גפרור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גפרור
מכר
מאות
עותקים
גפרור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גפרור

4.8 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 562 עמ' מודפסים
משה גל נולד בתל אביב, עסק בתחומים רבים ומגוונים, בין היתר היה הנדסאי ייצור, מפיק מחזות זמר, פרסומאי, דייל אוויר בחברת אל על, דוגמן צילום, מדריך תיירים לספרד ועוד... לפני שהתמסר לכתיבה. 
הוא לוחם ופטריוט ישראלי, נכה צה"ל פגוע פיזית והלום קרב שהשתתף בארבע מלחמות ישראל. הספר/רומן "גפרור" מבוסס על ניסיון חייו האישי, הנדיר והעשיר באירועים מרתקים ועל פי מיטב דמיונו.

תקציר

סרן גדי גולן וסרן דיוויד אברבוך הם שני טייסי קרב במילואים בטייסת מסוקי “בל 205” בשני בסיסים שונים של חיל האוויר הישראלי. שניהם גברים איכותיים, מרשימים וכריזמטיים, גבוהי קומה ויפי מראה בשנת ה-27 לחייהם, שעשו את שירותם הסדיר בתקופת מלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובלחימה במחבלים בלבנון. גדי ודיוויד אינם מכירים זה את זה ומעולם לא נפגשו, אך דרכיהם, זהויותיהם וגורלם עומדים להצטלב בשרשרת אירועים עוצרי נשימה ויריעת חיים מרגשת, שסועה ופטליסטית.

פרק ראשון

"הבא להרגך השכם להרגו"
אפריל 1973 - חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור
 
07.04.1973 - אש דלילה ולא מדויקת מנשק קל האירה את חשכת הלילה בשובלי אור דקים בשעה שחצו בטיסה נמוכה את קו הגבול בין ישראל ללבנון. סרן גדי גולן הגביר מהירות, הרים את אף המסוק וביצע נסיקה תלולה תוך כדי פנייה חדה אל עבר רכס הגבעות שמעבר לגבול. הוא הכיר היטב את נתיב הטיסה שנקבע להם. כל כך הרבה פעמים במהלך השירות הסדיר יצא למשימות תקיפה בדרום לבנון, עד שהיה יכול להטיס את המסוק ליעדו בעיניים עצומות. עכשיו בגיחה הראשונה שלו במסגרת שירות המילואים קלט באכזבה שדבר לא השתנה מאז. אותן משימות, אותה לבנון, אותם מחבלים ארורים. יעד התקיפה התקרב במהירות, מזל"ט המודיעין איתר רכב מחבלים הנושא משגר קטיושות שהתמקם בחורשה בפאתי הכפר הלבנוני מרכאבה מדרום לנהר הליטני, והם הוזנקו להשמידו.
 
"איתן, אנחנו ממש קרובים, הכול דופק כמו שעון שוויצרי", ציין בסיפוק לפיית מכשיר הקשר כשסיים לבדוק את לוח השעונים לפניו והחל להנמיך לגובה 200 רגל. ביטא את שביעות רצונו ברשת הקשר הפנימית לאוזניו של טייס המשנה איתן שישב לשמאלו ושהיה שקוע כל כולו במפות הניווט שהיו מונחות על ברכיו.
"המטרה במרחק 2,500 מטר, מיד נבחין באורות בתי הכפר", שמע את איתן באוזניות שלראשו וזיהה סימני התרגשות בקולו של הטייס הצעיר, שזו הייתה גיחתו הראשונה אל מעבר לגבול.
"היידה איתן, תתכונן, עזוב את המפות, בוא נטגן חביתה מקושקשת ויאללה בחזרה לבסיס, אני עוד רוצה להספיק להגיע לתל אביב ולבלות את הלילה עם סיגל", אמר ומשך אליו את מוט ההיגוי, כשהוא נהנה מתגובתו המיידית והחלקה של המסוק, שנסק בזווית חדה כלפי מעלה.
"אנחנו כ-500 מטר מהמטרה", הודיע איתן, "הכוורות טעונות, שתי רקטות מוכנות לשיגור, אני משחרר נצרות", המשיך לעדכן. בעלטה ששררה סביבם נגלו לפתע אורות בתי הכפר והאורות הקלושים של עמודי התאורה אשר סימנו את תוואי הכביש הראשי שחצה את הכפר לכל אורכו.
"אני מזהה את המטרה בשעה שתיים בתוך החורשה, כמאה מטר מאחורי הבית האחרון בכפר", שמע את איתן מדווח בהתלהבות ומצביע על רכב מסחרי שהיה מוסתר בחורשת עצים מצפון לכפר. עכשיו גם הוא זיהה את המטרה - טנדר עם ארגז משא פתוח ועליו מתקן שיגור מכוסה בחלקו בברזנט שהחל לתמרן כאחוז תזזית בין עצי החורשה - עושה את דרכו לעבר הכביש שעובר במרכז הכפר.
"תנסה לפגוע בו עוד לפני שהוא מצליח להגיע לכביש!" הורה לאיתן והחל בצלילה תלולה לעבר הטנדר.
מסביבם התעוררו השמים, אש מנשק קל נורתה לעברם מהחורשה ומכמה מוקדים מתוך הכפר, אך שובלי הנותבים סימנו את חוסר הדיוק של האש מן הקרקע.
"גדי, יש לי אותו על הכוונת", שמע את איתן מדווח בהתרגשות.
"קח אותו ע־כ-ש-י-ו!" הורה לו והמשיך לצלול לעבר הטנדר. עוד הספיק להבחין בשובלי האש שהותירו אחריהן שתי הרקטות שאיתן שילח ואז משך אליו בחוזקה את מוט ההיגוי והטיס את המסוק מעלה, מעלה, אל תוך השמים.
"בול פגיעה! חביתה משתי ביצים", עלץ איתן לצדו.
גדי מיהר לבצע הקפה ויעף נמוך, ואכן למטה לצד הכביש, במקום שאליו הטנדר הצליח להגיע במנוסתו, נדלקה מדורה גדולה מלווה בהתפוצצויות משנה ונתזי אש שהתעופפו לכל עבר.
 
"היידה הביתה"... פלט בסיפוק ושלח מרפק חברי לצלעותיו של איתן, שצהל ושמח לצדו, "תחקיר טיסה, מקלחת, בגד ‘ציוויל‘, כי סיגל מחכה והלילה רק מתחיל", פיזם שבע רצון, בשעה שחזרו וחצו את קו הגבול לתוך שטח ישראל.
כשנחתו בבסיס חיל האוויר ברמת דויד כבר המתין להם רכב הטייסת ליד מנחת המסוקים. הם התמקמו בתוכו לקול צהלותיהם של אנשי צוות הקרקע שעודכנו בתוצאות התקיפה, והוסעו היישר לחדר המבצעים של הטייסת, לתחקיר השגרתי המתחייב לאחר כל משימה. צילומי האוויר שפוענחו עד מהרה העידו על פגיעה ישירה והשמדת הטנדר ומשגר הקטיושות על שני המחבלים שהיו בתוכו. עוד התעכבו ומילאו את הטפסים הנחוצים התבשרו כי הם מקבלים יום חופש ויצאו עם מלוא חופניים תשבחות אל חדרי המגורים.
"היי גדוש יקר שלי, מתי אתה מגיע?" שמח לשמוע את קולה של סיגל מעברו האחר של הקו.
"בעוד שעה וחצי מתוקה, תשמעי סיגל, כבר מאוחר, לא נראה לי שהיום נספיק ללכת לסרט, אז תמתיני לי אצל אורית ואמיר ותציעי להם שנצא יחד לאכול במסעדה. סיגלי, אני מת מרעב, אין לי גם איפה לאכול עד שאגיע, אז ראי הוזהרת, אני בא וטורף אותך".
"גדי, תזכור שהבטחת, אבל יקירי, סע לאט בבקשה, אתה בטח הרוג מעייפות".
"אוקיי אהבה שלי, אל תדאגי, אנהג בזהירות, להתראות בעוד שעה וחצי בערך".
לאחר הבילוי במסעדה חש שהוא עייף, שלא יהיה מסוגל לנהוג את הדרך הארוכה לחיפה והחליט ביחד עם סיגל לעשות את הלילה בתל אביב וללון בביתם של אורית ואמיר, חבריהם הנשואים והטובים ביותר.
אמיר חלק איתו את ספסל הלימודים בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון מזה ארבע שנים והיה חברו הקרוב ביותר. הם הכירו במסגרת קורס הטיס והחברות ביניהם הלכה והתהדקה במהלך השירות הסדיר, כששובצו לשרת יחד כטייסי מסוקים בטייסת מסוקי ה"בל 205" בבסיס חיל האוויר תל נוף. במהלך שירות הקבע המשיכו לשרת יחד כמדריכי טיסה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר והיו שניים מתוך ארבעת טייסי הצוות האווירובטי המהולל של החיל. כשהשתחררו החליטו על המשך דרכם המשותפת בלימודי הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון בחיפה והפכו להיות צמד חמד בלתי נפרד במהלך ארבע שנות הלימוד שעומדות להסתיים בעוד כחצי שנה. יחד גם נמנו עם שחקני העתודה של נבחרת ישראל בשחמט, משחק ששניהם אהבו והצטיינו בו. יכלו לשבת שעות ארוכות זה מול זה ולשחק משחקים שלפעמים נמשכו גם שבועות וחודשים. לא פעם התחילו משחק וכשהיו מתעייפים נהגו לרשום על דפי נייר את מצב הכלים על הלוח על מנת לסיים אותו במועד מאוחר יותר, בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, למורת רוחן של סיגל ואורית.
 
את סיגל הכיר בטכניון בחיפה. בחירת לבו, בת קיבוץ גבעת חיים, שמאז שחרורה מהשירות הצבאי עבדה כרכזת הפקולטה לאווירונאוטיקה וכאסיסטנטית ויד ימינו של דיקן הפקולטה. "זוג יונים", כך נהגו לכנות אותם חוג מכריהם בבואם לתאר את מערכת יחסיהם המופלאה ואת אהבתם העזה. יחד היו זוג מדהים שמשך אליו את תשומת לבם של כל הסובבים אותם. הוא גבר יפה תואר שנושק לגיל 27, ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, בעל מבנה גוף אתלטי, מתנשא לגובה 1.87 מטר, שיערו שחור קצוץ, ומפניו ניבטות עיניים ירוקות, נבונות וטובות. והיא לצדו כפרח יפה ורענן, בת 23, חטובה כבת הים ושזופה תמידית, נמוכה ממנו בראש, זהובת שיער שגלש עד מעבר לכתפיה ועיניה ירוקות, חייכניות ויפות להפליא. הכירו לפני שנתיים ומאז אהבתם פרחה בין שבילי מדשאות הטכניון ולאורך כותלי מסדרונותיו.
 
"ששש... תפסיק להשמיע קולות", השתיקה אותו וצחקקה בהנאה. "גדי, שומעים אותנו", חייכה ואימצה אותו אליה בחום, מתגעגעת למגע גופו השרירי בגופה ושותה בצמא את הרגע. "גדוש יקר שלי, אני לא יודעת איך אצליח להחזיק מעמד עד שתסיים את שירות המילואים", לחשה על אוזנו. "לא ראיתי אותך שבועיים ומחר אני שוב נשארת לבד, עוד שבועיים בלעדיך ואני אשתגע מגעגועים", מלמלה בעצב ופרצה בבכי.
באפלולית החדר הביט בפניה היפות, מחה את דמעותיה ונשק למצחה, אימץ אותה אל לבו ולחש מילות אהבה על אוזניה. ברגעים קסומים אלה לצדה לא היה בלבו שמץ של ספק כי מבין כל נשות תבל הוא זכה להכיר את הנשמה התאומה שלו בעולם הזה, צלע מצלעו, פעימת לבו, כל כך אהב אותה.
 
"אני מתגעגע אלייך גם כשאני נמצא לידך", לחש וחייך כשגילה שאהובתו כבר מרחפת בעולם החלומות.
מותש מהיום הארוך מתח את גופו בהנאה לאורך המיטה, חיבק את סיגל אליו וניסה להירדם. עצם את עיניו והוטרד מהמחשבה שהיה היום אחראי למותם של שני בני אנוש.
"אנא אלוהים הטוב סלח לי, אבל אלה היו מחבלים שהתכוננו לשלח טילי קטיושה ללא אבחנה לצפון הארץ ולפגוע באזרחים, נשים וילדים חפים מפשע... הבא להרגך השכם להרגו", לחש תפילה וציטט מהכתובים לאפלת החדר. בראשו עוד חלפו והתערבבו הבזקי תמונות, - אורות הכפר... הפגיעה במטרה... נתזי האש... איתן... אמיר ואורית... צילומי האוויר... סיגל... עד שנרדם ושקע בשינה עמוקה.
משה גל נולד בתל אביב, עסק בתחומים רבים ומגוונים, בין היתר היה הנדסאי ייצור, מפיק מחזות זמר, פרסומאי, דייל אוויר בחברת אל על, דוגמן צילום, מדריך תיירים לספרד ועוד... לפני שהתמסר לכתיבה. 
הוא לוחם ופטריוט ישראלי, נכה צה"ל פגוע פיזית והלום קרב שהשתתף בארבע מלחמות ישראל. הספר/רומן "גפרור" מבוסס על ניסיון חייו האישי, הנדיר והעשיר באירועים מרתקים ועל פי מיטב דמיונו.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 562 עמ' מודפסים
גפרור משה גל
"הבא להרגך השכם להרגו"
אפריל 1973 - חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור
 
07.04.1973 - אש דלילה ולא מדויקת מנשק קל האירה את חשכת הלילה בשובלי אור דקים בשעה שחצו בטיסה נמוכה את קו הגבול בין ישראל ללבנון. סרן גדי גולן הגביר מהירות, הרים את אף המסוק וביצע נסיקה תלולה תוך כדי פנייה חדה אל עבר רכס הגבעות שמעבר לגבול. הוא הכיר היטב את נתיב הטיסה שנקבע להם. כל כך הרבה פעמים במהלך השירות הסדיר יצא למשימות תקיפה בדרום לבנון, עד שהיה יכול להטיס את המסוק ליעדו בעיניים עצומות. עכשיו בגיחה הראשונה שלו במסגרת שירות המילואים קלט באכזבה שדבר לא השתנה מאז. אותן משימות, אותה לבנון, אותם מחבלים ארורים. יעד התקיפה התקרב במהירות, מזל"ט המודיעין איתר רכב מחבלים הנושא משגר קטיושות שהתמקם בחורשה בפאתי הכפר הלבנוני מרכאבה מדרום לנהר הליטני, והם הוזנקו להשמידו.
 
"איתן, אנחנו ממש קרובים, הכול דופק כמו שעון שוויצרי", ציין בסיפוק לפיית מכשיר הקשר כשסיים לבדוק את לוח השעונים לפניו והחל להנמיך לגובה 200 רגל. ביטא את שביעות רצונו ברשת הקשר הפנימית לאוזניו של טייס המשנה איתן שישב לשמאלו ושהיה שקוע כל כולו במפות הניווט שהיו מונחות על ברכיו.
"המטרה במרחק 2,500 מטר, מיד נבחין באורות בתי הכפר", שמע את איתן באוזניות שלראשו וזיהה סימני התרגשות בקולו של הטייס הצעיר, שזו הייתה גיחתו הראשונה אל מעבר לגבול.
"היידה איתן, תתכונן, עזוב את המפות, בוא נטגן חביתה מקושקשת ויאללה בחזרה לבסיס, אני עוד רוצה להספיק להגיע לתל אביב ולבלות את הלילה עם סיגל", אמר ומשך אליו את מוט ההיגוי, כשהוא נהנה מתגובתו המיידית והחלקה של המסוק, שנסק בזווית חדה כלפי מעלה.
"אנחנו כ-500 מטר מהמטרה", הודיע איתן, "הכוורות טעונות, שתי רקטות מוכנות לשיגור, אני משחרר נצרות", המשיך לעדכן. בעלטה ששררה סביבם נגלו לפתע אורות בתי הכפר והאורות הקלושים של עמודי התאורה אשר סימנו את תוואי הכביש הראשי שחצה את הכפר לכל אורכו.
"אני מזהה את המטרה בשעה שתיים בתוך החורשה, כמאה מטר מאחורי הבית האחרון בכפר", שמע את איתן מדווח בהתלהבות ומצביע על רכב מסחרי שהיה מוסתר בחורשת עצים מצפון לכפר. עכשיו גם הוא זיהה את המטרה - טנדר עם ארגז משא פתוח ועליו מתקן שיגור מכוסה בחלקו בברזנט שהחל לתמרן כאחוז תזזית בין עצי החורשה - עושה את דרכו לעבר הכביש שעובר במרכז הכפר.
"תנסה לפגוע בו עוד לפני שהוא מצליח להגיע לכביש!" הורה לאיתן והחל בצלילה תלולה לעבר הטנדר.
מסביבם התעוררו השמים, אש מנשק קל נורתה לעברם מהחורשה ומכמה מוקדים מתוך הכפר, אך שובלי הנותבים סימנו את חוסר הדיוק של האש מן הקרקע.
"גדי, יש לי אותו על הכוונת", שמע את איתן מדווח בהתרגשות.
"קח אותו ע־כ-ש-י-ו!" הורה לו והמשיך לצלול לעבר הטנדר. עוד הספיק להבחין בשובלי האש שהותירו אחריהן שתי הרקטות שאיתן שילח ואז משך אליו בחוזקה את מוט ההיגוי והטיס את המסוק מעלה, מעלה, אל תוך השמים.
"בול פגיעה! חביתה משתי ביצים", עלץ איתן לצדו.
גדי מיהר לבצע הקפה ויעף נמוך, ואכן למטה לצד הכביש, במקום שאליו הטנדר הצליח להגיע במנוסתו, נדלקה מדורה גדולה מלווה בהתפוצצויות משנה ונתזי אש שהתעופפו לכל עבר.
 
"היידה הביתה"... פלט בסיפוק ושלח מרפק חברי לצלעותיו של איתן, שצהל ושמח לצדו, "תחקיר טיסה, מקלחת, בגד ‘ציוויל‘, כי סיגל מחכה והלילה רק מתחיל", פיזם שבע רצון, בשעה שחזרו וחצו את קו הגבול לתוך שטח ישראל.
כשנחתו בבסיס חיל האוויר ברמת דויד כבר המתין להם רכב הטייסת ליד מנחת המסוקים. הם התמקמו בתוכו לקול צהלותיהם של אנשי צוות הקרקע שעודכנו בתוצאות התקיפה, והוסעו היישר לחדר המבצעים של הטייסת, לתחקיר השגרתי המתחייב לאחר כל משימה. צילומי האוויר שפוענחו עד מהרה העידו על פגיעה ישירה והשמדת הטנדר ומשגר הקטיושות על שני המחבלים שהיו בתוכו. עוד התעכבו ומילאו את הטפסים הנחוצים התבשרו כי הם מקבלים יום חופש ויצאו עם מלוא חופניים תשבחות אל חדרי המגורים.
"היי גדוש יקר שלי, מתי אתה מגיע?" שמח לשמוע את קולה של סיגל מעברו האחר של הקו.
"בעוד שעה וחצי מתוקה, תשמעי סיגל, כבר מאוחר, לא נראה לי שהיום נספיק ללכת לסרט, אז תמתיני לי אצל אורית ואמיר ותציעי להם שנצא יחד לאכול במסעדה. סיגלי, אני מת מרעב, אין לי גם איפה לאכול עד שאגיע, אז ראי הוזהרת, אני בא וטורף אותך".
"גדי, תזכור שהבטחת, אבל יקירי, סע לאט בבקשה, אתה בטח הרוג מעייפות".
"אוקיי אהבה שלי, אל תדאגי, אנהג בזהירות, להתראות בעוד שעה וחצי בערך".
לאחר הבילוי במסעדה חש שהוא עייף, שלא יהיה מסוגל לנהוג את הדרך הארוכה לחיפה והחליט ביחד עם סיגל לעשות את הלילה בתל אביב וללון בביתם של אורית ואמיר, חבריהם הנשואים והטובים ביותר.
אמיר חלק איתו את ספסל הלימודים בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון מזה ארבע שנים והיה חברו הקרוב ביותר. הם הכירו במסגרת קורס הטיס והחברות ביניהם הלכה והתהדקה במהלך השירות הסדיר, כששובצו לשרת יחד כטייסי מסוקים בטייסת מסוקי ה"בל 205" בבסיס חיל האוויר תל נוף. במהלך שירות הקבע המשיכו לשרת יחד כמדריכי טיסה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר והיו שניים מתוך ארבעת טייסי הצוות האווירובטי המהולל של החיל. כשהשתחררו החליטו על המשך דרכם המשותפת בלימודי הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון בחיפה והפכו להיות צמד חמד בלתי נפרד במהלך ארבע שנות הלימוד שעומדות להסתיים בעוד כחצי שנה. יחד גם נמנו עם שחקני העתודה של נבחרת ישראל בשחמט, משחק ששניהם אהבו והצטיינו בו. יכלו לשבת שעות ארוכות זה מול זה ולשחק משחקים שלפעמים נמשכו גם שבועות וחודשים. לא פעם התחילו משחק וכשהיו מתעייפים נהגו לרשום על דפי נייר את מצב הכלים על הלוח על מנת לסיים אותו במועד מאוחר יותר, בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, למורת רוחן של סיגל ואורית.
 
את סיגל הכיר בטכניון בחיפה. בחירת לבו, בת קיבוץ גבעת חיים, שמאז שחרורה מהשירות הצבאי עבדה כרכזת הפקולטה לאווירונאוטיקה וכאסיסטנטית ויד ימינו של דיקן הפקולטה. "זוג יונים", כך נהגו לכנות אותם חוג מכריהם בבואם לתאר את מערכת יחסיהם המופלאה ואת אהבתם העזה. יחד היו זוג מדהים שמשך אליו את תשומת לבם של כל הסובבים אותם. הוא גבר יפה תואר שנושק לגיל 27, ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, בעל מבנה גוף אתלטי, מתנשא לגובה 1.87 מטר, שיערו שחור קצוץ, ומפניו ניבטות עיניים ירוקות, נבונות וטובות. והיא לצדו כפרח יפה ורענן, בת 23, חטובה כבת הים ושזופה תמידית, נמוכה ממנו בראש, זהובת שיער שגלש עד מעבר לכתפיה ועיניה ירוקות, חייכניות ויפות להפליא. הכירו לפני שנתיים ומאז אהבתם פרחה בין שבילי מדשאות הטכניון ולאורך כותלי מסדרונותיו.
 
"ששש... תפסיק להשמיע קולות", השתיקה אותו וצחקקה בהנאה. "גדי, שומעים אותנו", חייכה ואימצה אותו אליה בחום, מתגעגעת למגע גופו השרירי בגופה ושותה בצמא את הרגע. "גדוש יקר שלי, אני לא יודעת איך אצליח להחזיק מעמד עד שתסיים את שירות המילואים", לחשה על אוזנו. "לא ראיתי אותך שבועיים ומחר אני שוב נשארת לבד, עוד שבועיים בלעדיך ואני אשתגע מגעגועים", מלמלה בעצב ופרצה בבכי.
באפלולית החדר הביט בפניה היפות, מחה את דמעותיה ונשק למצחה, אימץ אותה אל לבו ולחש מילות אהבה על אוזניה. ברגעים קסומים אלה לצדה לא היה בלבו שמץ של ספק כי מבין כל נשות תבל הוא זכה להכיר את הנשמה התאומה שלו בעולם הזה, צלע מצלעו, פעימת לבו, כל כך אהב אותה.
 
"אני מתגעגע אלייך גם כשאני נמצא לידך", לחש וחייך כשגילה שאהובתו כבר מרחפת בעולם החלומות.
מותש מהיום הארוך מתח את גופו בהנאה לאורך המיטה, חיבק את סיגל אליו וניסה להירדם. עצם את עיניו והוטרד מהמחשבה שהיה היום אחראי למותם של שני בני אנוש.
"אנא אלוהים הטוב סלח לי, אבל אלה היו מחבלים שהתכוננו לשלח טילי קטיושה ללא אבחנה לצפון הארץ ולפגוע באזרחים, נשים וילדים חפים מפשע... הבא להרגך השכם להרגו", לחש תפילה וציטט מהכתובים לאפלת החדר. בראשו עוד חלפו והתערבבו הבזקי תמונות, - אורות הכפר... הפגיעה במטרה... נתזי האש... איתן... אמיר ואורית... צילומי האוויר... סיגל... עד שנרדם ושקע בשינה עמוקה.