ובציפורניים של אחרים, וגם ערכאת ״אמא תגידי לה״ חדלה מזמן להתקיים.
מי מהשטיינים לא צעק ״אמא תגידי לה״ לפני שידע לבטא את שמו? וממילא נפלו הצעקות על אוזניים שנהיו עמידות ואטומות מיום ליום. שישה ילדים, תריסר נחיריים, שישים אצבעות, שש מאות ״אמא תגידי לה״ ביום.
בוקר בוקר הלכה אמא לפנינו, רצועת הילקוט שלה חורצת קו בבשרה, אבא לפניה, רוכס את מקטורנו שלא ייגעו דשיו במתכת הלחה, מוציא מגב קטן מתא המטען, מתווה תלמים מנוגבים בשמשה, ובינתיים בולע אותנו הסובארו אל המושב האחורי, שנטבעו בו כבר השקעים של עכוזינו הקטנים. כשנהיינו שישה הם קנו סטיישן יד שנייה, כי שישה ילדים לא נכנסים בפרייבט ממוצע. כאילו שבסטיישן הם כן. חני ונעמי ישבו באמצע, שרה ואני בצדדים, ומולי על הירכיים הרזות של חני, מוקפץ מברכיה המחודדות, מוזנק וצונח, ופיקות ברכיה חובטות בישבנו. היא צחקה, והוא התרומם מעליה כאילו אין לו משקל, בבואתו המבוהלת במראה הפנימית, והכיפה הבוכרית ניתקת מראשו ונוחתת. קערות צמר בוכריות, זה מה שחבשו אז הבנים בחצר המשותפת, רק אלה יכלו להכיל את הגולגלות הקטנות בטלטלות האופניים, הכדור והמכות.
שמלה אחת היתה לה, לאמא, או שהיו לה עשרים שנראו אותו דבר, כשיגיע תורי אשאל אותו אם הפרחים בשמלת התמיד שלה היו כחולים. הוא ישאל בביטול מה זה משנה, שמלה, פרחים, צבע, בליל זוטות טפל, לא חבל על הזמן?
אתה רופא, מולי, יש לך מיקרוסקופ משוכלל, פגשת פעם תא, שן, ציפורן, שערה, שהזיכרון לא פעפע לתוכם? הפרחים בשמלה של אמא, אם זה לא חשוב אז למה זה לא מרפה, נטפל ורוחף סביבי כמו יבחוש, מגרשים אותו והוא קל מהדף תנופת היד. מוזר? לא אכפת לי, כשיגיע תורי אשאל אותו.
״זה באמת חשוב לך?״ יחייך ויביט ברצפה או בחלון או במה שלא יהיה, העיקר לא להביך.
״זה מטריד אותי,״ אגיד. כאילו אין לי עכשיו דאגות דחופות, שאין להן זמן לצבור זיכרונות משלהן. הוא ילחץ אגודל לשורש האף, ינסה לדלות ממרתפי המוח שמלה אחת שהתקמטה תחת מטען הימים והררי השמלות שראה מאז, כאילו יש לו שם מתג שישלוף את השמלה שהתנפחה מעל שוקיה בבקרים של תשרי. עזוב, מולי, הפרט הזה נחות ושולי כמו כל ריס מהריסים שנובטים מעפעפיך, שכשלעצמו אין לו קיום, עד שהוא נתקף דלקת פתאום, מאדים וכואב ומבליט את היותו.

מירה מגן (נולדה ב-1950) סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005.

נולדה בכפר סבא להורים יוצאי הקיבוץ הדתי. שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי, שם הכירה את בעלה שייקה מגן. את ספריה החלה לכתוב כאשר עבדה כאחות בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. 
כתיבתה מתאפיינת בפיוטיות נוגה ומרבה לתאר את המצוקה שבחיים מצדדים שונים. הידע המקצועי שלה משתקף בספריה השונים כמו "בשוכבי ובקומי אישה" ו"פרפרים בגשם". הרקע הדתי שלה בא לידי ביטוי בספריה: "כפתורים רכוסים היטב", שעליו זכתה בשנת 1988 בפרס קרן אולשוונג, ו"אל תכה בקיר". אחדים מספריה תורגמו לגרמנית. 
מגן בוגרת מדעי ההתנהגות וסיעוד, ועסקה בהוראה וסיעוד.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 53 עמ' מודפסים
אח ואחות מירה מגן

״בואי מו, תני רגע את היד הקטנה שלך,״ אמר לי גבר אחד.
למה קטנה? חשבתי, בינונית, יד רגילה לגמרי לאישה בגילי. ונתתי לו לרגע את ידי, ומשם הכול התחיל. אילו היו לי ידיים ארוכות כמו של מולי, החיים היו נמשכים כמו שהם, ולא הייתי יושבת כאן עכשיו.
אם יעבור עכשיו מישהו בפרוזדור הזה, יגיד לי: גברת, את הכלב תשאירי בחוץ.
איזה כלב? אגיד, הגוש השחור הזה שרובץ לידי - זו מועקה, מה לעשות שהיא נאמנה כמו כלב והולכת אחרי לכל מקום.
ומולי, מכל השמות שניתנו לו ושנתן לעצמו, בחר לרקוע ״דוקטור מולי אבן״ במלבן הנחושת שעל דלתו. כשיפתח את הדלת יראה אותי. ועד שיפתח, מה יועיל לי שאתקע אצבעות באוזניים, כל מקום יש לו הקולות שלו, ברז נפתח, מילים של גבר, של אישה, נקישת כלי נירוסטה. וכל מקום יש לו המעשים שלו, אישה מתירה רוכסן, קושרת שרוך, רוכסת כפתור, מותחת גרב, נושמת עמוק בפה סגור.
כל מקום יש לו הקולות שלו? כך חשבתי פעם, עד שבקע בכי חצוצרה ברחוב בן יהודה ותפס אותי לא מוכנה. בין בית המרקחת לחנות הנעליים, ביד אחת ביגוניות שקניתי, בשנייה שקית ניילון עם ענבים ומלון, אחר כך כאבו לי הידיים והנחתי על המדרכה. איש עמד שם, מואר בפלורסנט של חנות הנעליים, כופה על החצוצרה שלו ניגונים של מולדת זרה בשביל להתקיים, צווארו מנוקד זיפים בני יום ומטפחת רפויה קשורה עליו. ״אדמה אדמתי,״ בכתה החצוצרה, מתגעגעת לאדמה אחרת, לא שלי. הרבה זמן עמדתי שם, וכשהחלה המיית ״ימים לבנים כמו בקיץ קרני החמה״, חיפשתי בארנק מטבע, ואמרתי לעצמי שלא אטיל אותו, ולא אשמוט, רק אכרע ואניח ברוך, שלא תישמע נקישת נפילתו ופגיעתו במטבעות האחרים. התכופפתי כולי, כאילו אני קדה, עד שנגעתי בבטנה של מזוודת החצוצרה והרפיתי מהמטבע לאט, שלא יצנח, שלא יידרדר מדי, שייפרד ממני במתינות, בגלישה רכה, ופתאום נקרעו הימים הלבנים, והוא אמר לי: ״גברת, הידיים שלך זה משהו מיוחד.״ אספתי את ידי, את השקית ואת הביגוניות, והתכוונתי ללכת ולא הלכתי. מה מיוחד בידיים שלי, חשבתי, ציפורניים מכורסמות, טבעת נישואים שנתן לי עודד שאשים על הקמיצה, ואני עונדת אותה על הזרת, וחוץ מזה? כלום, ולא יכולתי עוד לשאת את שלוות בדידות גדולה והלכתי, ושמעתי חלונות פתוחים לרווחה הולכים בעקבותי, וידעתי שפנה להביט אחרי.
שלוש יושבות אתי עכשיו על יד דלתו של מולי ומחכות אישה לתורה. רגליים ארוכות יש לזו שלידי, גרבי משי דקיקים, כשיגיע תורה יעורטלו רגליה ומולי יראה. יותר מעשרים שנה רואה דוקטור שמואל אבן־ שטיין רגלי נשים, חטובות, גלוחות או עם נבטי פלומה, מגוידות, נפוחות עקב, צנומות קרסוליים, מה לא.
פעם היינו נמוכים שנינו וראינו נשים עד גובה רגליהן, גם את אמא. בוקר בוקר הלכה לפנינו ברווחים שבין הפז׳ואים לסוברואים במגרש של החצר הגדולה, והרוח מתפיחה את שמלתה. לפניה צעד אבא, רווח של ״זכרת לנעול את הדלת?״ בינו לבינה, ומרחק צל אדם בינה לבין ששת תיקי האוכל המשתרכים בתהלוכה אחריה.
״מה אתכם? אתם חולמים או מה?״ הפטירה אל כרית הבד המרפדת את כתפה, לא מצפה שנשיב לה. בתשרי פרשו הרוחות את שמלתה כמו שמשייה ובחשוון כבר קמצה ידה על הבד. היינו אז בגובה תלוליות הבשר שהתעבו מעל הגומי של גרבי הבז׳ שלה. פעם, כשלא קמצה ידה, ראינו לה חבורה כחולה בגודל מטבע של חצי שקל ומולי שאל ממה נהיה לה הכחול הזה, כאילו לא היתה לו בעורו מפת חבורות משלו שקועקעה בחודי הרהיטים הצפופים. גם הוא, גם אני, גם כל הארבע האחרות, מי לא ניגף אז בזווית של השולחן הנמוך בסלון, בכוננית של הפמוטים, במזנון? צנום וגמיש כתולעת, צמצם עצמו, כינס צלעותיו והבליע את סרעפתו בין הכיסאות, הספות והארונות, שולח כפותיו לפניו, עור בעד עור. שרה, שאגנה התאגס טרם זמנו וירכיה רחבו, עברה בין הרהיטים בצדודיתה, ונעמי התהלכה ביניהם וידיה על ראשה.
עוד מעט יפתח את הדלת ויראה אותי, ואני, מה אגיד לו ? תראה מולי, הכול קרה בגלל איש אחד שביקש לראות רגע את ידי? אתה הרי יודע שהיתה לי ערגה שהלמה אותי כל כך, מין געגוע נוגה שתמיד הושב ריקם, וכבר למדתי לחיות אתו כמו עם קוצר נשימה, הגעגוע לא דועך ואני לא מובסת, ופתאום חצוצרה, ו״בואי מו, תני רגע את היד הקטנה שלך״. מי קרא לי פעם מו? מי התבונן אי פעם עם כל הפנים שלו ביד שלי, עד שנשימותיו נכנסו לי מתחת לציפורניים?
גם מולי יודע משהו על ערגות. האצבע שהוא משחיל עכשיו בנבכי נרתיק מפולש למשש רחם מוקטן או מוגדל, מוצק או בלוי, שוטטה שנים בעמקי נחיריו, כאילו מאז ומעולם נזקקה לאפלולית חמה ולחה של מחילת בשר פעורה.
״מה אתה חושב שתמצא שם?״ נזפה בו אז חני ושמטה את אצבעו מחוטמו הקטן, והוא התגונן בכלום שהיה לו: ״אמא תגידי לה,״ ואמא לא אמרה לה, והניחה לו למולל על אצבעו את תנובת נחיריו הקרושה. חני עוד היתה נוקשה וצרה כמו צינור, קרסוליה דקים מכלונסאות הבמבוק שדהו סביב הדשא, שטוחה כמו נער ואורחותיה כבר אורחות אישה.
אורחות אישה, ביטוי היגייני ומהוגן, מחובר לסדר הטוב, עד שאורח הנשים הזה נפקד פתאום והופך להיות הסיוט שלך. כמה פעמים הלכת לשירותים לבדוק? מאה? מאתיים? עד שקלטת שזה זה, ואמרת למועקה שלך בואי, וגררת אותה לכאן. לולא התביישתי, הייתי מבקשת מהגברת שהכניסה עכשיו סוכרייה חמוצה לפיה שתיתן גם לי אחת, וגם הייתי אומרת לה מילה על מזג האוויר או על מה שלא יהיה, העיקר לא לשבת כאן ולשתוק. כשאני שותקת אני מרחמת על עצמי, ובהפוגות שבין הרחמים אני חושבת עליו, איך הוא עם כל הנשים העקודות לכיסא המפושק במרפאתו, איך הוא מתגונן מפני קסמו ומעוור עצמו מפני קסמן, איך שורה הגבר עם הרופא, ואיפה הוא נועל את ערגותיו, ואיך זה שהוא לא משתגע.
אני הבאה בתור, שלוש מחכות לו אחרי זו, שכיסאה צמוד לשלי מדיפה ניחוח דק של לימון עם דבש, יש לה נמשי גיל על הידיים, אבל רגליה ארוכות ושדיה זקופים.
לא התקשרתי מראש לתאם, אבל הוא רגיל לכבוש את מבוכותיו, ראיתי פעם איך בלם את גביניו שלא יתכווצו למראה מומיו של תינוק שהתערב בלידתו. האם נעמדה אז מולנו ברחוב עם עגלת תינוקה, הסירה את השמיכה מהעולל הנכה ואמרה: ״דוקטור, תראה כמה שזה נורא.״
״אי אפשר היה למנוע,״ אמר לה, ונגע בזרועה ושמר על רווח יציב בין גבותיו.
״אי אפשר היה? אי אפשר היה?״ צעקה, נועצת בו עיניים שחורות מזעם.
״לצערי לא,״ אמר, ידו על זרועה, וגבותיו, כמו יתר האברים בפניו, לא זזו.
נראה שאספיק עוד לכרסם ציפורן או שתיים עד שיגיע תורי, אם רק יפסיקו לרעוד לי האצבעות. חני היתה אומרת: ״תפסיקי לאכול את הציפורניים, אם את רעבה קחי לך ביסקוויט ותאכלי.״
חני? חני לא תגיד לי מילה, לכל היותר תצופף את צערה שלה, שיהיה לה מקום לאסוף אליה משהו מהצער שלי. חני כבר לא מתערבת בנחיריים ובציפורניים של אחרים, וגם ערכאת ״אמא תגידי לה״ חדלה מזמן להתקיים.
מי מהשטיינים לא צעק ״אמא תגידי לה״ לפני שידע לבטא את שמו? וממילא נפלו הצעקות על אוזניים שנהיו עמידות ואטומות מיום ליום. שישה ילדים, תריסר נחיריים, שישים אצבעות, שש מאות ״אמא תגידי לה״ ביום.
בוקר בוקר הלכה אמא לפנינו, רצועת הילקוט שלה חורצת קו בבשרה, אבא לפניה, רוכס את מקטורנו שלא ייגעו דשיו במתכת הלחה, מוציא מגב קטן מתא המטען, מתווה תלמים מנוגבים בשמשה, ובינתיים בולע אותנו הסובארו אל המושב האחורי, שנטבעו בו כבר השקעים של עכוזינו הקטנים. כשנהיינו שישה הם קנו סטיישן יד שנייה, כי שישה ילדים לא נכנסים בפרייבט ממוצע. כאילו שבסטיישן הם כן. חני ונעמי ישבו באמצע, שרה ואני בצדדים, ומולי על הירכיים הרזות של חני, מוקפץ מברכיה המחודדות, מוזנק וצונח, ופיקות ברכיה חובטות בישבנו. היא צחקה, והוא התרומם מעליה כאילו אין לו משקל, בבואתו המבוהלת במראה הפנימית, והכיפה הבוכרית ניתקת מראשו ונוחתת. קערות צמר בוכריות, זה מה שחבשו אז הבנים בחצר המשותפת, רק אלה יכלו להכיל את הגולגלות הקטנות בטלטלות האופניים, הכדור והמכות.
שמלה אחת היתה לה, לאמא, או שהיו לה עשרים שנראו אותו דבר, כשיגיע תורי אשאל אותו אם הפרחים בשמלת התמיד שלה היו כחולים. הוא ישאל בביטול מה זה משנה, שמלה, פרחים, צבע, בליל זוטות טפל, לא חבל על הזמן?
אתה רופא, מולי, יש לך מיקרוסקופ משוכלל, פגשת פעם תא, שן, ציפורן, שערה, שהזיכרון לא פעפע לתוכם? הפרחים בשמלה של אמא, אם זה לא חשוב אז למה זה לא מרפה, נטפל ורוחף סביבי כמו יבחוש, מגרשים אותו והוא קל מהדף תנופת היד. מוזר? לא אכפת לי, כשיגיע תורי אשאל אותו.
״זה באמת חשוב לך?״ יחייך ויביט ברצפה או בחלון או במה שלא יהיה, העיקר לא להביך.
״זה מטריד אותי,״ אגיד. כאילו אין לי עכשיו דאגות דחופות, שאין להן זמן לצבור זיכרונות משלהן. הוא ילחץ אגודל לשורש האף, ינסה לדלות ממרתפי המוח שמלה אחת שהתקמטה תחת מטען הימים והררי השמלות שראה מאז, כאילו יש לו שם מתג שישלוף את השמלה שהתנפחה מעל שוקיה בבקרים של תשרי. עזוב, מולי, הפרט הזה נחות ושולי כמו כל ריס מהריסים שנובטים מעפעפיך, שכשלעצמו אין לו קיום, עד שהוא נתקף דלקת פתאום, מאדים וכואב ומבליט את היותו.