אוֹסְנַבּרוּק, 2033
השלֶכת עוטפת את רחובות אוֹסְנַבּרוּק בהרמוניה של צבעים. על חלק מהעצים נותרו עדיין עלים, שהעייפות מצמיחתם בקיץ האחרון ניכרת והם עומדים לנשור בכל רגע. על המדרכות פרוּשֹים שטיחי צהוב ואדמדם, חום וכתמתם וגם קצת ירוק. שלוות העלים המבריקים מטל הלילה ומזרזיפי הגשם של הבוקר, שהגיע לאחר ליל ברקים סוער אך עקר, מופרעת רק על ידי מטאטא. זה עורם אותם לערימות, שייאספו לריכוזי גֶזם מסודרים ויועמסו על משאיות עירוניות בדיוק בשעה היעודה, בכפוף לחוק העזר העירוני ולַתרבות היקית הקפדנית.
תנועת כלי הרכב מופתית ומנומסת, הולכי הרגל צועדים על המדרכות ומעניקים זכות קדימה לרוכבי האופניים בשביליהם הייעודיים. ריחות נקיים של אדמה לחה ואוויר צלול מתמזגים עם ניחוחות של חנויות מאפה פינתיות שופעות לחמניות ועוגות המעוצבות ביד אמן, ומעל כולם צובעים את השמים הכחולים כתמים אדומים של גגות רעפים, שדָרים באחווה קסומה לצד מבנֵי אדריכלות רומנטיים, קלאסיים ומודרניים. אמצע חודש ספטמבר 2033, ויופייה המרהיב של העיר הגרמנית המתעוררת לבוקר חדש מתערבב בצורך הכמעט כפייתי של פרנסיה לשמור על החוק והסדר ועל בריאותם ושלמותם של תושביה, ואלה משתלבים באלה באורח מופלא כתזמורת מיומנת המנגנת יצירה ללא מנצח.
במרחק מה ממרכז העיר העתיקה, באחד הרבעים החדשים שבמעגל החיצוני של הכרך, פקח איתָי את עיניו לאחר שעות שינה ספורות בלבד. אמש נחוג יום הולדתו השישים בחוג המשפחה והחברים הקרובים, והאלכוהול נשפך כמים. הוא זחל מהמיטה החמה והחל לנוע בכבדות לעבר השירותים וחדר הרחצה, לשִחרוּר השלפוחית מלחץ הנוזלים שצברה במשך הלילה.
אחרי פליטת אנחה משחררת הוא התפנה לבחון את פניו במראה. פנֵי גבר בן שישים. אצבעותיו החליקו על זיפיו, ומיד פצח סכין הגילוח המשוכלל בגילוח פניו בעזרת הקֶצף האהוב עליו, עם הניחוח בטעם של פעם. עוד מריחת אפטר-שייב קטנה, וריחו המרענן מגיח אל חדר השינה ומעיר את ניקול משנתה ביחד עם נשיקה אוהבת, שמצטלצלת על שפתיה כמו בכל בוקר זה ארבעה עשורים ברציפות.
״את זוכרת שאת צריכה לקחת אותי לנמל התעופה, נכון?״ הוא לוחש באוזנה ומאיץ בה לקום בזריזות. ״תתארגני, אני בינתיים מכין ארוחת בוקר.״
עוד בטרם סיים את מלאכת ההכנה החביבה עליו מאז ימי נעוריו, הצטרפה אליו ניקול, שאותות הגיל לא ניכרו בה ויופייה נשמר וכך גם קומתה התמירה. אגב שתיית הקפה היא בחנה את המזוודה שארז איתי לנסיעתו לישראל.
״לקחתָ את כל הניירות הרלוונטיים?״ שאלה, ולא משום שלא סמכה עליו: איתי היה אלוף נעוריה, ולא היה אדם שבטחה בו יותר ממנו, מאז שנפגשו בטרמפיאדה בערבוֹת אוסטרליה במהלך טיול תרמילאים שערך כל אחד מהם בנפרד באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. מאז פגישתם ההיא, הם לא נפרדו זה מזה לתקופות ארוכות יותר מאשר הימים הספוּרים שהקדיש לביקורי הוריו ואחיו בישראל. אלא שהפעם משהו בתוכה היה לא-שקט ודאג לו יותר מתמיד.
●●●
המזוודה הונחה על המסוע בנמל התעופה של דיסלדורף. רגע קודם עוד הספיק איתי לוודא עם הדיילת החיננית שמאחורי הדלפק, שהמושב שלו במטוס יהיה ליד החלון. שיוכל לראות את חופי ארץ מולדתו כשהמטוס יתקרב ליעד הנחיתה שלו. כך נהג לעשות בכל פעם שטס לישראל מאז שעזב אותה ב-1996 בעקבות אהובתו הגרמנייה.
״שוב אתה צולע לי,״ לחשה לו ניקול כשליוותה אותו לשערֵי ביקורת הדרכונים של היוצאים מהמדינה.
תמיד צלע קצת. הברך נפצעה קלות בפעילוּת מבצעית שנערכה במסגרת השירות הצבאי שלו, וברבות השנים העמיקה הפגיעה בלהט ההתעסקות הכמעט אובססיבית שלו בספורט. עכשיו היה נדמה לניקול שהברך מזייפת יותר מתמיד. ״ואל תשכח להניח זר פרחים גם בשמִי על הקבר של ההורים שלך,״ היא חיבקה אותו ונפרדה ממנו בסדרת נשיקות מסורתית.
●●●
המטוס המריא לשמי סתיו אפורים, וענן קודר כיסה את החלון. כשהתייצב המטוס בגובה השיוט, ירדה על איתי תוגת הרהורים והוא שקע לתוך שטף של זיכרונות שאיים להציפוֹ. ראשו דהר לאחור, אל הבניין המשותף ברחוב דרובין 13 בראשון לציון, הבניין שבו בילה את ימי ילדותו בדרום העיר, בגבול הפרדסים הריחניים של המושבה.
אכלסו אותו אז צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם האקדמיים ופתחו בקריירה מקצועית, זוגות שחלקם כבר היו הורים לתינוקות וחלקם נשאו עיניהם להורוּת. הם הצליחו לרכוש להם דירה ראויה בעזרת חיסכון זעיר, בסיוע צנוע של ההורים ועם משכנתה ענקית. עד מהרה נרקמו יחסי ידידות בין השכנים, ובמרוצת הזמן התהדקו היחסים עד כדי כך שבעיני תושבי השכונה נחשב הבניין לקיבוץ קטן שהקימו חבריו יחדיו בלב העיר, למעין קומונה משותפת זעירה.
הגברים בבניין עבדו משחר ועד ליל, ולעתים קרובות לא זכו לראות בימי החול את ילדיהם, שהחלו להיוולד בזה אחר זה. הנשים גידלו את הפעוטות, אף שחלק מהן עבדו באופן מלא או חלקי. איתי נולד לתוך הבניין המשותף הזה, לתוך משפחת גוטליב, שמנתה עד הגיחוֹ אל אוויר העולם את אביו, לונקה, אמו, שרית, ואחותו, יעל, שברבות השנים שינתה את שמה ליובל. הוא נולד לתוך מלחמת יום כיפור, ב-24 בנובמבר 1973, בעת שאביו הקצין היה מגויס למילואים בצו שמונה לתקופה ארוכה, לאחר שהשתחרר משירות קבע לפני פרוץ המלחמה.
איתי צלל אל זיכרונות ילדותו, אל היעדרו של אביו מחייו במשך שבועות וחודשים בשל שירותו בבסיסים מרוחקים מהבית בתקופות של כוננות גבוהה, שנכפתה על צה״ל בעקבות המתיחות במזרח התיכון. הוא נזכר שהתקשה להבין מדוע עומד אביו על משמר גבולות המדינה, בדיוק בזמן שבנוֹ נזקק לשוּתף בוגר למשחק כדורגל ולאב שיפרגן לו על היצירה שיצר בגן. לא פעם היה מחפש את אביו בבניין וברחוב, קורא לו בשמו ואף הולך אחרי אנשים אחרים, בתקווה שיסובבו אליו מבט ויתברר כי הם אביו. כל אדם היה אז יכול להיות אביו, מבחינתו, וכשאיש ברחוב לא הזדהה ככזה הוא פנה לאמץ לו אב חלוּפי משוכני הבניין.
בהמשך היה לו אביו לחבר. למורה דרך ולאיש רעים להתייעץ עמו בכל דבר ועניין. וגם לאדם להעריץ ולאהוב, ולקבל ממנו אהבה והערצה. לפני כשנה הוא נפטר, רק חודשים ספורים אחרי שנפטרה אשתו האהובה, אמו של איתי. כנראה שעִם כל החוסן שלו, הרהר איתי, אבא התקשה לחיות בלי אימא. לפני שנה ליווה את שניהם למנוחות עולמים בבית הקברות החילוני שבקיבוץ עינת, ומאז החיים נראים קצת אחרת.
●●●
הקברניט הכריז על הנחיתה הצפויה בנמל התעופה בן-גוריון. מזג אוויר סתווי שורר כעת בתל אביב. המטוס החל להנמיך טוס. ערי החוף של ישראל בצבצו בזו אחר זו מבעד לחלון, שלחייו של איתי היו דבוקות אליו. והנה כבר נגלים לעיניו רחובותיה הראשיים של תל אביב.
באולם הנוסעים הנכנסים חיכתה לו אחותו המבוגרת, יובל. חיבוק, נשיקה, מה נשמע, התגעגעתי אחי, תביא מזוודה אחת, והיא כבר מניעה את הרכב שלה ונוסעת עד לראש העין, לבית ההורים שמאז פטירתם לפני שנה היה לרכוש המשותף של ילדיהם.
כבר חצות, ושני האחים שקועים בשיחה ארוכה להשלמת פערים. בסוֹפה נקבע מועד היציאה למחרת לאזכרה שתיערך להוריהם. כעת יובל נותנת בידי איתי שמיכה ומגבות, וגם מפריחה נשיקת לילה טוב מהדלת.
