לגעת בפרויד בשתי מערכות

סיפור בדיוני פסיכואנליטי

 

לאחר שעברתי השתלמות בשיפור השפה הגרמנית - פרויד ראה בה שפה מדעית חשובה, ואמר לא פעם כי הגרמנית עבורו היא השפה הראשונה - ניגשתי למבחן. עברתי אותו בהצטיינות. במקביל ובמרץ התחלתי בסדרת אימוני קוסמונאוטיקה, המתבססת על עקרונות תורת היחסות. לאחר ניסוי מורכב הצליחו המדענים לגלות את סוד המסע בזמן, למתוח חלל זמן מאחורי החללית ולכווץ אותו מלפנים. המומחים השכילו לדמות מציאות שבעזרת מערכת הנעה מתקדמת מאפשרת לטוס בחלל במהירות בלתי נתפסת. בדמיוני ראיתי את החללית מכוונת בקו ישיר לתחילת המאה עשרים. לחללית היה מפרש שמש העשוי מחומר פלסטי מצופה באלומיניום, "מיילאר", הקולט את האנרגיה הנדרשת המוקרנת באמצעות האור. על גג הצלחת ניצב מתקן היורה קרן לייזר רבת עוצמה, מובנה ומכוון לחיפוש תדרים המנתבים קיצור דרך ביקום למעבר המכונה בשם "חור תולעת". את קורס הטיס ואת לימודי התעופה בחלל הזמן סיימתי בהצלחה, והוענקו לי כנפיים במסדר המפקדה הקוסמית.

 

בגמר ההכנות נכנסתי לחללית, התיישבתי בתא הצר, מקופל בתנוחה עוברית ומוכן לטיסה מכרתים לאמריקה. מועד הטיסה נקבע לתאריך 01.09.2009 הלוך ושוב, מאה שנה לאחור. יצאתי לדרך, והחללית המריאה וחצתה שנות אור.

שמעתי חבטה. הצלחת נחתה אי שם ופגשה בקרקע. התעוררתי משינה עמוקה, בתאריך 01.09.1909 ובצומת דרכים, בקרחת קטנה ליד חורשת עצים, בסביבה לא מוכרת. השתחלתי מהתא והסתכלתי מסביב. סימן הזיהוי היחיד היה שלט עץ: WORCESTER. קראתי את האותיות שהעידו על הימצאותו של פרוור עירוני קרוב. הרגשתי אבוד. מה אני מחפש בפינה נידחת בסוף העולם של תחילת המאה?

צעדתי עד שראיתי מרחוק, על קו האופק, אזור בנוי. כשהתקרבתי מצאתי את עצמי בפרוור עלוב, מאוכלס בבתי מסחר מוזנחים ובמפעלי תעשייה שפלטו עשן מארובותיהם.

 

אני באתי כדי למצוא את פרויד. איזה קשר יש לפרויד ולבתי החרושת הללו? האם חלה טעות בזיהוי ובניווט במעמקי הזמן? ספק החל מכרסם בי. מעבר לכביש הבחנתי בשלט הכוונה ובחץ לכיוון הנגדי - BOSTON - ונזכרתי בכוכב העבר של קבוצת "בוסטון סלטיק", הכדורסלן האגדי והנערץ, לארי בירד.

אבל אני נפלתי למקום בשם ווסטר. מה יש כאן בחור הזה שקשור לפרויד? המשכתי ללכת לבתי העיר הקרובה. אולי נפלתי למקום הזה בטעות? לחש לי ההיגיון, אולי הדרך הנגדית לכיוון בוסטון היא נקודת היעד המקורית והמטרה האמתית? לא נותרה לי ברירה, בוסטון תחכה. תמיד אפשר לעשות סיבוב פרסה. הייתי בדרך לווסטר. "יהיה אשר יהיה", מלמלתי לעצמי והמשכתי.

כעבור שעת הליכה הגעתי לעיר עצמה. חלפתי בחוסר עניין על פני שורת בתי חרושת למתכת ולטקסטיל, ומפעלי בורסקאות לעורות מעובדים. רעשי מכונות המפעלים החרישו את אוזניי. אבק תעשייתי סמיך זיהם את האוויר אפוף העשן והספוג בריחות מעיקים. שוטטתי בתחושה רעה, ללא כתובת מוגדרת. ראשי כאב, עיניי צרבו ונשימתי כבדה. נפלתי לעולם של אי-ודאות. ברגע שבו כמעט נתקפתי בייאוש מוחלט, צדה את מבטי מודעה שהייתה תלויה על לוח מודעות בפינת רחוב. היו חתומים על המודעה נשיא אוניברסיטת "קלארק", מיסטר הול, ודוקטור פרויד. אורו עיניי ואנחת רווחה השתחררה מקרבי. לא אבדה דרכי. הייתי על סף דלתו של זיגמונד ידידי. תחושת ניצחון אפפה אותי. אכן, שוּגרתי לכתובת המדויקת.

"סלח לי, דוקטור זיגמונד, אבל יש אלוהים. הצלחתי לאתר את מיקומך. דבר לא יעמוד בדרכי אלייך", צעקתי. קראתי שוב ושוב את הכתוב במודעה:

 

במסגרת חגיגת העשרים לאוניברסיטת "קלארק", אנו מתכבדים לארח את אבי תורת הפסיכואנליזה - דוקטור זיגמונד פרויד מווינה - לסבב הרצאות בהשתתפות הפסיכולוגים הנודעים, האדונים קרל גוסטב יונג9 משווייץ ושאנדור פרנצי מהונגריה.

המפגשים יתקיימו בסמינר בן חמישה ימים, ויכללו סדנאות דיון החל מיום שלישי, 07.09.1909, ועד צהרי יום שבת, 11.09.1909.

דרושים מתנדבים לצורך ניסוי פסיכולוגי חדשני שייערך במהלך הסמינר, תוך הדגמה פומבית בפני סטודנטים.

לידיעת המועמדים, ידיעת השפה הגרמנית על בוריה היא תנאי הכרחי.

כתובת לפניות: הפקולטה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת "קלארק".

 

הרגשתי שהתכנית שלי לגעת בפרויד מתגשמת בינתיים כמתוכנן וללא דופי. דיברתי גרמנית רהוטה ובכך היה לי יתרון יחסי כמועמד מתנדב לניסוי. נותרה עוד משימה אחת, להתמודד בהצלחה במרוץ נגד הזמן, להצליח להיבחר כמתנדב. לא במקרה צנחתי שם. כוח עליון ניתב את דרכי.

בהמשך נודע לי שבארצות הברית, בקרב קהילת המשכילים, נחשב פרויד כוכב נערץ. אנשי האקדמיה באוניברסיטת "קלארק" הצנועה בווסטר מסצ'וסטס ותושבי המקום היו מלאי גאווה על שפרויד בחר להתארח דווקא במרכז האקדמי שלהם, והעדיף את האכסניה האיכותית והצנועה שלהם להפצת תורתו על פני אוניברסיטאות גדולות ומפורסמות יותר במקומות אחרים.

 

בעודי מנסה לעכל את מסעי לעָבָר, החלטתי לטייל להנאתי כדי להכיר את הרובע ההומה ושוקק החיים. החשתי את צעדיי בתקווה לאתר מקום להיאחז בו, או למצוא מישהו כדי לדלות ממנו פרטים על המקום, וכמובן ללמוד את אורחותיו. בחרתי להיכנס לרחוב צדדי, שם צד את מבטי מלון קטן ועליו שלט גדול באותיות מוזהבות - "מלון מקס". על משקוף דלת הכניסה ראיתי מזוזה, ולכן נכנסתי ללא היסוס. התמזל מזלי, ופגשתי את בעל הבית של אותו מלון, יהודי צנום ונמרץ חובש כיפה שחורה. הוא בחן אותי בעיניים כחולות טובות שעטפו אותי בתחושה תומכת, חמימה, ובעיקר נוסכת ביטחון.

"כולנו יהודים, ושמי דידי", הצהרתי, והוא חייך בשביעות רצון גלויה וקיבל אותי במאור פנים.

"מה בקשתו של יהודי?" שאל.

 

סיפרתי לו כי הגעתי במיוחד ומרחוק כדי לפגוש את דוקטור פרויד, ואני מבקש להתארח במלונו.

"כבוד גדול נפל בחלקך, לראות את הפסיכולוג הנודע, ובחלקי נפל הכבוד לארח אותך. כרגע יש לי אורחים בכל החדרים, אבל לא אשאיר אותך ללא חדר וארוחה. אל דאגה, נמצא לך מקום. תוכל להתאכסן בחדרון שמור הנמצא בקומת המרתף, ולקבל ארוחה חמה".

זכיתי להכנסת אורחים מושלמת, הכול תודות למוצאי היהודי ולשעוני השוויצרי, שהמארח לא הסיר לרגע את עיניו ממנו ובחן אותו בסקרנות. חשתי אי-נוחות ממבטיו שרמזו על חמדנות לשעון, ולבסוף הורדתיו מפרק ידי ואמרתי לו בנימוס כי אני מבקש להעניק לו אותו במתנה. בהתלהבות רבה הוא חטף מידי את ההמצאה שכמוה לא ראה מימיו, ועדיין לא נראתה כמוה בעולם. לשמחתי ולשמחתו באותם רגעים לא היה גבול.

לאחר מכן הציג את עצמו בשם מקס, ואני סיפרתי לו על המודעה שראיתי ברחוב, שעליה חתום דוקטור זיגמונד פרויד. למזלי, ידע מקס במה מדובר מקריאה בעיתון, וציין בפניי כי גם פרויד הוא יהודי, שנולד בשם שלמה למשפחה יהודית צנועה בעיר פרייברג במזרח גליציה. מקס סיפר לי בגאווה כי גם הוא יליד אותה עיר, וגר בה עד שהיגר לאמריקה. אמנם משפחתו של פרויד עברה לווינה עוד כשהיה ילד, אבל הגליציאנים הם גזע נבחר גם בקרב היהודים, וידועים בחכמתם ובערמתם, ולכן, אין פלא שהדוקטור עלה לגדולה והתפרסם בכל העולם התרבותי.

נראה כי מקס התמצא כמעט בכל דבר ועניין שהתרחש בעירו, ומאז היגר לאמריקה הצליח לבסס את מצבו הכלכלי ואת מעמדו. עוד סיפר לי כי בווסטר יש קהילה יהודית פעילה, רב ראשי, בית כנסת ובית עלמין. הוא גילה בקיאות וידע נרחב בנושאים רבים.

מקס החביב היה כה מאושר מהשעון, עד שהציע לסייע לי ברצון וללא תשלום, נענה בחיוב לכל בקשה שביקשתי ועזר לי ככל הנדרש. הוא הציע לסייע לי במכתב לפרויקט הטיפולי. מקס שקד על ניסוח נכון של מכתבי, הקפיד בברירת המילים, בהגהה, והחליט כי כתובת בית המלון תהיה גם המען לדואר חוזר.

כשישבנו לנסח את המכתב, הגיע מחלק העיתונים ומסר לו את העיתון היומי. מקס סיפר בהתלהבות כי לפי הפרסום בעיתון, אוניברסיטת "קלארק" חוגגת עשרים שנה להיווסדה. האוניברסיטה עלתה לגדולה מאז נתמנה ג' סטנלי הול לנשיאה, והקים בה חוג לפסיכולוגיה שנחשב למוביל בתחומו. מר הול שקד לבנות מוסד אקדמי המתמחה בכל ענפי תורת הנפש. בכותרת הראשית של העיתון היומי שהקריא מקס בגאווה, דווח כי ג' סטנלי הול שכנע את פרויד להגיע במיוחד מווינה לאוניברסיטה למשך שבוע ימים, והדוקטור יבוא בעוד שבוע לסדרה של חמש הרצאות בשפה הגרמנית. המטרה המוצהרת של הול הייתה להעלות את קרנה של "קלארק", ולפרסם אותה כמוסד מוביל בפסיכולוגיה בארצות הברית. עוד נודע לי דרכו כי הנשיא הול יארח את הפסיכולוג מווינה בביתו בכל תקופת שהותו בווסטר. שיערתי כי מודעת הדרושים תואמה ביניהם מראש כחלק מהצגת התכלית המשולבת במסגרת הרצאותיו. מאוחר יותר נודע לי כי העיר רחוקה רק כארבעים מייל מבוסטון הגדולה והמפורסמת.

חלפו ימים אחדים מרגע הגעתי למלונו של מקס ומהסכמתי להתנדב למחקר. ערב אחד יצאתי מחדרי להתבונן בירח המלא, לפתע הופיע מקס בסערה. הוא קרא: "דידי, דידי", אחז בזרועי והגיש לי מכתב מעוטר בסמל האוניברסיטה. נרעש ונפעם החזקתי בידיי הרועדות את הקלף המודפס. שפשפתי את עיניי והקראתי בקול את הכתוב:

 

אנו שמחים להודיעך כי נבחרת להשתתף כפציינט במחקר חדשני, שיתבצע בידי גדול הפסיכולוגים, מייסד תורת הפסיכואנליזה, דוקטור זיגמונד פרויד. כדי למנוע אי-הבנות ולמען הסר ספק, הנך מתחייב לענות על הדרישות המפורטות להלן:

[1] הסכמתך מראש לוויתור מקיף על זכות היסוד לסודיות רפואית.

[2] הסכמתך מראש לשיטת טיפול הממוקדת בחשיפה נפשית פומבית.

בכפוף לאישורך, הנך מוזמן למפגש הטיפולי שיתקיים ביום חמישי, 09.09.1909 בשעה 11:00, בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת "קלארק".

 

נותרו יומיים עד לנגיעתי בחלום. תחבתי את המכתב עמוק בכיסי.

בלילה שלפני היום הגורלי לא עצמתי עין. עם עלות השחר קמתי במרץ, הצטיידתי בכריך גבינה שתחב מקס למעילי ויצאנו יחד ללב העיר. עליתי על כרכרה שארגן לי מקס, הוא גם שילם עבור הוצאות הנסיעה, שוחח עם בעל העגלה ותיאם את הובלתי עד לשער האוניברסיטה. באותו זמן הרגשתי שהוא התגלמות מזלי הטוב, נעזרתי בהשגחה הפרטית שלו. התחברתי בהנאה לצינת הבוקר, לרעש גלגלי הקרון ולשעטת פרסות הסוסים. הגעתי למקום הנכון במועד. הכרכרה עצרה סמוך לאוניברסיטה. הודיתי בכל לבי לאיש החביב שנהג במרכבה, ובאדיבותו סייע לי לצאת מתוכה. בחיל וברעדה צעדתי לשער הקמפוס, שם קיבל את פניי שוער גבה קומה, לבוש מדים שעליהם כפתורי כסף ולראשו כובע מצחייה. האיש הורה לי בידו לעצור, ואני הצגתי בפניו את המכתב שבידי. השומר הפך את המסמך מצד לצד, בחן אותו בקפידה וכיוון אותי לבניין מרשים, מחופה בלבני שמוט אדומות. על הקיר בחזית הבניין נקבע שלט גדול - "הפקולטה למדעי הפסיכולוגיה". התקדמתי צעד אחר צעד, נבוך וחרד, עד שניצבתי בפתחו של אולם כנסים מרשים. על במה גדולה מקושטת בפרחים צבעוניים ניצב פודיום ועליו סמל המוסד. משני צדיו ניצבו שני דגלים, דגל ארצות הברית ודגל האוניברסיטה. כרזה בולטת נתלתה מעל הבמה: ברכות לרגל חגיגות עשרים שנה "לקלארק".

המקום היה צפוף ומחניק. אנשים המתינו לתורם להיכנס. באולם המלא עד אפס מקום היו סטודנטים לפסיכולוגיה, מרצים וחסידי פסיכואנליזה, כולם דרוכים בציפייה מתוחה למופע.

הצגתי את מכתב התשובה שבידי לסדרנית רזה, זקופה וחמורת סבר, שחסמה בגופה את דלת הכניסה לאולם. במרכז פניה התנוסס אף נשרי טורף, ועיניה - עיני חתול חשדניות. שֵׂערה היה אסוף בצורת כדור ומבטה חורש רע. היא הסתכלה עליי, עיינה במכתב בארשת חשיבות וביהירות, ובקול מצווה דרשה ממני להמתין בצד. דקות ספורות שנדמו בעיניי כנצח, צעדה בצעידה צבאית נוקשה לעבר הבמה, ניגשה לממונה עליה, מסרה לו את מכתבי והצביעה לעברי. האיש קרא את הכתוב, ביקש ממנה להחזיר לי את ההזמנה, נופף לעברי בידו וסימן לי להתקרב לקדמת הבמה.

עולם הפוך, הרהרתי, אוניברסיטה נוצרית מארחת דוקטור יהודי, המתכחש לאמונה באלוהים ומייצג מהפכה תפיסתית של החברה האנושית. הדוקטור היהודי טוען כי הדת היא המצאה אנושית, ונבראה לשמש מנגנון הגנה מחרדות בני אנוש ומפחד מאיתני הטבע.

את המכתב שמרתי לעצמי וצעדתי לכיוון הבמה. קול נרגש של כרוז הדהד בחלל:

"אני מתכבד להזמין את החוקר הענקי, את הפסיכולוג הנודע, את דוקטור זיגמונד פרויד".

הקהל קם על רגליו וקיבל בתשואות רמות את המהפכן הדגול, שעלה על הבמה במלוא הדרו. הדוקטור ניצב זקוף וגאה, מראהו אצילי ומרשים. שֵׂער ראשו היה קצר ומטופח עם שביל בצד, את סנטרו עיטר זקן מסודר ומהוקצע, מבטו היה חודר ועיניו חכמות ומהפנטות. עניבת פרפר שחורה עיטרה את צווארון חולצתו הלבנה המעומלנת. חליפתו הייתה מהודרת בגוון אפור, ועל חזהו עטה מקטורן שחור ומכופתר. שרשרת כסף עדינה של שעון השתלשלה מהכפתור השני במקטורנו לכיס המקטורן. שרוולי חולצתו בצבצו ונחשפו חפתי כסף נוצצים. בידו הימנית החזיק סיגר עבה, ולהשלמת התמונה חסר היה רק כתר לראשו.

חלום חיי התגשם. הגעתי לאיש שפתח את החלון לסודות החיים, לצופן הבריאה. אין אדם בחברה המתקדמת שלא שמע את השם פרויד כמי שהציב רף גבוה להבנת הנפש. פרויד בחר מקום צנוע ואיכותי להפיץ את מורשתו. החוג הנוצץ האקדמי באמריקה לא משך את לבו. לוּ רצה הדוקטור להתנפח כטווס, היה עליו לרמוז בקריצת עין על רצונו להתהדר בכתר מלכותי, ולקבל מעמד רב יוקרה כמרצה באוניברסיטה יוקרתית כ"הרווארד". זיגמונד פרויד בחר במכוון, כשותף לרעיון וכחבר לדרך, באדם מיוחד, בנשיא האוניברסיטה ג' סטנלי הול, שהניף את דגל הפסיכולוגיה לראש התורן ב"קלארק", גילה פתיחות מדעית לשיטות מחקר חדשניות ולחזון פורץ דרך.

הסתכלתי על מר פרויד בהערצה. באותם רגעים, זקוף מאחורי הפודיום, הסיגר בפיו, דומה היה בעיניי לאל יווני. הוא סקר את הקהל בקור רוח ובעניין. במבטו הקיף את כל פינות האולם, בחן בעיניו כמעט כל איש. בצד הבמה עמד מתורגמן מגרמנית לאנגלית. לאחר כמה רגעים של דומייה שבהם, ככל הנראה, עמד על טיבו של ציבור הנוכחים, פנה בקול מהדהד, בגרמנית, למאזיניו בשאלה:

"מי מכם התנסה בעבר בשיטות ריפוי כלשהן לתופעות חולניות בחיי הנפש?"

שקט מביך שרר באולם. פרויד לגם מים מספלו בעודו אוחז בידו את הסיגר. הוא הרים את קולו, ספק שואל ספק קובע:

"יודעים אתם כי ההדחקות הלא מודעות הן שורשי התסביכים שלכם. עליכם לדעת ולהפנים עובדה הקובעת נחרצות כי המיניות והתוקפנות היצרית מתפתחת כבר מלידתכם".

כאן עצר בדבריו והחל לטייל הלוך ושוב על הבמה, מקשיב לתרגום האנגלי.

"זכרו את דבריי ורשמו אותם על לוח לבכם. כדי לרפא את חיי הנפש של האדם, אנחנו פועלים בשתי דרכים: האחת היא שיטת ההיפנוזה, שהשפעתה לטווח קצר ויכולתה מוגבלת; הדרך האחרת, הבדוקה והיעילה יותר לטווח ארוך ונמשכת זמן רב יותר, היא שיטת הטיפול של קשר אסוציאטיבי.

בנקודה זאת הרגשתי כאילו השמים נפלו עליי. הוא הצביע לעברי באצבע צהובה מעישון. עיניו לא משו ממני במשך דקה ארוכה. הוא התקרב לשפת הבמה, פנה שוב לקהל, ואמר בקול דרמטי:

"באולם הזה נמצא אדם שהסכים להיות פציינט לדוגמה, ולהיחשף בפומבי בפני הציבור המלומד. אמחיש באמצעותו את השיטות החדישות ביותר שקיימות בעולם בתהליכי טיפול ובריפוי עמוק, פסיכואנליטי. לפני שאזמין את המתנדב לעלות לבמה אקדים ואומר כי אינני מכיר אותו כלל, ואין זה חשוב כלל לדעת מי האיש ומה שמו. מדובר בבן אנוש, יצור אנונימי שהסכים לצורך הטיפול לוותר על זכות הסודיות. נתעלם מכל קשר אישי ורגשי ביחס אליו. בתהליך הטיפול אין תרומה משמעותית להתחשבות אישית. לפיכך ניצמד אך ורק לעקרונות האובייקטיביים שיהיו כלי טיפול לריפוי הזר שנמצא כאן, והמיועד לאבחון פסיכואנליטי".

רגליי רעדו. הדוקטור התייחס אליי כאילו אני חיית מעבדה. ציפיתי ממנו לגישה אישית ולהבנת מצוקותיי, ליחס חיובי, חם ואוהד, אך ברגע הקריטי, שהיה אמור להיות גם אינטימי, הפך המפגש בינינו לקר ומנוכר. אני חסר כל חשיבות בעיניו. התקווה שהוא יכבד אותי כפי שאני מכבד אותו נמוגה. "יצור אנונימי", הוא כינה אותי. הרגשתי באותו רגע כאדם העולה על המוקד בהתנדבות ומניח את ראשו, מרצונו החופשי, על סדן הגיליוטינה האנליטית. בטרם הספקתי לעכל את חוסר התמיכה שהפגין כלפיי, ראיתי כי על הבמה ניצבת ספה, לצידה כיסא וחמש מדרגות מובילות לבמת התלייה. הנגיעה בחלום נמצאה במרחק אפס ממני, הנה זה בא... ודווקא אז נתקפתי בייאוש וקיפאון השתלט עליי. חשתי כבול עץ, מוכה הלם.

פרויד, שככל הנראה הבחין במצבי, הושיט לי את ידו השמאלית, זאת שלא אחזה בסיגר, אחז בזרועי חסרת התחושה ובדחיפה עדינה הוביל אותי לספה והורה לי לשכב עליה. כשנשכבתי אמר לי:

"שלום לך, איש. תנוח רגע קט, תירגע ונסה להשתחרר. להצלחת הטיפול חשוב שהגוף שלך יהיה רפוי וללא מתח. נסה להרחיק את מחשבותיך המטרידות. היכנס לתחושת שלווה ושקט באין מפריע, ללא מעצורים. שכח מדרישות החברה, תתעלם מנקיפות מצפונך. זכור, חוקי המוסר אינם מגבילים אותך, וכללים נוקשים של סדר חברתי אינם חלים עליך בעת הטיפול. הציבור מתבקש לא להפריע ולהימנע מקריאות ביניים".

חלפו הדקות.

"אתה מוכן?" שאל שאלה סתמית, לא המתין לתגובתי וענה במקומי, "אתה מוזמן לספר לי על עצמך, אבל תתייחס בתשובותיך לשאלותיי בלבד".

יחסו הבוטה ודבריו נטולי הרגש קוממו אותי. החלטתי אינסטינקטיבית להקשות עליו. אהיה גס ובוטה בצורה מופגנת. יחס גורר יחס, אמרתי בלבי, אלמד אותך לקח, דוקטור. אראה לך מי מבין שנינו יצור אנונימי. תתכונן להצגה מעולם אחר. לאחר הריאיון אִתי אתה תזדקק לטיפול נפשי. מחשבותיי נגדעו. קולו של פרויד העיר אותי מהרהורי האכזבה והתסכול. ברגע אחד, בלתי צפוי, סר חִנו של פרויד בעיניי. הערצתי אליו התפוגגה כלא הייתה, ובו ברגע גמלה בלבי החלטה לנקום בו.

פרויד הביט בי במבט חודר. כעבור רגע ממושך של שקט מתוח, התקרב לכורסת הפסיכולוג ופתח בדרך הטיפולית בשיטת ה"תסמיך" שהציג קודם לכן.

פרויד: "אני מבין שאתה שולט בשפה הגרמנית. אני חוזר ומדגיש כי עליך להסתמך על הזיכרון. לתשומת לבך, יש תרגום לאנגלית, נאפשר למתורגמן לומר את דברו. ובכן נתחיל".

הוא הצית סיגר חדש בגפרור שהחזיק באצבעותיו החומות מעישון. העשן המיתמר צרב את נחיריי ובחילה מסירחון קטלני שננשף ישירות אליי תקפה אותי. אכן, כגודל הציפייה ממנו, כך גודל האכזבה.

פרויד: "ובכן נתחיל. מה מזכירה לך המילה 'מים'?"

אני: "ברֵכת שחייה". פרויד הביט בי בתימהון ושאל:

"מה זה? מה עושים שם?" הוא הביט בי מקרוב ואמר: "אתה עדיין מתוח. עליי להזכירך שהשיחה בינינו חופשית. מה קורה בברֵכת השחייה?" חזר על השאלה בניסוח אחר.

אני: "מתרחצים ושוחים במים".

פרויד: "אתה כנראה מתכוון למרחצאות. ומה מזכירה לך המילה 'ברֵכה'?"

אני: "חוטיני". פרויד כיווץ את מצחו.

"מה זה חוטיני?"

אני: "זה בגד ים זעיר עשוי משני חוטים. חוט אחד נכנס לחריץ שבין שני חלקי עכוזה של האישה ומכסה את הפות שלה, והחוט השני מחזיק את הכיפות שמכסות את פסגות שדיה".

ארשת תימהון והלם הייתה על פניו של פרויד. הוא ניצב מולי כמי שכפאו שד, מופתע ממהירות תשובתי שטופת הזימה והבלתי צפויה. הוא השתהה מעט, ולאחר שהתעשת פנה אליי בחשדנות:

"אם הבנתי אותך נכון, אמרת שהחוטיני חודר לחריץ בעכוזה של האישה?" הקהל הגיב בקריאות נרגשות.

"השלב האנאלי", נשמעה צעקה בחלל האולם. פרויד פנה לקהל:

"נא לא להפריע. התאזרו בסבלנות. בסוף התהליך הפסיכואנליטי ננתח את הקומפלקסים של המטופל, נסיק מסקנות ונסכם את התהליך המחקרי". הוא פנה אליי שוב:

"ניגש עכשיו לצרור של שאלות גירוי, ותגובות בזק שלך. אמרת שיש שני חוטים. הסבר לי, מה תפקיד החוט השני של החוטיני?"

אני: "הוא מחזיק את הכיפות של פסגת השדיים".

פרויד: "השדיים של מי?"

אני: "של התיירות. כמו החתיכה הרוסייה, למשל".

פרויד: "מניין לך שהשדיים האלה מרוסיה?"

אני: "ישבתי קרוב לאישה שדיברה ברוסית. היא הייתה יפהפייה, מדהימה וסקסית". פרויד קימט שוב את מצחו, הרהר לרגע ושוב פנה אליי:

"היכן נולדה אמך?"

אני: "ברוסיה".

"תסביך אדיפוס", נשמעו קריאות באולם. פרויד הרים את ידו להשתיק את הקהל וביקש שוב להימנע מקריאות ביניים.

פרויד: "מה אתה רואה בברֵכה מלבד החוטיני?"

אני: "המון ציצים".

פרויד: "מה זה ציצים, ואיפה ראית אותם?"

אני: "הכוונה לשדיים. מכנים אותם גם בשם 'ציצים'. ראיתי אותם על הדשא. שדיים מכל הסוגים, המינים והגדלים במידות A/B/C/D".

פרויד: "מה הסיפור הזה של האותיות, ומה הציצים עושים על הדשא?"

אני: "האותיות מסמנות שדיים לפי הגודל, מקטנים עד ענקיים. הן משתזפות על הדשא בשמש".

פרויד: "של מי השדיים, הציצים הללו, שנשרפים בשמש?"

אני: "של רוסיות, צרפתיות, הונגריות, איטלקיות. את אלה שמעתי מדברות. אבל בטוח שיש גם אחרות. אין זוג שדיים ששווים בגודל לזוג אחר. יש זקופים ויש נפולים, גם פיטמה אחת לא דומה בצורת שלה לזאת שלידה".

פרויד: "מלבד השדיים של אימא רוסייה שלך, שבעיניך היא סקסית מדהימה, למי מהנשים מלבדה אתה נמשך במיוחד?"

אני: "לנערות המקהלה המחוללות הארוטיות".

פרויד: "לא הבנתי, תסביר".

אני: "אלו הן חתיכות המנענעות את העכוז, הבטן, הציצים, ומלהיבות את הקהל בקריאות עידוד".

פרויד: "אתה מתייחס לאישה כאל 'חתיכה', חתיכה של מה? מדוע? האם אתה כועס על הנשים?"

אני: "כועס מאוד, כי אין לי סיכוי להכניס אותן למיטה. הצצתי לעמנואל בזמן שהתכופפה אליי וראיתי את הפטמות המזדקרות שלה. אני בטוח שהיא רכנה בכוונה כדי לגרות אותי".

פרויד: "ספר לי עוד על החלומות והפנטזיות שלך".

אני: "הפנטזיה שלי היא להשתתף בסרט פורנוגרפי עם שתי חשפניות עסיסיות בעלות ציצים ענקיים. אני חולם לחדור אליהן במגוון רב של תנוחות, כולל התנוחה המיסיונרית השגרתית, להכות אותן מכות נמרצות באחוריהן ולשמוע אותן צועקות ומתחננות לסיבוב אורגזמה נוסף". פרויד נראה המום:

"באיזו שפה אתה מדבר? מה זה סרט פורנוגרפי? אתה מפנטז לזיין אפילו מיסיונרית?"

אני: "כן. בכל תנוחה אפשרית. אגב, כשמצלמים כוכבי פורנו מזדיינים, לפעמים מככב שם למשל גבר עם איבר מין ענקי. כל אחד יכול לראות את הסרט בקולנוע. החלום שלי הוא להתפוצץ על עמנואל, החתיכה הטהורה, כביכול, שהחזיקה את ידי בקדושה ואחר-כך נטשה אותי".

השתרר שקט מתוח. נראה כאילו פרויד בלע את לשונו. נבוך, הוא פסע מצד אחד של הבמה לצידה האחר, הלוך ושוב, שוב ושוב. הצלחתי, בלבלתי אותו. הרגשת סיפוק הציפה אותי.

פרויד: "הזכרת נערות מקהלה. האם כוונתך לנזירות ששרות תפילה בכנסייה? האם גם את עמנואל המיסיונרית הבתולה שהזכרת אתה חולם לבעול?"

אני: "הנזירות האלו, כולל עמנואל, הן בתולות רק באוזן. כל נערות המקהלה מביאות אותי לטירוף. אני מפנטז שהן עומדות מעליי עירומות בביריות שחורות ואני זוחל על ארבע כמו כלב, נובח וחוטף מהן הצלפות שוט בתנוחות סאדו מזוכיסטיות". עיניו של פרויד נפערו לרווחה. הוא ניסה לבלוע את רוקו, ואז הביט בי ואמר:

"אני מרגיש שאתה מאוד כועס, אתה מסתיר ממני אירוע חשוב שעורר בך דחפים של מיניות ותוקפנות. אל תעצור את רגשותיך. ספר לי עכשיו באופן חופשי את פרטי המקרה המייסר אותך".

נראה לי שפרויד זנח לרגע את שיטת התסמיך החופשי ועודד אותי לפרוק את רגשותיי ולשחרר באופן שוטף את מה שמעיק עליי.

אני: "אני מדוכא ופוחד שיקרה לי משהו רע. אני לא יכול לשכוח את אהובתי שנטשה אותי". פרויד נשם עמוקות, נשא עיניו לתקרת האולם, הניף את ידיו כמתפלל ופנה אליי בקול רחום:

"אבקש ממך לצאת להפסקה אל מאחורי הקלעים".

הרגשתי שבינתיים החוויה הטיפולית לא תרמה לי. הסדרנית הזריזה עלתה לבמה בצעדי ברווז מהירים והגיעה אליי כדי ללוות אותי למקום אטום ומרוחק מאחורי המסך. בתוך כך היא בחנה אותי בעיני החתול הרעות שלה, במבט מהול בבוז, בגועל ובתיעוב, כאילו הייתה מוכנה לטרוף אותי חי בו ברגע. המזוכיסטית הזאת בוודאי הקשיבה לכל משפטי הזימה שהעליתי במהלך ה"טיפול". מטרתי הייתה להגזים בתיאורי הסצנות היצריות, לבלבל ולהכשיל את זיגמונד פרויד, שהפך עבורי לאויב. הסדרנית הדוחה ראתה בי, ללא ספק, את חלאת המין האנושי. ראיתי אותה בדמיוני עומדת מעליי עירומה, בנעלי עקב ובביריות שחורות, מחזיקה בידה שוט מונף, מצליפה בי ומלווה את המלקות ביללות ובשאגות.

פרויד הצית סיגר נוסף בעודו מהלך אנה ואנה, מרוכז, הוא חשב על המטופל המדהים שהתגלגל לתהליך הטיפולי והפך להצגה הטובה בעיר.

בינתיים הסדרנית, כוכבת ה"סטאלג", נעמדה סמוך לדוקטור בארשת חשיבות. בתנועה סמכותית הצמידה את כף ידה לפיה ולאוזנו של פרויד כממתיקה סוד, וביקשה ממנו באדיבות להפסיק לעשן באולם.

"זה החוק ב'קלארק'", סיננה בלחש בין שיניה, "בגלל סכנת שרֵפות". היא הצביעה על שלט גדול וממוסגר שעליו היה כתוב בבירור: NO SMOKING. "הבנייה באולם עשויה מעץ", מלמלה בצדק לעברו.

"מה הסיפור שלך, גברת חוק?" ענה פרויד. הדוקטור בחן אותה בבוז והמשיך לעשן. שמחתי לאידה. הסדרנית, פגועה עד עמקי נשמתה, הופתעה מיחסו המשפיל והמבזה של הדוקטור, והעבירה את תסכולה אליי:

"צא מהר אל מאחורי הקלעים ואל תעצור, סקס מניאק", פנתה אליי בטון מאיים, "אתה כנראה עוד ממשיך לפנטז כמו כלב מיוחם על הזונות שלך", סיננה וביד ישרה ואצבע חדה וארוכה סימנה לי את הדרך למבוך הנמצא מעבר לבמה. להשלמת התמונה, הושיטה רגל מתוחה ועצבנית ודחפה לעברי שרפרף עץ שעמד בפינה החשוכה.

"שב כאן ואל תקום", הדהד קולה הצרוד מתוך האפֵלה.

פרויד הושיט את ידו לעבר הקהל ואמר:

"יש בידינו דוח לסיכום ביניים. המקרה של המטופל הוא קיצוני. לפנינו פסיכופת בעל תסביך אדיפוס עמוק, החוזר לחוויית הילדות, כואב מאוד את הפרֵדה מאמו, אכול קנאה באביו, ובנוסף הוא חווה לאחרונה נטישה של אישה שאהב ושהחליטה להיפרד ממנו. הוא כועס, מחפש לנקום בה ובורח לעונג מיני חליפי עם מלאכית סקסית ששמה עמנואל, שגם היא נטשה אותו כמו אמו. הקומפלקס שלו גובר בגלל הציפייה לעונג שהכזיב והתנפץ מול עיניו. היצור האומלל והנטוש הזה חשב לתומו כי אותה עמנואל תסיח את דעתו מאמו ומחברתו לשעבר ותשכיח את כאבו. המטופל עבר טראומה כפולה ומכופלת. פרֵדה מאמו בילדותו, ומצעירה יפהפייה מושכת, שהלה מכנה אותה 'אלוהית', בבגרותו. זו תחושה איומה שצריך להכחישה ולהדחיקה. האנרגיה המינית פורצת אצלו כלבה בוערת. לסיכום ראשוני: המטופל שלנו חוזר לרגע הקשה של חרדת הסירוס והפרֵדה. האיש מגלה תסמינים ראשוניים של סכיזופרניה שמקורה בקיבעון שנוצר אצלו בתקופת הטרום אגו. בנוסף, מציאות חייו הטרגית בסביבה קשה ולא תומכת, ספוגה כישלונות וסטיות מיניות, רק מסבכת את מצבו. סטיות אלו מדרדרות אותו לשיאי תשוקה המגיעים עד לנשים המשרתות בקודש, בכנסייה, כמו נזירות ומיסיונריות. חולה הנפש מרחיק לכת עד לבית האלוהים כדי לפרוק את יצריו חסרי הגבולות במרדף אחוז טירוף, בחיפוש אחר עונג חליפי כפיצוי על הכאב והחסך בילדותו. בנוסף לתסמינים הסכיזופרניים, היצור האנושי הזה היסטרי, מנותק מהמציאות וחי בעולם שמעבר להיגיון, עולם שאינו קיים. הוא שקוע באילוזיות והלוצינציות בלתי נשלטות. יש לו הפרעות תפיסה וחשיבה, וחוסר אבחנה בין דמיון למציאות. מחשבה אחת מתקשרת עם האחרת בלי היגיון ובמהירות גדולה. לאיש העומד מולנו יש חוויות מכאיבות ששקעו אצלו עמוק, תופעה מוכרת, FLIGHT OF IDEAS במבט ראשון האיש נראה נורמלי. לפנינו דמות מטעה של איש מסוכן, המונע בדחף מיני של סקס בלתי נשלט ותוקפנות אלימה. משתחררים מתוכו יצרי חיים ומוות, שמכילים מערכת קיומית של עונג וכאב. בהמשך נבדוק אם נוכל לפצח את החידה של הישות הזאת בתהליך היפנוטי כדי לגלות מקור נפשי טראומטי". פרויד עשה אתנחתא קלה והמשיך:

"לפני שנתקדם, הפסיכולוגים קרל גוסטב יונג ושאנדור פרנצי ביקשו להתייחס לתהליך הטיפולי ולחוות הדעת שלי". לבמה עלה תחילה ק' ג' יונג השוויצרי.

"תסלח לי, מר פרויד ידידי, אבל לדעתי אתה מדביק למטופל תוויות חד-ממדיות. דבקותך הנחרצת בתיאוריה המינית ובמודל סדיר ומובנה של הנפש היא מצמצמת ואינה מביאה בחשבון מניעים וכוחות נוספים על אלה המצויים בלא מודע. יש דרכים נוספות להבנת הנפש, הקשורות לאותן פונקציות פסיכולוגיות של התחושות, האינטואיציה, החשיבה הלוגית, הרגש והאתיקה. לדעתי, לא ניתן להבין את עולמו הפנימי של המטופל רק דרך החוויות המיניות שלו. המסקנות שלי בקשר אליו שונות מהאבחון שלך. אני נוטה להאמין כי בנוסף לעקרונות שפירטתי, לפנינו דוגמה של ישות מעולם אחר, והיכולת שלנו לפענח את החידה האנושית הזאת מוגבלת. אני מזהה בנפשו ההיסטרית התאמה לתיאורית הארכיטיפים שלי, שפירושה שבנפש האדם טבועה תמונה כלל אנושית וקמאית של מאגר חוויות הנשמרות ועוברות מדור לדור. נפשו הסוערת של המטופל מסייעת ופותרת את התעלומה המסתתרת בתכני החלום שחלמתי לאחרונה. אני מודה לפציינט שהוכיח לי את הקשר בין חוויית חלומי למיתוסים של תרבויות הקדם. חוקרים גילו וחשפו צורות אמנות רב-צדדיות ומסתוריות הנעוצות בתרבות פולחנית פרימיטיבית מתקופת האבן של עמי ציידים עילאיים מיבשת אפריקה. מציורי הסלע דרך תחריטים טרום היסטוריים אנו למדים את סודות הנפש האנושית, שניהלה מערכת יחסי גומלין עם בעלי חיים ואלים כדי לשרוד ולהתקיים". יונג פנה לקהל בקול דרמטי:

"אספר לכם על החלום ששינה את החשיבה המדעית שדגלתי בה עד כה". הוא לגם מים, עזב את מקומו מעבר לפודיום והתקדם לקדמת הבמה.

"אני מתכוון להשמיע לכם, המשתתפים, בהשמעת בכורה, סקופ שלדעתי יעורר גלים בקהילה המדעית הפסיכולוגית העתידית, והוא קשור לחיזיון שנחשפתי אליו לאחרונה. בחלומי הייתי בבית בן שתי קומות, שקודם לכן לא הכרתיו. התברר שהיה זה ביתי. מצאתי את עצמי בקומה העליונה, במקום שבו היה מין סלון מרוהט בריהוט עתיק בסגנון הרוקוקו מהמאה השמונה-עשרה. הרהיטים היו בצבעים חדים ויציבים, מעוצבים בקווים אסימטריים ובקימורים מצופי זהב המצביעים על אורח חיים של האצולה, ואני הרגשתי נוח בהם. בתוך כך חדרה למוחי ההכרה שאינני מכיר את מראה הקומה התחתונה. ירדתי במדרגות לקומת הקרקע, שבה הכול היה עתיק יותר. הבחנתי שחלק זה של הבית מרוהט בסגנון המאה החמש-עשרה. הריהוט היה כבד והרצפה מרוצפת באריחים אדומים.

הלכתי מחדר לחדר והרהרתי: אני חייב לחקור את הבית כולו. הגעתי לדלת כבדה. פתחתי אותה וגיליתי גרם מדרגות עשוי אבן שהוליך למרתף. הוספתי לרדת ומצאתי את עצמי בפתח מערה נמוכה החצובה בסלע. הרצפה הייתה מכוסה אבק, ובאבק היו פזורים שברי כלים עתיקים ועצמות. הייתה זאת, ככל הנראה, מערה פרה-היסטורית. גיליתי שם שלדי אדם במצב התפוררות.

התעוררתי ושאלתי את עצמי: מה משמעותו של החלום? מדוע עלה בחלומי הבית המוזר הזה דווקא עכשיו, בתקופה שאני עסוק כל כולי בהבנת נפש האדם? פתאום הבנתי כי הבית הנעים והנוח בן שתי הקומות שבחלומי הוא-הוא נפש האדם, אך מתחתיו מצוי משהו עלום, לא ידוע, השייך להיסטוריה האנושית. וכך הגעתי למסקנה שברבדים העמוקים של נפשנו נמצא 'לא מודע קולקטיבי', שקשור עם תרבויות הקדם.

ידידי פרויד, הנפש האנושית מורכבת יותר מכפי שאתה מציג אותה. המטופל הזה אינו מודע לעובדה שעולמו הפנימי בנוי מרבדים הקשורים במורשת תרבותו ונצרבו בתת-הכרתו. אני מזהה אצל האיש הזה עולם דימויים שאנו, הפסיכולוגים, רואים בהם תסביכים. דימויים אלו נובעים מריגושים עקרים ומניסיונות עבר לא מוצלחים לממש ארכיטיפים שמגיעים מהלא מודע הקולקטיבי שלו. אני מסכים אתך, מורי פרויד, כי המטופל רחוק מאיזון בין מרכיבי הנפש השונים שלו. לדוגמה, גבר זה אינו מודע לנטיית 'האנימה' בחייו, שהיא הצד הנשי של התת-מודע הקולקטיבי הגברי. לפנינו מקרה בולט של גבריות שנכשלת במימוש האנימה שלה. כל ניסיונותיו להשיג נשים נתקלו בסירוב ונחלו כישלון, המביא אותו לנוירוטיות.

חברי זיגמונד, אתה שם דגש על הניסיון של האדם להשיג סיפוק מהעולם שבחוץ. אני סבור, לעומת זאת, כי כל אחד מאתנו נולד עם נטייה ראשונית ליעד מסוים שבו אנו משקיעים את מאמצינו לפי מבנה האופי שלנו. יש טיפוסים אקסטרוברטים (מוחצנים) מול טיפוסים אינטרוברטים (מופנמים), כמו המטופל שלנו. איש זה מסוגר בעולמו הפנימי ומעדיף את חברת עצמו על חברת זולתו. הוא מתאר חוויות רגשיות שקשה מאוד לשומעים להבין אותן ולתהות על קנקנן. אין חולק על כך שהבסיס לכל הזרמים מתחבר לתורתך הפסיכואנליטית. אבל, לדעתי לא להביא בחשבון מניעים וכוחות נוספים על אלה המצויים בלא מודע האישי של המטופל המורכב הזה. כדי שנגיע לעומקם אנו חייבים לשלב בטיפול ידע ממורשת תרבויות ואפילו סמלים ומיתוסים מתחום המיתולוגיה. התיאוריה המינית כשלעצמה, ללא הרחבת דרכי הטיפול, פוגמת באפשרויות הריפוי.

 

כמוך, דוקטור פרויד, גם אני תומך בטיפול המתבסס על פענוח החלומות, אלא שאתה רואה בבסיס החלום שאיפה למימוש תשוקה מינית אסורה, ואילו אני רואה בחלום גם דברים אחרים, כמו דימויים וסמלים מיתולוגיים הקיימים משחר קיומה של האנושות. יש דפוסי חשיבה לא מודעים שלא ניתן להסבירם רק על סמך המידע על ההתפתחות, אלא שיש הקשר שורשי רחב יותר שדרכו נוכל להבין כי המציאות בחיינו שונה לחלוטין מהמושגים שיש לנו על אודות עצמנו, הכוללים חוויות כלל אנושיות הנשמרות מדור לדור.

לפי התיאוריה שלי, אני מסווג את המטופל שלנו כארכיטיפ מסוג 'הצל'. התנהגותו איננה הולמת את דרישות החברה, ולכן הוא מנסה להסתיר ולהדחיק דברים. אין לזקוף לחובתו רק את מה שעינינו רואות. יש ממד חבוי באישיותו. לסיכום, אני מרחיב את גישתך המטפלת בכוחות הלא מודע בתוך האדם עצמו לתבניות פעולה נוספות בעלות כוח משלהן, המוטבעות במין האנושי כולו".

מבודד מאחורי הקלעים, הקשבתי לכל הנאמר. בסיום נאומו של יונג עלה לבמה שאנדור פרנצי ההונגרי.

"ידידי פרויד, במפגשים שלנו בעבר הבעת בפניי את החשש כי בלהט שלי לרפא בגישה סובייקטיבית אתרחק ממודעות אובייקטיבית כלפי המטופל. לדעתך, אין להסיח את הדעת ולו לרגע מתהליך הבקרה האמפירי בטיפול. דוקטור, הסר דאגה מלבך. אין לי ולא הייתה לי כל כוונה לנטוש את דרך הטיפול האמפירית. ברם, יש לי ביקורת על גישתך הנוקשה שבאה לידי ביטוי בטיפול הפומבי כלפי המטופל הזה. זיהיתי כי לא עצרת לרגע את תפקיד הצפייה האובייקטיבית במטופל, עד כי שכחת כי המטופל הוא קודם כול בן אדם בעל דחפים של העצמה ותבוסתנות, שאתה, פרויד, מגדיר כדחפי החיים והמוות, הגדרה בסיסית המקובלת עליי בהחלט.

ידידי פרויד, גישתך השכלתנית כלפי מטופל זה עלולה, לדעתי, לגרום נזק לאיש. נראה לי כי במקרה המיוחד של המטופל שלנו יש חשיבות רבה דווקא לתהליך תומך הממוקד בריפוי מעמיק. לצורך כך הוא נזקק להקשבה פעילה בתהליך של 'העברה', החושף רגשות ואנשים שהשפיעו על חייו. במצב המאופיין בנטייה לאלימות אני ממליץ לנקוט גם בטיפול של 'העברה נגדית', שבאמצעותה אני מציג בפני המטופל מראה כדי להציף את רצונותיו ואת רגשותיו הסמוכים לתת-מודע. כנגד ובמקביל הייתי עורך אנליזה עצמית וחושף בפניו את מחשבותיי ואת רגשותיי הלא מודעים בדרך של 'אנליזה הדדית'. אני לא נרתע, כמטפל, מלחשוף את עצמי בפני המטופל כדי לרפא אותו. האיש שלנו זקוק לגישה תרפויטית ולא מחנכת, ואין זה משנה אם הוא חולה או שפוי.

זיגמונד, אני חש שאתה מסתייג מאישיותו ורואה בו שקרן פתולוגי. עלינו להתגבר על הנטייה הביקורתית כלפי המטופל, ולהימנע מלהתייחס אליו בבוז. מטופל זה נגע ללבי. אני מציע לבנות סביבו אווירת אמון הדדי, לגלות הבנה למצוקותיו ולחשוף לעומק את הבסיס הטראומטי היסטרי של האיש, גם אם הוא תלוש מהמציאות וחי בעולם הזוי. הוא זקוק נואשות לגישה טיפולית גמישה ולהרבה אהבה. לפני הכול חובה עלינו להראות לו שאכפת לנו ממצבו הקריטי. צריך לחבק אותו, לתמוך בו, לרכוש את אמונו ולחזק את הקשר האישי אתו.

פרויד, לדעתי אתה מייחס חשיבות מוגזמת לתפקיד הפנטזיה של האיש, ומתעלם מהעולם המציאותי הטראומטי שיצר את פגעי הנפש שלו. לפני כל פירוש המנתח את התנהגותו, עלינו להיזהר מלשדר כלפיו עליונות. אני טוען כי חשיפת רגשותיו היא כלי ריפוי בפני עצמו. זיגמונד, אנחנו ידידים קרובים מאוד, אני רוחש כלפיך הערכה ורואה בך דמות אב. הרשה לי להציע לך פרספקטיבה נוספת לפירוש המסורתי שלך על אודות חיי הנפש של המטופל הזה. אני מתקשה לאמץ את הפירוש האנליטי הבלעדי שלך, שממוקד בחומר בלבד ומנטרל רגשות אישיים מכיוון המטפל. האם נגזר עלינו לדבוק בגישה הפועלת באופן סימטרי חד-כיווני נטול רגשות? מכובדי, ההתערבות הטיפולית הסובייקטיבית שלנו אינה מגונה כלל. לדעתי, אין לטייח את רגשותינו האותנטיים בתהליך הדינמי של הטיפול. עלינו להיזהר מהתנהגות מתנשאת כלפי המטופל, ולהימנע מצביעות מקצועית. מניסיוני למדתי כי התקשורת בין המטפל למטופל היא דו-כיוונית, סימטרית והדדית כאחת. פרויד יקירי, הדרך הקלינית של אקטיביות בטיפול ואמפתיה קלינית אינה סותרת את תורתך אלא משלימה אותה".

פרנצי ירד מהבמה ופרויד, סמוק פנים, עלה לבמה ומיד שפך אש וגופרית.

"תלמידיי, קרל ושאנדור, שנים רבות אנחנו שותפים לדרך. נפגשנו לשיחות ארוכות, מדעיות ואינטימיות. אין זה סוד שאני מכיר ומוקיר אתכם כאינטליגנטים וכמצטיינים במחקר ובעבודה טיפולית מעמיקה. אני מופתע מאוד מהדרך שבחרתם לחלוק על התורה שלי כאבי הפסיכואנליזה. הביקורת שלכם נובעת, כנראה, מרצון עז להוכיח שאתם אכן ראויים לתואר 'דוקטור של כבוד' שהעניקה לכם אוניברסיטת 'קלארק'. אני מרגיש כי המניע הסמוי שלכם מכוון בעיקר להציג לקהילה המדעית באמריקה את יכולתכם בקידום תורת הנפש, ובגילוי פומבי של עצמאות מחקרית בתחום הלא מודע. שכחתם, כנראה, שאני הוא זה שטיפח וגידל אתכם. בזכותי צמחתם והגעתם למעמדכם הגבוה.

ולעצם העניין: לצערי אתם מטפסים על עצים גבוהים אך רקובים, וללא שורשים. התיאוריות הדמיוניות שלך, יונג, מופרכות ושאובות מעולם המיסטיקה והכישוף. אלו המצאות הנשענות על אמונה בגלגולי נשמות ובאגדות נקרופיליות. אני מאוכזב ממך, קרל, כי גם עכשיו אני עדיין רואה אותך כממשיך דרכי. אם אני נחשב משה, אתה בעיניי יהושע אשר ראוי להוביל אחריו את העם לארץ המובטחת של הפסיכיאטריה.

פרנצי, חברי היקר, איך אתה מעז להציג אותי בפני הקהל כמצג שווא? החלטת במצח נחושה לשרטט את תמונת דמותי המקצועית כחסרת רגישות, קרה ומנוכרת. הצגת אותי כמי שאינו יודע להקשיב למטופליו, כמי שמתבונן בהם כבאובייקט מחקרי בלבד תוך התעלמות מכוונת מהצרכים הסובייקטיביים שלהם. שכחת כי הבסיס של תורתי, שאתה יונק ממנה, ממוקד בתהליך ההקשבה למטופל. אל תלמד אותי הקשבה מה היא. צר לי שבחרת לסלף בפומבי את דרכי הטיפולית. אתה הוא שסטית מהאמת הפסיכואנליטית. בחרת להתנהג כלפי מטופליך כסחטן אמוציונלי האוהב ומחבק את החולה חיבוק דוב. אני משוכנע כי בדרך הטיפול האמוציונלי שלך, הפסיכופת החרד וההיסטרי יאבד גם את הקשר האחרון הדק כחוט השערה שעוד נותר לו עם החברה, והוא עלול לשים קץ לחייו.

קרל ושאנדור, השאפתנות להוכיח עצמאות, שיבשה, לצערי, את דעתכם עד כי יצרתם תיאוריות מעוותות". יונג ופרנצי עמדו זועמים, הניפו ידיים וזעקו במחאה נגד התקפותיו האישיות של פרויד.

"תענה לגופו של עניין", צעק קרל יונג, "אתה לא מוכן לקבל ביקורת. אתה מציג את דרכי המדעית כמושפעת מתחומי המיסטיקה, גלגול נשמות וחלומות בהקיץ. תיאוריית הארכיטיפ אינה עוסקת בחיים שמעבר. מדובר בחיי היום יום. זאת תמונת הנפש האנושית האמתית, המחוברת למציאות הממשית, ולא פרי דמיוני. "פרויד, רעיון הארכיטיפ מוסבר גם על ידי. הבנת ההתפתחות המהירה של החברה האנושית במדע ובתרבות. אנחנו קיימים בזכות החלוצים הקדומים שפרצו את הדרך והורישו לנו את היכולות והידע שאנו מתהדרים בהם כיום. עוד יבוא יום שבו התיאוריה שלי תוכר כאמת מדעית בתורת הנפש. היחס הציני שלך כלפיי לא ישנה את חוקי הטבע המכוונים את הנפש האנושית". פרויד התעלם מתגובתו של קרל והמשיך:

"נעבור עכשיו לשלב הבא של הטיפול באמצעות היפנוזה. גילוי נאות, השותף שלי בתחילת דרכי בפיתוח תהליך היפנוטי פסיכואנליטי היה הרופא הווינאי הנודע, דוקטור יוסף ברויאר. יחד טיפלנו בצעירה בת עשרים ואחת, אנה הו, שחלתה בהיסטריה חמורה. את שיטת ההיפנוזה כפרקטיקה רפואית למדתי ממוריי הצרפתים הדגולים, המומחים לטכניקה הזאת. בפריז השתלמתי אצל הרופא הפסיכיאטר והנוירולוג הצרפתי, ז'אן מרטן שארקו, שגילה את יתרונות התהליך ההיפנוטי כטיפול יעיל בתופעת שיתוק היסטרי. נטלתי על עצמי משימה לא קלה לתרגם את מאמריו של שארקו לגרמנית, וממנו שאבתי גם את רעיון ההתבוננות במטופל, התבוננות עמוקה ומתמשכת, עד שיתחיל לדבר ולחשוף את עצמו. למדתי ממנו גם את טכניקת ההדגמה הפומבית של חולה היסטרי בפני קהל רופאים ומתמחים. אני מבקש להבהיר כי תהליך ההתבוננות אינו בא במקום ההקשבה אלא משולב בה. השתלמתי בצרפת גם אצל המומחים ליבו וברנהיים, שחקרו את התפתחות שלבי הטראומה באמצעות היפנוזה, תוך החייאת מאורעות טראומטיים.

בניגוד אליכם, תלמידיי, אני יודע להעריך את המורים שלמדתי מהם ואת התרומה המדעית והמקצועית שלה זכיתי הודות להם. עליכם לזכור כי אנו לומדים מהניסיון לאט ובמחיר שגיאות מרובות. אל תמהרו לרוץ למחוזות חדשים בטרם תבססו את הניסיון שהצטבר עד עתה.

בקשר לתהליך ההיפנוזה - לאחרונה אינני מרבה להשתמש בשיטה הזאת. היא התגלתה כמוגבלת ביעילותה וכחסרת השפעה, ואינה נמשכת לאורך זמן. ברם, במקרה המיוחד של המטופל שלפנינו, אשלים את האבחון לגביו באמצעות היפנוזה ואצור אצלו תהליך של קתרזיס, פורקן רגשי. אדגים בפניכם את ההיסטריה הגברית שלו באמצעות זיכרונות. בשלב הקודם זיהיתי תסמינים של תוקפנות ושל כעס. אני אחיה ואעלה את יצר התוקפנות והאלימות שלו, במטרה לאתר את הכאבים המודחקים והטראומטיים של תקופת ילדותו. אחקור את המקור הלא מודע לזעמו.

לצורך כך, אצמצם את תודעתו למציאות נקודתית וזמנית בלבד, וארכז את כל מחשבותיו באותה נקודה או בחפץ כלשהו. לאחר מכן אשכנע אותו בקול שקט שהוא עייף ושעיניו נעצמות. המהופנט ישקע בתרדמה ויבצע את כל פקודותיי. התת-מודע הוא המוח שמאחורי כל התהליך ההיפנוטי. הוא מכוון את רוב החשיבה ואת התנהגותו של המהופנט במהלך הפורקן הרגשי שלו. אשתמש בתרגילי ריכוז בהיפנוזה כדי להרגיע ולהחליש את המודעות, במגמה לפנות מקום לתת-מודע, כך יתאפשר לי כמהפנט לעבוד ישירות עם התת-מודע. אני מבקש להבהיר כי המחקר הפסיכולוגי של יצר התוקפנות עדיין נמצא במרחק רב מהניסיון המדעי שהצטבר בחקירת היצר המיני. לכן חיוני, מבחינתי, לערוך ניסוי המלמד אותנו גם על דחף התוקפנות".

המשטרה, בדמותה של הסדרנית, עלתה לבמה, הלכה לפניי והובילה אותי, שעטה כלביאה להמשך "הטיפול". דוקטור פרויד ניצב על הבמה, הסיגר הבלתי נפרד תקוע בפיו ותער ההיפנוזה בידו. אני נשכבתי חפוי ראש על שולחן הניתוחים, חזרתי לסיבוב נוסף בקרב המדמם. פרויד פנה אליי והרגיע אותי:

"מאחר שלא תהיה מודע ולא תזכור את הדברים שיקרו לך בתהליך ההיפנוטי, אעביר לך מאוחר יותר את הפרוטוקול של כל הנאמר כאן בזמן ההיפנוזה. העיון בדיאלוג בינינו יכול לסייע לך בעתיד בהבנת מצוקותיך וקשייך האישיים, בהסקת מסקנות ובשיפור מוקדי הרפיון הנפשיים שלך". פרויד עצר לרגע את שטף דבריו, "לפני הכול, האם תוכל לומר לי מה גילך?"

אני: "בעוד חודש, באוקטובר, אהיה בן ארבעים ושבע". פרויד ציין בקול רם את גילי, ואז המשיך בקול שקט:

"אני מבקש ממך להירגע, נסה להגיע למצב של הרפיה". הוא נצמד לספה והביט לתוך עיניי. "תמקד, בבקשה, את מבטך בקצה אפי. כעת אתה עייף ורוצה לישון, שוקע בתרדמה, שומע לפקודותיי ומבצע אותן. הגוף שלך נכנע, אל תתנגד. הנך מתבקש לגלות נכונות אך ורק למרוּת שלי".

כאן הפסיק את דיבורו לרגע ממושך. שקעתי בתרדמה עמוקה ושמעתי את קולו של פרויד מתרחק.

"לשם ניסוי, תרים את ידך הימנית ואל תוריד אותה עד שלא אומר לך להורידה... אני מורה לך להוריד את ידך".

את פרטי מהלך הטיפול בהיפנוזה מנקודת זמן זאת קראתי מאוחר יותר בפרוטוקול שנמסר לי.

"ברגע זה אתה חוזר לימי ילדותך. אתה עכשיו בגיל שלוש-עשרה. תאמץ את מוחך. שחרר את הרגשות שכלואים בתוכך. אתה כועס, ילד, מותר לך לכעוס. אבל למה? מה קרה? אני מקשיב לכל מילה, ספר הכול".

אני: "גשם. אני צועד ברחובות ירושלים, יוצא מהבית שלי ברחוב גאולה, חוצה את רחוב דוד ילין ועולה לכיוון שוק מחנה יהודה. אני רטוב כולי ורועד מקור. אני מגיע לבית הספר 'כי"ח'. אני מסתכל בשעון ורואה שהשעה 15:00. מולי בניין אבן. אני צועד על רצפת אבן חלקה, נכנס למסדרון צר וארוך ומגיע לכיתה, שם יושבים ילדים. שלחו אותי לכאן מבית הספר 'תחכמוני' שבו למדתי".

פרויד: "ילד, למה הגעת לבית הספר 'כי"ח'? מה קורה שם?"

אני: "לעבור מבחן סקר. בכניסה עומד איש שמן עם כובע מצחייה. הוא אוחז בכתף שלי ואומר לי: 'ילד, שב מאחורי השולחן הפנוי בסוף. אני מזהיר אותך שלא תעז להעתיק מאחרים'".

פרויד: "אתה פוחד. ממה אתה פוחד, ילד?"

אני: "מפחידים אותי שלושה אנשים שמקיפים ובוחנים אותי במבט נוקשה".

פרויד: "מה רוצים ממך האנשים האלה?"

אני: "הם מגישים לי חוברת עבה עם המון שאלות שאני צריך לענות עליהן".

פרויד: "מה עוד אתה מרגיש כעת?"

אני: "מרגיש בחילה, מפחד מאוד. הרגליים שלי רועדות, אני לא מסוגל לכתוב... האותיות קופצות לי, העיניים מעורפלות... אני לא מצליח לכתוב אפילו שורה אחת... האיש השמן מסתכל עליי כל הזמן. 'נגמר הזמן! להניח את העפרונות, להפסיק לכתוב!' האיש לוקח את החוברת מהשולחן שלי".

פרויד: "ומה אתה מרגיש עכשיו, אחרי המבחן?"

אני: "אני בדרך חזרה הביתה. אני מרגיש רע ופגוע".

פרויד: "אתה מגיע הביתה. מה קורה לך בבית?"

אני: "בבית אימא שואלת אותי 'איך היה המבחן?' אני משפיל עיניים, עונה לה 'בסדר' ובורח לרחוב לחברים, ילדי השכונה".

פרויד: "אתה רוצה להמשיך? איך נגמר הסיפור של מבחן הסקר, ילד?"

אני: "אני זוכר יום רע אחר. אני נכנס לחדר הלימוד. צנון ממושקף, מנהל בית הספר, מחזיק דף מודפס. בעיניים הרעות שלו הוא מסתכל עלינו, התלמידים, מציץ בכעס בנייר הארור וקורא בקול את תוצאות הסקר".

פרויד: "מה אומר המנהל, מה אתה מרגיש כלפיו?"

אני: "הוא קורא בשמות הילדים שעברו את המבחן".

פרויד: "מה קורה בכיתה באותו הזמן?"

אני: "הילדים שהצליחו קופצים משמחה. המנהל ממשיך להקריא. הוא קורא בשמי, נועץ בי מבט מפחיד מאוד: 'נכשלת', הוא אומר. כולם מסתכלים עליי וצוחקים".

פרויד: "מה אתה מרגיש?"

אני: "אני שונא את האיש הזה. הוא מצביע עליי ושלוש פעמים הוא חוזר על המילים 'אתה כישלון. אפס'".

פרויד: "ומה קורה אתך עכשיו?"

 

אני: "אני בורח מהכיתה. יושב על ספסל בגינה ובוכה".

פרויד: "מה עוד אתה רוצה לספר? האם המשכת ללמוד?"

אני: "אבא שלי שולח אותי לבית ספר תיכון דתי ברמה נמוכה יותר. הילדים בשכונה צוחקים עליי שאני לומד בכיתה עם תלמידים דפוקים".

פרויד: "אתה חוזר עכשיו לאותם ימים כתלמיד בתיכון הדתי. מה אתה זוכר משם? תתרכז, מה קורה לך?"

אני: "בוקר אחד אני מגיע לבית הספר לתפילת שחרית ולהנחת תפילין. הרב של המוסד מקבל אותי, מציץ בשעון שלו. אני מניח את התפילין ופותח את הסידור. הוא בוחן אותי במהלך הנחת התפילין, מסתכל בליפוף רצועות העור על הזרוע שלי ופונה אליי בלעג: 'מי לימד אותך להניח תפילין?' 'אבא שלי'. הוא מסנן: 'מרגישים שאביך לימד אותך, ולא רב'".

פרויד: "מה אתה מרגיש, איך אתה מגיב?"

אני: "אני כועס מאוד ומקלל אותו בלב: 'הלוואי שתמות. מה אתה מעליב את אבא שלי? אתה מכיר אותו בכלל? הוא שווה עשרה כמוך. לא רוצה להניח תפילין בכלל!' אני מסיר את התפילין ובורח החוצה".

פרויד: "האם אתה מוכן לסלוח ולשכוח?"

אני: "לא. לעולם לא אשכח ולא אסלח".

פרויד: "אני מבקש ממך להתקדם קצת בשנים. אתה עכשיו בן תשע-עשרה. איפה אתה? מה אתה עושה?"

אני: "אני בצבא".

פרויד: "ספר לי על יום שזכור לך במיוחד כחייל".

אני: "שלחו אותי עם חוליית חיילים לפרדס אי-שם ברצועת עזה. אנחנו במארב במטרה ללכוד מחבל פצוע שברח מבית החולים באשקלון".

פרויד: "מה היו ההוראות?"

אני: "המפקד, רב סרן שובל, מסביר לנו שנקודת הציון של המארב נבחרה כי זאת הדרך שמובילה לבית של המחבל. 'זכרו היטב את הפקודה שלי ותפעלו רק על פיה. כל דמות חשודה שזזה בפרדס צריך לחסל אותה. אין מקום לשיקול דעת'". אני מחקה את קולו של המפקד:

"דידי, אתה מפקד החוליה, בעת הצורך תפוס פיקוד".

פרויד: "מה קורה בהמשך?"

אני: "המפקד עולה לג'יפ ונוסע. אני במתח, שוכב בשקט. הלילה זרוע כוכבים. אני נושם אוויר צח ורוח קלילה מנשבת. אנחנו שוכבים כבר שעות, ערים, בלי תנועה במבנה כוכב, הרגליים נוגעות זו בזו והראשים כלפי חוץ לכיוון ארבע רוחות השמים. השחר עולה. ראובן, ששוכב לידי במארב, בועט לי ברגל ומסמן שדמות מתקרבת לכיוון שלנו. אני מאמץ את העיניים הדומעות והצורבות שלי, מרים את שולי כובע הפלדה מעל המצח. אני רואה איש. אני נזכר בפקודה של שובל, 'אין מקום לשיקול דעת'. אני צריך לתת את פקודת האש. כולם מחכים לשמוע אותי. אני חוטף בעיטה ברגל גם ממוטיֿ ששוכב מימיני. אני רואה את האיש הולך לאטו בשביל בין עצי הפרדס. החוליה דרוכה. ארבעת החיילים ואני ביניהם בהיכון, עם נשק דרוך. הלב שלי דופק חזק".

פרויד: "יריתם באיש הזה? מה הרגשת? מה היה שם?"

אני: "אני מרגיש שהאדם הזה הוא לא המבוקש. אני מחליט לחכות ולא למהר. הבעיטות ברגליים שלי מתחזקות. שמיל המזוקן מאיץ בי ולוחש: 'יאללה! תן פקודה ונרסס את הבן זונה הזה'. 'נחכה רגע עד שנראה את האיש מקרוב!' 'אני יורה', אומר שמיל. איש זקן, מחזיק סלסלה ועל כתפו חבל, מניח את החפצים שלו ומטיל את מימיו: זהו הפרדסן המגיע לקטיף ההדרים. אני מחליט לזנק ולתפוס אותו חי. אני מתנפל עליו ומשכיב אותו על הגב. האיש רועד בכל גופו, מסביר לנו בערבית שכל רצונו לקטוף תפוזים ולשוב לביתו. 'המבוקש' הוא זקן עלוב ומסכן, שכמעט ריססנו אותו. אני מחליט לא לשחרר אותו".

פרויד: "למה לא שחררת אותו?"

אני: "אני נזכר במה שלמדנו בשיעורי מורשת קרב על סיפור הל"ה במלחמת השחרור, על הזקן שפגשו הלוחמים בגוש עציון, ושמתוך רחמים החליטו לשחרר אותו. האיש הזה הזעיק את הכנופיות שהרגו את החיילים".

פרויד: "מה אתה עושה עם הזקן הזה?"

אני: "אוזק את האיש באזיקים מפלסטיק בידיו וברגליו ומודיע על כך בקשר: 'תפסנו גפרור חשוד, עשינו עליו חיפוש. הוא נמצא נקי, עבור'. עונים לי: 'קודקוד בדרך אליך'".

פרויד: "תמשיך לספר. מה עשה המפקד? איך הגבת ומה הרגשת?"

אני: "אחרי שעה קלה, רב סרן שובל מגיע בג'יפ, ניגש לפרדסן, בוחן אותו, ושואל בערבית: 'יש עליך תעודה מזהה?' הזקן רועד ומוציא נייר מקומט מהכיס. אחרי חקירה קצרה המפקד פוקד עליי לשחרר את הפועל המסכן. רס"ן שובל לא שואל אותי למה הפרתי פקודה, למה לא פקדתי על החוליה לירות באיש. הוא בטח מבין. הצלתי אדם חף מפשע. עמדתי בלחצים מול חבריי, לא פעלתי כרובוט".

פרויד: "אתה עכשיו בגיל שלושים. הכעס ממשיך ללוות אותך. אינך מצליח להשתחרר מתחושת העוול ואי-הצדק סביבך, איפה אתה נמצא? מה קורה לך?"

אני: "השתחררתי משירות חובה אבל אני עדיין חייל מילואים. בתיבת הדואר אני מוצא צו גיוס לתעסוקה מבצעית בעזה. אני שוכר רכב בתל-אביב לחודש, רכב שיקל עליי את הניידות".

פרויד: "ספר לי, מה אתה זוכר משם?"

אני: "עובר שבוע מיום הגיוס ובצהרי יום שישי אני יוצא לחופשת שבת ממחנה הממשל הצבאי, שם אני מוצב. שתי חיילות צעירות שמשרתות באותו בסיס מבקשות להצטרף כטרמפיסטיות. אנחנו יוצאים לדרך הביתה, נוסעים מתוחים בצירים האלימים של עזה. מלפנינו ומאחורינו יש רכבים ממוגנים של חיילים ושל שוטרים שהתפקיד שלהם לאבטח את השיירה. הכול מתנהל כמתוכנן".

פרויד: "ומה קורה בנסיעה? מה מסעיר אותך?"

אני: "פתאום נשמעות צעקות 'אללה או אכבר!' המוני מתפללים מוסלמים יוצאים מהמסגד הדרומי של עזה. האספסוף רוגם את הרכבים באבנים. אני שומע רעש מצמרר של אבנים ושל סלעים שפוגעים ברכב. רסיסי זכוכית מתנפצים בתוך הרכב. אני צועק לשתי הבנות במדים במושב האחורי להוריד ראש ולהתכופף. אני מסתכל מסביב, כל הרכבים ברחו ונעלמו, ואני מוצא את עצמי פתאום לבד וחסר הגנה מול המתפרעים. אני לא מצליח לעכל, דווקא הרכבים הממוגנים נעלמים כהרף עין מאזור הסכנה, לא מעיפים מבט לאחור ולא בודקים מה קורה אתנו. המתפללים מהמסגד רצים לרכב שלי וסוקלים אותו באבנים. אני פועל מיד ובאופן אינסטינקטיבי. בשבריר שנייה מעביר את מוט ההילוכים להילוך אחורי, לוחץ על דוושת הגז ובנסיעת רברס שועט חזרה למורד הכביש ובורח מהמקום, מעדיף לבצע נסיגה מהירה לאחור מלדרוך נשק ולירות על התוקפים. ראיתי את המוות באופן מוחשי. למזלנו לא נפגענו. נס. אני מקלל את האספסוף המוסת ומודה לאלוהים שהציל אותנו ממוות".

פרויד: "מה אתה חושב על האירוע הזה, מה אתה מרגיש?"

אני: "הכעס שלי הולך וגובר. אני נזכר שלקראת היציאה של השיירה קצין צעיר, סרן זקוף קומה, הסביר לכל הנהגים בשיירה שצריך לנסוע במתינות, להיות ערני ולהסתכל היטב. 'תדעו שביום שישי בצהריים, זה הזמן שבו יוצאים המתפללים מהמסגד'. הוא הצביע אליי וממשיך: 'אתם רואים את הרכב הפרטי ואת החיילות הצעירות שמצטרפות אליו? הרכב האזרחי ייסע באמצע, צמוד לרכבים הממוגנים שיהיו מלפניו ומאחור. שימו לב לכל תנועה בדרך'. הוא סיים את התדריך, עלה על ג'יפ הסיור ונסע בראש השיירה. המפקד הזה היה הראשון שהפקיר חיילים בשטח".

פרויד: "אתה סולח למפקד ולחיילים שנטשו אותך?"

אני: "לא שוכח ולא סולח".

פרויד: "ברגע זה אני מורה לך להתעורר ולחזור לזמן הווה. אני סופר עכשיו לאחור. שלוש, שתיים, אחת. אתה ער".

פרויד פנה לקהל:

"להשלמת התמונה, נעבור לסדרת שאלות הבהרה בדרך ישירה וגלויה, כדי להבין יותר את מצבו של המטופל". הוא פנה אליי:

"הבנתי שאתה יהודי. האומנם?"

אני: "כן".

פרויד: "איפה נולדת?"

אני: "במדינת ישראל". פרויד פרש את ידיו והביט שוב לעבר התקרה.

פרויד: "על איזו מדינה אתה מדבר? יש כזו מדינה? מתי היא בכלל קמה?"

אני: "טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיים באולם מוזיאון תל-אביב ביום שישי, ארבעה-עשר במאי, 1948 בשעה 16:00, ובסוף הטקס, אחרי שלושים ושתיים דקות, הקריא דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, את הכרזת העצמאות". פרויד גלגל עיניים וקרץ לקהל.

פרויד: "באיזו עיר נולדת?"

אני: "בעיר הבירה, בירושלים".

פרויד: "ספר לי על הוריך".

אני: "הם היו ניצולים מתאי הגזים בשואה. הוריי היגרו תחילה מרוסיה לגרמניה ועלו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה".

פרויד: "מהי השואה שאתה מדבר עליה? ספר לי על המלחמה הזאת בקיצור, ומה היה בסופה?"

אני: "המלחמה התחילה בשנת 1939 ונמשכה שש שנים. זאת המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. הגרמנים, בהנהגת אדולף היטלר, הפיהרר, סיפחו בהתחלה את אוסטריה לרייך השלישי. הפיהרר הגרמני קרא לסיפוח 'האנשלוס'. הוא המשיך בכיבושים שלו בצ'כוסלובקיה ובפולין, ואחר-כך לאירופה כולה. בריטניה וצרפת הגיבו בהכרזת מלחמת נגד. בעלות הברית, ובראשן ארצות הברית, אנגליה ורוסיה, יצאו למתקפת נגד, בלמו את מסע הרצח של אדולף היטלר ונכנסו לגרמניה. בסוף הרוסים כבשו את ברלין. במשך כל המלחמה רצו הגרמנים, יימח שמם וזכרם, לטהר את גרמניה מכל מי שלא מהגזע הארי. מכונת ההשמדה הנאצית הגדירה כל אדם שזורם דם יהודי בעורקיו כבן מוות, ולא משנה מי האיש ומה דעותיו. הקורבנות היו מזוהים לפי מספרים, בלי שמות. קודם נישלו אותם מכל רכושם ונכסיהם ואחר-כך גירשו והובילו אותם ברכבות למחנות ריכוז, שם ביצעו בהם הגרמנים והשליחים שלהם רצח עם בסיטונאות. הטבח הזה התרחש בטירוף גזעני בשם האומה הגרמנית ובידיעתה. עד לתבוסה שלהם הספיקו הגרמנים להשמיד שישה מיליון יהודים ברחבי הרייך השלישי, במחנות ריכוז ובמחנות מוות. בשנת 1945, ממקום מחבואו מתחת לאדמה, בבונקר בברלין, כשהבין היטלר שגרמניה מובסת, בחר להתאבד יחד עם המאהבת שלו, אווה בראון. אחר-כך נכנעה גרמניה ללא תנאים".

פרויד נראה המום. פניו החווירו. הבעת פניו השתנתה כאילו הבין דבר מה. חשתי כי התקשה לפענח אותי ואת דבריי. במעבר חד הוא שאל פתאום:

"שמעת על יהודי בשם תיאודור הרצל?"

אני: "בטח. תיאודור בנימין זאב הרצל חזה את מדינת היהודים".

פרויד: "האם קראת לאחרונה ספר שהוא כתב?"

אני: "כן. קראתי את 'מדינת היהודים' בתרגומו העברי".

פרויד: "הבנתי מסיפורך על חוויות שעברת כששירת בצבא?"

אני: "כן, בצבא הגנה לישראל".

פרויד: "במי נלחמת?"

אני: "באויב הערבי. בכל מדינות ערב".

פרויד: "ספר לנו על המלחמות שלחמת".

התחלתי לספר:

"בשנת 1967 בחודש יוני השתתפתי במלחמה שנמשכה שישה ימים. ניצחנו במלחמה, כבשנו את סיני ואת רמת הגולן ושחררנו מידי הירדנים את ירושלים ואת הר הבית הקדוש ליהודים. מלחמה נוספת שהשתתפתי בה הייתה בחודש אוקטובר בשנת 1973, ביום כיפור. מצרים וסוריה תקפו את מדינת ישראל. בלמנו את המתקפה. הייתי בין הלוחמים בחזית הדרום, במדבר סיני בגבול מצרים. חצינו את תעלת סואץ לתוך אפריקה והגענו עד מבואות קהיר. בחזית הצפון, ברמת הגולן, הגיעו הלוחמים עד מבואות דמשק, בירת סוריה. השתתפתי גם במלחמה נוספת בשנת 1983 בלבנון, והגענו עד מבואות ביירות, בירת לבנון". פרויד גילה סימני עייפות.

"נפסיק פה. אני מבקש מהמטופל לעבור שוב לאחורי הקלעים".

הסדרנית החישה את צעדי הברווז שלה, דחקה בי וליוותה אותי שוב לשרפרף שמאחורי המסך, והישירה אליי מבט מאיים. היא הפטירה לעברי בקול נוטף ארס:

"אתה לא רק סקס מניאק, אלא גם יהודי. אני מאחלת לך שתישרף בתופת הגיהינום". ממקומי מאחורי הקלעים שמעתי את המשך הדיון.

"אני חייב להודות שהמטופל מפתיע אותי בכל פעם מחדש", פנה פרויד לקהל, "הוא נשבה כליל בקסמו של פובליציסט ומשפטן יהודי בשם תיאודור הרצל, שפרסם מאמרים בעיתונות. האיש הלך לעולמו לפני חמש שנים. תיאודור הרצל היה שכני בווינה, ברחוב ברג גאסה. הכרתי אותו כאדם משכיל, אף שמעולם לא נפגשתי אתו. קראתי מחזה שכתב בשם 'הגטו החדש'. בספרי 'פירוש החלום' סיפרתי כי בעקבות המחזה חלמתי חלום על קשיי היהודי, שנדחה בידי החברה הנוצרית שמעולם לא ניסתה באמת לקרב את היהודים אליה. האיש נעשה משיחי, אחוז דיבוק, ופעל בדרך לא רציונלית ואובססיבית בכל הנוגע להגשמת רעיון הקמת מדינה לעם היהודי. 'ציונות' הוא קרא לחזונו, והטיף ופעל מבוקר ועד ליל לממש את חלומו - שיבת היהודים לארץ ישראל התנכ"ית. הרצל ערך קונגרסים, כינס יהודים מכל אירופה והדביק במחלה רבים וטובים. אפילו שמעתי כי נפגש עם הסופר האמריקני הנודע, מרק טווין, שכתב ספר על מסעותיו בפלשתינה, בשם הלעגני, 'מסע התענוגות בארץ הקודש'. מרק טווין לא תמך ברעיון הציוני של הרצל, ואפילו כתב בציניות כי יש למנוע מכל בעלי המוחות המבריקים להתרכז בארץ חופשית משלהם. הרצל, חדור אמונה בדרכו, לא פסק לפעול למען הגשמת הציונות, והצליח לשכנע בנקאים מפורסמים מאירופה לתרום כסף לפועלו. הוא שיחד ללא מורא וביודעין את הסולטאן הטורקי השולט בפלשתינה כדי שיסכים לתת ליהודים שטח אדמה, להקים להם מדינה עם מוסדות וצבא להגן עליה. הוא נפגש עם קיסר גרמניה ועם הצאר הרוסי. את תכניתו הוא מתאר בספרו 'מדינת היהודים', שנכתב בגרמנית. נודע לי כי שמעו את האיש הזה מאיים על מתנגדיו שניסו לחבל במשימתו באומרו: 'אני עוד ארסק את כל בעלי הרצון הרע. בעוד שנה ילקק האספסוף הזה את מגפיי'.

 

המטופל שלנו נתפס במלכודת החלום הלאומי שטמן הרצל ליהודים בכל רחבי העולם, וטבע במערבולת הציונות", המשיך פרויד, "הוא נגרר בלהט אחרי האליל הכריזמטי תוך שהוא מתרגם את האשליה לחיים אמתיים וחי את חלומו של האיש הנערץ עליו. נפשו הכלואה מובילה אותו לרמת הזדהות והשתייכות גבוהה עד לכדי שיגעון. חשוב להדגיש כי המאפיינים של המטופל מוכרים בשם 'פסיכולוגיה של תופעת ההמון' או 'תופעת העדר'. אין לי הסבר מדעי מדויק איך הוא מצליח להמציא אירועים מוחשיים, מעבר לכל היגיון, ומלביש עליהם סיפורים של עולם דמיוני. הוא מתאר עד לפרטי פרטים מצבים, תאריכים ותהליכים היסטוריים, כמו מלחמות עולם והקמת מדינות. הפציינט משחרר מתוכו גל בלתי נשלט של דחפים והתפרצויות רגשיות של זעם ושל נקמה. התופעה מורכבת. סיפוריו חיים, נשמעים אמתיים ואותנטיים וברמת אמינות גבוהה ביותר. לדוגמה, הוא ממציא מלחמת עולם ומתאר אותה בפרטי פרטים, הוא מקלל את הגרמנים האשמים בשואה של הוריו, הוא טוען שאותו פיהרר בשם אדולף היטלר רצח שישה מיליון יהודים בתאי גזים ולבסוף התאבד ביחד עם המאהבת שלו בבונקר בברלין. התיאור של אותו היטלר המתאבד יחד עם אהובתו, למשל, תואם את התיאוריה של העונג והתוקפנות, החיים והמוות". פרויד עשה אתנחתא קלה ולגם מספל מים.

"קשה להאמין איזה דמיון חולני ופרוע יש לנפש הפסיכוטית שלפנינו. קהל נכבד, כפי שאמרתי לכם, ההיפנוזה היא טכניקת טיפול מוגבלת שנועדה לתאר עולם אמתי, אבל החולה שלנו מציג עובדות מנותקות מהמציאות המתעלמות מכל בקרה עצמית. האיש רואה עצמו כיהודי יליד ירושלים, שבדמיונו היא בירתה של מדינת ישראל. אני מוטרד מהעובדה שהמציאות הנפשית שלו, כפי שבאה לביטוי גם בתשובותיו לשאלותיי וגם בהיפנוזה, היא ממשית בעיני רוחו, ומקבילה למציאות החומרית. לדוגמה, הוא ממציא סיפור על רב אכזר שפגע בנפשו ועל מנהל בית ספר שהתעלל בו. המטופל מזכיר בית חינוך ששמו 'כי"ח'. אלו ראשי התיבות של 'כל ישראל חברים'. אני אכן מכיר מוסד כזה. מדובר בארגון יהודי צרפתי הנקרא 'אליאנס'. ככל הידוע לי, הם אכן הקימו בתי ספר בפלשתינה. שמעתי על כך בארגון יהודי אחר שאני חבר בו, הנקרא 'בני ברית'. הפרט הזה, לפחות, תואם את העובדות. נתון זה מצטרף לקובץ של אילוזיות והלוצינציות שאינן תואמות ואפילו לא קרובות למציאות. בהשראת חזונו של הרצל, החולה שלנו מאמין באמת ובתמים להמצאותיו ומשלב באירועי חייו טפטופים של אמת בים הדמיון. סיפוריו כחייל בצבא הישראלי, אף שאין לעם היהודי מדינה, מרתקים. האיש מספר שהיה חייל בגיל תשע-עשרה ובגיל שלושים. מפליא עד כמה הדמיון החולני שלו מרחיק לכת. הוא מתאר חוויות הזויות ותוקפניות בפרטי פרטים. אין ספק שהוא יצירתי ומוכשר מאוד, ממציא סיפורים שבעיניו הם אמת לאמיתה. הוא מחבר סוגי מידע לא רציונליים, רעיונות ואידיאות נבואיות, וחי אותם במציאות שקיימת רק בעולמו. אנו עדים לליקויים חמורים בתודעתו של המטופל. לאור כל זאת, מסקנותיי הפסיכואנליטיות לגביו מאששות את האבחון המקדים שלי. אני איתן בדעתי כי מדובר בתופעה פסיכוטית ובהיסטריה נוירוטית".

בשלב זה ביקשו יונג ופרנצי להציג את חוות דעתם על השלב השני של הטיפול ואת מסקנותיהם. קרל יונג דילג בצעדים מהירים למדרגות הבמה, ניגב את מצחו במטפחתו ופנה לפרויד:

"צר לי לאכזב אותך, דוקטור. התצפיות שלי בכל שלבי התהליך ההיפנוטי מלמדות אותי כי המטופל אינו חולה רוח. ממך הרי למדנו כי בכל אדם בריא יש סימפטומים של חולה. כלומר, כל הבעיות הנפשיות הנמצאות אצל אדם חולה נמצאות גם אצל הבריא. המעבר החד בין השלב הראשון של הבדיקה לשלב השני רק מחזק את דעתי, כפי שכבר הצגתי, כי המטופל שלנו הוא דוגמה קלאסית של מודל שתי ישויות, תופעה התואמת את תיאוריית הארכיטיפים. עולמו הדמיוני של המטופל מורכב מתמונות ומסמלים הקובעים את מבנה נפשו ויונקים מיצרים קמאיים המתפרצים משורשי תרבותו העתיקים של העם היהודי מלפני אלפי שנים. אין עוד עם דומה ששרד והתפתח כנגד גלי פרעות, שבצדק מכנה אותם המטופל בשם שואה. אלפי שנים, אף שנרדפו, הצליחו היהודים לקום מההריסות. זיגמונד ידידי, שכחת כנראה כי במדינתך התרבותית, אוסטריה, ובירתה המהוללת, וינה, רדפו והשמיצו אותך בתוך בית הנבחרים. כיהודי נוח לך לעצום עיניים, לברוח ולהתעלם מהמציאות האנטישמית. הרי ידועה לך העובדה כי רק לפני שלוש שנים זוכה מבגידה הקצין היהודי, דרייפוס, לאחר שהתעללו בו, חיללו את כבודו ושתו את דמו במשך שתים-עשרה שנים. לא מפליא אותי שהמטופל היהודי חולם בהקיץ חלום שווא ומדמיין בעיני רוחו כי ההצלה של בני העם העברי תבוא מעצם ההכרזה על הקמתה של מדינה לעם היהודי. הוא מזכיר מנהיג בשם דוד בן גוריון. ייתכן מאוד שכוונתו לשושלת בית דוד המלך. הוא מצייר תמונה של מדינה יהודית, וממעמקי נפשו מגייס כוחות נסתרים ומקים אותה לתחייה. אתה, דוקטור פרויד, כבן לעם הזה, בוודאי מכיר את הברית הישנה בין אלוהים לאברהם, שנועדה להבטיח ליהודים את ארץ כנען, היא ישראל. המטופל שלנו הוא חוליה בשרשרת היהדות.

לידיעתך, אני מכיר היטב את בנימין זאב הרצל, ושמעתי על הקונגרס הציוני שארגן בשווייץ, בעיר מגוריי, באזל. פרויד ידידי, אני מסכים אתך כי החלום של הרצל להקמת מדינה ליהודים אינו בר מימוש, ולאחר אלפי שנים בלי קרקע ובלי ריבונות איבדו היהודים את הכושר לחיים מדיניים ואת היכולת לבסס עצמם בצורת קיום לאומי עצמאי. אבל לחלום על כך מותר להם. בנפשו האנושית הרגישה, הלא מודעת, ספג המטופל את השפעת הארכיטיפים הדומיננטית. העולם שיצר בעיני רוחו אינו דמיוני. בדומה להרצל, מושפע גם המטופל מחיזיון מדינת ישראל כמציאות קיימת. הכול נובע מהרבדים הקדומים, מהלא מודע הקולקטיבי של העם היהודי". פרויד נזעק:

"קרל, אתה רודף אחרי רוחות רפאים. נפלת כפרי רקוב למציאות של עולם הכישופים. אתה מתנהג כנקרופיל חסר תקנה, משועבד לעבודת אלילים, לסיפורי אגדות ולאמונה בגלגול נשמות".

יונג ירד למקום מושבו בשורה הראשונה באולם, והניף את ידו בתנועת ביטול כלפי פרויד. לדוכן הנואמים עלה שאנדור פרנצי.

"לפנינו מקרה מרתק של אדם מיוחד. לפיכך, אני דוגל בחקירת מניעיו של המטופל. זיגמונד חברי, אין להימנע מהתמודדות עם השאלה, איך יצאו הרגשות מנפשו של המטופל? אני חוזר ומדגיש כי עלינו להתייחס לחוויה הרגשית שחווה הבחור, והדרך הרצויה היא תוך כדי התערבות המטפל ומעורבות פעילה בטיפול. מר פרויד, אנא הקשב להצעתי המקצועית. לדעתי זאת שגיאה להסתפק בפירוש המידע החומרי בלבד. דרך אגב, הרצל נולד בעיר מגוריי, בודפשט. כיהודי אני מאוד גאה בו, מזדהה עם רעיונותיו ומתרשם מפועלו. לדעתי אין קשר בין מצבו הנפשי של המטופל ובין הערצתו להרצל ולמידת השפעתו עליו.

במקרה המיוחד הזה, אינני רואה את עצמי כחוקר המחפש את הדיוק ואת ההתאמה בפרטי האירועים, אלא בתהליך השיקומי הרלוונטי לטיפול. אני משוכנע כי האיש השוכב על הספה מולנו חווה טראומות ילדות, והוא משחזר את חלקן דרך הטיפול. אגב, האם לא הגיע הזמן לשנות את גישת האנונימיות הטיפולית לאישית יותר, ולשאול את המטופל מה שמו? שאלה אנושית צנועה ובסיסית".

פרויד: "שאנדור יקירי, אתה מחליף את המדע הרציונלי בתרגילי לחץ לא רלוונטיים ובסחיטה אמוציונלית, המובילה לדרך ללא מוצא. איך אתה מעז לבטל בהינף יד את הדיוק ואת החשיבה המדוקדקת? פרנצי, תלמידי לשעבר, למרות העובדה שאני דוגל באתיאיזם, האם שכחת את האמרה: 'אלוהים נמצא בפרטים'?" פרנצי לא נשאר חייב:

"האם כוונתך לומר כי אתה הוא האלוהים, המוקף במאמינים 'אנשי כן', העונים 'אמן' לכל גחמה שלך? מתי תשתחרר מהמחשבה הפרנואידית שלך כי כל אדם שאינו חושב כמוך הוא נגדך?"

פרויד שוחח עם נציג האוניברסיטה האחראי לסמינר וביקש לזמן אותי לקדמת הבמה. האיש ניגש אליי וביקש ממני בנימוס להתלוות אליו. נעמדתי לצדו של פרויד והוא הניח את ידו על כתפי.

"אבקש להודות למטופל שהסכים להתנדב ולחשוף את עצמו בפני הקהל המכובד". הקהל נפרד ממני במחיאות כפיים.

פרויד: "סיימנו את שלב ההדגמה הפומבית, ונותרנו עם יותר שאלות מתשובות. ראיתם באופן מוחשי כי אין קיצורי דרך בפסיכואנליזה. התהליך לחשיפת הנפש האנושית מורכב ומסובך, ובמקרים מיוחדים, כמו במקרה שלנו, מדובר באגוז כמעט בלתי ניתן לפיצוח. מחר, יום שישי 10.09.1909, ניפגש שוב בשעה 11:00 להמשך הדיונים". פתאום שינה פרויד את יחסו ופנה אליי בלשון רכה וקרובה:

"יש לי בקשה מיוחדת אליך. רוצה אני מאוד לפגוש אותך פנים אל פנים לשיחה חברית גלויה ואינטימית. אשמח להכיר אותך מקרוב. אגב, מה שמך?"

"שמי דידי".

הגיעו ימות המשיח, חשבתי בלבי. הדוקטור כמעט מתחנן להיפגש אתי בארבע עיניים. התהפכו היוצרות והוחלפו התפקידים. מעתה הכדור נמצא במגרש שלי. פרויד מחזר אחריי.

"על מנת להקל עליך, נסדר לך הסעה ביום שבת, 11.09.1909, ממקום מגוריך לכאן", קבע פרויד עובדה, הוא אפילו לא המתין לתשובתי. כהרגלו, הקפיד זיגמונד פרויד להיות האיש המוביל והמושך בחוטים.

"פרנק, אתה יכול לגשת אליי?" קרא לעברו של הממונה מטעם האוניברסיטה. האיש המנומס מיהר להגיע אלינו. "האם נוכל לארגן הסעה לבחור? חשוב מאוד שתכיר אותו באופן אישי. אגב, שמו דידי", ומיד הוסיף, "כדאי שיגיע לכאן ביום שבת בשעה 16:00, עם סיום הסמינר". האיש לחץ את ידי.

"אני שמח להכיר אותך, מר דידי, ובנוגע לבקשתך", פנה לדוקטור, "אדוני, נעשה כל שיידרש. היכן אתה מתגורר, מר דידי"?

"במלון בשם 'מקס'", עניתי.

"יש לי רעיון", אמר, "אבקש מהנהג שיחזיר אותך בשעה הקרובה למלון 'מקס', וביום שבת, בשעה 15:00 יאסוף אותך ויחזירך לכאן". פרנק קרא לנהג, ופרויד נפרד ממני לשלום. נותרתי מבולבל והמתנתי לבאות. הנהג, לבוש מדים מגוהצים וכובע שוטר לראשו, לחץ את ידי.

"שמי ג'ורג', ומה שם אדוני?"

"דידי".

בשעה אחת היה זה מספר הפעמים הגדול ביותר הזכור לי באותה יממה שבו הזדהיתי בשמי הפרטי. ג'ורג' פתח עבורי את דלת המושב האחורי של המכונית השחורה, פורד מדגם T, שכונתה בזמנו בחיבה "ליזי הקטנה", והזמין אותי להיכנס.

"שמעתי שאתה לן במלון 'מקס'. אני מכיר את המקום, אקח אותך לשם".

הדרך מ"קלארק" למלון נראתה לי הפעם קצרה ומהירה. ג'ורג' החנה את המכונית סמוך לבניין של מקס, הוא הקפיד כל הדרך לשמור על שתיקה. הדימוי העצמי שלי קיבל תפנית של מאה ושמונים מעלות. הרגשתי כי ערכי עלה בעת שג'ורג' פתח לכבודי את הדלת האחורית של המכונית שייצר הנרי פורד, וששיווקה החל רק זמן קצר לפני כן, בשנת 1908.

ראשון זינק לקראתי מקס, גאה ומלא הערצה. בעקבותיו נהרו בהתלהבות אורחי המלון ועוברי אורח סקרנים, הם התגודדו סביב האוטו החדיש שמשך את תשומת לבם. מקס לא הסתיר מידע. הוא הציג אותי כחברו וסיפר כי הוזמנתי להשתתף בהרצאותיו של פרויד כאורח האוניברסיטה למשך שבוע ימים. כולם הזדרזו ללחוץ את ידי, ועקבו בו בזמן בהשתאות אחרי ה"פורד" הבוהקת שנסעה בינתיים לדרכה.

"תסעד אתי, מר דידי, יש קדרה של נזיד בשר עם תפודים מבושלים", אמר מקס, אחז בידי וליווה אותי לפינת האוכל. "ספר לי, איך היה?"

הפלגתי בפניו בתיאורים נלהבים על פגישתי עם פרויד. סיפרתי שהוזמנתי אליו במיוחד ביום שבת כאורחו האישי, וכי הוא שולח לכבודי את ה"פורד" השחורה, מכונית השרד של מר סטנלי הול, שתסיע אותי ל"קלארק" לשיחה אישית בלשכתו של נשיא האוניברסיטה. מקס שתה בהתפעלות את דבריי, והניח את ידו על כתפי כמבקש לגעת בנס שנגלה לעיניו.

"היום, אם ירצה השם, תבוא אתי לתפילת ערב שבת, ולאחר מכן אתה מוזמן לביתי לארוחת שבת עם משפחתי", אמר, נלהב למצות את כל רגעי הפנאי עד לפרֵדה הצפויה בשבת.

לא גיליתי למקס שבידי פרוטוקול האירוע שהתקיים באוניברסיטה, כולל תמליל ההיפנוזה. חיכיתי לרגע שבו אהיה לבדי ואוכל לעיין בו. כשנחשפו בפניי רישומי החוויות בגיל ההתבגרות, ראיתי באור חדש את האירועים שאותם חוויתי כנער, גיליתי לפתע סוד נסתר על עצמי. כילד, לא עלה על דעתי כי סמכות חינוכית מסוגלת להרע לי ללא סיבה, לפגוע בי. היום אני יודע שהם פגעו בי. הרב של בית הספר, למשל, הצליח לסכסך ביני ובין אלוהים, עובדה - אינני יודע להתפלל...

פתאום הבנתי מדוע לעתים קרובות אני נתקף בזעם הגורם לי להיות סר וזעף, לא מרוצה מעצמי ורחוק מאוד מלהרגיש מאושר. כשסיימתי לעבד את אדמת נעוריי ואת תמונות הבגרות שנלוו אליה, עברתי לחרוש את ימי בחרותי כאדם צעיר. מהפרוטוקולים של התהליך ההיפנוטי למדתי על החוויות שלי מתקופת הצבא בשירות החובה, ולאחר מכן בתקופת המילואים. הופתעתי לגלות כי היו לי ימים מיוחדים ומזעזעים, רצופי סכנות ומאבקים פנימיים, רגעי פחד מצד אחד וגבורה מצד אחר, שגרמו לי לגייס מתוכי כוחות נפש שמעולם לא חשבתי שקיימים בי. מתי ניתנה לי הזדמנות להיווכח כי יש בי חוש אנושי לצדק כמו באירוע בפרדס? בחוויה שעברתי בצהרי יום השישי בעזה גיליתי בדיעבד שהאינטואיציה שלי נחשפה כמצילה ממוות, ושחררה אותי ואת שתי החיילות ממלכודת של זעם, של נקם ושל רצח. ההיפנוזה אכן פתחה בי סוגר פנימי שהציף אותי בכוחות נפש מעודדים. כבד עליי מאוד העול השיפוטי והביקורתי שנשאתי על עצמי. היצר התוקפני שבי, שחילל ושלל את האחרים, נטל ממני את החופש ליהנות מרגעי שלווה מזדמנים.

עיינתי בפרטי הפרוטוקול והרגשתי החמצה. הפרק של זוהר בחיי אינו מוזכר כלל בכל שלבי הטיפול ההיפנוטי, אם כי התחזקה בי ההרגשה שאין באפשרותי ליצור חיץ מדומה בין ימים רחוקים בעברי לאירועי היום. נשמתי עמוקות, התרחקתי ברצף המחשבות לילדותי... אבל יש קשר בין השלם לחלקיו בתחנות חיי. זרמתי עם הרעיון של חיים ללא הפסקה, ונזכרתי בחוויות מטלטלות נוספות מתקופת ילדותי, שהותירו באישיותי חריצים עמוקים, ובתוך כך גיליתי בעצמי תכונות שירשתי מהוריי, למשל: בדומה לאבי, גם אני נתקף לא אחת בהתקפי כעס ודכדוך בחיי היום יום.

הוריי, בהיותם קשי יום וטרודים, לחמו לשרוד בעולם מר ואכזר ולמדו על בשרם את הקשיים שבחיי עוני וצנע. לא זכור לי שהשקיעו זמן ומרץ בי ובחינוכי. הם לא טרחו להזהיר אותי לא לעבור על החוק, ונמנעו מלהסביר לי כי קיים בחברה סולם ערכי מוסר של מותר ואסור, למשל: אסור לגנוב או לשקר. אני לא זוכר אותם מאיימים עליי כי אקבל עונש אם אפר את הצווים הללו, וכי יבולע לי אם אעז לחרוג מחוקי המשמעת והסדר הנהוגים בחברה. מיום שעמדתי על רגליי כפעוט צמחתי כצמח בר. גדלתי להיות ילד רחוב, ללא מצפן או מצפון ראוי ומחייב. בבית לא מצאתי פינה הולמת, בכל הזדמנות שנִקרה בדרכי ברחתי והתרחקתי מביתי. את מרבית ימי ילדותי ביליתי בחוץ על האספלט הלוהט בקיץ והרטוב בחורף. בכל רגע פנוי התרועעתי עם חבורת פרחחים מופקרת ועבריינית, חבורת ילדי רחוב שבילתה זמן ניכר בישיבה על מעקה הגדר והציקה לעוברי אורח. השכונה שלנו הייתה רק מטרים ספורים מהגבול הירדני המסוכן. באותם ימים מתוחים, לפני שנת 1967 ומלחמת ששת הימים, תפסו עמדות לגיונרים בְּכָפִיּוֹת אדומות וצלפו על מטרות אנושיות מעל גגות הבתים בירושלים המזרחית, יהודים שנעו בסמטאות שכונת שמואל הנביא ובית ישראל. הירי של החיילים הירדנים הגיע עד למשפחתי. אבי היה באותם ימים חלבן, וחילק חלב לתושבי ירושלים. ביום גשום אחד, בזמן שעבר מבית לבית להשקות את התינוקות חלב, נורה לפתע ונפגע מירי צלף ירדני. למזלו כדור הרובה רק שרט את רגלו, והוא הובהל לבית החולים "ביקור חולים", שם חבשו אותו ושחררוהו לביתו. אני זוכר את אבי שוכב במיטתו, נאנק, כואב, מקלל את העולם כולו ובוכה על מר גורלו.

ברצף זיכרונותיי עלה בראשי רק מקרה אחד שהפחיד אותי כילד. היה זה סוג של איום בעונש, אבל לא מהוריי. יום אחד הלכתי לטייל עם חבר בשם אפרים לכיוון רחוב החבשים, שם שוכנת הכנסייה האתיופית. לכנסייה כניסה מרשימה העשויה דלת ברזל קשתית בתוך שער מלבני מאבן. סמוך לכנסייה המוקפת חומה ובסביבתה התהלכו נזירים שחורים גבוהי קומה, חסונים וזקופים, לבושים בשמלות חומות, על שכמם צעיף צבעוני, מצנפת לראשם ולמותניהם אבנט עבה מעור חום ואבזם נוצץ. אפרים הזהיר אותי לא להעז לגרד את אפי ליד הכמרים השחורים:

"אבא שלי אמר שאם תיגע באף שלך והם יראו אותך, הנזירים ישלפו סכין ויחתכו לך אותו. החבשים הנוצרים כועסים כי לפני יותר מאלף שנה חתכו את אפו של המנהיג שלהם, ומאז כל מי שנוגע באף שלו לידם נחשב כמתגרה בהם, והם יורידו בסכין את אפו כעונש".

סיפורי האגדות ששמע אפרים מאביו השפיעו עליי מאוד, ומאז בכל פעם שעברתי ברחוב החבשים הציורי דווקא גירד לי אפי והציק לי מאוד. כשהגעתי לסמטה החבשית שעטתי בריצת אמוק, ידיי תחובות בכיסים, עברתי את ביתו של אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, וחלפתי כטיל על פני הכנסייה המאיימת. רק בסוף הרחוב נשמתי לרווחה. לא זכור לי שהוריי הזהירו אותי מלעשות מעשה הגורר בעקבותיו עונש. אפילו בבית הספר "תחכמוני" שבו למדתי לא הצליחו להפחיד אותי מלעבור עבֵרות שכל החוטא בהן, אחת דינו - להיענש. המורים שהטיפו לי מוסר לא הצליחו להחדיר לתודעתי את קיומו של שוטר מאיים במוחי, המכונה אצל פרויד "סופר אגו".

זכור לי מקרה הקשור במורה זאב, יצור גמלוני ועצבני הדומה יותר לצפרדע מאשר לזאב. בוקר אחד הגיע המורה, נושא עמו ציור גדול של לוחות הברית שעליהם כתובים עשרת הדברות באותיות קידוש לבנה. הוא תלה אותו על הקיר, קרא בפאתוס את הדברות ושאג בקול רועם:

"אני מזהיר אתכם. אלוהים יעניש את היהודים. שימרו את פיו, זכרו לא לשקר ולא לגנוב". לוחות הברית לא הזיזו לי כלל. אז מה? אמרתי בלבי, אני מצפצף על אלוהים ועושה רק מה שבא לי. כבר אז שאלתי את עצמי מי זה בעצם האלוהים, בורא העולם, שיגרום לי למורא ולפחד? בשכונה שלי לא היה דין ולא דיין, ילדי הרחוב שהכרתי גנבו ושיקרו בלי הרף.

פעם סיפרה לי אמי כי בהיותה נערה יצא אביה מרוסיה, מולדתם, למסע עסקים באמריקה.

"איבדתי את אבי באמריקה. רכבת דרסה אותו למוות", אמרה במרירות ורטנה, "הוא נפל מהקרון למסילה ומת כתוצאה מהריצה המטורפת שלו אחרי העושר". אמי בכתה ורעדה בכל גופה. "נשארנו יתומים בגלל רדיפת הבצע של אבי".

 

כילד, ניסיתי לאטום את לבי לסיפורים הטרגיים של הוריי. קשה היה לי להקשיב לשידורי המצוקה שלהם, בניתי סוג של חומה מפרידה ביני ובין אווירת הנכאים שספגתי בביתם, הכול כדי לבלום את שטף דמעותיהם. ללא היסוס שיגרתי את עצמי מהבית הסגור והנוגה, מתחושת העצב, לעבר העולם החופשי שבחוץ.

את שמחת החיים מצאתי ברחובות ירושלים, באוויר הצח, שם חיכו לי באהבה חבריי המשוטטים בשכונה. רגש המחאה הציף אותי מילדות וחדר מאז עמוק לתודעתי. פיתחתי התנהגות מרדנית שפעלה בתוכי בגלים, התנגדות פנימית לצווים מחייבים מטעם המערכת הממסדית, חוקים הנודפים ריח רע, ריח המדכא את רוחי החופשית.

באותם זמנים היצר המיני התעצם בתוכי והשתלט על גופי. גם בחיי המין שלי לא נתתי לכללי המוסר להפריע לתשוקותיי המיניות. אני זוכר שיחד עם חבריי עמדנו שעות מִדֵּי ערב, לאחר שהחשיך, מעבר לגדר הבית של משפחת קופרברג. השקפנו לחלון חדרה של שפרה, הבת הצעירה, נערה שקטה ותמימה, ציפינו בערגה לראותה מתפשטת, המתנו בשקיקה ובתאווה חסרת גבולות לנקודת הזמן שבה הסירה את בגדיה לקראת השינה. אני זוכר את גופה המעורטל ואת שדיה המזדקרים, את ההתלהבות ואת קריאות השמחה שלנו, הילדים. הייתה זאת ההזדמנות הראשונה שלי לאונן ולחלום תוך תשוקה חסרת מעצורים, שלא פסקה אצלי לרגע מימי שפרה העליזים ועד עתה.

בוקר אחד, בחופש הגדול, הציע לי מושיקו, מילדי השכונה, לנסוע אתו לתל-אביב ולישון שם בלילה בחוף הים. אמי לא התנגדה, עלינו לאוטובוס והגענו לתחנה המרכזית בתל-אביב, משם צעדנו מערבה עד לטיילת. הרגשת החופש פיעמה בי אז במלוא עוזה. לא אשכח את המועדונים ואת בתי הקפה הנוצצים בלילה לאורך הטיילת. חוויה זו זכורה לי במיוחד. נחשפתי לחיי הלילה לראשונה בחיי. היה זה רגע רב עוצמה ומכונן. יצאתי לעולם החופשי, ממוקד ביצר מין שגאה בי ללא הפסק. הזוגות שרקדו צמודים לצלילי המוזיקה עוררו בי תשוקה לבילויים ולהנאות הגוף ללא תנאי והגבלה. מראה הנערות והבחורות שראיתי בטיילת באותו לילה סיממו את רוחי ועוררו בי רצון לחלק את חיי לחיי היום ולחיי הלילה. מנקודת הזמן ההיא ואילך בחרתי להעביר כל ערב במוזיקה לריקודים ובמסיבות סלוניות. מאותם ימים הבילוי המיני הפך להיות מרכז חיי, ונמשך אצלי עד לחופשה בכרתים.

ברצף זיכרונותיי גל רדף גל, ופתאום מצאתי את עצמי בווסטר, במלונו של מקס, בחדר צר ללא חלון, יושב על כיסא מעץ וחולם על עולמות רחוקים. המעבר החד לאווירת הקודש בקהילה היהודית בעיר האמריקנית שנחתי לתוכה חיזק אותי. הבנתי שניתנו לי גם רגעי סיפוק, נחת רוח והרגשת התעלות.

בבית הכנסת בווסטר חשתי כבביתי בישראל. תפילת קבלת השבת רוממה את רוחי. פיוטי החזן - "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", ו"שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו אל המיוחד" - הרעידו את נימי נפשי והחזירו אותי לאווירת הקדושה בבית אבי. באותו מעמד חשתי הזדהות עם דבריו של קרל יונג, כי קיימות בנפשנו ישויות של תרבות עתיקת יומין. הרב ישב במקומו הקבוע על כיסא כבוד, סמוך לארון הקודש, ועודד את המתפללים בתנועות ידיו להצטרף לניגון המסורתי העובר מדור לדור. יש יסוד מוצק בתיאוריה של יונג, חשבתי בלבי. הרב זלמן נשא דרשה על הצורך של היהודי לדבוק בקדוש ברוך הוא ובתורתו. הוא ודאי לא יתלהב כשישמע כי אני מחובר לפרויד האפיקורס, הרהרתי.

בסיום התפילה צעדנו לביתו של מקס, השוכן בלב העיר. ביתו הצנוע היה עבורי נקודת אור. עלינו במדרגות צרות שהובילו לדירת חדר וחצי. במבוא למטבח ניצב שולחן עץ ועליו הונחה מפת שבת רקומה בשני פמוטים ונרות, ומשני צדיו ספסלים, שם ישבו אשתו שרה ושלושת ילדיהם המטופחים - רוחל'ה, יענקל ומוטקה. אווירת אור ואהבה שררה בבית. זמירות השבת הרנינו שוב את נשמתי. מקס דאג להשקות אותי ביין שרף תוצרת בית עד כי לא ידעתי מאין באתי ולהיכן אשוב. נרדמתי על המזרן שהציע לי על רצפת החדר. למחרת, בשבת, הקצתי וראשי כבד. מקס העיר אותי לארוחת הבוקר וכדי להתכונן כראוי לקראת הפגישה המזומנת לי. הוא ליווה אותי עד לפתח המלון, שם לחץ את ידי בשתי ידיו, חיבק אותי בחום, נשק לראשי ושם פעמיו לתפילת שחרית של שבת בבית הכנסת. בשעה 15:00 בדיוק הגיע ג'ורג'. יצאתי במרץ, בוטח בעצמי, בדרך להגשמת חלום - לגעת בפרויד.

בבואי ללשכתו של סטנלי הול עברתי דרך מסדרון רחב ומרוצף באריחי שיש מבהיקים, שקירותיו מכוסים בצילומי טבע, בתעודות הוקרה ובתמונות מחזור של הבוגרים. בכניסה ללשכתו התנוסס שלט ממוסגר: "Stanley Hall - President".27

ניצבתי מול דלת כניסה עשויה זכוכית יקרה, עבה, אטומה ומחוספסת, מוקפת במסגרת עץ מעוטרת. בחיל ורעדה הושטתי יד ודחפתי קלות את הדלת. מזכירה לא צעירה, מטופחת ונאה, קיבלה את פניי בחיוך שגילה שיניים צחורות. הגברת, שעברה את גיל הארבעים, התייחסה אליי באדיבות, פנתה אליי בכבוד ולפי כללי הטקס המחייבים.

"שמי וונדי, מזכירת הנשיא", לחצה את ידי בחמימות.

"שמי דידי".

"נעים לי מאוד. נתבקשתי למסור לך כי דוקטור פרויד יפגוש אותך כשיסיים את הרצאתו".

איך גלגל מסתובב. יש לי שם, אני דידי, והרגשתי כנפש בעלת משמעות. וונדי המנומסת כיוונה אותי לחדרו המרווח של הנשיא, וסימנה לי בידה להמתין בפינת הישיבה.

שולחן עגול, בעל ארבע רגלי עץ מקושתות וזכוכית עבה ושקופה, היה מוקף בכורסאות נוחות מעור בצבע חום כהה. סמוך לקיר ניצבה ספה מרווחת ומרופדת, ומעליה היה תלוי על הקיר ציור שמן מרשים של שדות מוריקים. החדר עוצב בטוב טעם, היה מרשים מאוד והעביר תחושת מכובדות. ספרייה ענקית מארון זכוכית, עמוסה בספרים כמעט עד לגובה התקרה, כיסתה את אחד הקירות, וממול ניצב שעון קיר יפהפה. רצפת העץ כוסתה בשטיחים ארוגים באמנות ואיכותיים. שולחנו של מר הול היה גדול, ונבנה מעץ יקר ועתיק, כיסא המנהלים המרופד עוצב בסגנון מיוחד, מגולף ומפורזל בפיתוחי עץ מעוגלים. משני צדי השולחן התנוססו דגל ארצות הברית ודגל האוניברסיטה. על הקיר מול עיניי היו תלויות שלוש תמונות. בצד אחד תמונתו של מייסד האוניברסיטה, ג'ון קלארק, ובצדו האחר תמונותיהם של נשיאי ארצות הברית: הנשיא היוצא, תיאודור רוזוולט, והנשיא החדש שהחליף אותו כחצי שנה קודם לכן, וויליאם הווארד טאפט, שר המלחמה לשעבר וידידו הקרוב של רוזוולט. בתחתית התמונות נחרתו השמות באותיות בולטות בתווית מוזהבת.

הרהבתי עוז, התקרבתי לתמונות וקראתי את הכתוב בעיון: WILLIAM HOWARD TAFT / ROOSVELT THEODORE המזכירה המנוסה העירה אותי ממחשבותיי וממבטי ההשתאות ובישרה לי:

"דוקטור פרויד בדרך".

שעון הקיר צלצל ארבעה צלצולים. ריח עשן הסיגר בישר את בואו של פרויד, הקטר המעשן. הוא נכנס לחדר, התרווח מלוא קומתו על ספת הישיבה ושקע בתוכה, נושם לרווחה. הפעם הגיע במגבעת לראשו.

"גברת וונדי, אפשר לקבל מאפרה?"

המזכירה החרוצה הניחה מאפרת זכוכית עגולה על השולחן העגול וחזרה מיד עם מגש עמוס במערכת כלי פורצלן, קנקן תה וספלים, קערית מלאה בקוביות סוכר וצלחת ובה עוגות לבנות ומרובעות.

"מר דידי, הזמנתי אותך לפגישה בארבע עיניים, כי זאת לי הפעם הראשונה בחיי המקצועיים שלא עלה בידי לפענח את אישיותו של המטופל", פנה אליי הדוקטור. "חידת נפשך מדירה שינה מעיניי ומטלטלת את התיאוריה המחקרית שלי. הבט ישר לתוך עיניי וספר לי, מי אתה באמת?"

"אני יהודי ישראלי, שנמצא עכשיו בנופש באי היווני כרתים". פרויד נראה כלא מאמין.

"אני פונה אליך כחבר ולא כפסיכיאטר. הסר את המסכה מעל פניך. איך הגעת לאמריקה ולווסטר?"

"אם אגלה לך את האמת תחשוב שאני מטורף חסר תקנה. הגעתי לכאן בחללית זמן-עבר. טסתי מכרתים בשנת 2009 וחזרתי מאה שנים לאחור. החללית נחתה בחורשה בפאתי ווסטר והיא ממתינה לי כדי שאחזור בדיוק לנקודת המקום שממנו יצאתי, ואנחת בזמן המחושב לפי שעון כרתים".

 

"באיזה עולם פנטסטי אתה חי? אני מקנא בך על הדמיון הפרוע שלך".

"אני חי בעולם אמתי", עניתי, "אתה מוזמן לראות את החללית במו עיניך".

פרויד אחז את ראשו בשתי ידיו, עצם את עיניו, חשב, הצית בגפרור סיגר נוסף והציף את החדר בעשן סמיך.

"איפה למדת את השפה הגרמנית הרהוטה שבפיך?"

"ההורים שלי דיברו גרמנית. הם עלו לישראל מפרנקפורט. השלמתי את לימודי הגרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים".

"שמעתי על הרעיון להקים אוניברסיטה בישראל", נזכר פרויד, "דנים בבנייתה כמעט שלושים שנה. היוזמה ברוכה, ויש חשיבות רבה בהקמתה. אשמח אם יהיה שם חוג לפסיכולוגיה והתמחות בפסיכואנליזה".

"כיום יש שם בית ספר גבוה לפסיכולוגיה ולומדים שם גם את תורתך".

"איך אתה מסביר לי את הסתירה בין הידע הרב שיש לך ובין ההיקף הגדול של הפנטזיות שלך?" שאל.

"בוא נצא ותראה במו עיניך את רכב הזמן. רק בדרך הזאת תאמין לי", הצעתי.

"עד לרגע זה אינני מבין למה בכלל הגעת לכאן, ומדוע התנדבת להיות מטופל בהצגה פומבית".

"הגעתי לכאן כי רציתי לפגוש את כבודו פנים מול פנים. החלום שלי התגשם. המשימה הושלמה. למדתי ממך באופן ישיר, ללא תיווך, וקיבלתי תשובות לחלק גדול מהשאלות שהטרידו אותי".

"מה הטריד אותך?"

"קראתי את הספר שלך, 'מעבר לעקרון העונג', שכתבת בשנת 1920, שנתיים אחרי מלחמת העולם הראשונה".

פרויד קפץ ממקום מושבו כנשוך נחש. בשתי ידיו אחז בכתפי, הסיגר עדיין נעוץ בפיו, והחל לטלטל אותי.

"אני מתחיל להאמין שיש בך כוחות נבואיים. זעזעת אותי עכשיו לגמרי. אף אדם בעולם מלבדי לא יודע שאני מתכוון לחבר מחקר בשם 'מעבר לעקרון העונג'".

הוא הכניס את כף ידו לכיס במעילו, ובעודו מסתכל לתוך עיניי שלף מתוכו דף מקופל שעליו כתוב באותיות גדולות בכתב ידו: JENSEITS DES LUSTPRINZIPS. "היכן נמצא הספר? תראה לי אותו".

"הוא נמצא בתיק שלי בחדר במלון בכרתים. לפני שטסתי לכאן שכבתי על מיטת החוף בברֵכה, ושם התעמקתי במאמר שלך".

"האם זה המקום שבו נמצאות נערות המקהלה, שתיארת בטיפול?"

"אכן כן", עניתי, "המראה הארוטי התחבר לי ליצר החיים ולאחיו התאום, יצר המוות, המפורטים בספר שלך, ולכן כל-כך רציתי לפגוש אותך". פרויד נע סביבי נרגש ועצבני, ופנה אליי בפנים מאדימות מכעס:

"קום וקח אותי מיד לחללית ההזויה שלך".

וונדי לא הבינה מדוע פרויד כה נסער, ושלא כדרכו השלווה, הפך את עורו, התנהג באופן מוזר והרים את קולו. בדאגה ניגשה אליו:

"האם הדוקטור רוצה לשתות מים?" פרויד נרתע לאחור והתעשת.

"תדאגי שהנהג ימתין לנו במכונית בחניה, אנחנו מיד יוצאים".

כעבור דקות ספורות נכנס ג'ורג' הנהג על מדיו המעומלנים, וכובעו מעוגן היטב על ראשו:

"דוקטור, אני מוכן לצאת לדרך".

ישבנו במושב האחורי והסברתי לג'ורג' היכן נקודת הציון שאליה צריך להגיע.

"המקום נמצא מחוץ לעיר בהצטלבות דרכים המובילה לווסטר ולבוסטון. בצד הדרך יש חורשה, לשם אנחנו נוסעים". פרויד, חסר סבלנות, דחק בנהג:

"אדוני, סע כבר!"

חלפנו על פני האזור התעשייתי המוכר לי. במהלך הנסיעה ספגתי עשן וסירחון מהסיגר ומארובות בתי החרושת. ג'ורג', שגילה חוש התמצאות נדיר, חנה במדויק בנקודת הציון שם הסתתרה החללית.

זיהיתי את השביל המוביל לצלחת המעופפת. פרויד התבונן כאחוז טירוף בפלא האליפסי, בתיבת נוח שלי. אינסטינקטיבית שלח את ידו ונגע בה. הפנסים החלו להבהב והדלת נפתחה. הוא הרכין את ראשו ודחף אותו לתא, בחן אותו, הסתכל כה וכה והחליט להיכנס פנימה.

"עצור! אסור לך להיכנס!" צרחתי, אך לא הצלחתי לחסום אותו. ייצרו של חוקר הלא-מודע, זיגמונד פרויד הענקי, גבר עליו, והוא השתחל כחתול פרא לתא החללית. אור מסנוור האיר וכיסה את מנחת החללית. צפירה עולה ויורדת הרעידה את הסביבה. גג החללית הואר באור סגלגל, קרן לייזר גיששה ברקיע סביב וזרקור אינפרה אדום נדלק בחזית. ידעתי כי חובה עליי להיכנס לתא מיד. החללית ערוכה לשיגור בהתראה קצרה. זחלתי במהירות לתא המיועד לאדם אחד בלבד, ונפלתי במלוא כובד משקלי על הדוקטור, שישב מכונס במושב הצר. רכב החלל שוגר, עבר את מהירות הקול, חצה את האטמוספרה ועבר ביעף במהירות האור דרך חור התולעת.

בתא הקטן נראו שני גופות מחובקים בעל כורחם, זיגמונד ודידי, כזוג אוהבים, כצמד יונים, נצמדים זה לזה ללא יכולת לזוז. צחוק הגורל, החלום שלי לגעת בדוקטור התגשם. מתאים לי מעכשיו לכנות את פרויד בשמו היהודי, שלמה, כי הרי "כל ישראל ערבים זה לזה". ואכן נקשרנו כמו בגוף אחד, עבר ועתיד, מאה שנות חיבוק דוב. גופותינו דבקו זה בזה, לא מאהבה או מתשוקה. חברנו יחד כתאומי סיאם לעת צרה. שלוימל'ה פרויד, כך אקרא לו מעתה.

פרויד, נותר לראשונה בחייו תלוי בכוח עליון, בלי שליטה במצבו. גורלו לא היה בידו, חייו התנהלו במציאות של אי-וודאות. נראה כי יד נעלמה התערבה וכפתה עליו להתקפל בתנוחה עוברית ולהיות לפות בידי תינוק תאום.