המועמדת 2 - העילית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המועמדת 2 - העילית
מכר
אלפי
עותקים
המועמדת 2 - העילית
מכר
אלפי
עותקים

המועמדת 2 - העילית

4.6 כוכבים (480 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

קיארה קאס

קיארה קאס נולדה וגדלה בטקסס, ארצות הברית. היא למדה היסטוריה באוניברסיטה וגרה היום בווירג'יניה עם בעלה, בנה ובתה. דברים שהיא שונאת: נהגים שלא מאותתים בכביש, לטוס, סלט. דברים שהיא אוהבת: ציוד משרדי, להקות בנים, קינוחים.

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
”עצמתי את עיני וניסיתי לחפש את התשובות בתוכי.
האם אני באמת יכולה לעשות זאת? האם אני יכולה להיות הנסיכה הבאה של איליאה?”
השלב הראשון בבחירה הסתיים ובארמון נותרו רק שש בנות, מתחרות על ליבו של הנסיך מקסון ועל התואר נסיכת איליאה. אבל אמריקה סינגר לומדת להבין שחיי נסיכה אינם רק מותרות ופינוקים.
הממלכה ניצבת בפני אתגרים קשים: המורדים ממשיכים לתקוף את הארמון וחוסר הצדק בשיטת המעמדות מעורר באמריקה התנגדות.
מצד אחד, מחכה לה אספן, חברה הקודם שניצב לצידה כשומר בארמון ומצד שני, הנסיך מקסון מצפה להחלטתה.
האם תוכל אמריקה לנהוג כפי שמצופה מנסיכה – להיות ייצוגית וכובשת לבבות אך גם לקבל החלטות שאינן תואמות את צו מצפונה?
האם היא יכולה להיות הנסיכה הבאה של איליאה?
 
זהו הספר השני בסדרה “המועמדת” שזכתה להצלחה גורפת ברחבי העולם. הספר הראשון “המועמדת” התקבל בישראל בהתלהבות והיה לרב-מכר.

פרק ראשון

האוויר של אנג'לס היה דומם, וזמן־מה שכבתי והאזנתי לקול נשימותיו של מקסון. לאחרונה הלך ונעשה קשה יותר ויותר לתפוס אותו ברגע אמיתי של שלווה ואושר, ואני התענגתי על הזמן שבו היינו לבדנו, ושמחתי שהוא במיטבו בחברתי.
מאז שהבחירה הצטמצמה לשש בנות, הוא נראה מודאג יותר משהיה בהתחלה, כששלושים וחמש המועמדות רק הגיעו לארמון. לדעתי, הוא חשב שיעמוד לרשותו יותר זמן לבחור. ולפעמים היו לי רגשי אשמה, כי כשהודיתי בכך ביני לביני, ידעתי שאני הסיבה לכך שהוא לא ממהר להחליט.
אני מצאתי חן בעיני הנסיך מקסוֹן, יורש העצר של אִיליאָה. לפני שבוע התוודה באוזני שאילו הייתי יכולה לומר לו שהוא יקר לי באותה מידה שאני יקרה לו, ללא שום הסתייגות, התחרות כבר היתה נגמרת. ולפעמים השתעשעתי ברעיון, תהיתי איך תהיה ההרגשה להישאר כאן לבדי עם מקסון.
אבל העניין הוא שמקסון לא היה באמת שלי מלכתחילה. היו כאן עוד חמש בנות חוץ ממני — בנות שהוא נפגש איתן ולחש להן כל מיני דברים — ואני לא ידעתי איך להתייחס לזה. ולכך נוספה גם העובדה שאם אענה בחיוב לבקשתו של מקסון, יובן מכך שאני מסכימה להיות מלכתו, אפשרות שנטיתי להדחיק כי לא ידעתי מה זה אומר לגבי.
והיה גם אַספֶּן, כמובן.
טכנית, אספֶּן כבר לא היה החבר שלי — הוא עזב אותי עוד לפני שנכנסתי לבחירה — אבל ברגע שהופיע בארמון כאחד השומרים, כל הרגשות שהתאמצתי להיפטר מהם הציפו אותי מחדש. אספֶּן היה אהבתי הראשונה; וכאשר הוא הביט בי... הייתי שלו.
מקסון לא ידע שאספֶּן נמצא בארמון, אבל הוא ידע שיש בבית מישהו שאני מנסה לשכוח, והיה נחמד מצדו לתת לי זמן להתגבר על זה. ועם זאת הוא המשיך לנסות למצוא לעצמו מישהי אחרת שאיתה יוכל להיות מאושר, אם בסופו של דבר יתברר שאני לא אוהבת אותו.
כשמקסון הזיז את ראשו ושאף אוויר ממש מעל לראשי, שאלתי את עצמי אם אוכל פשוט להחליט להתאהב בו.
״את יודעת מתי הסתכלתי באמת בכוכבים בפעם האחרונה?״ שאל אותי.
נצמדתי אליו על השמיכה, מנסה להתחמם באוויר הלילה הקריר של אנג'לס. ״אין לי מושג.״
״לפני כמה שנים היה לי מורה פרטי שלימד אותי אסטרונומיה. אם מסתכלים טוב, רואים שבעצם יש לכוכבים צבעים שונים.״
״רגע, בפעם האחרונה הסתכלת בכוכבים כשלמדת עליהם? למה לא הסתכלת בהם סתם בשביל ההנאה?״
הוא ציחקק. ״הנאה. אני צריך באמת להשאיר ביומן שלי קצת זמן פנוי להנאה, בין ההתייעצויות התקציביות והישיבות של ועדת התשתיות. אה, ותכנון אסטרטגיות לחימה. בזה, דרך אגב, אני ממש גרוע.״
״במה עוד אתה גרוע?״ שאלתי והעברתי את אצבעותי על חולצתו המעומלנת. מעודד ממגעי, שירטט מקסון מעגלים על כתפי באצבעות היד שהיתה מאחורי גבי.
״למה את רוצה לדעת את זה?״ שאל בכעס מעושה.
״מפני שאני עדיין לא יודעת עליך הרבה. ואתה נראה מושלם כל הזמן. יהיה נחמד לגלות שאתה לא מושלם.״
הוא התרומם על מרפק אחד והביט בריכוז בפני. ״את יודעת שאני לא מושלם.״
״אז כמעט מושלם,״ עניתי. נגיעות חטופות ריפרפו בינינו. ברכיים, זרועות, אצבעות.
הוא הניד את ראשו בחיוך. ״טוב, בסדר. אני לא מסוגל לתכנן מלחמות. אני עושה את זה בצורה ממש גרועה. ואני מניח שאהיה בשלן נוראי. אף פעם לא ניסיתי, אז...״
״אף פעם?״
״מן הסתם הבחנת בכל האנשים שדואגים להאביס אותך בדברי מאפה? במקרה הם מאכילים גם אותי.״
ציחקקתי. בבית עזרתי לבשל כמעט את כל הארוחות. ״עוד,״ תבעתי. ״במה עוד אתה גרוע?״
הוא הצמיד אותי אליו ועיניו החומות נעצו בי מבט מתגרה. ״בזמן האחרון התברר לי עוד משהו...״
״ספר לי.״
״התברר לי שאני גרוע מאוד בשמירת מרחק ממך. זאת בעיה רצינית מאוד.״
חייכתי. ״עשית מאמץ אמיתי?״
הוא העמיד פנים כמהרהר בשאלתי. ״טוב, לא ממש. ואל תצפי שאתחיל עכשיו.״
צחקנו בשקט והתחבקנו. ברגעים כאלה היה לי קל מאוד לדמיין שזוהי ההתחלה של שארית חיי.
רשרוש של עלים ואוושת עשבים בישרו את בואו של מישהו. אף על פי שהפגישה שלנו היתה כשרה לחלוטין, נתקפתי מבוכה ומיהרתי להתיישב. מקסון התיישב אף הוא בדיוק כשהשומר הגיח מאחורי הגדר החיה וניגש אלינו.
״הוד מלכותך,״ אמר בקידה. ״צר לי להפריע לכם, אדוני, אבל מאוד לא מומלץ להישאר בחוץ עד שעה מאוחרת כל כך. המורדים עלולים...״
״הבנתי,״ אמר מקסון באנחה. ״תכף ניכנס.״
השומר עזב אותנו לבדנו, ומקסון שוב פנה אלי. ״עוד מגרעת שלי: אני מתחיל לאבד את הסבלנות אל המורדים. נמאס לי להתעסק איתם.״
הוא נעמד והושיט לי את ידו. אחזתי בה וראיתי בהבעת פניו את העצב והתסכול שחש. מאז תחילת הבחירה הותקפנו פעמיים — פעם תקפו המורדים הצפוניים הטורדניים ופעם המורדים הדרומיים הרצחניים — ולמרות הניסיון הקצר שהיה לי איתם, הבנתי למה נמאס לו מהם.
מקסון הרים את השמיכה וניער אותה, וניכר בו שאינו מרוצה מהסיום הפתאומי של הבילוי הלילי שלנו.
״הֵי,״ קראתי כדי שיפנה להביט בי. ״נהניתי מאוד.״
הוא הינהן.
״לא, באמת,״ אמרתי וניגשתי אליו. הוא העביר את השמיכה ליד אחת וחיבק אותי בידו השנייה. ״אנחנו צריכים לעשות את זה שוב מתישהו. תוכל להגיד לי מהו הצבע של כל כוכב, מפני שאני לא מצליחה לראות את ההבדלים.״
מקסון חייך אלי בעצב. ״הלוואי שהכול היה קל יותר לפעמים, רגיל יותר.״
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו, ומקסון שמט את השמיכה והחזיר לי חיבוק. ״צר לי לבשר לך את זה, הוד מלכותך, אבל גם בלי השומרים אתה רחוק מלהיות אדם רגיל.״
פניו הוארו במקצת אבל הבעתו נשארה רצינית. ״הייתי מוצא חן בעינייך יותר אם הייתי אדם רגיל.״
״אני יודעת שיהיה לך קשה להאמין, אבל אתה מוצא חן בעיני מאוד כמו שאתה. אני פשוט זקוקה ליותר...״
״זמן. אני יודע. ואני מוכן לתת לך את זה. רק היה טוב יותר אילו יכולתי להיות בטוח שבסוף תרצי באמת להיות איתי.״
הסבתי את פני. את הדבר הזה לא יכולתי להבטיח לו. בלבי ניסיתי שוב ושוב להכריע בין מקסון לאספֶּן, ולאף אחד מהם לא היה יתרון אמיתי על האחר. חוץ, אולי, מאשר בזמן שהייתי ביחידות עם אחד מהם. כי ברגע זה כמעט התפתיתי להבטיח למקסון שבסוף אהיה שלו.
אבל לא הייתי מסוגלת.
״מקסון,״ לחשתי. ראיתי כמה מעציבה אותו השתיקה שלי. ״אני לא יכולה לומר לך את זה. אבל אני כן יכולה לומר לך שאני רוצה להיות פה. אני רוצה לדעת אם... אם יש לנו...״ גימגמתי. לא ידעתי איך לנסח את מה שרציתי לומר.
״סיכוי?״ ניחש מקסון.
חייכתי, שמחה שהבין אותי בקלות כזאת. ״כן. אני רוצה לדעת אם יש לנו סיכוי להיות יחד.״
הוא שלח יד והסיט קווצת שיער אל מעבר לכתפי. ״אני חושב שיש סיכוי טוב מאוד,״ אמר כמציין עובדה.
״גם אני חושבת. רק... עוד קצת זמן, בסדר?״
הוא הינהן ונראה שמח יותר. וככה רציתי לסיים את הערב שלנו, עם תקווה. טוב, אולי עם עוד משהו. נשכתי את שפתי ונצמדתי אל מקסון, מביעה את בקשתי בעיני.
בלי להסס שנייה הוא הרכין את ראשו ונישק אותי. נשיקתו היתה עדינה וחמה, וגרמה לי להרגיש נערצת ורעבה לעוד. יכולתי להמשיך ככה שעות, רק כדי לראות אם אצליח להשביע את רעבוני, אבל מקסון הרפה ממני מהר מדי.
״בואי נזוז,״ אמר בטון עליז ומשך אותי לעבר הארמון. ״כדאי שניכנס לפני שהשומרים יבואו רכובים על סוסים, עם חרבות שלופות בידיהם, ויגררו אותנו פנימה.״
מקסון נפרד ממני לרגלי המדרגות, ופתאום נפלה עלי עייפות כבדה. בשארית כוחותי עליתי לקומה השנייה והסתובבתי אל חדרי, ולפתע הייתי שוב ערה לגמרי.
״הו!״ אמר אספֶּן, וניכר בו שגם הוא הופתע לראות אותי. ״נראה לי שאני השומר הכי גרוע בעולם אם במשך כל הזמן הזה חשבתי שאת נמצאת בחדר שלך.״
ציחקקתי. כל אחת מבנות העילית היתה אמורה לישון לפחות עם משרתת אחת שתשמור עליה בלילה. הסידור הזה מאוד לא מצא חן בעיני, לכן מקסון התעקש להציב ליד חדרי שומר, על כל צרה שלא תבוא. הבעיה היא שברוב הלילות השומר הזה היה אספֶּן. חשתי תערובת מוזרה של חדווה ופחד מהידיעה שכמעט בכל לילה הוא עומד על משמרתו ליד הדלת שלי.
עליזותו של אספֶּן התפוגגה בן רגע כשהבין מדוע אני לא ישנה בשלווה במיטתי בשעה כזאת. הוא כיחכח בגרונו במבוכה.
״בילית בנעימים?״
״אספֶּן,״ לחשתי והבטתי סביבי, לוודא שאין איש בקרבתנו. ״אל תכעס. אני משתתפת בבחירה, וככה זה צריך להיות.״
״אז איך יהיה לי סיכוי סביר לזכות בך בחזרה, מֶר? איך אני אמור להתחרות בו אם את מדברת תמיד רק עם אחד משנינו?״ היה צדק בדבריו, אבל מה יכולתי לעשות?
״בבקשה, אל תכעס עלי, אספֶּן. אני מנסה לברר את זה בעצמי.״
״לא, מֶר,״ אמר בנימה רכה יותר. ״אני לא כועס עלייך. אני מתגעגע אלייך.״ הוא לא העז לומר את המילים בקול רם, אבל ביטא אותן בשפתיו. אני אוהב אותך.
הרגשתי שאני נמסה.
״אני יודעת,״ אמרתי והצמדתי את כף ידי אל חזהו, מניחה לעצמי לשכוח לרגע במה אנחנו מסתכנים. ״אבל זה לא משנה את המקום שבו אנחנו נמצאים או את העובדה שאני אחת מהעילית עכשיו. אני צריכה עוד זמן, אספֶּן.״
הוא הניח את כף ידו על שלי והינהן. ״אני יכול לחכות. פשוט... תנסי למצוא קצת זמן גם בשבילי.״
לא רציתי להסביר לו עכשיו כמה מסובך זה יהיה, לכן חייכתי חיוך רפה לפני שמשכתי את ידי. ״אני צריכה ללכת.״
הוא עקב אחרי בעיניו עד שנכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת.
זמן. בימים אלה אני מבקשת עוד ועוד ממנו. קיוויתי שאם יעמוד לרשותי מספיק זמן, הכול יסתדר איכשהו.

קיארה קאס

קיארה קאס נולדה וגדלה בטקסס, ארצות הברית. היא למדה היסטוריה באוניברסיטה וגרה היום בווירג'יניה עם בעלה, בנה ובתה. דברים שהיא שונאת: נהגים שלא מאותתים בכביש, לטוס, סלט. דברים שהיא אוהבת: ציוד משרדי, להקות בנים, קינוחים.

סקירות וביקורות

החלה לכתוב כדי להתמודד עם טראומה והגיעה לרשימות רבי המכר הילה יחימוביץ' ynet 20/12/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"העילית": הנה מגיעה הנסיכה עילי שמעוני ynet 06/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

סקירות וביקורות

החלה לכתוב כדי להתמודד עם טראומה והגיעה לרשימות רבי המכר הילה יחימוביץ' ynet 20/12/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
"העילית": הנה מגיעה הנסיכה עילי שמעוני ynet 06/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
המועמדת 2 - העילית קיארה קאס
האוויר של אנג'לס היה דומם, וזמן־מה שכבתי והאזנתי לקול נשימותיו של מקסון. לאחרונה הלך ונעשה קשה יותר ויותר לתפוס אותו ברגע אמיתי של שלווה ואושר, ואני התענגתי על הזמן שבו היינו לבדנו, ושמחתי שהוא במיטבו בחברתי.
מאז שהבחירה הצטמצמה לשש בנות, הוא נראה מודאג יותר משהיה בהתחלה, כששלושים וחמש המועמדות רק הגיעו לארמון. לדעתי, הוא חשב שיעמוד לרשותו יותר זמן לבחור. ולפעמים היו לי רגשי אשמה, כי כשהודיתי בכך ביני לביני, ידעתי שאני הסיבה לכך שהוא לא ממהר להחליט.
אני מצאתי חן בעיני הנסיך מקסוֹן, יורש העצר של אִיליאָה. לפני שבוע התוודה באוזני שאילו הייתי יכולה לומר לו שהוא יקר לי באותה מידה שאני יקרה לו, ללא שום הסתייגות, התחרות כבר היתה נגמרת. ולפעמים השתעשעתי ברעיון, תהיתי איך תהיה ההרגשה להישאר כאן לבדי עם מקסון.
אבל העניין הוא שמקסון לא היה באמת שלי מלכתחילה. היו כאן עוד חמש בנות חוץ ממני — בנות שהוא נפגש איתן ולחש להן כל מיני דברים — ואני לא ידעתי איך להתייחס לזה. ולכך נוספה גם העובדה שאם אענה בחיוב לבקשתו של מקסון, יובן מכך שאני מסכימה להיות מלכתו, אפשרות שנטיתי להדחיק כי לא ידעתי מה זה אומר לגבי.
והיה גם אַספֶּן, כמובן.
טכנית, אספֶּן כבר לא היה החבר שלי — הוא עזב אותי עוד לפני שנכנסתי לבחירה — אבל ברגע שהופיע בארמון כאחד השומרים, כל הרגשות שהתאמצתי להיפטר מהם הציפו אותי מחדש. אספֶּן היה אהבתי הראשונה; וכאשר הוא הביט בי... הייתי שלו.
מקסון לא ידע שאספֶּן נמצא בארמון, אבל הוא ידע שיש בבית מישהו שאני מנסה לשכוח, והיה נחמד מצדו לתת לי זמן להתגבר על זה. ועם זאת הוא המשיך לנסות למצוא לעצמו מישהי אחרת שאיתה יוכל להיות מאושר, אם בסופו של דבר יתברר שאני לא אוהבת אותו.
כשמקסון הזיז את ראשו ושאף אוויר ממש מעל לראשי, שאלתי את עצמי אם אוכל פשוט להחליט להתאהב בו.
״את יודעת מתי הסתכלתי באמת בכוכבים בפעם האחרונה?״ שאל אותי.
נצמדתי אליו על השמיכה, מנסה להתחמם באוויר הלילה הקריר של אנג'לס. ״אין לי מושג.״
״לפני כמה שנים היה לי מורה פרטי שלימד אותי אסטרונומיה. אם מסתכלים טוב, רואים שבעצם יש לכוכבים צבעים שונים.״
״רגע, בפעם האחרונה הסתכלת בכוכבים כשלמדת עליהם? למה לא הסתכלת בהם סתם בשביל ההנאה?״
הוא ציחקק. ״הנאה. אני צריך באמת להשאיר ביומן שלי קצת זמן פנוי להנאה, בין ההתייעצויות התקציביות והישיבות של ועדת התשתיות. אה, ותכנון אסטרטגיות לחימה. בזה, דרך אגב, אני ממש גרוע.״
״במה עוד אתה גרוע?״ שאלתי והעברתי את אצבעותי על חולצתו המעומלנת. מעודד ממגעי, שירטט מקסון מעגלים על כתפי באצבעות היד שהיתה מאחורי גבי.
״למה את רוצה לדעת את זה?״ שאל בכעס מעושה.
״מפני שאני עדיין לא יודעת עליך הרבה. ואתה נראה מושלם כל הזמן. יהיה נחמד לגלות שאתה לא מושלם.״
הוא התרומם על מרפק אחד והביט בריכוז בפני. ״את יודעת שאני לא מושלם.״
״אז כמעט מושלם,״ עניתי. נגיעות חטופות ריפרפו בינינו. ברכיים, זרועות, אצבעות.
הוא הניד את ראשו בחיוך. ״טוב, בסדר. אני לא מסוגל לתכנן מלחמות. אני עושה את זה בצורה ממש גרועה. ואני מניח שאהיה בשלן נוראי. אף פעם לא ניסיתי, אז...״
״אף פעם?״
״מן הסתם הבחנת בכל האנשים שדואגים להאביס אותך בדברי מאפה? במקרה הם מאכילים גם אותי.״
ציחקקתי. בבית עזרתי לבשל כמעט את כל הארוחות. ״עוד,״ תבעתי. ״במה עוד אתה גרוע?״
הוא הצמיד אותי אליו ועיניו החומות נעצו בי מבט מתגרה. ״בזמן האחרון התברר לי עוד משהו...״
״ספר לי.״
״התברר לי שאני גרוע מאוד בשמירת מרחק ממך. זאת בעיה רצינית מאוד.״
חייכתי. ״עשית מאמץ אמיתי?״
הוא העמיד פנים כמהרהר בשאלתי. ״טוב, לא ממש. ואל תצפי שאתחיל עכשיו.״
צחקנו בשקט והתחבקנו. ברגעים כאלה היה לי קל מאוד לדמיין שזוהי ההתחלה של שארית חיי.
רשרוש של עלים ואוושת עשבים בישרו את בואו של מישהו. אף על פי שהפגישה שלנו היתה כשרה לחלוטין, נתקפתי מבוכה ומיהרתי להתיישב. מקסון התיישב אף הוא בדיוק כשהשומר הגיח מאחורי הגדר החיה וניגש אלינו.
״הוד מלכותך,״ אמר בקידה. ״צר לי להפריע לכם, אדוני, אבל מאוד לא מומלץ להישאר בחוץ עד שעה מאוחרת כל כך. המורדים עלולים...״
״הבנתי,״ אמר מקסון באנחה. ״תכף ניכנס.״
השומר עזב אותנו לבדנו, ומקסון שוב פנה אלי. ״עוד מגרעת שלי: אני מתחיל לאבד את הסבלנות אל המורדים. נמאס לי להתעסק איתם.״
הוא נעמד והושיט לי את ידו. אחזתי בה וראיתי בהבעת פניו את העצב והתסכול שחש. מאז תחילת הבחירה הותקפנו פעמיים — פעם תקפו המורדים הצפוניים הטורדניים ופעם המורדים הדרומיים הרצחניים — ולמרות הניסיון הקצר שהיה לי איתם, הבנתי למה נמאס לו מהם.
מקסון הרים את השמיכה וניער אותה, וניכר בו שאינו מרוצה מהסיום הפתאומי של הבילוי הלילי שלנו.
״הֵי,״ קראתי כדי שיפנה להביט בי. ״נהניתי מאוד.״
הוא הינהן.
״לא, באמת,״ אמרתי וניגשתי אליו. הוא העביר את השמיכה ליד אחת וחיבק אותי בידו השנייה. ״אנחנו צריכים לעשות את זה שוב מתישהו. תוכל להגיד לי מהו הצבע של כל כוכב, מפני שאני לא מצליחה לראות את ההבדלים.״
מקסון חייך אלי בעצב. ״הלוואי שהכול היה קל יותר לפעמים, רגיל יותר.״
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו, ומקסון שמט את השמיכה והחזיר לי חיבוק. ״צר לי לבשר לך את זה, הוד מלכותך, אבל גם בלי השומרים אתה רחוק מלהיות אדם רגיל.״
פניו הוארו במקצת אבל הבעתו נשארה רצינית. ״הייתי מוצא חן בעינייך יותר אם הייתי אדם רגיל.״
״אני יודעת שיהיה לך קשה להאמין, אבל אתה מוצא חן בעיני מאוד כמו שאתה. אני פשוט זקוקה ליותר...״
״זמן. אני יודע. ואני מוכן לתת לך את זה. רק היה טוב יותר אילו יכולתי להיות בטוח שבסוף תרצי באמת להיות איתי.״
הסבתי את פני. את הדבר הזה לא יכולתי להבטיח לו. בלבי ניסיתי שוב ושוב להכריע בין מקסון לאספֶּן, ולאף אחד מהם לא היה יתרון אמיתי על האחר. חוץ, אולי, מאשר בזמן שהייתי ביחידות עם אחד מהם. כי ברגע זה כמעט התפתיתי להבטיח למקסון שבסוף אהיה שלו.
אבל לא הייתי מסוגלת.
״מקסון,״ לחשתי. ראיתי כמה מעציבה אותו השתיקה שלי. ״אני לא יכולה לומר לך את זה. אבל אני כן יכולה לומר לך שאני רוצה להיות פה. אני רוצה לדעת אם... אם יש לנו...״ גימגמתי. לא ידעתי איך לנסח את מה שרציתי לומר.
״סיכוי?״ ניחש מקסון.
חייכתי, שמחה שהבין אותי בקלות כזאת. ״כן. אני רוצה לדעת אם יש לנו סיכוי להיות יחד.״
הוא שלח יד והסיט קווצת שיער אל מעבר לכתפי. ״אני חושב שיש סיכוי טוב מאוד,״ אמר כמציין עובדה.
״גם אני חושבת. רק... עוד קצת זמן, בסדר?״
הוא הינהן ונראה שמח יותר. וככה רציתי לסיים את הערב שלנו, עם תקווה. טוב, אולי עם עוד משהו. נשכתי את שפתי ונצמדתי אל מקסון, מביעה את בקשתי בעיני.
בלי להסס שנייה הוא הרכין את ראשו ונישק אותי. נשיקתו היתה עדינה וחמה, וגרמה לי להרגיש נערצת ורעבה לעוד. יכולתי להמשיך ככה שעות, רק כדי לראות אם אצליח להשביע את רעבוני, אבל מקסון הרפה ממני מהר מדי.
״בואי נזוז,״ אמר בטון עליז ומשך אותי לעבר הארמון. ״כדאי שניכנס לפני שהשומרים יבואו רכובים על סוסים, עם חרבות שלופות בידיהם, ויגררו אותנו פנימה.״
מקסון נפרד ממני לרגלי המדרגות, ופתאום נפלה עלי עייפות כבדה. בשארית כוחותי עליתי לקומה השנייה והסתובבתי אל חדרי, ולפתע הייתי שוב ערה לגמרי.
״הו!״ אמר אספֶּן, וניכר בו שגם הוא הופתע לראות אותי. ״נראה לי שאני השומר הכי גרוע בעולם אם במשך כל הזמן הזה חשבתי שאת נמצאת בחדר שלך.״
ציחקקתי. כל אחת מבנות העילית היתה אמורה לישון לפחות עם משרתת אחת שתשמור עליה בלילה. הסידור הזה מאוד לא מצא חן בעיני, לכן מקסון התעקש להציב ליד חדרי שומר, על כל צרה שלא תבוא. הבעיה היא שברוב הלילות השומר הזה היה אספֶּן. חשתי תערובת מוזרה של חדווה ופחד מהידיעה שכמעט בכל לילה הוא עומד על משמרתו ליד הדלת שלי.
עליזותו של אספֶּן התפוגגה בן רגע כשהבין מדוע אני לא ישנה בשלווה במיטתי בשעה כזאת. הוא כיחכח בגרונו במבוכה.
״בילית בנעימים?״
״אספֶּן,״ לחשתי והבטתי סביבי, לוודא שאין איש בקרבתנו. ״אל תכעס. אני משתתפת בבחירה, וככה זה צריך להיות.״
״אז איך יהיה לי סיכוי סביר לזכות בך בחזרה, מֶר? איך אני אמור להתחרות בו אם את מדברת תמיד רק עם אחד משנינו?״ היה צדק בדבריו, אבל מה יכולתי לעשות?
״בבקשה, אל תכעס עלי, אספֶּן. אני מנסה לברר את זה בעצמי.״
״לא, מֶר,״ אמר בנימה רכה יותר. ״אני לא כועס עלייך. אני מתגעגע אלייך.״ הוא לא העז לומר את המילים בקול רם, אבל ביטא אותן בשפתיו. אני אוהב אותך.
הרגשתי שאני נמסה.
״אני יודעת,״ אמרתי והצמדתי את כף ידי אל חזהו, מניחה לעצמי לשכוח לרגע במה אנחנו מסתכנים. ״אבל זה לא משנה את המקום שבו אנחנו נמצאים או את העובדה שאני אחת מהעילית עכשיו. אני צריכה עוד זמן, אספֶּן.״
הוא הניח את כף ידו על שלי והינהן. ״אני יכול לחכות. פשוט... תנסי למצוא קצת זמן גם בשבילי.״
לא רציתי להסביר לו עכשיו כמה מסובך זה יהיה, לכן חייכתי חיוך רפה לפני שמשכתי את ידי. ״אני צריכה ללכת.״
הוא עקב אחרי בעיניו עד שנכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת.
זמן. בימים אלה אני מבקשת עוד ועוד ממנו. קיוויתי שאם יעמוד לרשותי מספיק זמן, הכול יסתדר איכשהו.