שלושה שעונים להשכמה אחת
הצלצול הראשון בקע מהטלפון הסלולרי שבילה את הלילה על
השידה, מרחק סנטימטרים ספורים ממיטתה של רונה. ליתר
דיוק, זה לא היה צלצול. מקהלה של ציפורים צייצה בחדווה,
כמברכת אותה ב"בוקר טוב" ומאחלת לה יום מוצלח.
"אוף," מלמלה רונה מתוך שינה עמוקה.
הציפורים המשיכו לשיר.
"די!" רונה הרימה את הכרית, הניחה אותה על עורפה ומשכה
מטה את שוליה, כך שיכסו את אוזניה.
שלושים שניות לאחר מכן גוועה המקהלה העליזה והשקט
חזר לדירה הקטנה, אך רונה ידעה שזה כבר אבוד. היא לא
תצליח להירדם ואפילו לא לנמנם. בעודה שוכבת במיטה,
מכורבלת בשמיכה, היא פזלה מזווית העין לעבר השעון המעורר
שניצב על שולחן הכתיבה שלה, ומנתה את השניות שנותרו עד
שגם הוא יתעורר.
וזה קרה.
השעון המעורר היה הרבה פחות ידידותי מהטלפון החכם
שלה. הוא לא צייץ ולא ניגן, אלא טירטר. נהמות קצובות
הרעידו את קירות הדירה ורונה חששה שגם השכנים שגרים
מעליה יקיצו משנתם.
רוב דיירי הבניין היו סטודנטים צעירים, כמוה, שהגיעו מרחבי
העולם לבית הספר הגבוה ללימודי מוזיקה ותיאטרון של לונדון,
הממוקם בשכונת נוֹטִינְג הִיל, ומלגת הלימודים שקיבלו הספיקה
גם למגורים בדירות חדר זעירות שהועמדו לרשותם. אבל דווקא
בקומה שמעליה התגורר זוג. בחורה ובחור. בשבוע הראשון של
רונה בעיר הזרה היא חייכה אליהם, היא ידעה שחבריה לכיתה
יהיו מכל הארצות והדתות והגזעים, ושמחה שבכיתה המעורבת
המבטא שלה לא יעורר תשומת לב מיוחדת. ואז, בחדר המדרגות,
היא שמעה אותם מדברים ביניהם בערבית - ונבהלה. ומאז
הקפידה לשמור מהם מרחק.
אין להם משהו אישי נגדי, היא ניסתה להרגיע את חששותיה,
ואין סיבה שהם יעשו לי משהו רע. גם הם באו להשתלמות בת
שנה או יותר בלונדון, שהיא לא רק בירת אנגליה, אלא בירת
מחזות הזמר והתיאטרון האיכותי של אירופה, ויש האומרים
של כל העולם. הם רוצים, כמוני, לינוק משייקספיר, להתבשם
מהגלריות, להיחשף לצלילים חדשים, ליהנות מהאווירה
הציורית של שכונת נוטינג היל, ובתום השהות לחזור לארצם
ולביתם.
אבל החדשות הקודרות שהגיעו מהארץ הקשו עליה להתרגל
לנוכחותם. אם נער בן שלוש-עשרה שולף סכין בלב ירושלים
ומתחיל לדקור עוברי אורח, כנראה הרחוב הישראלי הוא כבר
לא מקום כל כך בטוח. האם זה יגיע עד לונדון של שלהי חודש
מאי, שסוף-סוף נפרדה מהחורף הקר והמדכא? היא קיוותה שלא.
קרני השמש שהחלו לבצבץ בין ענניה האפרוריים של לונדון
אותתו על אביב ופריחה.
השכנים מלמעלה, שזכו בכינוי "המוסלמים", לא ניסו
להתיידד עם רונה וזה היה סידור מושלם מבחינתה. המשפט
"אנחנו לא אוהבים, אך גם לא אויבים" הפך למוטו שלה. בשעות
הערב, כשדיירי הבניין עסקו בבישול הארוחה וחדר המדרגות
הוצף בגל של ריחות - סושי, מג'דרה, סטייק, ספגטי, אורז אדום
ומה לא - היא הסתפקה בסלט ישראלי, קצוץ דק-דק, טעים
לחיך וגם טוב לגזרה. בדרכה הביתה, בסוף יום הלימודים, היא
נהגה לעצור בדוכנים של שוק פורטובלו ולקנות ירקות טריים.
ועל אף שהעגבניות הבריטיות לא יכלו להתחרות עם העסיסיות
של העגבניות מתוצרת כחול-לבן, הן ניחמו אותה והמתיקו את
הגעגועים.
כְּשֶׁחָסְרוּ לה מלח, ביצה או תבלינים, היא לא היססה לדפוק
על הדלת הכחולה מימין, של צ'אי, הסטודנט משנחאי, או
על הדלת האדומה משמאל, של מישל, הסטודנטית מפריז.
ובהיעדרם היא ירדה לקומה שמתחתיה וחיפשה את מבוקשה
בדירות של תלמידים אחרים. לקומה שמעליה היא המעיטה
לעלות, ועל דלת הדירה, שממוקמת בדיוק מעל שלה, ואשר בה
גרו "המוסלמים", היא לא נקשה מעולם.
השעון המעורר המשיך לטרטר ולנסר. בניגוד לשעון
ההשכמה הסלולרי הוא לא גווע מעצמו בחלוף דקה. היה עליה
לקום מהמיטה, לפסוע כמה צעדים לעבר שולחן הכתיבה
ולשחרר את הקפיץ שלו, כדי להשתיק אותו סופית.
אני חייבת לעשות את זה! חשבה רונה וזינקה מהמיטה. רק
זה מה שחסר לי!
כבר למעלה משנה היא שומרת על יחסי שכנות קרה עם
השכנים המוסלמים. הם לא מתערבים בחייה, ובפגישות
המקריות בחדר המדרגות, או ליד מתקן אחסון המטריות שניצב
בכניסה, היא מסתפקת בהנהון קצר. לא "הַיי", לא "הַלו", לא
"גוּד מוֹרְנִינְג", לא "אהלן וסהלן", ודאי שלא "שלום", מפני
שהיא מעדיפה להסוות את זהותה.
אבל השכנוּת הקרה שנשמרה במשך תקופה כה ארוכה, ואשר
סיפקה לה תחושה של הגנה, עומדת להתנפץ. ממש ברגע זה. אם
קול השעון המעורר שהיא כיוונה בליל אמש, למקרה שהצלצול
הסלולרי לא יעיר אותה, יגיע לקומה שמעליה...
הם יכעסו על ההשכמה המוקדמת. בצדק.
בישראל השעה עכשיו שבע בבוקר, שעה נאה להתחיל בה את
היום, אבל כאן, בלונדון, השעה רק חמש. וזה אומר שהיא העירה
את המוסלמים שלוש שעות לפני שעליהם לקום ללימודים,
שמתחילים בתשע.
איך הם יגיבו על זה?
רונה מתחה את זרועותיה, פיהקה ופנתה לעבר השירותים.
בשבועות הראשונים שלה בדירה היא התקשתה להתרגל
לממדיה. נדמה היה לה שהיא נדחסה לתוך קופסת גפרורים. רק
מזוודה אחת היא הביאה איתה ללונדון וזו היתה מזוודה כבדה,
גדושה בחוברות תווים ובספרים. בגדים היא כמעט לא ארזה. זוג
ג'ינס אחד, וכמה חולצות טי חלקות - אביה הזהיר אותה שאסור
לה להסתובב בעיר הזרה עם הדפסים בעברית - וגם סוודר.
"אם את שואלת אותי," אמרה יולי, אחותה, כשפיקחה על
מלאכת האריזה, "את לא צריכה לקחת אף בגד!"
"באמת?" רונה גיחכה, "אני אמורה לטייל ברחובות לונדון
עירומה? לקפוא למוות?"
"לא," השיבה יולי, שהיתה היועצת האישית שלה לענייני
מלתחה, מפני שרונה לא ייחסה חשיבות רבה להופעתה
החיצונית ולא היתה לה בעיה להסתובב כל השבוע בג'ינס.
"את לא תקפאי למוות ולא תיתני לאנגלים המיובשים מופע
סטריפטיז, אבל אחותי!"
"מה?" רונה נשאה את מבטה מהמזוודה המלאה, שסירבה
להיסגר.
"את טסה ללונדון! כמעט לשנתיים!" יולי התלהבה.
"אילו אני הייתי מקבלת שנתיים בלונדון, כל יום הייתי רצה
לאוקספורד סטריט וקונה לי משהו חדש!"
"בטח," רונה הנידה ראשה, "ומי ישלם על השופינג הפראי?
הברון רוטשילד?"
יולי עיקמה את אפה. רונה ידעה שזו התגובה הספונטנית
שלה במצבים שבהם היא חוששת לחשוף את בּוּרוּתָהּ. יולי,
בניגוד אליה, העבירה את שיעורי ההיסטוריה בשינה ועבורה,
רוטשילד היה שם של שדרה שוקקת חיים בתל אביב, שאליה
היא אהבה להתפלח מבית הספר, במיוחד בימי שישי בבוקר,
כדי לחפש מציאות, כמו שרוואל צבעוני שיובא מהודו או קשת
נוצצת שתקשט ככתר את שׂערה הזהוב. ליולי יש חצי דוקטורט
ב"אִיט גֵירְלְז", האלילה שלה היא הדוגמנית קָארָה דֶלֶוִוין,
שמצטלמת בשילובים מהפכניים שיצרה, כמו כובע זרוק עם
תיק שאנל מהודר, והאדם האחרון שמעניין אותה הוא אדמונד
ג'יימס דה-רוטשילד, נדבן ציוני שתמך ביד רחבה ביישוב היהודי
בארץ, בתקופת העלייה הראשונה.
בכך הסתיימה שיחתן. רונה ידעה שהפתיל של יולי קצר
ושהיא מתעצבנת בכל פעם שהיא מגלה כמה חורים יש לה
בהשכלה.
על אף שנחתה בלונדון עם מזוודה אחת בלבד, הצליחה
רונה למלא את דירת החדר השכורה. היו לה שתי גיטרות,
חוברות תווים, ספרים ישנים שהיא ידעה שלא תוכל לשרוד
בלעדיהם, כמו "השחף" ו"הנסיך הקטן", ובתחנות השונות של
ה"אַנְדֶרְגְרָאוּנְד" - זה שמה של הרכבת התחתית שהובילה אותה
ממקום למקום במהירות, ביעילות, ותוך שמירה על לוח זמנים
קפדני - היא נהגה לאסוף מגזינים שחולקו ללא תשלום, כדי
לקרוא אותם ולשפר את שליטתה באנגלית. תוך יומיים הם
נערמו בפינות הדירה כמגדלים.
בדיוק כשנגעה בידית תא השירותים הידהדה ההשכמה
השלישית. תרועת חצוצרה שבקעה מהשעון השלישי שהיא
כיוונה אמש, למקרה שלא תתעורר מהציוצים והטרטורים.
איפה השארתי אותו? רונה התחילה להתרוצץ בדירה. איפה
החבאתי אותו? התרועה הרמה הזאת תפריע לא רק לשכנים
המוסלמים. היא תעיר את כל השכונה. תושבי נוטינג היל
יתקשרו למשטרה המקומית ותכף יגיעו לעצור אותה בעוון
הפרת הסדר והשלווה.
"איפה אתה?" היא צעקה.
האבידה נמצאה במטבחון, מתחת לכיור. רונה משכה את
השעון והיסתה אותו במכת אגרוף. לא היה אכפת לה שיתרסק
או יישבר. העיקר שיסתום!
האגרוף עשה את שלו. התרועה נקטעה.
רונה התיישבה ולקחה נשימה עמוקה. איזה שקט... איזו
דממה... אולי כדאי לה להקדיש, מדי יום ביומו, חצי שעה
לתרגילי נשימה. בבית הספר דורשים מכל התלמידים לעבור
"חימום" בן שעה לפחות לפני כל שיעור לפיתוח קול - וזה
בדיוק מה שעליה לעשות. לא לחמם את מיתרי הקול, גם האימון
הזה עלול להפריע לדיירי הבניין, אלא לשתות תה חם, לנשום
עמוק, להריץ מול עיניה מראות יפים, כמו חוף הים של אילת,
ולהתמכר, אט-אט, לשלווה.
