ארבעים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארבעים

ארבעים

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 252 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 12 דק'

מיכל ווזנר

עורכת דין מיכל מרים ווזנר, בעלת תואר דוקטור בספרות (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), נולדה בירושלים בי"ג באב תשכ"ח, 7 באוגוסט 1968. בין השנים 1997 ו-2008 כתבה את המדור 'עין של אישה' בעיתון "מקור ראשון". סיפורה 'דיאטה' פורסם בקובץ "אהבה ומצוות אחרות" בעריכת עדי גרסיאל ואסתי רמתי (תל-אביב : ידיעות אחרונות, 2008). מתגוררת בירושלים ואם לארבעה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/bdhasfjs

תקציר

אפילו אם לא תרצי לעשות עניין מגיל ארבעים, תתנגדי למסיבה ותגידי שלא צריך מתנה, עדיין תגלי שהגיל הזה לא מתכוון לוותר לך. יש לו תוכניות משל עצמו. זהו סיפורן המקסים והנוגע ללב של תריסר נשים ישראליות באמצע החיים, ממגזרים שונים וממקומות שונים, הבוחנות את עברן ובוחרות את עתידן. למרות נסיבות החיים השונות, כולן נאבקות בשדים דומים של אובדן דרך ושל חיפוש אחר משמעות, כולן מבקשות אהבה וחברוּת אמת וכולן מגלות שמשהו משתבש במעברים בין זהותן הפנימית לבין הפרסונה החברתית, הזוגית, האימהית או המקצועית שהן נאלצות לעטות על עצמן..
 
"ארבעים" הוא למעשה סיפור רב־עוצמה על השלכותיה של בדידוּת הפוצעת אותנו באמצע החיים. בדידות שנובעת מרווקוּת או מקשר זוגי נטול אהבה, מקשר אלים, מהורוּת מאוחרת או מפרידה מילדים שגדלו; בדידות שהיא תוצאה של בחירה, של ריחוק גיאוגרפי או של פרידה. הפחד מפני בזבוז החיים מוביל כל אחת מגיבורות הספר לעשות מעשה ולחפש לעצמה נחמה.

פרק ראשון

דפנה. אין צורך לעטוף
 
״אני לא רוצה לעשות עניין מהארבעים הזה,״ אמרה דפנה ליאיר, ״אני לא רוצה מסיבה, בטח שלא מסיבת הפתעה, אני לא רוצה חגיגות ברוב עם.״
״אז מה את כן רוצה?״ שאל יאיר. היה ערב, הוא ישב על הספה הירוקה, המחשב על ברכיו, וקרא את המיילים שהגיעו בזמן שעשה את דרכו הביתה מן המשרד. אז מה את כן רוצה, הוא שאל בלי להרים את העיניים מן המסך אפילו, ודפנה אמרה, ״אני רוצה ילד.״
״י-לד,״ אמר יאיר, מגלגל את המילה על לשונו כמו סוכרייה, ״את רוצה י-לד,״ לרגע דפנה לא ידעה אם הוא בכלל מקשיב, אם הוא בעצמו שומע איזו מילה הוא מגלגל פה, ״ילד זה גאדג׳ט נחמד,״ הוא אמר. ״את אומרת שאת רוצה ילד. את, שבוכה כמו תינוקת בעצמך אם מישהו מעז להפריע לך לישון.״
כשיאיר לחוץ הוא יורה עלבונות. ״מנגנון ההתקפדות הופעל,״ אמרה דפנה. יאיר לא ענה. המשיך לקרוא את המיילים. דפנה קמה. היא לקחה את ספלי הקפה הריקים למטבח, שטפה אותם והניחה הפוכים לייבוש. היא ידעה שבעוד רגע תפרוץ בבכי והעדיפה לא לבכות אותו, לא כך, לא עכשיו. מאוחר יותר תתקשר לליאורה, או לדליה, ותניח לכל הבכי הזה לצאת.
היא חצתה את הסלון בכיוון המקלחת. מילים התהוו בתוכה, יוצאות כמו מעצמן. ״אני חושבת שאתה צודק,״ אמרה בשקט. ״אנחנו לא יכולים לעשות ילד ביחד. ואתה יודע מה? זה אומר מבחינתי שאנחנו לא יכולים ביחד נקודה.״
דפנה נכנסה למקלחת. את גזר הדין הזה אני לא מוכנה לקבל יותר, אמרה לעצמה בתקיפות. אלה היו חמש שנים ואהבה גדולה, אבל עכשיו זה נגמר. יאיר ילך ומישהו אחר יבוא, פתאום הצטייר לה המישהו האחר הזה בבהירות מלאת תקווה, יהיה לה מישהו ואיתו יהיה לה ילד, או ילדה. זוהי נקודת אל-חזור, היא חשבה, שטפה פנים וצחצחה שיניים, תמיד ברגעי משבר יש לה צורך לצחצח שיניים משום-מה, והתיזה על עצמה קצת בושם ויצאה מן המקלחת מאוששת.
״אתה גוזר עלי ערירוּת,״ אמרה ליאיר מאוחר יותר, ״ואני לא מוכנה לקבל על עצמי את הערירות הזאת. עכשיו זה הזמן, הב לי ילד ואם לא מתה אנוכי,״ היא אמרה. ״מגיע רגע שזה או ילד או החיים. בבקשה, יאיר, תסכים. ילד שלנו. איך אפשר לומר לו אל תבוא. או שתלך. תקום ותלך. אין כעת ברירה אחרת.״
היא אמרה את המילים האלה בתחינה שקטה, בלי היסטריה ובלי בכי, והיה ברור לה שהיא מדברת ברצינות הכי גמורה, וגם ליאיר זה היה ברור, כי הוא שתק את שתיקת חייו ואחר כך אמר, ״הייתי רוצה לומר לך טוב, דפי, הייתי רוצה לומר בסדר. הייתי רוצה אפילו לחגוג את זה. לשמוח. אבל אני לא יכול. אני לא יכול עכשיו להיות אבא, אני לא יודע אם אי-פעם אני בכלל אוכל. ומה רע לנו כמו שזה עכשיו, בואי נמשיך כמו שזה עכשיו, הרי אני טוב לך מעשרה בנים,״ הוא אמר, מחייך אליה חיוך שבור, יודע שזה לא יעבוד, ודפנה אמרה, ״לא.״
באו ימים שכבר היה ברור שהם סוף ובכל זאת היתה בהם תקווה שאולי פתאום יאיר ירגיש שזה מבשיל בתוכו או שדפנה תגיד אני אמנם רוצה ילד אך חיי בלעדיך אינם חיים. אבל יאיר לא הרגיש ודפנה לא אמרה. ״אין לי זמן לבזבז,״ היא אמרה, ויאיר אמר, ״אפשר לחשוב שאת מעיפה אותי מהחלון ומיד נכנס בדלת פר הרבעה,״ ודפנה אמרה, ״אנחנו לא חייבים להיות גסי רוח. איך אנחנו יכולים לוותר,״ היא אמרה, מתייפחת, ״איך אנחנו יכולים לוותר ככה על הילד שלנו, עלינו,״ ויאיר ישב לידה, על הספה, עיניו עצומות, ידו על ירכה, ולא אמר דבר.
אחר כך דפנה נשארה לבד בדירה הקטנה שלה. היא ישבה בתוך הערסל במרפסת והרגישה פתאום שיש לה אוויר, שהיא נושמת, והרגישה התרגשות גדולה, כאילו שלב א׳ בדרך לילד כבר הושלם, ועכשיו צריך רק לטפל בשלב ב׳ ושלב ג׳. בימים הראשונים היא יכלה לחשוב על זה במונחים של תוכנית. צריך פשוט לטפל בפרויקט על פי שלביו, והשלב הבא היה מציאת הפרטנר המתאים לחיים משותפים וגידול ילדים, ודפנה התבוננה סביב כדי למצוא אותו ולא ראתה אף אחד.
״כל יום שחולף הוא קריטי בשבילי,״ אמרה דפנה לחברות שלה, דליה וליאורה, ״איך לא קלטתי שהזמן עובר, איך הייתי מטומטמת כזאת. אני חייבת למצוא מישהו,״ היא אמרה, מרימה את עיניה וסוקרת את היושבים בבית הקפה כאילו מביניהם יצוץ פתאום המישהו הזה, שיסכים להיות אהבת חייה החדשה וגם להביא איתה ילד. ״אתן זוכרות את בוריס, הוא דיבר איתי על ילד כבר לפני שמונה שנים, איזו טיפשה הייתי, אלוהים.״
הן ישבו ונזכרו נוגות בבוריס, שרצה לעשות ילד עם דפנה כבר לפני שמונה שנים, ילד שיכול היה להיות עכשיו בכיתה ב׳ ובכל זאת איננו. ״זאת שאלה של בשלות,״ אמרה ליאורה, ״ברגע שאת רוצה ומוכנה הוא פשוט יגיע, את תראי. הוא יגיע מעצמו.״ ליאורה חייכה אל דפנה את החיוך המבטיח-טובות שלה ומיד נדמה היה לדפנה שזה נכון, היא רוצה והיא מוכנה והאיש הנכון יגיע מעצמו, יצעד אל תוך חייה ויישאר שם כאילו זה מובן מאליו, והיא, כל שמוטל עליה זה ליפול על המיטה ולעצום עיניים ולהמתין.
בפועל היא לא נכנסה למיטה ולא עצמה עיניים ולא המתינה אלא עשתה כל מה שצריך לעשות על פי הספר. היא הלכה לערבי פנויים-פנויות והעלתה תמונה מחמיאה שלה לאתר דייטים באינטרנט, וישבה בבתי הקפה הכי נחשבים והפיצה בפייסבוק שהסטטוס שלה הוא מחפשת, ומכל העשייה הגבה-גלית הזאת יצא רק דייט אחד מוזר עם גבר שבכלל לא מצא חן בעיניה, לא בתור אהבת חיים ולא בתור אבא לילד ולא בתור דייט שני אפילו. ״שכחתי כבר איך מחזרים אחרי בחורים,״ היא אמרה לליאורה, ״כבר שלושה שבועות אני לבד ועדיין לא קרה כלום, גורנישט.״ באותו היום היא שמעה שיאיר נצפה יושב בבית קפה במושבה עם איזו מישהי ונראָה שהם קרובים מאוד. ״את קולטת,״ היא אמרה לליאורה, ״איך יאיר מצא לו בן רגע מישהי חלופית, ומי זאת ואיפה אני ואיפה ילד.״
היא סיימה את שיחת הטלפון עם ליאורה וצחצחה שיניים, אבל זה לא הרגיע אותה. היא הרגישה שהיא חייבת לצאת מן הבית ויצאה והלכה ברגל לעמק רפאים ונכנסה לחנות ספרים, מחפשת ספר שאפשר לפתוח אותו, לשכוח מעצמה ולסגור אותו כמה שעות לאחר מכן כשהיא במקום אחר לגמרי. היא ניגשה לשולחן של רבי המכר ובחנה את הספרים החדשים ועלעלה באיזה ספר על הורות חדשה, ותוך כדי כך הבחינה פתאום בעגלת תינוק, עומדת ליד המעמד של המגזינים, נטושה לגמרי, ובתוכה שמיכה סרוגה בגוני ירוק כהה וירוק בהיר, מתעגלת מעט. דפנה דמיינה לעצמה תינוק שוכב על בטנו מתחת לשמיכה הסרוגה. מוזר, חשבה לעצמה, מביטה מסביב לחפש אישה העשויה להיות אמו של התינוק, או גבר העשוי להיות אביו. דפנה התקרבה אל העגלה כאילו במקרה, מדפדפת בדרך בספרי הילדים שבמבצע, ולבה הלם. תיאורטית היא יכולה לגשת לעגלה, לדחוף אותה לעבר דלת היציאה ולצאת החוצה לרחוב. קל ופשוט. ומיידי. זאת אולי הנקודה החשובה ביותר. כי פתאום היה נדמה לדפנה שאין לה אפילו דקה אחת מיותרת. שוב ושוב היא מחשבנת לעצמה. רק אתמול קיבלה את המחזור. מה שאומר שצריך לדחות הכול בשבועיים. וגם אם יאיר יחזור, וגם אם תמצא מועמד אחר מוצלח בשבועיים האלה, וגם אם יעשו את הדבר הנכון בזמן הנכון, וגם אם זה יצליח, דבר שלא בטוח בגיל ארבעים כלל וכלל, עדיין יהיה עליה לחכות תשעה חודשים תמימים עד שיופיע בחייה אותו תינוק זערורי בתור מישהו שאפשר לגעת בו ולהחזיק אותו. תשעה חודשים! דפנה מרגישה איך הייאוש מכלה אותה. היא עומדת בחנות, מדפדפת בספרי הילדים וכל תא בגופה מתקומם נגד המציאות הלא-הוגנת הזאת.
אישה לא צעירה רוכנת מעל עגלת התינוק ומדברת אליו מילים רכות. ממילא לא הייתי עושה את זה, אומרת דפנה לעצמה. זה ברור. ובכל זאת היא זוכרת רגע אחד שבו נראתה לה התוכנית הגיונית, מעשית אפילו, והרגע היחיד הזה טורד את מנוחתה, מחריד אותה וגם קוסם לה. דפנה מביטה באישה. אין היא רזה וגם לא יפה במיוחד. לא יותר יפה מדפנה. ובכל זאת היא כבר אם. ויכול בהחלט להיות שהיא גם נמצאת באיזו זוגיות עם גבר, שרצה לעשות איתה ילד. וזה מה שחשוב. אי-שם יש איש אחד שאהב את האישה הזאת מספיק כדי לעשות איתה ילד, חושבת דפנה. ומה איתי.
המחשבות הללו חורות לדפנה. בתקיפות היא מתנערת מהן. האישה מוציאה בינתיים את התינוק מתוך העגלה. דפנה מביטה בה, ואחר כך צונח מבטה אל הספר הנתון עדיין בידה. זהו ספר ילדים נוקשה דפים שהרימה באקראי: ״מעשה באווזה״. דפנה מושיטה אותו למוכרת. ״אין צורך לעטוף,״ היא אומרת בזעם, ״זה בשבילי.״
דליה אומרת תודה
אצל דליה זה קרה ביום שלישי, שישה בדצמבר שנת אלף תשע מאות תשעים וארבע, בדירה קטנה באחד מאותם שיכונים מיושנים שמיקומם בלב לבה של שכונת טלביה הירושלמית מעניק להם יוקרה אשר הם עצמם לא פיללו לה, והעציצים הקטנים על אדני החלונות משווים להם קסם צובט לב. דירת שיכון שהגיעה אליה דרך חדר מדרגות צר מדי, ונכנסה לתוך מין הול קטן, מרובע, שממנו יש מעבר לחדר לא גדול מצד אחד ולמטבח צר מצד שני, וממול כניסה למסדרון קצר שבצדו האחד חדר שינה קטן ובצדו השני חדר שינה קטנטן ובאמצעו, פונה אל תוך פיר מאותם פירי אוורור שפעם נהגו לבנות וכיום כבר הפסיקו, חדר שירותים עוד יותר קטנטן עם אמבטיית ישיבה וכיור מיושן וחרסינה סדוקה בצבע כחול עמוק שהפך בחלוף השנים לכחול עכור בשל שכבות האבנית שכבר התקשו עליו. זה קרה בחדר השינה הקטן, שהוא הגדול מבין השניים, זה שפונה אל הרחוב ופנס רחוב כתום מאיר אל תוכו ומטיל בו את צללי הברושים, שנעו על הקיר ממול בשעת מעשה ונדמו לה לפרקים כמביעים שאט נפש ולפרקים כעדת מעריצים צוהלת, על גבי מיטה לא מספיק רחבה וקצת חורקת שכיסוי מיטה הודי הוטל עליה בחיפזון כדי לכסות על תלי בלגן, שהיה מורכב לא רק מבגדים אלא גם מכל מיני חפצים, שאחד מהם התעקש ממש להתחפר בגבה בכל זוויותיו עד שהתברר לה לבסוף, במין אנחת הקלה קלה של זיהוי מוצלח, שזהו מטרונום.
דליה זוכרת יפה איך קמה ונכנסה לחדר האמבטיה והציצה בדמותה הפרועה מעט וניסתה לשוות לפניה הבעה מהוגנת, ולכל הפחות קצת יותר עליזה, ואמרה לעצמה שהכול בסדר, שלא קרה כלום בעצם, ואז, כאשר ניגבה את פניה במגבת לחה שהדיפה ריח לא נעים, עלתה פתאום בדעתה האפשרות שכן קרה פה משהו, שאין המדובר הפעם בסתם אירוע חולף בחייה אלא בנקודת מפנה קריטית. אירוע מכונן שתוצאותיו ילוו אותה עוד ימים ושנים וחיים שלמים. היא הביטה סביבה ואימצה את זיכרונה לזכור כל פרט, שולי ככל שיהיה, למשל השוליים הרקומים של המגבת הלחה, בדוגמה משונה של צלבי קרס משולבי שושנים. על הקיר היתה תלויה התמונה הקטנה וסרת הטעם במסגרת האובלית שבה שלוש צלליות של ילדים משתינים בקשת, ועל ידית הדלת היו תלויים תחתונים בצבע בורדו דהוי, ואף שסקרן אותה פתאום מאוד לדעת אם הם נקיים או לא, בכל זאת התאפקה ולא בדקה. על הכול נחה איזו חגיגיות מיוחדת, ששנים לאחר מכן, כאשר שבה ובחנה את הפרטים ואת העובדות בזיכרונה, ולאחר כך וכך שעות של דיבורים וחיבוטים וזיבולי שכל, כפי שקראה להם מול המטפל שלה, מיכה, שלאחר מכן גם התאהבה בו ואפילו התחתנה איתו - התברר לה שלא היתה חגיגיות בכלל אלא סוג מתוחכם של הדחקה. כי בין כל העובדות הטריוויאליות הזכורות לה בפרטי פרטים ממש, למשל רקמת המגבת והתמונה סרת הטעם והגוון המדויק, הבורדו-דהוי, של התחתונים שאיש לא יֵדע כיום אם היו נקיים או מלוכלכים, מן העניין עצמו היא זוכרת אך ורק את צלם המתנועע של הברושים על הקיר, ממוסגר בהילת האור הכתומה, הזרה, של פנס הרחוב.
ואת המחשבה המטרידה שלא הרפתה ממנה, האם הברושים האלה מנידים את ראשם בזעזוע עמוק או דווקא מצטופפים להציץ ולראות מה קורה פה, כעדת צופים מיוחמים.
גם מה שהיה קודם לכן נמחק מזיכרונה. למשל, איך בדיוק הגיעה אל אותה דירה ירושלמית נעימה באותם שיכונים מיושנים שבשכונת טלביה, איך התחיל הערב ואיך נמשך, וגם, מה שחשוב כמובן עוד יותר, הכי חשוב אפילו: תווי פניו, שמו, זהותו, תכונותיו, מהותו, הדברים שעורר בה אותו אדם, אשר אלמלא ידעה בוודאות שהיה מעורב בעניין לא יכלה אפילו לדעת, על פי זיכרונותיה, שאכן היה שם איתה באותו הערב.
ולא שהיא לא התאמצה להיזכר. שנה או שנתיים מאוחר יותר, כאשר הניסיונות להיזכר שיגעו אותה, חזרה אל אותה שכונה והתהלכה קצת בין הבלוקים, שנראו לה כולם אותו דבר, עם אותם עציצים ואותם חדרי מדרגות צרים ואותם ברושים בחלונות ואותם פנסי רחוב כתומים ואותם פירים פנימיים של שירותים, ואף פרצוף מוכר לא חלף על פניה, וכאשר דפקה לבסוף בדלת, שנדמתה לה בדיוק אותה הדלת, נפתחה הדלת אל תוך סלון אחר לגמרי ולא היה זכר להול הקטן, שאותו זכרה בפירוט רב מאוד, לרבות התמונה שהיתה תלויה על הקיר וקולב הברזל השחור ומין שעון עץ צבוע, דמוי בית, שהוא גם שעון וגם קופסה תלויה לאחסון מפתחות על ווים. ורק כעבור שלוש או ארבע שנים התווסף אל זיכרון השעון הזה גם זיכרון יד הפותחת אותו ומכניסה צרור מפתחות פנימה, רק שלא היה ברור לה אם זהו זיכרון שהתעורר או שמא פרט חדש שהוא לגמרי פרי דמיונה, ורק דבר אחד הכריע את הכף לטובת האפשרות שזהו זיכרון, והוא שעל היד ניכרו בבירור שערות כתומות וגם עידו הרי הוא ג׳ינג׳י.
כן. ג׳ינג׳י. אותה תחושה חגיגית שפיעמה בה באותם שירותים עם אריחי החרסינה הכחולים-דהויים, אותה הבנה פנימית שאין המדובר באירוע חולף אלא במאורע מכונן בעל השלכות ארוכות טווח, הוכיחו את עצמן כנכונות לגמרי שבועיים לאחר מכן, כאשר התאריך הידוע חלף עבר בלי אף אחד מן הסימנים המוכרים, ושלושה שבועות אחר כך קיבלו גם את האישוש המדעי המקובל, והיא יצאה מחדר המרפאה של רופא הנשים שלה בהתרגשות עצומה ולא נסעה לשיעור באוניברסיטה, אף שהיא עצמה היתה המתרגלת. במקום זאת הסתובבה בעיר וקנתה לעצמה סברינה בבית קפה ואחר כך נכנסה לחנות של בגדי ילדים ובחרה בשימת לב כובע אוסטרלי קטן, כחול, עבור התינוק שייוולד לה, וחודשים ארוכים מאוחר יותר נהגה לחבוש לעידו את הכובע הכחול ולהושיב אותו בעגלה כשהוא נכון להרפתקה, כחוקר טבע פעוט. ואם שאלה את עצמה מי היה האיש שנמחק מזיכרונה בצורה מוחלטת כל כך הרי שבכל זאת נותרה לה ממנו דמות בנה, שהיא עבורה תזכורת מתמדת לזמן החולף, גם לזמן החולף באופן כללי וגם ובאופן מיוחד לזמן החולף מאז אותו ערב חורפי בהיר בשנת אלף תשע מאות תשעים וארבע שחלקה עם מישהו שזהותו לחלוטין בלתי-ידועה לה.
אבל העיקר הוא, כפי שנהגה לומר למיכה גם בימים שבהם היה המטפל שלה וגם לאחר מכן, בימים שבהם היה בעלה, העיקר הוא שאני בכלל לא מצטערת. ובזאת התייחסה, כמובן, לעידו הקטן ולכל אותם דברים שהביא אל תוך חייה ולכל אותם דברים שהוציא, וביניהם גם החיפוש המתמיד אחרי ריגושים וסכנות והיציאות הליליות והמפגשים ההזויים והדירות הזרות וחדרי האמבטיה המנוכרים והמיטות הלא-מוכרות, הקצת-דביקות, וריחות הסיגריות והתבשילים והבשמים והגופים שיכלו להיות ביתיים לו רק היו שייכים לה ובכל נסיבות אחרות אי-אפשר לתאר אותם אלא כמגעילים. לא. היא לא מצטערת, כי בחשבון סופי הכול יצא לטובתה, כך הסבירה למיכה, שנהג להקשיב לדיבורים האלה בשתיקה מלאת עוצמה ולתלות בה את מבטו האפור, העדין, שהזכיר לה רצפת בטון ממורקת מצד אחד אבל מצד שני משהו הרבה יותר רך וחמים מרצפת בטון ממורקת, בטנה אפורה של מעיל צמר אפור משובץ או מילוי צמרירי של כרית ישנה, נוחה, שעדיין לא עבר זמנה.
ליאורה, לעומת זאת
ליאורה, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. ליאורה התמסרה תמיד עד הסוף, לכל מה שהיא עושה היא מתמסרת עד הסוף, באיזו רצינות מקסימה שגורמת לכולם להתאהב בה. כל כוס קפה היא אירוע על המרפסת, כל שיחה היא שיחת נפש עם תובנות משמעותיות. ההיריון הראשון שלה קרה לפני החתונה, בלילה קסום של אהבה על שפת הכנרת, תחת שמים זוהרי כוכבים. היא היתה אז צעירה מאוד. לאחר מעשה היא היתה ערנית ושמחה והביטה בשמים וידעה שהיא מבינה בצורה עמוקה מה זאת אהבה ומה זאת זוגיות, שהבחור שלה לא מושלם ובכל זאת היא תישאר איתו לנצח, יחד יחיו ויחד יזדקנו, השנים תעבורנה על פניהם, היא ידעה, כמו העננים ששטו במהירות מפתיעה מעל ראשה, בוהקים על רקע השמים הכהים. אנחנו נביט בהן, היא חשבה, חבוקים. כמו עכשיו. זה פשוט עניין של ייעוד וידיעה, זה הכול. ״אנחנו נועדנו זה לזה, אהוב שלי,״ היא לחשה, ״אני מרגישה את זה מאוד עמוק בתוכי, שנועדנו, גם אתה מרגיש?״ היא שאלה, לוחשת את המילים לאט, אל תוך החושך, אבל האהוב שלה כבר נרדם בינתיים ולא שמע, והיא נישקה בעדינות את המצח הגבוה והתמקמה בתוך החיבוק שלו להירדם וידעה שזהו הלילה המאושר בחייה.
את בתה השנייה, עמליה, הרתה שנתיים אחר כך, בדירה הקטנה שלהם, בשקט כדי לא להעיר את שירה, שכבר התעוררה בבהלה חצי שעה קודם לכן וחזרה ונרדמה. על הרצפה בסלון היו רסיסי זכוכית ומים ופרחים פזורים, ומנחם הרים אותה ואמר, ״אני מצטער, ליאורה, אני אוהב אותך ואני מצטער, את חושבת שאת יכולה לסלוח לי?״ והיא הביטה אל תוך עיניו ואמרה, ״תמיד, אהוב שלי, תמיד.״ מנחם לקח אותה אל המיטה והיא ידעה שיש ביניהם משהו יפה ונדיר, שאהבה כמו שלהם היא נס שיכול לקרות אולי פעם בחיים והם יודעים את זה וישמרו על הנס החד-פעמי הזה, הנורא והנפלא, שהוא לגמרי שלהם, וכל הזמן זלגו לה דמעות והיא ידעה שהיא בוכה מרוב אושר.
ארבע שנים אחר כך הרתה את שני בניה, בהפרש של שנה וחצי זה מזה, אחרי שעיניה נפקחו לראות שהיא נשואה לגבר רע ולא נאמן, אחרי שהתגרשה ממנו גירושים מכוערים וכואבים ונשארה חסרת פרוטה עם שתי בנות קטנות. היא ידעה תקופה הרואית של בדידות קשה עד שהתחתנה עם בעלה השני, רובי, שהביא איתו אל הנישואים שלהם את הבת המאומצת שלו מנישואיו הראשונים, לירז, שמצדה היתה כל כך כמהה וכל כך בשלה לאמא, שהסתערה מיד על ליאורה ואימצה אותה בתור אמא ביולוגית ללא עוררין.
״אני רואה בזה יתרון,״ אמרה ליאורה לרובי לא מזמן, כשישבו על המרפסת בין הערביים. הם ישבו מעל הגינה היפה שלהם וליאורה התבוננה בעצי הפרי ואמרה, ״כמו עץ שעבר הרכבה. זה בדיוק ככה: אתה צומח ומלבלב ואז אתה נכרת ואז אתה מתחבר מחדש, וכל הפירות הכי מתוקים צומחים ממקום החיבור הזה, מפצע ההיעדר שאחרי הכריתה.״
ליאורה דיברה, וכאשר השתתקה יצאו המילים מהקשרן ונשארו תלויות, חמוצות, באוויר. ״תראה כמה לימונים יש על העץ,״ היא אמרה, רק כדי לומר משהו. רובי לא ענה, וליאורה קמה וירדה במדרגות מן המרפסת אל עץ הלימון וקטפה כמה לימונים. ״הם מעולים,״ קראה אל רובי. ענן של ריח טוב הקיף אותה, והיא נשמה אותו עמוק ועצמה עיניים, ולרגע הרגישה מחוברת לגמרי עם מי שהיא ואיפה שהיא, עומדת וקוטפת לימונים מעץ הלימון ששתלה בעצמה בגינה שלה, לעיני הגבר שהיא אוהבת היושב על המרפסת ומביט.
ליאורה קיפלה את שולי החולצה שלה ונשאה את הלימונים בתוך החולצה, מתעגלים ונעים כמו תינוקות בבטן, ואז ניגשה אל הסדנה שלהם, בקצה הגינה, כדי לקחת סלסילה לשים בה את הלימונים. כבר כמעט הגיעה אל דלת העץ של הסדנה והנה עצרה פתאום, ושני לימונים נשמטו מתוך החולצה המקופלת והתגלגלו על האדמה. ״ליאורה,״ קרא רובי, הוא ראה אותה נעצרת, הוא ראה את הלימונים נופלים, ״מה קרה? הכול בסדר?״ הוא ירד במדרגות וחצה את המדשאה, מתקרב אליה. ״תראה,״ היא אמרה.
היא הצביעה על הקיר, המטויח ורוד, ולקח לרובי רגע להבין על מה היא מצביעה.
״כן,״ הוא אמר, ״אני יודע. אני מתכוון לצבוע פה בקרוב.״
״רק לפני שנתיים-שלוש - מתי זה היה בעצם, שסיידנו? יותר,״ היא אמרה. ״שמונה שנים,״ אמר רובי, ״את זוכרת? צבענו ורוד לכבוד לירזי, סוויט-סיקסטין. ליום הולדת שש-עשרה של לירזי.״
ליאורה הושיטה את אצבעה ונגעה בדממה בקיר האבן המטויח של הסדנה, מכניסה אותה בעדינות מתחת לשכבת הטיח הרופף, מפרידה אותו מן הקיר, חושפת מתחת את השכבות הפנימיות של הצבע הקודם, רכות ולחות. ״תראה,״ היא אמרה, מנתקת בעדינות שכבת טיח מן הקיר כמי שמקלפת פרי נדיר.
״אני אעשה את זה ביום שישי,״ אמר רובי, ״זה שום דבר. כמה כבר יש פה, אולי ארבעה-חמישה מטרים, תוך שעה אני מסיים.״ הוא הרגיש שליאורה נסערת וחיבק את כתפה, ״זה כלום,״ הוא אמר, ״פשוט הגשם והרוח. והזמן.״
״כן,״ אמרה ליאורה, ״הזמן. כל בוקר אני שותה פה תה במרפסת, כל יום אני יורדת אל הגן.״
״ההרגל,״ אמר רובי. עניין אחר כבר העסיק אותו, האם לחזור על הוורוד הזה. ״מה את אומרת,״ הוא שאל, ״אולי נשנה, אולי סגול, או חרדל, מה את אומרת על חרדל, ליאורי?״ הוא לקח צעד אחורה כדי לדמיין את הקיר בחרדל, אולי הגיע הזמן לאיזה שינוי.
ליאורה הרגישה בתוכה כאב עמוק, צורב. היא התבוננה סביבה במאמץ, מנסה לראות את כל הדברים שהיא לא מצליחה לראות, את כל מה שקורה מתחת לפני השטח, רוחש במעמקים, אבל לא הצליחה לראות כלום. שום דבר לא שגרתי. סביבה היו הגן, המדשאה הקצוצה ועץ הלימון, מנוקד עדיין לימונים שלא נקטפו בירוק חיוור, והפקאן עם המון עליו הנעים ברוח, משמיעים קול רשרוש עדין, מהורהר. ועץ התות, שעדיין אפשר היה למצוא עליו תותי עץ אדומים, כמעט שחורים, ומתחתיו תותים שנשרו וזבובוני פירות מרחפים מעליהם. פעם, לפני שנים, בנו עליו הילדים בית עץ. שעות היו מבלים בבית העץ הזה, נזכרה ליאורה, משחקים וקוראים, והיא היתה מביאה להם סנדוויצ׳ים ולימונדה מהבית. הנה, עדיין הקרשים ממוסמרים במקום הפיצול של הענפים מן הגזע, עולים למעלה כמו מדרגות ספירליות. וסביב הגזע, למטה, ערוגות העונתיים, כובע הנזיר ואמנון ותמר והפטוניות, פורחים בצבעוניות מתפרצת, עלים דקיקים נעים ברוח ומלמולם מכמיר לב.
ליאורה נכנסה הביתה והביטה בעין ביקורתית בסלון, בשטיח, ברהיטים ובתמונות. הכול נראה לה אותו הדבר. אולי צריך להחליף כבר את הבד של הכיסאות בפינת האוכל, היא כבר יודעת את זה, פה ושם יש כתמים על הריפוד. הקירות עדיין לבנים, ובכל זאת, כדאי יהיה לסייד בקרוב. אולי בקיץ הבא. היא נכנסה למטבח והניחה את הלימונים על השיש. ״יהיה בסדר,״ אמר רובי, הוא נכנס למטבח אחריה וחיבק אותה מאחור, ״אני אוהב אותך,״ הוא אמר, ״את יודעת את זה,״ וליאורה אמרה כן, והסתובבה אליו בתוך זרועותיו כדי לחבק אותו בחזרה, ונשמה אל תוכה את הריח של הצוואר שלו, ״אהוב שלי,״ היא אמרה, נצמדת אליו, חזק יותר וקרוב יותר, והניחה את ראשה על חזהו. ״הכול בסדר,״ אמר רובי שוב, והיא אמרה ״כן. הכול בסדר. אני סתם מענה את עצמי, תמיד אני מענה את עצמי. תקרא לבנים,״ היא אמרה, ״נכין פנקייק עם מייפל, ותותים, יש לנו תותים. ושמנת. ולימונדה. נעשה לנו ארוחת ערב חלומית, מן האגדות.״
דליה חולמת
״לא,״ אמרה דליה, ״אני לא מסכימה.״ היא שטפה בזהירות את הקערה הגדולה, העשויה זכוכית ירקרקת, והניחה אותה על מתקן הייבוש. לאחר מכן אספה בכף ידה את שאריות האוכל שהצטברו בפתח הכיור, השליכה אותן לפח, שטפה את היד וניגבה אותה מוכנית במכנסיה. רק אז הסתובבה אל בנה הבכור ונשענה על השיש.
״בשום פנים ואופן לא.״
עידו עמד מולה במכנסי הג׳ינס שלו, שנראים תמיד גדולים מדי, ובחולצת טריקו מודפסת שעוררה בה אי-נחת.
״אולי תשקלי את זה שוב,״ הוא אמר במתינות, אולי בנזיפה קלה אפילו, ״קטנוע. זה לא הרלי דייווידסון, את יודעת. זה לא בא מראש עם הקעקועים והבירות והבחורות והכול. תדברי עם אבא?״
״לא,״ אמרה דליה, מתאפקת שלא להרים את קולה, ״אני את שלי אמרתי.״
עידו הסתובב, פתח את המקרר ובהה לתוכו במשך דקות ארוכות, כחוכך בדעתו מה בעצם הוא מחפש שם. דליה נשכה את שפתיה ולא העירה שאין להחזיק את דלת המקרר פתוחה הרבה זמן ושרק הרגע סיימנו לאכול צהריים. היא יצאה מן המטבח.
בחדר השינה כבר הצטברה ערימה של כביסה על הכיסא, והיא מיינה אותה, מרחרחת מבלי משים את בתי שחיין של החולצות, ממיינת ערימה לכביסה ומקפלת ערימה שנייה למדף הלבשנו-פעם-אחת שבארון. אחר כך סידרה את המיטה: מתחה את הסדין, יישרה את הכריות זו בצד זו, פרשה מלמעלה את הכיסוי הפרחוני. ברקע פעל הרדיו. דודו טופז התאבד הבוקר בתא הכלא שלו: מחול השדים התקשורתי בקע מתוך המכשיר. האם התקשורת אשמה. האם הוא אשם. האם השב״ס אשם. משה והאורנג׳דה. הקורבנות. החולי הנפשי. הצמא לאהבה.
הכול בגלל צמא לאהבה, אמרה דליה לעצמה וסקרה בעין ביקורתית את החדר המסודר. מתחת למיטה בצבץ גרב בודד. צמא לאהבה זה דבר שאסור להזניח בשום פנים ואופן.
בחדר האמבטיה היו העניינים כרגיל. על השיש היו מוטלות בערבוביה מברשות השיניים, שלוש משחות משלושה סוגים ומכונת הגילוח של מיכה, אניצי שיער שחורים-אפורים מבצבצים בין להביה ומפוזרים סביבה על השיש. דליה החזירה את המברשות לכוס המיועדת לכך, פירקה את להב המכונה, הברישה אותו והתקינה אותו שוב במקומו. אחר כך הכניסה את המכונה לתוך המגירה. היא שלפה גופייה מסל הכביסה, ניגבה את השיש וניקתה את הכיור. אחר כך החזירה את הגופייה - יחד עם מגבת שהיתה זרוקה על הרצפה - לתוך הסל, שעדיין היה ריק למחצה.
אל אגף הילדים, כפי שכינתה בינה לבין עצמה את סוף המסדרון, שממנו התפצלו שלושת חדרי השינה של הילדים, הגיעה כשהיא מזהירה את עצמה מראש שלא להתעצבן. היא נכנסה לחדרם של התאומים. על הרצפה היו מפוזרים ללא סדר אנשי משחק של פליימוביל, עם כלי הנשק הפעוטים שלהם, קוביות וברגים של משחק הברגה. היא מיינה את הצעצועים והכניסה כל אחד לקופסה שלו. אחר כך קיפלה את הפיג׳מות הקטנות וסידרה את המיטות, מותחת את הכיסויים המשובצים ומתפיחה מעליהם את הכריות הכחולות.
מחדרו של עידו בקעו קולות אנושיים היוצאים מתוך רמקול המחשב, וקולו שלו נישא מעליהם. ״עזוב, עזוב, עזוב אמרתי לך. די! מה קורה לך, בנאדם, השתגעת? מימין, מימין, מימין!״ הוא השתנק לרגע ואז נשמע קולו שוב, בתסכול, ״יאללה, בנאדם, יכולנו לקחת אותו, אני אומר לך, יכולנו לקחת אותו!״ היא ניסתה להיכנס וגילתה שהדלת נעולה, ולכן הקישה עליה בחוסר סבלנות. חלף רגע עד שנשמעו גלגלי כיסא המחשב המוסט אחורה והדלת נפתחה אל תוך חללו המחניק של החדר.
החדר היה טרפזי ונפתח אל מרפסת הצופה לנוף, אבל עידו לא ניצל את המשאב הזה. דלת הזכוכית אל המרפסת היתה סגורה. דליה ניגשה אליה ופתחה אותה לרווחה. ״אין פה אוויר,״ אמרה, מבחינה תוך כדי דיבור שאפילו המילים האלה, המתארות מצב אובייקטיבי לגמרי, נשמעות בפיה כעלבון אישי. יכולתי באותה מידה לומר לו שהוא מסריח, אמרה לעצמה. בנה התעלם מן הדקויות האלה. הוא הרים את רגליו על השולחן, ליד מסך המחשב, והניח את המקלדת על הברכיים. לאוזניו עטה אוזניות גדולות, כטייס קרב. דליה לא משלה את עצמה: היא יודעת יפה שהוא משחק כל היום.
על הרצפה היו מושלכים בגדי האתמול. המכנסיים כמו שלולית עגולה ובלבה עיגול קטן יותר של התחתונים. חולצת הטריקו משתלשלת מן המדף, אפשר כמעט לראות באוויר את הקו שציירה כאשר הועפה לשם. שתי קעריות חרס, מהסט היפה שהביאה מטורקיה, אחת ריקה ואחת מלאה קליפות של גרעינים. בקבוק ריק של קוקה-קולה. עטיפה של חפיסת צ׳יפס. דליה אספה את כל אלה, ערימה אחת לכביסה וערימה שנייה למטבח. כשיצאה מן החדר שמעה את עידו מתחיל סיבוב חדש. ״הפעם,״ הוא אמר למישהו, אשר קולו נשמע מתלחשש מבעד לאוזניות, ״שים לב למה שאני אומר לך!״
לא היתה לה יד פנויה לסגור את הדלת, אבל בטרם הגיעה לסל הכביסה שמעה את הדלת נטרקת ואת המפתח מסתובב בחור המנעול.
בחוץ יקדה שמש קיץ של שעות הצהריים המאוחרות, ועייפות פתאומית הוטחה בה. אולי אלך לישון מעט, חשבה דליה. רעיון עלה פתאום בדעתה: עכשיו תנוח, ובערב, כשתהיה רעננה ולא עייפה, תוכל להציע למיכה לצאת לסרט או למסעדה. מזמן לא יצאנו, חשבה לעצמה. גם מיכה בטח ישמח לרעיון. היא לקחה את עיתון סוף-השבוע וסימנה לעצמה סרט אחד בתור פוטנציאל מוצלח בשבילה ובשביל מיכה: לא רומנטי ולא אימה, לא אקשן ולא דרמה משפחתית. קומדיה תפורה היטב, היה כתוב שם, מזמן לא צחקת ככה בבית הקולנוע.
מזמן לא צחקת ככה בבית הקולנוע. מיכה עצמו אמר לה את המילים האלה באותו הערב, כשיצאו מן האולם והיא ניגבה עדיין את זוויות עיניה מדמעות הצחוק שעלו בהן. העלילה לא היתה מצחיקה במיוחד וגם לא המשחק, שהיה וולגרי ולעתים אף הביך אותה, ורק סצנה אחת בכל זאת הצחיקה אותה מאוד: אישה צעירה, לבושה בטוב טעם, צועדת ברחוב ולא יודעת ששולי שמלתה נתפסו בתחתוניה מאחור. עוברים ושבים מביטים בה ומחייכים, והיא, מעודדת מחיוכם, צועדת מולם בצעד קל, זוהרת כדוגמנית. דליה התמכרה לצחוק והרגישה איך עד מהרה הוא מתחבר לבכי. היא הצליחה לגנוב את הבכי הזה בתוך כל רעמי הצחוק וההשתנקויות שמסביב, וכך ישבה שם והתייפחה אל תוך שרוולה. מיכה הביט לראות אם היא בסדר והניח יד טובה על כתפה.
אבל כל זה קרה בערב, מאוחר יותר, לאחר שישנה שנת אחר צהריים כבדה וחלמה חלום מוזר, אשר קול בנה השתרבב לתוכו כמו קול שני, שים לב למה שאני אומר לך, מה עובר עליך, בנאדם. בחלום היה דודו טופז, עומד במרכז במה עגולה בצבע טורקיז ושותה אורנג׳דה, עוד ועוד אורנג׳דה, ג׳ריקן שלם של אורנג׳דה, ומנגב את מצחו במטפחת לחה, ודליה הבחינה בתדהמה שהמטפחת גזורה מתוך מפת השושנים היפה שפרשה על השולחן לאחר ארוחת הצהריים, וחמתה בערה בה להשחית.
כשהתעוררה שכחה את החלום, אבל תחושת הכעס נותרה בה. היא הלכה למטבח להכין לעצמה כוס קפה וראתה בדרך את המפה הפרושה על השולחן כשהיא שלמה, ופתאום ניעור בה זיכרון מראה מצחו של דודו טופז המעלה אגלי זיעה. היא מזגה את הקפה ויצאה החוצה, לנשום אוויר צח. כשמיכה בא הביתה אמרה, ״חשבתי שאולי נצא הערב,״ ומיכה אמר ״קדימה, שמעתי שיש קומדיה טובה בקולנוע סמדר.״
דליה יושבת על האסלה
ממקום מושבה על גבי האסלה יכולה דליה להאזין למתרחש, כאורח אשר כבר נכנס למבואה אך עדיין לא הודיע על בואו לבני הבית. היא שומעת את הילדים צוחקים בפינת הטלוויזיה, את רחש מכונת הכביסה מעבר לקיר, את מיכה קורא בשמו של עידו. מבעד למכשיר הוונטה שבתקרה היא שומעת בעיוות מוזר קולות העולים מן הרחוב. זה עתה, למשל, הגיע לאוזניה קול דלת נטרקת ושיחה חד-צדדית של אדם, אשר יצא מן הרכב ודיבר כנראה לתוך הטלפון הסלולרי שלו.
״לא, חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אני הולך על זה,״ הוא אמר, ״אפילו רק בשביל הספורט.״
דליה יושבת על גבי האסלה. מזמן כבר סיימה אותם עניינים טבעיים העשויים להביא אדם מן היישוב לשבת על המתקן הזה, ועדיין לא קמה. על מכסה הפלסטיק של מכל ההדחה נח הקטלוג החדש של איקאה, שהגיע בדואר ימים אחדים קודם לכן, והיא מושכת אותו אליה, פותחת אותו ושוקעת בחלומות מתוקים על ספות וחדרי שינה. יש שם כמה פריטים במחירים מצוינים. בעיני רוחה דליה כבר נוסעת לסניף ואוספת אותם: מנורת עמידה מפלסטיק ירוק, קשיח. ומצעים. מצעי כותנה יפים, מודפסים, במחירים לא גבוהים. ושמיכות. דליה מתעכבת רגע ומחשבנת לעצמה כמה יעלה לפרוש כיסוי טלאים על מיטתה של נועה ולקשט בחמש-שש כריות רקומות. היא קוראת את הפרטים ומחשבת את המחירים, ובה בעת אוזניה כרויות החוצה, אל הבית. בינה לבינה כבר מתנהלת אותה התערבות קטנה: כמה דקות תחלופנה בטרם יבחינו בני הבית בהיעדרה הזמני. עתה חלפו כבר שלוש דקות מאז סגרה אחריה חרישית את דלת השירותים, ועדיין רגוע בבית. הילדים מתבגרים, היא אומרת לעצמה. לא מזמן עוד נהגה להיכנס לשירותים עם שני תינוקות מייללים. ימים יבואו, שבהם תוכל לשבת בשירותים שלוש שעות או שלושה ימים אפילו, בלי שמישהו מבני משפחתה ישים לב שמשהו השתבש, אבל עדיין לא הגענו לידי כך. תכף יקראו לה. בינתיים, על כל פנים, היא כאן לנפשה.
יש באיקאה קופסאות אפסון עשויות קרטון צבעוני. אותן תקנה ותעמיד בשורה על ארון הבגדים, למעלה, ברווח בין הארון לתקרה. בתוכן תוכל לאחסן בצורה מסודרת את כל הארכיון שלה, שמפוזר כרגע בבית בכמה מקומות ומהווה עבורה מוקד מתמיד של אי-שקט. ארבעה ארגזים, היא חושבת לעצמה, וכבר כל ההיסטוריה תהיה ממודרת וממותגת כמו שצריך. מונחת בהישג יד כמעט. כל הניירות מתקופת הרווקות שלה, סיפורים שכתבה, יומנים, סיכומים שכתבה עם איה שטרייכר בימים ששתיהן היו סטודנטיות לתואר ראשון, כשהעתיד היה פרוש לפניהן כדפים ריקים בתוך מחברת שיש למלא בכתב יד שקדני. ארגז שלם תוכל להקדיש לסיכומים האלה. לפעמים נדמה לה שיש פה חומר לספר: שתי סטודנטיות בירושלים של סוף המאה העשרים מבקשות לחקור את הקונסטרוקציה של תקרת הזכוכית, להבין את האופן שבו מסכלת מערכת המשפט את קידומן של נשים. הבעיה היתה שהאקדמיה סיכלה גם את המחקר הזה עצמו, חושבת דליה לעצמה. לרגע נראה לה שהנה עלתה כאן על משהו גדול, מבריק אפילו. שמפרספקטיבה של עשרים שנה יעלה בידה לחשוף כיצד אותו המנגנון שעליו ביקשו להצביע פעל על המחקר שלהן באופן קטלני. רגע אחר כך היא כבר צוחקת על עצמה: זה טריוויאלי. את מתייבשת, מותק. כמה שנים מחוץ לאקדמיה וכבר איבדת את היכולת לחשוב. דליה מקשיבה לדברי הבלע הפנימיים ולא נשברת. היא מתעקשת להמשיך לאחוז בקו המחשבה הראשוני שלה. בכל זאת אין זה מקרה שהן הפסיקו, אחרי חודשים ארוכים של איסוף חומרים שקדני. נכון, היא ילדה את עידו. שאלות של משפחה מול קריירה התייצבו במציאות חייה ודרשו תשובות, שיכולות היו להינתן רק בצורה של פשרות.
צריך יהיה לבחון את הסוגיה דרך הפן האישי ולא דרך התיאוריות הגדולות, חושבת דליה. היא תמיין את כל הסיכומים. יהיה מעניין מאוד לבחון את אותן השאלות בחלוף עשרים שנה, לצייר גרפים של אז ועכשיו ולראות מגמות. צריך יהיה להדפיס את החומר: באותה תקופה עדיין לא היו להן מחשבים זמינים. בהמשך אולי תיצור קשר עם איה שטרייכר. כבר יותר מחמש-עשרה שנה שלא דיברו. היא תספר לה על הפרויקט, תלהיב אותה להשתתף בו. אפשר יהיה לכתוב שני מבואות: מנקודת המבט של עורכת הדין הקרייריסטית, דוקטור למשפטים, שעובדת באחד המשרדים הגדולים והנחשבים בארץ וכל כולה קריירה והגשמה עצמית, ומנקודת מבטה היא, נקודת המבט של זו שקיבלה על עצמה את עול היומיום של בית וילדים ולו גם במחיר הכואב של פצע מקצועי. יהיה כאן פרדוקס, כמובן: כתיבת הספר כמוה כאמירה שבעצם היא לא מקבלת על עצמה את הסגירות הזאת, את היופי שבעשייה הקטנה, היומיומית. עצם כתיבת הספר תהיה כעין זעקה, ״הצילו!״ נואש או ״תראו אותי!״ פתטי. שוב את כותבת ביקורת על ספר שעדיין לא כתבת, היא נוזפת בעצמה. תפסיקי לעופף בגבהים. צריך לקנות תיקיות וארגזים. כל העסק יעלה לא יותר משלוש מאות שקל. וגם ייראה נחמד. דליה מצמצמת את עיניה: היא מדמיינת את המראה בעיני רוחה. ארבעת הארגזים יוצרים פס צבעוני נאה למראה על הארון ופוטרים אותה מן הבלגן הבלתי-נסבל בארכיון שלה. אם תצטרך משהו, תוכל לעלות על הסולם הקטן, הדו-שלבי, ותוריד את הארגז הנכון, כאותם ספרנים שעולים ויורדים בסולמות הקבועים בספריות העץ הגדולות באוניברסיטאות העתיקות. על הארגזים תהיינה מדבקות. כן. מדבקות ממוספרות. והתוצאה הסופית תהיה ספר. ספר בכריכה רכה, ועל כריכתו תמונת הארגזים הממוספרים, המונחים על ארון בגדים ביתי. אפשר יהיה, כמובן - מחשבותיה נקטעות לקולם של התאומים, בתזמור משותף: ״א-מא!״
השעון מראה חמש דקות ועשר שניות מאז נעלה את הדלת.
דליה לא עונה.
״אבא, איפה אמא?״ שואל אלעד.
״אני לא יודע,״ עונה מיכה, ״היא צריכה להיות כאן באיזשהו מקום.״
המילה ״צריכה״ צורמת לדליה, אוחזת בקרסוליה כמכנסיים שהופשלו.
״אמא?״ שואג נדב, וכבר מסתמן בקולו העלבון, אשר יבשיל בתוך שניות מעטות לכדי בכי, ״אמא?!״
הדלת סגורה ונעולה: ייקח להם עוד כמה שניות לגלות אותה. בינתיים היא יכולה לא לשמוע, לשבת על האסלה ולהתעמק בקטלוג איקאה שבידה.
הבעיה עם הקופסאות האלה היא שאינן חזקות. די מהר הן מתחילות להתפרק, להתפורר בפינות, להיקרע. בטח שאינן יכולות לעמוד בעומס. אולי עדיף לה לקנות מכלי אחסון קשיחים מפלסטיק. זה יהיה פחות יפה, אבל ללא ספק יותר פרקטי, בעיקר אם תצטרך להוריד ולהעלות חומרים לעתים מזומנות במהלך העבודה. היא תוכל להדביק עליהם טפט צבעוני, משובץ. דליה ממשיכה לדפדף בקטלוג, אף שדעתה כבר הוסחה. כמעט היא ממתינה לתאומים שיגלו את מקום מחבואה, והנה הם מגיעים, מתדפקים על הדלת הנעולה וקוראים יחדיו בקול בוכים:
״יש לנו פיפי!״
״אני כבר יוצאת,״ אומרת דליה במתינות.
היא קמה, סוגרת את הקטלוג ומניחה אותו בחזרה על מכסה הפלסטיק של הניאגרה. אחר כך היא סוגרת את רוכסן מכנסיה, נוטלת ידיים ומחייכת אל בת דמותה חיוך זהיר. מן העבר השני של הדלת עומדים שני בניה הצעירים ומכים על הדלת באגרופים.
דליה מטה את ידית הפלסטיק המורידה כמות כפולה של מים אל האסלה. למשמע רעש המים השוצפים יורדים מטה, היא פותחת את הדלת ויוצאת החוצה אל המסדרון.
איה מתפללת
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כך אוהבת איה שטרייכר לומר. היא אוהבת חפצים שכל כולם הקפדה מוחלטת, כמו נעלי עור בעבודת יד, תיקי מעטפה אלגנטיים מעשה אמן, ממחטות בד מבושמות, רקומות בפרחים עדינים ואותיות לועזיות, כמו פעם.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. לקרוא את כל המסמכים בתיק. למרקר שמות, מקומות, תאריכים. הפרטים הקטנים הם שמרימים תיק שלם, גוזרים את גורלו להצלחה או לכישלון. הפרטים הקטנים הם נקודה ארכימדית, אוהבת איה לומר. כל המבנה קם וקורס על תאריך שגוי, על פליטת פה, על עובדות כמו-שוליות שמשנות את התמונה כולה בבת אחת. להכיר את השופט, את גחמותיו ואהבותיו. לנעול את הנעליים הנכונות, להדיף את הריח הנכון, להיות שנונה במידה ועם זאת לא יותר מדי אסרטיבית, לשמור על מידה מדויקת של נשיות מתמסרת, בבית המשפט כמו בכל מקום אחר.
הפרטים הקטנים, כך מאמינה איה, הם המצטרפים לאחדות הכוללת. אוכל משובח מתחיל בחומרי גלם מעולים, ואותם יש לבחור בשוק אחד-אחד בהקפדה אוהבת. המלפפונים למשל. שיהיו ישרים וקשים וקליפתם מבריקה. העגבניות. אדומות. הסלקים. טריים, מתפוצצים מתשוקה, מחובקי רגבי אדמה שלא יבשה עדיין.
גם בית יפה הוא רצף של פריטים המשתלבים אלה באלה בהרמוניה. השבחים מיוחסים בסוף ליצירה הכוללת, אך יש לזכור כי לא היו מגיעים כלל אלמלא הפרטים הקטנים, המושקעים. הצביעה האמנותית של המשקופים. הגימורים המעולים. המתלים המעוצבים. אוסף של ינשופים מיניאטוריים שנאספו אחד-אחד באהבה, נושאים בגאווה לא רק את נוכחותם האסתטית, המפוכחת, אלא גם רמזים אפופי שביעות רצון על הרפתקאות, אזכורים מצטנעים לחיים מלאים שכדאי וראוי לחיות אותם בדיוק כמות שהם.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אוהבת איה לומר. אכן, יש במילים אלה נחמה מסוימת. כאשר היא ממרקת את האסלה, פנים וחוץ, בחמת זעם קפדנית, כאשר היא מבריקה את הברזים ומתיזה עליהם חומר נגד אבנית ואחר כך ספריי הברקה לנירוסטה ולבסוף משפשפת אותם במטלית רכה ויבשה, כאשר היא מנקה את פס החיבור בין הכיור לבין השיש באקונומיקה ולאחר מכן צובעת אותו מחדש בלבן בעזרת מכחול דק. נכון: אין זה חשוב שהפס יהיה לבן לכל אורכו. אין זה חשוב גם לצחצח את צדו התחתון של הכיור. ובכל זאת חדר אמבטיה נוצץ וסטרילי הוא הסך הכול של הפרטים הקטנים האלה. אסור להתעלם ואסור לחפף. בסופו של דבר, השלמות תעלה ותפציע מתוך הפרטים המרכיבים אותה.
אבל זוהי פילוסופיה. בפועל איה יושבת במשרד שעות ארוכות. וכשהיא חוזרת הביתה היא מצחצחת. וסופרת קלוריות. ורושמת את הוצאותיה - כל הוצאה והוצאה, קטנה כגדולה - בפנקס. ויש לה שיטה ויש לה משנה סדורה. איה יכולה לומר לך בן רגע כמה כסף הוציאה בשלישי לחמישי תשעים וארבע. כל שעליה לעשות הוא לגשת לארונית הברזל המעוצבת שבמסדרון ולשלוף את הפנקס המתאים. שם יופיעו מספרים ברורים: בשלישי לחמישי תשעים וארבע הוציאה שבעים וחמישה שקלים על שוקולד, מתנה לנעמי, שילדה תינוקת. היא בחרה שוקולד איכותי ואין זה אומר שלא חסכה. אלוהים, כך ידעה גם אז, נמצא בפרטים הקטנים. מוטב להביא כשי משהו מעולה. תמיד להביא משהו מעולה. לא משנה כמה כסף יש לך. אם זה עשרה שקלים, קני מסטיק משובח. במאה שקלים קני עוגה נהדרת. במאתיים - פרחים. אם יש לך שבעים וחמישה שקלים, אל תקני יין זול, אלא שוקולד יקר.
בנערותה קיבלה איה משחק אלקטרוני קטן מדודתה בחוץ לארץ. על גבי המסך המרובע נראתה אוליב, עומדת בסירת הצלה. פופאי ניצב על ספינה גבוהה והשליך אל אוליב קופסאות שימורים, בקבוקי משקה וכלי עבודה, ואוליב התרוצצה לרוחב הסירה, ימין, אמצע ושמאל, מנסה לתפוס את כל ציוד הרב והנחוץ הזה. בהתחלה הושלכו הפריטים בקצב אטי, אבל עד מהרה נאלצה אוליב להתרוצץ לרוחב הסירה כאחוזת תזזית ממש. בנערותה רצו אצבעותיה של איה על פני המקשים במהירות מסחררת. כל פריט שנתפס כהלכה הקנה לה נקודה אחת; הפריט השלישי אשר אבד במצולות סימן את סוף המשחק.
כיום מרגישה איה כמו אוליב. גם היא אוספת את פריטי חייה אחד לאחד במהירות מסחררת. התיקים בעבודה, ההופעות בבתי משפט, הקלוריות, הגרדרובה, הכסף, שיחות הטלפון לחברות, משימות היומיום, המפורטות בפנקס המחופה בד ולצדן טור צר וארוך לסימון וי. אין בהן עניין כשלעצמן: יש עניין בדף הפנקס השלם, המסומן כולו בשורה ארוכה וטובה של וי לעת ערב, כאשר איה שוכבת במיטתה, המוצעת סדיני כותנה לבנים, מגוהצים וריחניים, ומחשבת את המאזן היומי שלה. מה אכלתי. מה הוצאתי. מה ניקיתי. מה עשיתי.
יכולתם לצפות שאחרי שימת לב כזו לפרטים יפציע אלוהים בשמי חייה של איה. אם אתה נמצא בפרטים הקטנים, היא אומרת לו לא פעם, איך זה שעדיין לא הופעת פה במלוא הדרך. כן, גם מצבה הרוחני נזכר בפנקס, תחת הכותרת ״התפתחות רוחנית״. איה מציינת לעצמה כל ערב. מצוות. עבירות. הרהורי כפירה. לשון הרע. מחדלי צניעות. התנפלויות של האגו. מחשבות שווא.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. כך אוהבת איה לומר, אף על פי שלא ברור לה את מי בדיוק היא מצטטת. אולי פה טמונה הבעיה, כי גם לדעת את מקור הציטוט - הרי זה פרט קטן, והמביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. גם את הפסוק הזה אוהבת איה לצטט, ובכל זאת אין לה מושג מה מקורו. עולמה בנוי משברי פסוקים, פסיפס שבור. בכלל דומים חייה לאחרונה לפסיפס שבור, והיא מנסה ללא לאות לתקן אותו, להכניס את שברי הזכוכית הקטנים, הצבעוניים, כל אחד למקומו הנכון. כל שבר כשלעצמו הוא חסר צורה, שולי, חסר חשיבות, ורק אם מניחים אותו במקום הנכון הוא הופך לתו אחד בתמונה הכוללת. איה מתאמצת מאוד, ובכל זאת נדמה לה שהכול מתפרק לה. כמו פאזל ענקי שמחליק מן השולחן, ונופל ארצה פיסות-פיסות. חלקים בודדים ושברי מקטעים מתערבבים אלה באלה.
בבוקר, למשל, היא שותה כוס קפה עם סוכרזית אחת וחלב דל שומן. אבל לפעמים קורה, בלי שום התראה, שמתחסלת עם הקפה הזה גם עוגייה מקופסת העוגיות שעל השיש. או שתיים. אחר כך יוצאת איה לצעידה, ולפעמים עוצרת בדרך ונכנסת לאיזו חנות וקונה משהו, ורק מאוחר יותר, במשרד, תקלוט פתאום שחרגה לגמרי מן התקציב, ומה פתאום הספרים האלה במאתיים שקל. בערב היא מתקשרת לחברות שלה, ובכל זאת לפעמים היא שמה לב שכבר עברו חודשיים, ולא נעים לה. הרבה פעמים לא נעים לה. ואיך מרכיבים את הפאזל הזה בלי להיות קונטרול פריק, גם זו שאלה. גם מזה צריך להיזהר. גם על זה יש לתת דין וחשבון.
״את מדהימה,״ אומרות לה החברות שלה, ״איך את שמה לב לכל פרט ופרט!״
ובכן, היא באמת שמה לב לכל פרט. זוהי מיומנות שרכשה לעצמה. כשהיא קונה מתנה היא מקפידה לעטוף אותה בעטיפה מתאימה. לקשור בסרט. לצרף, ליד הכרטיס המעוצב, עוד משהו קטן, שמהדהד את המתנה. לפני שבוע, למשל, נתנה לתמר חצי קילוגרם של שוקולד אגוזים איכותי. בתחילה חשבה לצרף לשוקולד פולי קקאו אמיתיים, ורק אחר כך הבינה פתאום שאין זה מדויק ולכן הצמידה לאריזה שלושה אגוזים, ואת מילות השיר ״אתן לך שלושה אגוזים ובהם שלושה סודות ורזים, והיה מי שיפתור את סודם, אין כמותו מאושר בעולם״. גם בינה לבין עצמה לא תודה שהלכה במיוחד לשוק כדי לבחור בתשומת לב את האגוזים המתאימים, הגדול, הבינוני והקטן. אחר כך נכנסה לחנות חומרי בניין וקנתה ספריי זהב, וכשחזרה הביתה ריססה את האגוזים בזהב, והצמידה אותם לשוקולד, יחד עם מילות השיר, ולרגע הרגישה באמת שאין כמותה מאושרת בעולם.
בתקופת הפגרה אוהבת איה לארגן פיקניקים. היא מזמינה אנשים לפיקניק בגינות ציבוריות קסומות, בכל מיני פינות ציוריות, ומול מבטם המשתאה שולפת מן הסל שלה, מעשה קוסם, חביתיות וסלטים ולחמניות וחמאה וריבה וסלמון מעושן, וכלים משובצים ומפיות תואמות ומפות וגביעים וכוסות ויין וכריות שטוחות לשבת עליהן. את כל הפרטים האלה, כמובן, צריך לקנות, ולצרף, וללכת לחנויות ולחזור אליהן כדי להחליף ולהחזיר או לקנות עוד מאותו דבר שממנו קנתה בפעם הראשונה מעט מדי. ותמיד צריך לחשוב על קונספט. כי עיקר העניין, שסביבו צריכים להצטרף הפרטים הקטנים, הוא הקונספט. למשל: שנות השישים. או קסם המזרח. או הטרנד הבריא. אם, למשל, את עורכת שולחן קסם המזרח, צריך לדאוג שהכלים יהיו אוריינטליים, ושעל המפה והמפיות יופיעו סלסולי זהב על רקע ארגמן, ואם את בפיקניק הטרנד הבריא, את צריכה שייק ירוק וירקות אורגניים ולא שוקו קר וסלט מיונז. וכלים חד-פעמיים מעלי בננה, שאפשר לקנות בחנות מסוימת מאוד בשוק.
כל המחשבות האלה מתערבלות בראשה של איה ללא הרף. אבל שלא תחשבו שהיא שטחית. כלל וכלל לא. טעונה ברעיונות האלה היא מגיעה רחוק. היא עורכת דין במשרה מלאה ובכל זאת הספיקה גם לכתוב דוקטורט במשפטים. גם כאן היה המוטו שלה, שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בציטוטים הנכונים. בפסקאות הבנויות זו על זו כמגדל קוביות יציב. העבודה של איה מבוססת, ממודרת, מסודרת. החשיבה בהירה. הטיעונים מסודרים. תוכן העניינים שלה מפרט את הפסקאות ואת פסקאות המשנה עד שבע דרגות. העבודה הודפסה באיכות מעולה, לא לפני שעברה עריכת לשון מקצועית והגהה קפדנית. בעמוד השלישי, על פי כללי האקדמיה, מודה איה למנחה שלה, פרופסור אלינורה שליט, על הליווי הטוב, וגם לבן זוגה, הנמען האהוב, שעבורו נכתבה עבודה זו. איה אוהבת את צירוף המילים הנמען האהוב. העבודה קיבלה מספר קטלוגי והוצגה בין יתר העבודות במדף הדוקטורטים בהר הצופים. סטודנטים שוקדים עליה. מפעם לפעם קוראת אולי איזו סטודנטית רומנטית את ההקדשה ומגלגלת על לשונה את צירוף המילים היפה הזה, הנמען האהוב. רק איה, שהיא מומחית לפרטים הקטנים, יודעת לקרוא בין השורות של דברי התודה האלה את העובדה שזהותו של בן הזוג הזה, הנמען האהוב, אינה ידועה לה עצמה עדיין.
כן. היא חיה לבד. זהו פרט אחד נוסף בין פרטי חייה. בין העובדה שהיא אוהבת כלבים ומגדלת במסירות כלבה דיכאונית אשר ניצלה מהתעללות לפני שש שנים ועדיין לא התאוששה מן הטראומה, ובין העובדה שהיא חובבת מוזיקה קלאסית ואספנית נלהבת של כל הביצועים ליצירותיו של באך. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אומרת איה לעצמה. ומי אחראי לפרטים הגדולים? הבדידות, למשל. אי-אפשר לכנות אותה פרט קטן. היא עצמה מורכבת מפרטים קטנים, ואלוהים נמצא בהם. למשל, לקום לבד. ללכת לישון לבד. לאכול ארוחת ערב לבד. לא לשאול: אתה רוצה קפה? לא לומר, אהובי, תדליק בבקשה את הדוד. אלא לקום ולהדליק אותו בעצמך. במקרי חירום להרשות לעצמך ללכת לישון בלי להתקלח, כי התקלחת אתמול ולמי זה משנה בעצם: לאף אחד.
על כל ההיבטים האלה חושבת איה בלילות הבדידות שלה. היא יודעת בדיוק ממה מורכבת הבדידות, מהם פרטי הפרטים שלה. היא יכולה להפריד אותה לחלקיה, לתאר את המרכיבים ולדייק בכמויות, בדיוק כמו שהיא יודעת להכין קיש עגבניות ולהביא אותו איתה לארוחת שבת בבוקר אצל נעמי ויהורם. היא יודעת לדייק בפרטים, לעטוף את הקיש בצלופן ולקשור אותו עם ענף עלי רוזמרין בחוט רפיה במראה טבעי. זה פשוט לה. היא מכירה את החומרים, היא יודעת איך הם מתערבבים, היא מכירה את הריחות והמרקמים והטעמים וברור לה לגמרי איך לצרף אותם יחד לתוצאה מוצלחת, להרמוניה מושלמת של פרטים קטנים.
תמר מתגעגעת
עכשיו תמר מביטה אחורה בלעג מר על התמימות שהיתה בה, לא לתהות ולא לשאול כמה זמן תוכל להימשך הזוגיות המוזרה הזאת. נדמה היה שלנצח. במשך שנים ארוכות היתה נכנסת הביתה בערב ורואה את נעלי הספורט זרוקות, זו כאן וזו שם, וריח חריף של סירחון גרביים עולה מהן, ויחד עם הכעס - למה הוא לא יכול לשים דברים במקום - היתה עולה בה גם איזו שביעות רצון משונה, כמו גרגור פנימי של חתול. או למשל כשהיה דוהר במסדרון, גופו הגבוה מורכב ברישול על זוג רגליים דקות מדי, כפיסיות, הנעות כאילו מכוח עצמן לכיוונים בלתי-צפויים, אמא, מה יש לאכול. יש שניצלונים, היא היתה עונה, והיש-שניצלונים הזה, שלמענו השקיעה מזמנה בסופרמרקט ונלחמה בעצמה בבית, מול סיר הטיגון הישן, הנאמן, העלה בה שוב את שביעות הרצון הפנימית הזאת, הגרגורית, המתפשטת מבפנים באיזו חמימות של ניצחון פרטי. והיו הערבים הארוכים, רבים מני ספור, מול הטלוויזיה, היא על הספה הארוכה, שמיכת הצמר על ברכיה, ואלישע למרגלותיה, על השטיח, רגליו מכופפות, צדודיתו הולכת ומתבגרת במשך השנים ומזכירה לה יותר ויותר את הצדודית של אבא שלו.
והנה, פתאום. אף על פי שזה היה צפוי, צפוי מן ההתחלה בעצם, מן הרגע הראשון שבו הביאה אותו הביתה או קודם לכן, מן הרגע שראתה אותו בחדר הלידה, באור הבוהק של מנורת התקרה האיומה, או אולי מן ההתחלה ממש, מאותו רגע שבו הגתה בו לראשונה, ראשה נח על חזהו של גבריאל. כבר אז בעצם זה היה צריך להיות ברור לגמרי. ואחר כך, כשגבריאל עזב פתאום. בבוקר עוד היה פה, ואחר הצהריים כבר הטלפון הנורא, הוא איננו, משאיר אחריו משפחה קרועה, אלמנה ויתום. מה חשבתי לעצמי, היא אומרת לעצמה באותו לעג מר, מתריס, שעושה בה שמות בזמן האחרון, הרי ברור היה לגמרי שיום יבוא והדרכים הנפגשות תשובנה ותיפרדנה. כל אחד ילך לדרכו ויארוג את יומו בשכחה או בגעגועים.
הטעות היתה שהיא לא התכוננה לזה. לכן עכשיו, כשהוא אורז את התיק הגדול, החום, וקושר לידיות שלו את נעלי הספורט בשרוכים שלהן ונושא אליה מבט אלכסוני מלמטה, ״אמא, יהיה בסדר, אמא, לא צריך לבכות,״ נדמה לה פתאום ששוב התרחשה תאונה איומה, שנחת עליה אסון.
״אני בסדר גמור,״ היא אומרת, מתאמצת שלא להטיל עליו את תדהמת הבגידה המתרחשת פה, לחסוך ממנו את האחריות לאסון בדידותה ואת אימת הבית הריק הלופתת אותה, ״מותר קצת להתרגש, זה הכול,״ והיא מנשקת אותו על המצח ואחר כך תופסת אותו לחיבוק חזיתי אמיץ, כמו שמזמן לא התחבקו, והוא אומר, ״אמא, את גדולה, את יודעת שאני אוהב אותך,״ והיא מנגבת את הדמעות ואומרת לו, ״לך, מתוק שלי, לך.״
אלישע יורד במדרגות והיא רצה לסלון לנפנף מן המרפסת והוא עומד למטה ומרים את מבטו אל על לנפנוף אחרון. הוא הולך במורד הרחוב. היא מסתכלת אחריו ונדמה לה שצעדיו נעשים קלים מרגע לרגע, ובה בעת נדמה לה שדווקא עכשיו, כשעזב, מוטל מלוא משקלו על מותניה, מעיק על ריאותיה ומפריע לה לנשום.
למחרת התעוררה נזעמת ולא מיהרה להכין תה-צמחים-בשבילה קפה-בשבילו ולהביא לו למיטה, אלא נשארה קצת במיטה שלה ואחר כך קמה לאט והלכה למטבח בלי ללבוש חזייה והכינה לעצמה את התה ופרסה מן העוגה ולא טרחה להחזיר את הספל והצלחת לכיור אלא התלבשה במהירות ויצאה מן הבית כנמלטת. כשחזרה הביתה בערב, הדליקה את כל האורות ואת הרדיו ואת הטלוויזיה והרגישה כאורחת לא רצויה שנקלעה לאיזו מסיבה זרה.
כך התחילו הימים האחרים, החדשים, שעד מהרה הפכו לימים היחידים שיש, וכל מה שהיה פעם הפך לזיכרון מעומעם, לא רלוונטי, של מציאות חיים אחרת. היא לא קנתה בסופר ולא בישלה דבר ולא ניקתה את הבית, וכאשר איה, החברה הכי טובה שלה, אמרה לה, ״שימי לב, מותק, את בדיכאון,״ היה ברור לה לגמרי מה קורה פה והיא אמרה, ״לא, זה לא דיכאון, זה פשוט חופש.״
באותו הרגע הציפה אותה הידיעה הברורה שסוף-סוף אחרי תשע-עשרה שנה היא יכולה להפסיק לעמול להפוך את המקום הזה לבית. הדהים אותה לגלות שבמשך כל השנים האלה היא התעקשה כל כך לשקוד על העמדת הפנים הזאת, שהפכה למציאות ובכל זאת נשארה העמדת פנים, כאילו הדירה הקטנה, על שלושת חדריה המלאים רהיטים וחפצים יפים שאספה במשך השנים, שאותם הקפידה לאבק שוב ושוב ולסדר שוב ושוב, קשורים אליה באיזה קשר עמוק של זהות. ״כל זה בולשיט בעצם,״ הסבירה לחברה הטובה שלה, איה, ״תפאורה שתם זמנה.״
במקום הבית משך אותה עכשיו החוץ. פעם נהגה למהר הביתה אחרי העבודה, ולא משנה שאלישע כבר בגר והיה מגיע הביתה רק בערב. שנים בערה בה התחושה שהיא חייבת להיות בבית בארבע, מקרר-מלא שירותים-מצוחצחים, ועכשיו בילתה את אחרי הצהריימים בהקרנות בסינמטק ובשיטוטים בעיר, במוזיאונים וגלריות ובטיילת ובפארק המסילה, ופעם ביומיים ישבה עם איה בבית קפה ולגמה במתינות סיידר תפוחים חם.
שלושה שבועות אחרי שעזב, בשיחת הטלפון הדו-יומית שלהם, הודיע אלישע שהוא מגיע מחר בערב. תמר הרגישה איך קולו מטלטל אותה, ומשהו בהלם שלה עבר כנראה בקו הטלפון כי אלישע שאל, ״זה בסדר?״ והוסיף, ״אם יש לך תוכניות אני יכול גם להישאר כאן.״ ״אל תהיה מצחיק,״ אמרה תמר. היא הרגישה את לחייה בוערות. אחרי השיחה שתתה כוס מים ומיד הסתערה על הבית וסידרה ושטפה והזמינה משלוח מהסופר והצליחה לטייח מעט על המתרחש, ובכל זאת כאשר נכנס אלישע למחרת והשליך את נעלי הספורט והתפרק מתיק הגב הכבד שלו היה מבטו משתאה. ״מה זה,״ אמר, ״הבית נראה לי שונה עכשיו,״ והיא שאלה במהירות, ״קטן יותר? מתוק שלי, גדלת.״ עיניו נחו עליה באיזו זרות לא מוכרת.
הפעם היתה חכמה יותר וכל משך הביקור הזכירה לעצמה שאלישע לא גר פה, שהיחד הזה, שמהר מאוד חזר להיות טבעי לה ממש כמו פעם, הוא קצר מועד וזמני. כשהגיעה מהר מדי השעה והוא נפרד ממנה ליד הדלת, נשארו עיניה יבשות והיא יכלה להניח את הנשיקה על מצחו בלי להעיק, ואלישע אמר, ״ביי, אמא,״ ושכח לנפנף לה מלמטה כשצפתה בו מן המרפסת, והיא הביטה בדמותו קטנה והולכת במורד הרחוב ונזכרה איך לקחה אותו לגן הילדים ואיך עמדה מאחורי השער במצודד והקשיבה לקול בכיו כשהיא נושכת את אגרופה, ואיך רצתה לפרוץ פנימה ולקחת את הילד אבל לא פרצה, רק הקשיבה דקות ארוכות עד ששמעה את קול הבכי נרגע, ואחר כך חצתה את הכביש ומתוך תחנת אוטובוס, בהיחבא, הביטה בילדים היוצאים לשחק ועקבה אחרי דמותו הפעוטה מהדסת בחצר עד שהגננות שבו וכינסו את הילדים פנימה, אל תוך הגן.
אחרי הצהריים הלכה שוב עם איה לאותו סרט בסינמטק שראו ערב קודם לכן ואהבו. אחר כך ישבו בבית קפה ודיברו על הסרט, ואיה הסבירה על מה הוא מדבר בעצם. תמיד היא אוהבת להסביר על מה מדובר פה בעצם. תמר הקשיבה לה והנהנה בכובד ראש. ״אי-אפשר לשפוט את האידיאולוגיה הקיבוצית של פעם על פי הקריטריונים שלנו כיום,״ אמרה איה. ״צריך להבין אותה על רקע זמנה.״ ״גם אנחנו זוכרות בתדהמה כל מיני החלטות שקיבלנו,״ חיזקה תמר את דבריה, ״החלטות שהיו נכונות לזמנן.״ שתיהן שתקו וחשבו על כל מיני החלטות שקיבלו, שהיו נכונות לזמנן, ותמר חשבה איזה חברות טובות הן, כבר עשרים ושמונה שנים שהן חברות טובות. היא נזכרה בנסיעה האחרונה שלהן לפריז לפני שנתיים, ובדיוק איה אמרה, ״את יודעת מי מגיע לארץ לשלושה ימים בסוף השבוע? סטיב,״ ותמר כיווצה את שפתיה ואמרה בקול לא-שלה, ״הו, סטיבוש, סטיבוש,״ ושתיהן צחקו לזכר הימים ההם, וכבר גמלה בה החלטה של רגע והיא אמרה, ״אני מזמינה לארוחת ערב, שלושתנו, תרשמי לך שישי בערב אצלי.״
בנסיעה ההיא הן בילו עשרה ימים בדירה של סטיב בפריז. סטיב התעקש לפנות להן את המיטה הזוגית הענקית שלו, בחדר עתיק שכולו חלונות זכוכית הצופים אל גגות העיר, והוא עצמו ישן בסלון מפני-שאין-לו-אף-אחד-כרגע. אולי בגלל זה גם הרעיף עליהן תשומת לב צפופה ולקח אותן לטייל בעיר והזמין אותן לכל מיני ביסטרו קטנים וציוריים ולקח אותן לבוטיקים שווים ולחנויות נעליים, שם עמד וגזר את דינם של הפריטים לשבט או לחסד במהירות שהדהימה אפילו את איה, בכיווץ קל, בלתי-מורגש כמעט, של זוויות עיניו.
לכבוד ארוחת הערב עם סטיב ניקתה תמר את הדירה וגם ערכה קניות גדולות. היא קנתה סלמון טרי והכינה אותו נא בתוך תחמיץ ואפתה סופלה כרובית ושמנת והקציפה קינוח מוס-שלושה-צבעים, ועל השולחן ערכה את הסט החגיגי שלה, עם מפיות בד אמיתיות וגביעי יין שקנתה במיוחד, ובתוך דלי כסף לקרח, שקיבלה בירושה מסבתא-רבתא שלה, הניחה בקבוק של יין לבן מעולה.
כשהגיעו איה וסטיב, הופתעה תמר לראות איתם אורח נוסף: גבר שחרחר, רזה וגבוה, שלחץ את ידה בלהיטות ואמר, ״ברנרד.״ כשהתיישבו הניח סטיב את ידו סביב כתפיו של ברנרד בחצי חיבוק ואמר, ״אתן ראיתן אותי בתקופה הכי נוראה של החיים שלי, ועכשיו הכול השתנה, כי-יש-לי-ברנרד.״
איה חייכה ותמר הרגישה שהמבוכה עולה בה ואמרה, ״זו סיבה טובה להרים כוסית. בכלל הערב הזה הוא סיבה טובה לכוסית,״ ומיהרה להביא את הגביעים ואת היין והם הרימו כוס לחיים. כשאספה את הגביעים קם ברנרד בטבעיות ועזר לה לשאת את הבקבוק אל המטבח והרים את מכסי הסירים והתפעל מן הסביצ׳ה וזיהה את הסופלה שתפח בתנור, ואמר באנגלית, ״חייבים לשבת מהר, כדי לתפוס את הסופלה בזמן. בואו מהר,״ זירז את סטיב ואיה, ״הסופלה שלנו מחכה, או-לה-לה איזה סופלה,״ וכאשר ישבו לשולחן היתה לתמר תחושה חמימה, משמחת, והמילים שעלו בה היו בני בית, וכך גם בירכה, כשהרימו שוב כוסית, ליד השולחן. ״אני מרגישה שכולנו פה ממש בני בית,״ אמרה. סטיב תרגם את המילים לברנרד, והוא הנהן בשמחה ושתה את הכוס בגמיעה אחת וסיפר בדיחה צרפתית מצחיקה ותמר צחקה כמו שלא צחקה כבר שנים, כך אמרה, ״שנים שלא צחקתי ככה.״ אחר כך התברר שסטיב הגיע לארץ כדי להשתתף בכנס וברנרד בא איתו אף על פי שאין לו מה לחפש בכנס, שגם עוסק בנושא זר לו וגם מתקיים בעברית. ״אני אשאר לבדי במלון,״ אמר ברנרד, ״בודד ואומלל.״ ותמר שמעה את עצמה אומרת, ״אתה יכול להישאר פה אם אתה רוצה,״ ומיד תיקנה והרחיבה, ״אתם יכולים להישאר פה אם אתם רוצים.״
״זה רעיון מצוין,״ אמר סטיב בשמחה, ״אני אחזור בערבים ובמשך היום את תטפלי בברנרד. את בטוחה שזה בסדר לך שנישן פה?״ ותמר אמרה, ״אין שום בעיה, יש לי חדר פנוי ומיטה פנויה, אני אפתח את הספה של אלישע.״
כשסיימו לאכול נסע סטיב עם איה להביא את התיקים שלו ושל ברנרד. ברנרד נשאר ופינה את השולחן ורחץ את הכלים ועזר לתמר לפתוח את הספה הנפתחת. תמר נתנה לו סט מן הערימה של המצעים הזוגיים וברנרד הציע את המיטה של אלישע לשניים, וכל אותה עת גאה בתוכה צחוק פנימי, מתגלגל, נדהם ומשועשע גם יחד.
למחרת בבוקר המה הבית מקולותיהם של סטיב וברנרד שהתעוררו ונכנסו לשירותים וצחצחו שיניים ופגשו אותה ליד הקומקום במטבח. סטיב מיהר לנסוע והיה נרגש מאוד לקראת הכנס ונפרד מברנרד ומתמר בנשיקות רטובות שהצחיקו אותה. אחרי לכתו השתררה לרגע דממה שנמוגה מיד, כי תמר אמרה, ״היום נלך למוזיאון.״ תחושת מרד הציפה אותה. היא התקשרה לקליניקה וביקשה שיבטלו לה את הטיפולים להיום, ולא אמרה שהיא חולה אלא שיש לה דברים חשובים לעשות, ושניהם ישבו ואכלו בנחת ארוחת בוקר. אחר כך נסעו יחד באופל קורסה הקטנה שלה למוזיאון ובילו שם יום שלם, ובצהריים אכלו במסעדת המוזיאון כמו שני ידידים ותיקים, זה מול זה, ודיברו וצחקו. תמר ראתה איך הסועדים האחרים מביטים בהם וידעה שחושבים אותם לבני זוג אוהבים מאוד, שמעוררים עדיין זה את זה לדבר בקול ולצחוק ולהתווכח, והתענגה על מחוות הנימוס המודגשות של ברנרד, לפתוח את הדלת ולקרב את הכיסא ולמזוג מן היין, מחוות שהיו כל כך לא שייכות לסיפור חייה ובכל זאת חיברו אותה לאיזו תחושה פנימית של נשיות זוהרת, ואולי מתוך החיבור הזה היא רכשה לעצמה בחנות המוזיאון צעיף של משי מצויר וקשרה אותו לצווארה כמו פריזאית אמיתית.
בערב חזר סטיב מהכנס והיא הוציאה את מחציתו השנייה של הסלמון שנותרה מאתמול והכינה תפוחי אדמה בתנור וסלט גדול, והם ישבו שוב עם גביעי היין ואכלו וצחקו. סטיב חיקה עבורם את הדוברים בכנס ואיך הישראלים אומרים ״אתה מדבר שטויות״ והאנגלים ״אני חושש שאינני יכול להסכים איתך״ והצרפתים רק נוחרים בבוז ונרדמים בהפגנתיות, ושלושתם נחרו בבוז ונרדמו בהפגנתיות, וכך חלפו עליה שלושת הימים האלה, כמו בועת חיים כסופה, תוססת, של מישהי אחרת.
בערב האחרון הזמין סטיב מונית לנמל התעופה, ועד שתגיע ישבו שניהם ארוזים והרימו כוסית אחרונה לחיים וצחקו ודיברו בקול על עידן הפוסט, היום הכול פוסט, הם אמרו, ונתנו דוגמאות, אבל תמר לא השתתפה בשיחה, רק האזינה בדומייה לתחינה הפנימית, אל תיסעו אל תיסעו אל תיסעו, בבקשה אל תיסעו. ״חבל שאתם נוסעים,״ אמרה פתאום מחוץ להקשר, ״כל כך מהר, לא הספקנו שום דבר, אתם חייבים לבוא שוב, ליותר זמן, שנספיק גם לנסוע לתל אביב, מזמן לא הייתי בתל אביב,״ וברנרד קם ממקומו וחיבק אותה ונישק אותה על שתי הלחיים, ולסיכום גם אחת על השפתיים, והיא הסירה את צעיף המשי מצווארה וקשרה אותו לצווארו, ואז צלצל הטלפון וזה היה אלישע.
״מה חדש?״ הוא שאל, והיא מיהרה לצאת למרפסת עם השפופרת אבל הוא בכל זאת שמע את הקולות ואמר, ״מה זה, יעלי הגיעה מסוף העולם עם הילדים?״ והיא אמרה, ״לא, רק כמה חברים,״ ואלישע הופתע ואמר ״מי, איה?״ ״סטיב פה,״ אמרה תמר, ״אתה זוכר שסיפרתי לך על סטיב, מפריז,״ ואלישע שאל, ״איזה סטיב, ההומו?״ ״הוא תכף נוסע בחזרה,״ אמרה תמר, ״אתה לא תאמין כמה יין שתיתי.״ ״נראה לי שאני אגיע לסוף-שבוע,״ אמר אלישע, ותמר בלעה את דמעותיה ואמרה, ״מצוין, מתוק שלי, אני אכין לך שניצלונים.״
איה עושה דיאטה
לא מזמן עשיתי דיאטה. היתה זו עשייה יאה כמו כל עשייה אחרת. אנשים עונים על השאלה ״מה אתה עושה?״ ואומרים, ״אני מהנדס תעשייה וניהול״ או ״אני מנכ״ל חברה קטנה ואיכותית העוסקת בהון סיכון״, ואני יכולתי ללחוץ יד בנימוס ולומר, ״אני עושה דיאטה.״ אבל לא אמרתי, כמובן. העדפתי להמשיך להגדיר את עצמי על פי קריטריונים זוהרים יותר.
ובכל זאת זה מה שעשיתי לא מזמן בהתמדה. כל כולי, כל הווייתי, היו דיאטה. אולי מפני שהתחלתי באיזו נקודה של נחישות שקטה, כלומר לא מן המקום הלא-רגוע של ״יש בעוד חודשיים חתונה ואני רוצה להיראות במיטבי״, אלא ממקום פנימי, בטני, כמעט אפשר לומר בהקשר, ממקום אלוהי שיודע שעכשיו את בדיאטה וזהו. לא היה לי שום קושי להימנע מכל מיני מאכלים שיכולתי לחשוב שלא אוכל לחיות בלעדיהם. דמיינתי לעצמי שאוכל להמשיך באורח החיים הבריא והמוצלח הזה עד מאה ועשרים. כשאת נמצאת בתוך האינרציה הזאת נדמה לך באמת שזה יימשך ככה לעולמים, את לא מבינה מה הבעיה בעצם.
האמת היא שבאורח החיים שלי לא קשה לשמור על דיאטה. מדי בוקר אני קמה והולכת למשרד עורכי הדין הראל-ליכטנשטיין-מגורי. בערב אני חוזרת הביתה, צופה בטלוויזיה והולכת לישון. גם אם אני יוצאת בערב עם איזה בחור מזדמן תמיד אני יכולה לכוון את הדברים כך שרק נשב לשתות משהו, ואם נלך בכל זאת למסעדה, אני יכולה להזמין רק סלט וירקות מאודים.
כך קרה שהצלחתי לשמור על הדיאטה הזאת לאורך זמן, לספור קלוריות ולעקוף מכשולים שנראים תמימים אף שהם לא. לראשונה בחיי נראיתי מצוין, ממש פיצוץ. כל מי שהכיר אותי אמר שאני נראית פיצוץ. המזכירות קינאו בי. ליכטנשטיין ציין שבקצב הזה לא יהיה מנוס מלהעלות לי את המשכורת. מגורי העיר שהוא מקווה שיישאר למי להעלות. פתאום הסתמנה איזו תקווה, כאילו הדברים עומדים להשתנות בקרוב מאוד מן הקצה אל הקצה.
בעקבות המהפך במראה החיצוני שלי התחילו להיות לי דייטים יותר שווים. לא נעים לומר את זה ככה, אבל זו עובדה. הם היו כל כך שווים, עד שכבר בטלפון יכולתי לדמיין אותנו מתחתנים תוך שלושה-ארבעה שבועות מקסימום. היו כמה מועמדים שהייתי מוכנה לסגור עליהם כבר בשיחת הטלפון. אחרי הכול, מה למשל יכול להיות לא מתאים בגבר שהיה מפקד טייסת, הקים חברת סטארט-אפ מצליחה, גר בדירת יוקרה, עוסק בטאי-צ׳י ובצילום אמנותי ומחפש חברת נפש לקשר עמוק, קרוב ומחויב? מתברר שהרבה. זה הדהים אותי. האינפורמציה הבסיסית היתה נכונה תמיד, אבל היה עוד משהו, ענקי ויסודי, משהו שלא אִפשר לכל העסק הזה להתניע. אולי זה בגללי. אולי לא. מוזר לחשוב שכל המוצלחים האלה הם דפוקים בעצם, ובכל זאת, אי-אפשר להתכחש לעובדות: זה מה שגיליתי אחרי מחקר מעמיק. תמיד היה שם משהו, חלקלק וחסר שֵם, וכבר אחרי כמה דקות ידעתי שזה לא זה. ״זה לא זה,״ הייתי אומרת אחר כך לחברות שלי בצער, והן הבינו מיד למה הכוונה, אף על פי שבעצם לא ברור בכלל מה זה ה״זה״ הזה ומה עושה את זה לכן-זה או ללא-זה-בכלל.
יום אחד נפגשתי עם ארז צור, עורך הדין המפורסם. סידרה לי את הדייט הזה החברה שלי נעמי, וזה לא היה פשוט. ארז צור ייצג לאחרונה את המיליארדר האירי בפרשה המכונה ״מסחטת הגזר״. כשהוא הופיע בטלוויזיה ואמר ״סבא אליעזר אולי הצליח בסוף, אחרי מאמצים, אולם אני מבטיח לכם: במקרה שלנו הגזר לא יזוז,״ כל האומה החסירה פעימה. הבנאדם הזה עדיין לא בן ארבעים ושתיים, וכבר הוא שותף בכיר במשרד גבריאלי-מוזס-בר, בין כל הדינוזאורים. הוא התקבל לעבודה כשכיר כשעדיין היה תינוק, ומיד אחר כך ניהל את התיק התקשורתי של נירים, שהכניס לכיסו הפרטי, כך אומרים, יותר משמונה מאות אלף דולר. הוא ליגה אחרת, הארז צור הזה, שלא לדבר על המבט-מיליון-דולר שיש לו. עיניים ירוקות, עמוקות כאלה, וריסים שחורים וגבות שחורות עבותות מלמעלה. בדייט שלנו הוא ישב מולי ותקע בי את המבט הזה, אפלולי ומתחנן, והשפריץ כמויות בלתי-נסבלות של סקס אפיל. ישבנו בקפה סימון ברחביה, על הפינה, איפה שכוס קפה עולה פי שלושה מכל יתר כוסות הקפה בעיר, ולידה מגישים עוגיונת קטנה חינמית, שאנשים אומרים שאפשר להרוג בשבילה. אני ישבתי שם והבטתי בארז צור, בלחייו המגולחות היטב ובשעון הרטרו המדהים שלו ובכותונת הבהירה המדויקת שלו, ועשיתי הכול כדי לא לטבוע בתוך המבט האפלולי שלו. הוא ישב מולי והחליט, מצדו, לכבוש אותי בסערה. לא מפני שהוא רצה אותי כל כך, אלא מפני שהוא מתוכנת על כיבוש יעדים, לא משנה מה היעד שניצב מולו. ידעתי שכאשר יסתיים הכיבוש הוא יוכל להחליט בנחת מה לעשות בי, אם לשבור את לבי או כל אופציה אחרת, והזהרתי את עצמי שלא להיכנע ולא לוותר.
הוא ישב מולי והשתמש בכל הארטילריה הכבדה שלו, אף שהייתי קטנה עליו בכמה מידות, מבוגרת מדי ומכוערת מדי וענייה מדי, ושנינו ידענו שזה כך, ולא משנה שום דיאטה ושום שמלה כאילו-קטנה מנוקדת, שקניתי במיוחד בסכום של רבע משכורת חודשית כדי לשדר אלגנטיות ללא מאמץ, ובכל זאת המאמץ ניכר וטפטף ממני בשלוליות אל הרצפה. ישבתי שם והרגשתי איך מרגע לרגע אנחנו נהיים פחות ופחות מתאימים, ומצד שני איך מרגע לרגע ארז צור הולך ומהדק את ההתקפה הרגשית שלו עלי, הבנאדם לא עצר כדי לנשום אפילו. הוא דיבר עלי ועליו ושאל והתעניין וגילה רגישות וביקש מן המלצרית לבוא ולחמם שנית את הקפה שלי, שהתקרר, כי אמרתי שאני אוהבת רותח, ובין לבין לא הפסיק להאדיר ולשבח את עצמו.
האמת היא שיכולתי כמעט להאמין לו. יכולתי, באיזה התקף של אי-שפיות זמנית, לתת לקסם הארז-צורי לשטוף אותי, יכולתי ללכת אחריו לאיזה מקום שכוח אל ואחר כך לאסוף את כבודי במשך שבועות וחודשים, אבל לא זה מה שקרה בפועל. מה שקרה בפועל זה שארז צור הסביר לי בדקדקנות איך הצליח ללהטט בתיק מסובך שאפילו גבריאלי ומוזס בעצמם לא ידעו מה לעשות איתו. מכל הדברים בעולם, שנואים עלי במיוחד עורכי דין שמתחילים לספר לי בפרטי פרטים על התיקים שלהם. תיקים, כך אני רוצה לומר להם, יש לי מספיק משל עצמי. אבל לא אמרתי. ארז צור נאם לי על התיק המסובך שלו, וכשהגיעה לבסוף הפואנטה, הוא עבר ללחישה דרמטית ונשען לאחור כמצפה לתשואות המעריצים, ואז, סליחה שאני נכנסת פה לפרטים, התפלקה לו מין נפיחה קצרה שאי-אפשר לטעות בה. נכון שהוא ניסה מיד לטשטש ועשה מין רעש עם הכיסא, ובכל זאת. עמדה בינינו נפיחה על תוצאותיה המיידיות, הבלתי-נעימות, וגם אם עדיין יכולנו להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, הרי שפתאום שמעתי את עצמי אומרת לעצמי בלי קול אוהו, הבחור הזה נפוח. לא בגלל הנפיחה אמרתי לעצמי כך, כי אפשר היה בהחלט לחשוב שאומר כך לעצמי בכל מקרה, ואפשר היה גם בהחלט לצפות שאבליג באלגנטיות על הפרשה כולה, כי כבר הבלגתי באלגנטיות על פרשיות דומות ואפילו חמורות יותר, אבל כאן, בבית הקפה היוקרתי הזה ברחביה, מול ארז צור, העורך דין התותח, עשיתי את הלא-ייעשה וצחקתי.
ולא צחוק מתגלגל חלילה או מתמשך כמו של בדיחה טובה, אלא צחקוק קטן, טוב לב כמעט, ובכל זאת זה היה יותר מדי לארז צור. הוא הניח בפתאומיות את שתי כפות ידיו על השולחן ומתח את זרועותיו והתרומם בבת אחת. ״תסלחי לי,״ הוא אמר, ״בדיוק נזכרתי במשהו חשוב מאוד, עדיין לא אחת-עשרה, נכון? אני אתקשר אלייך.״ הוא הושיט את ידו מעל השולחן, שלוחת אצבע, וליטף באצבע הזאת את לחיי, כמצייר את מהלכה של דמעה שלא היתה שם. אחר כך הוציא את הארנק מכיס מכנסיו האחורי, הטיל על השולחן שטר של חמישים שקל והלך.
אני ישבתי לבדי בקפה סימון ברחביה ונתתי לצחוק להתרחב בתוכי. סיימתי את הקפה שלי, אף על פי שהתקרר בינתיים, ותוך כדי אכלתי את העוגיונת הקטנה החינמית שאפשר להרוג בשבילה והמשכתי ואכלתי גם את העוגיונת של ארז צור, שלא נגע בה, ואף על פי שבאותו הרגע עדיין לא ידעתי את זה ולא נתתי לעצמי דין וחשבון, בדיעבד אני יכולה לומר שבאותו רגע נגמרה תקופת הדיאטה בחיי.
נעמי בוכניק (לשעבר) לא מוותרת
בדיוק שבוע אחרי יום הולדתה הארבעים קרא לה פתאום הבוס הגדול לאקווריום שלו. זה כשלעצמו לא היה נדיר, אם כי לא יומיומי. נעמי תהתה על איזה מן הפישולים של החודש האחרון היא נדרשת עכשיו לתת דין וחשבון, אבל כשנכנסה לחדר ראתה מיד שהבוס הגדול נמצא במצב הרוח היותר טוב שלו. ״תשמעי, נעמי,״ הוא אמר, ״כמו שאת יודעת נפגשתי אתמול עם סם, אנחנו מגלגלים רעיון לפתוח סניף בלונדון, וחשבתי לעצמי, מי ינהל את הסניף הלונדוני הזה. אולי את. קחי לך ארבעים ושמונה שעות להתבשל.״
נעמי לא היתה צריכה ארבעים ושמונה שעות. היא היתה כבר מבושלת לגמרי. היה ברור לה שזו ההזדמנות של החיים שלה, שעל זה היא מדברת עם יהורם כבר כמה חודשים: על הזדמנות, על פריצה, על משחק בעולם של הגדולים. וגם לו זה יתאים. וגם לילדים. הבוס הגדול גמר את המשפט והיא אמרה, ״אני מקבלת את ההצעה בתודה, בכפוף לדירוג בכירים כולל פנסיה מורחבת, רכב צמוד וחשבון הוצאות משפחתי,״ והבוס הגדול חייך אליה את החיוך הצהוב הזהיר שלו, ואמר, ״זה בדיוק מה שחשבתי.״
חודשיים אחר כך היא מצאה את עצמה בבית שכור בפרבר צפוני של לונדון, שותה קפה מהיר לפני שתצא למשרד, נפרדת מיהורם, שנשאר בבית, ומיותם וענבל, שהיו בדרכם לבית הספר המקומי, מנשקת אותם בזהירות כדי שלא יימרח לה השפתון, ופתאום יצא לה מין צחוק כזה, היסטרי, ויהורם שאל אותה מה מצחיק והיא לא הצליחה לענות: נדמה היה לה שעלתה על איזו רכבת הרים ואיבדה שליטה על החיים שלה לגמרי.
זה לא היה נכון, כמובן. להפך. ואם היתה זו רכבת הרים, הרי היא זו שנהגה בה. יהורם קיבל על עצמו את ענייני הבית, והילדים השתלבו כל אחד במקומו, והיא עצמה יכלה להתמסר לעבודה, להגיע למשרד לפני כולם ולעבור על החומר ועל המיילים שהגיעו מארצות הברית ומהארץ ואחר כך לצאת לפגישות בעיר. היא פגשה תעשיינים ומיליונרים ולוביסטים וגלגלה על הלשון סכומים במאות אלפים ובמיליונים, וקנתה לעצמה חליפות סולידיות ולבשה אותן מדי בוקר עם שרשראות של פנינים אמיתיות. היא שידרה הגינות ומקצועיות ודיברה אנגלית בכל מיני ישיבות עם שיחות ועידה לארץ, שבהן נראה לה פתאום הבוס הגדול פרובינציאלי להחריד, ברי״ש הגרונית שלו ובחולצה הפתוחה ללא עניבה שלו, ולאט-לאט התברר לה שהכול בעצם תלוי בפוליטיקה. היא ידעה בדיוק למה הם לא יצליחו עם הסניף הזה, אלא אם כן, כמובן, יחתמו על הסכם שיתוף פעולה עם חברה אחרת, שלא נראית קשורה בכלל, אבל מוחזקת בידי קבוצת משקיעים שעל פיה יישק דבר בעצם ולכן החתימה הזאת תועיל כאן בסיבובית, ולקח לה המון זמן לשכנע את החבר׳ה מהארץ בנחיצות המהלך. לצורך כך היא עשתה כמה צעדים מתוחכמים, השקיעה המון שעות בשיחות טלפון ומכרה את זה לדירקטורים כמהלך כפול, גם עם הפנים לקהילה וגם עם תחזית עסקית חיובית. את המהלך הזה היא קידמה, כמו סריגת קרושה עדינה, עשויה פרחים-פרחים שמתחברים ביחד, ועל כל החיבורים העדינים צריך היה לעבוד ולחזק ולהדק, כי די בחוט הכי קטן שמשתחרר לפרום את הכול. היה צריך לקיים המון פגישות וישיבות ופגישות חטופות בבתי קפה, ולכולן היא הלכה ובכולן היא שתתה ובכולן היא סירבה לאכול את המשהו הקטן, ורק אחרי חמישה שבועות היא הרגישה פתאום איך הולך ומתפתח לה אולקוס.
זה שום דבר, היא אמרה לעצמה, זה רק פסיכוסומטי, איך אני מלחיצה את עצמי והורסת כשכבר הכול כמעט תפור לגמרי. כאשר הקיאה יום אחד בשירותים של בית קפה מדהים בסיטי, כשבחלל המעוצב מחכה לה לא פחות מאשר מני בורג׳ס, המיליונר הידוע, היא ניגבה יפה את פיה והתיזה על עצמה קצת מי קולון ויצאה החוצה וצעדה לעברו בבטחה על עקביה הנוקשים. ובכל זאת נראתה כנראה גרוע במיוחד, כי מני בורג׳ס התרומם בבהילות כשראה אותה ושאל בדאגה אם היא בסדר והציע לדחות את הפגישה בכמה ימים עד שהיא תרגיש יותר טוב, ומיד שלף את היומן שלו והציע לה תאריך חלופי ימים ספורים מאוחר יותר ושניהם סימנו אותו ביעילות ביומנים שלהם.
עד היום מופיעה הפגישה החלופית הזאת, קפה אנג׳לינה עם מני בורג׳ס באחת-עשרה בבוקר של עשרים ושניים בנובמבר, ממש מעל הסימון האחר, שהוסיפה למחרת בבוקר ממש מתחתיו, כוכב קטן ומוקפד מוקף עיגול ששום הסבר לא רשום לידו.
באותו היום, לאחר שהקיאה בשירותים של אנג׳לינה, היא מבחינתה עוד היתה חוזרת לעבודה, אלא שהבהלה בעיניו של מני בורג׳ס לא נתנה לה מנוח, התחושה שהיא נראית נורא כל כך הבהילה אותה, ולכן התקשרה לבטל את הפגישות שנותרו לה וחזרה הביתה. היא נהגה הביתה ועל אף ההרגשה הרעה נהנתה מן המכונית החדשה, ששייטה בשמאל הכביש כמו טיל מונחה, ואהבה את מראה העיר היוצאת במחול סתיו של עלי שלכת כתומים ואדומים, וכל הזמן אמרה לעצמה תראי לאן הגעת, תפסיקי לתקוע לעצמך גול עצמי ולירות לעצמך ברגל. עכשיו הגיע הזמן לפרוץ, כך הסבירה לעצמה, אחרי כל השנים הקשות האלה, אחרי חמש-עשרה שנה של גידול ילדים, אחרי כל אותן שנים שבהן הגיעה לעבודה טרוטת עיניים מלילות ארוכים של הנקות, אחרי כל הימים שבהם עשתה את עבודתה כשעל לבה מעיקה העובדה שהשאירה בבית תינוק חולה בידיה של המטפלת, אחרי כל הימים שבהם נאלצה לעזוב כבר בשלוש כדי להוציא את ענבל מן המעון או בשתים-עשרה כדי לקחת את יותם לטיפת חלב, עכשיו הגיע הזמן שלה. וזה בסדר. גם יהורם מפרגן לה, וגם הילדים, וגם הוועד המנהל שבחר בה וגם הדירקטוריון שאישר את הבחירה ואת תנאי השכר המשופרים ואיחל לה בהצלחה. כל שנותר עכשיו זה לעשות מה שצריך לעשות, לקשור את הקצוות ולפתור פלונטרים ולהביא כסף. היא נכנסה הביתה ומיהרה שוב לשירותים ושוב הקיאה ואמרה לעצמה מה יש לך, כסף זו לא מילה גסה, ובאותו רגע צץ בתוכה החשד שהנה מתחת לפני השטח קורה פה משהו אחר לגמרי, שהיא יורה לעצמה ברגל בצורה מתוחכמת, כיאה לאדם המתוחכם שהיא הפכה להיות, והיא כשלה החוצה וחזרה למכונית ונסעה למרכז החנויות הקטן, השכונתי, ועשרים דקות אחר כך, בשירותים, ישבה דומעת ובהתה במקלון הפלסטיק ובשני הקווים הוורודים שהצטיירו בבירור בחלונית הקטנה.
ובאותו רגע עצמו גמלה בה החלטה פנימית לא לוותר. בשום פנים ואופן לא לוותר. היא זכרה את הפעמים הקודמות, איך בקושי יכלה להתאפק עד שיהורם חזר הביתה כדי להושיט לו בלי מילים את המקלון, איזו שמחה והתרוממות רוח של קדוּשה הרגישו, ועכשיו לא היתה שמחה ולא התרוממות רוח. רק קור רוח. קור רוח מוחלט של מי שצועד קדימה בבטחה שקטה. ככה היא הרגישה. בטחה שקטה. והיה ברור לה גם שצריך לפטור את יהורם מן הצורך להחליט. אין מה להטיל על יהורם את כובד ההכרעה, אמרה לעצמה, בעיקר כאשר לה עצמה יש החלטה ברורה וחד-משמעית, כשבעצם אין לו באמת אפשרות להשפיע. בשביל מה להכביד על יהורם עם דילמה תיאורטית, חשבה, בשביל מה לשבש את שלוות הנפש שכבר מתחילה לשוב ולהירקם כאן. על שלוות הנפש הזאת חשבה, ובה התמקדה, וכאשר יצאה מן השירותים אמרה לעצמה שהכול בסדר, ולמחרת בבוקר עשתה כמה שיחות טלפון וקבעה תאריך וסימנה את הכוכב הקטן, המוקפד, המוקף עיגול, ביומנה.
ובאמת היה זה פשוט מאוד, פשוט עד להביך אפילו. בבוקר אותו היום עוד ערכה את הפגישה החלופית עם מני בורג׳ס ובצהריים נכנסה למרפאה. בשבע ושלושים בערב כבר היתה בדרך הביתה, רגועה לגמרי, ורק כשצלצל הטלפון הסלולרי נבהלה פתאום. זה היה יהורם. הוא שאל מה שלומה ואם הכול בסדר, והיא אמרה, ״כן, אני בדרך הביתה עכשיו,״ והוא השתהה רגע ואמר, ״מצוין, אני מכין ארוחת ערב.״
למחרת חזרה למשרד כאילו כלום לא קרה, או יותר נכון, כפי שדייקה לעצמה, לא כאילו-כלום לא קרה אלא בדיוק-כלום לא קרה, כי בגיל הזה - ואפילו טעות להשתמש כאן במונח גיל ומוטב להשתמש במונח שלב - אין פה לא ילד ולא תינוק ולא עובּר אפילו, סתם קבוצת תאים מתפצלת, מין מחזור מורחב במקצת, שלא צריך להיות לה סנטימנט כלפיו יותר מלכל תחבושת ספוגת דם שהשליכה לאשפה מאז אותו יום מביך כשהיתה בת שתים-עשרה ושלושה חודשים.
שבועיים מאוחר יותר היא חתמה על העסקה הסיבובית ואחר כך באו חודשים של רווחים נאים ותחזיות מצוינות. בועת ההיי-טק עדיין היתה בעיצומה, איש לא ידע שתכף הכול הולך להתפוצץ. היא דיברה בפני הדירקטוריון הגדול ובפני ועד המנהלים וקיבלה אופציות ונסעה לניו יורק לשלושה ימים של פגישות עסקים מצוינות, והיתה ממוקדת ונמרצת ורזה ולא הורמונלית. ורק דבר אחד קטן היה מוזר: ככל שחלף הזמן היה נדמה לה שהכוכב הקטן המוקף עיגול שביומנה הולך וגדל. בהתחלה היה העיגול סימן קטן ולא מורגש כמעט בין הפגישות שלה, אבל במשך הזמן ניכר היה שהוא הולך ומתנפח, עד שנוצר מין רווח קטן בין הדפים. בכל פעם כשהיתה פותחת את היומן באופן אקראי קרה שהוא נפתח בדף הזה דווקא, ואם לא היתה פותחת את היומן והיתה משאירה אותו סגור, עדיין יכלה להבחין בעליל שהוא קיבל מין בטן קטנה. לבסוף - היא לא האמינה שהיא עושה את זה - נאלצה לקנות לעצמה יומן אחר. ובכל זאת לא יכלה להשליך את היומן הישן לפח ושמרה אותו במגירת שולחן הכתיבה שלה, ולפעמים היתה מוציאה אותו ומתבוננת בסדר הדברים, בפגישה הראשונה עם מני בורג׳ס, שלאחריה הגיעה הביתה וכשלה למרכז המסחרי, ובפגישה השנייה, שמיד אחריה מיהרה, באדישות משונה שעכשיו הדהימה אותה, למרפאה. היא היתה מדפדפת ומחשבת לעצמה כמה זמן חלף מאז ומה היה מצבה עכשיו אילולא, וכמעט כל יום היתה מגיעה לרגע שבו היא כמעט מספרת ליהורם את כל הסיפור, באיזו להיטות לשמוע אותו אומר שהכול בסדר ובאיזו תקווה שאז באמת הכול יהיה בסדר, ובכל יום הצליחה גם להתאפק ולא סיפרה לו.
כשהגיע לבסוף היום שהיה מסומן ביומן הישן בכוכבית קטנה, וביומן החדש הופיעו בו בצורה מסודרת כל הפגישות שלה ולא נראה שום סימן למה שלא קרה בו אף שהיא ידעה בדיוק מה, היא התקשרה בצהריים ליהורם והציעה לו שיצאו בערב למסעדה.
הם יצאו בערב ויהורם שאל, ״מה חוגגים?״ והיא אמרה, ״שום דבר מיוחד.״ ״בואי נחגוג את זה שאין מה לחגוג,״ הציע יהורם, והיא הציצה בו באימה אבל מיד נרגעה, והם הרימו כוסית והיא שתתה אף שתמיד נזהרה שלא לשתות, כי די לה בכוסית הכי קטנה כדי לרחף קצת. ובאמת היא ריחפה קצת. כי בדרך הביתה, ללא שום תכנון מוקדם, שאלה פתאום את יהורם את השאלה שכבר שנים ארוכות לא שאלה אותו, את השאלה שתמיד ידעה שמוטב לאישה לא לשאול כי או שאת יודעת או שלא, ושום שאלה ושום תשובה לא תשנה פה, אבל הפעם בכל זאת היה נדמה לה שחשוב מאוד לשאול את יהורם, וגם להתעקש איתו מאוד, עד מריבה כמעט, שיענה במילים מפורשות, ולא יגיד לה רק מה קרה לך, הרי את יודעת שכן.
10 
דליה מגישה ארוחת ערב
דליה נשפה על המרק שבמצקת וטעמה ממנו בזהירות, ראשה רכון מעל הסיר. טעים. ״רובי מכין לליאורה מסיבת הפתעה,״ אמרה. ״ביום שלישי הבא, בשמונה. תרצה ואני קבענו עם ליאורה בשש, להעסיק אותה מחוץ לבית בזמן שרובי מתכונן.״
היא רצתה להוסיף משהו, אבל קולו של מיכה קטע את דבריה, ״למה אתה לא נזהר, עידו, תסתכל על הכוס כשאתה מוזג לתוכה מים.״
דליה שמעה כיסא מוסט לאחור וראתה את עידו מסתלק בריצה מהחדר. היא משכה את מגבת המטבח מהוו ומיהרה לפינת האוכל.
״לא קרה כלום,״ אמרה מוכנית, ״לא קרה כלום.״
באמצע השולחן, על השעוונית הירוקה, המשובצת, הלכה והתרחבה שלולית גדולה של מים. דליה הספיגה את המים בתנועות מהירות. מולה ישבה נועה, מלקקת את המזלג שלה במתינות וקוראת בספר, אשר עמד על השולחן מאחורי הצלחת.
״תרימי את הספר, פמפקין,״ אמר מיכה, ״הוא עלול להירטב.״
נועה הגביהה את עיניה הממושקפות ובחנה את השלולית שבמרכז השולחן.
״הקטשופ נגמר,״ אמרה כחולמת. נדמה היה שהיא נמצאת במחוזות אחרים. ״אמא, אפשר קטשופ?״
״בשמחה,״ אמרה דליה. היא סיימה להספיג את המים והחזירה את המגבת למטבח. הקטשופ היה במקרר, והיא הוציאה אותו והוציאה גם צרור של עירית. היא הגישה לנועה את הקטשופ.
״את יכולה להעביר בבקשה את הטונה?״ אמר מיכה. הטונה עמדה ליד הצלחת שלה, בקצה השני של השולחן. דליה קירבה את הטונה אל מיכה וחזרה למטבח, לקצוץ את העירית. בינתיים חזר עידו לחדר, לבוש במכנסיים קצרים.
״אני מצטער,״ אמר, ״לא שמתי לב.״
״זה בסדר,״ אמר מיכה. הוא מרח את הטוסט בחמאה וערם עליו את הטונה. ״אני אזיז את ערב המודרכים שלי מיום שלישי,״ אמר.
״מצוין,״ אמרה דליה. היא הבחינה שצלחת הטוסטים ריקה והשחילה שתי פרוסות נוספות לתוך הטוסטר.
״מי רוצה עוד טוסט?״ שאלה. עידו רצה טוסט, וגם נועה. התאומים לא. דליה כיוונה את המכשיר לשתי דקות. נועה אוהבת את הטוסטים מוזהבים קלות. היא תוציא פרוסה אחת אחרי שתי דקות ותשאיר את השנייה לדקה אחת נוספת, בשביל עידו. דליה הוציאה חפיסת חמאה מן המקרר, הניחה אותה על צלחת קטנה והגישה לשולחן. עידו פרס חתיכה מן החמאה והניח אותה בצלחתו: תמיד הוא אוכל חמאה ככה, בלי כלום. נועה השפריצה בינתיים קטשופ על החביתה שלה, חתכה את החביתה לפרוסות דקות וארוכות והתחילה להגיש אותן אל פיה בזו אחר זו.
״יש כאן סלט,״ אמרה דליה, עדיין עומדת. ״תאכלו אותו בבקשה.״ בזמן האחרון התחילה להקפיד על התפריט של הילדים, לשים לב שהם יאכלו גם את הירקות ולא רק את הפחמימות.
״שמת בצל?״ שאל נדב.
״לא,״ אמרה דליה. ״אף אחד לא שכח אותך.״
״למה אתה בועט בי,״ הזדעק נדב. ״אמא, אלעד בועט בי.״
״זה לא בכוונה,״ אמר אלעד. הוא דחף את אצבעו לתוך הקטשופ וליקק אותה. שניהם צחקו.
״צריך עוד מים,״ אמר עידו, ״הכול נשפך.״
דליה לקחה את הקנקן, מילאה אותו, הוסיפה קוביות קרח והגישה לשולחן. עידו מזג לעצמו את כוס המים שניסה למזוג קודם לכן.
״יפה,״ עודד אותו מיכה. ״את בטוחה שליאורה תאהב מסיבת הפתעה? אולי עדיף שתגלי לה מראש? היא יכולה לא לספר לאף אחד. אפשר אפילו לא לגלות לרובי.״
דליה צחקה. ״זה בסדר, מיכה,״ אמרה. ״כבר טיפלתי בזה.״
״אה,״ אמר מיכה בהקלה. הוא לקח לעצמו מהסלט והציע גם לעידו. דליה הביאה מהמטבח קערת קרמיקה קטנה, מלאה עירית קצוצה, לפזר על המרק, וחזרה למטבח כדי להביא את המרק אל פינת האוכל.
היה זה מרק דלעת מוקרם, כתום חיוור צבעו. כבר כשראתה את הדלעת בסופר ידעה שתגיש לבני משפחתה את המרק הזה, מקושט בעירית קצוצה. היא קנתה את הדלעת ואת העירית וגם בטטות וכמה גזרים, ולמחרת בצהריים, כשחזרה הביתה, קילפה את הירקות, בישלה אותם במים ומעכה בממחה. אחר כך העבירה את המרק דרך מסננת. הטוויסט המיוחד שלה היה חצי כפית קינמון טחון שהכניסה פנימה וגרידת תפוז, שמילאו את המטבח בניחוח חי, רענן. דליה בישלה את המרק בסיר הברזל השחור, הגדול, ועתה נשאה את הסיר הזה לשולחן כשהיא אוחזת בו בזהירות בעזרת מחזיקי סירים סרוגים. הסיר היה חם וכבד. רק כשהגיעה לשולחן נזכרה שלא הניחה מראש על השעוונית את לוח השעם הקטן, המרובע, כדי לבודד את חומו של הסיר מן השעוונית המשובצת, העשויה חומר פלסטי.
״עידו, תביא בבקשה לאמא את המשטח-שעם, מהר,״ אמר מיכה.
״אין צורך, עידו,״ אמרה דליה, ״אני אסתדר.״
היא הניחה את הסיר על הצלחת שלה, שהיתה, למרבה המזל, נקייה עדיין.
״מי רוצה מרק?״ שאלה.
11 
תרצה עושה חשבון
וגם, כמובן, היה העניין הזה של הכסף.
תרצה אספה את הבגדים המפוזרים על הרצפה ביד מהירה, וכמעט באותה תנועה יישרה את הסלסילות שעל השידה. היא השליכה את הבגדים לסל הכביסה וסידרה את המיטות. שתי מיטות היו בחדר, שתי המיטות של בניה הקטנים. הן היו סתורות, מאחר שבליל אמש הבנים התכרבלו בהן בלכתם לישון, אף שבבוקר התעוררו במיטת ההורים. במהלך הלילה הסתננו בזה אחר זה אל המיטה הגדולה, ולכן גם בבוקר הזה התעוררה תרצה בשרירים תפוסים.
למען האמת היתה ההתעוררות שלה הבוקר כואבת במיוחד. רגע לפני שהתעוררה שוטטה בחלומה בטורונטו עם חברתה מירי. בחלומה זכרה את שיחת הטלפון מטורונטו שבה סיפרה לה מירי על בתי הכולבו הענקיים, וגם זכרה שהיא כיום אֵם לשלושה פעוטות. את הבעיה הזאת פתרה בחלומה באמצעות סידור נוח: אריק לקח את הילדים ונסע איתם לחופשה אצל אמא שלו. היא היתה רגועה וחופשייה והסתובבה עם מירי בבתי הכולבו הענקיים וקנתה עוד ועוד פריטי לבוש ומתנות. לבסוף היו זרועותיה עמוסות שקיות מרשרשות עד להכביד. במיוחד הציקה לה שקית אחת, שהעיקה על זרועה הימנית עד היעדר תחושה.
כשהתעייפו נכנסו לבית קפה מעוצב ששכן בקומה המאה ושתים-עשרה של גורד שחקים, והזמינו קפוצ׳ינו. הקפוצ׳ינו שלה היה מונח לפניה, עם תלולית הקצף שעליו, והיא הרימה את הכוס והתענגה על מראה העיר הפרושה מתחתיה מבעד לחלונות הרחבים, ואז, מעשה שטן, החליקו אצבעותיה והמשקה החם נשפך על ירכיה.
למגע הקפוצ׳ינו החמים על ירכיה התעוררה תרצה באחת ובהתה סביבה, מניחה למראה חדר השינה האפלולי להחזיר אותה מטורונטו הרחוקה לכאן ועכשיו. אז הרגישה שהרטיבות על ירכיה לא התפוגגה עם בית הקפה המעוצב: בנה הגדול, כך התברר, הרטיב שוב.
תרצה חילצה את זרועה הרדומה מתחת לראשו של התינוק בתנועות קטנות, זהירות, בלתי-מורגשות כמעט, וחישבה את צעדיה. להתהפך לא העזה, ולכן המשיכה לשכב על הצד, מנסה להתעלם מן הרטיבות הדוחה שעל ירכיה. אם תקום עכשיו, ידעה, יתעורר התינוק וישים קץ לשלוות השחר הזאת. אבל לשוב ולהירדם כך לא יכלה בשום פנים ואופן. בנסיבות אחרות בזמן אחר, לו היתה מתעוררת משנתה בחמש וחצי לפנות בוקר, היתה קמה ומכינה לעצמה כוס קפה של שחרית, לברך את היום המתחדש. מצד שני, בנסיבות אחרות בזמן אחר לא היתה מתעוררת בחמש וחצי בבוקר: איש לא היה מועך את זרועה או מרטיב בפיפי את מכנסי הפיג׳מה שלה. בנסיבות אחרות יכלה לישון ברווחה במיטתה, להתעורר בשבע ארבעים וחמש ולהספיק לפתוח בתנופה את דלת הזכוכית של המשרד בתשע.
אריק ישן שנת ישרים בחלק היבש של המיטה, שרוע על בטנו, רגלו האחת מקופלת הצדה, באדנות של מי שכל המיטה עומדת לרשותו. בחלק הרטוב של המיטה התכרבלו גלעד ותמיר, במין פקעת מקסימה של זרועות ורגליים ופיות פעורים, ובחיקה ממש, בתנוחה בלתי-אפשרית כמעט, נם את שנתו התינוק. תרצה שיפרה עמדה, גלגלה בזהירות את התינוק והתהפכה בלי לנשום, ובכל זאת היה השינוי חד מדי. התינוק התעורר וכבר פער את פיו והחל לחפש בלהיטות מנין יבוא עזרו, כשהוא משמיע נחירות קטנות, מהירות ונואשות. גם לי יש קווים אדומים, חשבה תרצה. קווים אדומים זה חשוב מאוד, ואסור להזניח אותם. ראשית חוכמה, יש להיפטר מן המכנסיים הרטובים. היא קמה מן המיטה ומשכה על עצמה מכנסיים יבשים. התינוק הגביר בינתיים את חיפושיו והתחיל לבכות. גלעד התעורר גם הוא בבכי. הוא רוצה את הבוקי שלו, וחוץ מזה, רטוב לו במכנסיים. השעה היתה רבע לשש. מבחוץ נשמע האוטו-זבל.
תרצה בעטה את המכנסיים הרטובים לפינת החדר, הרימה את התינוק, הסירה את בגדיו שנרטבו אף הם ועטפה אותו במגבת. היא ישבה והניקה על הכורסה, מרגיעה את גלעד בדברי ניחומים עד ששב ונרדם.
היא הניקה והביטה באריק, וחשבה איך קורה לה שבגיל ארבעים וחצי, כשכל החברות שלה כבר שכחו מה זה חיתול והתרגלו לגמרי לישון לילה שלם ברציפות, היא מוצאת את עצמה עם שלושה פעוטות בגילים שבין שנתיים וחצי לשלושה חודשים, ואף על פי שלא חשה אף לא טיפה אחת של צער על המצב, בכל זאת ראתה את הגיחוך שבו. אישה בגילה, בשדיים מרוטים מהנקות, חולקת את מיטתה עם שלושה פעוטות וגבר שצעיר ממנה בשבע שנים.
והיה גם העניין של הכסף. כלומר, העניין של האין-כסף. כי לפני חמש שנים, כשהכירה את אריק, היתה אישה נמרצת בשיא הקריירה שלה, רואת חשבון שבגיל שלושים וחמש כבר קיבלה שותפות בכירה במשרד וניהלה בעצמה את התיקים של לקוחות הליבה, ולכן לא היה אכפת לה - ואפילו יותר מזה: לכן היא היתה גאה ושמחה - כשאריק היה משיב לשאלה ״מה אתה עושה״ בשתי מילים שכובד ראש הושקע בהן, אני אמן, ועוד יותר היתה גאה ושמחה כשהוא היה מתחיל להסביר את כל העניין של מיצגי רחוב ושל אמירות ושל האמנות כחלק מן החיים, כחלק מחיי היומיום, ולא היה אכפת לה להביא אותו איתה לערבים של הרמת כוסית עם השותפים הבכירים האחרים ולסוף-שבוע בטורקיה שאליו הוציא המשרד את כל רואי החשבון השכירים. להפך. היא התגאתה בו, עם הקוקו והשרוואל והכול, התגאתה בזה שהוא שלה והיא שלו, ולא היה אכפת לה בכלל גם לממן את כל השיגעונות האלה, למשל לממן מאתיים שבעים ושלוש אסלות שהוצבו בשורה לאורך המדרכה ברחוב אבן גבירול ואת השלטים שהזמינו עוברים ושבים לחרבן על הנוף המוניציפלי, או למשל לממן משכורת יומית לשמונה מלצריות על אופניים שהציעו פסלוני זימה יצוקים משוקולד לעוברים ושבים ברכבת צפון יחד עם כרטיסי הגרלה שבהם הובטחו כפרס המלצריות עצמן - כל זה היה קטן עליה, לא, לא קטן עליה, כל זה נתן לעבודה היומיומית הקשה והמאתגרת שלה משמעות. שנתיים מאוחר יותר, כשהוא הציע לה נישואים באותה דרך חסרת מעצורים שלו, עם בלוני הליום לבנים שהאירו את שמי חוף תל אביב בלילה חשוך וקצת חורפי, היא ידעה שכל המשרד מחסיר פעימה. כולם היו בטוחים שהיא בשבילו רק פנקס צ׳קים ורק עוד שם ברשימת ההשתמש-וזרוק שלו, אבל היא עצמה לא התפלאה בכלל מפני שהיה ברור לה לגמרי שמה שיש ביניהם לא קשור לשום דבר חוץ מאהבה.
כל זה היה בעבר הרחוק מאוד, שאפילו אם היה לפני שנתיים או שלוש שייך בעיניה למציאות פרה-היסטורית, לעידנים אחרים, להוויה אחרת, למישהי אחרת לגמרי שפעם היתה עצמה, מישהי שהבגדים שלה עדיין תלויים בארון והספרים שלה עדיין עומדים בארון הספרים והכלים שאהבה עדיין מונחים על המדפים במטבח, אבל היא עצמה לובשת בגדים אחרים ולא קוראת ספרים ולא מתפעלת מן הכלים ולא צבעה שיער כבר שנתיים ולא דחסה את בהונותיה לאף זוג משלושים זוגות נעלי העקב שמסודרים בארוניות הנעליים, רק שחררה את עצמה לתוך בגדים רחבים ונוחים שיכלו להכיל בעבר שתיים כמוה ולתוך כפכפי קרוקס צבעוניים, אחד כזה ואחד כזה.
וכל זה היה בסדר מבחינתה, אולי פשוט כי גם המשרד והתיקים ולקוחות הליבה ואירועי הקוקטייל והרמות הכוסיות התרחקו ממנה במהירות מטאורית והתכנסו לאותה נקודה רחוקה שבה שכן האני הפרה-היסטורי שלה, אם כי היתה לה בפירוש בעיה עם העניין הזה של הכסף. או שהיא כבר לא היתה רגילה. לכן גם לקח לה כל כך הרבה זמן לקלוט את זה, להבין מה קורה, שזה לא זמני ולא עומד להיכנס איזה סכום ולא תיפתח תכף איזו קרן השתלמות ולא יגיעו בחגים השי לחג והבונוס השמן, והמצב רק יימשך כמו שהוא ועוד יותר גרוע, כי אם עכשיו הם אוכלים את החסכונות שכבר הלכו והתכלו בקצב מבהיל, מה יהיה בעוד חודשיים ושלושה וארבעה וחמישה, מה יהיה ביום שבו יתברר פתאום שאין לה שום דרך הגיונית לכסות את המינוס שלהם, ומה יהיה באותה שעה שבה תצטרך להביט בעיניו המבריקות של אריק ולומר, מצטערת, אין לנו כסף.
והשעה הזאת, כך התברר לה היום, היום הזה ממש, שלכאורה לא קרה בו שום דבר שונה ממה שקרה אתמול או לפני שבוע, ובכל זאת היום התברר לה שהשעה הזאת הנה הגיעה. כי כבר עכשיו, כשהיא נמצאת באוברדראפט של שמונה-עשר אלף שקל ויודעת שכל החסכונות שלה סגורים לששת החודשים הבאים וטוב שכך, וגם כשייפתחו לא תצמח מהם ישועה של יותר משבעים או שמונים אלף שקל - אז כבר עכשיו, כשהיא נמצאת באוברדראפט הזה בלי שום צפי של הכנסות ויש לה שלושה תינוקות במיטה על כל מה שכרוך בזה, לא בדיוק נראה לה הגיוני לשלם שבעת אלפים שקל כדי לתלות שלוש מאות פטישים בעזרת חוטי ניילון שקופים מעל נתיבי אילון, תהיינה אשר תהיינה האמירה החברתית האירונית והחוויה הקיומית המטלטלת שזה יגרום כל יום לאלפי האנשים שיעברו שם. זה לא שהיא מזלזלת באמנות או באריק או בפטישים או בנתיבי אילון, ולא שהיא כועסת ולא שהיא מצפה ממנו להפסיק לברבר ולהתחיל לפרנס, כלומר יכול להיות שהיא כן מצפה, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שזה פשוט לא נראה לה הגיוני.
פעם זה היה הגיוני והיום כבר לא, חשבה לעצמה תרצה כשהכניסה את הבגדים למכונה ומילאה את התא הקטן באבקה וכיוונה את הטמפרטורה, שתהיה על שלושים מעלות כי היו שם כמה כבסים צבעוניים והיא חששה שיגירו צבע על הכבסים האחרים. היא חשבה על כל הדברים שפעם לא היו הגיוניים ופתאום נעשו דווקא כן הגיוניים לה. בבוקר, כשגמרה להיניק, התעורר אריק והתיישב במיטה עם החצי-חיוך שלו, שפעם אולי נראה לה גברי ושרמנטי ואילו עכשיו נראה לה תינוקי ומפונק, כן, חצי-חיוך מפונק של ילד שיודע שאם יהיה מספיק חמוד אמא תסכים לו לכל דבר, והיא הביטה בו ואמרה לו, ״הגענו לרגע שהכסף נגמר.
״זה עניין של מתמטיקה פשוטה, אריק,״ אמרה, ״חשבון פשוט.״ ואריק פיהק והתמתח והוציא את הצהובים מהזוויות של העיניים ואמר, ״שום דבר בחיים הוא לא חשבון פשוט.״
היא הרימה את התינוק וסגרה את התפס של חזיית ההנקה ויישרה את החולצה ולא אמרה כלום, אף שבינה לבינה היא ידעה בוודאות שזה לא נכון. הנכון הוא בדיוק ההפך. כל דבר בחיים הוא בדיוק חשבון פשוט, לא שום דבר מעבר לזה. כל המספרים נעמדו מולה שורות-שורות, שאפשר לחבר ולחסר ולחלק ולסכם אותן. למשל מאה שמונים סי-סי מים מורתחים שווים שלוש כפיות אבקת תמ״ל לפי חישוב של שישים סי-סי לכפית, ובפנים כבר יש את כל המינרלים ואבות המזון והוויטמינים החיוניים להתפתחותו התקינה של תינוקך בחמישים וארבעה שקלים לקופסה גדולה חסכונית ובעשרים ושבעה לקופסה קטנה ונוחה לנשיאה; או למשל שלושה ילדים בתוך שנתיים וחצי איך זה יכול להיות, והתשובה הפשוטה עשרים ושבעה חודשי היריון מתוך שלושים ותשעה חודשים ולא מתוך שלושים, כמו שאפשר אולי בטעות לחשב; או למשל אם אריק צעיר ממני בשבע שנים בן כמה הוא יהיה כשאני אהיה בת שישים ושמונה, ואיך הוא ייראה ואיך אני איראה ובני כמה יהיו הילדים, שלושים ואחת ועשרים ותשע וחצי ועשרים ושמונה וחצי, או למשל אם אני מבייצת שנים-עשר יום אחרי המחזור הקודם למשך שלושים ושש שעות ומשך חייו הממוצע של כל זירעון הוא שלושה ימים, מתי הם הימים הבטוחים ועד כמה, ומה הסיכון לתינוק עם תסמונת דאון כשאת נכנסת להיריון בגיל ארבעים וחצי ומה הסיכוי ללדת בת אחרי שלושה בנים ואיך מחשבים אותו. כל המספרים האלה רצו לה בראש בבהירות מופלאה, והיא ידעה במפורש שהבעיה היא רק אריק, שמתקשה לחשב אותם, ולא החשבונות שהפסיקו להיות פשוטים פתאום.
12 
מירי עושה שופינג בטורונטו
הפעמון צלצל כמה שניות אחרי שנכנסה הביתה. מירי עדיין לא הספיקה לפשוט את המעיל, הצעיף והכפפות, והנה נחרדה למשמע הצלצול. בעינית הקטנה ראתה את הדוור, עומד בקוצר רוח ומכתב בידו.
היא פתחה את הדלת.
״מיסס קלופשטוק?״ אמר האיש, ״תחתמי כאן.״ הוא דיבר אנגלית, ובקולו שמעה מירי קביעה יותר מאשר שאלה. הוא הושיט לה טבלה מודפסת ועט.
״היא לא כאן,״ אמרה מירי. לרגע נכמר לבה על האיש הזה, ארוז בחליפת השלג שלו, עומד בפתח באיזו בהילות זרה. כמעט התפתתה להזמין אותו פנימה, אל תוך בדידות דירתה הדוממת, לתת לו תה ועוגיות.
״זה בסדר,״ השיב האיש. הוא לא הבחין באמפתיה שלה: הוא מיהר. ״תחתמי כאן, בבקשה.״
זמן רב אחר כך ישב מולה עמוס ושאל, ״למה חתמת? מיסס קלופשטוק! לא הכרת אותה בכלל! מה חשבת?״
לא יודעת, היא אמרה. לא חשבתי בכלל. הכול קרה מהר כל כך. הצלצול, פתיחת הדלת, וכבר הטבלה המודפסת הזאת, העט המושט, תחתמי כאן. שניות אחדות כל האירוע, והנה היא יושבת על הכורסה בסלון, עדיין לבושה מעיל, מסירה את הכפפות, אצבע אחר אצבע, המכתב על ברכיה.
הכורסה בסלון לא היתה נוחה. גם הספה והכיסאות לא היו נוחים, ושולחן האוכל היה רעוע. אבל המיטה הזוגית הרחבה בחדר השינה היתה נוחה מאוד. נוחה וריקה. למראשותיה היתה תלויה תמונה גדולה של כתמי צבע בוורוד-גוף ורסיסי בורדו כטיפות של דם קרוש. חוץ ממנה היתה תלויה בדירה רק תמונה אחת נוספת: תמונת שמן גרועה של קערת חרס ובה תפוחים.
בכל אלה לא היה כדי להעיד על זהותה של בעלת הבית, ובכל זאת קרה, במשך השבועות שבהם התגוררה בדירה, שהיו למירי כמה רמזים. יום אחד מצאה, במעמקי המגירה בארון האמבטיה, חפיסת גלולות של תרופה נגד עצירות. פעם אחרת מצאה בארון המטבח הפינתי, ממש מתחת לקרוסלה שכמעט לא שימשה אותה, כף עץ מוכתמת. בקצה ידית העץ הארוכה נרשמה מילה באותיות לטיניות מחוברות בדיו כחולה. לקח למירי זמן-מה עד שהצליחה לפענח את הכתוב: פליישיק. היא הניחה את שני הפריטים האלה על השיש, זה בצד זה, ולפעמים, כשהכינה לעצמה כריכים במטבח, תהתה על בעלת הדירה והרגישה משהו מנוכחותה במטבח הריק. אולי בגלל המחשבות האלה יכלה לקחת את העט, בלי לחשוב אפילו, ולחתום חתימה מקושקשת תחת השם לינדה קלופשטוק.
לאחר מכן התגלגל השם לינדה קלופשטוק על לשונה פעמים רבות. מעולם לא ראיתי אותך, היתה חושבת לעצמה, ובכל זאת, הנה, כמוך אני יוצאת מן המעלית ופונה ימינה לאורך המסדרון, כמוך אני נושאת את שקיות הקניות המרשרשות שלי ומניחה אותן לפני הדלת. במפתח הזהב שהחזקת בארנקך אני פותחת את הדלת ונכנסת הביתה, לתוך דירתך פנימה.
מירי ישבה על הכורסה של לינדה קלופשטוק, פתחה את המעטפה ששמה של לינדה קלופשטוק מודפס עליה, ולמדה לדעת שבנק נובה-סקוטיה שולח למיסס לינדה קלופשטוק כרטיס אשראי חלופי במקום כרטיס האשראי הישן אשר תוקפו פג זה עתה.
המכתב היה קצר ולקוני ולא סיפק הסברים מיותרים, וצמוד אליו, בתוך מעטפת נייר נפרדת, נח הכרטיס, צבעו אדום בוהק ואותיות זהב מתבלטות עליו.
הגיוני, כמובן, היה להתקשר לסוזן. סוזן היא שנתנה למירי את מפתח הדירה מטעם ועד הקהילה היהודית, הביאה לה חלות מאפה בית בימי שישי ואף הזמינה אותה לסעוד בביתה את סעודות השבת, הצעה שמירי נאלצה לסרב לה כדי לשבת לצד עומר בבית החולים. אבל מירי לא התקשרה לסוזן. שלושה ימים נח הכרטיס בארנקה והשם לינדה קלופשטוק התגלגל על לשונה, וביום הרביעי נכנסה לחנות ספרים וקנתה ספר מתח זול, שיעסיק אותה בשעות ההמתנה הארוכות, האינסופיות. ליד הקופה הוסיפה גם שקיק של מאה וחמישים גרם שקדים בציפוי שוקולד, וכשאמרה לה המוכרת עשרים ואחד דולר ושלושים סנט פתחה את ארנקה להוציא את הכסף ושלפה מתוכו את הכרטיס האדום דווקא. לרגע פעם לבה במהירות, ממש כאילו ביצעה מעשה פשע, אבל רגע לאחר מכן כבר הושיטה לה הפקידה את הספר והשקדים בתוך שקית נייר מודפסת ואיחלה לה באנגלית המשך יום נעים.
מאותו היום המשיכה מירי להשתמש בכרטיס האשראי של לינדה קלופשטוק, בלי להחליט על כך בינה לבינה אפילו.
זמן רב לאחר מכן ישב מולה עמוס ומשקפיו הבהיקו. ״איך הושטת כרטיס אשראי לא שלך, מירי, הרי זו גניבה ממש. אני לא מאמין עלייך. תסבירי לי, איך זה פתאום נכנסת לחנות, ולקחת מה שלקחת, והושטת כרטיס אשראי לא שלך למוכרת, ושרבטת חתימה לא שלך על הספח. איך זה יכול להיות. זה לא הגיוני.״ מירי הביטה בו וידעה שלעולם לא תוכל להצדיק. או להסביר. אין פה הסבר מתקבל על הדעת. ״באותם ימים קרו הרבה דברים לא הגיוניים,״ אמרה לבסוף. הכול היה לא הגיוני. הימים היו ארוכים מאוד. וקשים. ובודדים. והיה בהם שקט מקפיא, גם במקומות שבהם התבקש מאוד לצרוח.
״רוב הסיכויים שזה לא יועיל,״ אמר לה הרופא, ״אני לא רוצה שתשגי באשליות. תביאי בחשבון שרוב הסיכויים הם שזה לא יועיל.״
ובכל זאת עמלו וחיברו לעומר את הצינורות והכניסו אותו לעוד ניתוח ושוב יצאו חמורי סבר ואמרו לה מילים מסובכות מדי באנגלית קשה מדי ובמבטא כבד מדי והלבישו לה כפפות ניילון וכובע ניילון והכניסו אותה על קצות האצבעות לחדר שלו.
עומר שכב שם ופניו נפוחות לבלי הכר. אפו המושלם גדל ונהיה בולבוסי, ושפתיו היו חשוקות בהבעה שלא הכירה. הראש, המונח על הכר, היה קירח לגמרי. בקושי רב הצליחה מירי לומר לעצמה שזהו באמת עומר שלה. רק כפות ידיו היו מוכרות לה. היו ימים שבהם היתה הולכת ברחוב וכף היד הזאת עצמה, קטנה, חמימה ורכה, נתונה לנצח בכף ידה. עתה נחות הידיים לצדי גופו של עומר. היא מתכופפת ליטול אחת מהן, לחוש את חומה ולהניח בתוכה נשיקה.
דומם שכב עומר, דומם ומונח. היא ידעה שהוא נלחם על חייו בלי קול ובלי תנועה, ולא היה דבר שיכלה לעשות למענו. שום דבר, חוץ מלשבת שעות ליד מיטתו ולקרוא ספרי מתח זולים או להביט בפתיתי השלג המתעופפים בחוץ, והיא ישבה שעות ליד מיטתו וקראה בספרי המתח הזולים והביטה בפתיתי השלג המתעופפים בחוץ, וכאשר לא יכלה יותר לשבת היתה לוקחת חצי שעה ויורדת למטה.
״אתה לא מבין כלום,״ אמרה לעמוס לאחר זמן. ״זה לא שיצאתי לי לקניות. בית החולים היה מחובר לקניון דרך קומת המרתף, שעברה מתחת לכביש. אפשר היה לרדת תשע קומות במעלית, לעבור מרחק של שלושים מטר וזהו. אתה שם. תוך שלוש דקות הייתי עושה את הדרך מהחדר של עומר לקניון. פשוט הייתי חייבת להתאוורר קצת.״
מירי ירדה במעלית וחלפה, בריצה כמעט, דרך המעבר התת-קרקעי, וכבר הגיעה למדרגות הנעות שהכניסו אותה ישר למרכזו של הקניון הגדול. כמו אליס הרגישה, מניחה לעצמה ליפול דרך גזע העץ אל תוך המעברים התת-קרקעיים המוליכים לארץ הפלאות. חג המולד התקרב והקניון זהר באדום וירוק וזהב, ומוזיקה עליזה, חרישית, התנגנה בו תדיר, עם איחולי כריסמס שמח ושנה חדשה מאושרת, והיא זמזמה לעצמה את המנגינה המרגיעה הזאת בעודה ממשמשת צעיפי קשמיר ומצעים מכותנה סרוקה. הנשים הפקיסטניות הצעירות ארזו את הפריטים באריזות חג מוזהבות, כישפו אותם בסרטים אדומים, מסתלסלים. אצבעותיהן נעו בזריזות מהפנטת. מירי אהבה להביט בהן. היא אהבה גם את סנטה קלאוס, עומד בתחפושת שלו וממלמל ברכות מתחת לזקנו הלבן. היא אהבה את הסיילים. האמת היא שהיו שם סיילים מדהימים, מחירים שלא ייאמנו ממש. סט שמונה גביעי יין מזכוכית שקופה עם עיטור זהב מלמעלה, באיכות מעולה, בתוך קופסת עץ עם בטנת קטיפה, בשבעה דולר ותשעים ותשעה סנט, ופיג׳מת סאטן אוף-וייט בהדפס וינטג׳ של שושנים, שהגיעה בתוך מעטפת סאטן תואמת, בארבעה דולר בלבד. הפיג׳מה הזאת מצאה חן בעיניה. קשה היה לה להחליט איזה משלושת גוני השושנים יפה במיוחד: אדום, ורוד או סגול לילך. היו גם קומקומים קטנים, סיניים, עם עיטורים כחולים מסובכים על גבי מכסי הפורצלן העדינים שלהם, שהגיעו בתוך קופסאות פח מצוירות, מקסימות, שיכלו בהחלט לשמש בתור קופסאות לביסקוויטים, במחיר מדהים של שישה דולר האחד, והיו גם הרבה דברים אחרים. סוודרים סרוגים כאילו-ביד, וגרביים מדוגמים, ומכנסי סריג בגזרה רחבה, מחמיאה, וצעיפי פוטר צבעוניים עם קישוט של פרחי לבד, וכפפות צמר רכות בצבעים חמים. זה לא הכול: כלי בית, סטים של צלחות יפהפיות בדוגמאות גיאומטריות, וסכו״ם יפה עם ידיות עץ מצוירות, ותיבות נגינה מתוקות, ומטריות ורודות בעיטור של לבבות, ומלחיות אישיות, קטנטנות, עם מכסי כסף כמו כובעים קטנים, מחודדים, ומפיצי ריח, ומתקן מיוחד שמקפל מפיות קיפול אלגנטי לארוחות חגיגיות, ופטנט לקילוף נוח ומהיר של שום. וספרים. ספרי מתח וספרי אמנות, סט שלם באיכות מעולה בשנים-עשר דולר. וכלי עבודה. מקדחה עם ראשים מתחלפים ומיני-מברגה, נוחה לנשיאה, וטוסטר מיוחד, בצורת לב, שמייצר ופל בלגי, עם ציפוי טפלון ותרמוסטט פנימי למניעת חריכה, בשנים-עשר דולר בלבד.
שבועיים מאוחר יותר, ביום שלישי, עשרים בחודש, ממש ערב חג המולד, קמה מוקדם ויצאה לקניון ובדקה שוב את חולצות הכותנה שמצאו חן בעיניה יום קודם, וחזרה לחנות של קרשי החיתוך בצבעים הפסיכדליים והסתכלה שוב על המנורה החמודה שמטילה צלליות קסומות, בצורה של פיות, על הקיר, ובחרה גם שעון סווטש כתום וקרדיגן ג׳ינס מהמם לעמוס, עם בטנה סקוטית משובצת, ושמיכת טלאים דקה, יפהפייה, לליאורה, החברה הכי טובה שלה, ממש היה ברור לה שהשמיכה הזאת חייבת להיות מוטלת כלאחר יד על הספה של ליאורה, ואחר כך קנתה גם קוביות עץ צבעוניות, לא ברור למי ורק ברור שבשלושה דולר אי-אפשר להשאיר אותן בחנות, ובצהריים, לפני שחזרה לבית החולים, קפצה לדירה הקטנה להחליף כוח ונכנסה להתקלח, ואחר כך סידרה לעצמה ארוחת צהריים, כי נוכחה לדעת פתאום שמהבוקר לא אכלה שום דבר, וכאשר יצאה לבית החולים השעה כבר היתה שלוש. בדרך עוד עצרה לרגע בסירס, כדי להחזיר את הצעיף הירוק הצמרירי שקנתה, שנראה לה פתאום ירוק מדי, ולהחליף אותו בזוג מכנסי רכיבה שחורים במבצע, ואחר כך עברה בחנות הסינית כדי להעיף עוד מבט בקעריות החרס שהתאימו להפליא לקומקומים, וכשהגיעה לחדרו של עומר השעה היתה כבר רבע לחמש.
היא זוכרת את השעה בדיוק, כי מעל הדלת היה תלוי שעון קיר גדול והיא בהתה בו כשהאחות הניחה יד על זרועה ואמרה לה, ״המצב לא טוב.״
״אני יודעת,״ אמרה מירי. שתי השקיות שבידה בערו בין אצבעותיה. ״הבאתי לו כמה דברים -״
האחות הנידה בראשה.
״המצב לא טוב,״ אמרה שוב. ״את רוצה כוס מים?״
אחר כך היו המון דיבורים. היא הקשיבה לרופאים ולאחיות וטלפנה לארץ ודיברה עם עמוס, שנשמע לה מרוחק אלפי קילומטרים וכך גם היה באמת, וטלפנה לליאורה, שלא אמרה מילה, רק הקשיבה ממרחק אלפי קילומטרים לשקט הנורא במשך דקות ארוכות, עד שמירי לחשה בקול שבור, ״טוב, אני חייבת לסגור.״
מירי נכנסה לחדר וראתה את פניו הנפוחות כל כך של עומר ואת עיניו העצומות, ואמרה לו שזה בסדר, שהכול ממש בסדר גמור. היא חיפשה שוב את פניו בתוך הפרצוף הנפוח הזר לה לחלוטין והרימה שוב את כף ידו, והניחה בתוכה נשיקה, ואחר כך נישקה כל אצבע לחוד, וגם את הצלקת הקטנה, שנשארה מאז שגזר לעצמו חתיכת עור כשהיה בן ארבע וחצי, ופתאום, לרגע אחד קטן, זכרה הכול וידעה הכול והיתה ערנית כמו שלא היתה כבר שבועות רבים.
כאשר קמה לבסוף ממקומה היתה המומה לגמרי וחתמה על הטפסים ויצאה מן החדר וירדה במעלית ועברה במעבר התת-קרקעי לארץ הפלאות, וידעה שהיא אמורה להרגיש כאב ויגון עמוקים מנשוא, ובפועל הרגישה רק אטימות וידעה שעליה לחזור לבית הכולבו של בייס כדי לבדוק אם הגיעו מעילי הגשם השחורים, היפים, במידה אקסטרה-לארג׳ עבור עמוס, ומיד שנאה את עצמה על המחשבה הזאת, ובכל זאת נכנסה לבייס וקנתה את המעיל וגם כפפות עור תואמות, וכל הזמן אמרה לעצמה בתדהמה: זה לא יכול להיות. לא, זה פשוט לא יכול להיות.
***
״אבל אני לא מבין,״ יאמר עמוס מאוחר יותר, ״את הסתובבת שם ימים עם הכרטיס-אשראי הזה ועשית קניות, אבל מה קנית בעצם?״
ובכן. באותו יום שזה קרה היא חזרה הביתה עם השקיות והביטה סביבה וניסתה להשתיק את הפטישים בראש ולעשות בדיוק את מה שצריך לעשות. היא התיישבה ליד הטלפון והתקשרה לחברת התעופה והסדירה את הנסיעה חזרה לארץ עם הארון, ואחר כך התקשרה לסוזן ואמרה לה שהכול נגמר והיא עוזבת את הדירה.
״תמסרי לגברת קלופשטוק תודה בשמי,״ אמרה, וסוזן השיבה שגברת קלופשטוק נפטרה לפני חצי שנה. היא היתה אישה מקסימה, כך אמרה. לא היו לה ילדים ולכן הורישה את הדירה לוועד הקהילה, למען הנזקקים. זו היתה ממש יד ההשגחה העליונה, אמרה סוזן, שמנהל העיזבון נתן לוועד הקהילה את מפתח הדירה בדיוק באותו הבוקר שבו התקשר עמוס כדי לברר אם יש איזה מקום מתאים שבו תוכל מירי לשהות בסמוך לבית החולים, בזמן שעומר יעבור את הטיפולים.
״אנחנו מאוד מודים לכם,״ אמרה מירי, ״זאת היתה עזרה אדירה.״
היא הביטה בתמונת השמן הגרועה וספרה את התפוחים האדומים שבקערה. היו שם שמונה תפוחים. אחר כך ניקתה את השירותים ושטפה את אריחי הרצפה במטבח, וקיפלה את הבגדים שלה וארזה את המזוודה. את השמיכה והמצעים שסוזן השאילה לה הניחה, מקופלים, על המיטה, ואת המתנות והשקיות הארוזות סידרה יפה בארון גדול במסדרון ובארון הנוסף שהיה בחדר השינה.
בשבע בערב הגיעה המונית לקחת אותה לנמל התעופה. בדרכה החוצה מן הדירה, ממש לפני שיצאה ונעלה את הדלת, הוציאה מירי את כרטיס האשראי מן הארנק שלה, שברה אותו לשני חלקים והניחה אותם זה על גבי זה במגירה שבמטבח. שם מצאה אותם סוזן כמה ימים מאוחר יותר, ליד כף עץ מרוטה שאותיות המילה ״פליישיק״ מוטבעות עליה בדיו כחולה.
13 
ליאורה מבשלת. יום שישי.
יום שישי. שתיים בצהריים. בעוד שלוש שעות שבת, ולירזי תבוא עם אמנון, החבר שלה, ועדיין שום דבר לא מוכן. ליאורה חוצה את הסלון בכיוון המטבח.
הכיור מלא כלים מארוחת הבוקר. צלחות עם צהוב קרוש של ביצת עין וגלעיני זיתים ופירורים של חלה. ליאורה שוטפת אותן, מניחה לייבוש במתקן, תולה את הספלים השטופים על שורת הווים שהתקין רובי מעל הכיור. אחר כך היא מנגבת בסמרטוט לח את המשטחים. היא חושבת על ליל שבת: מוציאה קישואים וגזרים מן המקרר, משמנת את כפות ידיה בקצת שמן ומקלפת את הקישואים ואת הגזרים. כשהיא מסיימת היא מגרדת מכפות ידיה את השכבה הירוקה בסכין קהה.
הפוד פרוססור נמצא בארון הפינתי, הלהבים שלו תמיד נעלמים לה. הם מתגלים לאחר חיפוש קדחתני בירכתי המגירה של הסכו״ם, מאחורי המצקת. ליאורה מרכיבה את הלהבים ומרסקת את הירקות, קודם את הקישואים ואחר כך את הגזרים, ומקלפת בצל ומוסיפה גם אותו. אל תוך נהמות המכשיר מתגנב צליל נוסף וליאורה מזהה אותו: הטלפון מצלצל.
״הלו?״ זאת אמא שלה. עוסקת באותה המלאכה בדיוק במטבח הישן, כך וכך קילומטרים מכאן.
״רק עכשיו התחלתי,״ אומרת ליאורה, מושכת מן הארון את הסיר הגדול, שופכת לתוכו קצת שמן ומכניסה לתוכו את הירקות שיזיעו. ״הכול בסדר אצלנו. לירזי מביאה את אמנון לשבת, מתוקים כאלה.״ היא מוציאה מן המקרר את הפטרוזיליה. ״מה איתך, מה קורה?״ את עלי הפטרוזיליה צריך לשטוף מתחת למים זורמים. ליאורה מרחיקה את החומים שבהם, חותכת את הגבעולים, שוטפת היטב במים ולבסוף מרסקת את העלים עם שן שום אחת. ״אני מצטערת על הרעש,״ היא אומרת, ״זה הפוד פרוססור, רק שנייה.״
הרסק יצא ירוק מבהיק וריחני, ממש תאווה לעיניים, וליאורה מכניסה אותו לתוך הסיר מעל הירקות. ״מה עשית בעיר הבוקר? למה? אבא לא עשה קניות אתמול?״
מוציאה את העוף מן המקרר, מסירה ממנו את הניילון ומביטה בחלקים המכווצים המצטופפים במגשית הקלקר. ״למה קופת חולים, הגיעו התוצאות של הבדיקות?״ ליאורה שוטפת את העוף. ״מה זה אומר?״ מקלפת ממנו את העור החלקלק בשינים חשוקות, מושכת את העור במגבת נייר לחה, קורעת אותו מעל הבשר. ״מה אמר הרופא? ממה זה יכול להיות?״ היא שוטפת את החלקים המקולפים ומניחה בחזרה במגש הקלקר. ״אני עושה עוף, מה עדיף, בתנור עם טימין, יש לי עגבניות שרי, או הונגרי? את צודקת.״ רוחצת את חתיכות העוף העירומות. ״מה זו הבדיקה הזאת בעצם? מה הם רוצים לבדוק? לא, הונגרי זה טוב, יש לי אורז ובטטה ושעועית. אז מה, זה בהרדמה מלאה או איך?״ מקלפת בצל, ועוד אחד, ועוד. ״הרדמה חלקית זה עדיף. חכי רגע.״ ליאורה מפעילה את הפוד פרוססור לקצוץ את הבצלים. ריח חריף עולה באפה ומצית כאב שורף בעיניה.
״טוב שזה בהרדמה חלקית. בטח, זה שום דבר. הכול יהיה בסדר.״ שמה קצת שמן בסיר, רואה שהוא רותח, מכניסה את הבצלים המרוסקים. ״אני לא בוכה, זה הבצל. מה חושבים שזה, איך מסבירים את הברזל הנמוך הזה? מה זה יכול להיות?״
ליאורה מקטינה את האש, שוטפת את הפוד פרוססור, אוספת בגועל את פיסות העור מן הכיור ומשליכה אותן לפח. ״יהיה בסדר, אל תדאגי. גם לא אכלת כל כך טוב בזמן האחרון. את צריכה לאכול כבד. היום יודעים לטפל בזה, בכל מקרה. את זוכרת את בתיה, מהמכון? הוציאו לה גוש נורא ועכשיו היא בסדר גמור, חזרה לעבודה. נראית מצוין.״
בינתיים משמיע רסק הירקות שבסיר קול תסיסה, וריח של ירקות ממלא את המטבח. ליאורה לוקחת את הסיר בלי לכבות את האש, ממלאת אותו מים ומחזירה אותו למקומו. ״איך את מרגישה, את חלשה יותר מהרגיל?״ מוציאה את האורז ובוררת אותו ושוטפת אותו במים ומכסה אותו במים קרים, שיתנפח. ״את צריכה לנוח. אני אבוא לעשות לך את הגינה ביום שלישי, לפחות השבוע, את שומעת? אני עושה אורז. איך קרה לך שנשרף? אה, נו, מה היא רצתה?״ ליאורה מוציאה את הפלפלים הנהדרים, האדומים, מביטה בחמוקיהם העגולים וחותכת אותם לרבעים, ממהרת לשטוף את העסיס האדום שניתז באלימות כמעט על אצבעותיה.
היא מנקה את הגרעינים ומניחה בתבנית ומורחת שמן זית ומפזרת קצת מלח וקצת סוכר חום ופלפל שחור ומכניסה לתנור. ״נו טוב,״ היא אומרת, ״אני אבוא ביום ראשון, אחרי ההרצאה, את זוכרת שסיפרתי לך. לא, זה היה כבר.״ היא מוסיפה כמה בטטות לא מקולפות, שטופות, לתבנית, ושופכת עליהן שמן זית ומלח ומגלגלת אותן בתוך השמן והמלח הגס, ומוסיפה עוד תבנית אחרת ובה שני חצילים קטנים, לא מקולפים, וכבר ברור לה שאחר כך תשפוך עליהם טחינה גולמית ותפזר כוסברה קצוצה. ״את יכולה לבוא אם את רוצה. זה פתוח לקהל הרחב, רק שלא בטוח שזה יעניין אותך. אז תבואו, מצוין. נאכל אחר כך ארוחת צהריים.״ היא מוציאה את תפוחי האדמה מסלסילת תפוחי האדמה ומקלפת אותם. ״אולי טוב שתצאי, תתאווררי קצת.״
ליאורה חותכת את תפוחי האדמה לפלחים ומכניסה לסיר עם מים ומוסיפה קצת שמן ומלח ופלפל. ״אבל למה את אומרת ככה, לא התרגזתי, מה פתאום שאתרגז? להפך.״ היא חושבת על האש הפנויה שלה ולוקחת שש ביצים ושמה בסיר הקטן להרתיח לשבת בבוקר. ״זה משמח אותי, מה איתך. איזו עוגה אפית?״ ליאורה מציצה בסיר הגדול ורואה שהבצל של העוף השקיף והזהיב ומסדרת מעליו את חלקי העוף החשופים ומפזרת עליהם כמויות יפות של פפריקה מתוקה ופפריקה חריפה וחותכת פלפל ירוק לחתיכות קטנות וגם עגבנייה אחת לחתיכות קטנות ומפזרת מלמעלה. ״אז מה עשית, השתמשת בקמח מלא?״ היא מכסה את הסיר ומשאירה על אש קטנה. ״יש לי אגסים,״ היא אומרת, ״אולי אני אכין עוגת תפוחים עם אגסים במקום התפוחים.״ מוסיפה את התבלינים למרק המבעבע, כורכום ופלפל שחור ופפריקה וכמון, וקצת סוכר, שתהיה גם איזו מתיקות פה. ״כמה קמח את שמה, נגיד על קילו אגסים? יהיה בסדר. גם הבדיקה תהיה בסדר. בכל מקרה גם אם יש משהו, חס וחלילה, זה עדיין בתחילתו, עוד יש הרבה מה לעשות.״ ליאורה מערבבת את הביצה עם קמח ומים ושמן ויוצקת לתוך המים הרותחים דרך המסננת ובן רגע משתובבות בצקניות וצפות קלות על פני המרק וצבען זהוב. ״אבל למה נזכרת בה עכשיו, מה הקשר?
״כן, נו, היא חזרה כבר.
״לא, זה לא הצליח. מראש הם ידעו שרוב הסיכויים שזה לא יצליח, היא נסעה רק כדי לדעת שהם עשו הכול. והם באמת עשו הכול. אבל, אמא, מה הקשר? את בכלל יודעת מה היה לו? את לא יודעת. נו. זה היה סיבוך נדיר מאוד. הרופאים שלו אמרו שמקרה כזה זה אחד למיליון. וכבר שנים שהוא היה חולה. סתם את רואה שחורות.
״אז מה אם הערכים קצת נמוכים.
״יש תקופות כאלה.״
ליאורה אוספת את קליפות תפוחי האדמה ואת שאריות הפלפלים בתנועה החלטית ומשליכה לפח. ״בטח,״ היא אומרת. ״כל הכבוד לך שאת עושה את הבדיקות השגרתיות. זה הכי חשוב. אני אלך, בטח שאני אלך. רק השבוע יש לי את ההרצאה הזאת, אני צריכה להתכונן. זה הכי חשוב. אני אלך. אני מבטיחה. נו, די כבר.״ מוציאה את חזה העוף מן המקרר ושוטפת אותו וחותכת בסכין הגדולה, הרחבה, ומדקקת את הפרוסות ושוברת שתי ביצים לקערה שטוחה עם כף גדושה של חרדל גרגירים ומניחה את השניצלים מדוקקים בתוך הביצים.
״אני לא רוצה לשמוע את זה! עכשיו הגזמת לגמרי.
״אז את רוצה לומר ואני לא רוצה לשמוע.
״לא. לא. די.
״אני סוגרת את הטלפון, את שומעת? עד כאן. טוב, אני לא. אבל אני לא רוצה לשמוע את זה.״
היא מחפשת במזווה את פירורי הלחם ומוצאת אותם במגירה של הפסטה.
״אז תיתני לה את זה בחתונה שלה בעצמך, אמא. לא אכפת לי. אוקיי, אז תודה רבה. תודה רבה באמת.״
היא שופכת את הפירורים לתוך מגשית הקלקר של חזה העוף.
״אני אוהבת גם את הזהב וגם את הפנינים, אבל מה יש לך?! השתגעת לגמרי.״ מוסיפה להם חבילה שלמה של זירעוני שומשום. ״את יודעת מה, אז גם אני אגיד לך שאני משאירה לך את היהלום ואת העגילים הירוקים שקיבלתי מרובי.
״ירושה בשבילך, כשאני אמות.
״אז מה את רוצה. את רואה. אני לא מתעצבנת. את מעצבנת.״
ליאורה טובלת את השניצלים נוטפי הביצה בפירורי הלחם והשומשום ועל אצבעותיה הולכות ומתעבות פיסות בצק לחות. רוחצת ידיים ומוציאה את המחבת החשמלית הגדולה. שופכת לתוכה את השמן, ומכניסה לתוך השמן החם את השניצלים. ״ברור שכולנו נמות בסוף. אני לא פוחדת לדבר על זה. אני לא בוכה. אני מטגנת שניצלים. אז מה את אומרת בקשר לאגסים? את צודקת. פשוט קקאו. כן, אני יודעת, עם סוכר. אני יכולה להשתמש באופה-לחם. יש לי בצק במקרר מאתמול.״
ליאורה מוציאה את הבצק מן המקרר ומכניסה אותו לאופה הלחם, והוא מתחיל מיד ללוש את הבצק בקול עמלני. ״אני אכין גם שוקולד,״ היא אומרת, מוציאה את המיקסר ומקציפה בקערה את הביצים לעוגת השוקולד, לכבוד לירזי. היא מוסיפה את השמנת והשמן ואבקת הקקאו. ״אני פשוט אומרת שטעות לבזבז את האנרגיות -
״אני לא אומרת שאת ממתינה למוות. אני אומרת שאי-אפשר לחיות ככה, בהמתנה מתמדת ליום הדין.״
ליאורה מקפלת את הקמח פנימה ומשמנת את התבנית ומפזרת קצת סוכר לתוכה ושופכת פנימה את הבלילה. ״את צודקת, כמובן, זה ברור.״ היא מוציאה את השניצלים ומסדרת אותם בצלחת על נייר סופג. ״כן, כן, נכון.״ רוחצת את המחבת הגדולה ומנגבת אותה ומוציאה את הפלפלים שהתרככו מן התנור ואת החצילים ואת הבטטות. ״כבר סיימתי עם השוקולד, שתי דקות וזה מוכן.״ היא מכניסה את השוקולד לתוך התנור וצובטת חתיכה מן הבצק שהולך ומתגמש בקערה של אופה הלחם, חשה בטעמם החי של השמרים ממתיק סוד.
ליאורה מוציאה אטריות של קוגל מן הארון ואת הסיר הגדול להרתיח בו מים עם קצת מלח בשביל האטריות. ״אני מבינה, אמא.״ המטבח מתמלא ניחוחות של עוף בפפריקה, והיא מרימה את המכסה ומוסיפה לסיר חצי כוס מים, ומציצה בפלפלים ששוכבים מעולפים בתבנית מתחת לקליפותיהם המתפצפצות, ולוקחת את החצילים המכורכמים ומניחה על קרש העץ ומוציאה את קרביהם, המעלים אדים חמים, בכף עץ, ושופכת עליהם טחינה.
ליאורה משליכת לפח את הקליפות המרוקנות, השחורות, של החצילים. ״נשאר לי עוד הקוגל,״ היא אומרת. היא מסננת את האטריות שהתרככו ומחזירה את הסיר הריק אל האש ושופכת לתוכו סוכר חום ושמן ומביטה בסוכר איך הוא הולך ונמס, בהתחלה גרגירים צפים על נוזל מבריק שגואה מתחתם ואחר כך גושים בתוך הנוזל ההולך ומתרבה ומשחים והופך למשקע מתחת לשכבה נוצצת של שמן. ״בטח,״ היא אומרת. ״רק לא להזניח. צריך לפקוח עין כל הזמן.״ הקרמל מתחיל לרתוח, וריח של סוכר שרוף עולה מן הסיר. ליאורה זורקת פנימה את האטריות - הן עונות מיד בקול תסיסה נהדר - ובוחשת אותן במהירות לתוך הסוכר ומוסיפה שלוש ביצים ושופכת לתבנית הגבוהה ומכניסה לתנור, ומוציאה ממנו את השוקולד שכבר נמס ובוחשת אותו עם השמנת ושופכת אותו על העוגה, החמה עדיין, ומכבה את האש מתחת לביצים ולתפוחי האדמה ומנמיכה את האש של האורז ומוסיפה יין לבן לעוף. ״מאה אחוז,״ היא אומרת. ״שבת שלום. תמסרי גם לאבא.״
ליאורה מניחה את הטלפון ומנקה את הכיור ואת הכלים ואת הגז. היא מסדרת את השניצלים בתוך כלי פלסטיק סגור ומכניסה אותם למקרר. היא מגלגלת את הבצק שתפח לכדורים וטובלת אותם בשמן ובסוכר וקינמון ומכניסה אותם לתנור החם. היא מעמידה את המֵחם ומגרדת את הסלק, שכבר בושל אתמול, ומתבלת אותו בחומץ וסוכר ופלפל שחור. היא מרסקת את הביצים הקשות. היא מעבירה את תפוחי האדמה לצלחת הגשה ומעמידה את העוף על הפלטה עם האורז והשעועית והבטטה, ועל החצילים בטחינה היא סוחטת לימון וקוצצת כוסברה ועוטפת בניילון עטיף ומכניסה למקרר, ולבסוף מנגבת את השיש ורוחצת את הסירים ואת המחבת החשמלית ומכניסה לארון ומוציאה את הקוגל מן התנור ואת השמרים ומעמידה על השיש להתקרר. רק כדור אחד אפוי, רך ומעלה אדים, היא מניחה בצלחת מן הסרוויס של שבת ומכינה כוס קפה ויוצאת מן המטבח ומתיישבת על הכורסה בסלון, הרגליים למעלה. עוד חצי שעה תדליק נרות שבת. תכף יגיעו לירזי ואמנון, החדר שלהם מסודר כבר. רובי חולף על פניה בגופייה, וריח טוב של אפטרשייב נודף ממנו. הוא מתעכב לידה לטעום מן העוגה. ״צריך להחליף נורה במקלחת,״ הוא אומר, ״הנורה נשרפה.״
״יש נורות מתחת לכיור,״ אומרת ליאורה. היא טועמת מן העוגה ושותה מהקפה, מנסה לשווא להחניק את התחושה שיש משהו חשוב מאוד והיא שכחה לגמרי מהו.
14 
דפנה. לגוף יש זיכרון משלו
בלכתה ברחוב שמעה דפנה פתאום נגינת כינור נשפכת מאחת המרפסות וקפאה תחתיה כאילו מים קרים נשפכים עליה ולא צלילים. אני צריכה להתחיל ללמוד כינור, אמרה לעצמה, אבל לא היה זה ניסוח מדויק. מדויק יותר היה לו אמרה לעצמה אני צריכה לחזור וללמוד לנגן בכינור, כי פעם, לפני עשרים ושמונה שנה, כשלמדה בכיתה ז׳, היתה הולכת בכל יום שני וחמישי אחרי בית הספר למורה לכינור, הכנר בעל השם העולמי ד״ר מנחם רבינא. שם, בדירתו האפלולית, העמוסה והמאובקת, היתה עומדת, הכינור תקוע מתחת לסנטרה והקשת נתונה בכף ידה, ומנגנת.
המוזיקה שנשפכה ממרפסת קומה ב׳ היתה מוכרת לה, והיא נעמדה רגע תחתיה והוציאה טישו וניגבה את מצחה ואמרה לעצמה כמובן, הגיע הזמן להתחיל ללמוד לנגן בכינור, ומיד כשנכנסה הביתה התקשרה למרכז למוזיקה וביררה על מורה לכינור. היא קיבלה שלושה שמות, שני מורים ומורה אחת, ואל המורה הזאת, לובה שמה, התקשרה וקבעה שיעור ליום שלישי אחרי הצהריים.
דירתה של לובה אינה אפלולית ואינה קסומה. זוהי דירה לבנה בהירה בבניין דירות חסר חן בשכונת ארמון הנציב בירושלים. על הרצפה בסלון פרוש שטיח דהה. שתי ספות עומדות בפינה כמבוישות, ובאמצע החדר עומדים שלושה כני תווים כציפורי פלמינגו גאוותניות. את הדלת פותחת לובה, בחולצה חסרת שרוולים. כשהיא מושיטה את ידה ללחוץ את ידה של דפנה רוטטות זרועותיה, ודפנה מבחינה שבתי שחייה האפלים אינם מגולחים.
״חיכנסי, חיכנסי,״ אומרת לובה ומצטודדת בהול הקטן. ״את רוצה לשתות כוס מים?״ היא רצה למטבח. דפנה שומעת את הברז נפתח ונסגר. כשלובה חוזרת ובידה כוס מים, דפנה נוטלת אותה ומודה ללובה אך אינה שותה.
לובה אישה גדולה. שערה קצוץ וצבעו סגול. אפה גס. אצבעותיה קצרות. ציפורניה מלאכותיות ועשויות פלסטיק זול, ששברי יהלומים מזויפים משובצים בו. כשהיא נוטלת את הכינור ותוחבת אותו בין קפלי השומן של סנטריה, מתחשק לדפנה לצחוק. לובה עוצמת את עיניה ולחייה רוטטות. הצלילים ממלאים את החדר, ועיניה של דפנה מתמלאות דמעות.
לובה איננה נגנית בעלת שם עולמי, ובכל זאת כאשר היא מנגנת עומד העולם מלכת. ניכר בה שהיא נהנית. גבותיה מתרוממות עם הצלילים הגבוהים, שפתיה משביעות את הכינור בלחשים סודיים. לרגעים נדמה לדפנה שהיא יפה מאוד. אפילו השערות האפורות המתקרזלות בבתי שחייה לא מפריעות לה עוד.
בהגיע תורה נוטלת דפנה את הכינור, מעבירה בזהירות את הקשת על המיתרים ומכוונת את הכינור. יש דברים, היא אומרת לעצמה, שאי-אפשר לשכוח. גם אם נדמה לך ששכחת, הרי הם טבועים בדמך. לגוף יש זיכרון משלו.
לכן דפנה יכולה להחזיק את הקשת, אחרי עשרים ושמונה שנה, ולאחוז בכינור, ולנגן. תחילה בהיסוס, וככל שחולף הזמן, בביטחון רב יותר.
״יפה מאוד,״ אומרת לובה, ״אני חושבת שיש לך כישרון טבעי.״
כך אמר גם ד״ר מנחם רבינא. ״כישרון טבעי״. ״הילדה תוכל להיות כנרת גדולה,״ הוא אמר, ״יש לה שמיעה מצוינת וחוש קצב ויכולת התמדה, והרבה-הרבה רגש. כינור צריך הרבה רגש,״ אמר ד״ר רבינא. הוא ליטף באצבעותיו הארוכות את שולחן העץ, ואביה של דפנה השתכנע והסכים להחליף את הכינור הפשוט, הזול, בכינור משובח יותר. כדי לקנות אותו היו צריכים לנסוע לתל אביב. יום חג היה זה. יחד נסעו באוטובוס, אבא ואמא וגיורא ודפנה, בחרו את הכינור המשובח בחנות גינצבורג ברחוב אלנבי, ואחרי שקנו אותו בהון תועפות הלכו לחוף הים וגם ליקקו גלידה בשני צבעים, וניל ופיסטוק. מעניין היכן נמצא הכינור המשובח הזה כיום, חושבת דפנה. מעניין לדעת לאן התגלגל, מי מנגן בו והאם ברגש.
בינתיים דפנה מנגנת, ודמעות מתגלגלות מעיניה ללא מעצור. היא עצמה לא יודעת מדוע מעוררת בה הנגינה רגש כזה. היא מתייפחת ממוצרט ומבטהובן ומשירי עם רוסיים. לפעמים גם סולמות פשוטים ממלאים את עיניה דמעות.
״זה מוזר,״ היא אומרת ללובה במבוכה, ״אני עצמי לא מבינה מה קורה לי.״
״זה בסדר,״ אומרת לובה בנדיבות, ״כשחכינור מנגן הלב בוכה.״
מדי יום ביומו דפנה מתאמנת. עיניה נעוצות בתווים שלפניה, גבה זקוף. ד״ר מנחם רבינא הקפיד על העמידה שלה. עמידה נכונה חשובה מאוד לנגינה בכינור. הוא היה עומד לצדה בדירה האפלולית בעיניים עצומות ומקשיב. לפעמים היה משפר את האחיזה שלה בקשת או מיטיב את הכינור מתחת לסנטרה. היא היתה תלמידה חרוצה מאוד. בשיעורים היתה עומדת כמחושמלת, נועצת את מבטה בדף התווים שלפניה ומנגנת ללא הפסקה, עד שד״ר רבינא היה מכה בכף יד פתוחה על שולחן העץ וצועק, ״יפה!״
ה״יפה״ הזה היה מסמן את סופו של השיעור, שהיה תמיד מאוד פתאומי ומאוד סופי, כל כך פתאומי וכל כך סופי, עד שעם הישמעו היתה דפנה חוטפת במהירות את התווים ואת הכינור ואת הקשת ואת הנרתיק ונמלטת החוצה, ורק בחוץ, אחרי שחצתה את הכביש ועברה את המכולת ועמדה רגע להרגיע את נשימתה, היתה מניחה את הנרתיק על חומת האבן הנמוכה ומכניסה לתוכו בזהירות את הכינור ואת הקשת ואת התווים.
כשהיתה מתאמנת היו הוריה מתהלכים בסלון בגרביים, כדי שרעש צעדיהם לא יפריע את נגינת הכינור, ואת גיורא, אחיה הצעיר, היו שולחים לשחק למטה עם ילדי השכנים.
מוזר, היא חושבת לעצמה עשרים ושמונה שנה מאוחר יותר, איך עובד הזיכרון. היא זוכרת איך הגיעה לביתו של ד״ר מנחם רבינא, לבושה בחצאית השחורה שתפרה לה אמא במיוחד להופעה. היתה זו החזרה האחרונה והיא ניגנה את הקונצ׳רטו בלי שום טעות, ואחר כך רצה הביתה, הנרתיק בידה, והודיעה שלא אכפת לה מקונצרט העשור ושלעולם לא תיגע שוב בכינור.
ובכל זאת הנה עכשיו היא נוגעת.
שוב ושוב מגיע יום שלישי אחר הצהריים, ופעם אחר פעם דפנה צועדת ברחובות ונרתיק כינור בידה. מגעה הנוקשה של ידית הנרתיק מזכיר לה נשכחות. שעות רבות של אימונים, למשל. כל שעות אחר הצהריים הוקדשו לנגינה. איך התעלמתי מדליה והתחנונים שלה! חושבת דפנה, ישבתי וניגנתי רחמנינוב, בשעה שכל החבר׳ה ישבו במועדון, וגם אהוב לבי היה במועדון, ואפילו שדליה סיפרה לי איך העביר משך כל הפעולה נוצת עורב הלוך ושוב על עורפה של ליאורה, בכל זאת לא הגעתי לפעולות. אם הוא לא רוצה לא צריך. דפנה מחייכת במרירות. גם ליאיר אמרה לפני זמן-מה: ״אתה לא רוצה, לא צריך.״
״לא,״ אמר יאיר. ״כן צריך. אני רוצה לרצות, גם זה משהו. ומה שצריך פה זה סבלנות.״
אבל לדפנה אזלה הסבלנות.
מדי יום שלישי מגיעה דפנה לדלת הדירה הקטנה של לובה ושומעת את לובה מנגנת בכינור עד שהקירות בוכים. דפנה עומדת לפני הדלת ומתאפקת בקושי. היא ממתינה: כאשר מגיע המחוג הקטן למספר שתים-עשרה ועומד חוצץ בין האחת לבין השתיים, משמיע שעון הקיר של לובה נקישה קלה, מתכתית. אז מפסיקה לובה לנגן והדלת נפתחת. בתוך מלבן האור היא עומדת, סמוקה כולה, ואומרת, ״חיכנסי, חיכנסי.״
דפנה נכנסת, פותחת את הנרתיק, מוציאה את כינורה ומתחילה לכוון אותו. לובה מצדה נרגעת בינתיים מן הנגינה המושלמת שלה ומביאה שתי כוסות של מי ברז מן המטבח. דפנה אינה שותה. כמו מתוך חלום היא מרימה את הכינור. הצלילים יוצאים מתחת לקשת כציפורים לכודות שמצאו להן פתאום דרך החוצה. הם פורחים בתנופה, במהירות, בשטף, מוקסמים ממזלם הטוב. גם דפנה מוקסמת ממזלה הטוב. המוזיקה רוקדת סביבה, והיא רוקדת בתוך המוזיקה: ארבעים וחמש דקות של נגינה חולפות עליה כמתוך חלום. בהפתעה היא מביטה בשעון כאשר לובה אומרת, ״עד כאן לחיום.״
״תודה,״ אומרת דפנה, ״זה היה נפלא.״
״את באמת משתפרת,״ אומרת לובה. ״תתאמני על המוצרט הזה, ותזכרי: בקלילות. בלי לחתאמץ.״
גם ד״ר מנחם רבינא היה מסביר לדפנה שאסור לה להתאמץ. ״היד צריכה להיות קלה,״ הוא היה אומר, מניח את כף ידו על זרועה ומדגים לה את התנועה הקלה של הקשת על המיתר. ״לא ללחוץ חזק! את לא מחייבת אותו, את מבקשת ממנו, את מפתה אותו!״
בזכות ד״ר רבינא יודעת דפנה להיות קלה על המיתרים, ולהחזיק את המרפק משוך החוצה. ד״ר רבינא היה מתקן את תנוחת מרפקה מדי שיעור כמעט. כשעשה זאת היתה זרועו עוברת בחטף על החזה שלה. פתאום היא נזכרת בתחושה הבלתי-נוחה הזאת: הכינור תקוע מתחת לסנטרה, מרפקה משוך בזווית הצדה, עיניה עצומות, וד״ר מנחם רבינא עומד מאחוריה, מתקן את תנוחת הזרוע האוחזת בכינור וזרועו מחליקה לרוחב החזה שלה הלוך ושוב. כאילו הוא קשת והיא כינור. היא עצמה מעמידה פנים שאין היא משגיחה בכך. למגע אצבעו הננעצת בגבה היא מזדקפת ומותחת את הגב. אצבעותיה מתהדקות על הקשת. עיניה נעוצות בדף התווים. היא מחכה בקוצר רוח, היא כבר יודעת: תכף תישמע הקריאה ״יפה!״ והיא תוכל להימלט החוצה כל עוד רוחה בה.
עתה מנגנת דפנה בדירתה של לובה, ודמיונה נושא אותה למקומות אחרים. למשל, לאולמות קונצרטים אירופיים מפוארים, עם שטיחים אדומים וכיסאות מרופדים. על הכיסאות יושבים אנשים לבושים היטב, הגברים בחליפות כהות וחולצות בהירות ועניבות והנשים בשמלות קטנות אלגנטיות ומחרוזות פנינים ותסרוקות עשויות ומשקפיים מעוצבים שדרכם הן מעיינות בתוכנייה, ובתוכנייה כתוב שאת הקונצרט תנגן הכנרת דפנה רובס. בדמיונה היא כבר נכנסת לבמה, לבושה בשמלה השחורה הטובה שלה, וההמון מוחא לה כפיים בהתלהבות, והיא מביטה אל הקהל ורואה את כל נקודות הלובן של הפנינים על צווארי הנשים ואת כל נקודות הזהב בחפתי חולצותיהם של הגברים מסתדרות בשורות מחומשות ומתנגנות באוויר כסימפוניה.
ולפעמים היא לא רואה בדמיונה אולמות אירופיים אלא דירה קטנה גדושה ברהיטים. היא שומעת את ד״ר רבינא, ״כך בדיוק תנגני בקונצרט שלנו, כך בדיוק.״ הוא עומד מאחוריה, אצבעו העבה מסמנת לגבה בדחיפות הולכת וגוברת להתיישר, והיא נמתחת כמיתר ומנגנת, עד אותו הרגע של הקרשנדו הגדול, כאשר נשמעת פתאום בחדר הצעקה ״יפה!״
דירתה של לובה אינה ממוזגת, ומכאן השמלות חסרות השרוולים והריח החמוץ, הכבד, השורר בדירה. כדי לקרר שומרת לובה את החלונות סגורים דווקא. ״בלילה אני פותחת,״ היא מסבירה, ״ובבוקר סוגרת.״ בדבריה יש גאווה והתרסה, של מי שחי לבד וכבר יודע איך להקל על עצמו בדברים הקטנים, הפשוטים, של החיים. גם דפנה חיה כיום לבד בדירתה הקטנה. לפני כמה שבועות יאיר עדיין התגורר פה, אבל הוא עזב.
״הייתי רוצה להישאר, את יודעת את זה,״ הוא אמר, ״אבל אני לא יכול, דפנה. אני מצטער.״
אנשים אלגנטים עושים הכול בצורה אלגנטית, חושבת דפנה, גם נפרדים. אם הם מחרבנים עלייך הם עושים זאת בנימוס. תמיד יהיה שם איזה מסווה, איזה סיפור כיסוי שישווה לכל העסק חזות מהוגנת. בני זונות! בני זונות!
דפנה הולכת ברחוב. המילים בני זונות מתגלגלות על לשונה, והיא שואבת מהן סיפוק משונה, כאילו סוף-סוף, אחרי הרבה שנים, עלה בידה לקרוא לילד בשמו. היא מגיעה לדירתה של לובה, מוציאה את הכינור מן הנרתיק ומכוונת אותו. אחר כך היא מרימה אותו בהחלטיות ותוקעת אותו מתחת לסנטרה. בידה האוחזת בקשת היא מלטפת אותו, מתחננת אליו, משדלת, מייללת, זועמת, מכה. הכינור, מצדו, נענה לה. אלה הם יחסי אהבה. צלילים ממלאים את החדר, כמו געגועים.
15 
דליה מנהלת רומן
הבעיה היתה של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, או במילים אחרות, רצון לרקוד על שתי חתונות, לאחוז בחבל בשני קצותיו, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אולי אין זה מדויק. הרצון הפנימי האמיתי היה לחתונה אחת, לקצה אחד, לעוגה אחת טובה וטרייה שאפשר לנגוס בה בתאווה. רק שהמציאות היתה חלקית, מסוג אותה חלקיות שהיא כמעט ממש בסדר ולכן קשה לוותר עליה, ומצד שני גם אי-אפשר, פשוט אי-אפשר, להסתפק בה. אישה אחרת היתה אומרת לעצמה זה מה שיש, תפיקי לימונדה מן הלימון הזה, תסתכלי על חצי הכוס המלאה, אף אחד הוא לא מושלם והחיים הם לא פיקניק, אבל דליה התעקשה לשאול את השאלה, והשאלה היתה למה בעצם לא להוסיף לחלקיות שיש לה את החלק האחד, הקטן, החסר. אם מסתכלים על התמונה הכוללת ניתן אמנם לטעון שהוא מינורי, אבל דליה לא חושבת כך. ברור לה לגמרי שזהו הדבר החשוב ביותר, מפני שכאשר מתאווים אליו נדמה פתאום שכל שאר הדברים, משמעותיים ככל שיהיו, דלים ועלובים עד לבלי שאת.
ולכן, יום בהיר אחד, היא החליטה לחפש לעצמה מאהב.
ולא שזה היה פשוט. בכלל לא. כי איפה כבר יכולה אישה מהוגנת למצוא לעצמה מאהב. אחד אמיתי. אחד שיהיה טוב באותו דבר אחד קטן שחסר ולא יסכן את כל יתר החלקים המוצלחים שעליהם אי-אפשר ולא כדאי והיא לא רוצה לוותר.
בפני עצמה יכלה דליה להציג את התמונה בצורתה הפשוטה, האמיתית וההגיונית, שהנה פשוט היא הולכת ומשלימה לעצמה את החלק החסר, באופן שלגמרי לא אמור להשפיע על כל יתר החלקים הקיימים. בתוכה פנימה היא יכולה לומר למיכה, תבין, מיכה, אני עושה זאת דווקא כי אני לא רוצה לעזוב אותך, דווקא כי אני לא רוצה לפגוע בך, מתוך אהבתי אליך. כי מה אפשר לעשות, או לומר. יש בי החלק הזה, שצועק ומבקש, ואתה לא שומע ולא עונה. וגם אם תשמע ותענה, לא יהיה זה המענה הנכון בשבילי, ואם אתה לא יכול לתת לי ואני לא רוצה לוותר, אז זהו בעצם הפתרון היחיד שאפשרי פה. אבל עדיין, כלפי מיכה האמיתי, החי, הנושם, החושב שמולה, לא היתה לה שום אפשרות לומר את המילים האלה, לא היתה לה שום אפשרות להסביר את זה באותו אופן טבעי ופשוט, וברור לה שאילו ניסתה להסביר היה כל העניין מסתבך, וגם, אם אפשר להשתמש במילה הזאת, מתלכלך.
ואת זה היא לא רצתה בשום פנים ואופן.
יש דברים, אמרה לעצמה, שהשתיקה יפה להם. לא רק יפה להם, הכרחית להם. יש דברים שעצם המעבר למילים פוגם בהם, וזה אחד הדברים האלה. כמו השם המפורש. אסור לומר אותו. מילים כמו מאהב וכמו סקס פרוע צובעות את כל העניין בגוונים זולים, צעקניים, גסים. מה שהיא מרגישה, לעומת זאת, מה שמניע אותה, הוא כמיהה טהורה לגמרי, כמיהה זכה. כמיהה שהמילים ״עבודת קודש״ מתאימות לה יותר מהמילה ״ניאוף״. ונאמנות. כן, נאמנות. מתוך נאמנות למיכה, מתוך כבוד למי שהוא, לעומקים שבו, למרחבים הפנימיים שבו, מתוך הבנה של גבולות מה שהוא יכול לתת ומה שהוא לא מסוגל לספוג. מפני שהיא רוצה להמשיך להיות שם בשבילו, לא להפנות לו גב. דווקא משום שהיא רוצה לשמור עליו.
לעצמו ולעצמה. אלה הן, כמובן, מילים שאי-אפשר לומר.
לכן היא הניחה למילים והתרכזה במעשים. היה צריך, למשל, למצוא מישהו שיהיה לגמרי לא מסוכן. לא מסוכן אובייקטיבית וסובייקטיבית גם יחד. זה צריך להיות מישהו שאי-אפשר להתאהב בו, מישהו שלא יכול להיחשב בטעות כאופציה מוצלחת יותר ממיכה שלה, מישהו שלא יוכל בשום צורה לסכן את האיזון העדין שהיא מנסה לבנות פה בזהירות. מצד שני, זה חייב להיות מישהו שאפשר יהיה להפקיד בידיו את אותו החלק הקטן, המהותי, שחסר, מישהו שידע למלא את חלקו בכמיהה הזאת באופן שלא יפגע בטמיר ובגבוה מחד, ויישאר טכני במובן הכי טכני של המילה מאידך, בלי שזה יהיה בשום פנים ואופן זול.
תיאורטית, כמובן, נראה שאי-אפשר למצוא מישהו כזה, שיהיה גם קרוב וזמין ובלתי-נראה, ומושך מספיק ובה בעת גם לא מדי מושך, כך שלא ייראה לה, ולו גם בתוך להט היצרים וסערות החושים, כתחליף הולם מאיזושהי בחינה למיכה שלה.
אבל החיים חזקים מכל תיאוריה.
בפועל התברר שהאדם המתאים ביותר היה כל הזמן בהישג יד ממש: שאול ברגר, המורה לשיעורי עזר במתמטיקה.
שאול ברגר אינו גבוה כמו מיכה, אבל הוא שומר על כושר. הוא עומד מול דליה ומדפדף במבחן של נועה, אשר קיבל את הציון שמונה-עשרה מתוך מאה, ובין דפדוף לדפדוף הוא מלקק את קצות אצבעותיו בדרך שמעבירה בדליה ריגוש סתום.
״טוב מאוד,״ הוא אומר לבסוף, ״כל הבעיות הן טכניות.״
עיניו ננעצות בדליה ומבטן מפציר. ״יש לך ילדה מדהימה,״ הוא אומר, ״אני לא צריך לספר לך. אני לא יכול להבטיח, אבל אני מבטיח להשתדל.״
שאול ברגר הוא סטודנט למתמטיקה וצעיר מדליה בחמש-עשרה שנה לפחות, אבל הנתון הזה דווקא מרגיע אותה.
״אני אקח אותך הביתה,״ היא אומרת בסוף הפגישה ומתחבאת מאחורי הצלצול האימהי של המילים האלה, ״ממילא אני צריכה לנסוע לעיר. צריך למסור את המערכת לתיקון.״
שאול נושא עבורה את המערכת לרכב ומסדר אותה במושב האחורי, ואחר כך נכנס ומתיישב במושב שמלפנים. דליה יושבת ליד ההגה ומימינה יושב שאול ברגר. אצבעותיו נאחזות בתיק החאקי הנתון בחיקו. אצבעותיה של דליה מונחות על ההגה. כמה אנחנו קרובים וכמה רחוקים, חושבת דליה לעצמה. המרחק בינינו לא עולה על עשרים סנטימטר. אני מקווה שלא ידבר איתי על נועה.
״אני גר באבו טור,״ אומר שאול, ״את יכולה להוריד אותי בדרך חברון.״
דליה אומרת שתיקח אותו הביתה, עד הבית ממש. ״אתה אוהב את אבו טור?״ היא שואלת. שאול אוהב. הוא אוהב אותה מפני שזוהי שכונה מעורבת, מפני ששומעים בה את המואזין, ותפילותיו נוסכות על שנתו של שאול קהות אוריינטלית. מראה חומות העיר העתיקה מזכיר לו שוב ושוב את זמניות הקיום. כל כך עתיקות, ומשתנות כל רגע.
דליה נכנסת לרחוב הקטן שבו מתגורר שאול.
״איזה מקום מקסים,״ היא אומרת. היא מוציאה את ראשה מחלון הרכב כדי להתבונן בבניין. ״אין כמו הבתים הישנים האלה. הם יכולים להעביר אותי על דעתי.״
״את רוצה לראות את הדירה, כלומר, מבפנים?״ שואל שאול ברגר. אצבעותיו קופאות לרגע על תיק החאקי שלו.
דליה שומעת את השאלה ויודעת שזו בדיוק השאלה. האם היא רוצה לראות את הדירה, כלומר, מבפנים. או לא.
״יש לי בירה קרה,״ אומר שאול ברגר. האם המשפט הזה אמור לפתות אותה? בפועל הוא נשמע לדליה נואש, כאילו שאול ברגר מתוודה על איזה מום שיש בו. ״ויש מלמעלה נוף לא נורמלי, ומרצפות עתיקות, מצוירות.״
המדרגות אל דירת החדר משתרעות על שמונה גרמי מדרגות. המדרגות גבוהות, זוויתיות. בכל סיבוב שני נפתח צוהר צר וארוך אל הנוף, ובכל פעם הופך הנוף להיות רחב יותר ועמוק יותר. דליה מביטה אל הנוף, נוף גיא בן-הינום וחומות העיר העתיקה, ובמוחה מהדהדת שוב ושוב המילה ליפול.
שאול מסתבך עם צרור המפתחות שלו, ולבסוף מצליח לפתוח את דלת העץ. דליה מוצאת את עצמה בחדר קטן. ספה נשענת על הקיר מול מכשיר טלוויזיה. דלת זכוכית פתוחה חושפת מרחב של גג. נשימתה כבדה מן הטיפוס, ממש אין לה אוויר, וכדי ששאול לא יבחין בכך היא חוצה את החדר במהירות ויוצאת אל הגג. זהו גג בלתי-מרוצף, שדודי שמש מפוזרים עליו. בין הדוודים עומדת כורסה יחידה, צרובת שמש, ולידה שולחן קש קטן ועליו ספלים מלוכלכים ובקבוקים ריקים. דליה ניגשת אל המעקה הנמוך, נושמת עמוק ומסדירה את נשימתה שהשתבשה, תוך קריאות התפעלות. השמש כבר נוטה לשקוע, וצבען של חומות העיר העתיקה מקבל גוון ורוד מדהים.
״אפשר לעמוד פה שעות,״ היא אומרת. עדיין יש התנשפות בקולה.
״כן,״ אומר שאול. ״כולם מגיעים לפה חסרי נשימה. אני אלך להביא את הבירה.״
בשובו מושיט לה שאול את הכוס. אגלי קור עצובים מכסים אותה. דליה מקיפה את הכוס באצבעות מלבינות. פתאום ברור לה ששום דבר לא הולך לקרות פה. תחושת מהוגנות טובה מציפה אותה, ופוגשת בקצה עלבון ישן.
״יש לך דירה מקסימה,״ היא אומרת.
״עדיין לא ראית את המרצפות,״ אומר שאול. דליה נכנסת אל החדר. מרצפותיו עשויות מעוינים בחרדל וירוק זית. החדר הגדול נפתח אל חדר נוסף, וביניהם וילון חרוזים. ״שם דוגמה אחרת,״ אומר שאול. קולו רך ומציף את דליה בגעגועים. החדר הנוסף הוא חדר שינה. ארון שדלתותיו פתוחות עומד מול הדלת. בתוכו מבחינה דליה במעט בגדים מגובבים. גם על הרצפה בגדים. במרכז החדר מזרן סתור.
״נוח לך ככה, על הרצפה?״ היא שואלת.
״נוח מאוד,״ אומר שאול. בצעד החלטי הוא ניגש וסוגר את דלתות הארון.
דליה מביטה בחומות העיר העתיקה הנשקפות מבעד לחלון, שווילון דק, אפור מאבק, תלוי משני צדיו. החומות עדיין ורודות, כאילו קורן מתוכן אור פנימי. מדירת השכנים עולה פתאום קול נגינת כינור, קורעת את הלב כיבבות ייאוש של חתול מיוחם. עליבות החדר הזה נוגעת בה, כמעט מתחשק לה לבכות. היא ניגשת אל המזרן. הוא מחופה סדין ירוק, ושמיכה דקה מושלכת במרכזו. בראשו כרית מכווצת, שעדיין משמרת בתוכה את כובד הראש שהונח עליה בלילה. הכרית מצופה בציפית של ילד. ציורי דונלד דאק מודפסים עליה. דליה מביטה בכרית ולבה הולם בפראות. בלי לתת לעצמה דין וחשבון היא מתיישבת על המזרן.
״באמת נוח,״ היא אומרת. היא נועלת נעליים שטוחות, קלות, ומסירה אותן בזו אחר זו בתנועה מהירה של בהונות על עקב.
״בגלל שהוא נמוך רואים מפה חתיכת שמים,״ היא אומרת. ״רק בשביל חתיכת השמים הזאת זה שווה.״
היא שוכבת על המזרן, להיטיב ולראות את חתיכת השמים, כאילו לניסיון, כאילו היא נמצאת בחנות מזרנים וצריכה לבדוק, באיזו התנצלות קלה, אם המזרן נוח לה או לא. כל שהיא רוצה עתה הוא להניח את ראשה בחיקו של דונלד דאק.
מכאן עוזבים הדברים את עולמן הבטוח והמוכר של המילים הידועות, ומפליגים למחוזות אחרים. דליה מתפלאת: הכול זר ומוזר ובכל זאת ברור לה בדיוק מה היא צריכה לעשות, מה תפקידה ומה תפקידו של שאול ברגר. לרגעים נדמה לה שהיא איננה כאן, ולרגעים נדמה לה שמעולם לא היתה כל כך פה, כל כך חיה ונושמת, כמו ברגעים אלה ממש. יותר מכול מתמיה אותה באיזו פשטות דבר כזה יכול לקרות, דבר נורא כזה יכול לקרות. ועוד יותר מתמיה אותה, שעה קלה מאוחר יותר, באיזו פשטות היא יכולה ללכת ברחוב, לבושה בבגדי היומיום הרגילים שלה, כובעה מונח על ראשה כרגיל והתיק תלוי על כתפה כתמיד, להכניס את המערכת לתיקון ולומר לאשר מהתיקונים שמיכה אומר שזה כנראה המגעים. איך יכול להיות שהיא נשמעת כרגיל, איך יכול להיות שהיא נכנסת הביתה ואומרת, ״הֵיי, מישהו בבית?״ ומיכה שואל מהסלון, ״נתת את המערכת לתיקון?״ והיא עונה לו, ״כן, נתתי, אמרתי לאשר שזה קצר במגעים, מחר היא תהיה מוכנה.״ ״מצוין,״ אומר מיכה, ״את רוצה שאני אקח אותה? ביטלו לי טיפול אחרי הצהריים.״
דליה משתהה לרגע, מסירה את כובעה מראשה, פורעת את שערה ומביטה בדמותה המשתקפת במראה שבכניסה.
״לא,״ היא אומרת, ״זה בסדר, אני אקפוץ לשם מחר. ממילא יש לי משהו בעיר.״
16 
אביבה שמאי בבוקר רע מאוד
חוזרת לשתות את הקפה שלי, הקפה הקר שהפסקתי לשתות בבוקר כאשר ישבתי לי בחלון של המטבח והייתי שקועה במחשבות קשות ופתאום שמעתי אותה בוכה, יותר נכון פתאום קלטתי מהו הקול המונוטוני שאני שומעת כבר זמן-מה, קול בכי. נזכרתי כי מאז שהתעוררתי עדיין לא האכלתי אותה בכלל, ואולי הילדה כבר חלושה מרוב רעב, איך יכולתי לא לתת לילדה לאכול. מיד באו לי זיכרונות זוועתיים, יש סיפורים כאלה על הנאצים שלא נתנו לאמהות להאכיל את הילדים שלהן. הזוועה הזאת רודפת אותי מאז שילדתי, בכל פעם שאני מסתכלת בתינוקת שלי אני לא מפסיקה לחשוב על כל מיני זוועות מהשואה.
עליתי לחדר ולקחתי אותה בזרועותי, רכה וחמימה כמו חתלתולה קטנה. הינקתי אותה קצת. לא היה לה מי יודע מה מצב רוח, בכל פעם סובבה את הראש. התחלתי לחשוב אולי לא טעים לה, אולי החלב שלי מקולקל, כנראה בגלל הכדורים שאני לוקחת נגד הכאב-ראש, אולי אכלתי משהו לא נכון. נשים מיניקות צריכות להשגיח מאוד על התפריט שלהן, שיהיה מאוזן, ואני לא שולטת בעצמי. אני אוכלת מכל הבא ליד, אולי החלב שלי החמיץ.
שמעתי פעם על מישהו שהיה שוקל את התינוק שלו לפני היניקה ואחריה כדי לדעת כמה חלב עבר שם. זה כל כך חשאי, אי-אפשר לדעת בדיוק מה באמת קורה. לפעמים אני משפריצה קצת חלב, כדי לבדוק, והכול נראה לי בסדר, אבל מי שבאמת יודע זו התינוקת. אולי היא לא מקבלת מספיק אוכל, אולי היא בכלל בתת-תזונה? מנין לי לדעת אם היא רגועה ושלווה או אולי חלושה ואפתית? אולי היא עומדת למות מוות בעריסה. אחר כך תהיה חקירה ויגידו, בתו של רופא מוסמך מתה בשל הזנחה פושעת מצד האם. כל זמן שהכול בסדר עוזבים אותך לנפשך, אבל ברגע שאת סוטה מן השורה, מיד מסתערים עלייך ולוקחים אותך לכלא. או לבית חולים לחולי נפש, כי דעתי תיטרף עלי הלוא מרוב צער. בטלוויזיה יראו איך מוליכים אותי לבית המשפט בשערות פרועות ואזיקים על הידיים. עורך הדין שלי יטען לאי-שפיות, מיד יתחילו להחליף חוות דעת וחוות דעת סותרות, יחליטו שאני לא שפויה ויחזירו אותי לבית החולים לחולי נפש, כי חולי נפש אינם כשירים לעמוד למשפט. אחרי שנתיים אני אשתחרר. לא תהיה לי ברירה אלא ללכת לגור באיזו דירת שיכון ישנה, ואחרי כמה זמן, בדיוק כשיהיה נדמה לי שאני מתחילה טיפ-טיפונת להתאושש, אחרי שאני אמצא איזו עבודה עלובה בתור חופפת באיזו מספרה מטונפת, תגיע איזו כתבת צעירה ואמביציוזית מהמקומון ותגלה אותי. היא תעשה מזה עניין שלם ותצא בכתבת צבע ארסית על איך זה שרוצחי ילדים טוענים לאי-שפיות, מתאשפזים שנה-שנתיים ואחר כך מסתובבים בינינו, ממש-ממש בינינו ובין ילדינו. מי יודע איזו סכנה יש בהם לציבור, ככה תכתוב הכתבת הצעירה והאמביציוזית, ואפילו אם לא יגידו את שמי תהיה שם תמונה מטושטשת למחצה שלי על רקע השיכון המוזנח, או יותר גרוע, תמונה מטושטשת למחצה שלי חופפת את השיער לאיזו לקוחה שראשה נוטה אחורה אל כיור החפיפה בזווית בלתי-טבעית. כולם יצביעו עלי ברחוב, להקות שלמות של ילדים ירדפו אחרי בכניסה לבלוק ויצעקו רוצחת, רוצחת, ואני אכנס הביתה ואסגור את התריסים. הבית יהיה חשוך וריק. זה יהיה כבר הרבה אחרי שבעלי יעזוב אותי, לא שהנקודה הספציפית הזאת מצערת אותי במיוחד. בעלים לא אוהבים להישאר נשואים לנשים רוצחות, ועוד כאלו שרצחו ילדים, ועוד את הילדים המשותפים שלהם דווקא. אחרי טראומה כזאת אפילו הבעל הקשוח ביותר יגיד עד כאן, איתך אני לא מסוגל לחיות יותר רגע אחד נוסף אפילו. חשבתי אמנם שבנינו ביחד משהו טוב ויפה, הייתי בטוח אפילו שאני אוהב אותך, אך כיום אני לא בטוח בכלל אם אהבתי אותך או אם רק דמיינתי לי, כי האישה שחשבתי שאני אוהב לא היתה מסוגלת לעשות דברים מחרידי לב שכאלה. הוא ייתן לי גט בעל-כורחי ויתחתן עד מהרה עם אישה אחרת ויתחיל להטעים אותה את נחת זרועו במקומי, ינסה להתאושש מן המרורים שאשתו הראשונה האכילה אותו בפתאומיות שכזאת, דווקא כשהוא היה בטוח שהכול זורם על מי מנוחות בתוך הנהר הרוגע של הבורגנות הנינוחה, וילה, אוטו, דור-המשך וכלב, אף כי כמובן אין לנו בעצם כלב ואני אומרת זאת רק לצורך יפי המליצה.
עוד אני מדמיינת לעצמי את כל הסיטואציה הקשה הזאת, אפשר לומר הקפקאית, וכבר התינוקת שלי מתחילה שוב לבכות. יש לה גרעפס. אחר כך שוב היא רעבה, ושוב יש לה גרעפס. אחר כך שוב היא פולטת ושוב אני מנגבת ומחליפה חיתול ועוד קצת חולצת ושוב אנחנו מחפשות לנו את האיזון הראוי והנוח והנעים. אכן, מהו תינוק, אם לא צינור של קלט ופלט. למזלה של התינוקת שלי חנן אותה אלוהים בחיוכים מלאכיים, היכולים להמס את לבו של הרע באדם. אכן, גם הרע באדם, הייתי רוצה להאמין, אינו מסוגל לפגוע בתינוק קטן, מה שמחזיר אותנו כמובן למציאות, אל השואה, אל התמונות הזוועתיות שאני מנסה להתחמק מהן לשווא. האם היטלר התינוק כבר היה רשע, אני שואלת את עצמי, או שזה התפתח אצלו מאוחר יותר? כל הסדיסטים, הרוצחים הסדרתיים, הפסיכופתים החלאתיים, האם זה מולד? אם כן, זה מזעזע שיכול להיות תינוק מרושע. אני לא מאמינה בזה, לא מוכנה להאמין בזה. מצד שני, אם זה לא מולד, הווה אומר נרכש, הווה אומר עניין של חינוך, הרי הדבר מטיל עלינו, כאמהות, אחריות כבדה ובלתי-נסבלת, לדאוג לחינוך ילדינו כך שלא יהפכו לרוצחים סדרתיים, ואם לא הצלחנו, הרי שאפשר לבוא אלינו בטענות. איך חינכתן את ילדיכן? אפשר לומר לאמהות של הרוצחים הסדרתיים, איפה טעיתן? הנה שוכבת לה בעריסה הוורודה תינוקת קטנה, מחייכת במתיקות אין קץ, ואת בטוחה כי תעניקי לה אושר ואהבה ותגדלי אותה להיות אישה מקסימה, יפה וחכמה ופתוחה וטובת לב, והנה משהו משתבש לך לגמרי, איזשהו שיבוש שלא ברור מתי ואיך בדיוק הוא קרה, משהו שגורם לכך שבסוף הדרך יוצאת לך רוצחת סדרתית דווקא. בחורה אכזרית וקרת רוח שמסוגלת לחנוק מישהו, לקצץ אותו לחתיכות ולהצית את גופתו לקינוח, ולאחר מכן להתייצב במשטרה ולומר בקור רוח עשיתי כך וכך, כי בלבה הרע אין היא פוחדת מאף אחד.
היום באמת מציקות לי מחשבות די שחורות, הייתי אומרת, אף כי כמובן אני נמצאת בבית עם התינוקת שלי, ויום אביבי בחוץ, חם ונעים, ואני יכולה לשים אותה בעגלה ולצאת לטיול קטן. ואם אני אשים אותה בעגלה ואצא לטיול קטן, אני איראה בדיוק כמו כל האמהות האחרות שיוצאות עם התינוקות החוצה, עם בקבוק וחיתולים ומוצץ ומגבונים לחים וכובע קטן ושמיכה סרוגה וחיתול כותנה וכל הציוד הדרוש בתוך סל רשת שתלוי על העגלה. אני אלך לאט ואולי אשיר לה משהו, ולא אהיה לבושה לא במחלצותי ולא בסמרטוטי, וכל מי שיחלוף על פני לא יתעכב אפילו, פשוט לא יבחין בי בכלל, כי מרוב אמהות שדוחפות תינוקות בעגלות כבר אין להן ישות אינדיווידואלית. רק לפעמים איזו בת טיפש-עשרה שעושה אידיאליזציה של מושג האימהוּת תביט בי בעיניים מעריצות. לפעמים אמא אחרת תמצא לנכון פתאום להעיר שיש רוח חזקה וצריך לכסות את התינוק בשמיכה. בארץ שלנו כל אחד שעובר ברחוב משוכנע שכולם מחכים לו שיפתח את הפה הגדול שלו וישתף אותם בדעתו על החיים, מה שטעות כמובן, כי בארץ שלנו למען האמת אף אחר לא מתעניין בכלל במה מישהו אחר חושב על החיים, כל אחד בטוח שהוא זה שיש לו את הדעות המעניינות ביותר.
בינתיים נרדמה לי התינוקת, כפי הנראה. שוכבת לה בזרועותי, ראשה שמוט על כתפי, ידיה רפויות בצדי גופה, רפויות לגמרי, אפילו קצת קרות. התינוקת שלי מתה.
אני האמת כבר לא מתרגשת. לא כמו בהתחלה כשהתינוקת שלי היתה מתה לי פתאום, והייתי חושבת שאולי גם אני פשוט אמות בו ברגע, ובעיתונים יכתבו תינוקת מתה מוות בעריסה והאם חטפה דום לב כאשר גילתה אותה, או שיגידו טרגדיה כפולה וכדומה. אחרי מאה פעם כבר למדתי להרגיע את עצמי. לומר לעצמי הכול בסדר, תנשמי עמוק, היא רק ישנה, בסך הכול. אני מלקקת את אצבעי ומניחה לפני אפה הקטן להרגיש את משב הרוח הדקיק. אני מניחה יד על החזה שלה. אני תוחבת אצבע לתוך אגרופיה הקמוצים. הנה כבר אצבעותיה לופתות את אצבעי. שנתה מופרעת לרגע. ״הכול בסדר,״ אני אומרת לה, חושבת לעצמי שעוד רגע תשוב ותשקע בשינה עמוקה, אף כי כמובן איש אינו מבטיח לי שבעוד רגע היא לא תמות שוב והפעם באמת. איש אינו מבטיח לי דבר. מדוע אפוא אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שנולדנו לאושר? ואולי דווקא המשפחה שלנו לא נולדה. אולי בדיוק בעלי בועז ימות בתאונת דרכים ואולי יקרה משהו נורא לי ולילדה, בקושי אני יכולה לחשוב על זה. מישהו רע כבר אורב להפר את שלוות נפשנו, את סיפור חיינו הקולח עד כה בקו בהיר ובריא פחות או יותר. מי יכול לדעת. הן באבחת רגע יכול אוטו לסטות ממסלולו ולהשאיר אותנו שבורים מתים פצועים אלמנות ויתומים. בכל רגע עלול בהחלט לפרוץ אל תוך סיפור חיינו סיפור חיים של מישהו אחר, עקום ואפל, על מזימותיו ותכנוניו השטניים, ומה ביכולתנו לעשות כנגד זה? מעט מאוד. איש אינו יודע מנין תיפתח הרעה ומתי. בכל זאת אנחנו מתגלגלים לנו בשאננות כאילו בכלל אין רוע בעולם.
אני אומרת רוע בעולם ושוב נזכרת בכמויות הרוע האינסופיות בשואה, ובהתעללויות ובמעונים ובשבויים ובנשים הנאנסות ובילדים המוכים ובטירוף המכה סביב ללא הבחנה, ואיך ניצור לעצמנו אי של שפיות בתוך כל הכאוס הזה, ובזכות מה אנחנו טווים את סיפור חיינו באופטימיות זהירה.
הילדה התעוררה. עכשיו היא צוחקת אל הדובונים הקטנים שלה. הדובונים שלה, הצחוק שלה, הוורוד המתוק של חליפת התינוקות שלה, הכול כה תמים עד כי מתחשק לי לבכות. ״ילדתי הקטנה,״ אני שרה לה, ״ילדתי הקטנה.״ עכשיו גם היא בוכה. מה יש לה? פניה מתעוותות כאילו סוף העולם הגיע. אני מנדנדת אותה קלות. היא נרגעת. כמה קל להרגיע תינוקת בוכה. כמה קשה. כמה אי-אפשר לדעת מה היא רוצה, אף שהאפשרויות לכאורה מוגבלות כל כך: או רעבה או עייפה או לא נוח לה בחיתול שלה. מה עוד יכול להיות. על הצער העולמי יודעת הרי דבר עדיין.
צהריים. עכשיו אעשה לתינוקת שלי אמבטיה. אני ממלאת את האמבט מים, שהם לא חמים מדי ולא קרים מדי. אני לא רוצה לדמיין לעצמי תינוקת בתוך מים חמים מדי או קרים מדי. הרי זה סיוט. אני שמה במים מעט שמפו שאינו שורף בעיניים. אני לא רוצה לדמיין לעצמי תינוקת ששורף לה בעיניים. הרי זו הזוועה בהתגלמותה. אני מכינה את האמבטיה בנעימות ובזהירות. אחר כך אני מפשיטה את התינוקת שלי בנעימות ובזהירות ומלטפת את בטנה הקטנה ומסירה ממנה את החיתול שלה. הבת שלי מחייכת אלי, וגם אני מחייכת אליה. אינני רואה את החיוך שלי, אבל אני מרגישה שהוא מתוח עד להתפקע, שהוא עקום ופעור כמו תפר פרום. אני מכניסה את התינוקת שלי בעדינות אל תוך המים, ראשה נתמך בזרועי. קראתי פעם בעיתון על אמא אחת שהטביעה את הבנות שלה באמבטיה. והן לא היו תינוקות, הבנות. היא החזיקה את הראש שלהן מתחת למים עד שהפסיקה לראות בועות, ככה היא אמרה. אני חושבת על מפלצות האדם המסתובבות בינינו. אני יודעת איך היא סחבה אותן בבטן תשעה חודשים ואיך היא קמה להניק אותן בלילות ואיך היא הלבישה אותן בבקרים ונישקה אותן ללילה טוב בערבים. אני יודעת איך שמרה עליהן מכל משמר, שלא יאונה להן כל רע, אני רואה איך הלכו וגדלו ויצאו כל בוקר לגן הילדים והלכו לגן השעשועים אחר הצהריים ורכבו על אופניים קטנים מסביב לבלוק. איך אפשר להשגיח על שתי ילדות קטנות כל הזמן, איך אפשר לשמור עליהן? שתי ילדות קטנות יכולות בהחלט להידרס או להיחטף או להיאנס או להיחטף ולהיאנס, וילדים גדולים יכולים להתעלל בהן וכל מיני ישישים סוטים יכולים לתקוף אותן. הן כל כך תמימות, הילדות הקטנות, כל כך רכות ופגיעות, והן כשלעצמן עליזות וצוחקות ורוצות לעשות הכול לבד ורוצות לצאת החוצה לשמש, לחצר. בתוך הדירה הקטנה נשארת אמא עם פחדיה השחורים, עם ציפורניה האכולות, מציצה מבעד לתריסים לעקוב אחרי הכתם הוורוד של שמלתן בחוץ, להסתובב בחדרים להכין ארוחת ערב לסדר את הצעצועים לחכות שצעדיהן הקטנים יהדהדו בחדר המדרגות להביט בהן נכנסות הביתה ולדעת שגם אם הן נראות לך נורמליות לגמרי ייתכן מאוד שטראומת חייהן כבר מאחוריהן ואת לא תדעי על כך לעולם. אם תרחצי אותן ואם תשכיבי אותן ואם תנשקי אותן נשיקת לילה טוב, האם יש בכך כדי להעלים את כל הרוע בעולם? את כל הרשע. את כל הכאב האורב בכל פינה. האם די באהבתך לחסן אותן מכל פגע? אבל לך אין כוח וגם לאהבה אין כוח, ואת יודעת שלא תוכלי לשמור על הילדות האלה, שאין באפשרותך להבטיח את אושרן. מבטן הצלול פוצע אותך כמו סכינים חדות. את ממלאת את האמבט והן נכנסות בשמחה פנימה ואת מסבנת את גופן הדק והעדין, ומי ישמור על הגוף הדק והעדין הזה, דעתך כמעט נטרפת עלייך מרוב צער, מי יבטיח את שלמותו ושלוותו. מי יבטיח את החיוכים האלה, מי יבטיח כי האור בעיניים הקטנות הנוצצות לא יכבה פתאום. את יודעת כי אין בכוחך לשמור עליהן, כי מי את מול כל הרשע שבעולם, והפחד נועץ בך את שיניו החדות. פחד. את רועדת כולך. מן הרחוב עולים קולות המכוניות הדורסות וקריאות הגברים המשחרים לטרף, וקול נפץ רחוק מזכיר לך שיש גם טרור ומלחמות ופצצות אטום וטילים כימיים בארץ הזאת, וסוטים ומנוולים ושודדים וגנבים ואנשים קטנים מוגבלים שיש להם כוח להזיק, ובעלים אלימים שרגע אוהבים ורגע אחר כך חוטפים פתאום את הקריזה של החיים ומוציאים את זה עלייך, ומה יש לך מולם, לך יש רק פחד, סחרחורת שלמה של פחד, ואת אומרת לעצמך להפסיק עם הסחרחורת הזאת ולהגיע סוף-סוף אל המנוחה השלמה, סוף-סוף אל המקום שאין בו פחד ואין סכנה, אל המקום שיש בו לילה שלם של שקט, של בטחה, של ידיעה שלמה וברורה כי כל רע לא יוכל להן עוד, אל המקום שיעטוף אותן בחום, ברגיעה מוחלטת, כמו בשמיכה חמה, שבו לא תדענה עוד כאב או פחד לעולם. את מסרקת את שערן הזהוב וגוזזת את ציפורני ידיהן ומנשקת את לחייהן הרטובות ואומרת להן לילה טוב אהובות שלי ומחליקה את גופן אל תוך המים ואוחזת בראשיהן לבל יתרוממו, בעדינות תקיפה, בכוח החלטי, בייאוש חגיגי, בשמחה ובבכי, ואחרי כמה דקות נרגעים המים ודממה בבית ואת צונחת תחתייך על הרצפה הרטובה מרוקנת לגמרי, כי הפחד עבר עתה ובמקומו נותר כאב איום, ואת יודעת פתאום איך מרגישה אישה שקרה לה הנורא מכול ושתי בנותיה הקטנות מתו. בתוך מי האמבטיה אני מעדיפה שלא לדמיין לעצמי את הגופות הקטנות צפות, את מחזה האימים של הגופות הקטנות צפות במים, או אולי דווקא שוקעות. גם היא לא מביטה בזה. היא יושבת על הרצפה הרטובה באמבטיה בעיניים פעורות, כי אין עכשיו על מה לשמור ואין עכשיו ממה לפחד, נותר רק לטבוע בתוך אוקיינוס שלם של צער.
17 
איריס הולכת לבטי המתקשרת
איכשהו קרה שכל הזמן איריס קיבלה המלצות על המתקשרת המדהימה, בטי מרחוב סוכת-שלום, בית ראשון אחרי הסיבוב, שער צהוב, את תדעי לפי כל האנשים שמחכים בחוץ, כך הסבירו לה. זו מתקשרת מדהימה, אמרו. את אפילו לא צריכה להגיד לה מה השאלה שמציקה לך: היא יודעת מעצמה. כל מילה שהיא אומרת זה בול-פגיעה. אי-אפשר להאמין, אבל זו עובדה.
ודווקא מפני שהיתה לאיריס שאלה מציקה, ודווקא מפני שהיא היתה חייבת לדעת, נחה הפתקה עם השם ומספר הטלפון בארנק שלה שבועות על שבועות. בכל פעם שפתחה את הארנק להוציא כרטיס אשראי היתה רואה את הפתקה בתוך חלונית הפלסטיק השקופה של תעודת הזהות, מונחת בדיוק על הפנים שלה בתמונה הלא-כל-כך מוצלחת. אני צריכה להתקשר לבטי, היתה אומרת לעצמה. פעם אחת אזרה עוז והתקשרה והגיעה למענה קולי מכני, הגעתם למספר זה וזה, תשאירו הודעה. היא לא השאירה הודעה.
שלושה חודשים אחרי שהכניסה את הפתק לארנק היה חם וריק בסלון והטולים והמלמלות סגרו עליה מכל עבר, השעה היתה שלוש אחר הצהריים, והאוויר עמד ללא נשוא והיה לו ריח לא נעים של חלב חמוץ. אף כלה לא הגיעה, ואיריס הרגישה שהיא לא יכולה יותר לשבת בסלון אפילו רגע. היא סגרה את הדלת ושמה את הפתק ״תכף אשוב״ וירדה לרחוב והמשיכה בצעד מהיר לקינג ג׳ורג׳, לרגע חשבה לקנות לעצמה קפה ומאפה, אבל כשהגיעה לקפה לא עצרה אלא המשיכה בכיוון השוק, חצתה את קינג ג׳ורג׳ ועלתה באגריפס, ופתאום הבינה שהיא הולכת לרחוב סוכת-שלום לשמוע מה יש לבטי הזאת להגיד לה.
היא הגיעה לסוכת-שלום וראתה את השער הצהוב ולא היו שום אנשים מחכים בחוץ, השער היה קצת פתוח ושיר של אייל גולן בפול ווליום מילא את החצר הקטנה.
איריס הקישה במקוש הברזל שהיה קבוע בשער. מעוצמת הנקישה נפתח השער עוד יותר, ואיריס נכנסה פנימה, ״סליחה, סליחה, יש פה מישהו?״ הלכה בזהירות בחצר הקטנה, המרוצפת אבן, ״בטי, הלו.״ בתוך החצר דלת ברזל ולה אשנב זכוכית וגם הוא פתוח.
איריס דפקה בדלת, וזו נפתחה כמו מעצמה אל תוך חדר ארוך וחשוך, לקח לה רגע להתרגל לאפלולית ולראות ספה נמוכה ולפניה שולחן נחושת עם ספלים מלוכלכים ובדלי סיגריות, ושולחן אוכל גדול ועליו קערה של פירות ועיתונים מפוזרים. בפינה עמד עציץ גדול של אגלאונמה במצב גסיסה מתקדם. ריח של קלמנטינות מעלות עובש עמד באוויר, ושיבא, ואלכוהול, וסיגריות, וטחב.
״אני מחפשת את בטי,״ אמרה איריס, עומדת בחדר הארוך סמוך לדלת הכניסה, מרחרחת, מחכה, מקישה בדלת הברזל מצדה הפנימי הפעם, והנה שמעה את הקול, צרוד ויבש מסיגריות, ״מי זה, אני פה, תיכנס בפנים.״
איריס נכנסה אל החדר הפנימי, שהיה קטן ונטול חלונות, ובתוך האפלולית ראתה מיטה סתורה ועליה יושבת אישה קטנה, ראשה נתמך בערימה של כרים, שערותיה מפוזרות סביב ראשה כלהבה כתומה, עיניה זיתים שחורות מתחת ללהבה. ריח של שתן ישן חנק את איריס. על הרצפה היו מפוזרים כמה דברים, ואיריס מנתה אותם לעצמה: בקבוק חם, גרביים, פומפה לפתיחת סתימות בכיור, קליפות של קלמנטינה, מגהץ, טס נחושת ועליו תבליט של טווס בעל ראש של סוס. האישה הביטה באיריס בדממה.
״את צריכה אולי משהו?״ שאלה איריס, ״את חולה, להביא לך תה?״
״כן,״ אמרה האישה, ״יש בקבוק ערק במטבח על השיש, תביאי אותו.״ איריס עשתה את דרכה מחוץ לחדר באפלולית ומצאה את המטבחון הקטן. הכיור היה מלא כלים מלוכלכים וגם הפח היה מלא. היא נבעתה לראות חתול שמן יושב על הכיריים ליד מחבת טפלון מתקלפת, ועיניו עצומות. הערק לא היה על השיש. איריס פתחה כמה דלתות של ארונות ובסוף מצאה אותו מתחת לכיור, בין מכל של אקונומיקה לדלי פלסטיק מלא בקבוקי סבון לכלים. היא שטפה כוס זכוכית והביאה את הבקבוק והכוס לחדר השינה.
״הנה,״ אמרה, מוזגת מעט ערק לכוס, אבל האישה הושיטה את ידה, רזה וגרומה, ומשכה אליה את כל הבקבוק והטתה אותו אל פיה ולגמה לגימה ענקית, אולי שליש בקבוק התחסל שם בלגימה אחת ארוכה, כאילו מדובר במים. האישה סיימה את הלגימה שלה והפשילה את השמיכה, חושפת את גופה המצומק העטוף בחולצה ארוכת שרוולים, ורודה מכביסות. היא הוציאה רגל אחת אל מחוץ למיטה, לאט ובמאמץ, ושפכה כמות הגונה של ערק על הרגל, מן הירך ועד הקרסול. ״אה,״ היא אמרה, ״זה טוב. עכשיו זה יתעורר.״
״אני מצטערת להפריע, בטי,״ אמרה איריס, ״שלחו אותי הנה, אם זה לא מתאים, אני אבוא בפעם אחרת.״
האישה הביטה באיריס בעיני הזיתים שלה.
״תישבי רגע,״ היא אמרה, ״למה לא תישבי רגע.״
לא היה כיסא בחדר, ואיריס נשענה על הקיר במין הישענות חצי ישיבה. ״את רוצה שאני אזמין רופא?״ היא שאלה, ״את בסדר?״
״אני בסדר,״ אמרה האישה בחריפות, ״למה רופא, שיהרוג אותי? תידעי לך שכל החיים שלי לא ראיתי רופא וגם עכשיו אני לא אראה רופא, אני אמות ולא אראה רופא,״ ואז אמרה משהו בערבית. ״את מבינה? אופה עושה לחם ורופא עושה מחלות.״
״כן,״ אמרה איריס, ״את צודקת, ובכל זאת כדאי להיוועץ במומחה. לפעמים הם יכולים לעזור, אולי את זקוקה לטיפול רפואי, אולי טיפול רפואי יוכל להקל עלייך.״
״מה מומחה, מי מומחה,״ אמרה האישה, ״אני לא צריכה אף אחד שיגיד לי על הגוף שלי, אף אחד לא יודע כלום על הגוף שלי. לי אמרו אסור לך ללדת, ואני ילדתי שישה ילדים, ואת כולם בבית ילדתי, לא בבית חולים, בלי רופא, לבד הוצאתי אותם ואת החבל קרעתי בשיניים שלי, שישה ילדים וכולם בריאים בלי עין הרע. ארבעה בנים ושתי בנות.״
״ברוך השם,״ אמרה איריס.
האישה הניחה את ראשה על הכר. ניכר היה שהתעייפה. איריס התחילה לנוע בכיוון היציאה, פוסעת בין החפצים שעל הרצפה, אך עוד בטרם הגיעה לדלת התחילה האישה להשתעל. היא השתעלה יותר חזק ויותר חזק, וכעבור רגע הפך השיעול להקאה. היא הקיאה סביבה, בתוך המיטה. איריס זינקה לחפש דלי במקלחת ובחדר השני, וראתה עוד מיטה סתורה והרבה בגדים מוטלים עליה ומפוזרים על הרצפה. דלי לא היה בשום מקום. היא חזרה לחדר וראתה את האישה שוכבת בתוך הקיא, מנגבת קצת את הפה שלה בסדין. ״יותר טוב,״ היא אמרה, ״עכשיו טוב.״
״כן,״ אמרה איריס, ״זה מצוין, באמת. יש פה באיזה מקום סדינים אולי? אני אחליף לך,״ והאישה הניפה את ידה בביטול ואמרה, ״אין פה שום סדינים.״
היא הניחה את ראשה על הכרית המלוכלכת ועצמה עיניים ואמרה, ״עכשיו טוב לי, זה ישב לי בחזה ועכשיו טוב.״ איריס הרגישה את הגועל עולה בגרונה וידעה שאם לא תעשה משהו תקיא גם היא, ממש פה, על הרצפה. ״אני אביא לך סדינים נקיים בכל זאת,״ אמרה, ״את לא יכולה לשכב ככה. אני תכף חוזרת. את תהיי בסדר, ואני תכף באה.״
איריס יצאה החוצה אל רחוב אגריפס, עוברת בתוך שניות מממלכת החושך אל ממלכת האור, מתפלאה לראות שעולם כמנהגו נוהג, האוטובוסים והאנשים והקולות והחנויות. היא חצתה את הרחוב בריצה אל תוך מרכז כלל, ומצאה חנות מצעים וקנתה סט של סדינים, ואחר כך חצתה שוב את הרחוב וקנתה בבזאר כתונת לילה מצויצת שהדפס תותים מקשט אותה, וגיגית פלסטיק כתומה, קטנה, ועם כל הדברים האלה חזרה אל רחוב סוכת-שלום. לרגע חשבה שהבית לא יהיה שם, פשוט ייעלם, אבל הוא היה, והיא נכנסה דרך השער והחצר והסלון האפלולי, ״זו אני,״ היא קראה, ״חזרתי,״ ונכנסה לחדר וראתה את האישה ישנה, ראשה נח על הכרית המטונפת, והלכה למטבח וחיממה מים בקומקום ומילאה את הגיגית במים פושרים, ״הנה, בואי, ננקה אותך קצת.״ האישה פקחה את עיניה ואמרה, ״את, חשבתי שהלכת.״
איריס עזרה לה להתיישב במיטה ולפשוט את הגופייה המלוכלכת, וטבלה שרוול נקי במים החמימים וניגבה את הפה ואת השיער הכתום ואת הכתפיים החשופות, שהיו מחודדות עד אימה מתחת לעור הדק, ואחר כך הלבישה לאישה את הכותונת החדשה והושיבה אותה, עטופה כולה בתותים העליזים, בקצה המיטה. היא משכה סביבה את הסדין המטונף ומתחה את הסדין החדש שהביאה, עטפה את השמיכה בציפה, ויתרה על הכרית העליונה בערימה, שנרטבה דרך הציפית שלה, והניחה בראש הערימה כרית אחרת בתוך הציפית החדשה, הפרחונית, שקנתה.
היא רצתה לאוורר את החדר, שהיה חסר חלונות, ולכן רק השאירה את הדלת פתוחה אל הסלון, ואת המצעים המלוכלכים סגרה בתוך שקית הניילון של המצעים שהביאה ושמה אותם במקלחת, על ערימת כביסה, ליד מכונת הכביסה שעמדה שם, ואחר כך הכינה כוס תה והביאה אותה לאישה. ״תשתי את זה, לאט תשתי, שלא יעשה לך להקיא,״ והאישה לגמה לגימה קטנה ועצמה את עיניה, מחזיקה את הכוס באצבעותיה הארוכות, ואמרה, ״טוב.״
״את תהיי בסדר?״ איריס שאלה. ״מישהו מטפל בך? אני לא יכולה לעזוב אותך כאן, ככה, לבד,״ והאישה אמרה, ״הבת שלי, היא תכף תיכנס, עכשיו תלכי.״
איריס הביאה כיסא מפינת האוכל והעמידה אותו ליד המיטה, כדי שהאישה תוכל להניח עליו את כוס התה, והחזירה את בקבוק הערק, שכבר היה כמעט ריק, למטבח, מתחת לכיור, ואמרה, ״אני הולכת, אני מקווה שהבת שלך תבוא מהר, תהיי בסדר, תשתי את התה.״
לפני שיצאה לחצר עוד עברה במטבח ומילאה מים בבקבוק שהיה שם והשקתה את האגלאונמה. האדמה היתה יבשה לגמרי, והעלים שמוטים, ובכל זאת הגבעולים עדיין היו ירוקים.
אחר כך עזבה את הבית וסגרה היטב את הדלת מאחוריה, מרגישה רצון עז להישאר ורצון עז להימלט על נפשה בו זמנית, וכמעט הגיעה אל השער הצהוב כשנכנסה בו אישה גבוהה, בגדיה שחורים ושערה שחור. על החזה שלה, ממש בגובה עיניה של איריס, שהיתה נמוכה ממנה וגם עמדה נמוך ממנה, כי האישה עמדה על המדרגה שלפני השער, נח תכשיט כסף, שמש כסף ענקית, ואיריס התבוננה בשמש הכסף הענקית הזאת, שנראתה לה יותר כמו סרטן, או עכביש גדול. האישה אמרה בטון נעלב וכמעט כועס, ״סליחה, ומי את?״ ואיריס אמרה, ״שמי איריס, את הבת?״
״כן,״ אמרה האישה בחשדנות, ״אני בטי.״
״אמא שלך הקיאה,״ אמרה איריס. ״עכשיו כבר יותר טוב.״
״אלוהים,״ אמרה בטי, ״היא מצאה את הערק, המכשפה.״ היא מיהרה אל הדלת. ״בואי, תיכנסי. את רוצה תקשור? אני אעשה לך תקשור,״ אבל איריס אמרה, ״לא, אני בסדר. אני עכשיו פשוט אחזור לעבודה.״
18 
דפנה מספרת על ליאורה
אני רוצה לכתוב כמה מילים על החברה שלי ליאורה ועל בוקר אחד שבו ישבתי איתה על המרפסת בבית המדהים שלה בעין כרם. שתינו תה לואיזה מעלי לואיזה שהיא קטפה בגינה והגישה בתוך ספלי קרמיקה יפהפיים שהכינה בעצמה, ואני סיפרתי לה על תהומות היגון שלי, מי יעשה לי ילד, אין אף מועמד נורמלי, והחיים קצרים והזמן חולף ונמאס לי, פשוט נמאס לי להתפשר, אולי אני אלך לבנק הזרע ואהיה חד-הורית כי גם זה עדיף מכלום. ליאורה ישבה מולי על כיסא נדנדה מעץ מלא ונעצה בי את המבט הרציני הדאוג החברי שלה, שהיה אפילו עוד יותר רציני ודאוג מתמיד, ואחר כך הושיטה לי עוגיות חמאה שאפתה מקוואקר וקמח מלא וסוכר חום, עם חמוציות, ואמרה, ״קריר, אני הולכת להביא שמיכה. את רוצה גם?״ ובלי לחכות לתשובה רצה יחפה על רצפת האבן הביתה, אל תוך החדר הגדול דרך דלת הזכוכית הצבעונית, היפהפייה, ואני חשבתי שוב כמה היא יפה וכמה יפה הבית המדהים שלהם.
הבית שלהם הוא בית ישן עם תקרות גבוהות ואריחי אבן עתיקים וחלונות ענקיים עם אדני חלונות רחבים, פונים ליער, והכול נקי ומסודר ובטוב טעם, עם רהיטים עתיקים ושטיחים אפגניים אדומים וכל מיני כלים יפים מקרמיקה שליאורה עושה בעצמה וגם קונה מכל מיני אמנים. מאחורי הבית יש מרפסת עם מעקה עץ ומדרגות עץ שיורדות אל החצר, ושם ישבנו. כמה חודשים קודם לכן חגגנו לליאורה ארבעים בחצר הזאת. רובי הזמין לכבודה המון אורחים וחברים ובני משפחה, ומתח נורות צבעוניות בין העצים והעמיד תזמורת קטנה של שלוש נגניות על המרפסת, והיתה אווירה קסומה במידה בלתי-רגילה. אנשים פשוט התחילו לבכות שם מרוב התרגשות, וגם באחת בלילה עדיין לא גילו שום סימן שהם מתכוונים לקום וללכת. בשתיים וחצי בלילה ליאורה הודתה לרובי ונישקה אותו ואחר כך עברה אחד-אחד בין האנשים וחיבקה ונישקה את כולם והודתה לכולם ופניה זהרו באותו אור פנימי נראה לעין אשר קורן מפניהן של נשים רגועות, שבטוחות מאוד בעצמן ובמקומן בעולם. היא נראתה נפלא בגוף הגבוה, הרזה והגמיש שלה, בשמלת השיפון הבהירה, הפרחונית, השמלה הפֵייתית, כך היא קראה לה, מה דעתך על השמלה הפייתית שלי, רובי התעקש שאקנה אותה ולא גילה לי לכבוד מה. שערה היה אסוף מאחור בפקעת נפלאה.
רובי, בעלה, גם הוא נראה נפלא. אין לו כרס בכלל ויש לו שיער שופע, ממש שיער מברשת שופע ומלא, בצבע נדיר של פשתן כהה, ויש לו חיוך נוגע ללב עד כדי כך שנשים פשוט מוכנות ליפול חלל לרגליו. חוץ מזה הוא תמיד לבוש יפה ושומר על יצירתיות ועל רוח נעורים. הוא גם טיפוס מאוד אכפתי. הוא אחד שאוהב לבשל כל מיני מנות גורמה ולהגיש אותן. והוא גם רומנטי במידה שלא תיאמן. תמיד יש באגרטל פרחים טריים שהוא הביא לה. פעם אחת ראיתי במו עיני איך חזר הביתה והושיט לה בלי מילים מתנה קטנה. זה היה אצטרובל. אצטרובל פשוט שהוא הרים כנראה בדרך הביתה, והוא הושיט לה את האצטרובל הזה בכל כך הרבה אהבה, והיא קיבלה אותו בכל כך הרבה אהבה, שזה היה פשוט מעורר קנאה. כן, מכל הדברים הרבים והיפים שיש להם, אני חייבת להודות שהאהבה שלהם היא שעוררה בי הכי הרבה קנאה. ולא שחשבתי שכל השפע המדהים הזה לא מגיע לה. להפך. ידעתי שהוא מגיע לה ועוד איך. אני הרי מכירה אותה מגיל צעיר מאוד ואני יודעת איך התחתנה עם גבר שלא היה טוב אליה ואיך ילדה לו את שירה ואת עמליה ואיך יום אחד, אחרי המון דיבורים ואחרי המון פחדים, אזרה אומץ וקמה והלכה, ואיך במשך שנתיים וחצי חיה עם שתי הבנות בלי גרוש על הנשמה ובכל זאת סידרה לשלושתן בית חם בדירת החדר הקטנה ששכרה, ואיך עבדה כמו מטורפת בבקרים ובלילות, העיקר להיות איתן בבית בצהריים, כשהן חוזרות מהגן ומבית הספר. באותה תקופה נתתי את הנשמה בשבילה, עזרתי לה כספית ורגשית ושמרתי לה על הבנות ועודדתי אותה וטיפלתי בשבילה בהמון ניירת, כי היא לא סובלת עבודת ניירת. אני גם זו שהייתי שם באותו היום שבו עמליה שברה את היד. אני נשארתי לשמור על שירה והיא לקחה את עמליה לחדר מיון, ושם היא פגשה את רובי, לגמרי במקרה, כמו בסיפורים, ושלושה חודשים מאוחר יותר הם התחתנו וכל השפע הזה נכנס לתוך חייה, וכולנו ידענו שיש צדק בעולם.
חוץ משתי הבנות שלה, שהיא הביאה איתה, והבת הגדולה שלו, לירז, שעומדת להתחתן בקרוב, עם בחור מקסים, טייס בחיל האוויר, נולדו להם אחר כך גם שני בנים משותפים, שני חתיכים מוכשרים בטירוף. בכלל, כל החמישייה הזאת מוכשרת בטירוף. לירז שרה מדהים ושירה ועמליה סיימו את הבגרויות שלהן בציונים שלא מן העולם הזה, ושני הקטנים, אורי ואילון, לומדים בבית הספר הניסויי, ויש להם כל מיני תחביבים מיוחדים כאלה, כמו טיסנאות וסיף, ואורי היה אלוף הארץ בשחמט ילדים לפני שמלאו לו אחת-עשרה.
חוץ מזה, יש להם גם המון חברים. ימי חמישי בלילה בבית שלהם כבר הפכו לשם דבר. אנשים פשוט מגיעים ויושבים ביחד ואוכלים פיצוחים וקרקרים וגבינות גורמה וכל מיני דברים קטנים ואיכותיים ושותים יין וסיידר חם עם קינמון. היא עוברת בין האורחים בשמלות שחורות ארוכות עם צמידי רגל מצלצלים, והוא יושב על הכורסה שלו ומספר סיפורים מרתקים ומצחיקים ומתווכח בקול ומעלה כל מיני טיעונים מבריקים בכל מיני נושאים. תמיד יש תחושה שהשיחות אצלם נורא עמוקות ומעניינות, שאצלם הכול מתרחש ושהם אלה שיֵדעו מה לעשות ומה לומר. אולי לכן בשעות משבר החברים פשוט נשאבים לבית שלהם, ונשארים כל הלילה ומדברים ומתווכחים ונפרדים לפנות בוקר תשושים והלומי אלכוהול משובח שמוגש תמיד במידה הנכונה.
אני לא מספרת את כל הפרטים האלה כדי שתקנאו בהם. בכלל לא. הקנאה לא מעוררת אצל המקנא שום רגש חיובי, רק מכניסה אותו ללופים אינסופיים של כעס עצמי ורגשות אשם ורעיונות נקם איומים, ואם אני אומרת זאת הרי זה מתוך היכרות אישית ולא באופן תיאורטי גרידא. מפני שאי-אפשר להיות חברה שלה, חברה כל כך טובה שלה כמוני, בלי למות מקנאה מכל הדברים שמניתי, שבאמת נדמים כאילו הם בלתי-אפשריים, כאילו מדובר באגדה, והאמת היא שזה רק קצה המזלג של כל הדברים היפים והנהדרים שיש להם. במקרה שלה זה לא אגדה אלא אמת לאמיתה, וכל כמה שאת רוצה להיות חברה מפרגנת וטובה ולהודות בפשטות ובפה מלא שהיא פשוט מושלמת ויש לה חיים מושלמים ולשמוח בשמחתה, בכל זאת אי-אפשר שלא לקנא, להתפוצץ מקנאה, מול כל השפע הזה ומול כל היופי הזה, ומול הכוח שלה והחוכמה המיוחדת שלה. כי בתוך כל זה שכחתי לספר שאי-אפשר לומר שהיא קפאה על שמריה, בכלל לא, להפך, כבר אז באותם ימים חשוכים כשהיתה לבדה היא התחילה ללמוד עבודה סוציאלית, ואחרי שהתחתנה סיימה תואר שני בהצטיינות והקימה ארגון תמיכה להעצמת נשים חד-הוריות ואותו היא מנהלת עד היום, ולא פעם מראיינים אותה בטלוויזיה כאשר מגיעים לנושאים הקבועים של חד-הוריות וזכויותיהן של אמהות עובדות, ותמיד היא אומרת בראיונות האלה שנשים לא צריכות רחמים ולא עזרה ולא אפליה מתקנת, רק שיתייחסו אליהן כאל בני אדם מן המניין ולא ישימו להן רגל, לעזאזל, וזה הכול.
במשך הרבה שנים שנאתי את עצמי מאוד על הקנאה שלי. גועל נפש, הייתי אומרת לעצמי. פשוט גועל נפש. תקופה מסוימת אפילו השתדלתי לנתק את הקשר איתם. לא רק הקנאה הציפה אותי, אלא גם תחושות נחיתות קשות. הייתי מגיעה אליהם מרוצה מאיזה הישג שהשגתי או מאיזה גבר שחיזר אחרי, וכאשר יצאתי מהם היה ברור לי שההישג אינו הישג והגבר לא ראוי. לא כי הם לא פרגנו. להפך. הם פרגנו ובגדול. אני היא זו שלא פרגנה. לא פרגנתי להישג הצנוע שלי אל מול ההישגים המרשימים שלהם, לא פרגנתי לגבר שחיזר אחרי כשהשוויתי אותו לגבר המקסים, החכם והיפה שישב מולי כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם בשביל אשתו ובשביל החברה שלה. יאיר ידע את זה. הוא היה נוהג לומר: ״טוב, אני לא מושלם כמו רובי, אבל יש לי חדשות בשבילך: גם את לא מושלמת כמו ליאורה.״ הוא היה אומר את זה בלעג מר. רובי, לעומת זאת, לא היה מדבר אף פעם בלעג מר. להפך. הוא היה אמיתי ועמוק והתנהג כמי שמודה מדי רגע על מזלו הטוב. כאשר היה מגיש לנו תה היה מחליק את הספל לתוך כף ידה ואצבעותיו היו מלטפות אגבית את אצבעותיה. יכולת שלא להבחין בזה בכלל, אבל אני הבחנתי. היא היתה מחייכת אליו בחזרה את החיוך הטוב שלה ומיד נפנית שוב ובשיא הרצינות לנעוץ בי את מבטה החם והקשוב. בגלל המבט הזה לא הצלחתי להתנתק מהם, כל כמה שניסיתי. כוח המשיכה שלהם היה חזק מדי. תמיד יכולתי לדמיין לעצמי את הבית הזה, עם החלונות הצהובים, המוארים, וכל היופי והטוב שבפנים, ואת החיוך שלה כשהיא יושבת מולך ואת כוס תה הצמחים שהיא תגיש עם העוגיות החמות מאפה בית, ותמיד התפתיתי ללכת לשם עוד פעם אחת.
בפעמים האחרונות שהייתי שם יצא תמיד שזה היה בשעות לא נוחות, מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה או בדיוק בצהריים אחרי שכבר התקשרתי לבטל. התעוררה אצלי מין תקווה כזאת לתפוס אותם פעם לא מוכנים, כשהסלון מבולגן או באמצע מריבה או כשהיא לובשת חולצה מלוכלכת ובדיוק נגמרו העוגיות והכיור מלא כלים, אבל אף פעם לא הצלחתי. התחילה להיות לי מין אובססיה כזו, לגלות איפה עקב אכילס שלהם. לא ייתכן שהכול מושלם, אמרתי לעצמי. איפה הבאג שלהם? הגיעו ימים שהייתי מוכרחה לפצח לעצמי את החידה הזאת.
בערב לפני הבוקר הזה שאני מספרת לכם עליו נפרדתי שוב מיאיר, והפעם סופית. ״ההמתנה הזאת משגעת אותי,״ אמרתי לו. ״כל הזמן אני מחכה שתגיד לי שהחלטת שכן, וכל הזמן אני מתבדה. אתה מתענג על הזמן השאול הזה, ההמתנה משחקת לטובתך,״ אמרתי לו, ויאיר אמר, ״די, עד לאן נוכל עוד לרדת, בואי נפטור אותך מן הספקות, החלטתי שלא וזהו. את רוצה שאני אלך?״ רגע ארוך הבטנו זה בזה ואני אמרתי, ״כן, יאיר. תלך.״ והוא הלך וגם אני יצאתי, לא יכולתי להיות בבית רגע, והסתובבתי כמה שעות בעיר, עלתה לי מחשבה כזו, לבדוק את כל הגברים בכל הפאבים שדרומית לרחוב יפו, אולי אחד מהם יתאים לי בתור אבא של התינוק, אחרי הכול זרע יש בעולם בשפע, ממש נהרות, ואני - כמה אני צריכה, כמות מיקרוסקופית, אז מה הבעיה בעצם, זה נשמע לי הגיוני באותו הערב. עברתי בין הפאבים ואחרי חמישה כבר הייתי שתויה לגמרי, באף אחד מהם לא מצאתי גבר כלבבי, אלה שהתעניינו בי לא היו בעלי גנים מוצלחים במיוחד, ככה חשבתי, אפילו אמרתי את זה לאחד מהם, ״הייתי שוכבת איתך ברצון אם רק היו לך גנים משובחים יותר.״ ״אם היו לי,״ הוא אמר, ״לא הייתי משפריץ אותם לכיוון שלך.״ אחר כך יצאתי משם, ובשלוש לפנות בוקר הגעתי לליאורה.
אני דיברתי גסויות ושברתי איזו צלחת מצוירת, ובכל זאת היא ורובי התייחסו אלי בעדינות ותמכו בי והובילו אותי למיטה מוצעת בחדר האורחים והשכיבו אותי לישון. ואם הייתם מסוגלים להעלות בדעתכם שהוא יחרוג מעט מהטעם הטוב כשישכיב אותי במיטה ואני אושיט אליו את זרועותי ואתעקש שיעשה איתי ילד, אז טעיתם, כי הוא לא חרג בכלל. הוא רק החזיר את זרועותי למקומן הנכון בעדינות ובתקיפות וכיסה אותי בשמיכה, ואחרי רגע היא נכנסה עם הכותונת הנקייה שהביאה לי והפשיטה אותי מן החולצה הרטובה מיין ומקיא שלבשתי והלבישה לי את הכותונת הנקייה.
בשמונה בבוקר התעוררתי. הם ישבו על המרפסת ושתו תה והיו מספיק לויאלים כדי לא להזכיר לי את מצבי האיום מאתמול, רק הגישו לי כוס תה, ואחר כך ישבתי איתה והיא נעצה בי את המבט הממוקד, הרציני והדאוג שלה, שהיה יותר רציני ויותר דאוג מתמיד, ואני אמרתי לה שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, וזה גם היה נכון, וסיפרתי לה שהחלטתי לחתוך, כי החיים קצרים ואסור לבזבז אותם, והיא אמרה, ״קריר, אני הולכת להביא שמיכה.״ לקח לה די הרבה זמן להביא את השמיכה הזאת, וכשחזרה ניכר עליה שבכתה.
״אז מתברר שאני היא האחת מתשע,״ היא אמרה באותו קול יציב וצלול שלה, תוך כדי שהתיישבה מולי על הכיסא המתנדנד. ״אמרו לי אתמול. זה מאוד גרוע: אני נכנסת לניתוח הערב.״ ראיתי איך הדמעות מתגלגלות על לחייה כמו יהלומים ענקיים וממש לא האמנתי למשמע אוזני, מה אחת מתשע, מי אחת מתשע, מה מאוד גרוע. איך ייתכן, שאלתי את עצמי, איך ייתכן שגם הפעם היא חייבת לצאת וידה על העליונה, איך זה שאני מגיעה אליה מעוכה לגמרי עם קלף חזק אחרי שנפרדתי שוב מיאיר שלא רוצה לעשות איתי ילד וגם אף גבר אחר עם גנים טובים לא רוצה, והיא מצליחה לשלוף מולי את האס המנצח של אני נכנסת לניתוח כבר הערב. ״תמיד את חייבת להיות הכי טובה, מה?״ אמרתי לה. ״אפילו בדפיקויות את חייבת להצטיין. אני באה אלייך עם נפרדתי מיאיר ואין לי ילד, ואת מנחיתה לי מיד בחזרה יש לי סרטן ומאוד גרוע. לא נמאס לך כבר להיות כל כך מוצלחת? כי לנו זה כבר נמאס.״
ליאורה נשאה אלי מבט נדהם, אפילו הפה שלה נפתח בתדהמה, למתקפה כזאת היא לא ציפתה. לרגע חשבתי שעכשיו נריב, אמרתי לעצמי נהדר, עכשיו את מפוצצת גם את הקשר עם החברה הכי טובה שלך, ועוד בדיוק כשהיא מודיעה לך שיש לה סרטן, אבל לא היה אכפת לי, משהו בי היה מוכן ללכת עד הסוף. ואז ראיתי כמו בסלואו מושן איך הפה שלה מתעקם פתאום, חשבתי שהיא מתחילה לבכות, אבל להפך, היא התחילה לצחוק, ממש להתגלגל מולי מצחוק, את הצחוק המשוחרר, המידבק שלה, שאי-אפשר להישאר אדישים מולו, ״אני מוצלחת אני, כל כך מוצלחת אני,״ המילים האלה הצחיקו אותנו מעל ומעבר באותו יום על המרפסת, שעות אחדות אחרי שנפרדתי מיאיר ולפני שחברתי ליאורה נכנסה לניתוח, פשוט ישבנו שם והתגלגלנו מצחוק עד שלא נשאר לנו אוויר ממש.
19 
ליאורה. הדברים הם מאוד דחוסים
נהיה לי קשה. שלושה חודשים, חשבתי לעצמי, מיום ההולדת שלי בעצם. כלפי חוץ הכול היה כרגיל, אבל אני כבר הרגשתי איך המתח התת-קרקעי מגיע לשיא, הולך ומתקרב לנקודת הרתיחה מתחת לפני השטח, אני צוברת כעס ותכף הוא יתפרץ. אי-אפשר לשתוק יותר.
״את צודקת,״ אמר רובי, ״זה פשוט תוקף אותי. אני מצטער.״
הוא עמד ליד ארון הספרים בעיניים עצומות ואמר את המילים האלה, ואני לא הייתי צריכה לשאול מה שוב תוקף אותו. הרי ידעתי: אלה העולמות האחרים. היו לי כמה שנים של שקט, השליתי את עצמי שכך יהיה תמיד.
״אני גם לא רוצה לעשות משהו מאחורי גבך,״ הוא אמר, ״ולכן חייבים לדבר. אבל אני אוהב אותך, ליאורי. את זה לפחות אני יודע. וגם אחר כך הכול יכול להישאר כמות שהוא, מבחינת האנחנו.״
״תודה רבה!״ נפלט לי, הכעס התפרץ מגרוני, ״אז עכשיו אתה מבקש ממני רשות בעצם?״ התחשק לי להחטיף לו סטירה. או אגרוף בבטן. או להוציא אקדח ולירות בו. הכמות-שהוא הזה לא מספיק לי, אדוני, רציתי לומר. קח את הכמות-שהוא הזה ולך לעזאזל. אבל רגע אחר כך כבר ידעתי שאני אסכים לכול, אכנע ללא תנאי. מה עוד יש לי לעשות, מה עוד יש לי לומר. אני יכולה לכעוס, אבל מה זה יועיל: לא יקדם אותנו לשום מקום. לברך על מה שיש, אמרתי לעצמי. להודות על מה שיש.
״אני פשוט לא יכול,״ הוא אמר, ״תנסי להבין אותי. לא בטוח שאת יכולה. אבל הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוע בך. או להרוס את כל מה שיש לנו.״
הוא הביט בי במבט הכחול והחם שלו. כל מה שיש לנו! כל מה שיש לנו זה יפה מאוד, אבל זה לא מספיק. לא מספיק בשבילי. ועכשיו אתה רוצה לנגוס בזה, כי ברור שזה יבוא על חשבון. אין שום אפשרות אחרת. ״אמרת שתוותר,״ הטחתי בו, ״אמרת שאנחנו זה כל כך נפלא שאתה לא צריך שום דבר מעבר. הבטחת לי, אתה זוכר?״
״אני זוכר,״ הוא אמר. ״ובאמת גם האמנתי בזה. הרבה שנים האמנתי בזה. אבל אני סובל. הרבה זמן שאני סובל. ובינתיים החיים עוברים. את יודעת שהם עוברים, ליאורי.״
אנשים אומרים זה לזה כל מיני דברים, מבטיחים אהבה לנצח ואחרי שנתיים מתגרשים. מבטיחים נאמנות מוחלטת ובלילות, במכוניות שכורות, בנסיעות עבודה מפוברקות - כבר הייתי בסרט הזה פעם. לבקש אמת ולקבל שקרים. כאן לפחות אנחנו גלויים: אני לא רוצה לעשות משהו מאחורי גבך, הוא אמר. חידוש מרענן: אני רוצה לעשות את הדברים מול פרצופך. לאלץ אותך לראות, לחייב אותך להרגיש את הפצע וגם לתקוע לתוכו אצבעות.
״אתה צודק,״ אמרתי לו, ״החיים עוברים.״
המשכנו הלאה, לדבר על עניינים טריוויאליים של היומיום: צריך להזמין את הגנן, שיכסח את הדשא לקראת השבת-כלה של לירזי. אני רוצה גם שיוסיף פרחים עונתיים בערוגה. כאלה אנחנו: לא יכולים לדבר על הדברים האמיתיים יותר משלושים שניות. לא יכולים לדסקס משהו עד הסוף, עד העומק, באמת, למרות הכאב, למרות הפחד. אבל השיחה הזאת נשארה תקועה לנו בגרון, צריך היה לסיים אותה. צריך היה לחשוב, לקבל החלטות נכונות. אני יכולה לקום וללכת, אבל אני לא רוצה; אני רוצה שהוא יהיה רק שלי, שיאהב אותי באמת. שיגיד אותך ורק אותך ולתמיד. אבל אי-אפשר, כנראה. השנים עוברות, אנשים משתנים. גם אני השתניתי. גם הוא. איך פותרים את הפלונטר הזה? אלוהים, זה כואב: למה הכול חייב להיות מסובך כל כך?
וזה עוד לא הכול. אפשר לסבך עוד יותר, אמר אלוהים. הנה, תראי. באותו היום ממש, אחרי הצהריים, כשהלכתי לבדיקה החצי-שנתית שלי, בעודי יושבת שם וחושבת על רובי, נראיתי כנראה לא משהו כי הרופאה אמרה, ״אני תכף מפסיקה להתעלל בך,״ ולא אמרתי לה שזה לא בגללה, והיא משמשה את השד השמאלי שלי ואמרה, ״אוהו, רגע, אני מרגישה פה משהו וזה מרגיש גרוע, תרגישי,״ והוליכה את אצבעותי אל הגוש, גדול כמו אגוז, לא האמנתי, אלוהים, ״באיזו מהירות הדבר הזה צץ?״ שאלתי אותה. ״איך זה יכול להיות?״
״אני לא יודעת,״ היא אמרה, ״צריך לפעול פה במהירות. אני רוצה אותך בתוך עשרים וארבע שעות אחרי ניתוח.״ תוך כדי המילים האלה היא חייגה למישהו ואמרה לו, ״אני שולחת פה מישהי בשבילך, זה בהול,״ ונתנה לי את הפרטים, ואחר כך הביטה בי ואמרה, ״תתקשרי לרובי שיבוא.״ התקשרתי לרובי ואמרתי, ״יש לי סרטן.״
״אם לא הייתי דביל כזה הייתי מגלה את זה קודם,״ אמר רובי בצער כשישבנו במכונית. ״בדיוק,״ אמרתי לו, ״אתה אשם בכול, חתיכת אידיוט, כל דבר טוב אתה מוכרח להרוס, נמאסת.״ ורובי אמר, ״אני מצטער.״
אחר כך ישבנו מול הרופא המומחה שקבע לי תור לניתוח למחר. ״הייתי מעדיף כבר היום,״ הוא אמר, ״אבל אין שום אפשרות לדחוף אותה, תבואו מחר בצהריים,״ ורובי שאל מה הפרוגנוזה, והמומחה אמר, ״צריך להוציא את זה ולראות, אז נהיה יותר חכמים, המצב לא טוב, הנה הבלוטות כבר נפוחות וזה סימן גרוע,״ ורובי אמר, ״אין פה בעיה של כסף,״ וכלא מאמינה שמעתי אותם מסכימים על חמישה-עשר אלף דולר במזומן.
״חבל שאין שום אפשרות לדחוף אותך,״ אמר רובי כשיצאנו. ״זאת בעיה רצינית מאוד, ליאורי, אל תקלי ראש בבקשה.״
״אז מה,״ הוא שאל, ״את הולכת על פרישה מוקדמת? החלטת לפרוש בשיא?״
״מה רע,״ אמרתי לו, ״תוכל להשתולל חופשי. אין רע בלי טוב, כמו שאומרים.״
בדרך הביתה שתקנו. דברים שנראו דרמטיים בבוקר נראו עכשיו טיפשיים. רובי יעשה כך, רובי יעשה אחרת. תענוגות גוף כאלה, תענוגות גוף אחרים. מופרך. הסתכלתי מן החלון. גשם דק ירד, ואני הסתכלתי דרכו. שמים ואדמה וגשם ומכוניות ואנשים יושבים בתוך המכוניות. הסתכלתי על רובי והוא היה מאוד יקר לי, והושטתי יד ללטף את ראשו והכול הרגיש לי בדיוק כרגיל. אם לא הייתי יודעת שרובי כבר לא יכול לוותר ושבשד השמאלי שלי יש גוש בגודל של אגוז הייתי חושבת שזהו סתם יום רגיל, סתם עוד יום רגיל לגמרי שיישכח מחר כלא היה.
עד שחזרנו הביתה היה מאוחר ואני הייתי הרוגה, ורובי נפל על הספה והדליק את הטלוויזיה, בזמן האחרון הוא יושב מול הטלוויזיה עד שהוא נרדם ונשאר כל הלילה בסלון. ״בבקשה ממך, בוא לישון איתי,״ אמרתי לרובי ונכנסתי להתקלח, וכשיצאתי מן המקלחת מצאתי אותו במיטה שלנו ישן. ליתר ביטחון הוא נרדם, אמרתי לעצמי, המנוול, ובכל זאת שכבתי לידו וסידרתי את היד שלו סביבי, מחבקת. שכבתי שם וחשבתי על השנים שחלפו ואיך נפגשנו בחדר מיון ואיך התחתנו ואיזה מין אהבה יש לנו, גדולה כל כך מצד אחד ופגומה כל כך מצד שני, אהבה בדרכנו שלנו, שהייתי מעדיפה אותה אחרת לגמרי אבל החיים הם לא תפריט שאפשר לבחור מתוכו, הנה עכשיו קיבלתי שתי מנות הפתעה, ופתאום הרגשתי דווקא שלווה גדולה, לא פחד ולא זוועה, אלא שלווה. יהיה אשר יהיה, אמרתי לעצמי, יהיה אשר יהיה, פשוט יהיה אשר יהיה, המילים האלה נסכו עלי מתיקות רכה, ואז התעוררתי בבת אחת לקול צלצול האינטרקום. השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר, וזאת היתה דפנה.
ראיתי אותה במצלמה של האינטרקום עומדת מתנדנדת מול השער החיצוני וחשבתי שנודע לה, לא ברור איך, ושהיא בוכה, אבל כשפתחתי את הדלת ידעתי מיד שלא, היא לא באה בגללי. היא היתה שיכורה לגמרי ועמדה בפתח בחולצה מלוכלכת ובאיפור מרוח, ונכנסה פנימה והעיפה את התיק לרוחב הסלון ישר למדף הקטן עם הצלחת הבולגרית, שנפלה והתנפצה לרסיסים. דפנה לא אמרה כלום, רק עמדה שם ומצמצה, כאילו היא שוקלת לעצמה את תוצאות ההתרסקות ומחכה אולי יהיו פה עוד אפקטים, ואז אמרה, ״אף פעם לא אהבתי את הצלחת המכוערת. את שומעת, העפתי את יאיר הבן-זונה, שילך האידיוט המחורבן הזה לקיבינימט עם האם-אמא שלו, בקצב הזה גם בגיל מאה לא יהיה לו ילד,״ והשתרעה על הספה והרימה את הרגליים. ״מה חדש אצלכם? הכול מושלם כרגיל, מה? כותונת סקסית שמת הלילה, מה?״ אחר כך נתקפה פתאום שיהוקים איומים. ״את רוצה מים?״ שאלתי, ״לא יכולה,״ היא אמרה, ״לא יכולה להכניס שום דבר מחורבן פנימה.״ בינתיים הופיע רובי בסלון. יחד לקחנו אותה לחדר האורחים והשכבנו אותה במיטה. ״היא מטורפת, החברה שלך,״ אמר רובי, ״לא תאמיני איזה קטע היא הרביצה שם למטה,״ ואני אמרתי לו, ״עזוב, היה לה יום קשה, מחר היא כבר תרגיש הרבה יותר טוב.״
המחר-היא-כבר-תרגיש-הרבה-יותר-טוב הזה נשאר תלוי באוויר מעל המיטה שלנו כמו חרב מתהפכת, כי שנינו ידענו מי לא תרגיש יותר טוב מחר, להפך, תרגיש הרבה יותר גרוע. ״מה יהיה אם,״ שאל רובי, ולא השלים את המשפט, מה יהיה אם. עיניו היו סמוכות לשלי, כחולות וגדולות. ידו נשלחה ללטף את גופי ואצבעותיו גיששו אל הגוש החדש שלי בתדהמה, בזהירות, הנה הוא פה, כמי שלומד את האויב ומרחם עליו בו זמנית, ואגב כך מצאו את עצמן פתאום במחוזות נשכחים. ״ממש מצחיק שאני צריכה לחלות בסרטן בשביל זה,״ אמרתי, ״רוב הנשים לא מוכרחות להיות כל כך דרמטיות.״
״די,״ אמר רובי, ״שקט, את מפריעה לי להתרכז.״
20 
בטי צועקת: אשר, עשה טובה
״מי את, יקרה, בטי המתקשרת מרחוב סוכת-שלום, חיה עם אמך הורתך רבת הימים תחת קורת גג אחת, כל אחייך ואחיותיך נפוצו עם הרוח, איש-איש אל מסעות חייו, ימיו ולילותיו, ורק את כאן, נושאת בעול, לא רואה ברכה בעמלך.
״קרבי ובואי ואגיד לך מי את ומה לך, כי קולי הדובר אלייך אינו שווא ואינו דמיון, קולי אחדות ודברי אחדות, קולי אור ואני אור, כל מהותי שפע-מור.״
כך מתבטא שפע-מור. בטי כבר יודעת שהדיבורים האלה שהיא שומעת - שומעת זו לא בדיוק המילה הנכונה, אבל אין לה מילה טובה יותר לתאר את זה - אינם דמיונות ולא שיגעונות אלא תקשור. תקשור עם ישות רוחנית פרטית שנמצאת כאן ועכשיו ומאוד בשבילה.
״מה אתה אומר, שפע-מור,״ היא שואלת, ״ללכת לראיון עבודה במתנ״ס או לא ללכת?״
״בחפשך את הטוב תמצאי טוב,״ אומר שפע-מור מיד, בלי לחשוב על זה אפילו. ״יקרה, אל ארבע רוחות השמים הביטי, עצמי את עינייך והתבונני פנימה, כי התשובה תגיע מתוכך.״
בטי אינה מזלזלת בתשובות כאלה. היא מביטה סביבה אל כל ארבע רוחות השמים ואז עוצמת את עיניה ומתבוננת פנימה. מוטב לי להישאר בבית, היא שומעת את עצמה אומרת לעצמה. שום דבר טוב לא יֵצא מהמתנ״ס הטיפשי הזה. היא נושמת עמוק ומרגישה שהיא עוברת תהליכים פנימיים חשובים מאוד.
בטי יושבת בחצר הקטנה ומעשנת. את האפר היא אוספת אל תוך כוס חד-פעמית משומשת. בחצר הקטנה עומדים עציצים. הרבה שנים היו העציצים מסכנים ומוזנחים, והנה עתה הם מלבלבים ופורחים. שפע-מור הוא שהציע להשקות את העציצים בתערובת של קפה שחור וכורכום, ולהפסיק לאפר לתוכם את הסיגריות. העצה הועילה. שפע-מור מוכן תמיד לתת עצות. לכל אחד. תמיד נוכח ותמיד נואם. בטי מקשיבה לשפע-מור, והשפע זורם בה.
״הלו,״ אומרת בטי כשתחושת הבדידות מעיקה עליה, כשהחדרים סוגרים סביבה, כשאמא שלה שוכבת בעיניים עצומות ונדמה שעוד רגע קט תחמוק מכאן, ״אתה כאן?״ השאלה הזאת, התהייה הזאת, כמוה כפתיחת דלת. מעבר לדלת עומד שפע-מור, ממתין להזדמנות. הנה כבר הוא נכנס בדלת הפתוחה, כבר הוא מודיע, בדרכו המיושנת מעט, בקולו - אין זה בדיוק קול, אבל אין לבטי מילה טובה יותר לתאר זאת - המהדהד, ״הנני כאן, יקרה, ולעולם כאן אהיה, כי קשור אנוכי לעולמות האור, אני אור וכל כולי אור.״
אני עייפה, חושבת בטי. עיניה כבדות וראשה סחרחר, ויותר מכול אין לה כוח ליום הזה. ״כל הלילה התהפכת על משכבך,״ אומר שפע-מור. ״נדמה היה לך שמשהו השתבש. חלמת שאת לא מצליחה להירדם אבל בעצם נרדמת.״
כן, חושבת בטי. חלמתי שאני לא מצליחה להירדם אבל בעצם נרדמתי. חלמתי שכבר בוקר ושכחתי להתעורר, היה לי סיוט שדלת הכניסה פתוחה לרווחה והמוני חתולים נכנסים הביתה. התעוררתי מבועתת. השעה היתה שלוש. דלת הכניסה היתה נעולה. על הספה בסלון נמנם באמת חתול זר. בשבע בבוקר התעוררתי שוב, שטופת זיעה קרה. זינקתי מן המיטה מתוך חלום, ממהרת לפתוח את הדלת, ורק כשהנחתי את ידי על הידית התנערתי. שכחתי את החלום וידעתי שאני לא ממהרת לשום מקום.
נכנסתי לחדר של אמא, ראיתי אותה ישנה על הגב עם ראש מתוח לאחור, פה פעור, השמיכה עוד פעם נפלה לה. הרמתי את השמיכה וכיסיתי את גופה הנמוג והולך. בבושקה בתוך בבושקה, פנימית בתוך פנימית. יום אחד תישאר במיטה האמא הכי-הכי קטנה, מקשה אחת, מבטה שלוח קדימה, ריסיה מצוירים. הלכתי להכין קפה במטבח. תכף אמא תקרא לי. הכנתי לה את התה, שיתקרר קצת בינתיים. החתול הזר נכנס למטבח, התחכך בקרסולי כאילו אנחנו מכרים משכבר הימים. שמתי לו חלב בקערה.
ועכשיו מה. מכבה את הסיגריה ונכנסת לסלון. הסלון מבולגן. ערימות כביסה לא מקופלת. החיים שלי מבולגנים. זו הבעיה שלי כיום. הבית מבולגן, את החשבון עיקלו, אמא חולה, ואיפה כולם, התאדו. חמישה אחים ורק אני כאן. אתמול הגיע אברי מראש פינה, הביא ארגז של ירקות אורגניים. מה אני צריכה ירקות אורגניים, מה כבר אמא צריכה? אם היית בנאדם היית בא, אפילו ערב אחד בחודש, לשבת פה עם אמא שלך ולשאול את אחותך מה שלומה.
״ומה שלומך, יקרה?״ שואל שפע-מור. בדרך כלל אין הוא שואל, וגם אם נדמים הדברים כשאלה, אין הם שאלה אלא הזמנה להתבוננות. מה שלומי באמת, אני עונה לו. תקועה פה בסוכת-שלום עם אמא, והבלגן, וערימה ענקית של חיתולים למבוגרים שאחותי רותי שלחה מקנדה. ואמא, השבח לאל, עדיין לא צריכה בכלל חיתולים. ברקע פוצח הזמר אייל גולן בשיר. ״לפעמים כנף יפרוש יחוג ברוח, אך בתוך לבו יערוג אל חוף בטוח״. זה אומר שאשר, השכן מהדירה למעלה, התעורר. כשהוא מתעורר הוא מתחבר מיד לאייל גולן. גם אני שומעת אייל גולן. החלון פתוח ואני מכניסה הביתה את קולות החוץ, את עולם האור שמחוץ לבית.
״בבהור האור,״ אומר פתאום שפע-מור. לא אכפת לו שאני אומרת לו די. מה זה בבהור האור, אולי לבעור או לבהות או לבחור, ובהירות, ומה הוא אומר לי על האור, מתעקש מאוד, ״האור נגלה בשלל גווניו אך לעיניכם, יקירי, נגלה הוא בגונו הלבן, האחד, השקוף, ורק ביודעכם את נוכחותו תוכלו להתענג על שלל צבעיו, שלל צבעי הקשת, ולא מאמץ נדרש מכם אלא מנוחה, תנו לעצמכם את המנוחה, ומבעד לעיניכם העצומות, בבהור האור, תחזו בשלל גוני האור.״ מה זה כל הדיבורים האלה, ומדוע אני מחויבת להקשיב. ״ראבאק, שפע-מור,״ אני אומרת, ״לא על הבוקר.״ לוקחת את המחברת, רושמת, האור, שימו לבכם אל האור, מבעד לעיניכם העצומות בבהור האור, ובינתיים אייל גולן בשלו, ״אי-שם רחוק כוכב בודד בזוהר אחרון ייפול אל ים המשאלות״, וכבר מתחילה המיגרנה לפעום לי, ״די, שפע-מור,״ אני אומרת, ״מספיק, הראש מתפוצץ לי.״ מתנתקת בכוח מן הדיבורים שלו, נשארת בסלון עם אייל גולן, ״אולי הפעם סתם נשבר לך, את משחקת עם עצמך״, ועם קולה של אמא, מגיע כאילו מן העולמות האחרים, ״בטי, בטי, את פה?״
אני נכנסת לחדר. היא מתיישבת במיטה, לאט, מושיטה קדימה את זרועותיה הדקות, נושאת אלי את מבטה, מזוויע כמה צעיר שהוא נראה. ״חלמתי, בטי,״ היא אומרת. ״חלמתי חתונה. בראש מגדל גבוה היתה החתונה, והחתן, לבוש כולו לבן, על ראשו כתר. והכלה, לבושה בסרפאן הירוק, את זוכרת את הסרפאן הירוק, מסתכלת על החתן, והחתן מסתכל על הכלה, ולא קורה כלום, אין רב ואין חופה. בטי, את שומעת, אמרתי, בחלום אמרתי, זאת אהבה.״
״אהבה,״ מתחיל שפע-מור שוב לטרטר, מתפרץ לתוך התודעה שלי בלי הזמנה, ״דעו, יקירי, שאהבה היא המקום של התכנסות כל התודעות, המקום של התרחבות והתכווצות, של הושטת יד ואסיפת יד בבחינת יד ביד אסופה, נתונה, מסורה, ורק בהנחת המקום הזה אפשר להגיע אליו, כמו לומר, בעיניים עצומות תיגשו ובעיניים עצומות תיגעו.״ אני לוקחת את המחברת ומספיקה לכתוב את המילים במהירות. ״איך קראו לחתן?״ אני שואלת את אמא. ״מי זה היה?״ אמא לא יודעת. ״דומה לבן של קלדרון,״ היא אומרת, ״לא בדיוק דומה ובכל זאת מזכיר אותו. מה רשמת, תקראי לי, בטי.״
אני מקריאה.
אמא שלי מאוד אוהבת את הדיבורים של שפע-מור. ״יקירה,״ הוא אומר לה, ״במסעך את עולה כמנצחת, מעפילה הרים ומעמיקה בגאיות, ואין את צריכה לנופים חיצוניים או למראות הנחשפים בעין, כי כל הארצות הרחוקות בתוך לבך פנימה, ופנימה יֵצא לבך למסעותיו.״
״בדיוק ככה, בטי,״ אומרת אמא. ״איך ידעת?״ ואני אומרת, ״לא, אמא, זה לא אני, זה שפע-מור.״
כי הכול הוא יודע, וזה בדוק.
כל אותו הזמן אייל גולן, בקולו המתוק מדבש, ״תני לי את הדרך שתוביל אל תוך לבך, הנשמה שלי רוצה להתאהב בך, ללכת כעיוורת בדרכך״. אני עוזבת את אמא ויוצאת לחצר הקטנה.
״אשר!״ אני צועקת. ״תעשה טובה לאנושות, בחייך, אשר. עוד לא שמונה וכבר?! תנמיך, תנמיך משמעותית!״
אשר שומע אותי וניגש לחלון.
״בוקר טוב, בטי,״ הוא אומר. ״כמה שאת יפה הבוקר. אולי תעלי אלי לכוס קפה?״
פלג גופו העליון עירום, את פלג גופו התחתון אני לא רואה, אז אני לא יודעת. ״שתיתי כבר, חבל,״ אני אומרת. ״אולי בפעם אחרת.״
״פתח לנו שער בעת נעילת שער,״ אומר שפע-מור. אינני יודעת אם בסרקזם או לא. ״מה זה עניינך,״ אני חותכת אותו, ״מי שאל אותך בכלל.״ מהחדר הפנימי קוראת אמא בשמי, ״בטי, בואי, בטי, בואי.״ אשר מתרחק מן החלון, נכנס לחדר ומנמיך את המוזיקה. אייל גולן כבר לא יושב אצלי בסלון. הוא יצא החוצה, אבל אינו מרפה. קולו ממשיך לקרוא אלי, לא מוותר: ״בעינייך מוצא את התשובה, תגידי את מה זאת אהבה״.
21 
איריס מחפשת: ביקור אצל הומיאופתית
את שומעת, תמר, אני הבעיה שלי זה הדפיקות-לב, כל כמה זמן יש לי את הדפיקות-לב האלה ואני משתגעת. הרופאים לא מוצאים שום דבר ואני מרגישה שאני הולכת להתעלף, ולכן באתי. אולי בהומיאופתיה יש תרופה לדפיקות-לב שלי, אולי את יודעת איך לרפא את הלב.
אני מכירה את הדפיקות-לב האלה כבר עשרים שנה, מיום שנכנסתי לעבוד סייעת בגן ילדים יש לי אותן. ביום הראשון של השנה הילדים התחילו להגיע, נכנסו אחד-אחד עם האמהות שלהם. אני והגננת ורדית כבר חיכינו מוכנות עם הפתקים להצמיד להם עם השם ועם השי הקטן, והאמהות עמדו מאחורי הילדים ודחפו אותם קצת קדימה ובכו, וגם הילדים בכו, ואנחנו ניסינו לעודד אותם והצמדנו את השם והראינו להם את הפינות בגן, ואחר כך ורדית אמרה בקולה האופטימי, ״עכשיו כולם יגידו שלום לאמא,״ ואני הרגשתי דפיקות-לב חזקות כאילו אני עצמי ילדה קטנה וכאילו אני צריכה לומר עכשיו שלום לאמא. כל הילדות הקטנות מסביב עם הצמות והקוקיות והשיער הפזור עשו לי סחרחורת, לכולן היו עיניים חומות ענקיות עם ריסים שחורים, גומות חן ריחפו סביבן באוויר כמו פרפרים.
אחרי שנים עזבתי את הגן והקמתי צהרון, מאפס הקמתי אותו, ושוב ביום הראשון של השנה - הייתי חייבת להיזהר - ביקשתי מאברם שיהיה איתי, וככה, גם הוא וגם הסייעת, יכולתי לשבת בצד ולחכות שיעבור. עשר שנים ניהלתי את הצהרון, היו שנים שהיו אצלי גם שלושים ילד, ופעם אחת, ביום הראשון של השנה, היו לי דפיקות-לב כאלה שהשארתי הכול עם אברם והסייעת והלכתי לחדר מיון.
ושם אמרו לי שאני חרדתית ונתנו לי כדורים נגד חרדה.
אבל אני לא חרדתית בכלל. ממה יש לי לחרוד? אני כשהייתי בת שש-עשרה קיבלתי החלטה לקחת את החיים שלי בידיים וגם הצלחתי. יש לי ברוך השם בעל מקסים, הלוואי על כל בנות ישראל כזה בעל, ויש לנו דירה גדולה, יפה, וכבר גמרנו את המשכנתה, ואז באותה תקופה שאמרו לי חרדתית עוד הייתי בצהרון, הרווחתי יפה מאוד מהצהרון הזה וזה היה רק ארבע שעות עבודה ואפילו לא ממש עבודה, רק לתת לילדים האלה בית שלוש שעות כל יום, מה יש פה לחרוד. אחרי עשר שנים הרגשתי שדי, נמאס, הגיע הזמן לעבור הלאה. אני אוהבת לעבוד עם הידיים וגם יש לי חוש אסתטי וגישה לאנשים, אז הגשמתי חלום ישן ופתחתי את הסלון-כלות.
וזהו. עכשיו אני מנהלת את הסלון-כלות. יש לי ספרית ומאפרת ותופרת, ויש לי גם ספא, שזה בעצם ג׳קוזי ובחורה אחת שמגיעה לעשות לכלה מסאז׳ עם אבנים חמות, ומי שרוצה אלטרנטיבי יכולה לקבל גם אלטרנטיבי, שיאצו ורפלקסולוגיה, וזה טיפול מאוד מרגיע לקראת החתונה. גם אני עצמי לפעמים מבקשת ממירי שתיתן לי רפלקסולוגיה, כי הדפיקות-לב שלי החמירו, כל כלה שנייה שנכנסת אני מרגישה שאני עומדת להתעלף, ומירי אמרה לי, עם דפיקות-לב כאלה אולי כדאי לך ללכת להומיאופתיה, ונתנה לי את מספר הטלפון, ואני באמת מקווה מאוד, תמר, שאת תוכלי לעזור.
לסלון שלי קראתי ״בואי כלה״, זה מהשיר. כשבאה כלה קודם כול אני מדברת איתה, מאוד חשוב לי להכיר, מי את, מה החלומות שלך, עם מי את מתחתנת. לאט-לאט בתוך השיחה היא מדברת ואני מתחילה לראות את השמלה, השמלה המיוחדת שלה, אם היא נפוחה או צמודה או דג או מרילין מונרו, תפורה כולה כאילו מפנינים. לא תמיד אני עושה סגנון כזה נסיכותי. היתה לי פעם כלה, איך שהיא מדברת אני רואה משהו מודרני דווקא, קווים ישרים, עשיתי לה שמלה הכי פשוטה שיש, שמלה ממש גיאומטרית, ואיך שהיא הודתה לי! זה היה משהו מיוחד לגמרי, פשוט מלבן ישר מהכתפיים למטה, מבד סאטן מבריק, טיפה עבה, ותדעי לך שזה נראה מדהים עליה. ביקשנו מהפרחנית לעשות לה זר מרובע, והיא עשתה לה קובייה מקסימה קשורה בסרט, והכול מנרקיסים. אבל היה קטע: הנרקיסים בערב התחילו להסריח, יש להם מין ריח כזה, חזק, הכלה עמדה מתחת לחופה וכולם הזדעזעו, איזה סירחון, כאילו יש איזה פגר בסביבה, ורק אמא של הכלה הבינה פתאום שזה לא פגר אלא פשוט הנרקיסים.
אני אישית מעדיפה סגנון רומנטי. הכלה האחרונה שלי מתחתנת כולה בזהב. זהב עשיתי אותה. זהב ונעליים זהב. כמו נסיכה היא תיראה. אף פעם לא הייתי בחתונה של כלה שלי, רק בחתונה הזאת אני אהיה. היא הזמינה אותי ואני אלך, וזה מחר בערב, ואני חייבת לשמור על הלב שלי שלם. אז אם יש לך משהו לתת לי, שהלב שלי יוכל לראות אותה נכנסת לאולם בשמלה הזהב שלה, יפה כמו נסיכה, ולא לדפוק כמו משוגע, אז תיתני לי, כי אני פוחדת. אני פוחדת שאיך שאני אראה אותה אני אתעלף.
כשהיא נכנסה לסלון בפעם הראשונה הרגשתי מיד את הדפיקות-לב, חזקות כאילו הלב שלי רוצה לקפוץ החוצה. היא לא גבוהה ולא נמוכה, בערך בגובה שלי, ויש לה שיער חום תלתלים ועיניים חומות ענקיות וחיוך מקסים. שחקנית היא יכלה להיות עם החיוך הזה, עם הגומות-חן המשגעות. היא ביקשה לראות את השמלות שיש לנו ואני מיד אמרתי לה, ״זה לא משנה מה יש לנו, לך אנחנו נתפור משהו מיוחד, לך נתפור את שמלת החלומות שלך.״ ״מצוין,״ היא אמרה, ״כי באמת יש לי שמלת חלומות: אני מחפשת שמלה בזהב.״
הכנתי לה כוס תה ושאלתי אותה על החיים שלה, בת כמה היא, והיא אמרה שהיא בת עשרים וארבע, ״נולדתי בנהריה וגדלתי בירושלים,״ היא אמרה, ואני נהיה לי ישר יבש בפה, החיוך שלי ממש התייבש לי על הפנים, הייתי צריכה להתאמץ לקלף אותו. יש לה אבא ואמא ושני אחים ושתי אחיות, ״הנה, תראי,״ היא אומרת, שולפת את הנייד ומראה לי תמונה של החתן שלה, בחור יפה, ועוד תמונה, של אמא שלה עם שתי האחיות, כולן אשכנזיות כאלה, לא דומות לה בכלל.
״תקשיבי,״ אמרתי לה, לירז קראו לה, אבל זה לא משנה, ״את לא הולכת לשום סלון אחר, אני חייבת ללוות אותך ביום של החתונה שלך, אני מבקשת ממך, תני לי לתפור את השמלה שלך, בבקשה, אני רוצה להשגיח עלייך מקרוב. את רוצה להיות נסיכה מוזהבת, ואצלי זה מה שתהיי. כל מחיר שייתנו לך, אני אתן לך שלושים אחוז פחות.״
האמת היא שהייתי מוכנה גם בחינם לתת לה, רק פחדתי שתברח. לפעמים אם אתה אומר חינם, אנשים בורחים. היתה לי כבר פעם כלה שרציתי לתת לה, בת של דוקטור היא היתה, והיא נבהלה, ״למה, למה דווקא אני,״ הרגישה לא נוח, ״תעשי לי שמלה ואני אשלם בדיוק כמה שצריך או שאני הולכת למקום אחר,״ ואני אמרתי בסדר ובכל זאת היא הלכה בסוף לסלון אחר.
אז בקיצור אמרתי לה שלושים אחוז פחות והיא צחקה, צחוק קצר כזה, כמו מנגינה, ״איזה מזל יש לי,״ היא אמרה, ״שנפלתי בדיוק אצלך. משמים שלחו אותי הנה.״
שלושה ימים אחר כך היא חזרה עם אמא שלה. ״אמא, תשבי פה,״ היא אמרה, ״את רוצה כוס מים, אמא, אני אביא לך, רק רגע אמא, הנה.״ אני הרגשתי את הדפיקות-לב מגיעות ומיד לקחתי כדור הרגעה, ממש שיגע אותי לשמוע אותה מדברת, אמא שבי, אמא הנה המים. גם האחות באה, קופי של האמא. ״לירזי, אולי תעשי הינומה ארוכה עד הרצפה,״ ולירז אומרת, ״כן, זה יהיה מדהים,״ ואני עם הסיכות ביד מאריכה, מאריכה, מוסיפה עוד בד טול, עוד זוהר מוזהב סביב הנסיכה היפהפייה שלי.
שבוע אחר כך היא באה לבד, למדידות, הבד-זהב עדיין לא היה תפור וגם החלק של המחוך היה מחובר רק בסיכות כדי לראות את הרושם הכללי, והיא הסתכלה בראי ואמרה, ״וואו, אני לא מאמינה כמה שזה יפה,״ ופתאום היא מחבקת אותי בטבעיות כזאת, ומנשקת, ואני מרגישה את הזרועות שלה סביב הצוואר שלי ואת השפתיים שלה על הלחי שלי, ואני אומרת, ״כפרה שלי, עיניים שלי,״ והיא חוזרת להתפעל מן השמלה ואני צריכה להשקיט את הבכי בתוכי ומרגישה איך הלב שלי בפירוש חושב להישבר.
אחרי שהיא יצאה סגרתי את הסלון מוקדם והלכתי הביתה, וכל הזמן היתה לי לירז בראש. התלתלים של לירז, החיוך של לירז, הגומות-חן של לירז, החיבוק של לירז. בחמש בא זוהר, הבן שלי, הוא לומד עכשיו הנדסה במכללה, ובאה איתו גם החברה שלו, ניצן, בחורה מקסימה, הלוואי שיום אחד אתפור לה, ונתתי להם לאכול, אבל לא יכולתי לשבת איתם אפילו שנייה, הייתי חייבת להיכנס לחדר ולהירגע, לסדר לי את המחשבות בראש, כל הזמן חשבתי רק לירז לירז לירז.
בערב אברם לקח אותי להליכה. בזמן האחרון אנחנו עושים הליכות ביחד, ואפילו שלא היה לי חשק עליתי על טרנינג ויצאתי איתו, ובדרך הוא אומר לי, ״מה קורה, את אפופה.״
״היום ראיתי אותה,״ אני אומרת לו, ״והפעם זה באמת על בטוח, אני יודעת שזאת היא,״ והוא מחבק אותי, ״את לא מוותרת, מה?״ ואני אומרת לו ״הפעם זה משהו אחר לגמרי, תאמין לי, הלב שלי מרגיש,״ ואברם אומר לי, ״לכי עם הלב שלך, ללב שלך אני מאמין תמיד.״
ובאותו רגע נולד הספק, אולי אני טועה, כמו בפעם הקודמת עם הכלה ההיא, הבת של הדוקטור, וכמו בפעמים הקודמות, היתה פעם ילדה בגן של ורדית שהייתי ממש משוכנעת, אחר כך התברר לי שזה לא יכול להיות, היא לא היתה יהודייה בכלל, ההורים שלה אימצו אותה בברזיל. האמת, אפשר היה להבחין בזה. משהו זר בפנים, משהו לא לגמרי שייך לכאן, אבל אני נפלתי בפח בגלל העיניים הגדולות והגומות. גומות-חן תמיד מצליחות לבלבל אותי.
גם באלי התאהבתי בגלל הגומות. הייתי ילדה בת חמש-עשרה ולא הבנתי מהחיים שלי שום דבר, הגומות שלו הרגו אותי. הייתי מוכנה פשוט לנשק לו את הגומות שלו כל היום, וזה פחות או יותר מה שגם קרה. הוא לקח אותי לדירה שלו והייתי שם, לא בית ספר ולא חברות ולא כלום, עד שבאה העובדת הסוציאלית עם שני שוטרים לקחת אותי, ואני בכיתי וצעקתי שאני לא רוצה ללכת, ומהרחוב צעקתי לו, ״לעולם לא ניפרד, אני אוהבת אותך,״ ואלי עמד למעלה בחלון של הסלון ונפנף לי והיתה לו סיגריה ביד ומהיד שלו עפו זיקוקים כתומים. אחר כך היה לו המשפט והוא ישב בגלל הסיפור הזה וגם בגלל עוד סיפור אחר לגמרי, ואני לא יכולתי ללכת לבקר אותו, לא הרשו לי ללכת. זה לא היה כלא, אבל בכל זאת לא הרשו. עכשיו אני אספר לך. אני הייתי בבית נעמה בצפון. את שמעת על המקום הזה? הם קיבלו לא מזמן את הפרס של הנשיא על עבודת הקודש. שם הייתי עד שהכול נגמר, ואז החלטתי לקחת את החיים שלי לכיוון אחר לגמרי ועזבתי את השכונה ולא חזרתי יותר לאלי. הייתי בת שש-עשרה והלכתי לקיבוץ סעד ושם הכרתי את אברם, וכל פעם שהייתי עצובה הוא היה אומר אלוהים שומר עלינו מלמעלה, ואני הייתי יכולה להשתכנע לרגע ולראות כאילו מלמעלה איך אלוהים משגיח על כל הילדים שנמצאים בבתים שלהם עם האמהות שלהם שמכסות אותם בשמיכות שלא יהיה להם קר, והייתי רגועה וכבר לא חשבתי על כל המופרעים שיש בעולם שלוקחים ילדים רק כדי להתעלל בהם.
הדבר הכי נורא בעולם זה הספקות. זה יכול לשגע את הבנאדם. כן לא, כן לא. כשחזרנו מההליכה הייתי באטרף, לא הצלחתי לישון כל הלילה ובבוקר התקשרתי אליה להזמין אותה לעוד מדידה, ״משהו פה לא מסתדר לנו לגמרי,״ אמרתי לה, ״משהו פצפון, אני פשוט חייבת לראות את זה על הגוף,״ והיא נכנסה אחרי הצהריים ומדדה שוב את השמלה, ואיך שאני מודדת לה אני אומרת לה, ״איך המשפחה? מתרגשים? איך אמא שלך?״ והיא שותקת רגע, ״אמא שלי לצערי לא בריאה, היא אחרי ניתוח, מקווים שהיא תבריא מהר, עד החתונה.״
״בעזרת השם,״ אני אומרת לה, ״בחתונה שלך היא תרקוד איתך, השמחה שלך תביא לה רפואה שלמה.״
״ומה איתך,״ היא שואלת, ״כבר חיתנת מישהו, יש לך ילדים?״
״אני ילדתי חמישה ילדים,״ אני אומרת לה, ״שיהיו בריאים.״ אני מספרת לה על זוהר, שיש לו חברה, ועל שימי ועל בניה ועל איתמר, הכי צעיר. ״מי החמישי?״ היא שואלת אותי, ואני אומרת לה, ״החמישית זאת אהובה, היא הבכורה שלי. אין לי הרבה לספר עליה,״ אני אומרת, ״רק על הלידה שלה,״ והיא מתיישבת ומסתכלת בי במבט רציני ואומרת, תספרי.
״זאת היתה לידה איומה,״ אני אומרת, ״הייתי צעירה, הרבה יותר צעירה ממך, את בת עשרים וארבע ואני הייתי שש-עשרה, ילדה עדיין בעצמי, מבולבלת לגמרי, לא יודעת מהחיים שלי כלום. התינוקת היתה גדולה, שלוש ארבע מאות. שלושים ושמונה שעות הייתי בצירים. בסוף אמרו שהתינוק במצוקה ועשו לי מלקחיים ואמרו זאת בת. ואני ידעתי שצריך לשמוע את התינוק בוכה ולא שמעתי כלום וצעקתי, היא חיה? היא חיה? היתה שם רופאה והיא אמרה לי, שקט, תפסיקי לצרוח, היא תהיה בסדר גמור, אל תדאגי. אבל אני כן דאגתי. אחר כך לקחו אותה, עדיף שלא תראי אותה בכלל, הם אמרו, ככה יותר טוב בשבילך, ואני שוכבת ביולדות בקושי יכולה לזוז מרוב התפרים וכל הזמן הלב שלי בוכה, התינוקת שלי, התינוקת שלי, ואני לבד לגמרי, רק תתארי לך את הסיטואציה, ילדה בת שש-עשרה והיא לבד. בשלוש בלילה הרגשתי שזהו, אני משתגעת, אני לא יכולה לשכב פה ככה עוד שנייה אחת, ואני קמה, בקושי הלכתי, ארבעים תפרים היו לי מהמלקחיים האלה, שעה לקח לי להגיע עד לתינוקייה, ושם שוכבים התינוקות, חמישה תינוקות היו שם באותו היום. כולם ישנים חוץ מהתינוקת שלי. שוכבת ערה ומסתכלת עלי בעיניים חומות ענקיות עם ריסים שחורים ארוכים. תינוקת יפהפייה, מושלמת, עטופה כולה, חבילה כזאת מהודקת וראש קטן ועיניים ענקיות, אף פעם לא ראיתי תינוקת בגיל הזה, עטופה ככה, ואני מרימה אותה ויושבת שם ומחבקת אותה, ופתאום היא מתחילה לבכות, כל כולה פה ענקי בוכה, ואני רק שהאחות לא תתעורר, פותחת את החלוק ומקרבת אותה לציצי והיא ישר יודעת מה לעשות, אני מרגישה את החלב יוצא ואומרת לה, מתוקה שלי, עיניים שלי, כפרה שלי, והיא מסתכלת עלי בעיניים החומות הענקיות כאילו היא לא בת ארבע שעות, כאילו היא בכלל בת מאה, כאילו היא הרבה יותר חכמה ממני. אני מסתכלת עליה ויודעת איך קוראים לה, אהובה קוראים לה, ואני לוחשת לה, אהובה שלי, אהובה שלי, אלף פעם אני קוראת לה אהובה שלי, ולאט-לאט העיניים נעצמות לה והגוף שלה נרגע, מונח לי בידיים בחמימות הכי טובה שהרגשתי בחיים שלי, ואני מחזיקה אותה ואחר כך שמה אותה בזהירות בעריסה שלה ורואה איך מרוב נעימות נהיה לה כמו מין חיוך על הפנים והנה מופיעות לה הגומות-חן המשגעות של אבא שלה על הלחיים. אני מביטה בגומות-חן המשגעות ויודעת פתאום שאני לא אתן לחיים שלי להידפק, אני אקח אותם בידיים ואני אקים משפחה לתפארת, עם בעל נורמלי וילדים נורמלים ובית נורמלי, שלכל ילד יש מיטה משלו עם סדינים נקיים וספרייה משלו לשים את המחברות שלו ואת הספרים שלו. אני לא אתן בשום פנים ואופן שהבת שלי בגיל חמש-עשרה תסתובב ברחובות ואף אחד לא ישים עליה חוץ מאיזה פושע נרקומן שייקח אותה לדירה שלו וישקר לה כל מיני שקרים ויזיין לה את הצורה ועוד יגיד לה שהוא אוהב אותה. הבת שלי תגדל בבית יפה ומסודר עם הורים טובים שיאהבו אותה וידאגו לה ויהיו לה המון בובות וצעצועים ושמלות יפות, וכשהיא תחזור מבית הספר תחכה לה ארוחת צהריים טובה, גם מרק וגם עוף וגם קינוח. פתאום ראיתי אותה, את אהובה, איך היא תהיה, עם הגומות שלה והעיניים החומות שלה והבגדים היפים שיהיו לה, ממש דמיינתי אותה ילדה בגן ובבית הספר ובתיכון, ילדה יפה ושמחה שיש לה חיים יפים ושמחים כמוה.
״אני עמדתי מעל העריסה שלה, הראש שלי בתוך העריסה ממש, ונישקתי אותה אלף פעמים על הלחיים הרכות שלה ועל הגומות הקטנטנות שלה ובירכתי אותה עוד ועוד והדמעות שלי נשרו והרטיבו לה את הפנים, אבל היא ישנה שינה רגועה לגמרי, כאילו כבר היה ברור גם לה שהולכים להיות לה חיים טובים מאוד.״
לירז הקשיבה לסיפור והעיניים שלה פתוחות גדולות, ואיך שהסיפור מתקדם אני רואה דמעה גדולה נוצצת על הריסים השחורים הארוכים ונושרת לאורך הלחי וחוצה את הגומה, ואני אומרת לה, ״מה ציערתי אותך ואת כלה, תסלחי לי, כפרה, תסלחי לי,״ ולירז יושבת שם ובוכה כמו תינוקת, שתינו יושבות שם ובוכות כמו תינוקות. ״אני רוצה שתבואי לחתונה שלי,״ היא אומרת, ״אני רוצה שתהיי לידי כשאני הולכת לחופה,״ ואני עונה לה בקושי מתוך הדמעות שלי, ״תודה, עיניים שלי, בטח, כפרה שלי, בשמחה, בשמחה שלמה.״
22 
תרצה מספרת על מירי
אבל מה שהתברר, מה שהלך והתברר, או מה שנדמה היה למירי שהולך ומתברר, מה שלעתים התבהר לה לרגע בפתאומיות כזו, עד שנדמה היה לה שסוף-סוף היא מבינה מה הבעיה, אם כי עד מהרה שבה ושכחה או פקפקה בכך ושוב עשתה איזו דרך בתוך אחד הלופים הסתומים, הקבועים, המייגעים שלה, עד שהגיעה שוב לאותו רגע של התבהרות שהסביר הכול - ובכן, מה שהתברר למירי באותם רגעים, שאפשר לקרוא להם רגעי נפילה אבל בכל זאת נדמה לה שאם היא מתבוננת ביושר היא צריכה לכנות אותם רגעי הארה דווקא, היה העובדה הפשוטה והסופית שעמוס לא אוהב אותה. לא אוהב אותה ואף פעם לא אהב.
אבל העובדה הזאת, שבאותם רגעי הארה נראתה סופית וחותכת כמו יהלום, מאירה את כל הדרך שעברו ואת כל הדרך שיעברו הלאה, ביחד או לחוד - היתה מטושטשת ושולית ולא חשובה בכל יתר הרגעים, שבהם נדמה היה לה שאחרי כל הדרך שעברו ואחרי כל העבודה שעשו הולך ומתקרב הרגע שבו יוכלו להיות ביחד באופן סופי ומוחלט, ואולי יצליחו גם להפיק מן הביחד הזה אושר.
מירי כבר מבינה שזה לא יהיה אושר ענקי. ובכל זאת גם אושר קטן, פשוט, יומיומי, מספיק לה; עצם האושר שעשוי לנבוע, לדעתה, מן הידיעה שהם ביחד ולא מוותרים זה על זה, שהוא לא מוותר עליה למרות כל הקשיים וגם היא לא מוותרת עליו. אף שהיא מצדה היתה רוצה לחיות לצד איש שאוהב ומקבל אותה כמו שהיא, וגם הוא מצדו חוזר ואומר שחיים רק פעם אחת וממש-ממש כואב לו לוותר על האהבה.
והאפשרות, שמשום-מה לא נעים להעלות אותה, שאולי בנסיבות האלה יהיה הוא עבורה האיש שאוהב ומקבל אותה כמות שהיא, והיא תהיה עבורו זו שאיתה יש לו אהבה - האפשרות הזאת מרחפת כל הזמן כמו סימן שאלה מעל סיפור חייהם, וכל פעם נדמה מחדש שעצם קיומה של האפשרות הוא הפתעה, כאילו הנה הפתרון ההגיוני ביותר ואיך לא חשבנו עליו קודם, ואף שכן חשבו עליו, כבר עשרות פעמים חשבו עליו, תמיד מצטרפת פה איזו תקווה, ותמיד אחר כך יש מפח נפש כשמתברר שבעצם האפשרות הזאת לא תתממש, ותמיד אחר כך היא צריכה להסביר לעצמה - ולנו - למה בפועל זה לא יקרה, ולסמן איקס על סימן השאלה הזה, אותו איקס שכבר סימנה כל כך הרבה פעמים בעבר, ובכל זאת סימן השאלה שוב מתעורר לחיים באיזו אופטימיות לא ברורה, מתעקש להיאחז בעובדות, לעשות רשימת מלאי: הרי כבר התחתנו וחיינו ביחד כך וכך שנים והקמנו משפחה והולדנו שתי בנות מקסימות ובן יפה תואר שאהבנו כל כך וכל מה שקרה לו, וכל הרגעים שהיו בינינו והימים והלילות, והכאב שאי-אפשר לתאר אותו במילים, הכאב הצרוף, הנוקב; אז אם עכשיו אחרי כל זה הוא אומר שהוא לא אוהב ולא חושק ולא אותי, רק אישה אחרת, דמיונית, שעדיין לא קרמה עור וגידים ושיער ומבט וחיוכים במציאות, או על כל פנים למיטב ידיעתי עדיין לא קרמה, האם עלי להתייחס לדיבורים האלה או לא.
״את זוכרת,״ אמרתי לה לא מזמן, ״את החדר הקטן ששכרתי ברחוב אגריפס לפני עשרים ושלוש שנה? איך היינו יושבות יחד לפני התנור החשמלי, איך צלינו מרשמלו על סלילי האדום המלוהט שלו, איך היינו מדברות על אהבה?״
בטח שהיא זוכרת. ״היינו שומעות שם את יודית רביץ,״ היא אמרה, מתחילה מיד לזמזם את השיר, שגם אני יכולה לשיר אותו, עד היום, אף על פי שמאז לא שמעתי אותו, ״קרוב אלי, קרוב כל כך, אחרון השערים נפתח, אל המקום בו המילה נותרה אילמת״.
באותה תקופה היה לילה אחד שבו ישבנו שם יחד ושתינו משהו קצת חריף וחרכנו לנו מרשמלו ודיברנו על אהבה. אני זוכרת שהיא סיפרה לי אז איך ישבה עם עמוס לילה שלם וסיפרה לי שהוא אומר שהוא אוהב רק לא מספיק אוהב, ושתינו תהינו מה זה אומר אם מישהו אומר דבר כזה, מה זה אומר אם מישהו אומר שלא כך דמיין לעצמו את האהבה, שתמיד חלם על משהו הרבה יותר טוטאלי.
כמה ימים אחר כך עמוס אמר לה שוב את הדברים הקשים האלה, שלא כך דמיין לעצמו את האהבה ושלא ברור לו שזאת באמת אהבה, וגם אם כן, האם לא יכולה להיות לו אהבה אחרת, גדולה יותר ויפה יותר. מירי, מצדה, אמרה לו שזה בסדר, שזה בדיוק אהבה אמיתית, שטעות לחשוב שבחיים יש כינורות וזיקוקים כמו בסרטים. לא. בחיים האהבה נראית יומיומית ורגילה, לפעמים אתה רק זוכר שאתה אוהב ולאו דווקא מרגיש את זה בפועל, וזה מספיק - על כל פנים, כך הדגישה, מספיק בשבילה. מתוך זה שהיא הרגישה שזה מספיק בשבילה היה נדמה לה שזה יספיק גם בשביל שניהם, והתקווה הזאת שלה שכנעה אותו להאמין שאולי באמת זה מספיק גם בשבילו, לומר לעצמו שאולי משהו טוב מזה לא ייקרה בדרכו אף פעם וחבל לוותר על המשהו הזה, שגם הוא טוב, טוב בפני עצמו, גם אם לא הכי טוב, והיה איזה רגע שבו ממש היה נדמה להם שעם הטוב הזה יוכלו ללכת הלאה, לנצח, עד עולם. כשדיברה על זה באותה תקופה היתה אופטימיות בקולה, ממש נדמה היה לה שזה יהיה בסדר, וגם כיום יש רגעים שבהם ממש נדמה לה שיהיה בסדר, שכבר אוטוטו הם יצליחו למצוא את מה שהם מחפשים ודווקא פה ימצאו אותו, מתחת לפנס הזה ממש, ואני חושבת איך היום, כל כך הרבה שנים אחר כך, אותה השאלה מעסיקה אותנו, לא לילה שלם אלא חיים שלמים. אולי הפעם אנחנו יושבות בבית קפה קטן, אולי הפעם אנחנו שותות שוקו חם עם קצפת, אבל הנה אנחנו, בדיוק כמו אז: מנסות לרפא את פצעי האהבה והגעגועים במעט החמימות המתוקה הניגרת בפינו.
23 
דליה. אין מצב שאי-אפשר לתקן
הימים נהיו קצרים ומהירים ומהודקים, כמו גופייה אלסטית שאורזת אותך וגורמת לך להרגיש כל סנטימטר ומזכירה לך כל רגע שאת גם גוף, אבל בה בעת חונקת את הגוף הזה ומאלצת אותו לנשום נשימות קטנות, שטוחות.
כך בדיוק הסבירה דליה את המצב לחברה שלה, ליאורה.
״אני מתעוררת בבוקר במין תאווה משונה להרגיש את הסבל, לחוש אותו, ללוש אותו, להתפלש בתוכו. להתפלש,״ כך אמרה לליאורה כשישבו יחד בבית קפה קטן במושבה הגרמנית, ״זו בהחלט מילה מתאימה לענייננו.
״מצאתי קרמיקאית אחת שחותמת על הכלים ד׳,״ היא אמרה, ״אז קניתי לי כמה קערות. יש לה עבודות לא רעות, גם לא מוצלחות יותר מדי, את מבינה. בצד השמאלי כתובה הדל״ת הזאת, זה מה שחשוב. עכשיו הן נמצאות על המדף בסלון, ומיכה אומר לכולם, תראו את העבודות האחרונות של אשתי, היא מאוד יצירתית לאחרונה, שעות על גבי שעות היא מבלה בסטודיו. אנשים מסתכלים ואומרים איזה יופי וכל הכבוד לך, ואני אומרת חן-חן לכם ומתחשק לי להקיא.
״אי-אפשר להמשיך ככה. אני משתגעת, את מבינה,״ אמרה דליה. ליאורה הנהנה מולה, עיניה הגדולות פקוחות יותר מן הרגיל, דמעה שקטה זולגת לה מקצה העין.
״יש לי משהו לספר לך,״ אמרה דליה למיכה באותו הערב. הוא עמד, חגור בסינר הפרחוני, ושטף את הכלים בכיור, ראשו הקירח, המגולח כולו, חשוף לפניה, עם קו החיוך העגום החוצה את עורפו לרוחבו. ״יש לי משהו לספר לך, מיכה,״ אמרה דליה לקו החיוך העגום הזה. קו החיוך נסוג מפניה: מיכה הסתובב. ידיו הרטובות טפטפו על השטיח הירוק שפרשה דליה לפני הכיור. דליה התבוננה לתוך תהומות עיניו הרחומות של מיכה וידעה שלעולם לא תוכל להכאיב לגבר הזה, והידיעה הזאת מילאה אותה יגון מזוכך.
״הזמנתי לנו מלון בים המלח,״ היא אמרה, מופתעת בעצמה מן המילים היוצאות מפיה.
״אני יודעת שזה בלי שום התראה מראש, אבל מבחינתי זה כמעט עניין של חיים ומוות. אנחנו חייבים פסק זמן. אנחנו חייבים לנשום קצת זוגיות.״
״אוקיי,״ אמר מיכה לאט. ״מזמן לא נסענו יחד.״
מיכה הסתובב חזרה אל הכלים, ודליה ניגשה לנשק את קו החיוך העגום שבעורפו, שחזר אליה פתאום. היא כרכה את זרועותיה סביב מותניו ותחבה את כפות ידיה לתוך הכיסים המעוגלים של הסינר.
״נשלח את הילדים לאמא שלי,״ היא אמרה.
למחרת בצהריים, היה יום חמישי, שאול בא לעבודה של דליה ודליה אמרה לו שזהו זה, זה נגמר.
״אני חייבת להפסיק,״ היא אמרה. ״אני לא יכולה לפרק את המשפחה שלי. אפילו לא בשבילך. ואני גם לא רוצה.״
״למה לפרק?״ שאל שאול. ״מה רע באיך שזה עכשיו. למה את חייבת להרוס את מה שיש?״
דליה הביטה החוצה מן החלון. מנוף גדול היה תלוי מעל הגגות, כמו בריון שעומד לעת עתה בחיבוק ידיים.
״אבל איך אתה לא מבין,״ אמרה דליה, ״זאת גם השאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן.״
שאול הלך, ודליה היתה מרוצה. היא התפכחה, כך אמרה לעצמה, היא זזה. היא כבר לא באותו המקום. היא יכולה להניח את שאול מאחוריה, לראות בו סיפור-שהיה, לקפל אותו יפה ולהניח בתוך קופסה, בתוך מגירה, נעול מאחורי מנעול ובריח, משהו שכבר נכנס להיסטוריה ומשאיר אחריו את ההווה ואת העתיד פנויים, חלקים, נטולי רבב. היא חזרה הביתה והתמכרה להכנות לנסיעה, להזמנת המלון, לאריזה. היא סידרה את הבית כאחוזת דיבוק.
״אנחנו משאירים אחרינו בית מצוחצח ומסודר,״ אמרה לילדים. ״אנחנו לא נחזור הביתה לבלגן קולוסאלי.״ הילדים שיתפו פעולה בחוסר חשק ומיד התחילו לריב. ״שכל אחד יסדר את הבלגן שלו,״ אמרה דליה, ״זה כל מה שאני מבקשת. כל אחד את הבלגן שלו, וזהו. זה יספיק.״
אמא שלה הגיעה לקחת את הילדים, שהלכו בשמחה לשבת אצל סבא וסבתא, וכשהלכו כולם ניגשה דליה לארוז את מזוודת הנסיעות שלהם, לְבנים שלה ולְבנים של מיכה, בגדי ים ובגדים להחלפה, ופתאום צלצל הסלולרי שלה. זה היה שאול.
״תקשיב,״ אמרה דליה, ״אין לי זמן עכשיו.״
״אני אתקשר מאוחר יותר,״ אמר שאול.
״לא,״ אמרה דליה, ״אל תתקשר אלי. אני צריכה פסק זמן, אתה שומע? אני צריכה לחשוב על כל מה שקרה פה,״ ושאול אמר, ״אני אוהב אותך כשאת חושבת, תני לי לחשוב איתך.״ ״לא,״ אמרה דליה, ״אני נוסעת עם מיכה לסוף-שבוע.״ ״מה,״ שאל שאול בהפתעה, ״לאן?״ ״לים המלח,״ השיבה דליה, והוסיפה, ״אני סוגרת עכשיו, שאול. שלום.״
בדרך הביטה דליה בפרופיל של מיכה, שקט ורציני. ליד סיבוב מעלה אדומים הוריד מיכה את ידו הימנית מההגה והניח אותה על ירכה. ליד השומרוני הטוב נטלה דליה את היד ונשקה לה. כמה זה פשוט, אמרה לעצמה. כל מה שצריך זה להחליט. היא דמיינה את עצמה יושבת עם ליאורה ואומרת לה את המשפט הזה, כל מה שצריך לעשות זה להחליט, זה הכול, וחשבה איך ליאורה תביט בה בהקלה, בהפתעה שמחה, כמה מסובך ככה פשוט, היא תגיד, את המשפט הזה צריך לחגוג.
בגלל המחשבה הזאת עברה עליה כל הנסיעה בהתרוממות רוח. ״אני כל כך שמחה שאנחנו נוסעים,״ היא אמרה. ״אולי נצא לשחייה לילית. נרבוץ בבוץ. נתפלש לנו. אף פעם לא ניסיתי את הבוץ הבריאותי הזה, של ים המלח.״
בצומת אלמוג נכנס מיכה למלא דלק, ודליה יצאה מהאוטו וראתה כמה בדואים עומדים ליד מבנה רעוע ומוכרים סלסילות קש. אישה זקנה פרשה כמה גרוטאות על גבי מחצלת וישבה ביניהן על פח הפוך. בת כמה היא, שאלה דליה את עצמה, האם זקנה מאוד או שזה רק נדמה. על המחצלת היו כמה קלטות וידיאו ישנות, כלי נחושת, תכשיטים זולים, גרבי צמר סרוגים ביד, חפיסות מגולגלות של גומי לתחתונים ומצלמה עתיקת יומין, בתוך תיק עור שחור. דליה לקחה את המצלמה בלי להתמקח. כשנכנסה לאוטו הושיטה אותה למיכה, שסיים לתדלק בינתיים: ״קניתי לך מתנה.״
מיכה הוציא את המצלמה מתוך תיק העור.
״זה דגם מצוין,״ הוא אמר, מנסה לכוון את העדשה, ״אני חושב שהיא מקולקלת.״
״ואם כן,״ שאלה דליה, ״אתה חושב שאפשר לתקן?״
״אין מצב שאי-אפשר לתקן,״ אמר מיכה. ״תמיד אפשר לתקן. אין חלק שאי-אפשר להחליף אותו.״
דליה הביטה בו מתעסק במצלמה וחשבה על המילים אין מצב שאי-אפשר לתקן וגם על המילים אין חלק שאי-אפשר להחליף אותו. אפשר לתקן אבל צריך להחליף, ומה אם ההחלפה עצמה גם היא קלקול, האם במקרה כזה יש פה קלקול או תיקון דווקא.
״אתה בטוח שאפשר לתקן?״ שאלה שוב, רק כדי לשמוע שכן, ומיכה אמר, ״אני בטוח. מתנה יפה קנית לי, דליה. תודה.״
הם לא מיהרו להגיע למלון אלא נסעו בכביש הבקעה ונכנסו לכל מיני מושבים שכוחי אל והתפתלו בכבישים הקטנים, התלולים, שבין ההרים, ומיכה אמר, ״יש פה באיזה מקום התיישבות בודדים, קראתי עליה, הם עושים גבינות עזים אורגניות מצוינות.״
התיישבות הבודדים התגלתה כבית קטן ונמוך בראש הר קירח, ולצדו סככות עץ ובהן עזים ותרנגולות. ״הלוואי שהיינו יכולים לעזוב הכול ולחיות כך,״ אמר מיכה. דליה לא ענתה. בעל המקום, גבר מוזנח כבן חמישים, לא מצא חן בעיניה. ״כך אומרים כולם,״ אמר הגבר המוזנח, ״אבל האמת היא שרוב האנשים היו משתגעים אחרי יומיים. גם אנחנו משתגעים לפעמים,״ הוא הוסיף, ״אשתי ואני. במה אתה עוסק?״ הוא שאל, וכשמיכה ענה לו, ״אני פסיכולוג,״ הוא אמר, ״נו, אז אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. הפער בין החלום למציאות עמוק כל כך. אפשר ליפול לתוכו וקשה להיחלץ.״
מאוחר יותר הגיעו למלון שלהם ולבשו בגדי ים וטיילו על החוף, ודיברו, מזמן כבר לא דיברו ככה, על הילדים ועל עצמם ועל מה שהיה ומה שיהיה, כאילו הכול נורמלי הם דיברו, ואולי באמת הכול היה נורמלי לגמרי, זוג יושב על כיסאות נוח לעת ערב, משקיף על חייו, מביט בים.
אחרי שחזרו לחדר והתקלחו ירדו ללובי לארוחת הערב. דליה לבשה שמלה לבנה דקה שפרחים כחולים מודפסים עליה, וידעה שהיא נראית נפלא. הם ירדו במעלית ודליה הרגישה חגיגית ורומנטית וברור היה לה שהיא פותחת דף חדש, אבל כשנפתחה דלת המעלית כמעט נפלטה צעקה מפיה: שאול עמד מולם, מחכה להיכנס למעלית כשתתרוקן, וכף ידו נתונה בכף ידה של אישה צעירה, מתולתלת, במכנסי ג׳ינס וחולצת טריקו דקה.
דליה יצאה מן המעלית. היא הישירה את מבטה קדימה כאילו חייה תלויים בכך. כל גופה הבחין בכל גופו של שאול ברגר, ומשהו מוחשי לגמרי עבר בין הגופים במהירות כזו ובעוצמה כזו ויצר סביבו מעגל הולך ומתרחב של הדף חורבני, עד שנדמה היה לדליה שכל הנוכחים ודאי מרגישים את זה. איך יכול להיות שלא הרגישו, איך יכול להיות שמיכה יהיה במרחק נגיעה משאול ויחלוף על פניו כאילו כלום. איך יכול להיות ששאול ייכנס למעלית יד ביד עם אישה צעירה, מתולתלת, וינשום את האוויר שנשמו כמה שניות קודם לכן היא ומיכה. משהו כאן נראה לה מעוות וסטייתי באופן קיצוני, וחמתה בערה בה. למה הוא רודף אחרי, למה הוא לא נותן לי מנוחה, ומי זאת, איך הוא מצליח לזהם משהו יפה וטהור ונורמלי כמו הערב הקסום שהיה פה עד לפני רגע, וכמה שאני אוהבת את הטירוף הזה שלו, לכל הרוחות.
בלב הולם הלכה אחרי מיכה לחדר האוכל והתיישבה מולו, וקמה לבופה ומילאה לעצמה צלחת, ואחר כך ישבה עם הגב לכניסה וזו היתה טעות איומה, כי בכל רגע נדמה היה לה שהנה שאול נכנס ומביט בה ותנועותיה נהיו מגושמות, האייס-קופי ניתז עליה, וכשניסתה לנגב במפית ערפה בטעות את ראשה של כריזנטמה יחידה שעמדה בתוך אגרטל במרכז השולחן, ומיכה אמר, ״את בסדר? נהיית עצבנית פתאום.״ הוא הביט בה בעיני הרנטגן האפורות, העמוקות שלו. ״זה שום דבר,״ אמרה דליה. היא קירבה אל לחייה את הכוס המלאה אייס-קופי לצנן. יותר מכול הייתי רוצה עכשיו לחזור הביתה, חשבה, ובקול אמרה, ״אולי התייבשתי קצת, זה הכול.״
24 
יעל מתבוננת בריכוז
חורף. האוויר היה תקוע, לא זז, וזה היה מוזר מאוד שם, על ההר, שיכול היה להיחשב גג העולם וחור התחת שלו גם יחד.
כך היה בן אומר לאנשים שהגיעו במעלה דרך העפר ועצרו מהוססים בחצר העגולה, מתחת לענפי הצאלון, ויצאו והופתעו להרגיש את הרוח, שהעיפה את חצאיות הנשים אם לבשו חצאית, ושמחו לעשות סיור בחווה ואמרו זאת ממש התגשמות חלום, כי עבור רבים מהם, כך התברר, היתה זו התגשמות חלום, לגור בסוף העולם. בן היה מחייך אליהם בצניעות ואומר, לפעמים זה חלום ולפעמים זה סיוט, ביעות לילה, והאנשים היו צוחקים בהקלה, מפני שפתאום התברר להם שלא הגשימו את חלומם לא מפני שהם מרובעים וחסרי חזון אלא מפני שהיטיבו לראות שבקלות רבה החלום עלול להתפתח לביעות לילה. הצחוק יצר אצל המבקרים איזו נדיבות שמחה, והם היו נכנסים לסככת העץ הקטנה וקונים גבינות עזים ויוגורט עזים וזיתים כבושים, ולפעמים גם שמן זית או לחם טרי, ולפעמים היו מתיישבים סביב שולחן העץ וטובלים את הלחם בגבינה והיא היתה נכנסת הביתה להוציא להם צלחת של עגבנייה חתוכה עם בצל ושמן זית ומלח, ומגיעה עם הצלחת ורואה את עיניהם תלויות בהערצה בבן, שעמד והסביר להם בצניעות השקטה שלו איך מחבצים את הגבינות או איך כובשים את הזיתים, אצבעו מסלסלת את שערו הארוך ועיניו הכחולות, התמימות כל כך, מלטפות את פניהם.
אחר כך, כשהמכוניות הצבעוניות היו עושות את דרכן למטה, במורד הדרך, היו שניהם עומדים ליד הסככה ומביטים אחריהן, ובן היה מפליט מילה אחת, ששום מילה אחרת לא יכלה, כמדומה, להכיל את כל הבוז והתיעוב המקופלים בה: עירוניים.
והיו ימים שבהם אף מכונית לא הגיעה, אף לא אחת, והם קמו בבוקר אל עמל יומם, אל הבית ואל העזים ואל הירקות, והיה צריך ללמוד לטפל בכל אלה והיה צריך לנסות ולבדוק איך מוציאים לחם מן הארץ, ואיך חולבים את העזים ואיך שומרים את החלב ואיך מכינים את הגבינה. לפעמים נדמה היה לה שכל יום שחולף מהדק לא רק את האחיזה שלהם באדמה אלא גם את האחיזה שלהם זה בזה, כי היה להם זה את זה וזהו, והקרבה ביניהם הגיעה עד לעצמות, עד לבשר המלוכלך בבוץ וברפש, ודרך ריחות הזיעה והדם והשרירים התפוסים וכוויות השמש ועקיצות הדבורים, והיה משהו בגופניות הזאת שהיה בסיסי וראשוני ונכון אפילו יותר מסקס. כמעט הפתיע אותה פתאום באחד הימים זיכרון האפשרות לקיים זוגיות על בסיס היכרות הגופים המקולחים הנחים על מצעים צחורים ומתחככים זה בזה באיזו סטריליות משונה, בלי להכיר את קרבת הגוף האחרת, הקרבה שמתערבבת והולכת תוך כדי החיים הפיזיים, העירומים, ומקרינה גם על המפגשים הליליים בחדר שינה שקיר אחד שלו פתוח כולו אל הוואדי וקולות הצרצרים ויללות התנים והשועלים מתערבבים בו עם קול טפטוף הגשם ומזכירים לך בשעת מעשה שאתם אחד עם הטבע כולו.
שנתיים אחרי שעלו על הקרקע, בדיוק בלילה שבו המליטה כוכב-השחר את הגדי הראשון שלה, כשהיא ובן חזרו מטונפים מהדיר ונכנסו להתקלח והיו רק מים קפואים והם רעדו מקור ומצחוק ומהתרגשות, נוצר באהבה שלהם רווח מספיק ונכנס בו אדם.
אדם נולד על המרבץ שבו נוצר ושם ישן איתם בחדר השינה הפתוח אל הוואדי. לילה אחד, כשהם ישבו בחדר הגדול ועישנו, היא הרגישה שאיזה כוח מקים אותה ולוקח אותה אל החדר פנימה, ושם ראתה את אדם שוכב על גבו, ער ומתבונן, ותן גדול עומד מעליו ברגליים מפושקות ומביט בו מלמעלה למטה כמהרהר מה יעשה בו. למחרת בבוקר בנה בן חצי קיר מבלוקים ומעליו מתח וחיזק רשת של לולים, וסימן שוב את הגבולות בין פנים לחוץ.
בחודשים הראשונים לאימהוּת שלה הרגישה יעל רע מאוד, וזה הפליא אותה, כי השתוקקה מאוד להפוך לאמא ושמחה מאוד שזה קרה לה, בדקה התשעים, כך היא קראה לזה, בגיל שלושים ושמונה. ובכל זאת, הגוף שלה התכחש לשמחה. היו לה בחילות והיא הקיאה והתקשתה להניק ולא הצליחה לעצום עין וסבלה מעייפות כרונית איומה, ורק כשהיה אדם בן חמישה חודשים הבינה פתאום שהיא לא רק מתאוששת מלידה אלא גם מתכוננת ללידה, ובאמת פחות מחצי שנה לאחר מכן, קצת אחרי שמלאה שנה לאדם, נולד תום.
בגלל השינויים המשפחתיים האלה ובגלל העייפות האיומה שהפכה אותה אטית וכבדה כל כך, נפל עיקר עול העבודה על בן, שנאלץ לטפל לבדו בעזים ובגן הירק ובלול התרנגולות. הוא היה יוצא עם שחר, בעודה מכורבלת במיטה עם אדם ותום, ואחר כך, בעשר בערך, היה נכנס עם ביצים טריות וגבינה וירקות, והיא היתה מוציאה את הלחם החם מן התנור והם היו יושבים יחד ואוכלים ארוחת בוקר, אדם זוחל מסביבם ותום צנוף בין זרועותיה במנשא.
״המון אנשים מתעניינים באקולוגיה ובנייה ירוקה,״ אמר בן. הוא קרא באיזה עלון אקולוגי. ״הארץ משתנה. אנשים התחילו להבין שאין ברירה. היית מאמינה? בתל אביב התחילו להשתמש בשקיות בד.״
היא הקשיבה לדבריו וגלגלה הצדה את אדם, כדי שיהיה לה די מקום לשכב לצדו. השם תל אביב עורר בה אי-שקט. מתי יצאתי בפעם האחרונה מהמקום הזה, שאלה את עצמה: זה היה לפני הלידה של תום, עוד לפני שהבינה שהיא בהיריון. היו לה בחילות איומות והיא הסתובבה בשינקין עם אדם במנשא והופתעה לגלות שחלונות הראווה מעוררים בה חשק להקיא. זה היה כבר לפני יותר משנה, וכבר שלושה שבועות שלא ראתה נפש חיה חוץ מבן, אדם, תום והעזים.
לבן היה קל יותר. הוא היה הקשר שלהם לעולם החיצון. פעם בשבוע היה לוקח את הטנדר ונוסע להביא כמה דברים, כלי עבודה או אורז וקטניות וסוכר וקפה וג׳וינטים, ועיתונים וספרים. לפני חודשיים הביא לה גם סווטשרט אדום, חדש, עם כובע ושני כיסים, והיא לבשה את הסווטשרט האדום הזה מאז ברצף, אף כי עתה היה מוכתם וצבעו האדום דהה מעט.
״אנחנו צריכים להקים בקתוֹת בוץ במדרון הדרומי,״ אמר בן. ״זאת תהיה אטרקציה. נוכל לעשות שם סדנאות, הכנת גבינות, מִחזור, דברים כאלה. אנשים יוכלו להישאר לישון, נבנה דֶק, לשק״שים.״
יעל חשבה שזה רעיון מצוין. הרבה פעמים נדמה היה לה שלו רק הסתובבו פה קצת יותר אנשים, מצבה יכול היה להיות טוב יותר. חוץ מזה, אם תהיה להם בקתה נוספת, יוכלו לארח גם חברים. או את אחותה תמר.
״חודשים שלא ראיתי את תמר,״ אמרה לבן. פתאום ניצת בה געגוע. ״לו רק היה לנו כאן טלפון!״
לא היה להם טלפון, וגם הטלפון הנייד לא פעל. אנחנו מחוץ לתחום האנטנות, הסביר לה בן פעם, וזה יתרון ענקי, כי אנחנו כנראה האנשים היחידים במדינת ישראל שלא חשופים לקרינה. הם יכלו להתקשר החוצה רק באמצעות האלחוט, ישר אל עמדת השמירה בקיבוץ המרוחק חמישה-עשר קילומטר מהם. זה היה אמצעי מרגיע, והיא ידעה שבשעת הצורך בתוך חמש דקות יגיעו למקום השומרים החמושים בג׳יפ שלהם, אבל לא היתה זו דרך לשוחח עם אחותה.
״זה גם בדיוק הזמן,״ אמר בן, ״כי במורדות יש המון בוץ, וכבר לא כל כך קר בחוץ. זה לא מסובך: נכין שלד מקש וצמיגים, ואחר כך נצפה אותו בבוץ.״
יעל שמעה את המילים מרחפות מעל ראשה, לא קשורות אליה. היא לא יכולה לבנות בית בוץ במדרון הדרומי, חשבה. בן לא מביא בחשבון את שני הקטנים.
״את לא מתלהבת,״ אמר בן.
״לא, אני כן,״ אמרה יעל, ״זה רעיון מצוין, עם הסדנאות והכול.״ בן לא אמר כלום. היא ידעה בדיוק מה הוא חושב לעצמו: שהיא נמצאת כל הזמן בבית, שהיא מתפנקת, שהוא זה שעושה את כל העבודה השחורה.
הם לא הזכירו שוב את עניין בקתות הבוץ ולא דיברו על זה. אבל בשבת, בחמש לפנות בוקר, נשמע פתאום קול של מכוניות נוסעות בשביל ועוצרות ליד הסככה. היא התעוררה, ערנית-בבת-אחת, והתיישבה במיטה.
״אלה המתנדבים, בשביל הבקתות,״ אמר בן וקם, ״אל תקומי.״ הוא השחיל את עצמו לתוך מכנסיים, משך מן הכיסא את החולצה ויצא. יעל נשארה על המזרן עם אדם ותום, וכל דמה בער בה לקום ולצאת. אצבעותיהם השמנמנות ופיותיהם הפעורים של הפעוטות משכו אותה למטה כמו מלכודת.
רק בשמונה, כשכבר היה אור בוהק בחוץ, הצליחה לצאת. היא שמה את תום במנשא ואדם דידה אחריה על רגליו הקטנות. היא חצתה את החצר, עברה את העזים והשקיפה אל המורד הדרומי מלמעלה.
המורד היה תלול וסלעי, ובן הקדים וסיקל בו משטח בשביל הבקתה. על המשטח הזה עמדו אנשים ועסקו בבניית השלד מצמיגי מכונית ישנים. אחר כך יצפו את המבנה בבוץ. ״הנה,״ אמר אדם את המילה החביבה עליו, ״הנה.״ הוא הצביע על האנשים.
עוד מעט הם יבואו לשתות, חשבה יעל. היא חזרה הביתה עם הילדים, חיממה מים בסיר הגדול וגלגלה פיתות מהבצק שתפח. כשהכניסה אותן לתוך התנור, הבחינה בבן הולך לאט בין העזים, נושא מישהו בזרועותיו.
זו היתה בחורה.
״יש לנו פה קרסול שהתעקם,״ אמר כשהתקרב, ״שום דבר רציני.״
״אבא,״ קרא אדם ומחא כפיים, ״אבא.״
בן הושיב את הבחורה על המרבץ והרים את הרגל שלה על שרפרף העץ הקטן. אחר כך הלך לרחוץ ידיים. אדם דידה אחרי אביו.
״הֵיי,״ אמרה יעל, ״את בסדר?״
״יותר טוב,״ אמרה הבחורה. היה לה קול גבוה במפתיע. ״סובבתי את הקרסול?״
״הנה,״ אמר בן, ״תמרחי את זה.״ בידו החזיק משחת רסקיו. הבחורה לא לקחה את המשחה מידו אלא הושיטה את הרגל הפגועה קדימה, ובן הסיר את הנעל והגרב, הוציא קצת משחה על אצבעו ומשח את הקרסול. ״כאן?״ שאל, ״כאן?״
״כן,״ ייללה הבחורה, ״אווווו, זה כואב.״
יעל התבוננה בבן המורח קרסול זר. את הקרסול חבק צמיד רגל כסוף מקושט בחרוזים צבעוניים, והציפורניים היו צבועות. ליד קרסוליה שלה התלבט תום והתרומם לעמידה כשהוא מושך במכנסיה. ״נאן,״ אמר. ״נאן, נאן.״ יעל התיישבה והניקה אותו. גם אדם הגיע וביקש את שלו.
״יו,״ אמרה הבחורה, ״את מניקה שניים ביחד? כל הכבוד לך, אלוהים.״ עיניה ננעצו כמהופנטות בשדיה המלאים של יעל. יעל הבחינה במבט ומשכה את החולצה כך שיחד עם שני הראשים כיסתה את שדיה.
״איך אתם מתקדמים?״ שאלה יעל.
״מצוין,״ אמר בן, ״עד הערב נגמור את השלד. שלוש או ארבע שבתות כאלה, וכל העסק גמור.״
״אני מצטערת,״ אמרה הבחורה, ״אני מרגישה שפקששתי לך הכול?״
״הֵיי, שירי, לא פקששת כלום,״ אמר בן, וצחק. ״תמיד את לוקחת הכול על עצמך.״
שירי חייכה אליו בהכרת תודה. ״אני חוזר למטה,״ אמר בן. ״עוד מעט נבוא לחטוף משהו.״
״מצוין,״ אמרה יעל, ״אני תכף אוציא פיתות מן התנור, ויש לנו לבנה וזיתים.״
״אני אביא ביצים,״ אמר בן. הוא יצא. אדם פרץ בבכי.
״את רוצה לשתות משהו?״ שאלה יעל. המילה ״תמיד״ הדהדה בחדר כמו גונג עתיק. היא הרימה את אדם כדי להרגיע אותו. ״מאיפה את בארץ?״ שאלה.
״תל אביב?״ אמרה שירי. ״אני אחותו של דרור, מהחומרי-דישון?״
יעל הכירה את דרור מהחומרי-דישון.
״דרור אמר לי שהיום בונים פה מבוץ ושיהיה כיף?״ אמרה שירי. ״אז באתי איתו, ובאמת יש פה כיף לא נורמלי.״
״אני מצטערת על הרגל שלך,״ אמרה יעל, ״אז את רוצה לשתות משהו, או לא?״
שירי רצתה לשתות תה. המים בסיר רתחו בינתיים, ויעל מילאה ספל והכניסה למים הרותחים כמה עלים של לואיזה מהסל התלוי ליד הכירה. תום זחל על הרצפה, ואדם עמד על רגליו ליד האורחת והביט בה כמשתאה. יעל חשבה שכבר כמה חודשים שבקושי עבר אצלם מישהו: יכול להיות שאדם לא יודע שיש עוד אנשים בעולם מלבדם. הרעיון הזה הרעיש אותה והיא רצתה לחשוב עליו רגע בשקט, לעצמה: האם ייתכן שאדם חשב שרק הם קיימים בעולם? האם לכן הוא נועץ באורחת מבטים משתאים שכאלה? או שאולי כבר בגיל שנתיים הוא יודע לזהות בחורה יפה. אבל זה לא הגיוני, חשבה יעל לעצמה. זה פשוט לא יכול להיות.
היא הושיטה את כוס התה לשירי, יחד עם עוגיות כוסמין וצימוקים. שירי לגמה מהתה.
״אז מה,״ שאלה שירי, ״אתם חיים פה כל הזמן? זה מדהים, לחיות כל כך קרוב לטבע, כמו האדם הקדמון, כמו חיות? אני מתכוונת, במובן החיובי כמובן?״
שכחתי איך מנהלים שיחה פשוטה, חשבה יעל. לא היה ברור לה אם עליה להשיב או לא, אם השאלה נועדה להרגיז או לא. סימני השאלה בסוף כל משפט בלבלו אותה. בינתיים לא השיבה, אך הרגישה כאילו נשארה איזו שאלה תלויה באוויר, ממתינה למענה שלא הגיע.
״כן,״ אמרה לבסוף.
״כמה זמן אתם כבר חיים ככה?״ שאלה שירי.
״שלוש שנים,״ אמרה יעל. חיים שלמים.
״הייתי מתה לחיות פה?״ אמרה שירי. ״להעיף את כל השטויות האלה של מסגרות, של גבולות מזויפים? פשוט לחיות בטבעיות, כמו שהלב אומר? זה החלום שלי. לא שקט לך פה יותר מדי? טוב, יש לך את בן והילדים?״
״כן,״ אמרה יעל שוב. היא חשבה על הלילות ועל יללות התנים הממלאות אותם, על פעיות העזים, על התרנגול שקורא עם שחר, על מלמולי התינוקות. היא אישית אוהבת שקט. בשקט הזה היא יכולה לראות את החיים כמות שהם, להיות ערנית כמו שלא היתה מעולם. היא חיפשה את המילים הנכונות ואחר כך הניחה לזה. שירי השתתקה בינתיים ועצמה עיניים.
״את רוצה לשכב?״ שאלה יעל, ״אני יכולה לעזור לך להגיע לחדר השני.״
״כן,״ אמרה שירי, ״עדיף.״ כשדיברה בלי סימן השאלה הקטן בסוף המשפט היה טון דיבורה עייף, כאילו התקמטה.
יעל תמכה בשירי והיא התרוממה בזהירות על רגלה הבריאה, מרימה מעט את הרגל הפגועה מעל הקרקע. כמו יצור תלת-רגלי הן עשו את דרכן אל חדר השינה. יעל פרשה סדין נקי על המרבץ הגדול, ועזרה לשירי לשכב.
בינתיים התמלא הבית בריח הפיתות. יעל הוציאה אותן מהתנור, שטפה את עלי החסה, קילפה גזרים ומלפפונים, חתכה את הסלט ופיזרה עליו אגוזים ועירית. בקערת הרוטב הכינה רוטב יוגורט עם שמיר קצוץ. אחר כך ערכה את השולחן. ״נאן, נאן,״ ביקש תום. הוא רוצה לינוק ולישון, חשבה יעל. היא התיישבה עם תום על השטיח והניקה אותו. כשנכנסו המתנדבים שעה קלה לאחר מכן, היא עדיין ישבה והניקה. בן נשא בתוך כובעו ההפוך את הביצים הטריות. הוא ניגש למטבח, הניח מחבת על הכיריים ושבר לתוכה את הביצים. ״אבא! אבא!״ קרא אדם בשמחה. הוא הידס אל אביו בצעדיו הקטנים, הנמרצים. בן הרים אותו והושיב אותו על השולחן. בינתיים נרדם תום בזרועותיה של יעל, והיא התרוממה כדי לשאת אותו לחדר השינה. המתנדבים, שחלצו נעליים ליד דלת הכניסה, מילאו עכשיו את החדר ברעש. חלקם הלכו למקלחת: עד מהרה נשמע משם קול מים זורמים, מלווה בקולות צחוק. יעל נכנסה לחדר השינה וסגרה את וילון הדלת מאחוריה. היא הניחה את תום על המרבץ שלו, כיסתה אותו וסגרה עליו את הכילה נגד יתושים.
על המרבץ הגדול, בצד שלה עצמה, שכבה שירי. רגלה היתה מורמת ומונחת על כרית, וזרועה השמאלית היתה פשוטה הצדה, נכנסת לתוך הצד של בן. יעל הביטה בה בריכוז. אחר כך לקחה את השמיכה הגדולה מתוך הארגז הפינתי וכיסתה בזהירות את האישה הישנה.
רק לעת ערב, כשכולם סיימו לעבוד ואכלו מרק בחדר הגדול, דידתה שירי החוצה מחדר השינה. יעל העבירה את תום, שישן בזרועותיה, לבן, והגישה לשירי צלחת מרק.
״איך הרגל שלנו?״ שאל בן.
״יותר טוב,״ אמרה שירי. ״אני חייבת לקנות משחה כזאת?״
יעל קמה. צריך היה לצאת לחצר, להוציא עוד לחם מן הטבון.
כשחזרה עם הלחם החם, דקות ספורות מאוחר יותר, ראתה שהמתנדבים כבר מתכננים לצאת לדרך. עדיף לנסוע בדרך העפר עוד לפני שמחשיך, אמרו.
״יש לכם מספיק דלק?״ שאל בן. ״סגרו את התחנה ליד הקיבוץ. כדאי גם לבדוק מים.״
״קדימה,״ אמרו המתנדבים, ״נזוז.״ הם קמו. שניים מהם הודו ליעל על המרק הטוב, והיא מצדה הודתה להם על עזרתם-שלהם. ״אתם לא יודעים כמה זה משמעותי בשבילנו,״ אמרה. ״זה לא רק העבודה, זאת בעיקר התחושה שאנחנו לא לבד. שיש מי ששם כתף.״
אולי מפני שדיברה שמעה רק בקושי את קולה של שירי ברקע, בתוך כל הקולות האחרים, ״גם אני אבוא איתם?״
האם היתה זו שאלה או אמירה. יעל הפנתה את מבטה אל שירי והתקשתה לקבוע. עיניה של שירי היו תלויות בבן. פיה היה מכווץ. נדמה היה ליעל שנפלה דממה בחדר, אם כי שמעה בבהירות מישהו אומר, ״יאללה, חברים, כבר מאוחר.״
בן ישב על כיסא הנצרים העגול, ותום שרוע על חזהו. הראש המתולתל של הילד נח על כתף אביו, חוט שקוף של רוק משוך מן הפה הפתוח אל החולצה הנקייה, המשובצת צהוב-לבן. הידיים הקטנות חיבקו, רפויות, זו את החזה וזו את הגב הרחב.
״כן,״ אמר בן. הוא טמן את אפו בקפלי צווארו של הילד הישן.
25 
יעל תולה כביסה
תחילת הסוף הסתמנה, למעשה, ברגע שהגיע אלוהים. אבל מתי היה הרגע הזה? בן אומר שזה היה כמו נס: נס שבאותו רגע לא שמים לב אליו, ורק בהמשך, כשכבר יודעים איך השתלשלו הדברים, מזהים בו פתאום את נקודת המפנה, ומבינים. הכול מכוון משמים, מסביר בן. הכול ידוע מראש והרשות נתונה.
בן היה נוסע העירה מדי פעם להביא כל מיני דברים, קמח ואורז וירקות שלא גדלו אצלם בחווה, ובאותו היום הוא ישב בטנדר ואכל שסק וחיכה לרמזור שיתחלף. בינתיים הביט בבחורים של נח-נחמ-נחמן מאומן, שלא עובדים ולא עושים כלום עם עצמם ורק רוקדים בצמתים ועושים מעצמם צחוק. בן פתח את החלון כדי לירוק החוצה את הגלעין של השסק, ואחד הבחורים, שחשב שבן פותח את החלון לכבודו, התקרב. ״לא נמאס לכם לעשות מעצמכם צחוק?״ שאל בן, במילים האלה ממש, אבל הבחור לא נעלב. ״שלום גם עליכם,״ הוא אמר וחייך. היה לו חיוך ענקי בתוך סבך שחור של שערות פנים. ״מה רע, אחי, זה משבר את האגו ומשפר את הבריאות.״ באותו הרגע התחלף הרמזור לירוק והבחור הושיט לבן חוברת ובן לקח.
החוברת הזאת נחה על המושב שליד הנהג שבועיים בערך. ״גם לא נסעתי הרבה באותה תקופה,״ מסביר בן כשהוא מספר את הסיפור לבחורים מערד, ״וגם לא יצא לי לעיין בה, אבל יום אחד הייתי צריך להביא צינורות השקיה מהמפעל בקיבוץ, והייתי צריך לחכות באוטו רבע שעה, והרבע שעה הזאת מתארכת לי לחצי שעה ולשעה ולשעה וחצי, ומה אני עושה, כמה אפשר לשמוע רדיו, פתאום אני מרים את החוברת ומתחיל לקרוא: ׳ליקוטי מוהר״ן׳.״
ומה לבן ולרבי נחמן מברסלב. כלום.
כמה ימים אחר כך הוא פתח שוב את החלון בטנדר, והבחור בצומת אמר ״אהלן, נו, גמרת לקרוא?״ ובן אמר, ״קראתי אבל אי-אפשר לומר שהבנתי,״ והבחור אמר, ״גם אני לא מבין, אבל אם ננסה יחד אולי נצליח.״ קראו לו מוטי שמש. מאותו שבוע הוא היה מגיע מדי יום רביעי בלילה לחווה עם עוד כמה חברים.
החברים היו יושבים בחדר הגדול ולומדים, משמונה בערב עד השעות הקטנות של הלילה, או בחוץ, בערבים הקרירים של סוף הקיץ, מסביב למדורה. בן היה פותח אבטיח. מוטי שמש היה מביא גיטרה ומנגן. צחוקים ושירים ו׳ליקוטי מוהר״ן׳, ריקודים ומחיאות כפיים. על ידי מחיאת כף, אמר רבי נחמן מברסלב, מתמתקים כל הדינים. בן לוקח החוצה את אדם, והילד מסתובב בין האורחים, זורק מקלות קטנים אל תוך האש, עוזר לבן לחלק אבטיח. ״יש היום פעולה של הצופים?״ שואלת יעל לפעמים בימי רביעי בצהריים. ״א״ש לילה,״ עונה בן, מחייך. משהו בפניו נפתח, חושבת יעל. כשהבחורים מגיעים הוא מחבק אותם. לילה אחד יעל יוצאת ויושבת ליד בן, מול האש. תום ישן בחיקה וצוחק בשנתו.
יום שישי אחד, רוח נשבה אבל גשם עדיין לא ירד, רק העננים הלכו והצטברו ממש על פסגת ההר שלהם, נדמה היה שעוד רגע תתחיל סופה. בן הכניס עצי הסקה לאח ואמר, ״קניתי יין, השבת נעשה קידוש.״
לכבוד הקידוש פרשה יעל מפה על השולחן. בן אמר את הקידוש לאט ובכוונה, וכשסיים חצה ברק את השמים וגשם עז ניתך ארצה. הם ישבו לאכול את ארוחת הערב. יעל הגישה מרק, את המרק הרגיל שהם נהגו לאכול הרבה פעמים בערב, עדשים ותפוחי אדמה וגזר ופטרוזיליה, ובכל זאת נדמה היה לה שהכול שונה. אולי בגלל הסופה שרחשה בחוץ. אולי בגלל עיניו של בן שנחו עליה, ומבטן אחר.
למחרת, בשבת, בן נשאר בבית. הם התעוררו מוקדם כרגיל אבל לא יצאו מן המיטה, רק היו במיטה ארבעתם, והיתה נעימות טובה בביחד החדש הזה, ארבעתם במיטה, ולא שזה לא קרה קודם, יעל חשבה, אבל לא ככה, ומה בעצם ההבדל, אולי בתחושה הפשוטה שיש זמן. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, היא חשבה. בצהריים יצא בן החוצה לתת אוכל לעזים ולחלוב את שתי החולבות, ואחרי שנכנס הם ישבו על השטיח ושיחקו בקוביות עד שהחשיך.
כך שהיה איזה רוגע חדש, ויחד איתו גם אי-שקט. אי-שקט פנימי. יעל התעוררה באמצע הלילה וראתה את בן מתלבש. ״לאן אתה הולך?״ ״תחזרי לישון, אני יוצא להתבודדות. עוד מעט אחזור.״ ״כל החיים שלנו כאן זה התבודדות,״ מלמלה יעל בטרם שבה ונרדמה, ״התבודדות אחת גדולה.״
למחרת בבוקר העיר אותה בן עם כוס תה למיטה. עיניו זהרו: היתה לו התגלות. היא לא תאמין אולי, ובכל זאת זה קרה. הוא ממש הרגיש את זה בכל הגוף: הוא היה לבד לגמרי, על הרכס, אבל הוא לא היה לבד. הוא הרגיש שמור, מוגן, עטוף. הוא הרגיש שיש איתו מישהו. לא, זה לא התיאור הנכון. הוא הרגיש שהוא נמצא עם מישהו. הוא הרגיש כאילו הוא נמצא ביקום מקביל, שאין בו צער ואין בו פחד, ולא חשוך ולא קר ולא לבד. יעל ראתה שהוא הניח על ראשו כיפת צמר גדולה, שהשאיר לו פעם אחד החברים.
בימי רביעי בלילה מגיעים החברים. עכשיו כבר חורף. הם יושבים בחדר הגדול ולומדים רבי נחמן מברסלב וגם קצת הלכות. לפעמים יעל מצטרפת. לפעמים היא מקשיבה מן החדר השני. יש משפטים שמוצאים חן בעיניה. ״המחשבות״, אומר רבי נחמן, ״מונחות חבילות חבילות בתוך המוח, וכשאדם צריך לאיזה דבר ונזכר בו, אזי מושך ומוציא את אותו הדבר שהיה מונח במחשבה. והדבר פלא״.
ובאמת הדבר פלא, חושבת יעל. קולות הבחורים ממלאים את הבית. מתווכחים, שרים. שנים היינו פה לבד, נזכרת יעל בתדהמה. לפעמים שבועות שלא ראיתי נפש חיה. ואיך זה היה. ולמה. יעל נחה על המרבץ. לידה ישנים הילדים. היא עסוקה בפתיחה וסגירה של חבילות ישנות, מרופטות משנים.
כשבן מגיע ושוכב לידה היא מושיטה אליו יד ומלטפת את לחיו. ככה סתם, בלי כוונה מיוחדת. לילה טוב, בן. והנה חידוש: אסורים בנגיעה. קולו של בן מדוד. גופו קרוב ורחוק. כף ידה של יעל צונחת, נעלבת. ״אל תקשי עלי,״ אומר בן, ״גם כך זה מסובך. ועוד משהו: צריך להפסיק עם הקמח המלא. אי-אפשר לנפות אותו, ויש כאן חשש רציני של תולעים.״
״תולעים?״ נדהמת יעל, הבכי חונק בגרונה. מעולם לא ראתה תולעים בקמח. ״ומה הכוונה, אסורים בנגיעה?״ ״מאז הלידה״, מסביר בן, ״אסור לי לגעת בך עד שתטבלי במים טהורים. אבל אל תדאגי. אני אחפור עם החברים בריכה קטנה ליד המעיין. את אוהבת להשתכשך במים. וגם קמח לבן זה לא סוף העולם.״
בן חופר עם החברים את הבריכה. בקיץ יבנו ספסלי אבן מסביב, אבל בינתיים זו פשוט שלולית עמוקה מדופנת סלעים. המים קרים, אפלים. במורד משחקים הילדים, אוספים אבנים קטנות ומסדרים אותן בשורות. בן מוציא מפוחית ומנגן. כשמתחיל להחשיך הוא מכניס את הילדים לטנדר.
״נחכה לך באוטו,״ הוא אומר, מושיט לה מגבת ושמיכה, ״את צריכה להיכנס למים כל כולך. תעשי את זה טיק-טק.״
טיק-טק, חשבה יעל כשהתפשטה. בקושי אילצה את עצמה להיכנס אל תוך המים הקפואים. כשחזרה אל הטנדר, רועדת כולה, עטופה בשמיכה, ניסה בן לשוות לזה פרצוף רומנטי. אבל זה לא היה רומנטי בכלל: זה היה אלוהים.
״רציתי שתהיו כחיות הנוהמות בלילה ימים שלמים״, אמר רבי נחמן מברסלב. יעל מרגישה שזה מה שקורה. היא מבינה. בן הפסיק לביית את הטבע הפראי: הוא נכנע. הוא מוותר. הוא החליט להצטרף אל הטבע בעצמו. בלילות היא שוכבת במיטה ויודעת שבן מתבודד בחוץ, ברוח. הוא הופך לאחד הסלעים, לאחת החיות. נדמה לה שהיא נשארה לבד במערכה. דברים שפעם היו חשובים להם כבר לא חשובים לו. דברים אחרים וזרים מעסיקים אותו כעת. מילים חדשות. גם פניו של בן חדשות. לפעמים היא מביטה בפניו וחושבת כמה יפה הוא: יפה וזר, כאילו הלך בן הישן ובן אחר הגיע ונכנס הביתה.
בערבים קורא בן את שיר השירים. ״זוהי סגולה גדולה וחשובה,״ הוא אומר. אין להקשיב למילים כפשוטן: הכול סודות וסודי סודות. יעל דווקא אוהבת להקשיב למילים כפשוטן. קולו של בן יפה ועצוב. ההרים הם הרי בשמים. הגן נעול. המעיין חתום. מי זאת עולה מן המדבר. מי זה חמק עבר לו. למה הכו השומרים. מה אומרות בנות ירושלים. קולו של בן מתנגן, מתערבב בקולותיהם המתוקים של הילדים. יעל מקשיבה לו ומבינה: בן מפליג למקומות אחרים. היא יודעת שהספירה לאחור התחילה: עכשיו היא חיה כאן על זמן שאול.
בסוף החורף יעל יוצאת החוצה ונדהמת: היא מבחינה פתאום בהזנחה, שהגיעה עם אלוהים ועשתה כאן את ישיבתה קבע. עשבי הבר ליד הדיר לא נוכשו ולא רוססו והנה גדלו פרא. הגדר לא נצבעה מחדש. לוח העץ של השולחן הגדול לא שויף. הרוח והגשם פרצו בו מכתשים שחורים. הגדר התרופפה. הרכב של הבחורים פגע בה באחד הלילות, ובן לא תיקן. בעקבות זאת נכנס שועל ועשה שמות בתרנגולות. בן היה בהתבודדות. יעל שמעה את הצווחות עולות מן הלול ובכל זאת לא יצאה מהבית, שלא להשאיר את הילדים לבד עם התנור הדולק.
בבוקר חפר בן בור וקבר את התרנגולות המתות. רק שתיים נשארו: חדווה, שעיקמה רגל במהומה ונעשתה צולעת, ואסתר המלכה, שהשקיפה כפי הנראה על המתרחש מן המוט למעלה. בבקרים יש להם עכשיו רק ביצה אחת. מדי בוקר יוצא בן מהבית ומביא את הביצה. הוא מביא גם חלב עזים טרי. יום שישי, עוד מעט שבת: על האש מתבשל המרק. תפוחי אדמה נאפים בתנור. ריחם מתערבב בריח החלות. בן יוצא מהמקלחת. הוא לובש חולצה נקייה. ״צריך להדליק נרות,״ הוא אומר. יעל מדליקה את הנרות והוא ניגש ומחבק אותה. ״יעלי שלי,״ הוא אומר, ״רעייתי-תמתי. שבת שלום.״
זה אחד היתרונות של אלוהים בבית, חושבת יעל. הדברים הפשוטים נפתחים כאילו. את עבודת הידיים המאומצת, השתקנית, המתחשבנת, הקמצנית, מחליפה עכשיו עבודת האלוהים. יעל מנסה להתיידד עם העבודה הזאת. ללמוד אותה כמו שלמדה פעם - מתי זה היה? - לעבוד את ההר, את הרוח, את הבית. ״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״, אמר רבי נחמן מברסלב, ובן שמח. וכשבן שמח, גם הילדים שמחים. וגם יעל שמחה.
יעל יוצאת החוצה לתלות את הכביסה הלחה. היא נושאת את הגיגית בזרועותיה. הכול מסביב רגיל לגמרי, אבל אלה הם הימים האחרונים שלהם בחווה. בקרוב יקומו וייסעו מכאן. ישאירו מאחור את הבית, את הדיר, את הבקתה החצי-בנויה שבמדרון. מוטי שמש ייכנס לגור כאן עם עוד שני בחורים. בלילות ישתו וודקה ובימים יקומו מאוחר ויעשו את המינימום הדרוש כדי להחזיק את הירקות והעזים. אולי יחדשו את הלול, אולי ישיגו איזה סוס וירכבו בדרכם אל הבריכה. בן, מצדו, חושב על יבנאל. ״יש שם קהילה גדולה,״ הוא אומר. הוא מכיר מישהו שעושה שם תות שדה ביו-אורגני, והוא יוכל לעבוד איתו בתות שדה. יש שם קהילה. גני ילדים. חינוך אנתרופוסופי-יהודי. תום ואדם יכירו ילדים אחרים. יעל תוכל להצטרף לשיעורים לנשים. להתחזק. יעל לא בטוחה בזה. תקווה אחרת נובטת בה, עוד לא בוטאה בקול: הילדים יבקרו בגן, ויהיו לה בקרים לגמרי לעצמה. אולי תוכל למצוא איזו עבודה בחצי משרה. יש לה הרי תואר בעבודה סוציאלית. ״כל דבר בזמנו,״ אומר בן. ״כל עכבה לטובה.״
יעל תולה את הכביסה על החבלים. מכנסיים של תום, חולצה של בן, גופייה של אדם, תחתונים שלה. תחתונים של בן, חולצה של אדם, מכנסיים של אדם, סווטשרט אדום שלה, חולצה משובצת של בן. היא מהדקת את הבגדים אל החבל באטבי כביסה, שלושה אטבי עץ לכל בגד, מפאת הרוח. לרגע נדמה לה שהיא עוסקת במלאכה חשובה מאוד. הבגדים הצבעוניים שולחים מסר מוצפן בקוד, האטבים קושרים כתרים למסר המוצפן. אין מקריות, חושבת יעל. הכול כאן סודות וסודי סודות, היא אומרת לעצמה, רזים ורזי רזים. יריעת הבד הירוקה, ששימשה מגן על הדיר מפני הרוח, השתחררה בצדה האחד ועכשיו היא מתנופפת כדגל ענקי ומשמיעה קולות חבטה רמים. העזים מצטופפות מאחורי הביתן הקטן, דורכות זו על זו ופועות בקולותיהן הצרודים. חדווה הצולעת ואסתר המלכה מתרוצצות בהיסטריה לרגלי הילדים, היושבים על המדרגה ומשליכים להן שאריות של לחם לבן. ליד הדיר מנמנם צביקה, הכלב, ומתעטש בשנתו. זוהי שעת מנחה, אך השמש עדיין גבוהה. מסביב מתהלך אלוהים, מתבונן. מאחורי הלול הריק, הנטוש, עומד בן ומתפלל.
26 
איה יוצאת לפגישה עיוורת
לפעמים נדמה לה, לאיה, שכל הדיבורים האלה עם החברות שלה, הדיבורים שהיא מכנה בינה לבינה תחרות על תעודת המסכן, לא נולדו אלא בשבילה, מפני שהיא היחידה פה שחיה לבד, בלי בן זוג ובלי ילדים, והיא זו שאמורה לנצח בתחרות הזאת בעיניים עצומות. אבל בסוף תמיד קורה שרק משום שהיא היחידה פה שחיה לבד, כל החברות שלה שבזוגיות משתמשות בה בתור כותל הדמעות ונהנות לשדר לה על הדרך שהיא בת מזל, או לכל הפחות שהיא לא היחידה שמסכנה פה, ועל כל פנים היא חופשייה לנפשה ולא צריכה לזרום עם רצונותיו המופרכים של בעל או לפרנס את גחמותיו של ילד. איה שומעת את כל הדיבורים סחור-סחור האלה ומתחשק לה לצרוח, ממש לצרוח, די כבר, די. אני היא זו שלבד, אני זו שאין לה בעל ואין לה ילדים, לי אין על מי לסמוך ואין על מי להישען, וגם אם זה אך ורק באשמתי, אז מה. נמאס לה מקיטורי התפנוקים שלהן. איה יושבת מולן, תולה בהן מבט משתתף בצער וגם אומרת מילים מזדהות, כאילו היא מבינה ותומכת, אבל בתוכה היא לא מזדהה ולא מבינה ולא תומכת. להפך. בתוכה היא אומרת, תסבלו קצת, חלאות. כי רק היא עצמה יודעת עם אילו קשיים היא מתמודדת, עם הלבד שלה ועם התחושה החמוצה של כישלון מתמשך, של ניסיון מתמיד למצוא מישהו שיועיל בטובו לחלוק איתה את חייו ולומר לה מפעם לפעם אני אוהב אותך.
מה הן יודעות, היא חושבת לעצמה, מה הן יודעות על ללכת ברחוב ולבחון בייאוש, בתשוקה, את העוברים ושבים, לומר להם ללא קול, אולי במקרה אתה מוכן לאהוב אותי, אבל מובן שהתשובה היא שלילית, היא נאמרת בלי הבהוב של מבט עין, היא נאמרת בעצם ההתעלמות. מה הן יודעות על השאלה המנסרת, איך ייתכן שהגעתי לגיל ארבעים בלי שאף אחד יאהב אותי עד כדי לא לוותר. זה הכול. זו המידה הדרושה פה: לאהוב עד כדי לא לוותר. מה הן יודעות על האכזבה הקשה, הצורבת, כאשר פעם אחר פעם מסתיימות תקוות הלב בלא-כלום.
הנה, אומרת איה לעצמה, עם החברות שלי אני מסתדרת, עם החברות יש לי איזושהי המשכיות, למה, לעזאזל, אי-אפשר לייצר את ההמשכיות הזאת גם עם גברים?
השאלה הזאת, על ניסוחיה השונים, הלכה וצברה לעצמה עם הזמן מידה לא מבוטלת של דחיפות. עצם משקלה המצטבר הפך למהות מטרידה מאוד בפני עצמה, כי איך זה שלא רק עם גבר אחד זה לא מסתדר אלא עם עוד גבר ועם עוד גבר. איפה הטעות. איך קורה שתמיד הפגישה הראשונה היא מצוינת והפגישה השנייה, אם בכלל מתקיימת, היא סוף פסוק, והדפוס הזה שמשחזר את עצמו מקרין כבר גם על הפגישות הראשונות, המוצלחות, שבהן איה כבר אומרת לעצמה בפיכחון קר, רק נדמה לך שזה דייט נפלא, האמת היא שהוא בכלל לא יטרח לטלפן ואם יטרח לטלפן יגיד שבעצם הוא לא יכול להמשיך לצאת איתך, כי הוא עדיין לא התגבר על האקסית או על אשתו לשעבר או כי יש לו עניינים מאוד לחוצים בעבודה.
״איך יכול להיות שהקליק אצלי לא מתפתח אף פעם לקלאק?״ שואלת איה את החברה הכי טובה שלה, נעמי, אבל היא, כמדומה, לא מבינה את השאלה. קשה לנעמי להאמין שיש פה משהו עקרוני: ״פשוט עדיין לא פגשת את הבנאדם הנכון,״ היא אומרת. היא אומרת זאת מפני שהיא רוצה לעודד את איה. מהסיבה הזאת היא גם מספרת לאיה בפעם המאה איך פגשה בעצמה את האדם הנכון: יהורם. איזה צירוף מקרים מדהים היה פה, איך יד נעלמה יצאה מתוך התוהו לקשור את החוטים. איה מתבוננת בנעמי במבט המעריצה שלה ושומעת את הסיפור הזה, שכבר שמעה אי-אלו פעמים, סיפור שאין בו שום זוהר אלא רק אפרוריות מאוסה. היא מהרהרת ביהורם ואומרת לעצמה: גם כן מציאה כשרה.
אכן, מציאה כשרה. לא לבן זוג כזה מפללת איה. לכן שאלת ההמשכיות לא נותנת לה מנוח. ואולי בגלל כובד השאלה, שאכל בה מבפנים ולא זכה להתייחסות רצינית, בפגישה הזאת, מול האיש הג׳ינג׳י, הקצת רזה מדי ולא ממש נאה, העובד בתור סמנכ״ל בקרה של קונצרן תרופות ענקי, שזו עבודה שבעיניה אין בה שום קסם, והתחביב שלו הוא גולף, וזה נשמע לה תחביב ממש משעמם, היא החליטה להתעקש.
הם ישבו במסעדה קטנה עם אורות רומנטיים ומפות בד ונרות ופרחים אמיתיים. השולחן היה טיפ-טיפונת נמוך מדי והיא נשענה קדימה ותמכה את ראשה בכף ידה, וידעה שההתכופפות הזאת קדימה יוצרת זווית מוצלחת של התבוננות אל תוך מפתח המחשוף שלה והעמידה פנים שהיא לא יודעת. כמו תמיד, ולמרות השעמום, תלתה באיש שמולה את עיניה הגדולות, המודגשות במסקרה כחולה, והתאמצה מאוד למצוא חן. היא הסכימה לטעון שהספורט הכי אלגנטי זה גולף, בגלל השקט והירוק ושלא מזיעים. ״סמנכ״ל בקרה,״ כך אמרה, ״היא אחת הפונקציות החשובות ביותר בימינו, כי כל העניין כיום הוא באיכות. סחורה הרי מיוצרת בכמויות, ומה שמבדיל בין מי שיצליח לחדור לשוק או לא יצליח זה האיכות. בדיוק כמו בדייטים, למעשה. כי כמויות יש בשפע ומה שקובע זה האיכות.״
״אולי כן ואולי לא,״ אמר האיש הג׳ינג׳י. קולו היה לאה. ״הרי ידוע כי בימינו, בחברת השפע, אפשר להתפשר על האיכות ולסמוך על הכמות, מה שנקרא השתמש וזרוק.״ הוא סיפר על סבא שלו, שקיבל שעון לבר-המצווה שלו וענד אותו עד יום מותו, שישים שנה מאוחר יותר, בעוד הוא עצמו מחליף שעונים סדרתי. שעון מתקלקל, וכבר אתה הולך וקונה שעון חדש. כמו נעליים. הנעליים כיום פחות איכותיות, אבל מה אכפת? קונים חדשות. הדברים כיום הם חד-פעמיים בעצם.
המילים ״השתמש וזרוק״ לא מצאו חן בעיני איה. משום-מה היה מקופל בהן איזה עלבון עמוק, כאילו רמזו על איזה מעשה מכוער שייעשה בה, או חמור מזאת, על מעשה מכוער שכבר נעשה בה.
״יש מקומות,״ אמרה, ״שבהם הכמות היא-היא האיכות. ההבדל בין אפס לאחד, למשל, הוא איכותי יותר משהוא כמותי. כמו ההבדל בין לעמוד ללא תנועה לבין תנועה במהירות של קילומטר אחד לשעה.״
״כן,״ אמר האיש הג׳ינג׳י, ״רק תיזכרי כמה מסוכן להביא דוגמאות מאזורי הקצה.״ הוא הסביר את העיקרון הזה והדגים, אבל איה לא הקשיבה. ההבדל בין אפס לאחד הוא כל ההבדל, חשבה. זה האזור היחיד שמעניין. היא ישבה, ראשה נתמך בכף ידה, עיניה מעפעפות עפעופים של הקשבה עמוקה, ונדמה היה לה שהיא מרגישה את הקליק. ללא ספק הצליחה להרשים, למצוא חן, להיות גם קלילה וגם עמוקה וגם חכמה וגם נשית. היא רכנה קדימה עוד קצת. הוא השתדל כל כך להסביר!
ודווקא בגלל הסיטואציה הזאת שנוצרה, שבה בעצם לא היה לה שום עניין בפגישה שנייה מעבר לעניין הנואש והעקרוני שלה בפגישות שניות, ואולי גם בגלל המילים ״השתמש וזרוק״, שהיו תלויות ביניהם ועוררו בה איזו רוח מרד, היא היתה מסוגלת לנעוץ בו את המבט המודגש במסקרה שלה ולאחוז בפתאומיות במפרק כף ידו ולומר לו בפשטות, היא עצמה לא ידעה שאלה המילים שעומדות לצאת לה מהפה שנייה לפני שהן יצאו משם, ״תשמע, אני רוצה לשאול אותך משהו בעניין אחר לגמרי. הרי ברור לך וברור גם לי שאנחנו לא ניפגש שוב. אנא ממך, כמחווה אנושית פשוטה לבחורה שכבר בזבזת עליה מבחינתך דייט, תגיד לי למה.״
היא ראתה את העיניים שלו מתמקדות בפניה, כאילו משהו בו נפקח, התעורר, כאילו איזה מסך שקוף שהיה ביניהם נקרע, ולא ביקש ממנה חזרי-שנית, כדי להרוויח זמן, אלא פשוט לקח רגע ואחר כך אמר לאט וברצינות, ״מפני שזה הדבר האמיתי היחיד שאמרת היום, ואלמלא היית שואלת, ואני מרשה לעצמי להניח שאת לא מרבה לשאול את השאלה הזאת, היינו מסיימים פגישה של כמה - שעה וחצי - בלי שהיה מצדך שום דיבור אחד אמיתי.״
התשובה הזאת שלו היממה את איה. לא הרבה פעמים קורה לה שהיא נשארת בלי מילים, והנה עכשיו זה קרה לה. תוך כדי הפקת השאלה, כאשר שמעו אוזניה את המילים שיוצאות מפיה, כבר התנגנה לה התשובה, ברורה וידועה מראש, כי הדברים הרי כבר נדושו רבבות פעמים גם בינה לבין עצמה וגם בינה לבין פורום החברות הכי טובות שלה, שניסו שוב ושוב להכיר לה גברים שבדיוק מתאימים לה, גברים מדהימים שמזלה הטוב גרם לה להיות פנויה כשהם מופיעים בשטח, ומזלן הרע של החברות גרם להן להיות תפוסות ולהיאלץ להעביר אותם הלאה, אליה. כמו בכדורסל, חשבה איה, כשמעבירים כדור בטוח למישהי שעומדת ממש מתחת לסל, ואחר כך מנסים להבין מה בעצם השתבש שם, למה כל הנתונים המדויקים והטובים לא התפתחו לבסוף לכדי קליעה.
כך קרה שעוד לפני ששמעה את תשובתו של האיש הספיק ראשה של איה להריץ מונחים של קליק ומשיכה אישית ומראה חיצוני ופרומונים והורמונים וקארמה רוחנית וגנים קרובים וחוש הומור שונה, וכבר ברור היה לה שהאיש, הפותח מולה את פיו להשיב, יגיד, ״מפני שאני לא מעניין אותך בעצם״ או את הגרסה הפחות מחמיאה, ״מפני שאת לא מעניינת אותי בעצם״, אבל לא עלה בדעתה שהוא יגיד, ״פשוט מפני שלא שמעתי ממך דברי אמת״.
דבריו נשארו תלויים באוויר דקות אחדות, ומיד אחר כך נהיה פתאום מאוחר והם נפרדו מהר, והוא לא ליווה אותה ולא נישק אותה ליד הדלת ולא התקשר חצי שעה אחרי ולא הופיע לפתע פתאום ולא נשאר איתה ער כל הלילה ולא הציע לה נישואים לפנות בוקר. היא הלכה הביתה לבד, המומה, בתחושה שהנה הוסט איזה מסך והתגלה משהו מן המתרחש מאחוריו, משהו אמיתי, כך נדמה היה לה שאפשר לומר. מראה עיניו הבהירות המתבהרות ומתמקדות מולה לא הרפה ממנה, כמו איזה רטט קטן של שפתו התחתונה כשאמר במין סוג של עלבון, שקשה היה לה להגדיר לעצמה אם היה נחוש או מתפנק, את המילים ״שום דיבור אחד אמיתי״. היא חשבה עליו כל הלילה והתקשתה להירדם, ומאז התחילה לשאול את השאלה הזאת בדייטים. תמיד בסוף דייטים, מנסה לתפוס בזנבה של אפשרות שחמקה כבר. אבל גם השאלה הזאת, עם הזמן, נצבעה באיזה גוון אחר, גם היא עצמה כבר לא נשאלה באותו האופן הישיר והחשוף שבו נשאלה בפעם הראשונה. היא הפכה לאסטרטגיה, לטכניקה, למפתח אחד בצרור המפתחות שאיתו מנסים לפתוח דלתות נעולות. פעם הזדמנה למפתח הזה דלת אחת שיכול היה לפתוח לו היתה מתעקשת לסובב אותו עוד פעם אחת; אבל הדלת ההיא, שיכול היה אולי לפתוח, לא נראתה אטרקטיבית בעיני איה ולא היה לה שום עניין לפתוח אותה ולגלות מיהו האיש הנמצא מאחוריה, ולאילו דברי אמת הוא מחכה ברטיטה קלה של השפה התחתונה.
27 
איה. העולם סב על צירו
אני נדהמת עכשיו, כל כולי רועדת. מנסה לומר את זה לעצמי בצורה הכי ברורה: חיים שלמים משתנים ברגע, מציאות מתהפכת, עולם סב על צירו. גלקסיות משנות את מקומן. דלתות נסגרות ונפתחות. ומה.
אבל איך להתחיל. איך לדייק. אולי כך. ואם לפני שלוש שעות חזרתי מטיול הערב הרגיל שלי עם אלכסנדרה, או יותר נכון לומר חזרנו, לא רק אני ואלכסנדרה אלא גם הוא, גיורא רובס; ואם נחזור שעתיים ורבע קודם לכן לאותו רגע מקרי שיכול היה להתפספס בלי שנדע, די היה שמבטי לא יצטלב במבט האיש שבא מולי או שלא אזהה בבת אחת מיהו באפלולית הערב או שלא היינו אומרים יחד, ״שנים, שנים,״ ולא היינו צוחקים, והוא לא היה אומר, ״איה שטרייכר, מה?״ ואם לא הייתי אומרת, ״נשב רגע,״ ולא היינו יושבים על חומת האבן הנמוכה ליד התחנה, ולא היינו שמים לב אחרי שעתיים שכבר מאוחר ונהיה קריר ולא הייתי אומרת, ״תעלה אלי, יש לי קפה איטלקי, אני גרה ממש פה, מעבר לפינה.״ זה מה שמשגע אותי הערב. איך בקלות הדברים יכולים להיות כך ולא אחרת, אחרת ולא כך.
״את זוכרת בספרייה,״ הוא אמר, מביט בי במבט החם שלו, ״היית אורבת לי בין השולחנות. תמיד ידעתי שיש בך משהו מיוחד. עשיתי את עצמי שאני לא שם לב. למה עשיתי את עצמי שאני לא שם לב, אני לא יודע. אולי בגלל מירי בלובשטיין. בגלל מירי בלובשטיין,״ הוא אומר. ״רציתי אותה רק כדי לשגע את אחותי דפנה,״ הוא אומר, ״היא היתה חברה של אחותי דפנה. את זוכרת את אחותי דפנה?״
אני זוכרת את דפנה. שתי צמות ארוכות, עבות, קשורות בסרט. בינתיים הוא אומר עוד משהו, אני שומעת את המילים. הוא אומר:
״את צריכה לראות אותה כיום: העלתה חמישים קילו לפחות.״
״מה זה,״ אני אומרת, ״דפנה?״
״לא דפנה,״ הוא אומר. ״מירי.״ הוא רואה את התדהמה בפני. ״אחותי דפנה עוד בקשר איתה,״ הוא אומר, כמתנצל. ״מה נהיה ממנה, לא להאמין.״
״מה זה,״ אני חוזרת, ״מה אמרת?״ סחרחורת: העולם יכול להסתובב סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות ולחזור לאותו מקום בדיוק אבל לגמרי אחרת.
״מה אמרת בקשר למירי בלובשטיין,״ אמרתי, ״אתה בטוח במה שאתה מדבר?״
״בטח,״ הוא אמר. ״יצא לי לראות אותה לא מזמן, אצל אחותי.״ השפתיים שלו עיצבו את המילים יצא לי לראות אותה לא מזמן, אצל אחותי, ואני שמעתי את המילים יוצאות מתוך הפה שלו, ברורות, ופתאום יכולתי לעשות את המרחק בין הפה שלי לפה שלו בלי לחשוב.
״אתה לא מבין,״ אמרתי לו אחר כך, ״אתה לא מבין איך עברו עלי כל השנים האלה.״
הוא באמת לא הבין. ״גם אני חיכיתי לזה כל השנים,״ הוא אמר, בנדיבות. ״לא היה יום שלא חשבתי עלייך. כל יום, ואני לא אומר את זה סתם ככה. אני נשבע לך: כל יום ויום, כל השנים האלה. מאז שנעלמת לי פתאום, בלי לומר שלום.״
ואם עכשיו נפרדנו והוא ירד למטה וחזר את כל המדרגות למעלה, בריצה, רק כדי לנשק אותי שוב ולומר שלום, האם הפכנו לנאהבים לנצח או רק שילמנו חוב ישן שהיה עלינו לפרוע.
״מה אמרת?״ כך אמרתי, המומה.
״חמישים קילו,״ הוא אמר. ״לא להאמין.״
״יותר שמנה ממני?״ שאלתי, מחפשת את המילים, להשתהות עוד רגע על הפלא הזה.
״את עושה צחוק?״ הוא אמר. ״את לא עלית לדעתי אפילו חמישה. יש נשים שמתאים להן להיות מלאות קצת. אצלה, לעומת זאת, אוהו: זה כבר סיפור אחר לגמרי.״
אצלה אוהו. סיפור אחר לגמרי.
״היא נכה?״ בקושי יכולתי לדבר; יצא לי צחוק מוזר כזה, עצבני.
״לא נכה,״ הוא אמר, ״למה נכה? סתם שמנה. מה אנחנו מדברים על מירי בלובשטיין כל הזמן, את מי מעניינת עכשיו מירי בלובשטיין, ספרי לי עוד מה נהיה איתך.״
״מירי בלובשטיין לא מעניינת פה אף אחד,״ אמרתי, נדהמת. ידו על עורפי, מנשק אותי, שפתיו רכות, חספוס לחיו הלא-מגולחת בין אצבעותי בוער.
אבל אני מבלבלת פה את הכול. מה היה קודם. מה אחר כך. כל מיני עובדות שהיו נכונות אתמול מתבררות היום כשגויות לגמרי. ואם כבר כוננו חיים שלמים לפי העובדות האלה, ואם כבר נתנו להן לשמש לנו ציוני דרך, מה נעשה עם החיים שלנו עכשיו, מה נעשה עם הדרך עצמה. ומה זה אומר על כל הדרכים האחרות, החלופיות, על כל המקומות האפשריים, על ציוני הדרך האחרים. הראש מסתובב לי: כאב ראש נורא. איך זה יכול להיות! גיורא רובס יושב על חומת האבן הנמוכה, גיורא רובס בשר ודם. חיוך, פרצוף, שיער שהתדלדל מעט. הוא פותח את הפה שלו ואומר מילים שמהדהדות באוזניים שלי. יכולתי לצעוק, לצרוח, יכולתי לצחוק, לבכות, להתעלף אולי. במקום זה התנפלתי עליו ונישקתי אותו על השפתיים כמו שדמיינתי מיליון פעם ולא העזתי אף פעם לעשות.
שנים ארוכות דמיינתי את עצמי מנשקת אותו, ימים שלמים, שבועות, חודשים. הפה של גיורא רובס. השפתיים הבשרניות קצת הלא-לגמרי-סימטריות של גיורא רובס. השיניים עם הרווח מקדימה. העורף, העורף הגזוז הזה, שהיה רכון לפני על הספרים בספרייה, הגב הרוטט באיזה חוסר סבלנות תמידי מתחת לחולצת ההתעמלות הצהובה, הזרועות השריריות שפוצצו את השרוולים הקצרים משני הצדדים. כף היד כסוסת הציפורניים שטיילה שוב ושוב על הראש מאחורה, אצבע אחרי אצבע. את הגב שלו אני יכולה לצייר בעיניים עצומות.
עשרים וחמש שנה אחר כך - עשרים וחמש שנה! אלוהים! - יום שני לעת ערב, אני מטיילת עם אלכסנדרה ופתאום מופיע לו גיורא רובס מולי ושנינו צוחקים במבוכה, ״שנים, שנים,״ ואנחנו מתיישבים על חומת האבן הנמוכה ליד התחנה ופתאום אני עפה את המרחק ביני לבינו ומנשקת את השפתיים שלו והוא אומר, ״חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן,״ ומנשק אותי בחזרה. זאת עובדה והיא מדהימה. הרי הבנאדם הזה הפך אצלי מזמן למיתולוגיה, שנים שכבר אין לו שום ממשות, שום גוף, רק זיכרון. והנה פתאום מתגשם הזיכרון הזה מולי בשר ודם ולב פועם וחיוך מלא שיניים לעת ערב ומנשק אותי בפועל ממש על השפתיים שלי, השפתיים שלו-מאז על השפתיים שלי-מאז, וזה קורה כאן עכשיו היום הזה ממש.
וכל מה שקרה אחר כך.
״אני לא מאמין,״ הוא אמר, לא בבוז אלא במין יראת כבוד, באיזו התפעלות או אולי התפעמות אפשר לומר, ״אני לא מאמין עלייך, איה. איפה היית כל השנים האלה, במה זכיתי לכבוד?״ ואני אמרתי, ״הכבוד היה שלך מתמיד, פשוט לא באת לאסוף אותו,״ ורגע שכבנו שם ושתקנו. האינפורמציה הזאת היממה אותו. ״היממת אותי, איה,״ כך הוא אמר, ״ממש נעתקו המילים, כמו שאומרים, לא הייתי מתאר לעצמי בכלל,״ ומיד התחיל שוב ללטף אותי. אני יכולה לתאר כל רגע וכל שנייה, תכף אני גם אעשה את זה, פשוט כדי שלא אשכח שום פרט, אם אפשר בכלל לשכוח, איך הוא סכסך בשער ראשי ונישק את צווארי וכל היתר. האם זהו הדבר שעליו מדברים כולם או שזה דבר אחר לגמרי, פרטי שלו ושלי.
אבל אני חייבת לחשוב רגע לא רק במונחים של הגשמת חלום וסגירת מעגל אלא גם במונחים של יציאה לחופש, של חנינה פתאומית, של שחר מפציע בחייו של נידון למוות שחשב שלא יראה עוד אור יום. אני חייבת לחזור לרגע שבו העולם הסתובב בשלוש מאות ושישים מעלות וחזר למקומו הראשון אחרת לגמרי.
כמו סחרחורת איומה, אבל לא בגוף: בנשמה.
בשביל לחזור לרגע הזה אני צריכה לשוב ולפתוח את דלת הספרייה בבית העם. דלת עץ כבדה, חומה, שסגרתי מאחורי בבהלה בקיץ ההוא ולא פתחתי עוד לעולם. שם בפנים אני יושבת, בת ארבע-עשרה שהיא עדיין ילדה, עם משקפי פלסטיק ורודים וגשר על השיניים. ילדה שקוראת ספרים וחולמת על אהבה ולא שמה לב שבינתיים כל הבנות האחרות, שאותן היא מחשיבה בינה לבין עצמה שטחיות ומעצבנות, מתרגלות את האהבה הזאת בשטח ומתנשקות בקולנוע עם החברים שלהן. לפעמים בשבת אחרי הצהריים היו עוברים החבר׳ה מהסניף וקוראים, ״איה, איה,״ ואני הייתי מציצה ואומרת, ״אני לא מרגישה טוב, לכו בלעדי,״ וחוזרת לקרוא בספרים על חבר׳ה שמטיילים יחד בחבורות ומתאהבים ועושים כל מיני דברים של חבר׳ה. בימות החול הייתי הולכת לספרייה, עשרים דקות ברגל לכל כיוון, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע הייתי הולכת עם שני הספרים שהרשו לשאול, הייתי בוחרת אותם לפי העובי ומתחילה את הראשון כבר בדרך הביתה, תוך כדי הליכה.
יום אחד הגעתי לספרייה והספרנית הרגילה לא היתה שם. החליפה אותה ספרנית מסוג אחר לגמרי. זו היתה מירי בלובשטיין מהתיכון. היא לא היתה קשוחה ולא זקנה ולא ממורמרת. בכלל לא. היו לה פצעי בגרות, מוסתרים מתחת לשכבה עבה של מייק אפ, תספורת של פארה פוסט וחצאית אדומה קצרה. אני זוכרת היטב את החצאית האדומה הזאת. מירי ישבה ליד דלפק הספרניות ואכלה קצה של עיפרון, וכשהייתי נכנסת לספרייה היתה מחייכת אלי מין חיוך מתנשא, שהפך אותי בן רגע עוד יותר קטנה ועוד יותר מעוכה ממה שהייתי ממילא.
הייתי נכנסת לספרייה ורואה את החיוך המתנשא ומסתכלת ישר הצדה לראות אם גיורא רובס יושב בשולחן הקבוע שלו, שהיה צר מכפי מידותיו. הוא רצה בכלל לשחק כדורגל, אבל אבא שלו הבטיח לו נסיעה לאפריקה בקיץ אם הוא יביא ציון ממוצע של יותר מתשעים בלי להעתיק, וגיורא רובס החליט להסכים. מה שהשפיע, כפי שהתברר לי היום, על כל המשך החיים שלו, שלקחו אותו להיות רואה חשבון מסודר ולא סתם אוהד כדורגל חסר מעש. בכל מקרה, באותם ימים ישבתי מאחוריו שבועות וחודשים והבטתי בגב שלו וידעתי שהוא מסוקס ולא ידעתי מה זה, רק היה ברור לי שזה משהו שקשור לסקס. אם אין לו כיום שני חורים בגב, זה רק מפני שעיניים של נערה בת ארבע-עשרה לא יכולות לקדוח.
גיורא רובס היה אחד הבנים הכי שווים בירושלים, וזה היה ידוע לצערי לכל הבנות אבל מהסיבות הלא-נכונות. כל הבנות אהבו אותו בגלל הגב המסוקס והזרועות השריריות והבלורית, ואילו אני אהבתי אותו בגלל משהו אחר לגמרי, שלא ידעתי לכנות בשם ובכל זאת ידעתי שהוא שם, מנצנץ בעיניים שלו, נחשף לרגע בחיוך שלו, משהו סודי שנמצא כאילו מאחור. או בפנים. משהו דק ועדין שאולי אפילו הוא בעצמו עדיין לא גילה, משהו שרק אני מבחינה בו. חשבתי שיש לו נשמה מיוחדת, שואפת לגובה, ממש כמו שלי. אני ישבתי מאחורי גיורא רובס ותקשרתי עם הנשמה העדינה שלו והרגשתי שבלי מילים אנחנו כבר קרובים אחד לשני מאוד, ומדי פעם כשהיינו נתקלים במעברים הוא היה מביט בי בעיניים הירוקות שלו ואיזה ניצוץ מן הקרבה הזאת היה עף ממנו אלי, ואני ידעתי שיום אחד הוא יבין שהוא שלי ואני שלו ויקרה בינינו משהו. הרבה שנים חשבתי שהידיעה הזאת היתה שגויה לגמרי, מצוצה מהאצבע, משאלת לב ותו לא, והנה היום התברר שהיא היתה נכונה. פשוט לא עלה בדעתי שזה ייקח עשרים וחמש שנה.
בפועל באותה תקופה הוא התעניין במירי בלובשטיין. אני ראיתי אותו יושב באזור העיון ומעיין באנציקלופדיה ומירי בלובשטיין מתכופפת מעליו עם החולצה הקצת פתוחה שלה ומעיינת איתו גם, שבא לי להקיא, והחצאית האדומה הקצרה שלה התרוממה קצת מאחורה. בזיכרון שלי היא לובשת תמיד את החצאית האדומה הזאת. פעם יצאתי עם הספרים ללכת הביתה, היה כבר ערב, ופתאום ראיתי את מירי בלובשטיין חוצה את הכביש לכיוון אוסישקין ושם חיכה לה גיורא רובס והם התרחקו ביחד, היא על נעלי העקב שלה והוא בנעלי ההתעמלות הכחולות שלו. ואולי זה לא היה חשוב כל כך. הרי בתוכי ידעתי שלא באמת יכול להיות ביני לבין גיורא רובס שום דבר. מה שהתברר היום כשגוי. ידעתי שלא יתפתח בינינו שום דבר, מפני שההורים שלי מכרו את דירת שלושת החדרים שלהם ברחוב כורש בירושלים וקנו דירת ארבעה חדרים עם מרפסת ברחוב קריניצי ברמת גן, ליד השלישות, ואני ידעתי שאנחנו עוברים דירה ושלעולם לא אעז לתת לגיורא רובס את הכתובת החדשה שלי ושגם אם אתן לו זה לא יועיל לי בשום דבר.
כמה ימים אחר כך באתי לספרייה כדי להחזיר את שני הספרים של ג׳רלד דארל, ״משפחתי וחיות אחרות״ ו״חיות, ציפורים וקרובים״, ולא לשאול ספרים אחרים במקום, כי כבר היה ידוע שבסוף השבוע נעבור לרמת גן וגם שם יש ספרייה עירונית, עוד יותר גדולה, כמו שאמא כבר אמרה לי כדי לעודד אותי. נכנסתי לספרייה ומירי בלובשטיין חייכה לי את החיוך המתנשא והרימה קצת את הראש שלה ואני ראיתי על הצוואר שלה סימן סגול ואמרתי לעצמי זה סימן מנשיקות, לא יודעת למה אמרתי את זה לעצמי, איפה שמעתי אז דבר כזה, שנשיקות משאירות סימנים סגולים, ובכל זאת אמרתי לעצמי והתרגזתי, ממש הרגשתי שעוד רגע אני מחטיפה למירי בלובשטיין סטירת לחי מצלצלת. התפתח לי חרון אף נורא, ממש חשבתי שאני הולכת להתפוצץ, והנחתי את שני הג׳רלד דארל על השולחן של ההחזרות ורציתי לצאת אבל עוד לא יצאתי, ישבתי רגע בעיון לקרוא, לא הצלחתי להתרכז, איפה גיורא, שאלתי את עצמי, למה הוא לא פה, רציתי להגיד לו כמה מילות פרידה משמעותיות והנה הוא איננו.
ממש לפני שיצאתי מן הספרייה נכנסתי לאחד המעברים של הספרים והיא היתה שם, עם החצאית האדומה, על הסולם, ואני שמעתי את השקט של הספרייה מזמזם לי באוזניים. הניאונים האיומים הבהבו לי מעל הראש. אני עברתי מתחת לסולם ויצאתי מן הצד השני של המעבר בדיוק כשכולם נכנסו לתוכו בריצה מן הצד הראשון, והלכתי קדימה בצעד מתון ויצאתי מהספרייה וסגרתי את הדלת ולא חזרתי לשם יותר אף פעם, ולמחרת היום נפרדתי מהילדים בבית הספר ונסעתי עם ההורים שלי לדירה החדשה ברמת גן.
אמא שלי התפלאה שלא שמחתי בחדר החדש שלי, שהיה שלי לבד, ובמיוחד בשבילי סיידו אותו בכחול בהיר כמו שביקשתי, אבל אני ידעתי שלא אוכל עוד לעולם לשמוח. ידעתי שאפילו אם אלך לסוף העולם תמיד אזכור את מראה ירכיה של מירי בלובשטיין מלמטה, ממוסגרות בשולי החצאית האדומה הקצרה ובשתי הצלעות הארוכות של הסולם. הרגליים שלה היו צמודות ואילו צלעות הסולם היו מפושקות לרווחה, ושתי שלשלאות ברזל החזיקו את הפישוק הרחב הזה, ואינספור פעמים שאלתי את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי עוברת בתוך הפישוק, אם לא הייתי שולחת את אצבעותי אל השרשרת. שנים ליוו אותי פניה של דליה היפה, מהשביעית, עומדת ליד הקולר של המים הקרים. זה היה למחרת, ביום האחרון שלי בבית הספר. אני יצאתי מהכיתה עם השי הקטן וכל ההבטחות לשמור על קשר, ודליה היפה מהשביעית עמדה בקצה המסדרון, ליד הקולר, ופתאום שמעתי אותה אומרת בקול הגבוה, ההיסטרי שלה, שמעתם, קרתה תאונה בספרייה ומירי בלובשטיין הלכה פייפן.
אנחנו עלינו לדירה שלי ונכנסנו לחדר השינה והוא הפשיט מעלי את השמלה שלבשתי ומשך אותי למיטה, אפילו להזיז את הכיסוי לא הספקתי, ואחרי רגע לא היינו אישה בת ארבעים, רווקה, שעוד אף פעם לא ממש היתה עם גבר, ורואה חשבון, גרוש, אב לשלושה, אלא נער ונערה מהספרייה העירונית של בית העם. ידי על גבו המסוקס מני אז, ידו על לחיי. שפתיו בפי, רכות, חמות. שפתי שלי מתמכרות לתענוג הזה, חפות מכל עוון.
28 
דפנה. יש לי בשורה טובה בשבילך
אני יושבת ליד המיטה של ליאורה בבית החולים הדסה הר הצופים, והנה מתקשר אלי גיורא אחי.
״העניין סודר,״ הוא אומר, ״הוא יגיע בשבוע הבא. ישר מרומניה. אני אביא אותו ביום שני. תוכלי להיות שם? לארגן?״
הוא מדבר על מטפל זר בשביל אבא שלנו.
״אני אכין לו את החדר,״ אני אומרת. ״עוד מעט אני נוסעת לאבא.״
״מצוין,״ אומר גיורא. ״איפה אני תופס אותך?״
״אני בהדסה, אצל ליאורה.״
״תמסרי לה דרישת שלום ממני,״ הוא אומר, ״תגידי לה בשמי שלא תעשה חוכמות.״
אני מוסרת לליאורה והיא מוסרת לו דרישת שלום בחזרה. אין לה שום כוונות לעשות חוכמות. שוכבת במיטה, לובשת פיג׳מה שהמילים ״הדסה הר הצופים״ מפספסות אותה כמו את הסדינים שמתחתיה. לרגעים נדמה לי שגופה נמוג והולך, אבל עיניה מלאות חיים. ״קדימה, דפי,״ היא אומרת לי, ״טוב שהבאת את הכינור. נגני לי משהו.״ אני מוציאה את הכינור מן הנרתיק ומנגנת צ׳ייקובסקי. צ׳ייקובסקי הישן והטוב. ליאורה שוכבת ומקשיבה. כשאני מסיימת היא אומרת, ״המוזיקה הזאת היא החיים עצמם.״
אחר כך היא שואלת איך מתקדם בבנק הזרע.
״תשואות יפות,״ אני אומרת. ״טיפין-טיפין. השבוע התחדש לי מושג מהותי מאוד: חח״ל. זו סיבת ההפניה שלי. את יודעת מה הכוונה? חוסר חשיפה לזרע.״
זה מצחיק ושתינו צוחקות. ״יאיר היה מת על זה,״ אומרת ליאורה. ״שמעת מיאיר?״ היא שואלת. ממש לא מתחשק לי לדבר איתה עכשיו על יאיר. לא. לא שמעתי ממנו. כבר ארבעה חודשים שלא שמעתי ממנו. ״הבחור משאיר אותי בלי חשיפה לזרע ומתאייד,״ אני אומרת לליאורה, והנה רובי נכנס. ״מי המנוול?״ הוא שואל. הוא מביא לליאורה מיץ רימונים סחוט, אורגני, בכוס זכוכית. ליאורה לוגמת מהמיץ באי-רצון. ״תראי את האדום הזה,״ היא אומרת, מחזיקה את הכוס החצי-ריקה כנגד החלון המואר. ״כל כך יפה.״
אלה הם ימים קשים. אני נפרדת מרובי וליאורה ונוסעת לרמת דניה, אל אבא שלי.
אבא שלי יושב על הכורסה, ראשו נח בתוך השקע-משנים שבמשענת.
״אני באה מליאורה,״ אני מודיעה לו. ״המצב קשה.״
הוא מכיר את ליאורה. בשנות התיכון היינו רובצות שעות בסלון, מכינות שיעורי בית ליד שולחן האוכל. ״יש לך רק חברה אחת ראויה לשמה,״ היה אומר לי תמיד, ״ליאורה, כשמה כן היא.״ ואחר כך, לגיורא: ״נו, בחור צעיר, אתה רוצה שאדבר כבר עם אבא שלה?״
עכשיו הוא לא מתעניין בליאורה, חולה או בריאה. אני מחליטה לספר לו על עלילות בנק הזרע. הוא יודע שאני מנסה לייסד לו דור המשך, אבל זה לחלוטין לא מעניין אותו. הסיבה חח״ל לא מצחיקה אותו. אולי יש בזה טעם לפגם, לספר דבר כזה לאבא שלך. בכל מקרה, הוא מביט בי בלי לראות אותי באמת: ניכר שהוא עסוק בדברים אחרים לגמרי.
״אני מאוד מודאג,״ הוא אומר. ״המצב לא טוב. אני חושש ממה שעלול לקרות: יותר מדי זמן לא ירד גשם.״
הוא מדבר על אפריקה, אבא שלי, על השבטים. ולא, הוא לא סנילי. זה מה שעניין אותו תמיד: פרופסור למדעי היבשת השחורה. פרש לפני שבע שנים, כשכבר לא נתנו לו להישאר יותר, בגיל שבעים וארבע. עם פרישתו סגרו את החוג, מפעל חייו. מי מתעניין כיום ביבשת השחורה? בקושי בסין מתעניינים, ושם הרי העתיד.
״אבל איך אתה יכול להיות בטוח?״ אני שואלת. ״מזמן כבר לא נסעת, אולי המצב השתנה.״
״שטויות,״ אומר אבא שלי, ״תראי מה כתב לי ריצ׳רד. קיבלתי אימייל, הוא חזר שלשום. הנה.״ ליד הכורסה, על שולחן קטן, נח מחשב נייד המחובר לאינטרנט, ואבא שלי מצביע עליו באצבע קהוית ציפורן. ״ומה יקרה שם, את קולטת איזה טבח זה הולך להיות? כל הבנדי על ההר עכשיו, בכפר יש רק נשים וילדים.״ עיניו של אבא שלי מתערפלות, כמעט אפשר לראות בהן את הבקתות שבמורד. אני זוכרת: הייתי שם פעם, מזמן. אבא שלי לקח אותנו לקיץ לאפריקה. אני ניסיתי לאמן את כפות רגלי וללכת יחפה על האדמה החמה, הקשה, כמו ילדי הכפר. גיורא אחי הקים נבחרת מקומית של כדורגל. עם מעודדות.
״ריצ׳רד ניסה להזהיר אותם,״ אומר אבא שלי. ״זה לא יועיל. הם שלחו חבורה של פרחחים למטה, לשמור על הנשים. המונו רותחים. הם צריכים חיטה. עוד חיטה. כבר שלוש שנים - נו, מה אני מדבר,״ הוא אומר. ״חמש שנים. כבר חמש שנים לא היה אפילו חורף אחד טוב -״
״אבל הסיוע,״ אני אומרת. לא אכפת לי הבנדי, אכפת לי אבא שלי. שלא יתרגש כל כך. ״האו״ם הרי שלח סיוע, בעצמך אמרת שאין סכנת רעב כרגע. האו״ם שלח שקים של חיטה. ובכל זאת גדל שם משהו, אבא, לא? גם כשאין גשם, עדיין משהו גדל, נכון? ויש להם מים לשתייה בכל זאת, הרי אפילו בשנים שחונות המעיין נובע - מעט, אבל נובע, נובע מספיק.״
״כן,״ אומר אבא שלי. ״זה נכון. רק שאת לא מתארת לעצמך. המונו צריכים המון חיטה. איזה אידיוט לימד אותם להכין בירה. את יודעת שיותר מחמישים אחוז מהגברים הם כבר אלכוהוליסטים? זו בושה וכלימה. כן, נו, וגם העניין של האיידס, כמובן. ממילא אין להם סיכוי, רוב הילדים כבר נולדים עם איידס...״
אבא שלי משתתק. אני רואה שהוא לא שתה מהתה שלו, לא אכל את הביסקוויט. אני יושבת מולו. הייאוש ממלא את החדר סביבנו כמו אחוזי הלחות את תל אביב באוגוסט.
״יש לי בשורה טובה בשבילך, אבא,״ אני נזכרת, מגייסת את הקול השמח שלי, הקול של זכיתי-במלגה, של קיבלתי-הצעת-עבודה-מצוינת, של יש-לי-סוף-סוף-מישהו-וזה-רציני. ״גיורא קיבל אישור למטפל הזר. הוא יגיע כבר בשבוע הבא.״
״מאפריקה?״ שואל אבא שלי בהתעוררות. עיניו תלויות בשפתי, ממתינות.
אני זוכרת שגיורא דיבר על רומניה ובכל זאת אני אומרת לו כן.
29 
תרצה מקבלת מתנה
״קניתי לך מתנה,״ אמר אריק. היה זה יום הולדתה הארבעים ואחד, שעת צהריים, ולתרצה נדמה היה מאז הבוקר שהוא שכח. ומה הפלא ששכח, אמרה לעצמה. הימים מתמשכים כמו מסטיק, חמים ולחים. עוד לא חלפו חמש שנים, וכבר דהה הצבע.
אריק הושיט לתרצה קופסה עטופה נייר צבעוני מודפס לבבות אדומים. ״מה זה?״ שאלה. היא החזיקה בקופסה, שהיתה לא גדולה ולא קטנה, לא כבדה ולא קלה, הזהירה את עצמה מראש שלא להתאכזב וידעה שעצם העובדה שהיא צריכה להזהיר את עצמה שלא להתאכזב מאכזבת אותה.
על השטיח, מולה, ישבו תמיר וגלעד והתבוננו איך אבא נותן מתנת יום הולדת לאמא.
תרצה הסירה את נייר העטיפה עם הלבבות האדומים וגילתה קופסת קרטון ובה מכונת גלידה אדומה, נוצצת, בעיצוב רטרו מוגזם במתכוון.
״תודה, כבר חשבתי ששכחת.״
״בחיים לא,״ אמר אריק. ״בואי ננסה אותה. קניתי שמנת מתוקה. תביאי את הברנדי מהוויטרינה. נשים הרבה אלכוהול, זאת לא הולכת להיות גלידה של ילדים.״
״אבל אני רוצה גלידה,״ אמר תמיר.
״אז בוא תעזור לנו להכין,״ אמר אריק.
הוא הרים את תמיר והושיב אותו על השיש, ואחר כך הרים גם את גלעד והושיב אותו ליד תמיר.
תרצה הלכה בעקבות אריק אל המטבח. ״כל הרעיון הוא להקפיא תוך כדי ערבוב,״ הסביר אריק. ״אסור לתת לזה לקפוא. אם נותנים לזה לקפוא, הכול אבוד.״
מה אתה סח, רצתה תרצה לומר. אבל לא אמרה. בצייתנות שברה את השוקולד אל תוך הסיר הקטן, שעמד בתוך מחבת מלאה מים רותחים, ובחשה אותו כדי שיימס. אריק הקציף את השמנת והסוכר. ״את עוד תראי,״ הוא אמר, ״בזכות המכונה הזאת תפצחי בקריירה שנייה של גלדיאטורית.״
תרצה לא חייכה לשמע הבדיחה. היא ערבבה את השוקולד הנמס. לרגע נדמה היה לה שמאז ומעולם הם נמצאים כך, ארבעתם, במטבח, כאילו מעולם לא היתה מציאות אחרת. וגם לא תהיה. כל מה שיקרה מעכשיו ואילך יהיה רק דז׳ה-וו למשהו אחר שכבר היה. ואם זה כך, אז מה. אצבעותיו הטועמות של אריק נעו בתוך הקצף בהילוך אטי מן הקערה אל תוך פיו הפעור. תרצה הרגישה שהיא עומדת להקיא.
״זה נראה טעים,״ אמרה. תמיר מחא כפיים. ״אני עייפה. כמעט שלא ישנתי אתמול בלילה.״
״לכי לנוח,״ אמר אריק. ״את יודעת מה, אני אקח את הילדים לאמא שלי, ואת תוכלי לנוח.״
מאוחר יותר יתברר לתרצה שבאותה שעה כבר טווה אריק תוכנית שלמה לכבוד יום ההולדת שלה. לפי התוכנית היתה היא אמורה ללכת לישון שנת אחר צהריים ולהתעורר בשש לצלילי שיר האהבה שלהם. לשיר הזה האזינו, חבוקים ואוהבים, בכיכר קטנה הומה יונים בברצלונה, בימי ראשית הרומן שלהם. אריק התכוון לשיר אותו לבוש בתחפושת אביר ספרדי, בליווי שלושה נגני מנדולינה, מתחת לחלונה. בסוף השיר, כך תכנן, תגיע הפתעה: הוא יפתח ארגז קרטון וארבעים ואחת יונים לבנות, שהשיג לצורך העניין מבחור אחד בנס ציונה, תפרחנה מתוכו ותיעלמנה אל האופק. ממש כמו אז, בברצלונה. היה יום מעונן, אפרורי, ובסוף השיר, כאשר הגיטרה רטטה את אקורד הסיום שלה, זהרה השמש והיונים התעופפו בבת אחת מעל הכיכר במשק כנפיים נהדר.
״חכה רגע, אני אלביש אותם,״ אמרה תרצה במהירות, מקווה שהתוכנית לא תשתנה פתאום, ״ופיצקי גם לא אכל עדיין. תתקשר לאמא שלך לבדוק אם זה מתאים לה בכלל.״
״זה בסדר,״ אמר אריק, ״אמרתי לה שאולי אני אקפוץ. אני אקח אותם כמו שהם, אמא שלי כבר תיתן להם ארוחת ערב.״
הוא הכניס את מכונת הגלידה למקפיא, הוריד את הילדים מהשיש ועזר להם לרחוץ ידיים. אחר כך הוציא את התינוק הישן ממיטתו וקשר אותו בכיסא האוטו שלו. תרצה ארגנה בינתיים כמה חיתולים ומגבונים וביסקוויטים ובגדים להחלפה בתיק הפלסטיק והושיטה אותו לאריק. שעה ארוכה חיפשה את הבקבוק של פיצקי, ולבסוף מצאה אותו מתחת למיטה, עדיין מלא במיץ תפוחים מהבוקר.
״להתראות לכם,״ אמרה, לא מאמינה ממש למזלה הטוב, מפריחה להם נשיקות, ״תיהנו! נשיקות לסבתא! ניפגש בקרוב!״
תרצה עמדה במרפסת ונפנפה לשלום לאריק והילדים. היא נפנפה והמשיכה לנפנף למכונית במרץ עד שנעלמה במורד הרחוב, ורק אז נכנסה הביתה וסגרה את דלת המרפסת. שמחת פתאום הציפה אותה. בצעדי מחול ששכחה זה מכבר דילגה אל המטבח והדליקה את הקומקום החשמלי, לשתות קפה. על השיש עדיין היו מונחות קופסאות השמנת הריקות ועטיפת השוקולד. ננקה אחר כך. לידן עמד כלי הפלסטיק הירוק של החלב ובתוכו שקית חלב ריקה. אין חלב: לא נורא. נוותר על הקפה.
מה עכשיו מה עכשיו מה עכשיו, הדהד קול פנימי בראשה של תרצה. האם ללכת לנוח, או לסדר קצת. לרחוץ את הכלים שבמטבח. לטפל בערימות הכביסה. אולי לקרוא. מזמן לא קראתי. לראות סרט שאריק הוריד למחשב ועוד לא הספקתי. להשקות את העציצים. חייבים להשקות את העציצים.
היא השקתה את העציצים ואחר כך אמרה לעצמה שהיא חייבת לנוח, שזה הדבר ההגיוני ביותר לעשות אחרי לילות ללא שינה ולפני עוד לילות ללא שינה. חדר השינה היה אפלולי וקריר. ריח קל של פיפי ישן עמד בו. תרצה פתחה את החלון, הסירה בתנופה את הסדין המוכתם והשליכה אותו לסל הכביסה. אחר כך חזרה לסלון, שמה לעצמה מוזיקה ונשכבה על הספה. לו רק יכולתי לישון קצת! מצד שני, זה בזבוז זמן. חבל לבזבז אחר צהריים כזה על שינה.
השעה כבר היתה חמש וחצי. שעה חלפה. עוד מעט הם יחזרו. היא כיבתה את המוזיקה. הבית היה ריק. היא הוציאה את הכביסה מהמייבש, קיפלה אותה והעבירה לארון בחדר הילדים. השקט העיק עליה. כמה מוזר להיות לבד בבית. פעם היתה זו מציאות חיים בשבילי, וכעת קשה לי להיזכר: מה עשיתי ימים שלמים, ערבים שלמים, שקטים, בבית. עוד מעט הם חוזרים. אולי לסדר את חדר הילדים. או את הסלון: כשהסלון מסודר כל הבית נראה טוב יותר.
צעצועי הילדים המפוזרים על השטיח הפילו על תרצה תוגה קשה. בדממת הבית התבלט פתאום זמזומו הנרגן של המקרר. פתאום התעורר בה צורך לצאת החוצה: היא החליטה לצאת לקנות חלב.
בלי להחליף בגדים, באותה חולצת הנקה לא נקייה במיוחד שלבשה, יצאה תרצה החוצה אל הרחוב. היא עקפה את המכולת הקרובה ועשתה את דרכה אל המרכז המסחרי, המרוחק יותר. אולי אם תצעד קצת תוכל להכניס סדר במחשבותיה. משהו קורה בינה לבין אריק בזמן האחרון. איזו התכנסות, איזו התבצרות. שלא לומר אפילו אגואיסטיות. איפה אריק שהיה חוזר הביתה, מדליק מוזיקה ומזמין אותי לרקוד. ואיך יכול היה לשכוח את יום ההולדת שלי. כלומר לא לשכוח, הרי קנה מתנה. איזו מתנה. מכשיר למטבח. ממתי אריק נותן לי מכשירים למטבח. מתי נעשה משעמם כל כך. בורגני, קונוונציונלי. איך אנשים משתנים בלי להרגיש בזה אפילו. איך הם משעממים זה את זה. אבל גם אני אשמה, חושבת תרצה, זה ברור. כבר מזמן לא הורדתי שערות מהרגליים.
תרצה הגיעה למרכז המסחרי: סופרמרקט, חנות עוגות, חנות חומרי בניין, מספרה. תרצה נכנסה למספרה.
״תעשי לי משהו אחר לגמרי,״ אמרה תרצה לאביבה הספרית, ובטעות של טירוניות, שפעם לא היתה יכולה בשום פנים ואופן לקרות לה, הוסיפה, ״אני סומכת עלייך.״
בחמישה לשש חזר אריק הביתה. הוא השאיר את הילדים אצל אמא שלו. ברחוב, מול הבית, ישבו נגני המנדולינה. הוא מיהר אל המקלט, שם הסתיר את ארגז היונים והתחפושת, ויצא משם לבוש כאביר ונושא את הארגז בזרועותיו.
הוא שר את השיר מול חלון חדר השינה, ואחר כך זזו כולם כמה מטרים והוא שר שוב מול המרפסת, אבל תרצה לא יצאה החוצה. אריק התקשר הביתה; לא היתה תשובה.
״יכול להיות שהיא ישנה ממש חזק,״ אמר אריק לנגני המנדולינה. הם ניסו פעם נוספת. אריק שר בקול רם יותר, וגם הנגנים השתדלו לנגן בקול, והנה נפתח חלון בקומה השנייה. השכנה הוציאה את ראשה מחלון המטבח שלה.
״מי זה מנגן פה,״ צעקה, וכשראתה את אריק הורידה מעט את הווליום ואמרה, ״הייתי צריכה לנחש שזה אתה. נו מה, החלטת להרוויח קצת כסף?״
״זו מתנת יום הולדת לתרצה,״ צעק אריק בחזרה, ״הפתעה.״
״תרצה יצאה,״ אמרה השכנה, ״ראיתי אותה קודם יורדת במדרגות.״
״לאן היא הלכה?״ שאל אריק. השכנה לא ידעה.
תרצה יושבת אצל אביבה הספרית ומחכה שהצבע יתפוס, ואריק עומד מתחת למרפסת בתחפושת אביר ספרדי ומרגיש כמו אידיוט. הוא משחרר את נגני המנדולינה. הוא עולה הביתה ופושט את התחפושת. את ארגז היונים הוא מעלה למרפסת, אבל עדיין לא מפריח אותן לדרכן.
אביבה הספרית היא אישה נחרצת. והיא אוהבת זהב, אם לשפוט לפי כמות הזהב שתלויה עליה בסתם יום עבודה רגיל. גם שערותיה מוזהבות, עשויות בפן מוקפד. על כל תספורת היא גובה מאה וחמישים שקל. אם יש לה חמש-עשרה תספורות ליום, אין זה פלא שיש עליה כל כך הרבה זהב. חושי רואת החשבון של תרצה מתעוררים פתאום, מעמידים טורים של מספרים. למה היא יושבת פה ומחשבנת לעצמה את אחוזי המס והניכויים הפוטנציאליים של אביבה הספרית.
אביבה הספרית מסתובבת סביב תרצה ולא מפסיקה ללהג באוזניה אפילו לרגע, תוקפת פעם מימין ופעם משמאל. הבעיה עם הגברים היא שהם חיות אגו. בשביל האגו שלהם הם יעשו הכול. זה בגלל האבולוציה. הם ציידים, הם טריטוריאלים, הם פרימיטיבים. אפילו כשהם לובשים חליפות. תחשבי על האדם הקדמון ותביני הכול.
תרצה מקשיבה לדיבורים האלה בחצי אוזן ומסכימה עם אביבה הספרית שהגברים הם איומים ושאי-אפשר לסמוך עליהם. ״גם אי-אפשר להתווכח איתם,״ אומרת אביבה הספרית, ״כי אם הם מפסידים בוויכוח, זה רק נהיה עוד יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.״ מה נהיה יותר גרוע, רוצה תרצה לשאול, אבל לא שואלת. אצבעותיה של אביבה הספרית מרחפות סביב ראשה של תרצה. ״יום אחד ייגמר לי,״ היא מודיעה. ״אני כבר אראה לו מה זה. את תראי. הוא חזק, זה נכון, אבל אני חכמה יותר ממנו. הוא למד וכל זה, ולי יש חוכמה של החיים. אני הכול עשיתי בעשר אצבעות, ועל עשר האצבעות שלי אני סומכת.״
עיניה של תרצה עצומות. סכומי כסף מסתכמים בראשה כמו על גבי סרט לבן של קופה רושמת.
אחרי שעתיים של גזיזה וצביעה וגיוון וייבוש הברישה אביבה הספרית את עורפה של תרצה והסירה בתנועה רחבה את הסינר מכתפיה, כאמן המסיר את הלוט מעל יצירת אמנות נדירה. תרצה הרכיבה את משקפיה, מיקדה את מבטה בראי ונחרדה: בראי ראתה לפניה את דמות אמה.
״מוצא חן בעינייך?״ שאלה אביבה. תרצה הציצה באמה, שהציצה בה בחזרה מתוך קירות המראה בהשתקפויות חוזרות ונשנות. ״זו ממש את,״ אמרה אביבה בסיפוק פנימי עמוק. ״יש רק עוד משהו קטן,״ היא אמרה, מתיזה לתוך כף ידה תלולית מוס, ממסמסת אותה באגרופה, מייצבת את השיער ומעמידה את הפוני הקצוץ על מצחה של תרצה. ״זהו זה: מושלם. כזו אני, פרפקציוניסטית. תאמיני לי, בפחות ממושלם אני לא מוציאה עבודה.״
גם נער החפיפה היה מרוצה. ״איזה הבדל!״ אמר. ״עשר שנים ירדו ממך, בחיי.״ תרצה הושיטה לו את הטיפ שלו ביד רועדת והתאמצה שלא להביט בבת דמותה שבמראה.
בלי שפעת תלתליה הרגישה תרצה חשופה, עירומה כמעט. שוב ושוב העבירה יד בשערה, שוב ושוב בחנה את דמותה המשתקפת בחלונות הראווה ובמראות של מכוניות חונות ושוב ושוב נחרדה למראה אמה, המחזירה לה מתוך הזגוגית מבט מזועזע.
תרצה עשתה את דרכה הביתה בייאוש. אריק לא יאהב את זה בכלל. ״את מתחילה להיות דומה לאמא שלך,״ הוא אומר לפעמים, יורק את המילים באיזו הדגשה, באיזה מרמור זר. זהו קלף מנצח. כשתרצה שומעת את המילים האלה היא קופאת. לכבוד הוא לי להיות דומה לאמי, היא רוצה לומר, אבל אינה מסוגלת. בפועל היא משתתקת, קופאת ומכריזה בלבה על מלחמת עולם. בדיוק כמו אמא שלה.
בינתיים נסע אריק לאמא שלו והחזיר את הילדים הביתה. הם כבר אכלו ארוחת ערב. הוא הפשיט אותם, ובלי מקלחת הכניס אותם למיטותיהם הקטנות, כיסה בשמיכות וסיפר סיפור.
״איפה אמא?״ שאל תמיר.
״היא תכף תגיע,״ אמר אריק. ״אמא יצאה לטיול קטן.״
הוא שר לילדים את השיר הספרדי שקיווה לשיר לאמא שלהם בליווי נגני המנדולינות. אחרי שנרדמו, ישב על הכורסה בסלון עם בקבוק בירה. אפשר לומר שזה היה כישלון מוחלט, חשב לעצמו. כישלון קולוסאלי. באותו רגע נפתחה הדלת: תרצה חזרה, שערה קצוץ בתספורת משונה.
״אה,״ אמר אריק. הכול הסתדר לו פתאום. ״הלכת להסתפר.״
״הבחנה דקה,״ חתכה תרצה. ״אל תגיד מילה. אני יודעת. זה יגדל. הילדים ישנים?״ היא שמעה שכן ונכנסה למקלחת. לכל הפחות תשטוף את המוס הנורא הזה משערה.
כשיצאה מן המקלחת עמד מולה אריק ובידו צלוחית גלידה.
״זה דווקא מוצא חן בעיני,״ אמר. ״את נראית כמו אישה מתוחכמת מאוד.״
הוא הושיט לה את צלוחית הגלידה.
״אני באמת אישה מתוחכמת מאוד,״ אמרה תרצה. היא הכניסה לפיה כפית גלידה. ״וואו,״ אמרה, ״טעים! ממש גלידה אמיתית!״
״בואי,״ אמר אריק. ״יש לי משהו להראות לך.״
תרצה הולכת אחרי אריק. הם חולפים בין החדרים בכיוון המרפסת בטור עורפי, הוא בראש והיא אחריו, לבושה חלוק רחצה, צלוחית הגלידה בידה. לרגע היא עדיין מרגישה את שערה הקצוץ מונח על ראשה כמו זר קוצים, אבל רגע אחר כך כבר לא אכפת לה. רגע אחר כך זה קורה, פתאום, מציף את תרצה כמו נס:
לפניה הולך אריק. היא הולכת אחריו. היא רואה את כתפיו הרחבות, את עורפו המגולח, את האוזניים שלו כמו שהן נראות מאחורה. משהו מחום גופו עולה בנחיריה, והיא מרגישה את הריח שלו, הריח המיוחד שלו, עשיר ודחוס, זיעה ואפטרשייב. תרצה נושמת את הריח, וקול פנימי עולה בה: כמה שאני אוהבת את האיש הזה. כמה שאני אוהבת אותו!
תרצה שומעת את האמירה הפנימית הזאת, המהדהדת, ומוצפת גל של אושר עמוק, חם, בלתי-צפוי.
הם יוצאים למרפסת. הרחוב חשוך וקריר. ״אוקיי,״ אומר אריק. ״רק רגע. את תעמדי פה.״ הוא מעמיד את תרצה ליד המעקה.
״בשל הנסיבות אני אראה לך רק חלק מתוכנית יום ההולדת שנדפקה,״ הוא אומר. ״חכי רגע.״
הוא שולף כובע של אביר ספרדי ומניח אותו על ראשו.
הוא עומד ליד המעקה.
הוא שר את הבית האחרון של השיר, בספרדית:
״פרדו גואנדרו אביר אמיץ/ לבו לא יודע פחד/ זרועותיו חזקות כעמודי קתדרלה/ חבקי אותי, יפהפייה/ לבי שלך לעולמים״, ותרצה נזכרת.
היא נזכרת איך עמדו בכיכר, לבדם בעולם ריק מאנשים, ממכוניות, מקולות, מריחות, איך התנשקו, איך היא לא עצמה את עיניה וראתה את חלקת פניו של אריק מקרוב מאוד, איך היתה בה ודאות מוחלטת שהאיש הזה הוא האיש שלה.
״יום הולדת שמח,״ אומר אריק. ״עכשיו תסתכלי.״
לרגע נדמה לאריק שהיונים כבר מתו, כי הארגז נח דומם ונותר דומם גם לאחר שהוא פותח בתנופה את המכסה, אבל אחרי רגע הכול משתנה. היונים קולטות פתאום שמשהו קורה פה, אפשרויות נשכחות שבות ונפתחות. הן מתחילות לחבוט בכנפיהן. הן מתרוממות בבת אחת, באנדרלמוסיה שלמה של נפנופי כנפיים. ארבעים ואחת יונים עפות בבת אחת אל השמים, משאירות אחריהן סחרור נוצות לבנות, מסתלסלות רכות ברוח.
30 
מירי. דברי פרידה
״תודה,״ אמרה ליאורה כשהחמאתי לה על החליפה הוורודה שלבשה. היא נקבה בשם המעצבת שעיצבה אותה, ״עכשיו יש שישים אחוז הנחה, תראי איזו איכות,״ היא הושיטה לי שרוול מכופתר בשורה של שלושה כפתורים מצופי בד, עד הפרט האחרון, הבטנה עשויה מאה אחוז משי טהור.
״אני מעריצה את המעצבת הזאת,״ היא אמרה. ״יקרה בטירוף, אבל זה שווה. כל בגד שלה הוא ממש בגד לשנים.״
הנהנתי מולה בהסכמה ושיבחתי את הבד. ״גם הצבע מחמיא לך,״ אמרתי. פניה היו חיוורות ורזות. החזה שלה נראה כמו תמיד, ארוז בתוך הז׳קט. זה היה קצת אחרי פסח, שלושה חודשים לפני הסוף.
״את רוצה לראות?״ היא שאלה, באותה נדיבות אוטומטית שלה, ועוד לפני שעניתי היא הסתובבה חצי סיבוב הצדה, עם הגב לחדר שהיה מלא אנשים, ופתחה את הז׳קט והתירה שני כפתורים בחולצה והזיזה הצדה את החזייה, חזיית תחרה בדיוק בצבע של החולצה. היא הזיזה אותה הצדה יחד עם כרית הסיליקון שמילאה אותה, ואני ראיתי את הצלקת, שעדיין היתה אדומה, מסמנת קו מכווץ של מחיקה במקום שבו היה פעם השד שלה.
״וואו,״ אמרתי, ״איזו אמיצה את! הלוואי שהיה לי רבע מהאומץ שיש לך.״
״שטויות,״ היא אמרה, ״פשוט הצחיק אותי להתחיל להתעסק בשחזורים כשאני חצי מתה. אז אני פחות סקסית. אז מה.״
אחר כך חשבתי די הרבה על המשפט הזה שהיא אמרה, ואיך אפשר להבין אותו לכאן ולכאן. באותו הרגע שמעתי בו תרועת ניצחון של אישה שלא עושה חשבון ולא צריכה להדביק לעצמה שד מלאכותי כדי להרגיש סקסית, אבל לאחר זמן הוא הדהד לי אחרת לגמרי. מריר יותר. לקח לי זמן להבין מה שהיא אמרה, לשמוע שהיא ידעה ששום דבר שתעשה בעצם לא יעזור לה: מעוות לא יוכל לתקון. קולה צנח כשאמרה, ״אפשר לחשוב שזה מה שישנה למישהו.״
״שום פחות סקסית,״ אמרתי לה, ״את נראית נפלא.״
״אני בהלם,״ היא אמרה. ״לא היה לי זמן לעכל.״
זה היה שלושה חודשים לפני הסוף וחמישה שבועות אחרי הניתוח, בשבע ברכות של לירזי, כשנדמה היה לרגע שהכול עבר וכל מה שיש לעשות מכאן ואילך הוא להתאושש. ״אני בהלם,״ היא אמרה. ״גם רובי בהלם.״ ואז שתקנו רגע והיא הסתכלה עלי במבט חודר ואמרה, ״אני חייבת לומר לך, מזמן כבר רציתי לומר לך,״ פניה הרצינו. היא נטתה אלי וכפתרה מחדש את הז׳קט שלה, והיתה לי תחושה שעכשיו היא תגיד משהו פנימי ואמיתי מאוד, אבל רובי בדיוק ניגש אלינו וחייך, ״סלחי לי, אני חייב לקחת ממך את אשתי לרגע,״ והיא קמה והלכה לרגע, והשיחה הזאת בינינו לא התקיימה בסוף אף פעם.
בפעם האחרונה שראיתי אותה היא שכבה בבית חולים וכבר היתה מטושטשת לגמרי. נדמה היה לה שערב חג, והיא התעקשה כל הזמן לברר איזה חג זה, אם זה סוכות או אולי פסח או אולי פורים דווקא. ״אבל זה לא פורים,״ היא אמרה, ״אני בכל זאת לא כל כך טיפשה לחשוב שזה פורים.״ כשנפרדתי ממנה היא חיבקה אותי חיבוק אמיץ שהיה חלוש עד להזוויע, וליטפה את המצח שלי ביד לחה, ואמרה, ״יקירתי, את נראית נפלא, אני חוששת מאוד שלא אוכל להגיע לאירוע. את תצטרכי להיות שם במקומי.״
לא ידעתי על איזה אירוע היא מדברת. אמרתי לה שכמובן, אני אשתדל למלא את מקומה על הצד הטוב ביותר, עד שתחלים, והיא עצמה עיניים ואמרה תודה, וכמה ימים אחר כך היה אירוע וזו היתה הלוויה שלה.
לידי עמדה דליה ובכתה בכי תמרורים לתוך הכתף של מיכה, ודפנה ניגנה את הקטע שלה בכינור, דמעות זלגו לה על הלחיים תוך כדי ללא מעצור, והיה משהו מכמיר לב בנגינת הכינור הזאת, התייפחויות מעל הקבר הפתוח, וחשבתי על המקוננות, שהיו צונחות אל שפת הקבר ושורטות את פניהן, ממש התחשק לי לצנוח גם אני אל שפת הקבר ולשרוט, וחשבתי על ליאורה, כמה יפה שהיא היתה, הכי יפה מכולנו, גם מבפנים וגם מבחוץ, והרגשתי איך הלב שלי נשבר לרסיסים. לידי עמד עמוס, ואני הבטתי בו וידעתי שהוא לא נמצא שם בכלל, ממש ראיתי איך הוא מנסה לחשב לעצמו מתי כבר יוכל להתחמק מכאן ולחזור למשרד שלו בלי שזו תיחשב גסות רוח. שתי שורות לפני עמדו רובי והילדים, ממש מעל הקבר הפתוח. עזבתי את עמוס מאחור והתקדמתי אל רובי ועמדתי לידו, בתוך המשפחה, בתוך הבכי והרעד של המשפחה, וחיבקתי את שירה, שהתייפחה בכל הגוף, ממש נדמה היה לי שהיא עומדת ליפול, או אולי ששתינו עומדות ליפול, והרגשתי איך היא נשענת עלי, הבת של ליאורה, שאני זוכרת מאז שנולדה ממש, ופתאום חשבתי שהנה, באמת אני נמצאת שם במקום ליאורה, ובחילה קשה אחזה בי, שזה לא יכול להיות, שזה בלתי-נסבל ממש, וגם אני התחלתי לרעוד, מרוב בחילה ומרוב כעס, וכמה שניסיתי לא הצלחתי להרגיע את הרעידות האלה. ואולי היתה זו רק מחלת השפעת. כי למחרת חליתי ושכבתי במיטה עשרה ימים עם חום גבוה. אבל באותם רגעים, בלוויה של החברה הכי טובה שלי, עמדתי מחובקת עם בתה הגדולה שהפכה זה עתה ליתומה, ליד הבעל שהפך לאלמן, והרגשתי איך הכעס עולה בי יחד עם חשק בלתי-ניתן לריסון להקיא, והשתחררתי מן החיבוק של שירה וכשלתי כמה צעדים הצדה והקאתי את נשמתי לתוך בור פתוח, שהחברה קדישא הכינו לנפטר אחר שהיה אמור להיקבר שם כנראה באותו היום.
31 
דפנה מביטה לאחור
״אני אבוא אליכם הביתה,״ אמרה דפנה לרובי אחרי הלוויה, אפילו שלא היה כבר אליכם לבוא אליו. היא חיבקה אותו והוא קרס והניח את ראשו על כתפה. משקפי השמש שהרכיב שרטו את צווארה אבל היא לא זזה, רק עמדה שם וחיבקה אותו עד שאמר, ״אני צריך לזוז,״ והיא אמרה, ״אני אבוא אליכם הביתה.״
היא הסתובבה והלכה למכונית שלה, מחזיקה בידה את הכינור, ופתאום קלטה בזווית העין דמות גבוהה חוצה במהירות את מגרש החניה בכיוון שלה, וזה היה יאיר.
״הלו, דפנה,״ הוא אמר.
דפנה שמעה את המילים הלו דפנה וכבר עלה בה שוב הבכי. יאיר התקרב והיא מסרה את עצמה לתוך החיבוק שלא היה שם בשבילה במשך חמשת החודשים האיומים האלה, כשליאורה התפרקה וגם היא התפרקה ולא היה שם אף אחד להחזיק.
דקות ארוכות היו פניה מעוכות בתוך החזה החם של יאיר, עד שלא היה לה אוויר, והיא הרגישה איך בתוך העצב והכאב היא גם נזכרת, נזכרת בכל הטוב הזה שהיה, בגוף הזה, בידיים האלה, המחבקות, בפעימות הלב האלה, במתיקות החמה, הנמסכת בעורקים, בקול שלו שאומר, ״כל כך עצוב, כל כך עצוב, דפנה, זה כל כך עצוב.״
״השעות האחרונות היו איומות,״ אמרה דפנה, ״היא שכבה שם ורעדה והזיעה וניכר היה שהיא סובלת נורא, והעיניים שלה הביטו בי במבט של חיה מבועתת. ליטפתי אותה ונתתי לה יד, וידעתי שבעצם אני לא יכולה לעשות למענה שום דבר.״
״תני לי את המפתחות,״ אמר יאיר, ״אני אנהג. את האוטו שלי נאסוף אחר כך.״
היא הושיטה לו את המפתחות והוא נהג ביעילות הטוטלית שלו והיא ישבה לידו ובכתה, ואחרי זמן-מה הוא אמר פתאום, ״את יודעת מה הכי אהבתי אצלה? הכי אהבתי לראות אותה אוכלת.״
״כן,״ אמרה דפנה.
״חטפתי שוק הבוקר כששמעתי,״ אמר יאיר, ״לא האמנתי כשמירי אמרה לי. בכלל לא ידעתי שהיא חולה.״
״לפני שלושה שבועות עוד היינו בטוחים שהיא יצאה מזה,״ התייפחה דפנה. ״איך זה יכול להיות, תגיד לי, אני משתגעת. זה כל כך לא הגיוני, זה כל כך מכעיס, אני מתפוצצת, ואין על מי לכעוס אפילו.״
כשהגיעו לבית של רובי וליאורה התעכבו רגע לפני מודעת האבל, שהיתה תלויה ליד השער, אהובתנו ליאורה, היה כתוב שם, הלכת מאיתנו והכאב הוא ללא נשוא. ומתחת לזה היה כתוב, באותיות קטנות יותר: לכי לך לשלום. ״זה רובי,״ אמרה דפנה.
״נוסח מוזר,״ אמרה דליה, שהגיעה בדיוק ועמדה איתם מול המודעה.
מוזר ויפה.
בתוך הבית ישב רובי על הרצפה, ולידו ישבו הילדים, לירז ושירה ועמליה ואורי ואילון, כולם אדומי עיניים, ואמא של רובי היתה שם, אישה גדולה וגבוהה, איש לא היה מנחש שלפני שבועיים מלאו לה שמונים שנה, והושיטה לפניה מגש של מעמולים בזוקי אבקת סוכר, ״הכנתי אותם בלילה,״ אמרה, ״מה כבר היה לי לעשות, המסכנה, איך הלכה,״ ודפנה לקחה מעמול אחד ונגסה בו והרגישה שהיא נחנקת ובכל זאת המשיכה ללעוס אותו במסירות, כאילו אם רק תתמיד בלעיסה הזאת וגם תצליח ליהנות מן הטעם תוכל אולי להחזיר את ליאורה למקום שאליו היא שייכת, לכאן, לפינת הספה הזאת, למקום שבו תמיד היתה יושבת, איך זה יכול להיות שהיא לא פה, איך זה יכול להיות שהכול נראה לגמרי רגיל. השטיחים והספות והתמונות וחפצי הנוי, אפילו הפרחים באגרטל, רעננים כאילו נקטפו רק אתמול, הכול רגיל חוץ מהפרט השולי שבעלת הבית איננה ולעולם גם לא תשוב.
עוד פירורי המעמול חונקים בפיה וכבר נהיה לדפנה בלתי-אפשרי לשבת שם אפילו דקה אחת נוספת, על הספה בבית הזה שליאורה נעקרה ממנו באכזריות שכזאת. ״אני לא מסוגלת לשבת פה,״ היא אמרה ליאיר, ״אני נחנקת. זה הורג אותי.״
״נלך,״ יאיר אמר, ״ממילא יש עכשיו המון אנשים, נוכל לחזור בערב, או אולי מחר. בואי,״ הוא אמר, ״נצא מאחור.״ הם יצאו בהתגנבות יחידים למטבח ומשם בדלת האחורית אל המרפסת, כדי לרדת לגינה ולהגיע אל שער הכניסה מסביב, ודפנה נזכרה איך ישבה על המרפסת הזאת עם ליאורה לפני חמישה חודשים ואיך בכו וצחקו, ואיך למרות הכול עדיין נדמה היה שיש להן את כל הזמן שבעולם כדי לריב וגם כדי להשלים, ואיך לא עלה בדעתן בכלל שחמישה חודשים אחר כך סוף.
יאיר הלך בראש ונתן לה יד ומשך אותה אחריו דרך הגינה בכיוון השער. ממש לפני שעקפה את פינת הבית סובבה דפנה את ראשה לאחור אל המרפסת, ששיחי היסמין טיפסו עליה מן הצדדים והגפן כיסתה עליה מלמעלה, ושם, נשענת אל המעקה, היא ראתה את ליאורה.
ליאורה לבשה את חלוק המשי האדום שלה. שערה היה ארוך וחלק, כמו לפני שהכול התחיל. היא עמדה זקופה והביטה אל הגן, מחממת את כפות הידיים שלה בספל קרמיקה, ואחר כך הזיזה לאט-לאט את ראשה עד שמבטה פגש במבטה של דפנה. כל זה נמשך כנראה שבריר שנייה, כי ידה של דפנה היתה כל העת נתונה בידו של יאיר, שהלך לעבר השער בלי לעצור, ועם זאת נדמה היה לדפנה שהיא עוצרת מלכת. נדמה היה לה שנצח של זמן היא עומדת ומביטה בליאורה. למרות המרחק היא הבחינה בבירור בעיניה של ליאורה, מביטות בה וביאיר בשמחה שקטה, זוהרות באותו מבט טוב וחם שלה, מקדמות בסקרנות את פני הבאות.
32 
תרצה מספרת על מירי. ימי פומפיי
אני יושבת מול מירי בבית קפה. אנחנו חוגגות את הגירושים שלה מהאידיוט הזה, עמוס.
״זהו זה, זה סופי. אני לא מאמינה שזה סופי,״ היא אומרת. ״את קולטת? אחרי כל השנים האלה, אחרי כל החיבוטים וזיבולי השכל. אני לא יודעת אם סיפרתי לך,״ היא אומרת, ״אני החלטתי בלוויה. פשוט הבנתי שדי, שאני לא מוכנה לבזבז יותר את זמני. אין לי זמן לשטויות. יש לכם קצפת אמיתית?״ היא שואלת את המלצרית בתקווה. ״קצפת טרייה?״
המלצרית פוקחת מולנו זוג עיניים מאופרות. היא לובשת חולצת טריקו שחורה, הדוקה מדי, ופטמותיה מזדקרות מבעד לטריקו הדק. ״אני אוסיף לך לקפה,״ היא אומרת. ״לא,״ אומרת מירי, ״שימי לי בבקשה כמות כפולה בקערית נפרדת.״ היא מדגישה את המילה כפולה. ״וגם תביאי לנו בבקשה שתיים-שלוש חתיכות של איזו עוגת שחיתות. אילו עוגות שחיתות יש לכם?״
המלצרית מתארת למירי את העוגות: גבינה מוקצפת עם שבבי שוקולד, מרנג לימון עם קצפת ופירות יער, מוס שוקולד-תפוז על אגוזי לוז.
״ניקח שתי שוקולד-תפוז ואחת גבינה מוקצפת,״ אומרת מירי. ״המילים מרנג לימון עושות לי צמרמורת. שמת לב שהן עושות צמרמורת?״ היא פונה אלי, ״מי רוצה בכלל לאכול משהו כמו מרנג לימון?״
המלצרית מחייכת חיוך סתמי ואוספת את התפריטים. את דעותיה היא שומרת לעצמה, ובכל זאת ניתן לקרוא אותן בזוויות פיה המהודק. בטנה השטוחה מציצה מבעד לשולי החולצה הקצרה, מעל חגורת המכנסיים השחורים הנמוכים.
״עמדנו בבית הדין,״ אומרת מירי, ״במעמד המחורבן הזה, ועמוס הושיט לי את הגט וכל הזמן אמר כמה שהוא מצטער. הייתי רוצה לתת לך יהלומים, הוא אמר, את כל העולם הייתי רוצה לתת לך. הוא עמד שם ובכה, ואב בית הדין אמר, אולי תחשבו על זה עוד קצת, ושנינו ענינו במקהלה מבוהלת, כמו שני ילדים שעומדים לקחת להם איזה ממתק, חשבנו על זה מספיק.״
״ועכשיו המדהים הוא,״ היא אומרת, ״שאני לא מרגישה הקלה. הייתי בטוחה שאני ארגיש הקלה גדולה. את יודעת מה? בעיקר אני מרגישה כעס, כעס על כל השנים האלה. על כל מה שהיה. על הזמן שחלף. על זה שהסכמתי לאכול כל כך הרבה חרא. ואת הרי יודעת כמה חרא אכלתי. אני משתגעת: איפה הייתי? מי יחזיר לי את השנים האבודות האלה? לפחות אני יודעת שעשינו כל מה שאפשר. את יודעת מה הבנות אמרו, כשסיפרנו להן שזה סופי? הן אמרו, סוף כל סוף, אמא. ועמוס אמר, למה סוף כל סוף, מה, אתן לא עצובות?״
״אידיוט,״ אני אומרת. בינתיים חוזרת המלצרית עם פטמותיה. היא מניחה על השולחן לפנינו את הקפה ואת העוגות ואת קערית הקצפת. ״מצוין,״ אומרת מירי. היא לוקחת כפית ואוכלת בנחת את הקצפת מתוך הקערה. ״אני אמות מהדיאטה הזאת,״ היא אומרת. היא גומרת את הקצפת ועוברת לשוקולד-תפוז. ״זה הורג אותי.״
אגלי הזיעה עומדים על מצחה כמו יבלות שקופות, זעירות. היא לוקחת את מפית הנייר, שלוגו בית הקפה מודפס עליה, ומנגבת אותם.
״הניתוח עולה עשרת אלפים דולר,״ היא אומרת. ״הקופה משלמת, אבל אני עדיין לא שמנה מספיק. היית מעדיפה לשלם? לא חבל?! בטח שחבל. הרי מדובר רק בחמישה קילו. חמישה קילו ואני נכנסת לקריטריונים. יש לי רק שבועיים. את חושבת שאפשר להעלות חמישה קילו בשבועיים? הכי באסה אם אני לא אספיק. יֵצא שעליתי לחינם, את קולטת? מצד שני, תמיד תהיה הזדמנות שנייה. אבל רק ביולי. לא חבל לחכות עד יולי?״
״אני חושבת שכן,״ אמרתי. ״הרי אפשר לרזות חמישה קילו בשבועיים, ולהשמין זה יותר קל מלרזות. תשתי ארבע-חמש כוסות לפני הבדיקה. זה כבר קילו. את נשקלת עירומה?״
״לא,״ אומרת מירי. ״בתחתונים וחזייה. אני צריכה להשיג חזייה כבדה. או פשוט לשים משהו בתחתונים.״
עכשיו אנחנו מדברות על דברים שאפשר לשים בתחתונים כדי שיהיו כבדים יותר. אולי דסקיות פלדה. מירי ממשיכה עם הקצפת. אני שותה את הקפה ואוכלת מהעוגה שלי. ״שוקולד-תפוז,״ אני אומרת. ״שילוב מנצח.״
״הם עושים מין לולאה כזאת,״ מסבירה מירי, ״והתוצאה היא שאי-אפשר לאכול כמויות. עושים לך קיבה של מאתיים מיליליטר, את קולטת? זה כמו ספל קפה. אלה ממש ימי פומפיי העליזים פה. לו רק יכולתי ליהנות מהתהליך! זו הבעיה שלי: אני אף פעם לא נהנית מהתהליכים, ואצלי, כל החיים זה תהליכים.״
״זה רברסיבילי?״ אני שואלת.
״לא,״ אומרת מירי, ״מי רוצה רברסיבילי? השתגעת? אני רוצה להיפטר מזה אחת ולתמיד. יש שלווה אדירה בלא-רברסיבילי. את יודעת איפה זה נורא בלט לי? בכל הסיפור של עומר. השקט שאחרי הסערה, השלווה של אחרי שהכול נגמר. כאב נורא, אבל מסוג אחר לגמרי. וגם עכשיו, עם עמוס. השינוי העיקרי בחיים שלי הוא שאני כבר לא צריכה להתלבט אם להתגרש או לא. איזה שחרור! את זוכרת איך זה הרג אותי. כן להתגרש, לא להתגרש. לקנות את הדירה ומה יהיה אם נתגרש. לגור קרוב להורים למקרה שנתגרש. לא להתחייב לעבודה של תשע שעות ביום, כי אם נתגרש. עכשיו אני משוחררת מההתלבטויות האלה. זה השינוי העיקרי. אמנם יערה אמורה ללכת לישון אצל עמוס פעמיים בשבוע; בסופו של דבר זה יכול להיות השינוי הכי משמעותי. סיפרתי לך מה הוא אמר, בקשר למשמורת המשותפת?״ היא צוחקת. ״נראה את זה קורה בפועל!״
מירי מקרבת אליה את הגבינה המוקצפת.
״הכול בסדר?״ שואלת המלצרית. היא מביטה באימה באישה השמנה הזוללת מולה עוגה מוקצפת.
״הכול מ-עו-לה,״ אומרת מירי במתינות.
״אתן רוצות עוד משהו?״ שואלת המלצרית, מבטה תלוי בפני.
״כן,״ אומרת מירי באיזו הארת פתאום, ״תביאי לנו בבקשה מנה גדולה של גלידת וניל-תות-בננה. וגם יין. יין קינוח מתוק. היום נשתה יין. אנחנו פשוט חוגגות פה, את מבינה.״
33 
נעמי בוכניק (לשעבר) משייטת חופשי
ענבל עדיין ישנה. שערה הבהיר נח על הכרית סביב פניה הצחות. זרועה הימנית מחבקת את הדובון האדום הישן שלה, כתינוקת. אסור לטעות בגופה המתפתח, בגובה שתפסה פתאום: בתוך נפשה פנימה הרי היא עדיין ילדה קטנה.
כמעט הערתי אותה, אבל מיד התחרטתי. שתישן. פניה שלוות כל כך. בכל זאת, כשהתכופפתי לנשק לה, היא התעוררה.
״מ׳קרה?״ שאלה, ״מ׳שעה?״
״כבר שמונה,״ אמרתי, ״התעוררתי מאוחר.״
״שיט, שיט שיט.״ היא יצאה מן המיטה בקפיצה. פתחתי את החלון: בוקר שמשי בהיר וצח נכנס לחדר. הרחוב הציץ פנימה, מבריק אחרי הגשם של יום האתמול. ביום כזה, ידעתי, הים כחול מאוד. כמעט יכולתי לראות אותו בדמיוני, חוזר אל עצמו על החוף כמתפנק.
״אולי לא תלכי היום?״ אמרתי פתאום, ״אין לי פגישות הבוקר. אני אודיע בעבודה שאני לא מגיעה ונסתובב קצת.״
״אוקיי,״ אמרה ענבל. אם לא רקדה משמחה הרי זה רק מפני שזה עתה התעוררה. אני שמחתי. התרוממות רוח אחזה בי. בחדר ההלבשה בחרתי לי מכנסי מעצבים ירוקים עם תיפורים כתומים וטלאי צבעוני, והתאמתי להם חולצה לבנה מכופתרת וצעיף משי גדול, מתאים בדיוק ליום צח כזה, עז צבעים, של אחרי הגשם.
ענבל הריצה בינתיים את האס-אם-אסים שלה. שמעתי אותה מתלחששת נחרצות עם ליהיא, החברה שלה. ״היא בנתה עלי,״ הסבירה לי אחר כך, ״יש היום מבחן בגיאוגרפיה.״
״אז מה יהיה?״ שאלתי.
״יהיה בסדר. לירון שם,״ אמרה ענבל.
היא נשארה בטרנינג האפור הסמרטוטי ובגופיית הספגטי הלבנה ששימשו לה בלילה כפיג׳מה, שמה על עצמה קרדיגן כחול שמפתח הצוואר שלו קרוע, וראתה את עצמה מוכנה לצאת לדרך. ליד הדלת אספה את שערה הארוך, הפרוע מן הלילה, הרימה אותו בפקעת גדולה והידקה בקליפס פלסטיק מוזהב. לא הערתי לה. ״ככה את לא יוצאת מהבית״ איננו משפט שאני מוכנה להוציא מפי: גם לא במחיר יציאה לארוחת בוקר עם ילדה פרועה בפיג׳מה.
יד ביד עם בתי הגדולה צעדתי ברחוב, והרחוב חייך אלי. גם העוברים ושבים חייכו. מבטיהם חיממו את לבי. מבטים שמחים למראה אם הצועדת עם בתה בשעת בוקר זוהרת, ידיהן שלובות וצעיף משי צבעוני מתנופף אחריהן קלות ברוח.
״איך הולך במדעים בזמן האחרון?״ שאלתי את ענבל. ״עדיין נראה לך שזה בזבוז זמן?״
״בטח,״ אמרה ענבל, ״כל בית הספר זה בזבוז זמן. המציאו אותו כדי לדכא את רוח ההמון ולהכשיר אותו לעבודה במפעלים, אז מה כבר יכול להיות? כיום זה פאסה. את קולטת איזה דבילי זה לשנן מושגים בגיאוגרפיה? אם אני אצטרך לדעת פעם מה ההבדל בין סלעי משקע לסלעי יסוד אני אגגל וזהו, אז מה הטעם?״
כזו היא ענבל. משנתה סדורה. אין היא מבולבלת כלל. כל מיני מילים ורעיונות שוטפים החוצה מפיה בקלילות מפתיעה. אני יודעת שהיא אינטליגנטית יותר ממני, שנונה יותר, יודעת יותר. גם אני יכולה להדביק רעיונות זה לזה, לבנות טיעונים, לשכנע: אצל ענבל זה יוצא בקלות, מעצמו, עוד לפני ששפשפה את עיניה בבוקר וצחצחה שיניים.
״אז מה?״ שאלתי. ״היית רוצה בעצם לעזוב את בית הספר?״
״לא,״ אמרה ענבל, ״מה פתאום? את יודעת שזה התיכון הכי שווה בעיר. תהיה לי בגרות עשר, וחוץ מזה, אני מפתחת את הכישורים החברתיים שלי. ליהיא ואני מתכתבות כל היום באס-אם-אסים, וגם גיא - את מכירה את גיא - הוא די כיפי. אז זה בסדר.״
אני מכירה את גיא הדי כיפי. כלומר, ראיתי אותו לא מזמן. בחור גבוה, רזה, עם רעמת שיער בהיר, עגיל בגבה וחיוך זהיר, ציני, הנמדד במשורה.
כשנכנסנו למסעדה קיבלה אותנו המלצרית במאור פנים נדיר. גם המלצר שהגיש לנו את התפריט התבדח איתנו בטוב לב. ״תראי איך כולם שמחים היום,״ אמרתי לענבל, ״מזג האוויר הזה מחמם להם את הלב.״
ענבל הרימה את מבטה בתמיהה שקטה, כמחפשת לשווא את האנשים השמחים שאליהם התייחסתי. מעט אנשים ישבו במסעדה, ואני התבוננתי בהם בעודנו ממתינים למלצרית שתגיש לנו את ארוחת הבוקר שלנו. בחנתי את שתי הנשים הזקנות שישבו לידנו, בסוודרים אפורים וסיכות דש מאבנים צבעוניות. הן נראו כמו תאומות זהות, אף כי תווי פניהן היו שונים. מולי ישב צעיר עם לפטופ והקליד במלוא המרץ. איש בחליפה שתה קפה עם קרואסון ליד הפתח. נדמה היה לי שהוא מציץ מפעם לפעם בכיוון שלי, נועץ בי מבטים אלכסוניים.
לא ייתכן, חשבתי לעצמי, לא ייתכן! הרי זה בועז שמאי!
באחת הואצו דפיקות-הלב שלי, הייתי צריכה לנשום עמוק כדי להירגע, חום עלה בפני. נדמה היה לי שאני מסמיקה.
״אמא,״ הבחינה ענבל, ״מה רץ?״
״לא תאמיני,״ אמרתי, ״אל תסתכלי שמאלה! שם, מהצד, יושב הרופא הזה שהייתי מאוהבת בו לפני שהכרתי את אבא.״
״וואו, אמא, את בטוחה?״
״כן. אני בטוחה.״ נכון אמנם שהוא הזדקן בעשרים שנה מאז ראיתי אותו לפני עשרים שנה, ובכל זאת זיהיתי אותו בקלות. את התלתלים השחורים החליפה קרחת בוהקת, אבל חוץ מזה הוא נשאר אותו הדבר כמעט. קצת השמין אולי. טוב, כולנו השמנו.
״אז מה,״ שאלה ענבל, ״את לא הולכת להגיד שלום?״
״אני כן,״ אמרתי, ובכל זאת המשכתי לשבת במקומי. חיכיתי ללבי שיירגע. היום אני כבר במקום אחר לגמרי, אמרתי לעצמי, מוזר, מה זה דפיקות-הלב האלה. אפשר לחשוב שאני עדיין מאוהבת. לא: הלב נוקף לנוכח הזמן החולף.
עוד לא הספקתי להתעשת וכבר התרומם בועז על רגליו. הוא החזיק את התיק שלו ביד אחת וביד השנייה עיתון מגולגל וחצה את החצר המרוצפת לעבר השער. נשמתי עמוק. זה עכשיו או לעולם לא. ענבל חייכה אלי בעידוד, והנה הוא עצמו ניגש ועומד ליד השולחן שלנו.
״שלום,״ אמר באותו טון אגבי שלו, כאילו רק במקרה נפלטות המילים מפיו. ״אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל נדמה לי שאני מכיר אותך מאיזה מקום.״
גם הפתיחה הזאת עצמה נשמעה לי נדושה. משהו מעצמי ההיא חזר אלי, מרוסקת וכמהה לאהבה. פתאום שוב נשמתי את האוויר העכור של ימי הסיוט ההם.
כמעט הנפקתי איזו תשובה שנונה, אבל לא הדברים היו העיקר: משהו אחר קרה פה. פתאום התחוור לי, כמו אגרוף בפרצוף התחוור לי, שפניו אינן מופנות אלי. חצי החיוך הזהיר, הסקפטי שלו, לא היה מכוון אלי: הוא דיבר אל ענבל.
״אני פשוט דומה לאמא שלי,״ אמרה ענבל בחמימות והחוותה לעברי בידה, ״זה הכול.״
הוא אמור היה להסיט את מבטו אלי בעקבות המחווה הזאת. במקום זאת הוסיף לנעוץ את מבטו בבתי.
״הֵיי, בועז,״ אמרתי, ״מפרש בארבעים וחמש מעלות.״
ראשו פנה אלי באחת. הבזק של המבט החום, שכה הכאיב לי בעבר, קילף את השנים מפני האישה שקראה בשמו: רגע חלף בטרם רפרפה התנועה התת-עורית הכמעט לא מורגשת בלחיו. הוא נזכר.
״והנה לפנינו בוכניק משייטת חופשי,״ שלף את שם נעורי מן הנפטלין של עשרים השנה האחרונות, ״יושבת ושותה קפוצ׳ינו בעשר בבוקר כאילו אין אלוהים. עברו שנה-שנתיים, מה?״
״בוא לא נגזים,״ מחיתי אוטומטית, ״אין שום צורך להפריז.״ מבטו שב ופנה לבתי.
״אתמול לימדתי את אמא שלך להשיט ספינות מפרש. היא סיפרה לך?״
״בועז הוא אלוף הארץ בשיט מפרשיות,״ אמרתי במהירות. ענבל ידעה את הפרט הזה אבל לא הסגירה: עיניה נפקחו גדולות בהפתעה מתפעלת.
״היה אלוף הארץ בשיט מפרשיות. היה. אתמול,״ דייק בועז. ״היום אני טס. מטוסים קלים. זה קצת יותר יבש, אני חושב. את חייבת לנסות, בוכניק. קחי פעם את אמא שלך לטיסה, חמודה. את תמותי על זה. בסדר?״
גם המילים האלה היו מופנות לענבל. היא לא חייכה.
״אז מה ככה, בוכניק?״ עיניו פגשו את עיני והשתהו על הפגישה הזאת לרגע. ״עדיין אנחנו מאמינים שבני האדם נולדו טובים או שכבר התפכחנו?״
פעם התווכחנו על השאלה הזאת לתוך הלילה. הוא ממזר, כמובן: מזכיר פרט אחד שהוא זוכר מעברנו המשותף, לומר שהוא זוכר גם את כל יתר הדברים שלא נזכיר לעולם.
״כן,״ לחשתי, ״עדיין מאמינה.״
לרגע שתקנו. שוב התברר שאין לנו בעצם מה לומר זה לזה עוד.
״טוב, זה כבר לפעם אחרת,״ אמר בועז. ״הייתי שמח לפטפט קצת, אבל אני חייב לזוז, לחתוך כמה אנשים. תרימי טלפון, בוכניק, לא יזיק לך. תשמרי על אמא שלך, חמודה, בשבילי, כן?״ הוא פנה אל ענבל, הושיט יד מהירה וצבט לה בלחי, קרץ לה את הקריצה שלו מפעם, חצי חיוך וגומת-חן, והלך.
״איזה טיפוס מזוהם!״ אמרה ענבל, משפשפת את לחייה שהאדימה, ״אני מופתעת ממך, אמא: זה בועז? בועז המפורסם? איך יכולת להשתגע על סנוב נפוח כזה?!״
טיפוס מזוהם, חשבתי לעצמי. סנוב נפוח. דביל קטן, אינטרסנט, רודף שמלות. תרימי טלפון, בוכניק, לא יזיק לך. ובאיזו חמדה מגעילה התנפל על ענבל. כמעט הזיל ריר לתוך הצלחת שלה. תשמרי על אמא שלך, חמודה, בשבילי. וצביטה בלחי. חצוף. איך היה טמיר בעיני פעם! האם טעיתי או שמא הוא השתנה. למה לבי הולם כל כך. איך זה שעדיין, אפילו ברגע זה ממש, אני מתגעגעת. ולמי.
״אני לא מאמינה, אמא,״ אמרה ענבל, נחרדת, ״די! אפס מנוול כזה, ועכשיו את בוכה!״
המלצרית הגיעה ופרקה על שולחננו קערת סלט ענקית, שתי צלחות ובהן חביתת עין, סלסילת קש ובה לחמניות וצלוחית חמאה. ליד הצלחת שלי הניחה, בלי שביקשתי, קפה הפוך.
34 
אביבה שמאי זורקת את הזבל
ובכן, מה שקרה זה שפתאום קלטתי שהחיים שלי בזבל. אני זוכרת בדיוק את הרגע שקלטתי את זה. ישבתי בסלון שלנו, שדווקא מאוד אהבתי אותו, את השילוב-צבעים והריהוט והכול, ופתאום אמרתי לעצמי, אביבה מותק, החיים שלך בזבל. החיים שלך לא שווים כלום. יריקה. הפנס בעין שרף לי, היד כאבה לי, בהתחלה חשבתי אולי הוא נקע לי את הכתף, אבל אחר כך הבנתי שלא, בכל זאת יכולתי להזיז את היד, רק התעקמה. שמתי עליה קרח.
בחדר השינה ישן בועז, יכולתי לשמוע אותו נוחר לעצמו בקולי קולות. למעלה, בחדר הוורוד שלה, המשקיף אל הגן, ישנה הילדה. הכול היה רגוע לגמרי באותה שעה. ישבתי לי למטה, עם כוס קפה, מנסה לסדר את המחשבות, מניחה שקית תה על העין, קומפרס על היד הנפוחה שלי, ופתאום התחלתי להרגיש רגש שכבר הרבה מאוד זמן לא הרגשתי, בהתחלה אפילו התפלאתי, מה זה, ואז הבנתי שאני פשוט כועסת, ולא סתם כועסת, אלא ממש-ממש כועסת, כאילו כל הכעס שלא העזתי להרגיש כל השנים הארוכות האלה התרכז והתרכז ועכשיו מבעבע בתוכי ועוד רגע קט יתפרץ החוצה כמו הר געש.
וככה כמו שאני, בלי לחשוב יותר מדי, הלכתי למטבח ולקחתי שקית ניילון ענקית, מהשקיות הגדולות האלה שהעירייה מחלקת חינם בשביל הפסולת-נוי, והסתובבתי בסלון שלנו והתחלתי לזרוק כל מיני דברים לתוך השקית, את הכריות ואת המפיות ואת הפסלונים הקטנים ואת המזכרות שהיו מונחות על המדפים. השקית התמלאה בן רגע ממש, אבל היו לי הרבה שקיות, חמישה גלילים של שקיות ענקיות, ואני מילאתי אותן בזו אחר זו, זזתי בלי קול ובמהירות בסלון שלנו. אחרי שגמרתי עם הפריטים הקטנים עברתי לרהיטים. הייתי חייבת להיפטר מן הכורסאות, רק את הספה השארתי. את הכורסאות לא היתה לי שום בעיה לפרק, להפך, הן התפרקו בקלות, כל אחת לארבעה חלקים, וכל חלק ניסרתי במסור החשמלי של בועז. אבל אני מקדימה את המאוחר, כי את הכורסאות עשיתי אחרי שגמרתי עם חדר השינה. את כל החלקים המנוסרים שמתי בשקיות. כשהסלון היה ריק לגמרי, חוץ מהספה, נכנסתי למזווה. זרקתי קופסאות שימורים, ובקבוקי שמן, וחומרי ניקוי ופסטה, המון-המון פסטה, ואחר כך נכנסתי לחדר של בועז והעפתי את כל הפרסים מכל תחרויות השיט ואת כל התעודות שלו, שממוסגרות על הקיר, את התעודת-סקיפר ותעודת מֵשִיט יאכטות ותעודת טייס במטוסים קלים, וכל תעודות ההצטיינות וכל הגביעים מהתחרויות שהוא זכה בהן, ואחר כך מילאתי חמש שקיות ענקיות בניירות, תלי תלים של ניירות, מעטפות, חשבונות, וגם ציוד חשמלי שהצטבר שם, למשל את המחשב הישן שלנו, ואת הפטפון הישן, ואת הווידיאו הישן, כולם היו שם בפינה, מחכים לבועז שיתקן אותם, ולי נמאס לגמרי, גם את האוסף-תקליטים זרקתי, שמונה מאות תקליטים, ואחר כך נכנסתי לחדר האורחים. זרקתי את המצעים מתוך ארון המצעים, את השמיכות החורפיות ואת הכריות, שמחתי מאוד לזרוק אותן, הבית התחיל להיות קליל כזה, מאוורר. על החדר של הילדה דילגתי. לא רציתי שהיא תתעורר. אבל את השירותים בקומה למעלה עשיתי. את כל הסבונים והקרמים ונייר הטואלט. הגיע הזמן להיפטר מכל האשפה הזאת, אמרתי לעצמי, ואם אתם שואלים אותי מה היתה הכוונה שלי וכולי, למה עשיתי זאת וכולי, אז כל מה שאני יכולה לומר זה שאמרתי לעצמי בלב הגיע הזמן פשוט להיפטר מהאשפה הזאת, הגיע הזמן פשוט להיפטר מכל האשפה הזאת.
כשסיימתי הכול היו לי אולי מאה שקיות ניילון מלאות, חלק מהן הכנסתי אחת בתוך השנייה בתוך השלישית, פשוט כדי לשמור על הניקיון, הבית היה ריק, בהיר ונקי, עוד מעט פשוט נמריא, אמרתי לעצמי, ראיתי פעם סרט כזה, אדם שקשר בלונים לבית שלו ועף לחפש את ארץ חלומותיו. ליד הקיר עמדו כל השקיות, עשרות שקיות, חלקן מטפטפות וחלקן לא, ואני ידעתי שהעבודה הקשה עוד לפנַי הלילה.
עליתי למעלה לבדוק שהילדה ישנה. היא ישנה כמו מלאך, המתוקה הקטנה שלי. לקחתי עוד כדור נגד כאבים, כי היד שלי כבר היתה אדומה אש ונפוחה לגמרי מכל המאמץ, יכולתי לראות איך הכפפה מתמתחת עליה, כי כל הזמן לבשתי את הכפפות-גומי של הניקיון. גם העין שלי כבר התנפחה לגמרי, העפעפיים נדבקו לי במין נוזל צהוב. אין דבר, אמרתי לעצמי, נלך לבית חולים אחרי שהכול ייגמר. מזה לא נמות, אמרתי לעצמי. היה לי מין הומור שחור כזה. התחלתי להוריד את השקיות-זבל למטה, לגראז׳ שלנו. למזלי, יש לנו חוץ מהוולבו גם טרנזיט די גדול, אבל הבעיה היא שהוא פתוח מאחור. לא כל כך שמחתי שהוא פתוח מאחור. אחרי הכול, כשאת נפטרת מהאשפה שלך, את לא בדיוק רוצה שכולם יוכלו לראות מה את סוחבת שם. בכל זאת הוצאתי את הוולבו מהמוסך והכנסתי את הטרנזיט, ואת השקיות הורדתי במדרגות הפנימיות, שהשכנים לפחות לא יראו אותי מעמיסה. היה לא פשוט בכלל להעמיס הכול, אבל אחרי שעה ומשהו סיימתי והייתי שמחה מאוד. נכנסתי הביתה והכנתי לי כוס קפה, ואחר כך נחתי כמה זמן על הספה, ואחר כך אכלתי עוגיות, ישר מתוך השקית, לא הייתי צריכה לעשות חשבון לאף אחד, וגם שתיתי חצי בקבוק ויסקי שמצאתי בחדר העבודה של בועז. בחיים שלי לא שתיתי ויסקי לפני כן, אבל באותו הלילה שתיתי חצי בקבוק, ישר מהבקבוק, יחד עם העוגיות. הוויסקי הזה סידר לי קצת את העניינים, הרגשתי שהכוחות שלי חוזרים אלי. לקחתי דלי מים וסבון ועשיתי ספונג׳ה בכל הבית, לא ממש יסודי אבל בכל זאת, היה חשוב לי שהכול יהיה לגמרי נקי. זאת היתה התוכנית שלי. גם סדר וגם ניקיון. במקומות שבהם עמדו הרהיטים היה הרבה אבק, ובחדר השינה היה ממש בלגן, אבל הצלחתי לנקות הכול לפני שעלה השחר. כשראיתי את השמש עולה כבר סיימתי הכול. הייתי די אפופה, גם מהכאבים הנוראים וגם כי כל כך התאמצתי, אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות לעשות את כל זה. בסך הכול בדרך כלל אני אישה ממש עדינה וסולידית, בחיים שלי לא עשיתי שום דבר שחורג מן הקונוונציה, להפך, תמיד חשוב היה לי מאוד שנהיה אנשים מן היישוב, שהבית יהיה יפה, שהילדה תהיה לבושה כמו שצריך, שבועז ייראה במיטבו ואני איראה במיטבי, שאנשים לא ידברו עלינו מאחורי הגב דיבורים לא יפים. את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית, אלה המילים של בועז, ובמישור הזה אני הסכמתי איתו כל השנים.
היד כאבה לי מאוד. נכנסתי לטרנזיט, התחלתי לחשוב, לאן לנסוע לשפוך את כל האשפה, בסוף החלטתי לנסוע למזבלה העירונית שלנו, איפה ששורפים את הזבל, ולהניח שם את כל השקיות. יכולתי אולי להניח אותן פשוט ליד פח הזבל, אבל לא רציתי שכל מיני הומלסים מהשכונה יתחילו לחטט לי בשקיות ולמצוא כל מיני מציאות מעניינות. העדפתי להרחיק את הזבל מהבית שלי כמה שרק אפשר.
כשהגעתי למזבלה העירונית כבר היה בוקר. לא היה שם ממש ריק, כי משאיות אשפה הגיעו לפרוק את הסחורה, וגם אני הייתי עניינית מאוד, התחלתי להוריד את השקיות שלי מהטרנזיט למטה, ואפילו שהיד כאבה לי נורא, הצלחתי להניח אותן בצורה די מסודרת, וכל שקית שהנחתי הקפדתי לקשור היטב בשרוך שלה, ואת השקיות המטפטפות הנחתי בדיוק באמצע, כשמעליהן ומתחתיהן החתיכות המנוסרות של הכורסאות, שהיו בהן גם עץ וגם צמר גפן, ואחר כך שפכתי על הכול ג׳ריקן של סולר, למזלי היה לנו למטה בגראז׳ ג׳ריקן גדול של סולר, ואחר כך עמדתי בצד ועישנתי סיגריה, והסתכלתי בערימה היפה והמסודרת של האשפה שלי, והרגשתי איך הסדר מתחיל לחזור לאט-לאט לחיים שלי, ואחרי שלוש או ארבע שאיפות השלכתי את הסיגריה אל הערימה, וראיתי איך להבות של אש עוטפות את השקיות שלי במהירות עצומה, הלב שלי ממש קפץ משמחה כשראיתי את זה, רציתי לשיר ולרקוד סביב המדורה, כמו הקניבלים או האינדיאנים שרוקדים מסביב למדורות שלהם עם תופים יכולתי להתחבר לתחושה הזאת באותו הרגע, אבל ידעתי שאני כבר צריכה למהר ולחזור הביתה. נכנסתי לטרנזיט והתחלתי לנסוע, וממש לפני הסיבוב ראיתי במראה שני פועלים מגיעים בריצה, הם צעקו אלי משהו, אבל לא היה אכפת לי בכלל ולא עצרתי.
אמרתי לעצמי שאני חייבת להתנהג בצורה הגיונית, למשל שאני חייבת לשטוף את הטרנזיט מאחורה, שלא יישארו שום שאריות, וזכרתי שיש אתר בנייה עם ברז וצינור לא רחוק מהבית שלנו ולשם נסעתי, פשוט השפרצתי מים אל תוך הטרנזיט, וכשהארגז היה נקי לגמרי הרגשתי שבאמת המלאכה הושלמה, השעה היתה כבר שבע בבוקר, אמרתי לעצמי שבטח הילדה כבר מתחילה להתעורר, עומדת במיטה שלה וקוראת אמא, אמא, אני אגיע ונרד לסלון והיא תיבהל אולי, פתאום הכול ייראה לה כל כך ריק, יכול להיות שהיא תצטער לרגע, יכול להיות שהיא תבכה, איפה הפסלונים הקטנים של החתולים שהיא אוהבת, איפה הכריות הרכות שהיתה יושבת עליהן, אבל אני אגיד לה, בובה׳לה, צריך להסתכל על התמונה הכוללת, הגיע הרגע לסלק מחיינו את האשפה הזאת, ואחרי יום או יומיים גם אצלה הגעגועים יחלפו, היא תרגיש את השיפור הניכר בחיים שלנו, איך הכול פתאום מסודר ונקי, לא מרעיש בעיניים, לא בא כל פעם עם שיגעונות חדשים, לא משעבד אותך לנקות ולסדר ולטפל בו כל היום, ואז היא תחייך אלי את החיוך המלאכי שלה, ואני אדע שהיא הבינה שמה שקרה פה היה צודק בהחלט ובמלוא מובן המילה.
35 
דליה. את טבלת מספיק
דליה הציצה בשעון. השעה היתה שש וחצי: קצת לפני השקיעה. היא נכנסה לשירותים, הוציאה בד מקופסת בדי הבדיקה ובדקה את עצמה. אין כתם. נדב התדפק על הדלת.
״אמא,״ קרא, ״אמא, יש לי פיפי.״
״אני תכף יוצאת,״ אמרה דליה. היא השליכה את הבד לפח, רחצה ידיים ויצאה מן השירותים. ״ילדים,״ קראה, ״תסדרו את הצעצועים במקום ותבואו לאכול.״
היא הלכה למטבח ופרסה את החלה שנשארה משבת ושברה שתי ביצים לתוך צלחת מרק שטוחה וטבלה את הפרוסות בביצה וטיגנה אותן במחבת הגדולה, ובינתיים חתכה מלפפונים לרצועות וגם עגבנייה לפרוסות והניחה על השולחן את צלחות הפלסטיק ואת הקטשופ ואת הירקות והרתיחה מים להכין את השוקו, ופתחה קופסת טונה והעבירה את תוכנה לקערה קטנה והוסיפה מלפפון חמוץ, חתוך לקוביות. ברדיו דיברו על אביבה שמאי, ספרית במקצועה, שאתמול בלילה שמה קץ לחיים מתמשכים של התעללות ואחר כך צחצחה את הבית במשך שעות על גבי שעות, האם היא שפויה או לא. אם היינו בעצמנו נורמלים התשובה הרי היתה ברורה לנו, חשבה דליה. היא כיבתה את הרדיו.
״בואו לאכול,״ קראה לילדים.
״עוד מעט,״ קרא אלעד מן החדר, ״תכף נבוא.״
״מה יש לאכול?״ שאלה נועה.
״לחם מטוגן,״ אמרה דליה. ״תשימי בבקשה כוסות על השולחן.״ היא נכנסה לחדר של עידו. עידו ישב ליד המחשב, האוזניות מכסות על אוזניו.
התאומים שיחקו באנשי הפליימוביל שלהם.
״עכשיו ארוחת ערב,״ אמרה דליה, ״אני רוצה שתתארגנו לשינה מוקדם היום. בואו נאסוף את הפליימוביל.״ היא התכופפה והרימה את גופי הפלסטיק הצבעוניים, את החיילים במדים המצוירים ואת הנסיכות בשמלות הפלסטיק הנפוחות שלהן. הבנים לא מחו. יחד הכניסו את הפליימוביל לסלסילה והחזירו אותה למקום.
״בואו,״ אמרה דליה. ״ארוחת הערב מחכה.״
הילדים התיישבו ברעש ליד השולחן. דליה הניחה טונה ופרוסת לחם מטוגן בצלחותיהם של התאומים.
״טונה זה בעצם דג אמיתי,״ הודיע נדב.
״איכס,״ אמר אלעד. ״אני לא מאמין שאנחנו אוכלים את זה.״
״מעולה,״ אמרה נועה, ״אז אני אוכל הכול.״ היא שפכה לצלחתה את שאריות הטונה.
״היא גמרה הכול,״ יילל אלעד. קולו נשבר לכדי בכי.
״אמרת שאתה לא רוצה,״ אמרה נועה.
״תמיד היא גומרת לי הכול,״ אמר אלעד. ״אני כן רציתי, אני אמרתי איכס אבל כן רציתי.״
״אל תריבו, אני אפתח עוד טונה,״ אמרה דליה. היא פתחה קופסה נוספת של טונה והביאה אותה כמות שהיא אל השולחן.
״אבל איך הוא נכנס לקופסה?״ שאל נדב, ״איפה הזנב שלו?״
נועה צחקה. ״חתכו אותו, בישלו אותו, אחר כך הכניסו אותו לקופסה.״
״את צודקת,״ אמרה דליה, ״וזה גם דג גדול, הרבה יותר גדול מהקופסה. בתוך הקופסה שמים חתיכה קטנה.״
״ראית פעם דג טונה?״ שאלה נועה.
״לא,״ אמרה דליה, ״ראיתי רק טונה בקופסה.״
״אני ראיתי דולפין,״ אמרה נועה.
״כולנו ראינו,״ אמר אלעד. ״את לא צריכה להשוויץ.״
״תפסיקו להציק אחד לשני,״ אמרה דליה. ״מספיק.״
״טוב,״ אמר אלעד, ״אבל היא לא צריכה להשוויץ.״
כאשר סיימו, עזרה דליה לקטנים לרחוץ פנים וידיים, לסבן יפה את האצבעות השמנמנות ואת הפנים, שהתלכלכו מקטשופ.
״תלבשו פיג׳מות,״ אמרה, ״אני אבוא לספר לכם את הסיפור.״
דליה הלכה לפינת האוכל והורידה את הצלחות והניחה אותן בכיור. את הטונה שנשארה ואת הירקות ריכזה בצלחת אחת, למיכה כשיחזור, והלכה לחדר הילדים.
הבנים רצו לשמוע שוב את הסיפור על האביר ג׳יימס, איך הוא נלחם בדרקונים ויכול להם, ולא רצו לשמוע איך האביר ג׳יימס התאהב בנסיכה ליאונורה ואיך הם התנשקו על המרפסת.
אנחנו רוצים לראות את רבע הגמר, אמרו התאומים. עידו אמר שהיום רבע הגמר.
דליה לא הסכימה. ״עידו יכול להקליט לכם ותראו מחר,״ אמרה. ״כבר מאוחר.״
היא נישקה את התאומים וכיסתה אותם בשמיכות ודגדגה קצת את הבטנים הרפויות שלהם. ״למה עידו כן ואנחנו לא,״ אמר נדב. ״זה לא פייר.״
נועה נכנסה לחדר, להראות לדליה שרשרת שהשחילה מחרוזים לבנים, ורודים ואדומים.
״זה יפה,״ אמרה דליה. ״זה מזכיר לי משהו. לא חשוב מה.״
דליה נכנסה לחדר האמבטיה ונעלה את הדלת. היא הסירה את הלק מציפורניה, גזזה אותן וטיפלה בעור אשר סביבן. אחר כך התפשטה, נכנסה למקלחת וחפפה את שער ראשה, ולבסוף מילאה את האמבט וישבה בתוך המים החמים. לאחר זמן שפשפה את עור כפות רגליה באבן המיוחדת. כשהיתה מוכנה, שלושת רבעי שעה מאוחר יותר, יצאה מהמקלחת וראתה שמיכה כבר בא. הוא ישב ליד השולחן ואכל את הירקות והטונה, מעיין בכתב העת של הפסיכולוגים.
״הַיי לך,״ הוא אמר. ״מה קורה.״
״הַיי גם לך,״ אמרה דליה. ״אני הולכת, תכף אחזור.״
היא יצאה לרחוב החשוך ועברה ליד המכולת שכבר היתה סגורה ולקחה את הפנייה שמאלה ועברה ליד הבית של הברגמנים וראתה אישה מורידה כביסה מהחבל המתוח במרפסת, ושמעה אותה קוראת, ״חכה רגע, אני מורידה את הכביסה אמרתי לך, הכול מלא אבק, אפשר להשתגע.״ מהבית הסמוך עלו קולות נגינה. שני צעירים ישבו במכונית ספורט צהובה. מהרדיו בקע קולו של השדרן, ודליה הבינה שמשחק רבע הגמר התחיל.
היא נכנסה למקווה וראתה לשמחתה שכמעט אין תור, רק היא ועוד אישה אחת, בלתי-מוכרת, ושתיהן ישבו זו ליד זו בשתיקה והתבוננו בצניעות בנעליהן. האישה נכנסה לחדר מספר שלוש. כאשר התפנה חדר מספר שתיים נכנסה לתוכו עובדת הניקיון וכאשר יצאה, מהר מדי לטעמה של דליה, הזמינה את דליה בחביבות להיכנס. דליה נכנסה. היא שטפה את הכיור מן השערות שמצאה בו ונכנסה שוב להתקלח ושוב שטפה את עצמה ושוב חפפה את שערה וסירקה אותו במסרק הצפוף. כשהיתה מוכנה צלצלה בפעמון.
הבלנית נכנסה לחדר ושאלה את שורת השאלות שפעם עצבנו את דליה ועכשיו חלפו מעל ראשה. אחר כך ביקשה מדליה להרים רגל אחר רגל ובדקה את ציפורניהן, ונטלה קיסם עץ וניקתה את ציפורן הבוהן שהיתה מעט כהה יותר בנקודת החיבור של הציפורן לבשר. דליה לא מחתה. עירומה עמדה, ברגל מורמת, מביטה ניכחה אל החרסינה הכחולה.
כן, אמרה, עיינתי, כן, בדקתי, כן, לא, אין לי עדשות מגע, היום לא התאפרתי.
אחר כך פסעה אל תוך המים החמים, הזכים, וירדה במדרגות ונכנסה אל תוך השקט המוחלט, האינסופי.
לא שומעת שום דבר. לא רואה שום דבר. לא אומרת שום דבר.
ובכלל לא מתחשק לה לצאת מן המים הטובים האלה.
מים שקטים חודרים עמוק. מתערסלת בתוך חוסר המשקל הזה.
ואהבתך אל תסיר מאיתנו לעולמים, חושבת דליה לעצמה, מקולות מים רבים, אדירים, היא חושבת, אדירים משברי ים.
או אולי משברי יה.
משברי ים ומשברי יה, משברים, משברים.
דליה מרגישה את המשברים האלה נושאים אותה אל על. משברי אהבה, אלה הם משברי אהבה. היא מתרוממת בתוך ערפל האדים, מעלה-מעלה אל אלוהים, מתמקמת מתחת לתקרה כמו בלון הליום, מתנגשת בה התנגשויות עדינות, קפיציות, מרחפת באוויר בלי שום מאמץ, באיזו הפתעה טובה, כמו בחלומות. זאת משמעות המילה התעלות, חושבת דליה, ושמחת פתאום מציפה אותה, התעלות, מעלה, מעלה, מעלה!
ממקומה שמתחת לתקרה מתבוננת דליה בגופה העירום, הטהור, צף במים הצלולים שמתחתיה. היא רואה את הבלנית קופצת בבגדיה לתוך מי המקווה, מחבקת את גופה וסוטרת ללחייה.
״מרים, מרים,״ קוראת הבלנית, ״בואי מהר!״
דליה רואה מלמעלה את דלת החדר נפתחת ואת מרים, הבלנית השנייה, נחפזת פנימה בצווחות, ״מה קרה, מה קרה?״
טוב, נו, אומרת לעצמה דליה בצער, אין ברירה. היא צונחת בבת אחת ממקומה שמתחת לתקרה אל תוך מי המקווה. הבלנית עומדת בתוך המים, בד השמלה הרטוב טופח על פניה של דליה.
״אני חושבת שהתעלפתי,״ לוחשת דליה, ״אני ראיתי אותך מלמעלה.״
״מה קרה?״ שואלת מרים. ״מה קרה?״
״עכשיו הכול בסדר,״ אומרת הבלנית, ״היא רק התעלפה, הצדיקה.״
״אני אביא מיץ מתוק,״ אומרת מרים ויוצאת מן החדר.
״בואי, תתנגבי, תתחממי,״ אומרת הבלנית.
״אני צריכה עוד שתי טבילות,״ אומרת דליה.
״לא,״ אומרת הבלנית, ״את טבלת מספיק.״
דליה נשענת על המעקה ומברכת, לאט ובהקפדה, על הטבילה, והבלנית אומרת טהורה, טהורה, ודליה יוצאת מהמים ומתעטפת בחלוק ושותה את המיץ המתוק. ״את לא חוזרת הביתה ברגל,״ אומרת הבלנית, ״חכי, נתקשר לבעלך שיבוא לקחת אותך.״ ״לא,״ אומרת דליה, ״אני בסדר, זה כבר עבר.״ היא יושבת בחדר הקבלה, לאור הניאון, אוכלת עוגיות, שותה מיץ ומניחה לבלנית לייבש את שערותיה במייבש שיער, שלא יבוא לה הקור לתוך העצמות.
דליה עושה את דרכה הביתה לאט, צועדת ברחובות ורואה את הבהוביהן הכחולים של הטלוויזיות. היא שומעת את הד קולו של השדרן ואת שאגות השמחה הבוקעות מן הבתים, ותחושת הריחוף הטוב שמתחת לתקרה מלווה אותה כזיכרון של חלום מתוק.
כשהיא נכנסת הביתה היא מוצאת את מיכה, עידו ואלעד יושבים מול הטלוויזיה וצופים במשחק. ״מכבי מנצחת,״ אומר אלעד, מנסה להלהיב אותה ולהשכיח ממנה את עובדת היותו ער מול הטלוויזיה. ״אנחנו לוקחים את האליפות!״
דליה הולכת למטבח, מפעילה את הקומקום החשמלי ומניחה שני ספלים על השיש. היא שמה בהם את הכפית קפה שניים סוכר בשביל מיכה ואת החצי-כפית והסוכרזית בשבילה, ומוזגת את החלב.
כשהיא מסתובבת, ספל בכל יד, נכנס מיכה למטבח ומביט בה בעיניו האפורות, הטובות.
הוא לא אומר כלום.
הם פשוט עומדים שם ומביטים זה בזה. הם רואים את הדברים עין בעין.
״את חזרת,״ אומר מיכה לבסוף.
דליה שומעת בקולו שהוא מתייפח.
״כן, חזרתי.״ היא מושיטה לפניה את ספלי הקפה. ״הנה, מיכה שלי. הכנתי לנו קפה.״
36 
איה ממתינה לשיחת טלפון
נשבה רוח חזקה, וכל הרחובות התמלאו שירה. שקיות ניילון המריאו לגבהים. היתה תחושה של עוד מעט גשם, ואור צהוב, מוזר, נשפך מלמעלה. איה המתינה.
בשש בבוקר נפל צִלם של סורגי החלון על הקיר הלבן שמולה. אחר כך נעו הסורגים לאטם ימינה, טיפסו על הדלת ולבסוף דהו ונעלמו. איה שכבה במיטה ועקבה אחרי המהלך. בידה הימנית נח, דומם, הטלפון. הוא לא התקשר. עדיין, היא אומרת לעצמה. תכף הוא יתקשר. השעה כבר עשרים לאחת-עשרה.
ברגעי המתנה כאלה נדמה לעתים שהזמן לא זז. שעה ארוכה מאוחר יותר הביטה איה בשעון ולא האמינה: רק שתים-עשרה דקות חלפו. מכות פטיש מכוונות היטב הלמו ברקותיה. אני צריכה לקחת עוד כדור, חשבה. כדאי לי לקום. היא לא זזה. המיטה היתה סתורה, הרצפה מלאה ממחטות נייר, בגדים משומשים, עיתון מאתמול. ליד המיטה עמדו ספלי הקפה המלאים למחצה, חמישה במספר. דלתות הארון היו פתוחות, וערימות הבגדים אשר פעם קופלו ובינתיים קרסו אל תוך עצמם זלגו החוצה, קפואות בעיצומה של מנוסה. איזה שפל איום, אמרה איה לעצמה. אני חייבת להתקלח. אבל ברור היה לה שלא תתקלח. אולי אפילו לא תקום יותר, לעולמים.
ודווקא היא, שתמיד מסודרת כל כך. ונקייה. ושומרת על חזות של קשה-להשגה. איך אמרה לו אתמול, לא, זה היה שלשום, כבר שלשום ועדיין הוא לא התקשר אפילו, שהיא לא רוצה להיפרד ממנו. שהיא רוצה להיות איתו.
״על אפך ועל חמתך,״ היא אמרה, ״אני מתכוונת לאהוב אותך. לא אכפת לי שעדיין לא התאוששת. נתאבל ביחד.״
מה חשבתי לעצמי, היא אומרת לעצמה עכשיו ברשעות. הנקישות הרכות מתחזקות במוחה. מה חשבתי לעצמי, לעזאזל. על אפך ועל חמתך. נתאבל ביחד. תמיד נכונה לעשות מעצמך צחוק, תמיד נואשת, מתקדמת בקפיצות גסות, גדולות מדי. פתאום איה מזכירה לעצמה שחקנית כדורסל ששיחקה איתה פעם, שחקנית שמרוב להיטות קלעה תמיד סביב הסל ואף פעם לא לתוכו פנימה. איפה השקט הפנימי. איפה הכוונון הפנימי העדין, המדויק.
קלקלת הכול, מטומטמת. על אפך ועל חמתך. הוא קם והלך, זה מה שקרה פה. על אפך ועל חמתך הוא לא יתקשר שוב, לעולמים.
איה נתקפת חמת זעם, כמו תמיד כשהדברים לא מצליחים לה. פתאום היא לא מסוגלת לשכב יותר במיטה. היא קמה בתנופה. מכשיר הטלפון עף באוויר ומתפרק על הרצפה. טוב לה שהוא מפורק ככה. עכשיו לא תצטרך יותר לחכות לצלצול. היא מסירה את המצעים, שנדמים לה לחים ודביקים, מצרפת אליהם את הפיג׳מה שלה ומעיפה אותם לכביסה. היא מסלקת את העיתונים ואת כוסות הקפה וממחטות הנייר. היא סוגרת את דלתות הארון על הבלגן שבתוכו. אחר כך היא נכנסת להתקלח, וכל הזמן לא מפסיקה לקלל את עצמה קללות נמרצות.
על אפך ועל חמתך, מטומטמת, היא אומרת לעצמה וחופפת באלימות את שער ראשה, מסבנת את הפנים, את הגוף, את הזרועות. מתי כבר תפסיקי לדבר שטויות. מתי כבר תפסיקי להרוס הכול, חתיכת מפגרת. ובאותו הרגע, כשכולה רטובה ומכוסה סבון, כשהקללות שוטפות מתוכה את הארס יחד עם הלכלוך, היא שומעת את פעמון הדלת מצלצל וקופאת במקומה.
זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות הוא.
שוטפת את עצמה במהירות, מושכת על עצמה מגבת, מקפצת אל הדלת, משאירה אחריה נחלי מים. זה לא הוא זה לא הוא זה לא הוא, היא אומרת לעצמה, וכשהוא אומר לה מן הצד השני, ״זה אני,״ היא עוצרת את הידעתי שרוצה להתפרץ ממנה ואומרת, ״אני פותחת לך ואתה סופר עד שלושים ונכנס לסלון, הבנת את ההוראות? יש מצב חירום פה,״ והיא פותחת ורצה בחזרה לחדר השינה, מזועזעת מהבלגן בסלון שהיא רואה בדרך ושהוא תכף יראה, וכבר היא שוב בחדר השינה ושומעת אותו נכנס.
״מה העניינים?״ הוא שואל מן החדר השני, ״את בסדר? נעלמת לי.״
״כן,״ היא אומרת, מתנגבת במהירות, מתלבטת אם ללבוש שמלה או ג׳ינס, כלום לא מתאים, בייאוש היא מחליטה לבחור בג׳ינס, מדפדפת בפראות בין החולצות שלה ומוציאה את חולצת המשי הלבנה, הרקומה, החגיגית מדי. ״הייתי מוכרחה להתקלח, אתה מבין.״
37 
תמר מספרת: רק חשבנו שזה חורף
יום שני בבוקר נפתח אל היום הכי מוזר בחורף הזה. רוחות חזקות נושבות. בדרך לתל אביב אני עוצמת את העיניים ופוקחת אותן שוב, רק כדי לראות שבאמת אני רואה את מה שנדמה לי: האוויר הוא כמעט צהוב. עיתונים ישנים מתעופפים ברחובות. תל אביב שרועה כמו עיר מוכת קרבות. הולכי רגל נחפזים לתפוס מחסה, כאילו תכף ייפלו פה פגזים ולא טיפות דקות של גשם.
ודווקא ביום הזה קבענו להיפגש בבית. יעל יצאה בחמש לפנות בוקר מיבנאל. לא יכולנו לדחות בשום פנים ואופן, כי אי-אפשר להמשיך ככה: ״אנחנו מוכרחות לפנות את הבית,״ כך אמרתי לה בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, שוב אנחנו יכולות לדבר בטלפון אחרי שנים שלא היה לה קו. בשבוע הבא נשים מודעה בעיתון ויגיעו שוכרים פוטנציאלים. מישהו יחתום על חוזה, יתקלח במקלחת הקטנה, ידליק ויכבה את האור במרפסת, יצעק שקט שיהיה פה על הילדים שירעישו למטה בחצר. או שלא.
אני מגיעה ראשונה. המפתח פוגש בהפתעה את חור המנעול, אבל אני כבר מכירה את הרומן הזה: סיבוב שלם, משיכה, עוד חצי סיבוב. כמו פעם. נכנסת הביתה. פעמון הרוח הישן, שתלוי ממש מעל המשקוף, מצטלצל, תו גבוה ותו נמוך יותר, שלומלך שלומלך. שלום גם לך. דבר ראשון, להרים את התריסים. גבוה, הכי גבוה, כפי שלא היו פתוחים חמישים שנה, כדי שלא ייתקעו. אור יום צהוב מוזר מציף את הבית, מודיע בפשטות: פה אין סודות טמירים.
אני שואפת לתוכי את הריח של הבית. כמה זמן ייקח לריח להתחלף? כרגע הוא עוד פה. מרקים שבושלו, כבסים ששופשפו בסינטבון, פרפיום שהותז רגע לפני היציאה העירה. כורכום, נגד שפעת, שום, נגד דלקות, לוונדר מיובש בין הבגדים בארון. אבל גם משהו אחר, מחניק, משתלט. אני יוצאת למרפסת, וגם פה כאילו אין אוויר. והנה יעל מגיעה, מנפנפת לי מלמטה. אני נכנסת הביתה לחבק אותה בדלת הכניסה.
״איזה יום,״ היא אומרת, ״אלוקים. נשתה משהו קודם כול, הבאתי תה ועוגיות.״ אנחנו מרתיחות מים, אנחנו יושבות ליד השולחן הקטן, שותות תה מספלי הפורצלן עם השושנים הכחולות. יעל מביטה בי מתחת לקו המטפחת הבהירה העוטפת את ראשה, ואני רואה שהיא רקמה פרחים קטנים על המטפחת. ״יפה לך,״ אני אומרת. כמו שתי אחיות בוגרות-שואה שנפגשו פתאום אחרי מיליון שנה אנחנו מרגישות, משוות בין הפנים המאירות מולנו לבין הפנים מפעם הצרובות בזיכרון.
״מה שלום בן?״ אני שואלת, ״והילדים?״
״השבח לאל,״ היא אומרת, ״הכול טוב. מה שלום אלישע? מה שלומך את?״ עיניה מביטות מסביב. ״את הכול אני זוכרת, אני אומרת לך,״ היא אומרת לי, ״כל מה שהיה. לפעמים נדמה לי שלא שכחתי כלום.״
אנחנו גומרות לשתות את התה. אני שוטפת את הספלים, מניחה אותם זה ליד זה, הפוכים, על מגבת מטבח פרחונית. כשיתייבשו נארוז אותם בתוך ארגז קרטון. מי תיקח את ספלי הפורצלן, אני שואלת את עצמי. יעל או אני. אולי נתחלק בהם. כמה נשארו? אולי ארבעה: שניים לי ושניים לה. יעלי בסלון, פותחת את המגירות של השידה הגדולה. ״אלוקים,״ היא אומרת, ״מה שהיא לא שמרה, את שומעת, זה מטורף.״ היא יושבת על השרפרף הקטן ומיילדת בהתלהבות משונה מגירה אחרי מגירה אל תוך שקיות ניילון. ״מה יש לנו פה,״ היא אומרת, ״לא נעים לומר, זבל, פשוט זבל.״
חשבונות חשמל, למשל. חשבונות חשמל מלפני חמש-עשרה שנה, מנוילנים, מגוהצים, מהודקים באטב ברזל, מקופלים בתוך שקית ניילון עכורה משנים, מהודקים בגומייה מתפוררת, מתפזרים מסביב כמו עלי שלכת פריכים, נוריד הכול למטה, אל הפחים. בדממה שנופלת בינינו פתאום אני יכולה לשמוע את קולה של אמא -
סגרי את המגירה, לחטט תחטטי בבית שלך.
״את זוכרת?״ אני שואלת את יעל.
״עכשיו זה הבית שלנו אבל,״ היא אומרת.
כרטיסי שנה טובה מודפסים מלפני שנים, ללקוחותינו היקרים שנה טובה, לוחות שנה של חברות ביטוח, יומני כיס בכריכות פלסטיק צבעוניות, אזכורים פונקציונליים, תור לד״ר נבו, בערב אצל אדלר, גלוזמן, חתונה, אולמי ירושלים, בני ברק. ועדת אירועים, 1 קילוגרם בורקס. קואליציית נשים.
לנוח אני אנוח בקבר.
״ואלה מהשנים האחרונות,״ אומרת יעל בלחישה, ״תראי מה זה.״
אנחנו מדפדפות ביומנים, רשימות בכתב רועד, מילים חרוצות בדף כמו שריטות ציפורניים על צינוק ההולך ונסגר. לחם, לחם, גבינה, חלב, מנורה, טלפון, מסים מוניציפליים (ארנונה), גרביים, 1 כוס חומץ תפוחים על שלוש כוסות מים. למכולת: ימינה ביציאה, שמאלה ראשון, בשביל. הקופאית קלרה. הבעלים מוטי. ובחזרה: בשביל, שמאלה, ימינה ליד העץ הגבוה. שמי עליזה שחם. רשב״א 8. רשב״א 8. עליזה שחם. בת שישים וארבע. ושוב, בעברית ובאנגלית, אותיות רועדות קצת. להתקשר בבקשה לתמר. ליעל. מספר הטלפון של תמר. במקרה חירום: עליזה שחם, רשב״א 8. שחם עליזה.
ובסוף זה הציל אותה. על כל פנים, קצת הציל.
״כמה זמן היא ישבה שם, לדעתך?״
״בתחנת האוטובוס, למעלה, מעבר לפינה, איפה שעמדנו תמיד לחכות לקו חמש לבית הספר, את זוכרת? יד ביד היינו מחכות.״
את לא עוזבת לה את היד אף לא לרגע.
היא ישבה, זקופה לגמרי, על הספסל. היא קיוותה לפגוש מישהו שיזכיר לה מי היא, איפה היא גרה ואיך הולכים לשם, אבל אף אחד לא הגיע, ואחרי כמה שעות היא כבר שכחה למי היא מחכה ולמה. בסוף אספה אותה ניידת משטרה. השוטרת התקשרה, מחפשת אחרי המילים הנכונות, כאילו גם לה עצמה יש אלצהיימר: ״יש פה גיברת שהשתבשה קצת בזיכרון,״ היא אמרה, ״בארנק שלה כתוב, תתקשרו בבקשה לבתי תמר.״
״היינו חייבות להעביר אותה לבית גלעד,״ אומרת יעל. ״לא היה אפשר אחרת.״
״לא יכולתי לסבול את הריח,״ אני אומרת, מרגישה אותו שוב בנחירי, שתן וחומרי חיטוי ודייסה איומה. ״לא יכולתי לסבול את אמא בתוך הריח הזה.״
״לזִקנה אין ריח טוב,״ אומרת יעל.
אבל היא לא היתה זקנה, זה מה שכואב כל כך. תמיד טעו לראות בה מבקרת שהגיעה לשבת מעט עם איזו דודה. אנשים נכנסו איתה לשיחה. לקח כמה דקות לגלות את הכשל: הדיבור היה רהוט, הגיוני, מודע לעצמו. ״מתי תוגש כאן ארוחת הערב? כבר מחשיך בחוץ ואיש עדיין לא נע על משמרתו!״
ושוב: ״מתי תוגש כאן ארוחת הערב? כבר מחשיך בחוץ ואיש עדיין לא נע על משמרתו!״ ושוב. ושוב. באותה המנגינה בדיוק. כמו תפקיד בהצגה, מישהו אחר כתב את המחזה, והשחקנית רק מבצעת.
והפיטרקס. ״כבר מרחתי היום את הפיטרקס?״ בבהילות הולכת וגוברת. ״צריך למרוח בבוקר ובערב, שתי פעמים ביום, כלומר פעמיים, פיטרקס ופיטרקס.״
״כבר מרחתי היום את הפיטרקס?״
״זה לא חשוב, אמא. זה לא עד כדי כך חשוב.״
אבל חמישה חודשים אחר כך כבר היתה לוחשת באימה גלויה, לא שומעת את הצחקוקים הבלתי-נשלטים של המטפלות, ״אני פיטרקס! אני פיטרקס! מי את, את פיטרקס?!״
ובהמשך, בימים של הסיוט, יושבת מכונסת, מבטה ריק, ממלמלת את המילה הזאת, המכילה את כל האסון כולו: פיטרקס. עמדתי לידה, תינוקת מגודלת שמחפשת את אמא, מקשיבה למלמול הבלתי-פוסק הזה, פיטרקס, פיטרקס, פיטרקס. ״אמא, בבקשה ממך, די.״ אבל לא היה עם מי לדבר. היא כבר לא היתה שם בעצם.
״זה היה נורא, יעלי.״
״אני מצטערת,״ אומרת יעלי. ״אין לך מושג כמה כואב לי שלא יכולתי לבוא.״
״אבל איך יכולת,״ אני אומרת, ״עם שני תינוקות קטנים, על האולימפוס ההוא שלכם, זה לא בא בחשבון בכלל. והיא כבר לא היתה מזהה אותך ממילא. סיפרתי לך איך פעם אחת ישבתי מולה, אחר צהריים שלם? אבל מתי זה היה? ממש בתחילת הפיטרקס. דיברנו. היא רקמה, כמו שתמיד היתה רוקמת, ובסוף, כשאני כבר קמה ללכת, היא אומרת לי, ׳אני רוקמת מפית לתמרי, הבת שלי.׳ ׳ומי אני לפי דעתך?׳ שאלתי אותה, המומה, אחר צהריים שלם הרי דיברנו, והיא אמרה לי, ׳חבל מאוד שתמרי שלי לא פה. הייתי רוצה מאוד שתכירי אותה.׳״
״אבל איזה חיים היו לה,״ שואלת יעל, מעזה לנסח את השאלה המעליבה הזאת, ״איזה מין חיים אלה היו?״
ארבעים שנות הוראה. ארבעים וחמש שנות נישואים. וכל העבודה ההתנדבותית המשמימה הזאת בארגוני נשים, היא ושמחה לדנברג, לפחות ארבעה ערבים בשבוע, מתכננת אירועים, בזארים, ערבי עיון, טיולים בני יום אחד לגמלאיות. שיחות טלפון לא נגמרות: כן או לא זר פרחים למרצה.
״הוא חיסל אותה,״ אומרת יעל. היא מתבוננת בתצלום הישן, התלוי על הקיר, אבא, במושב הנהג של הפולקסווגן הישנה, שערו הבהיר נופל חלק, ואמא, עומדת מחוץ לרכב, האם הרגע יצאה או שתכף תיכנס, והחיוך הזה שלה, חיוך מונה ליזה קר, מסתורי, שלוח למרחקים, הלאה מכאן.
״היא היתה אישה קשה,״ אומרת יעל.
אותי לא עשו באצבע. לא נולדתי כדי לנהל לכם פה מסעדה.
״את זוכרת איך היא היתה מחכה לו על המרפסת?״
אני זוכרת. אבא חוזר הביתה על הטוסטוס, אמא עומדת על המרפסת, נשענת על המעקה, ממתינה, חצי גופה מוטה החוצה, לראות. אבא מנפנף מלמטה, ואמא נכנסת במרוצה. השולחן כבר ערוך, צלחת בודדת על מגבת מטבח מגוהצת, המשמשת כמפה ליחיד. היא ישבה לידו כל הארוחה, דרוכה ורצינית, נכונה לזנק בכל רגע, למזוג לו עוד מרק, לקרב לו את המלח, לפרוס עוד פרוסה מן הלחם.
תמונה עולה בראשי: כשהיא פורסת את הלחם הסכין יציבה בכף ידה.
הוא, מצדו, היה מביא לה פרחים כל יום שישי.
אמא מחליפה את המים באגרטל, קוצצת את הגבעולים באלכסון, מוסיפה סוכר למים:
בית בלי פרחים הוא לא בית. שימי את הוואזה על השולחן, תמר, ושלא תשפכי לי מים על המפה.
תמיד היתה מפה על השולחן. מפה מגוהצת, רקומה. כולן נמצאות פה, במגירה הראשונה. רקומות ומגוהצות. בלי שום כתם.
היא אהבה לרקום. תמיד היתה רוקמת.
״ומה נעשה איתו?״ שואלת יעל. אנחנו עומדות מול הגובלן הגדול, שלג-על-עירי, התלוי בסלון.
״יש לי דווקא כמה רעיונות,״ היא אומרת, ״אבל לא יודעת אם הם יהיו מקובלים עלייך.״
אף פעם לא אהבנו את הגובלן המכוער: נוף מושלג, קפוא, בקתה קורסת תחת שמי חורף אפורים.
״שנים חיכיתי שיידלק אור בבקתה,״ אומרת יעל, ״שיקרה משהו סוף-סוף בתוך הנוף הקודר הזה.״
אצבעותיה של אמא עמלו על הרקמה הזאת בגוונים שונים של אפור ולבן, בערבים הארוכים, האינסופיים, כשאבא קיבל את הקידום והפך לשותף מן המניין והיה חייב להישאר בערבים במשרד עד שעה מאוחרת.
״גם כשקנה לה טלוויזיה היא המשיכה לרקום,״ אמרה יעל, ״את זוכרת? מול הטלוויזיה, עם הרקמה? עד פסוקו של יום.״
״אני לא אתלה אותו,״ אני אומרת, ״את רוצה לתלות אותו אצלכם, ביבנאל?״ יעל צוחקת. ״לא, בן לא יסכים בחיים. והמסגרת! מאיפה היא הביאה את הקיטש הזוועתי הזה!״
אני מביטה במסגרת ורואה אותה כמות שהיא: מסגרת גבס יצוקה בתבנית פיתוחי עץ, צבועה בצבע זהב מתקלף, דהה.
״אני אשמור אותו,״ אני אומרת, ״אבל בלי המסגרת. זה יהיה הרבה יותר פשוט.״
אנחנו ניגשות ביחד אל הגובלן, מורידות אותו מן הקיר. הוא שוקל לפחות טונה. בשולי נייר האריזה החום, הסוגר על המסגרת מאחור, יש פתח צר, ואני מושכת אותו וקורעת את הנייר, חושפת את מאחורי הקלעים של התמונה. ושם, צמוד לפינה, נחה מעטפה.
״אמרתי לך שנמצא דולרים,״ אומרת יעל, ״מה זה, תפתחי.״
זה לא דולרים, המעטפה שטוחה מדי. בתוכה נייר מקופל, כתב ידו הבוטח של אבא, הסכם.
להלן: צד א׳, להלן: צד ב׳, להלן: הבנות.
״מה זה,״ שואלת יעל, ״את מבינה מה זה? כנראה לצורך משהו, אולי אבא הגיש איזו בקשה לקצבה... אולי הם היו צריכים...״
לא. אין זה מסמך רשמי. אבא ואמא עשו הסכם. מתי זה היה, בת כמה הייתי. עוד לא שמונה. הם ישבו במטבח על הכיסאות המתקפלים. אבא החזיק בעט. המילים המשפטיות הן שלו, אבל קולה של אמא גם מהדהד פה. למשל המילה ״הבנות״.
אבא אף פעם לא קרא לנו ״הבנות״.
יעל קוראת, לאט, כמו תלמידת בית ספר, מפענחת את המילים כאילו היו כתובות בשפה זרה. ״איך זה יכול להיות? אני משתגעת. ׳צד א׳ מתחייב להיות בבית מדי בוקר, בשעה שבה הבנות מתעוררות׳.״
מתחייב להיות בבית מדי בוקר בשעה בה הבנות מתעוררות. וככה זה היה באמת. הייתי מתעוררת לצלילי פעמון הרוח שמעל הדלת, שלומלך שלומלך, אבא חזר מהמכולת, מביא איתו לחם טרי, שתי לחמניות, בשבילי ובשביל יעל, לבית הספר, חלב וקוטג׳. אני מזנקת מן המיטה ופוגשת אותו במטבח, מרתיח מים, מכין שתי כוסות קפה, אחת אני לוקחת לחדר המיטות, אל אמא.
בחדר המיטות המיטה סתורה. אמא מתהפכת בין הסדינים, עיניה עדיין עצומות. ״אבא חזר?״
כך יום-יום, שבוע אחרי שבוע, ורק עכשיו מתברר פתאום, ממרחק השנים, שתמיד שמעתי את שלומלך כשהוא נכנס הביתה ואף פעם לא התעוררתי מהשלומלך שלפני כן, כשיצא.
״אלוקים, מה זה צריך להיות,״ אומרת יעל, ״המפלצת פשוט סילקה אותו מן הבית הזה, בלי שום סנטימנטים.״
״לא,״ אני אומרת, אור נדלק בממלכות הזיכרון, ודמויות מעורפלות יוצאות במחול: ״היתה לו אישה אחרת, זה מה שקרה. הם החליטו ביחד שזהו זה. כל אחד לדרכו, במינימום פגיעה בשתי הבנות הקטנות שלהם, שישנו פה בשלווה בחדר השני.״
״אני משתגעת,״ אומרת יעל. ״איך זה יכול להיות. איך יכול להיות שלא ידענו. דודה רחל ידעה, את חושבת?״
היא לוקחת בתנופה את הטלפון הנייד שלי, מושיטה לי אותו כדי שאחייג לדודה רחל. ״אנחנו בדירה,״ היא אומרת לה, ״מפנות את הכול. תגידי, מה הקטע הזה של ההסכם? את ידעת מזה?
״מה פירוש איך אני יודעת,״ היא צוחקת צחוק קצר, קרוע, ״אני פשוט מחזיקה אותו פה בידי. גם תמרי פה,״ היא אומרת, ״קראנו אותו, ממש עכשיו.
״בטח שיש לי שאלות, יש לי מיליון שאלות! אני לא יודעת מאיפה להתחיל לשאול, זאת הבעיה. אנחנו בהלם. מה זה צריך להיות?״
בצד השני מתחילה דודה רחל לנאום. אני שומעת את קולה מתוך הטלפון. הוקל לה מאוד שגילינו את המסמך. באמת היא חושבת שהדברים באו על מקומם הטוב, כי חלפו השנים ואין לה ספק שעכשיו נוכל לסלוח. כך אמרה בעצמה גם לאמא, כשעוד היתה צלולה בדעתה, אבל אמא עליה השלום אמרה, ומי אמר בכלל שיש על מה לסלוח.
ואלה היו מילותיה האחרונות בנושא זה.
״הייתי הורגת אותה,״ אומרת יעל, ולא ברור לי למי בעצם היא מתכוונת.
היא מוסרת לי את הטלפון. ״אנחנו צריכות להתאושש,״ אני אומרת, ״איך זה יכול להיות שלא ידענו. את ידעת מזה? כל השנים?! אבל למה? מה בעצם היה פה?״
בלגן נורא בדירה, הניירות מפוזרים, הארונות פרוצים לרווחה, על הרצפה שברים, רסיסים. אנחנו יושבות על הרצפה. לי אין כוח לזוז. מביטה סביב: כאן חלפה ילדותנו. כאן למדנו ללכת. מכאן יצאנו כל בוקר לגן ולבית הספר. לכאן הבאתי חברות מהכיתה, את איה שטרייכר, את נעמי בוכניק. לכאן נכנסנו חרישית בלילות, מתפללות שאבא ואמא לא ישמעו אותנו פותחות את הדלת, מנסות לשווא להסות את הצלצול שלומלך שלומלך.
״אני משתגעת,״ אומרת יעל. ״כל הזיכרונות מתהפכים לי. אני חושבת שלעולם לא אצליח לעכל את זה. איזה מנוולים שהם היו, זיכרונם לברכה.״
״אבל הרי מנוולים לא היו. אנשים נלחמים למען אושרם. מגיעים להבנות מנוסחות יפה. אנשים שומרים על הילדות הקטנות שלהם, נזהרים לא לרסק את עולמן מוקדם מדי. מה אפשר עוד לבקש. מה אפשר לומר. רק להודות.״
״אפשר לבקש,״ אומרת יעל, ״ולי אין על מה להודות. לשקר אין רגליים. איזו הונאה! ואיך זה הצליח להם! שני נוכלים!״
שיחות שהיו. תמונות מן העבר, מתפצלות. תמיד חשבתי שאני החד-הורית הראשונה במשפחה, והנה, גם היא, בעצם. גידלה שתי בנות, ישבה ורקמה, בתוך המעטפה נח ההסכם. וכל היציאות האלה העירה. בסוף יתברר עוד שגם לה היה איזה רומן סודי ולא ידענו.
אני מקפלת את ההסכם, מחזירה אותו בזהירות לתוך המעטפה. ייקח עוד זמן עד שנפענח אותו. ייקח עוד זמן עד שנוכל לקרוא את הסעיפים הנוגעים ל״צד ג׳״. שנה שלמה תחלוף בטרם נפגוש בבית קפה את מבטו של אבא קם לתחייה בעיניו של מני, חצי אח, שיֵשב מולנו ויביט בנו באותה ארשת רכה, זכורה משנים. עוד זמן יחלוף עד שנלמד משהו על החיים האמיתיים של אמא שלנו, עד שנדע כמה הרבה לא ידענו ולא נדע לעולם. אבל לא על זה רציתי לכתוב עכשיו. רציתי לכתוב על שלג-על-עירי. אני תלשתי את הגובלן מתוך מסגרת הגבס המתפוררת שלו ובן רגע הרגשתי איך הוא מאבד את נוקשותו המתוחה בין אצבעותי, מתעורר לחיים וחוזר להיות בד רקום, רך, נושם. בד שבצדו האחורי רואים את סבך החוטים המתחברים. שלא מבעד לזכוכית נראה הנוף רענן ובהיר, כאילו רק אתמול הסתיימה מלאכת הרקמה. אחותי יעלי עמדה לידי, וביחד החזקנו אותו פרוש והתבוננו. ״תראי,״ אמרה לי אחותי יעלי בלחישה. מתוך התמונה קפצו אלינו פתאום תכים-תכים שאף פעם לא היו שם, בירוק בהיר, צוחק. לבלוב קל על ענפי העצים החשופים, עלים זעירים, זוהרים. ״גם לזה לא שמנו לב מעולם,״ אמרתי לה, ״לכל כך הרבה דברים לא שמנו לב מעולם.״ ״תסתכלי,״ היא אמרה, ״את קולטת מה היא רקמה פה? את קולטת?! רק חשבנו שזה חורף כל הזמן, תמרי.״ דמעותיה זלגו על הלחיים, קולה נחנק, בקושי לחש את המילים. ״בעצם היה פה אביב.״
38 
בטי. לאיפה שאת הולכת
באותו היום, בבוקר, ניסתה אמא של בטי לרדת מהמיטה ונפלה על רצפת האבן ושברה את עצם הירך. בטי הגיעה הביתה חצי שעה מאוחר יותר ומצאה את אמא שלה מחוסרת הכרה על הרצפה ונתנה צווחה כזאת שהזעיקה מיד את אשר, השכן מהקומה למעלה, שאמר אסור להזיז וכיסה בשמיכה והזמין אמבולנס.
יכולת להזהיר, שפע-מור, חשבה בטי כשנסעה באמבולנס לבית החולים. ״את יודעת שלא לי להזהיר,״ אמר שפע-מור ביהירות מסוימת, ״יקרה, אשר יקרה יקרה, ולא סתם יקרה אשר יקרה, כי ייפול הנופל וישוב ויקום וייפול.״ אבל יכולת לומר משהו, התעקשה בטי שוב מאוחר יותר, יושבת בחדר ההמתנה, כוססת ציפורניים, ועכשיו מה, היא עוברת את הניתוח או לא, תתעורר או לא. ״עיניה פקוחות ונפשה ישנה,״ אמר שפע-מור והפליג למחוזות המילים המעגליות, הרב-משמעיות, המעורפלות שלו. בטי הרגישה שאין לה כוח לעקוב: כל כך הרבה מילים, התלוננה. למה אתה לא יכול לומר פשוט, כן, לא.
בערב הגיע אברי מראש פינה, נשק למצחה של אמו והתיישב בכבדות בכורסה שליד המיטה. בטי חזרה הביתה לישון, אבל השינה היתה ממנה והלאה. חסרת מנוחה הסתובבה בין החדרים. נדמה היה לה שחומר צמיג ממלא אותם, שאי-אפשר לנשום. איזו טינופת שיש בדירה הזאת, אמרה לעצמה, וכבר מילאה דלי מים וצחצחה את הדירה כמו שמזמן לא צחצחה, שטפה את הרצפה ורחצה את כל הכלים ההיסטוריים שבכיור ואת האמבטיה ואת השירותים, וכשסיימה הכינה לעצמה את הכוס-קפה המי-יודע-כמה להיום וידעה שלישון היא לא מסוגלת וחשבה אם לחזור לבית החולים אל אמא שלה וקיפלה עוד ערימה של כביסה שיצאה מהמייבש והעבירה את הכביסה מהמכונה למייבש שהתרוקן, מרוקנת באצבעה את הפילטר שהתמלא מוך ורוד.
כבר היה אחרי חצות. בטי יצאה החוצה, אל לילה ירושלמי של סוף הקיץ. האוויר היה קריר, אבל אבני הבתים עדיין פלטו חום. בטי הניחה את כף ידה על חומת האבן והרגישה את החום הזה, כמו חום של גוף. יש אבנים עם לב אדם, חשבה בטי, ופתאום התעורר בה געגוע ישן, פתאומי, וידיעה ברורה מה היא צריכה לעשות: ללכת לכותל ולהתפלל.
בטי ירדה מאגריפס לרחוב יפו והלכה על פסי הרכבת הקלה בכיוון העיר העתיקה. למרות השעה המאוחרת היו הרבה אנשים בעיר, הולכים גם הם לאורך רחוב יפו, חולפים על פני כיכר העירייה, מצטרפים בכיכר צה״ל אל עוד אנשים שהגיעו משבטי ישראל, מדברים וצוחקים, יורדים יחד בכיוון שער יפו. ״מה זה?״ שאלה בטי אישה אחת, ״לאן כולם הולכים?״ והאישה אמרה, ״לאיפה שאת הולכת כולם הולכים.״ ״מה זאת אומרת?״ שאלה בטי. ״את הולכת לכותל,״ אמרה האישה, ״נו, לשם כולם הולכים. ראש חודש אלול, אומרים סליחות.״
אלול, חודש הרחמים והסליחות, חשבה בטי, והכול הסתדר לה פתאום בראש. כל מה שידעה פעם וכבר שכחה. והנה שפע-מור, המילים האלה העירו אותו כנראה. ״אני לדודי ודודי לי, שובו אלי ואשובה אליכם, אין זאת אלא תנועת המעגל, אני אליכם ואתם אלי, כמים הפנים לפנים, מתוככם החוצה ומבחוץ פנימה אל תוך לבכם. רצוא ושוב, רצוא ושוב.״ בטי הקשיבה לשפע-מור בחצי אוזן. היא ירדה בשוק הערבי, בין החנויות הסגורות, יחד עם המון אדם, מוקפת כל מיני אנשים שנפגשו במקרה ושמחו וצחקו ושרו. נדמה היה לה שאינה צריכה להניע את רגליה אפילו, שכמו אבן בתוך שיטפון היא זורמת אל הכותל במורד סמטאות השוק, נישאת על גלי אדם. גם ברחבת הכותל היה צפוף מאוד, ורועש. אבל בטי לא ויתרה. לאט-לאט ובעקשנות פילסה את דרכה עד שעמדה מול האבנים ממש, מצחה נשען על הזרוע. היא עצמה עיניים וכיוונה את עצמה פנימה, לשמוע פנימה ולהביט פנימה, אל אלוהים שבתוכה.
״אלוהים,״ כך אמרה בטי.
״המצא רפואה שלמה
״סוף טוב, בלי ייסורים.
״בבקשה.
״אנא, אלוהים,״
היא אמרה,
״מה נותר?
״סליחות. רחמים.
״רחם עלינו
״רחם עלי
״שאני בת ארבעים, אין לי עבר ואין לי עתיד.״
כשאמרה את המילים האלה פרצה בטי בבכי, ואישה חרדית שעמדה לידה הושיטה לה טישו מקופל.
בטי חזרה לעצמה על המילים ״שאני בת ארבעים, אין לי עבר ואין לי עתיד״, ובכל פעם הציף אותה כאב עמוק, עטף אותה, העביר צמרמורת בעורפה והעיק על חזהּ ממש לבלתי-נשוא. בטי חשבה שהיא עומדת להתעלף, אבל לא התעלפה. היא עמדה בתוך כל המון הנשים המצטופפות וזועקות חטאנו, בתוך כל הרעש והמהומה, ונתנה לגל הכאב הזה לשטוף אותה ולשרוק באוזניה עד שנחתה עליה דממה. דממה מוחלטת. בטי הביטה מסביב ולא שמעה שום קול, רק שקט, רחב ועוצמתי, שלא היה בה מעולם.
בשלוש לפנות בוקר חזרה בטי הביתה, מזוככת מדמעות, מטושטשת מעייפות, שקטה כסלע.
ליד החומה עמד אשר, השכן מלמעלה, מעשן סיגריה, מדליק עוד אחת, בשבילה. מושיט לה בלי דיבורים מיותרים. ״כצאת השמש מנרתיקה,״ העיר פתאום שפע-מור, ״מי הוא זה נחבא אחר כותלנו, משגיח מן החלונות, מציץ בחרכים.״
בטי שומעת את המילים האלה ומרגישה שהן כחילול הקודש ממש. אין לי סבלנות יותר להבלים, היא חושבת. ״אתה יודע מה, שפע-מור,״ היא אומרת, ״תשתוק. לֵך לךָ לעולמות האור שלך ואל נא תחזור לעולם. לך. די. מספיק. לך לך לשלום. מספיק טרטרת. שמחתי להכיר והגיע הזמן להיפרד.״
שפע-מור משתתק. הוא מרגיש שהפעם זה רציני, ונמוג, מסתלק בזנב בין הרגליים. אולי אין זה הדימוי הנכון, שהרי אין לו זנב ואין לו רגליים, אבל אין לבטי דרך טובה יותר לתאר זאת.
אשר מביט בבטי. אין הוא אומר דבר. צללית גופו מסמנת אפשרות בחשיכה, הסיגריה מטילה אור אדום על פניו, על אפו הישר, על עיניו, על זיפי זקנו שבצבצו מאז גילוח הבוקר. הם עומדים זה ליד זה, נשענים על קיר האבן החמים, ומעשנים. הסמטה שקטה וחשוכה. בטי שומעת את השקט, רואה הכול בהיר ופתוח. את כל האפשרויות היא רואה, מתפצלות כמו דרכים מתוך צומת, ממשיכות והולכות למרחקים. כל המילים האפשריות מסתחררות באוויר עם עשן הסיגריות. האם זה רעיון טוב. אולי לא. או כן. הנה, הרגע העיפה מתוך חייה את שפע-מור. ואמא. מה יהיה עם אמא. היום שברה את עצם הירך. כמה צער יש בעולם, מרוכז. כמה כאב. וכמה בדידות.
39 
דפנה. במקרה שלכם תעשו אחרת
נדמה היה לדפנה שההיריון הזה נמשך לאין קץ, פשוט לאין קץ, כבר ארבעים ושניים שבועות, ואין שום סימן שמשהו הולך להשתנות, שום תזוזה, רק איומים, אם לא תלדי עד סוף השבוע נעשה זירוז, והיא ליטפה את הבטן ואמרה, ״קדימה, מתוק שלי, קדימה, שנפצול,״ כך קראו לתינוק כל ההיריון מאז שראו אותו באולטרסאונד הראשון, לא ברור אפילו למה. ״שייקח את הזמן שלו, השנפצול,״ אמר יאיר, ״בסוף הוא יֵצא, אל תדאגי.״ דפנה הביטה בו מעל הבטן הענקית שלה, הרגליים הנפוחות מורמות כל אחת על שרפרף נפרד, ״לא דואגת,״ היא אמרה, ״רק מרגישה כמו תרנגול הודו ממולא, זה הכול, אני מרגישה אפויה לגמרי, ול-ול-דאן.״ יאיר הביא לה כוס מים ואמר, ״תשתי.״
זה היה ערב לפני האזכרה של ליאורה, ולמחרת היתה האזכרה. דפנה התגלגלה לאטה בבית הקברות, מפלסת דרך בין המצבות החדשות, שלא היו פה לפני שנה. ״כל כך הרבה אנשים מתו השנה,״ אמר יאיר, ״זה קורה כל הזמן ואף אחד לא שם לב.״
״אחד-עשר חודשים בלעדייך,״ אמר רובי. ״וגם אם אנחנו ממשיכים; וגם אם יש לנו חיים, למרות שהיינו בטוחים שאין לנו חיים בלעדייך; עדיין דעי לך שהכאב שלנו גדול מנשוא.״ דפנה הסבה את מבטה וראתה את האהובה החדשה שלו עומדת בצד, ראשה מושפל, זרה ומוכרת. אם ליאורה היתה פה היא בטח היתה מזמינה אותה, חשבה דפנה, למה שלא תבואי אלינו. פשוט משום שליאורה איננה רובי עושה את זה במקומה. זה הכול. ״אני מתכוון להזמין אותה לגור איתי,״ אמר רובי לדפנה כמה ימים קודם לכן. ״אפשר לאהוב יותר מאישה אחת,״ הוא אמר. ״עובדה. אתם שואלים אותי איך זה יכול להיות, כל כך מהר, לא עברה שנה אפילו. אני לא יודע מה לומר. במקרה שלכם תעשו אחרת, זה הכול. ושלא תעזי לחשוב עלי דברים רעים.״
דפנה התבוננה באהובה החדשה של רובי והשתדלה שלא לחשוב דברים רעים, אבל לא הצליחה לחשוב אלא כמה שזה לא מתאים, רובי והאישה הזאת, בנעליה האדומות המבריקות ותיק העור המעוצב שלה, איך מי שחלק חיים עם ליאורה יכול למצוא את עצמו עם אישה מתאמצת כזאת, ובכזאת מהירות, ממש היה קשה לדפנה להביט. ״נחש מתחת לקש,״ לחשה מירי, ״את זוכרת אותה מהתיכון? היא היתה חמשושית שלנו, אם אני לא טועה.״
רובי עמד ושוחח עם האנשים, מעל הקבר, והאהובה החדשה עמדה בצד, כאילו לא שייכת ובאמת לא שייכת, כאילו שואלת את עצמה למה בעצם היא באה הנה, ובאמת למה באה, מה בכלל יש לה לחפש פה, בחלקת הקבר של אשתו המתה ובתוך כל אוהביה ומוקירי זכרה, שמתגעגעים אליה כל כך. עומדת זקופה בראש מורכן, מתכווצת עם כל אבן שהונחה על הקבר. תכף נפסיק לבכות לאישה המתה, חשבה דפנה, ונפנה לסקול את האישה החיה שתפסה את מקומה.
דפנה התקרבה לקבר וקראה שוב את הכיתוב שעל המצבה, את הפסוק היפה שבחר רובי ואת השם, חקוק בסלע וממולא עופרת יצוקה. ליאורה חיה, כך היה כתוב שם, כי בעת המחלה, כמה שבועות לפני הסוף, הוסיפה ליאורה לשמה את השם חיה, סגולה-שנכשלה לאריכות ימים.
״כל כך מוזר,״ אמרה דפנה ליאיר, ״ליאורה חיה.״
המילים האלה הרגישו לה כמו אגרוף בבטן, ולא רק במובן המטאפורי של הביטוי, כי באותו הרגע היא הרגישה איך משהו בתוכה פוקע, וזרם של מים אדירים נשפך בין רגליה. היא השפילה מבט וראתה שלולית מים מתרחבת סביבה ונספגת מיד בתוך העפר המתכהה, ואיכשהו יצאה לה צווחה משונה, שקטה, ״יורדים לי המים יורדים לי המים,״ ויאיר שאל, ״את בטוחה?״
״בטח שהיא בטוחה,״ אמרה מירי, נושאת אליו את פניה החדשות, פני אישה של שלושים קילו פחות, כחושות וקשוחות, ״אתה לא רואה?״ אנשים התחילו לומר שיהיה במזל טוב, שיהיה במזל טוב. מירי ותרצה תמכו בדפנה משני צדדיה וליוו אותה למכונית. ״בלי פאניקה,״ מירי אמרה, ״רק בלי פאניקה,״ ויאיר פתח את הדלת ועזר לדפנה להתיישב. ״זה יקרה בשעות הקרובות,״ אמרה תרצה, ״אבל עדיין יש לך קצת זמן. לאיזה בית חולים אתם נוסעים? אנחנו נבוא אחרי האזכרה.״
דפנה ישבה במכונית והרגישה את המים ממשיכים לדלוף בין רגליה. ״הרוויתי את קברך בדמעות ומי שפיר,״ היא אמרה, משום-מה הרגישה שנכון להגיד את זה, ״הרוויתי את קברך במי שפיר ודמעות. ראית את החברה החדשה של רובי?״ אמרה ליאיר, ״בכלל לא דומה לליאורה.״
יאיר ישב לידה, נוהג במהירות ביעילות הטוטלית שלו.
״ניסע ישר לבית חולים,״ הוא אמר, ״לא חשוב עכשיו התיק המחורבן.״ כבר חודש ימים עמד התיק הענקי שהכינה דפנה ליד דלת הכניסה בדירה שלהם, ממתין לרגע האמת. ״התיק פה, בתא המטען,״ אמרה דפנה, ״מה חשבת.״ היא רצתה לומר עוד משהו, אבל לא יכלה, גל של כאב לפת אותה, היא שכחה לנשום ונדמה היה לה שהגל הזה נמשך לנצח ואז נמוג במהירות, לא משאיר אחריו אפילו צל של כאב. ״זה מרגיש כאילו אוטובוס עובר עליך,״ אמרה דפנה. ״אלוהים, לא דמיינתי שזה כל כך גרוע, איך אני אעמוד בזה? אני כל כך פוחדת,״ היא אמרה, כל הגוף רעד לה, ״לא עוד אחד, בבקשה, לא עוד אחד,״ אבל לא חלפו שלוש דקות וכבר כן בא עוד אחד, הולך ומתחזק, לופת אותה בעוצמה שלא מוכרת לה משום דבר אחר, מסחרר אותה, דפנה הרגישה כאילו היא באוויר, צונחת צניחה חופשית מעל שדות העמק, האדמה מתקרבת אליה בסחרור חושים, ״תנשמי,״ אמר יאיר ממרחק אלף שנות אור, ״תנשמי, פנימה החוצה,״ ודפנה נשמה, יושבת בכיסא הקדמי של המכונית, מכנסיה רטובים, ״אני חייבת להקיא,״ היא אמרה, יאיר עצר את המכונית והיא פתחה את הדלת והקיאה החוצה, או פחות או יותר החוצה. ״זה נורא,״ היא אמרה, ויאיר אמר, ״זה בסדר, הנה הוא בא, השנפצול, תחשבי על השנפצול,״ ״אני עומדת למות,״ אמרה דפנה, לרגע היה ברור לה שזה מה שהולך לקרות, היא הולכת למות ולהצטרף לליאורה, אם לליאורה זה קרה, גם לה זה יכול לקרות. ״מה חשבנו לעצמנו,״ אמרה, ״מה עשינו, אלוהים.״ וכבר הגיע עוד ציר, נורא עוד יותר מן הקודמים, ״את מתקדמת נהדר,״ אמר יאיר, ״זה מצוין, תצעקי,״ ודפנה צעקה, את כל הכאב הנורא היא צעקה, דוחפת אותו החוצה, מרשה לו לצאת בכל עוצמתו, שבוע ימים אחר כך עוד היתה צרודה מרוב צעקות, ״הכול בסדר,״ אמר יאיר, ״אנחנו תכף מגיעים לבית החולים.״
כשהגיעו לבית החולים נסע יאיר עד הכניסה של חדר המיון, הוא היה בטוח שיזנק אליהם צוות רפואי עם אלונקה, כמו בסרטים, אבל אף אחד לא יצא. הם חנו בצד ונכנסו פנימה, ויאיר צעק, ״מהר, יש פה יולדת, יש פה לידה,״ אבל אף אחד לא התרגש. ״לידה ראשונה,״ אמרה איזו אחות חולפת, ״יש לכם עוד הרבה זמן,״ ואל דפנה אמרה, ״מה את צועקת כל כך, את לא הראשונה שיולדת.״ ״אני חושב שהיא כבר בשלב השני,״ אמר יאיר, ״תביאו בבקשה כיסא גלגלים, נעביר אותה לחדר לידה, היא כבר לוחצת.״ ״שטויות,״ אמרה האחות, ״מה אתה חושב, שלידה זה בלחיצת כפתור? יש לה עוד זמן, אני אומרת לך, תיקחו את עצמכם יפה ותלכו ליולדות, בקומה ארבע, זה לא עניין למיון.״ בכל זאת ניגשה משועממת לדפנה, שהיתה רטובה כולה, ממי שפיר וזיעה, ״בואי, מתוקה, תירגעי, נבדוק אותך.״ יאיר עזר לדפנה להסיר את המכנסיים הרטובים ואת התחתונים, והאחות הביטה ומיד צעקה, ״אבל כבר רואים את הראש! מהר, תקראו למיילדת.״
דפנה הרגישה איך היא מתכנסת פנימה בתוך כל המהומה שנוצרה, שוקעת לתוך בור בלי תחתית, שומעת הכול כאילו היא בתוך מים, בבור מלא מים, שני אנשי כוחות עזר דהרו עם מיטת הגלגלים שלה מהמיון ליולדות ולידם רץ יאיר, קולו מגיע אליה ממרחקים, מתגלגל כרעמים רחוקים, ״את עושה מצוין, דפנה, אני אוהב אותך, דפנה.״ נדמה היה לה שהיא מוקפת בכל מיני נשים צועקות, צעקות נוראות הגיעו אליה ממרחקים, מבעד למים, מבעבעות סביבה. זה מקום איום, אמרה לעצמה, ממש מקום איום, לא שמה לב בכלל שהיא עצמה זו שצועקת, לא שמה לב למיילדות שהגיעו בריצה, נעמדו סביב המיטה, ״עכשיו תלחצי, חזק,״ והיא לחצה, קדימה, שנפצול, קדימה, מתוק. ״יש מצוקה עוברית,״ אמרה המיילדת, ״המים מקוניאליים, תקראו לרופא,״ המילים האלה הגיעו אל דפנה מעבר להרי החושך, מצוקה עוברית, תקראו לרופא, היה ברור לה ששנפצול חייב להיוולד מיד, ממש ברגע זה, והיא התכנסה עוד יותר פנימה והרגישה איך היא מתמסרת לתוך גל אדיר של ריכוז לוהט כמו לבה רותחת שתופח ועולה אל נקודת אל-חזור איומה ומיד נשאב בבת אחת לתוך קול בכי, בכי של תינוק, וקולה של המיילדת, גבוה וצורם, ״מזל טוב, יש לכם בת,״ וקולו של יאיר, חנוק, ״מה, בת? את בטוחה? איך זה יכול להיות?״
״תינוקת יפהפייה ובריאה,״ אמרה המיילדת, ודפנה עצמה עיניים ונתנה למילים הטובות האלה למלא אותה, תינוקת יפהפייה ובריאה, יפהפייה ובריאה, וכבר הושיטו לה את התינוקת, סמוקה ובוהקת כולה בציפוי יוגורט לבן, ודפנה לקחה אותה בזרועותיה ואמרה, ״שלום, שנפצולה, שלום,״ כל כך מאושרת היתה, כל כך שלמה, ״שלום לך, יפהפייה.״ התינוקת פקחה את עיניה והביטה ביאיר ובדפנה במבט כהה ורציני, אמרו בבקשה מי אתם ולאן הגעתי, ויאיר הושיט את ידו וליטף ממושכות, בעדינות, את ראשה הענוג. ״את יודעת מה חשבתי, דפנה?״ אמר. ״חשבתי שנקרא לה ליאורה.״
40 
איה מרגישה הרגשה משונה
לפני שהלך הכין רובי ארוחת ערב. הוא טיגן חביתה וחתך עגבנייה וטפטף שמן זית מלמעלה, ואיה התבוננה בו ואהבה את כפות ידיו העושות את מלאכתן. כשישבו לאכול היא התענגה על הלחם הטבול ברוטב של העגבנייה ואמרה שזה הדבר הטעים ביותר בעולם, ורובי שאל אותה פתאום אם היא רוצה לעבור לגור איתו.
״הכול כלול,״ כך הוא אמר, בהומור המיוחד שלו, ״האם את רוצה לעבור למסלול של הכול כלול?״
היתה זו הפעם הראשונה בארבעים ושתיים שנותיה של איה שמישהו שאל אותה את השאלה הזאת, וקול פנימי בתוכה התרחב משמחה. היא צחקה ואמרה, ״אני בהחלט אשקול זאת בחיוב, אהוב יקר. תן לי לישון על זה לילה.״
ובאותו הלילה כבר הפכה דממת דירתה הקטנה חונקת, והשלווה הטובה, שתמיד היתה פה, פינתה את מקומה לתחושה חזקה של בדידות. כל הלילה טפטף הברז, והטפטוף שלו שיגע אותה. בסביבות שלוש קמה לקשור סמרטוט על פי הברז, ובארבע קמה שוב והניחה קערה מתחת לסמרטוט, כדי שלא יתבזבזו המים. בבוקר השקתה בהם את הנענע בגינת התבלינים הקטנה שבמרפסת ואמרה לעצמה, זו לא גינת תבלינים. כולה אדנית ובה שתלת קצת נענע.
הדברים נראו לה פשוטים וברורים, ושמחה גאתה בה.
רובי הוא גבר גדול, ואיה יכולה להצטנף אצלו ולהרפות ולנוח. יש לו מבט טוב וחם ואין הוא אוהב דיבורים. זה המזל שלה. לא ממש אכפת לו מה הוא אומר ומה היא אומרת. כאילו יש לו איזו ודאות שהיא מעבר למילים.
אבל זו אשליה, כמובן. בפועל אין היא יכולה להרפות ואין היא יכולה לנוח. ואם רובי הזמין אותך לגור איתו, כך אמרה לעצמה, למה ישר את אומרת לעצמך שזה מרוב אהבה. הרי יכולות להיות אלף סיבות אחרות, כמו תלות או שנאת בדידות או סתם שיקולים פרקטיים. יכול להיות שהוא מתגעגע לאישה שתסתובב במטבח, שתמתין במיטה, שתכניס לבית תשומת לב נשית שעכשיו כל כך חסרה שם. כן, אולי פשוט זה מה שהוא מחפש: תשומת לב נשית. יותר מדי זמן כבר נחסכה ממנו תשומת לב נשית כזאת, אמרה לעצמה ברשעות, והנה צצה לו איזו איה ומתחילה מיד למלא את המקרר בקופסאות של אוכל מבושל, לטפח את הגינה הקדמית ולצחצח את כלי הנחושת הגדולים, שהיו כבר שחורים מרוב הזנחה. איה מסבירה את כל זה לעצמה, אבל לא משתכנעת. משהו במילים תעברי לגור איתי קוסם לה. כמו הצעת נישואים שהתשובה לה ידועה מראש. איה לא רוצה לדחות את ההצעה הזאת. נדמה לה שאם תדחה את ההצעה הזאת, תישאר קבורה בדירתה הקטנה לעולמים.
״החלטתי להסכים,״ אמרה לו, בחגיגיות מסוימת, בטלפון, כשכבר היה בוקר והגיעה השעה שבה אין זה מוקדם מדי להתקשר. ״תבוא בערב לעזור לי עם הדברים.״ היא סגרה את הטלפון וניגשה לרוקן את המקרר ולארוז את הבגדים שלה וכמה כלים שהיא אוהבת וכמה ספרים, וגם את חתולי החרסינה שלה ופעמוני הרוח והמיניאטורות הקטנות, המעוטרות, של הינשופים. בשלב זה את לא עוזבת את הדירה, אמרה לעצמה, ולכן יכלה לסגור את דלתות הארונות על כל יתר הדברים ולא להרגיש פתאום שהיא צריכה לארוז את כל החיים שלה. תתייחסי לזה כמו אל נסיעה, חשבה. קחי רק מה שהכרחי. אבל כדי לדעת מה הכרחי היה עליה לעבור על המון דברים ולהיזכר בכל התקופות שבהן הצטרפו אל חייה ובאנשים השונים שעומדים מאחוריהם, וכך קרה שאיה בילתה את היום אפופת זיכרונות והרגישה שהיא עוברת משהו עמוק מאוד ומטהר מאוד. בערב, כשרובי בא, היה לה מצב רוח חגיגי והיא מזגה ויסקי לשתי כוסיות והרימה איתו כוס לחיים, ואמרה, ״לחיינו, אהובי.״
רובי נכנס לחדר השינה, ואיה קלטה מורת רוח קלה חולפת על פניו כשהבחין בשמונת הארגזים ובשתי המזוודות. ״הכול נראה פה אותו הדבר בדיוק,״ הוא אמר, ״מה שמת בפנים?״ ואיה התנצלה, לבגדים יש המון נפח, ורובי העמיס את הארגזים והמזוודות בספסל האחורי ובתא המטען של הארבע על ארבע שלו. הם נסעו בשתיקה, אלכסנדרה מצטופפת לרגליה של איה, ואיה ציינה לעצמה שהשתיקה עם רובי היא לא שתיקה מעיקה ולא מייאשת, אלא פשוט שתיקה רגועה של שני אנשים שטוב להם ביחד, שלא צריכים למלא את החלל ביניהם בדיבורים כי אין ביניהם שום חלל.
כשהגיעו לבית של רובי נדמה היה לאיה שהוא קטן יותר ממה שחשבה תמיד. הפתיע אותה לגלות שרובי לא התכונן לקראתה. פתאום התברר לה שהיא ציפתה לשלט ״ברוכה הבאה״ ולפרחים על השולחן, אבל לא היה זכר לאלה. לא היה זכר גם לארוחת ערב. השולחן היה מלוכלך בשאריות של ארוחה שנאכלה שעות רבות לפני כן. והסלון לא היה מסודר. ״את המזוודות קח לחדר השינה,״ אמרה, ״זה הבגדים שלי.״ רובי עלה במדרגות עם המזוודות - חדר השינה היה בעליית הגג - ואיה עלתה אחריו ופתחה את הארון, ושם, כמו סטירת לחי מצלצלת, ראתה שרובי לא פינה עבורה שום מדף.
״ואני תפסתי אותך ברצינות,״ נשפה. ״קח אותי הביתה.״
״את עכשיו בבית,״ אמר רובי. הוא התיישב לידה וחיבק אותה. ״אני כל כך שמח שאת פה, זה הדבר הכי נורמלי שתהיי פה. מה הבעיה, הארון?״ והוא קם וניגש לארון והוציא, בתנועה אחת של הזרוע, את מלוא התכולה של מדף אחד ודחס אותה לתוך המדף העליון, ואחר כך הוציא את מלוא התכולה של עוד מדף ושל עוד מדף, ודחס גם אותן, והסיט הצדה את הבגדים התלויים על המוט, וכך פינה לה שלושה מדפים ושלושים סנטימטרים של מוט תלייה. ״הנה,״ הוא אמר, ״יש לך מקום, יש לך המון מקום.״ הוא עמד ליד הארון, מתנשם כמו ילד, ואיה פתחה את המזוודה ותלתה את השמלות שלה ליד השמלות האחרות שבצבצו אליה בכל מיני ורודים וצהובים פרחוניים ובדים נשפכים שעשו לה חשק להקיא.
״סבלנות,״ אמר רובי, ״הדברים האלה לוקחים זמן.״
בדרך כלל היה לה כבוד לתשובה כזאת, אבל לא כעת, לא בימים האלה, כאשר יש לה הרגשה שהשעון מאיץ את מהלכו, שהחיים הולכים ומאיצים ומאיימים להעיף אותך אחורה, כמו הליכון משוגע בחדר כושר.
למחרת בבוקר רובי יצא מוקדם והיא נשארה לבד וניקתה את הבית, שטפה את רצפת האבן העתיקה, היפה, ורחצה את ארונות המטבח וצחצחה את האמבטיה ואחר כך נכנסה להתקלח במקלחת הנקייה, וכשיצאה, עטופה במגבת, פתחה את הארון והתחילה למדוד בדייקנות את השמלות שהיו שם, שמלה אחרי שמלה, ועמדה מול המראה ובחנה את דמותה בשמלות האלה, שהיו כולן קצת ארוכות מדי וקצת צרות מדי למידתה.
היא התחילה בשמלות היומיומיות ואז עברה לשמלות הערב ומדדה שמלה חסרת שרוולים מבד שיפון בהיר, שפרחים סגולים מנקדים אותו, וכאשר נדחקה לתוכה שמעה את הדלת הראשית נטרקת וידעה שרובי חזר הביתה, ומיהרה לפשוט את השמלה ולא נזהרה מספיק ומפתח הצוואר של השמלה, שהיה צר מדי, נקרע. איה נחלצה מן השמלה והתעטפה במגבת והביטה בשמלה ובקרע הארוך שנפרם בה ופתאום היה לה צר על האישה הזאת, שהיתה אשתו, ועל רובי, שנשאר בלעדיה, והיא הרימה את השמלה בזהירות והשחילה אותה על הקולב ותלתה בחזרה בארון.
בערב באו הילדים, שהמילה ילדים כבר לא התאימה להם, שני בחורים גבוהים וענקיים כמוהו, שפרצו הביתה ופתחו את הפריג׳ידר והכינו לעצמם קפה ופתחו וסגרו את הארונות, והתייחסו לכל דבר כאל משאב שאפשר להשתמש בו. הבן הגדול לקח חבילה שלמה של צנוברים ושתה אותם מתוך השקית, מאתיים גרם צנוברים בשלושה שלוקים, ליד דלת המקרר הפתוחה. יופי, אמרה לעצמה איה, אין פסטה בפסטו לארוחת ערב. אבל בערב ממילא הזמינו פיצה ובירות. רובי ישב עם הבנים לראות איזה משחק כדורגל, מה שהפתיע אותה מאוד כי היא בכלל לא ידעה שהוא אוהב כדורגל. היא עמדה במטבח וחתכה אבטיח וצעקה לרובי ולבנים אם מישהו רוצה אבטיח ואף אחד לא ענה, והיא לקחה את האבטיח החתוך ועלתה למעלה, לחדר השינה, וסגרה את הדלת והתיישבה על המיטה והביטה מסביב, ולא ידעה אם היא מרגישה הכי סבבה או הכי נורא שבעולם. איכשהו נשמט לה המזלג והיא התכופפה להרים אותו והבחינה בספר, תקוע בין הקרש של המיטה ובין הקיר, והיא הזיזה את המיטה ושלפה אותו ואחר כך נשענה לאחור על הקיר והתחילה לקרוא.
זה היה ספר עיוני על חיי החלוצים התימנים ליד הכנרת לפני המון שנים, איך הגיעו מלאי תקווה מתימן לכנרת, והיו שם תמונות שלהם, ביחידים ובקבוצות, על שפת האגם, מביטים אל המצלמה בנחישות עצובה של מי שמקווים להכות פה שורש, ומי שמחזיר להם מבט וכבר עיין בספר יודע שהתקווה הזאת נכזבה. הם היו עטופים ביראת שמים, חשבה איה לעצמה, וכנראה נמנמה קצת, כי יראת השמים נדמתה לה ממש כמו שמיכה שאפשר להתעטף בה. אפפה אותה תחושה משונה, כאילו לא היא יושבת במיטה הזאת ונשענת על הקיר וקוראת בספר על חיי החלוצים התימנים על שפת הכנרת, אלא אישה אחרת לגמרי ששוכבת פה ובוהה בסדק החוצה את הקיר מולה ומגשש את דרכו מלמעלה למטה בהיסוס, וחושבת לעצמה יהיה צריך לסייד בקיץ, וקוראת לפני השינה ומקרבת את הספר לעיניה להיטיב לראות את התצלומים, ומקשיבה לקולות המשפחה הטובים העולים מן הסלון, קול הטלוויזיה וקולות האנשים, ושומעת את הבן הגדול אומר, ״אני יוצא להביא עוד בירות,״ ואת רובי עונה בקולו השקט, האהוב, ״קח את המאזדה, הנה המפתחות.״

מיכל ווזנר

עורכת דין מיכל מרים ווזנר, בעלת תואר דוקטור בספרות (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), נולדה בירושלים בי"ג באב תשכ"ח, 7 באוגוסט 1968. בין השנים 1997 ו-2008 כתבה את המדור 'עין של אישה' בעיתון "מקור ראשון". סיפורה 'דיאטה' פורסם בקובץ "אהבה ומצוות אחרות" בעריכת עדי גרסיאל ואסתי רמתי (תל-אביב : ידיעות אחרונות, 2008). מתגוררת בירושלים ואם לארבעה.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/bdhasfjs

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 252 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 12 דק'
ארבעים מיכל ווזנר
דפנה. אין צורך לעטוף
 
״אני לא רוצה לעשות עניין מהארבעים הזה,״ אמרה דפנה ליאיר, ״אני לא רוצה מסיבה, בטח שלא מסיבת הפתעה, אני לא רוצה חגיגות ברוב עם.״
״אז מה את כן רוצה?״ שאל יאיר. היה ערב, הוא ישב על הספה הירוקה, המחשב על ברכיו, וקרא את המיילים שהגיעו בזמן שעשה את דרכו הביתה מן המשרד. אז מה את כן רוצה, הוא שאל בלי להרים את העיניים מן המסך אפילו, ודפנה אמרה, ״אני רוצה ילד.״
״י-לד,״ אמר יאיר, מגלגל את המילה על לשונו כמו סוכרייה, ״את רוצה י-לד,״ לרגע דפנה לא ידעה אם הוא בכלל מקשיב, אם הוא בעצמו שומע איזו מילה הוא מגלגל פה, ״ילד זה גאדג׳ט נחמד,״ הוא אמר. ״את אומרת שאת רוצה ילד. את, שבוכה כמו תינוקת בעצמך אם מישהו מעז להפריע לך לישון.״
כשיאיר לחוץ הוא יורה עלבונות. ״מנגנון ההתקפדות הופעל,״ אמרה דפנה. יאיר לא ענה. המשיך לקרוא את המיילים. דפנה קמה. היא לקחה את ספלי הקפה הריקים למטבח, שטפה אותם והניחה הפוכים לייבוש. היא ידעה שבעוד רגע תפרוץ בבכי והעדיפה לא לבכות אותו, לא כך, לא עכשיו. מאוחר יותר תתקשר לליאורה, או לדליה, ותניח לכל הבכי הזה לצאת.
היא חצתה את הסלון בכיוון המקלחת. מילים התהוו בתוכה, יוצאות כמו מעצמן. ״אני חושבת שאתה צודק,״ אמרה בשקט. ״אנחנו לא יכולים לעשות ילד ביחד. ואתה יודע מה? זה אומר מבחינתי שאנחנו לא יכולים ביחד נקודה.״
דפנה נכנסה למקלחת. את גזר הדין הזה אני לא מוכנה לקבל יותר, אמרה לעצמה בתקיפות. אלה היו חמש שנים ואהבה גדולה, אבל עכשיו זה נגמר. יאיר ילך ומישהו אחר יבוא, פתאום הצטייר לה המישהו האחר הזה בבהירות מלאת תקווה, יהיה לה מישהו ואיתו יהיה לה ילד, או ילדה. זוהי נקודת אל-חזור, היא חשבה, שטפה פנים וצחצחה שיניים, תמיד ברגעי משבר יש לה צורך לצחצח שיניים משום-מה, והתיזה על עצמה קצת בושם ויצאה מן המקלחת מאוששת.
״אתה גוזר עלי ערירוּת,״ אמרה ליאיר מאוחר יותר, ״ואני לא מוכנה לקבל על עצמי את הערירות הזאת. עכשיו זה הזמן, הב לי ילד ואם לא מתה אנוכי,״ היא אמרה. ״מגיע רגע שזה או ילד או החיים. בבקשה, יאיר, תסכים. ילד שלנו. איך אפשר לומר לו אל תבוא. או שתלך. תקום ותלך. אין כעת ברירה אחרת.״
היא אמרה את המילים האלה בתחינה שקטה, בלי היסטריה ובלי בכי, והיה ברור לה שהיא מדברת ברצינות הכי גמורה, וגם ליאיר זה היה ברור, כי הוא שתק את שתיקת חייו ואחר כך אמר, ״הייתי רוצה לומר לך טוב, דפי, הייתי רוצה לומר בסדר. הייתי רוצה אפילו לחגוג את זה. לשמוח. אבל אני לא יכול. אני לא יכול עכשיו להיות אבא, אני לא יודע אם אי-פעם אני בכלל אוכל. ומה רע לנו כמו שזה עכשיו, בואי נמשיך כמו שזה עכשיו, הרי אני טוב לך מעשרה בנים,״ הוא אמר, מחייך אליה חיוך שבור, יודע שזה לא יעבוד, ודפנה אמרה, ״לא.״
באו ימים שכבר היה ברור שהם סוף ובכל זאת היתה בהם תקווה שאולי פתאום יאיר ירגיש שזה מבשיל בתוכו או שדפנה תגיד אני אמנם רוצה ילד אך חיי בלעדיך אינם חיים. אבל יאיר לא הרגיש ודפנה לא אמרה. ״אין לי זמן לבזבז,״ היא אמרה, ויאיר אמר, ״אפשר לחשוב שאת מעיפה אותי מהחלון ומיד נכנס בדלת פר הרבעה,״ ודפנה אמרה, ״אנחנו לא חייבים להיות גסי רוח. איך אנחנו יכולים לוותר,״ היא אמרה, מתייפחת, ״איך אנחנו יכולים לוותר ככה על הילד שלנו, עלינו,״ ויאיר ישב לידה, על הספה, עיניו עצומות, ידו על ירכה, ולא אמר דבר.
אחר כך דפנה נשארה לבד בדירה הקטנה שלה. היא ישבה בתוך הערסל במרפסת והרגישה פתאום שיש לה אוויר, שהיא נושמת, והרגישה התרגשות גדולה, כאילו שלב א׳ בדרך לילד כבר הושלם, ועכשיו צריך רק לטפל בשלב ב׳ ושלב ג׳. בימים הראשונים היא יכלה לחשוב על זה במונחים של תוכנית. צריך פשוט לטפל בפרויקט על פי שלביו, והשלב הבא היה מציאת הפרטנר המתאים לחיים משותפים וגידול ילדים, ודפנה התבוננה סביב כדי למצוא אותו ולא ראתה אף אחד.
״כל יום שחולף הוא קריטי בשבילי,״ אמרה דפנה לחברות שלה, דליה וליאורה, ״איך לא קלטתי שהזמן עובר, איך הייתי מטומטמת כזאת. אני חייבת למצוא מישהו,״ היא אמרה, מרימה את עיניה וסוקרת את היושבים בבית הקפה כאילו מביניהם יצוץ פתאום המישהו הזה, שיסכים להיות אהבת חייה החדשה וגם להביא איתה ילד. ״אתן זוכרות את בוריס, הוא דיבר איתי על ילד כבר לפני שמונה שנים, איזו טיפשה הייתי, אלוהים.״
הן ישבו ונזכרו נוגות בבוריס, שרצה לעשות ילד עם דפנה כבר לפני שמונה שנים, ילד שיכול היה להיות עכשיו בכיתה ב׳ ובכל זאת איננו. ״זאת שאלה של בשלות,״ אמרה ליאורה, ״ברגע שאת רוצה ומוכנה הוא פשוט יגיע, את תראי. הוא יגיע מעצמו.״ ליאורה חייכה אל דפנה את החיוך המבטיח-טובות שלה ומיד נדמה היה לדפנה שזה נכון, היא רוצה והיא מוכנה והאיש הנכון יגיע מעצמו, יצעד אל תוך חייה ויישאר שם כאילו זה מובן מאליו, והיא, כל שמוטל עליה זה ליפול על המיטה ולעצום עיניים ולהמתין.
בפועל היא לא נכנסה למיטה ולא עצמה עיניים ולא המתינה אלא עשתה כל מה שצריך לעשות על פי הספר. היא הלכה לערבי פנויים-פנויות והעלתה תמונה מחמיאה שלה לאתר דייטים באינטרנט, וישבה בבתי הקפה הכי נחשבים והפיצה בפייסבוק שהסטטוס שלה הוא מחפשת, ומכל העשייה הגבה-גלית הזאת יצא רק דייט אחד מוזר עם גבר שבכלל לא מצא חן בעיניה, לא בתור אהבת חיים ולא בתור אבא לילד ולא בתור דייט שני אפילו. ״שכחתי כבר איך מחזרים אחרי בחורים,״ היא אמרה לליאורה, ״כבר שלושה שבועות אני לבד ועדיין לא קרה כלום, גורנישט.״ באותו היום היא שמעה שיאיר נצפה יושב בבית קפה במושבה עם איזו מישהי ונראָה שהם קרובים מאוד. ״את קולטת,״ היא אמרה לליאורה, ״איך יאיר מצא לו בן רגע מישהי חלופית, ומי זאת ואיפה אני ואיפה ילד.״
היא סיימה את שיחת הטלפון עם ליאורה וצחצחה שיניים, אבל זה לא הרגיע אותה. היא הרגישה שהיא חייבת לצאת מן הבית ויצאה והלכה ברגל לעמק רפאים ונכנסה לחנות ספרים, מחפשת ספר שאפשר לפתוח אותו, לשכוח מעצמה ולסגור אותו כמה שעות לאחר מכן כשהיא במקום אחר לגמרי. היא ניגשה לשולחן של רבי המכר ובחנה את הספרים החדשים ועלעלה באיזה ספר על הורות חדשה, ותוך כדי כך הבחינה פתאום בעגלת תינוק, עומדת ליד המעמד של המגזינים, נטושה לגמרי, ובתוכה שמיכה סרוגה בגוני ירוק כהה וירוק בהיר, מתעגלת מעט. דפנה דמיינה לעצמה תינוק שוכב על בטנו מתחת לשמיכה הסרוגה. מוזר, חשבה לעצמה, מביטה מסביב לחפש אישה העשויה להיות אמו של התינוק, או גבר העשוי להיות אביו. דפנה התקרבה אל העגלה כאילו במקרה, מדפדפת בדרך בספרי הילדים שבמבצע, ולבה הלם. תיאורטית היא יכולה לגשת לעגלה, לדחוף אותה לעבר דלת היציאה ולצאת החוצה לרחוב. קל ופשוט. ומיידי. זאת אולי הנקודה החשובה ביותר. כי פתאום היה נדמה לדפנה שאין לה אפילו דקה אחת מיותרת. שוב ושוב היא מחשבנת לעצמה. רק אתמול קיבלה את המחזור. מה שאומר שצריך לדחות הכול בשבועיים. וגם אם יאיר יחזור, וגם אם תמצא מועמד אחר מוצלח בשבועיים האלה, וגם אם יעשו את הדבר הנכון בזמן הנכון, וגם אם זה יצליח, דבר שלא בטוח בגיל ארבעים כלל וכלל, עדיין יהיה עליה לחכות תשעה חודשים תמימים עד שיופיע בחייה אותו תינוק זערורי בתור מישהו שאפשר לגעת בו ולהחזיק אותו. תשעה חודשים! דפנה מרגישה איך הייאוש מכלה אותה. היא עומדת בחנות, מדפדפת בספרי הילדים וכל תא בגופה מתקומם נגד המציאות הלא-הוגנת הזאת.
אישה לא צעירה רוכנת מעל עגלת התינוק ומדברת אליו מילים רכות. ממילא לא הייתי עושה את זה, אומרת דפנה לעצמה. זה ברור. ובכל זאת היא זוכרת רגע אחד שבו נראתה לה התוכנית הגיונית, מעשית אפילו, והרגע היחיד הזה טורד את מנוחתה, מחריד אותה וגם קוסם לה. דפנה מביטה באישה. אין היא רזה וגם לא יפה במיוחד. לא יותר יפה מדפנה. ובכל זאת היא כבר אם. ויכול בהחלט להיות שהיא גם נמצאת באיזו זוגיות עם גבר, שרצה לעשות איתה ילד. וזה מה שחשוב. אי-שם יש איש אחד שאהב את האישה הזאת מספיק כדי לעשות איתה ילד, חושבת דפנה. ומה איתי.
המחשבות הללו חורות לדפנה. בתקיפות היא מתנערת מהן. האישה מוציאה בינתיים את התינוק מתוך העגלה. דפנה מביטה בה, ואחר כך צונח מבטה אל הספר הנתון עדיין בידה. זהו ספר ילדים נוקשה דפים שהרימה באקראי: ״מעשה באווזה״. דפנה מושיטה אותו למוכרת. ״אין צורך לעטוף,״ היא אומרת בזעם, ״זה בשבילי.״
דליה אומרת תודה
אצל דליה זה קרה ביום שלישי, שישה בדצמבר שנת אלף תשע מאות תשעים וארבע, בדירה קטנה באחד מאותם שיכונים מיושנים שמיקומם בלב לבה של שכונת טלביה הירושלמית מעניק להם יוקרה אשר הם עצמם לא פיללו לה, והעציצים הקטנים על אדני החלונות משווים להם קסם צובט לב. דירת שיכון שהגיעה אליה דרך חדר מדרגות צר מדי, ונכנסה לתוך מין הול קטן, מרובע, שממנו יש מעבר לחדר לא גדול מצד אחד ולמטבח צר מצד שני, וממול כניסה למסדרון קצר שבצדו האחד חדר שינה קטן ובצדו השני חדר שינה קטנטן ובאמצעו, פונה אל תוך פיר מאותם פירי אוורור שפעם נהגו לבנות וכיום כבר הפסיקו, חדר שירותים עוד יותר קטנטן עם אמבטיית ישיבה וכיור מיושן וחרסינה סדוקה בצבע כחול עמוק שהפך בחלוף השנים לכחול עכור בשל שכבות האבנית שכבר התקשו עליו. זה קרה בחדר השינה הקטן, שהוא הגדול מבין השניים, זה שפונה אל הרחוב ופנס רחוב כתום מאיר אל תוכו ומטיל בו את צללי הברושים, שנעו על הקיר ממול בשעת מעשה ונדמו לה לפרקים כמביעים שאט נפש ולפרקים כעדת מעריצים צוהלת, על גבי מיטה לא מספיק רחבה וקצת חורקת שכיסוי מיטה הודי הוטל עליה בחיפזון כדי לכסות על תלי בלגן, שהיה מורכב לא רק מבגדים אלא גם מכל מיני חפצים, שאחד מהם התעקש ממש להתחפר בגבה בכל זוויותיו עד שהתברר לה לבסוף, במין אנחת הקלה קלה של זיהוי מוצלח, שזהו מטרונום.
דליה זוכרת יפה איך קמה ונכנסה לחדר האמבטיה והציצה בדמותה הפרועה מעט וניסתה לשוות לפניה הבעה מהוגנת, ולכל הפחות קצת יותר עליזה, ואמרה לעצמה שהכול בסדר, שלא קרה כלום בעצם, ואז, כאשר ניגבה את פניה במגבת לחה שהדיפה ריח לא נעים, עלתה פתאום בדעתה האפשרות שכן קרה פה משהו, שאין המדובר הפעם בסתם אירוע חולף בחייה אלא בנקודת מפנה קריטית. אירוע מכונן שתוצאותיו ילוו אותה עוד ימים ושנים וחיים שלמים. היא הביטה סביבה ואימצה את זיכרונה לזכור כל פרט, שולי ככל שיהיה, למשל השוליים הרקומים של המגבת הלחה, בדוגמה משונה של צלבי קרס משולבי שושנים. על הקיר היתה תלויה התמונה הקטנה וסרת הטעם במסגרת האובלית שבה שלוש צלליות של ילדים משתינים בקשת, ועל ידית הדלת היו תלויים תחתונים בצבע בורדו דהוי, ואף שסקרן אותה פתאום מאוד לדעת אם הם נקיים או לא, בכל זאת התאפקה ולא בדקה. על הכול נחה איזו חגיגיות מיוחדת, ששנים לאחר מכן, כאשר שבה ובחנה את הפרטים ואת העובדות בזיכרונה, ולאחר כך וכך שעות של דיבורים וחיבוטים וזיבולי שכל, כפי שקראה להם מול המטפל שלה, מיכה, שלאחר מכן גם התאהבה בו ואפילו התחתנה איתו - התברר לה שלא היתה חגיגיות בכלל אלא סוג מתוחכם של הדחקה. כי בין כל העובדות הטריוויאליות הזכורות לה בפרטי פרטים ממש, למשל רקמת המגבת והתמונה סרת הטעם והגוון המדויק, הבורדו-דהוי, של התחתונים שאיש לא יֵדע כיום אם היו נקיים או מלוכלכים, מן העניין עצמו היא זוכרת אך ורק את צלם המתנועע של הברושים על הקיר, ממוסגר בהילת האור הכתומה, הזרה, של פנס הרחוב.
ואת המחשבה המטרידה שלא הרפתה ממנה, האם הברושים האלה מנידים את ראשם בזעזוע עמוק או דווקא מצטופפים להציץ ולראות מה קורה פה, כעדת צופים מיוחמים.
גם מה שהיה קודם לכן נמחק מזיכרונה. למשל, איך בדיוק הגיעה אל אותה דירה ירושלמית נעימה באותם שיכונים מיושנים שבשכונת טלביה, איך התחיל הערב ואיך נמשך, וגם, מה שחשוב כמובן עוד יותר, הכי חשוב אפילו: תווי פניו, שמו, זהותו, תכונותיו, מהותו, הדברים שעורר בה אותו אדם, אשר אלמלא ידעה בוודאות שהיה מעורב בעניין לא יכלה אפילו לדעת, על פי זיכרונותיה, שאכן היה שם איתה באותו הערב.
ולא שהיא לא התאמצה להיזכר. שנה או שנתיים מאוחר יותר, כאשר הניסיונות להיזכר שיגעו אותה, חזרה אל אותה שכונה והתהלכה קצת בין הבלוקים, שנראו לה כולם אותו דבר, עם אותם עציצים ואותם חדרי מדרגות צרים ואותם ברושים בחלונות ואותם פנסי רחוב כתומים ואותם פירים פנימיים של שירותים, ואף פרצוף מוכר לא חלף על פניה, וכאשר דפקה לבסוף בדלת, שנדמתה לה בדיוק אותה הדלת, נפתחה הדלת אל תוך סלון אחר לגמרי ולא היה זכר להול הקטן, שאותו זכרה בפירוט רב מאוד, לרבות התמונה שהיתה תלויה על הקיר וקולב הברזל השחור ומין שעון עץ צבוע, דמוי בית, שהוא גם שעון וגם קופסה תלויה לאחסון מפתחות על ווים. ורק כעבור שלוש או ארבע שנים התווסף אל זיכרון השעון הזה גם זיכרון יד הפותחת אותו ומכניסה צרור מפתחות פנימה, רק שלא היה ברור לה אם זהו זיכרון שהתעורר או שמא פרט חדש שהוא לגמרי פרי דמיונה, ורק דבר אחד הכריע את הכף לטובת האפשרות שזהו זיכרון, והוא שעל היד ניכרו בבירור שערות כתומות וגם עידו הרי הוא ג׳ינג׳י.
כן. ג׳ינג׳י. אותה תחושה חגיגית שפיעמה בה באותם שירותים עם אריחי החרסינה הכחולים-דהויים, אותה הבנה פנימית שאין המדובר באירוע חולף אלא במאורע מכונן בעל השלכות ארוכות טווח, הוכיחו את עצמן כנכונות לגמרי שבועיים לאחר מכן, כאשר התאריך הידוע חלף עבר בלי אף אחד מן הסימנים המוכרים, ושלושה שבועות אחר כך קיבלו גם את האישוש המדעי המקובל, והיא יצאה מחדר המרפאה של רופא הנשים שלה בהתרגשות עצומה ולא נסעה לשיעור באוניברסיטה, אף שהיא עצמה היתה המתרגלת. במקום זאת הסתובבה בעיר וקנתה לעצמה סברינה בבית קפה ואחר כך נכנסה לחנות של בגדי ילדים ובחרה בשימת לב כובע אוסטרלי קטן, כחול, עבור התינוק שייוולד לה, וחודשים ארוכים מאוחר יותר נהגה לחבוש לעידו את הכובע הכחול ולהושיב אותו בעגלה כשהוא נכון להרפתקה, כחוקר טבע פעוט. ואם שאלה את עצמה מי היה האיש שנמחק מזיכרונה בצורה מוחלטת כל כך הרי שבכל זאת נותרה לה ממנו דמות בנה, שהיא עבורה תזכורת מתמדת לזמן החולף, גם לזמן החולף באופן כללי וגם ובאופן מיוחד לזמן החולף מאז אותו ערב חורפי בהיר בשנת אלף תשע מאות תשעים וארבע שחלקה עם מישהו שזהותו לחלוטין בלתי-ידועה לה.
אבל העיקר הוא, כפי שנהגה לומר למיכה גם בימים שבהם היה המטפל שלה וגם לאחר מכן, בימים שבהם היה בעלה, העיקר הוא שאני בכלל לא מצטערת. ובזאת התייחסה, כמובן, לעידו הקטן ולכל אותם דברים שהביא אל תוך חייה ולכל אותם דברים שהוציא, וביניהם גם החיפוש המתמיד אחרי ריגושים וסכנות והיציאות הליליות והמפגשים ההזויים והדירות הזרות וחדרי האמבטיה המנוכרים והמיטות הלא-מוכרות, הקצת-דביקות, וריחות הסיגריות והתבשילים והבשמים והגופים שיכלו להיות ביתיים לו רק היו שייכים לה ובכל נסיבות אחרות אי-אפשר לתאר אותם אלא כמגעילים. לא. היא לא מצטערת, כי בחשבון סופי הכול יצא לטובתה, כך הסבירה למיכה, שנהג להקשיב לדיבורים האלה בשתיקה מלאת עוצמה ולתלות בה את מבטו האפור, העדין, שהזכיר לה רצפת בטון ממורקת מצד אחד אבל מצד שני משהו הרבה יותר רך וחמים מרצפת בטון ממורקת, בטנה אפורה של מעיל צמר אפור משובץ או מילוי צמרירי של כרית ישנה, נוחה, שעדיין לא עבר זמנה.
ליאורה, לעומת זאת
ליאורה, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. ליאורה התמסרה תמיד עד הסוף, לכל מה שהיא עושה היא מתמסרת עד הסוף, באיזו רצינות מקסימה שגורמת לכולם להתאהב בה. כל כוס קפה היא אירוע על המרפסת, כל שיחה היא שיחת נפש עם תובנות משמעותיות. ההיריון הראשון שלה קרה לפני החתונה, בלילה קסום של אהבה על שפת הכנרת, תחת שמים זוהרי כוכבים. היא היתה אז צעירה מאוד. לאחר מעשה היא היתה ערנית ושמחה והביטה בשמים וידעה שהיא מבינה בצורה עמוקה מה זאת אהבה ומה זאת זוגיות, שהבחור שלה לא מושלם ובכל זאת היא תישאר איתו לנצח, יחד יחיו ויחד יזדקנו, השנים תעבורנה על פניהם, היא ידעה, כמו העננים ששטו במהירות מפתיעה מעל ראשה, בוהקים על רקע השמים הכהים. אנחנו נביט בהן, היא חשבה, חבוקים. כמו עכשיו. זה פשוט עניין של ייעוד וידיעה, זה הכול. ״אנחנו נועדנו זה לזה, אהוב שלי,״ היא לחשה, ״אני מרגישה את זה מאוד עמוק בתוכי, שנועדנו, גם אתה מרגיש?״ היא שאלה, לוחשת את המילים לאט, אל תוך החושך, אבל האהוב שלה כבר נרדם בינתיים ולא שמע, והיא נישקה בעדינות את המצח הגבוה והתמקמה בתוך החיבוק שלו להירדם וידעה שזהו הלילה המאושר בחייה.
את בתה השנייה, עמליה, הרתה שנתיים אחר כך, בדירה הקטנה שלהם, בשקט כדי לא להעיר את שירה, שכבר התעוררה בבהלה חצי שעה קודם לכן וחזרה ונרדמה. על הרצפה בסלון היו רסיסי זכוכית ומים ופרחים פזורים, ומנחם הרים אותה ואמר, ״אני מצטער, ליאורה, אני אוהב אותך ואני מצטער, את חושבת שאת יכולה לסלוח לי?״ והיא הביטה אל תוך עיניו ואמרה, ״תמיד, אהוב שלי, תמיד.״ מנחם לקח אותה אל המיטה והיא ידעה שיש ביניהם משהו יפה ונדיר, שאהבה כמו שלהם היא נס שיכול לקרות אולי פעם בחיים והם יודעים את זה וישמרו על הנס החד-פעמי הזה, הנורא והנפלא, שהוא לגמרי שלהם, וכל הזמן זלגו לה דמעות והיא ידעה שהיא בוכה מרוב אושר.
ארבע שנים אחר כך הרתה את שני בניה, בהפרש של שנה וחצי זה מזה, אחרי שעיניה נפקחו לראות שהיא נשואה לגבר רע ולא נאמן, אחרי שהתגרשה ממנו גירושים מכוערים וכואבים ונשארה חסרת פרוטה עם שתי בנות קטנות. היא ידעה תקופה הרואית של בדידות קשה עד שהתחתנה עם בעלה השני, רובי, שהביא איתו אל הנישואים שלהם את הבת המאומצת שלו מנישואיו הראשונים, לירז, שמצדה היתה כל כך כמהה וכל כך בשלה לאמא, שהסתערה מיד על ליאורה ואימצה אותה בתור אמא ביולוגית ללא עוררין.
״אני רואה בזה יתרון,״ אמרה ליאורה לרובי לא מזמן, כשישבו על המרפסת בין הערביים. הם ישבו מעל הגינה היפה שלהם וליאורה התבוננה בעצי הפרי ואמרה, ״כמו עץ שעבר הרכבה. זה בדיוק ככה: אתה צומח ומלבלב ואז אתה נכרת ואז אתה מתחבר מחדש, וכל הפירות הכי מתוקים צומחים ממקום החיבור הזה, מפצע ההיעדר שאחרי הכריתה.״
ליאורה דיברה, וכאשר השתתקה יצאו המילים מהקשרן ונשארו תלויות, חמוצות, באוויר. ״תראה כמה לימונים יש על העץ,״ היא אמרה, רק כדי לומר משהו. רובי לא ענה, וליאורה קמה וירדה במדרגות מן המרפסת אל עץ הלימון וקטפה כמה לימונים. ״הם מעולים,״ קראה אל רובי. ענן של ריח טוב הקיף אותה, והיא נשמה אותו עמוק ועצמה עיניים, ולרגע הרגישה מחוברת לגמרי עם מי שהיא ואיפה שהיא, עומדת וקוטפת לימונים מעץ הלימון ששתלה בעצמה בגינה שלה, לעיני הגבר שהיא אוהבת היושב על המרפסת ומביט.
ליאורה קיפלה את שולי החולצה שלה ונשאה את הלימונים בתוך החולצה, מתעגלים ונעים כמו תינוקות בבטן, ואז ניגשה אל הסדנה שלהם, בקצה הגינה, כדי לקחת סלסילה לשים בה את הלימונים. כבר כמעט הגיעה אל דלת העץ של הסדנה והנה עצרה פתאום, ושני לימונים נשמטו מתוך החולצה המקופלת והתגלגלו על האדמה. ״ליאורה,״ קרא רובי, הוא ראה אותה נעצרת, הוא ראה את הלימונים נופלים, ״מה קרה? הכול בסדר?״ הוא ירד במדרגות וחצה את המדשאה, מתקרב אליה. ״תראה,״ היא אמרה.
היא הצביעה על הקיר, המטויח ורוד, ולקח לרובי רגע להבין על מה היא מצביעה.
״כן,״ הוא אמר, ״אני יודע. אני מתכוון לצבוע פה בקרוב.״
״רק לפני שנתיים-שלוש - מתי זה היה בעצם, שסיידנו? יותר,״ היא אמרה. ״שמונה שנים,״ אמר רובי, ״את זוכרת? צבענו ורוד לכבוד לירזי, סוויט-סיקסטין. ליום הולדת שש-עשרה של לירזי.״
ליאורה הושיטה את אצבעה ונגעה בדממה בקיר האבן המטויח של הסדנה, מכניסה אותה בעדינות מתחת לשכבת הטיח הרופף, מפרידה אותו מן הקיר, חושפת מתחת את השכבות הפנימיות של הצבע הקודם, רכות ולחות. ״תראה,״ היא אמרה, מנתקת בעדינות שכבת טיח מן הקיר כמי שמקלפת פרי נדיר.
״אני אעשה את זה ביום שישי,״ אמר רובי, ״זה שום דבר. כמה כבר יש פה, אולי ארבעה-חמישה מטרים, תוך שעה אני מסיים.״ הוא הרגיש שליאורה נסערת וחיבק את כתפה, ״זה כלום,״ הוא אמר, ״פשוט הגשם והרוח. והזמן.״
״כן,״ אמרה ליאורה, ״הזמן. כל בוקר אני שותה פה תה במרפסת, כל יום אני יורדת אל הגן.״
״ההרגל,״ אמר רובי. עניין אחר כבר העסיק אותו, האם לחזור על הוורוד הזה. ״מה את אומרת,״ הוא שאל, ״אולי נשנה, אולי סגול, או חרדל, מה את אומרת על חרדל, ליאורי?״ הוא לקח צעד אחורה כדי לדמיין את הקיר בחרדל, אולי הגיע הזמן לאיזה שינוי.
ליאורה הרגישה בתוכה כאב עמוק, צורב. היא התבוננה סביבה במאמץ, מנסה לראות את כל הדברים שהיא לא מצליחה לראות, את כל מה שקורה מתחת לפני השטח, רוחש במעמקים, אבל לא הצליחה לראות כלום. שום דבר לא שגרתי. סביבה היו הגן, המדשאה הקצוצה ועץ הלימון, מנוקד עדיין לימונים שלא נקטפו בירוק חיוור, והפקאן עם המון עליו הנעים ברוח, משמיעים קול רשרוש עדין, מהורהר. ועץ התות, שעדיין אפשר היה למצוא עליו תותי עץ אדומים, כמעט שחורים, ומתחתיו תותים שנשרו וזבובוני פירות מרחפים מעליהם. פעם, לפני שנים, בנו עליו הילדים בית עץ. שעות היו מבלים בבית העץ הזה, נזכרה ליאורה, משחקים וקוראים, והיא היתה מביאה להם סנדוויצ׳ים ולימונדה מהבית. הנה, עדיין הקרשים ממוסמרים במקום הפיצול של הענפים מן הגזע, עולים למעלה כמו מדרגות ספירליות. וסביב הגזע, למטה, ערוגות העונתיים, כובע הנזיר ואמנון ותמר והפטוניות, פורחים בצבעוניות מתפרצת, עלים דקיקים נעים ברוח ומלמולם מכמיר לב.
ליאורה נכנסה הביתה והביטה בעין ביקורתית בסלון, בשטיח, ברהיטים ובתמונות. הכול נראה לה אותו הדבר. אולי צריך להחליף כבר את הבד של הכיסאות בפינת האוכל, היא כבר יודעת את זה, פה ושם יש כתמים על הריפוד. הקירות עדיין לבנים, ובכל זאת, כדאי יהיה לסייד בקרוב. אולי בקיץ הבא. היא נכנסה למטבח והניחה את הלימונים על השיש. ״יהיה בסדר,״ אמר רובי, הוא נכנס למטבח אחריה וחיבק אותה מאחור, ״אני אוהב אותך,״ הוא אמר, ״את יודעת את זה,״ וליאורה אמרה כן, והסתובבה אליו בתוך זרועותיו כדי לחבק אותו בחזרה, ונשמה אל תוכה את הריח של הצוואר שלו, ״אהוב שלי,״ היא אמרה, נצמדת אליו, חזק יותר וקרוב יותר, והניחה את ראשה על חזהו. ״הכול בסדר,״ אמר רובי שוב, והיא אמרה ״כן. הכול בסדר. אני סתם מענה את עצמי, תמיד אני מענה את עצמי. תקרא לבנים,״ היא אמרה, ״נכין פנקייק עם מייפל, ותותים, יש לנו תותים. ושמנת. ולימונדה. נעשה לנו ארוחת ערב חלומית, מן האגדות.״
דליה חולמת
״לא,״ אמרה דליה, ״אני לא מסכימה.״ היא שטפה בזהירות את הקערה הגדולה, העשויה זכוכית ירקרקת, והניחה אותה על מתקן הייבוש. לאחר מכן אספה בכף ידה את שאריות האוכל שהצטברו בפתח הכיור, השליכה אותן לפח, שטפה את היד וניגבה אותה מוכנית במכנסיה. רק אז הסתובבה אל בנה הבכור ונשענה על השיש.
״בשום פנים ואופן לא.״
עידו עמד מולה במכנסי הג׳ינס שלו, שנראים תמיד גדולים מדי, ובחולצת טריקו מודפסת שעוררה בה אי-נחת.
״אולי תשקלי את זה שוב,״ הוא אמר במתינות, אולי בנזיפה קלה אפילו, ״קטנוע. זה לא הרלי דייווידסון, את יודעת. זה לא בא מראש עם הקעקועים והבירות והבחורות והכול. תדברי עם אבא?״
״לא,״ אמרה דליה, מתאפקת שלא להרים את קולה, ״אני את שלי אמרתי.״
עידו הסתובב, פתח את המקרר ובהה לתוכו במשך דקות ארוכות, כחוכך בדעתו מה בעצם הוא מחפש שם. דליה נשכה את שפתיה ולא העירה שאין להחזיק את דלת המקרר פתוחה הרבה זמן ושרק הרגע סיימנו לאכול צהריים. היא יצאה מן המטבח.
בחדר השינה כבר הצטברה ערימה של כביסה על הכיסא, והיא מיינה אותה, מרחרחת מבלי משים את בתי שחיין של החולצות, ממיינת ערימה לכביסה ומקפלת ערימה שנייה למדף הלבשנו-פעם-אחת שבארון. אחר כך סידרה את המיטה: מתחה את הסדין, יישרה את הכריות זו בצד זו, פרשה מלמעלה את הכיסוי הפרחוני. ברקע פעל הרדיו. דודו טופז התאבד הבוקר בתא הכלא שלו: מחול השדים התקשורתי בקע מתוך המכשיר. האם התקשורת אשמה. האם הוא אשם. האם השב״ס אשם. משה והאורנג׳דה. הקורבנות. החולי הנפשי. הצמא לאהבה.
הכול בגלל צמא לאהבה, אמרה דליה לעצמה וסקרה בעין ביקורתית את החדר המסודר. מתחת למיטה בצבץ גרב בודד. צמא לאהבה זה דבר שאסור להזניח בשום פנים ואופן.
בחדר האמבטיה היו העניינים כרגיל. על השיש היו מוטלות בערבוביה מברשות השיניים, שלוש משחות משלושה סוגים ומכונת הגילוח של מיכה, אניצי שיער שחורים-אפורים מבצבצים בין להביה ומפוזרים סביבה על השיש. דליה החזירה את המברשות לכוס המיועדת לכך, פירקה את להב המכונה, הברישה אותו והתקינה אותו שוב במקומו. אחר כך הכניסה את המכונה לתוך המגירה. היא שלפה גופייה מסל הכביסה, ניגבה את השיש וניקתה את הכיור. אחר כך החזירה את הגופייה - יחד עם מגבת שהיתה זרוקה על הרצפה - לתוך הסל, שעדיין היה ריק למחצה.
אל אגף הילדים, כפי שכינתה בינה לבין עצמה את סוף המסדרון, שממנו התפצלו שלושת חדרי השינה של הילדים, הגיעה כשהיא מזהירה את עצמה מראש שלא להתעצבן. היא נכנסה לחדרם של התאומים. על הרצפה היו מפוזרים ללא סדר אנשי משחק של פליימוביל, עם כלי הנשק הפעוטים שלהם, קוביות וברגים של משחק הברגה. היא מיינה את הצעצועים והכניסה כל אחד לקופסה שלו. אחר כך קיפלה את הפיג׳מות הקטנות וסידרה את המיטות, מותחת את הכיסויים המשובצים ומתפיחה מעליהם את הכריות הכחולות.
מחדרו של עידו בקעו קולות אנושיים היוצאים מתוך רמקול המחשב, וקולו שלו נישא מעליהם. ״עזוב, עזוב, עזוב אמרתי לך. די! מה קורה לך, בנאדם, השתגעת? מימין, מימין, מימין!״ הוא השתנק לרגע ואז נשמע קולו שוב, בתסכול, ״יאללה, בנאדם, יכולנו לקחת אותו, אני אומר לך, יכולנו לקחת אותו!״ היא ניסתה להיכנס וגילתה שהדלת נעולה, ולכן הקישה עליה בחוסר סבלנות. חלף רגע עד שנשמעו גלגלי כיסא המחשב המוסט אחורה והדלת נפתחה אל תוך חללו המחניק של החדר.
החדר היה טרפזי ונפתח אל מרפסת הצופה לנוף, אבל עידו לא ניצל את המשאב הזה. דלת הזכוכית אל המרפסת היתה סגורה. דליה ניגשה אליה ופתחה אותה לרווחה. ״אין פה אוויר,״ אמרה, מבחינה תוך כדי דיבור שאפילו המילים האלה, המתארות מצב אובייקטיבי לגמרי, נשמעות בפיה כעלבון אישי. יכולתי באותה מידה לומר לו שהוא מסריח, אמרה לעצמה. בנה התעלם מן הדקויות האלה. הוא הרים את רגליו על השולחן, ליד מסך המחשב, והניח את המקלדת על הברכיים. לאוזניו עטה אוזניות גדולות, כטייס קרב. דליה לא משלה את עצמה: היא יודעת יפה שהוא משחק כל היום.
על הרצפה היו מושלכים בגדי האתמול. המכנסיים כמו שלולית עגולה ובלבה עיגול קטן יותר של התחתונים. חולצת הטריקו משתלשלת מן המדף, אפשר כמעט לראות באוויר את הקו שציירה כאשר הועפה לשם. שתי קעריות חרס, מהסט היפה שהביאה מטורקיה, אחת ריקה ואחת מלאה קליפות של גרעינים. בקבוק ריק של קוקה-קולה. עטיפה של חפיסת צ׳יפס. דליה אספה את כל אלה, ערימה אחת לכביסה וערימה שנייה למטבח. כשיצאה מן החדר שמעה את עידו מתחיל סיבוב חדש. ״הפעם,״ הוא אמר למישהו, אשר קולו נשמע מתלחשש מבעד לאוזניות, ״שים לב למה שאני אומר לך!״
לא היתה לה יד פנויה לסגור את הדלת, אבל בטרם הגיעה לסל הכביסה שמעה את הדלת נטרקת ואת המפתח מסתובב בחור המנעול.
בחוץ יקדה שמש קיץ של שעות הצהריים המאוחרות, ועייפות פתאומית הוטחה בה. אולי אלך לישון מעט, חשבה דליה. רעיון עלה פתאום בדעתה: עכשיו תנוח, ובערב, כשתהיה רעננה ולא עייפה, תוכל להציע למיכה לצאת לסרט או למסעדה. מזמן לא יצאנו, חשבה לעצמה. גם מיכה בטח ישמח לרעיון. היא לקחה את עיתון סוף-השבוע וסימנה לעצמה סרט אחד בתור פוטנציאל מוצלח בשבילה ובשביל מיכה: לא רומנטי ולא אימה, לא אקשן ולא דרמה משפחתית. קומדיה תפורה היטב, היה כתוב שם, מזמן לא צחקת ככה בבית הקולנוע.
מזמן לא צחקת ככה בבית הקולנוע. מיכה עצמו אמר לה את המילים האלה באותו הערב, כשיצאו מן האולם והיא ניגבה עדיין את זוויות עיניה מדמעות הצחוק שעלו בהן. העלילה לא היתה מצחיקה במיוחד וגם לא המשחק, שהיה וולגרי ולעתים אף הביך אותה, ורק סצנה אחת בכל זאת הצחיקה אותה מאוד: אישה צעירה, לבושה בטוב טעם, צועדת ברחוב ולא יודעת ששולי שמלתה נתפסו בתחתוניה מאחור. עוברים ושבים מביטים בה ומחייכים, והיא, מעודדת מחיוכם, צועדת מולם בצעד קל, זוהרת כדוגמנית. דליה התמכרה לצחוק והרגישה איך עד מהרה הוא מתחבר לבכי. היא הצליחה לגנוב את הבכי הזה בתוך כל רעמי הצחוק וההשתנקויות שמסביב, וכך ישבה שם והתייפחה אל תוך שרוולה. מיכה הביט לראות אם היא בסדר והניח יד טובה על כתפה.
אבל כל זה קרה בערב, מאוחר יותר, לאחר שישנה שנת אחר צהריים כבדה וחלמה חלום מוזר, אשר קול בנה השתרבב לתוכו כמו קול שני, שים לב למה שאני אומר לך, מה עובר עליך, בנאדם. בחלום היה דודו טופז, עומד במרכז במה עגולה בצבע טורקיז ושותה אורנג׳דה, עוד ועוד אורנג׳דה, ג׳ריקן שלם של אורנג׳דה, ומנגב את מצחו במטפחת לחה, ודליה הבחינה בתדהמה שהמטפחת גזורה מתוך מפת השושנים היפה שפרשה על השולחן לאחר ארוחת הצהריים, וחמתה בערה בה להשחית.
כשהתעוררה שכחה את החלום, אבל תחושת הכעס נותרה בה. היא הלכה למטבח להכין לעצמה כוס קפה וראתה בדרך את המפה הפרושה על השולחן כשהיא שלמה, ופתאום ניעור בה זיכרון מראה מצחו של דודו טופז המעלה אגלי זיעה. היא מזגה את הקפה ויצאה החוצה, לנשום אוויר צח. כשמיכה בא הביתה אמרה, ״חשבתי שאולי נצא הערב,״ ומיכה אמר ״קדימה, שמעתי שיש קומדיה טובה בקולנוע סמדר.״
דליה יושבת על האסלה
ממקום מושבה על גבי האסלה יכולה דליה להאזין למתרחש, כאורח אשר כבר נכנס למבואה אך עדיין לא הודיע על בואו לבני הבית. היא שומעת את הילדים צוחקים בפינת הטלוויזיה, את רחש מכונת הכביסה מעבר לקיר, את מיכה קורא בשמו של עידו. מבעד למכשיר הוונטה שבתקרה היא שומעת בעיוות מוזר קולות העולים מן הרחוב. זה עתה, למשל, הגיע לאוזניה קול דלת נטרקת ושיחה חד-צדדית של אדם, אשר יצא מן הרכב ודיבר כנראה לתוך הטלפון הסלולרי שלו.
״לא, חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אני הולך על זה,״ הוא אמר, ״אפילו רק בשביל הספורט.״
דליה יושבת על גבי האסלה. מזמן כבר סיימה אותם עניינים טבעיים העשויים להביא אדם מן היישוב לשבת על המתקן הזה, ועדיין לא קמה. על מכסה הפלסטיק של מכל ההדחה נח הקטלוג החדש של איקאה, שהגיע בדואר ימים אחדים קודם לכן, והיא מושכת אותו אליה, פותחת אותו ושוקעת בחלומות מתוקים על ספות וחדרי שינה. יש שם כמה פריטים במחירים מצוינים. בעיני רוחה דליה כבר נוסעת לסניף ואוספת אותם: מנורת עמידה מפלסטיק ירוק, קשיח. ומצעים. מצעי כותנה יפים, מודפסים, במחירים לא גבוהים. ושמיכות. דליה מתעכבת רגע ומחשבנת לעצמה כמה יעלה לפרוש כיסוי טלאים על מיטתה של נועה ולקשט בחמש-שש כריות רקומות. היא קוראת את הפרטים ומחשבת את המחירים, ובה בעת אוזניה כרויות החוצה, אל הבית. בינה לבינה כבר מתנהלת אותה התערבות קטנה: כמה דקות תחלופנה בטרם יבחינו בני הבית בהיעדרה הזמני. עתה חלפו כבר שלוש דקות מאז סגרה אחריה חרישית את דלת השירותים, ועדיין רגוע בבית. הילדים מתבגרים, היא אומרת לעצמה. לא מזמן עוד נהגה להיכנס לשירותים עם שני תינוקות מייללים. ימים יבואו, שבהם תוכל לשבת בשירותים שלוש שעות או שלושה ימים אפילו, בלי שמישהו מבני משפחתה ישים לב שמשהו השתבש, אבל עדיין לא הגענו לידי כך. תכף יקראו לה. בינתיים, על כל פנים, היא כאן לנפשה.
יש באיקאה קופסאות אפסון עשויות קרטון צבעוני. אותן תקנה ותעמיד בשורה על ארון הבגדים, למעלה, ברווח בין הארון לתקרה. בתוכן תוכל לאחסן בצורה מסודרת את כל הארכיון שלה, שמפוזר כרגע בבית בכמה מקומות ומהווה עבורה מוקד מתמיד של אי-שקט. ארבעה ארגזים, היא חושבת לעצמה, וכבר כל ההיסטוריה תהיה ממודרת וממותגת כמו שצריך. מונחת בהישג יד כמעט. כל הניירות מתקופת הרווקות שלה, סיפורים שכתבה, יומנים, סיכומים שכתבה עם איה שטרייכר בימים ששתיהן היו סטודנטיות לתואר ראשון, כשהעתיד היה פרוש לפניהן כדפים ריקים בתוך מחברת שיש למלא בכתב יד שקדני. ארגז שלם תוכל להקדיש לסיכומים האלה. לפעמים נדמה לה שיש פה חומר לספר: שתי סטודנטיות בירושלים של סוף המאה העשרים מבקשות לחקור את הקונסטרוקציה של תקרת הזכוכית, להבין את האופן שבו מסכלת מערכת המשפט את קידומן של נשים. הבעיה היתה שהאקדמיה סיכלה גם את המחקר הזה עצמו, חושבת דליה לעצמה. לרגע נראה לה שהנה עלתה כאן על משהו גדול, מבריק אפילו. שמפרספקטיבה של עשרים שנה יעלה בידה לחשוף כיצד אותו המנגנון שעליו ביקשו להצביע פעל על המחקר שלהן באופן קטלני. רגע אחר כך היא כבר צוחקת על עצמה: זה טריוויאלי. את מתייבשת, מותק. כמה שנים מחוץ לאקדמיה וכבר איבדת את היכולת לחשוב. דליה מקשיבה לדברי הבלע הפנימיים ולא נשברת. היא מתעקשת להמשיך לאחוז בקו המחשבה הראשוני שלה. בכל זאת אין זה מקרה שהן הפסיקו, אחרי חודשים ארוכים של איסוף חומרים שקדני. נכון, היא ילדה את עידו. שאלות של משפחה מול קריירה התייצבו במציאות חייה ודרשו תשובות, שיכולות היו להינתן רק בצורה של פשרות.
צריך יהיה לבחון את הסוגיה דרך הפן האישי ולא דרך התיאוריות הגדולות, חושבת דליה. היא תמיין את כל הסיכומים. יהיה מעניין מאוד לבחון את אותן השאלות בחלוף עשרים שנה, לצייר גרפים של אז ועכשיו ולראות מגמות. צריך יהיה להדפיס את החומר: באותה תקופה עדיין לא היו להן מחשבים זמינים. בהמשך אולי תיצור קשר עם איה שטרייכר. כבר יותר מחמש-עשרה שנה שלא דיברו. היא תספר לה על הפרויקט, תלהיב אותה להשתתף בו. אפשר יהיה לכתוב שני מבואות: מנקודת המבט של עורכת הדין הקרייריסטית, דוקטור למשפטים, שעובדת באחד המשרדים הגדולים והנחשבים בארץ וכל כולה קריירה והגשמה עצמית, ומנקודת מבטה היא, נקודת המבט של זו שקיבלה על עצמה את עול היומיום של בית וילדים ולו גם במחיר הכואב של פצע מקצועי. יהיה כאן פרדוקס, כמובן: כתיבת הספר כמוה כאמירה שבעצם היא לא מקבלת על עצמה את הסגירות הזאת, את היופי שבעשייה הקטנה, היומיומית. עצם כתיבת הספר תהיה כעין זעקה, ״הצילו!״ נואש או ״תראו אותי!״ פתטי. שוב את כותבת ביקורת על ספר שעדיין לא כתבת, היא נוזפת בעצמה. תפסיקי לעופף בגבהים. צריך לקנות תיקיות וארגזים. כל העסק יעלה לא יותר משלוש מאות שקל. וגם ייראה נחמד. דליה מצמצמת את עיניה: היא מדמיינת את המראה בעיני רוחה. ארבעת הארגזים יוצרים פס צבעוני נאה למראה על הארון ופוטרים אותה מן הבלגן הבלתי-נסבל בארכיון שלה. אם תצטרך משהו, תוכל לעלות על הסולם הקטן, הדו-שלבי, ותוריד את הארגז הנכון, כאותם ספרנים שעולים ויורדים בסולמות הקבועים בספריות העץ הגדולות באוניברסיטאות העתיקות. על הארגזים תהיינה מדבקות. כן. מדבקות ממוספרות. והתוצאה הסופית תהיה ספר. ספר בכריכה רכה, ועל כריכתו תמונת הארגזים הממוספרים, המונחים על ארון בגדים ביתי. אפשר יהיה, כמובן - מחשבותיה נקטעות לקולם של התאומים, בתזמור משותף: ״א-מא!״
השעון מראה חמש דקות ועשר שניות מאז נעלה את הדלת.
דליה לא עונה.
״אבא, איפה אמא?״ שואל אלעד.
״אני לא יודע,״ עונה מיכה, ״היא צריכה להיות כאן באיזשהו מקום.״
המילה ״צריכה״ צורמת לדליה, אוחזת בקרסוליה כמכנסיים שהופשלו.
״אמא?״ שואג נדב, וכבר מסתמן בקולו העלבון, אשר יבשיל בתוך שניות מעטות לכדי בכי, ״אמא?!״
הדלת סגורה ונעולה: ייקח להם עוד כמה שניות לגלות אותה. בינתיים היא יכולה לא לשמוע, לשבת על האסלה ולהתעמק בקטלוג איקאה שבידה.
הבעיה עם הקופסאות האלה היא שאינן חזקות. די מהר הן מתחילות להתפרק, להתפורר בפינות, להיקרע. בטח שאינן יכולות לעמוד בעומס. אולי עדיף לה לקנות מכלי אחסון קשיחים מפלסטיק. זה יהיה פחות יפה, אבל ללא ספק יותר פרקטי, בעיקר אם תצטרך להוריד ולהעלות חומרים לעתים מזומנות במהלך העבודה. היא תוכל להדביק עליהם טפט צבעוני, משובץ. דליה ממשיכה לדפדף בקטלוג, אף שדעתה כבר הוסחה. כמעט היא ממתינה לתאומים שיגלו את מקום מחבואה, והנה הם מגיעים, מתדפקים על הדלת הנעולה וקוראים יחדיו בקול בוכים:
״יש לנו פיפי!״
״אני כבר יוצאת,״ אומרת דליה במתינות.
היא קמה, סוגרת את הקטלוג ומניחה אותו בחזרה על מכסה הפלסטיק של הניאגרה. אחר כך היא סוגרת את רוכסן מכנסיה, נוטלת ידיים ומחייכת אל בת דמותה חיוך זהיר. מן העבר השני של הדלת עומדים שני בניה הצעירים ומכים על הדלת באגרופים.
דליה מטה את ידית הפלסטיק המורידה כמות כפולה של מים אל האסלה. למשמע רעש המים השוצפים יורדים מטה, היא פותחת את הדלת ויוצאת החוצה אל המסדרון.
איה מתפללת
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, כך אוהבת איה שטרייכר לומר. היא אוהבת חפצים שכל כולם הקפדה מוחלטת, כמו נעלי עור בעבודת יד, תיקי מעטפה אלגנטיים מעשה אמן, ממחטות בד מבושמות, רקומות בפרחים עדינים ואותיות לועזיות, כמו פעם.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. לקרוא את כל המסמכים בתיק. למרקר שמות, מקומות, תאריכים. הפרטים הקטנים הם שמרימים תיק שלם, גוזרים את גורלו להצלחה או לכישלון. הפרטים הקטנים הם נקודה ארכימדית, אוהבת איה לומר. כל המבנה קם וקורס על תאריך שגוי, על פליטת פה, על עובדות כמו-שוליות שמשנות את התמונה כולה בבת אחת. להכיר את השופט, את גחמותיו ואהבותיו. לנעול את הנעליים הנכונות, להדיף את הריח הנכון, להיות שנונה במידה ועם זאת לא יותר מדי אסרטיבית, לשמור על מידה מדויקת של נשיות מתמסרת, בבית המשפט כמו בכל מקום אחר.
הפרטים הקטנים, כך מאמינה איה, הם המצטרפים לאחדות הכוללת. אוכל משובח מתחיל בחומרי גלם מעולים, ואותם יש לבחור בשוק אחד-אחד בהקפדה אוהבת. המלפפונים למשל. שיהיו ישרים וקשים וקליפתם מבריקה. העגבניות. אדומות. הסלקים. טריים, מתפוצצים מתשוקה, מחובקי רגבי אדמה שלא יבשה עדיין.
גם בית יפה הוא רצף של פריטים המשתלבים אלה באלה בהרמוניה. השבחים מיוחסים בסוף ליצירה הכוללת, אך יש לזכור כי לא היו מגיעים כלל אלמלא הפרטים הקטנים, המושקעים. הצביעה האמנותית של המשקופים. הגימורים המעולים. המתלים המעוצבים. אוסף של ינשופים מיניאטוריים שנאספו אחד-אחד באהבה, נושאים בגאווה לא רק את נוכחותם האסתטית, המפוכחת, אלא גם רמזים אפופי שביעות רצון על הרפתקאות, אזכורים מצטנעים לחיים מלאים שכדאי וראוי לחיות אותם בדיוק כמות שהם.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אוהבת איה לומר. אכן, יש במילים אלה נחמה מסוימת. כאשר היא ממרקת את האסלה, פנים וחוץ, בחמת זעם קפדנית, כאשר היא מבריקה את הברזים ומתיזה עליהם חומר נגד אבנית ואחר כך ספריי הברקה לנירוסטה ולבסוף משפשפת אותם במטלית רכה ויבשה, כאשר היא מנקה את פס החיבור בין הכיור לבין השיש באקונומיקה ולאחר מכן צובעת אותו מחדש בלבן בעזרת מכחול דק. נכון: אין זה חשוב שהפס יהיה לבן לכל אורכו. אין זה חשוב גם לצחצח את צדו התחתון של הכיור. ובכל זאת חדר אמבטיה נוצץ וסטרילי הוא הסך הכול של הפרטים הקטנים האלה. אסור להתעלם ואסור לחפף. בסופו של דבר, השלמות תעלה ותפציע מתוך הפרטים המרכיבים אותה.
אבל זוהי פילוסופיה. בפועל איה יושבת במשרד שעות ארוכות. וכשהיא חוזרת הביתה היא מצחצחת. וסופרת קלוריות. ורושמת את הוצאותיה - כל הוצאה והוצאה, קטנה כגדולה - בפנקס. ויש לה שיטה ויש לה משנה סדורה. איה יכולה לומר לך בן רגע כמה כסף הוציאה בשלישי לחמישי תשעים וארבע. כל שעליה לעשות הוא לגשת לארונית הברזל המעוצבת שבמסדרון ולשלוף את הפנקס המתאים. שם יופיעו מספרים ברורים: בשלישי לחמישי תשעים וארבע הוציאה שבעים וחמישה שקלים על שוקולד, מתנה לנעמי, שילדה תינוקת. היא בחרה שוקולד איכותי ואין זה אומר שלא חסכה. אלוהים, כך ידעה גם אז, נמצא בפרטים הקטנים. מוטב להביא כשי משהו מעולה. תמיד להביא משהו מעולה. לא משנה כמה כסף יש לך. אם זה עשרה שקלים, קני מסטיק משובח. במאה שקלים קני עוגה נהדרת. במאתיים - פרחים. אם יש לך שבעים וחמישה שקלים, אל תקני יין זול, אלא שוקולד יקר.
בנערותה קיבלה איה משחק אלקטרוני קטן מדודתה בחוץ לארץ. על גבי המסך המרובע נראתה אוליב, עומדת בסירת הצלה. פופאי ניצב על ספינה גבוהה והשליך אל אוליב קופסאות שימורים, בקבוקי משקה וכלי עבודה, ואוליב התרוצצה לרוחב הסירה, ימין, אמצע ושמאל, מנסה לתפוס את כל ציוד הרב והנחוץ הזה. בהתחלה הושלכו הפריטים בקצב אטי, אבל עד מהרה נאלצה אוליב להתרוצץ לרוחב הסירה כאחוזת תזזית ממש. בנערותה רצו אצבעותיה של איה על פני המקשים במהירות מסחררת. כל פריט שנתפס כהלכה הקנה לה נקודה אחת; הפריט השלישי אשר אבד במצולות סימן את סוף המשחק.
כיום מרגישה איה כמו אוליב. גם היא אוספת את פריטי חייה אחד לאחד במהירות מסחררת. התיקים בעבודה, ההופעות בבתי משפט, הקלוריות, הגרדרובה, הכסף, שיחות הטלפון לחברות, משימות היומיום, המפורטות בפנקס המחופה בד ולצדן טור צר וארוך לסימון וי. אין בהן עניין כשלעצמן: יש עניין בדף הפנקס השלם, המסומן כולו בשורה ארוכה וטובה של וי לעת ערב, כאשר איה שוכבת במיטתה, המוצעת סדיני כותנה לבנים, מגוהצים וריחניים, ומחשבת את המאזן היומי שלה. מה אכלתי. מה הוצאתי. מה ניקיתי. מה עשיתי.
יכולתם לצפות שאחרי שימת לב כזו לפרטים יפציע אלוהים בשמי חייה של איה. אם אתה נמצא בפרטים הקטנים, היא אומרת לו לא פעם, איך זה שעדיין לא הופעת פה במלוא הדרך. כן, גם מצבה הרוחני נזכר בפנקס, תחת הכותרת ״התפתחות רוחנית״. איה מציינת לעצמה כל ערב. מצוות. עבירות. הרהורי כפירה. לשון הרע. מחדלי צניעות. התנפלויות של האגו. מחשבות שווא.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. כך אוהבת איה לומר, אף על פי שלא ברור לה את מי בדיוק היא מצטטת. אולי פה טמונה הבעיה, כי גם לדעת את מקור הציטוט - הרי זה פרט קטן, והמביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. גם את הפסוק הזה אוהבת איה לצטט, ובכל זאת אין לה מושג מה מקורו. עולמה בנוי משברי פסוקים, פסיפס שבור. בכלל דומים חייה לאחרונה לפסיפס שבור, והיא מנסה ללא לאות לתקן אותו, להכניס את שברי הזכוכית הקטנים, הצבעוניים, כל אחד למקומו הנכון. כל שבר כשלעצמו הוא חסר צורה, שולי, חסר חשיבות, ורק אם מניחים אותו במקום הנכון הוא הופך לתו אחד בתמונה הכוללת. איה מתאמצת מאוד, ובכל זאת נדמה לה שהכול מתפרק לה. כמו פאזל ענקי שמחליק מן השולחן, ונופל ארצה פיסות-פיסות. חלקים בודדים ושברי מקטעים מתערבבים אלה באלה.
בבוקר, למשל, היא שותה כוס קפה עם סוכרזית אחת וחלב דל שומן. אבל לפעמים קורה, בלי שום התראה, שמתחסלת עם הקפה הזה גם עוגייה מקופסת העוגיות שעל השיש. או שתיים. אחר כך יוצאת איה לצעידה, ולפעמים עוצרת בדרך ונכנסת לאיזו חנות וקונה משהו, ורק מאוחר יותר, במשרד, תקלוט פתאום שחרגה לגמרי מן התקציב, ומה פתאום הספרים האלה במאתיים שקל. בערב היא מתקשרת לחברות שלה, ובכל זאת לפעמים היא שמה לב שכבר עברו חודשיים, ולא נעים לה. הרבה פעמים לא נעים לה. ואיך מרכיבים את הפאזל הזה בלי להיות קונטרול פריק, גם זו שאלה. גם מזה צריך להיזהר. גם על זה יש לתת דין וחשבון.
״את מדהימה,״ אומרות לה החברות שלה, ״איך את שמה לב לכל פרט ופרט!״
ובכן, היא באמת שמה לב לכל פרט. זוהי מיומנות שרכשה לעצמה. כשהיא קונה מתנה היא מקפידה לעטוף אותה בעטיפה מתאימה. לקשור בסרט. לצרף, ליד הכרטיס המעוצב, עוד משהו קטן, שמהדהד את המתנה. לפני שבוע, למשל, נתנה לתמר חצי קילוגרם של שוקולד אגוזים איכותי. בתחילה חשבה לצרף לשוקולד פולי קקאו אמיתיים, ורק אחר כך הבינה פתאום שאין זה מדויק ולכן הצמידה לאריזה שלושה אגוזים, ואת מילות השיר ״אתן לך שלושה אגוזים ובהם שלושה סודות ורזים, והיה מי שיפתור את סודם, אין כמותו מאושר בעולם״. גם בינה לבין עצמה לא תודה שהלכה במיוחד לשוק כדי לבחור בתשומת לב את האגוזים המתאימים, הגדול, הבינוני והקטן. אחר כך נכנסה לחנות חומרי בניין וקנתה ספריי זהב, וכשחזרה הביתה ריססה את האגוזים בזהב, והצמידה אותם לשוקולד, יחד עם מילות השיר, ולרגע הרגישה באמת שאין כמותה מאושרת בעולם.
בתקופת הפגרה אוהבת איה לארגן פיקניקים. היא מזמינה אנשים לפיקניק בגינות ציבוריות קסומות, בכל מיני פינות ציוריות, ומול מבטם המשתאה שולפת מן הסל שלה, מעשה קוסם, חביתיות וסלטים ולחמניות וחמאה וריבה וסלמון מעושן, וכלים משובצים ומפיות תואמות ומפות וגביעים וכוסות ויין וכריות שטוחות לשבת עליהן. את כל הפרטים האלה, כמובן, צריך לקנות, ולצרף, וללכת לחנויות ולחזור אליהן כדי להחליף ולהחזיר או לקנות עוד מאותו דבר שממנו קנתה בפעם הראשונה מעט מדי. ותמיד צריך לחשוב על קונספט. כי עיקר העניין, שסביבו צריכים להצטרף הפרטים הקטנים, הוא הקונספט. למשל: שנות השישים. או קסם המזרח. או הטרנד הבריא. אם, למשל, את עורכת שולחן קסם המזרח, צריך לדאוג שהכלים יהיו אוריינטליים, ושעל המפה והמפיות יופיעו סלסולי זהב על רקע ארגמן, ואם את בפיקניק הטרנד הבריא, את צריכה שייק ירוק וירקות אורגניים ולא שוקו קר וסלט מיונז. וכלים חד-פעמיים מעלי בננה, שאפשר לקנות בחנות מסוימת מאוד בשוק.
כל המחשבות האלה מתערבלות בראשה של איה ללא הרף. אבל שלא תחשבו שהיא שטחית. כלל וכלל לא. טעונה ברעיונות האלה היא מגיעה רחוק. היא עורכת דין במשרה מלאה ובכל זאת הספיקה גם לכתוב דוקטורט במשפטים. גם כאן היה המוטו שלה, שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בציטוטים הנכונים. בפסקאות הבנויות זו על זו כמגדל קוביות יציב. העבודה של איה מבוססת, ממודרת, מסודרת. החשיבה בהירה. הטיעונים מסודרים. תוכן העניינים שלה מפרט את הפסקאות ואת פסקאות המשנה עד שבע דרגות. העבודה הודפסה באיכות מעולה, לא לפני שעברה עריכת לשון מקצועית והגהה קפדנית. בעמוד השלישי, על פי כללי האקדמיה, מודה איה למנחה שלה, פרופסור אלינורה שליט, על הליווי הטוב, וגם לבן זוגה, הנמען האהוב, שעבורו נכתבה עבודה זו. איה אוהבת את צירוף המילים הנמען האהוב. העבודה קיבלה מספר קטלוגי והוצגה בין יתר העבודות במדף הדוקטורטים בהר הצופים. סטודנטים שוקדים עליה. מפעם לפעם קוראת אולי איזו סטודנטית רומנטית את ההקדשה ומגלגלת על לשונה את צירוף המילים היפה הזה, הנמען האהוב. רק איה, שהיא מומחית לפרטים הקטנים, יודעת לקרוא בין השורות של דברי התודה האלה את העובדה שזהותו של בן הזוג הזה, הנמען האהוב, אינה ידועה לה עצמה עדיין.
כן. היא חיה לבד. זהו פרט אחד נוסף בין פרטי חייה. בין העובדה שהיא אוהבת כלבים ומגדלת במסירות כלבה דיכאונית אשר ניצלה מהתעללות לפני שש שנים ועדיין לא התאוששה מן הטראומה, ובין העובדה שהיא חובבת מוזיקה קלאסית ואספנית נלהבת של כל הביצועים ליצירותיו של באך. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אומרת איה לעצמה. ומי אחראי לפרטים הגדולים? הבדידות, למשל. אי-אפשר לכנות אותה פרט קטן. היא עצמה מורכבת מפרטים קטנים, ואלוהים נמצא בהם. למשל, לקום לבד. ללכת לישון לבד. לאכול ארוחת ערב לבד. לא לשאול: אתה רוצה קפה? לא לומר, אהובי, תדליק בבקשה את הדוד. אלא לקום ולהדליק אותו בעצמך. במקרי חירום להרשות לעצמך ללכת לישון בלי להתקלח, כי התקלחת אתמול ולמי זה משנה בעצם: לאף אחד.
על כל ההיבטים האלה חושבת איה בלילות הבדידות שלה. היא יודעת בדיוק ממה מורכבת הבדידות, מהם פרטי הפרטים שלה. היא יכולה להפריד אותה לחלקיה, לתאר את המרכיבים ולדייק בכמויות, בדיוק כמו שהיא יודעת להכין קיש עגבניות ולהביא אותו איתה לארוחת שבת בבוקר אצל נעמי ויהורם. היא יודעת לדייק בפרטים, לעטוף את הקיש בצלופן ולקשור אותו עם ענף עלי רוזמרין בחוט רפיה במראה טבעי. זה פשוט לה. היא מכירה את החומרים, היא יודעת איך הם מתערבבים, היא מכירה את הריחות והמרקמים והטעמים וברור לה לגמרי איך לצרף אותם יחד לתוצאה מוצלחת, להרמוניה מושלמת של פרטים קטנים.
תמר מתגעגעת
עכשיו תמר מביטה אחורה בלעג מר על התמימות שהיתה בה, לא לתהות ולא לשאול כמה זמן תוכל להימשך הזוגיות המוזרה הזאת. נדמה היה שלנצח. במשך שנים ארוכות היתה נכנסת הביתה בערב ורואה את נעלי הספורט זרוקות, זו כאן וזו שם, וריח חריף של סירחון גרביים עולה מהן, ויחד עם הכעס - למה הוא לא יכול לשים דברים במקום - היתה עולה בה גם איזו שביעות רצון משונה, כמו גרגור פנימי של חתול. או למשל כשהיה דוהר במסדרון, גופו הגבוה מורכב ברישול על זוג רגליים דקות מדי, כפיסיות, הנעות כאילו מכוח עצמן לכיוונים בלתי-צפויים, אמא, מה יש לאכול. יש שניצלונים, היא היתה עונה, והיש-שניצלונים הזה, שלמענו השקיעה מזמנה בסופרמרקט ונלחמה בעצמה בבית, מול סיר הטיגון הישן, הנאמן, העלה בה שוב את שביעות הרצון הפנימית הזאת, הגרגורית, המתפשטת מבפנים באיזו חמימות של ניצחון פרטי. והיו הערבים הארוכים, רבים מני ספור, מול הטלוויזיה, היא על הספה הארוכה, שמיכת הצמר על ברכיה, ואלישע למרגלותיה, על השטיח, רגליו מכופפות, צדודיתו הולכת ומתבגרת במשך השנים ומזכירה לה יותר ויותר את הצדודית של אבא שלו.
והנה, פתאום. אף על פי שזה היה צפוי, צפוי מן ההתחלה בעצם, מן הרגע הראשון שבו הביאה אותו הביתה או קודם לכן, מן הרגע שראתה אותו בחדר הלידה, באור הבוהק של מנורת התקרה האיומה, או אולי מן ההתחלה ממש, מאותו רגע שבו הגתה בו לראשונה, ראשה נח על חזהו של גבריאל. כבר אז בעצם זה היה צריך להיות ברור לגמרי. ואחר כך, כשגבריאל עזב פתאום. בבוקר עוד היה פה, ואחר הצהריים כבר הטלפון הנורא, הוא איננו, משאיר אחריו משפחה קרועה, אלמנה ויתום. מה חשבתי לעצמי, היא אומרת לעצמה באותו לעג מר, מתריס, שעושה בה שמות בזמן האחרון, הרי ברור היה לגמרי שיום יבוא והדרכים הנפגשות תשובנה ותיפרדנה. כל אחד ילך לדרכו ויארוג את יומו בשכחה או בגעגועים.
הטעות היתה שהיא לא התכוננה לזה. לכן עכשיו, כשהוא אורז את התיק הגדול, החום, וקושר לידיות שלו את נעלי הספורט בשרוכים שלהן ונושא אליה מבט אלכסוני מלמטה, ״אמא, יהיה בסדר, אמא, לא צריך לבכות,״ נדמה לה פתאום ששוב התרחשה תאונה איומה, שנחת עליה אסון.
״אני בסדר גמור,״ היא אומרת, מתאמצת שלא להטיל עליו את תדהמת הבגידה המתרחשת פה, לחסוך ממנו את האחריות לאסון בדידותה ואת אימת הבית הריק הלופתת אותה, ״מותר קצת להתרגש, זה הכול,״ והיא מנשקת אותו על המצח ואחר כך תופסת אותו לחיבוק חזיתי אמיץ, כמו שמזמן לא התחבקו, והוא אומר, ״אמא, את גדולה, את יודעת שאני אוהב אותך,״ והיא מנגבת את הדמעות ואומרת לו, ״לך, מתוק שלי, לך.״
אלישע יורד במדרגות והיא רצה לסלון לנפנף מן המרפסת והוא עומד למטה ומרים את מבטו אל על לנפנוף אחרון. הוא הולך במורד הרחוב. היא מסתכלת אחריו ונדמה לה שצעדיו נעשים קלים מרגע לרגע, ובה בעת נדמה לה שדווקא עכשיו, כשעזב, מוטל מלוא משקלו על מותניה, מעיק על ריאותיה ומפריע לה לנשום.
למחרת התעוררה נזעמת ולא מיהרה להכין תה-צמחים-בשבילה קפה-בשבילו ולהביא לו למיטה, אלא נשארה קצת במיטה שלה ואחר כך קמה לאט והלכה למטבח בלי ללבוש חזייה והכינה לעצמה את התה ופרסה מן העוגה ולא טרחה להחזיר את הספל והצלחת לכיור אלא התלבשה במהירות ויצאה מן הבית כנמלטת. כשחזרה הביתה בערב, הדליקה את כל האורות ואת הרדיו ואת הטלוויזיה והרגישה כאורחת לא רצויה שנקלעה לאיזו מסיבה זרה.
כך התחילו הימים האחרים, החדשים, שעד מהרה הפכו לימים היחידים שיש, וכל מה שהיה פעם הפך לזיכרון מעומעם, לא רלוונטי, של מציאות חיים אחרת. היא לא קנתה בסופר ולא בישלה דבר ולא ניקתה את הבית, וכאשר איה, החברה הכי טובה שלה, אמרה לה, ״שימי לב, מותק, את בדיכאון,״ היה ברור לה לגמרי מה קורה פה והיא אמרה, ״לא, זה לא דיכאון, זה פשוט חופש.״
באותו הרגע הציפה אותה הידיעה הברורה שסוף-סוף אחרי תשע-עשרה שנה היא יכולה להפסיק לעמול להפוך את המקום הזה לבית. הדהים אותה לגלות שבמשך כל השנים האלה היא התעקשה כל כך לשקוד על העמדת הפנים הזאת, שהפכה למציאות ובכל זאת נשארה העמדת פנים, כאילו הדירה הקטנה, על שלושת חדריה המלאים רהיטים וחפצים יפים שאספה במשך השנים, שאותם הקפידה לאבק שוב ושוב ולסדר שוב ושוב, קשורים אליה באיזה קשר עמוק של זהות. ״כל זה בולשיט בעצם,״ הסבירה לחברה הטובה שלה, איה, ״תפאורה שתם זמנה.״
במקום הבית משך אותה עכשיו החוץ. פעם נהגה למהר הביתה אחרי העבודה, ולא משנה שאלישע כבר בגר והיה מגיע הביתה רק בערב. שנים בערה בה התחושה שהיא חייבת להיות בבית בארבע, מקרר-מלא שירותים-מצוחצחים, ועכשיו בילתה את אחרי הצהריימים בהקרנות בסינמטק ובשיטוטים בעיר, במוזיאונים וגלריות ובטיילת ובפארק המסילה, ופעם ביומיים ישבה עם איה בבית קפה ולגמה במתינות סיידר תפוחים חם.
שלושה שבועות אחרי שעזב, בשיחת הטלפון הדו-יומית שלהם, הודיע אלישע שהוא מגיע מחר בערב. תמר הרגישה איך קולו מטלטל אותה, ומשהו בהלם שלה עבר כנראה בקו הטלפון כי אלישע שאל, ״זה בסדר?״ והוסיף, ״אם יש לך תוכניות אני יכול גם להישאר כאן.״ ״אל תהיה מצחיק,״ אמרה תמר. היא הרגישה את לחייה בוערות. אחרי השיחה שתתה כוס מים ומיד הסתערה על הבית וסידרה ושטפה והזמינה משלוח מהסופר והצליחה לטייח מעט על המתרחש, ובכל זאת כאשר נכנס אלישע למחרת והשליך את נעלי הספורט והתפרק מתיק הגב הכבד שלו היה מבטו משתאה. ״מה זה,״ אמר, ״הבית נראה לי שונה עכשיו,״ והיא שאלה במהירות, ״קטן יותר? מתוק שלי, גדלת.״ עיניו נחו עליה באיזו זרות לא מוכרת.
הפעם היתה חכמה יותר וכל משך הביקור הזכירה לעצמה שאלישע לא גר פה, שהיחד הזה, שמהר מאוד חזר להיות טבעי לה ממש כמו פעם, הוא קצר מועד וזמני. כשהגיעה מהר מדי השעה והוא נפרד ממנה ליד הדלת, נשארו עיניה יבשות והיא יכלה להניח את הנשיקה על מצחו בלי להעיק, ואלישע אמר, ״ביי, אמא,״ ושכח לנפנף לה מלמטה כשצפתה בו מן המרפסת, והיא הביטה בדמותו קטנה והולכת במורד הרחוב ונזכרה איך לקחה אותו לגן הילדים ואיך עמדה מאחורי השער במצודד והקשיבה לקול בכיו כשהיא נושכת את אגרופה, ואיך רצתה לפרוץ פנימה ולקחת את הילד אבל לא פרצה, רק הקשיבה דקות ארוכות עד ששמעה את קול הבכי נרגע, ואחר כך חצתה את הכביש ומתוך תחנת אוטובוס, בהיחבא, הביטה בילדים היוצאים לשחק ועקבה אחרי דמותו הפעוטה מהדסת בחצר עד שהגננות שבו וכינסו את הילדים פנימה, אל תוך הגן.
אחרי הצהריים הלכה שוב עם איה לאותו סרט בסינמטק שראו ערב קודם לכן ואהבו. אחר כך ישבו בבית קפה ודיברו על הסרט, ואיה הסבירה על מה הוא מדבר בעצם. תמיד היא אוהבת להסביר על מה מדובר פה בעצם. תמר הקשיבה לה והנהנה בכובד ראש. ״אי-אפשר לשפוט את האידיאולוגיה הקיבוצית של פעם על פי הקריטריונים שלנו כיום,״ אמרה איה. ״צריך להבין אותה על רקע זמנה.״ ״גם אנחנו זוכרות בתדהמה כל מיני החלטות שקיבלנו,״ חיזקה תמר את דבריה, ״החלטות שהיו נכונות לזמנן.״ שתיהן שתקו וחשבו על כל מיני החלטות שקיבלו, שהיו נכונות לזמנן, ותמר חשבה איזה חברות טובות הן, כבר עשרים ושמונה שנים שהן חברות טובות. היא נזכרה בנסיעה האחרונה שלהן לפריז לפני שנתיים, ובדיוק איה אמרה, ״את יודעת מי מגיע לארץ לשלושה ימים בסוף השבוע? סטיב,״ ותמר כיווצה את שפתיה ואמרה בקול לא-שלה, ״הו, סטיבוש, סטיבוש,״ ושתיהן צחקו לזכר הימים ההם, וכבר גמלה בה החלטה של רגע והיא אמרה, ״אני מזמינה לארוחת ערב, שלושתנו, תרשמי לך שישי בערב אצלי.״
בנסיעה ההיא הן בילו עשרה ימים בדירה של סטיב בפריז. סטיב התעקש לפנות להן את המיטה הזוגית הענקית שלו, בחדר עתיק שכולו חלונות זכוכית הצופים אל גגות העיר, והוא עצמו ישן בסלון מפני-שאין-לו-אף-אחד-כרגע. אולי בגלל זה גם הרעיף עליהן תשומת לב צפופה ולקח אותן לטייל בעיר והזמין אותן לכל מיני ביסטרו קטנים וציוריים ולקח אותן לבוטיקים שווים ולחנויות נעליים, שם עמד וגזר את דינם של הפריטים לשבט או לחסד במהירות שהדהימה אפילו את איה, בכיווץ קל, בלתי-מורגש כמעט, של זוויות עיניו.
לכבוד ארוחת הערב עם סטיב ניקתה תמר את הדירה וגם ערכה קניות גדולות. היא קנתה סלמון טרי והכינה אותו נא בתוך תחמיץ ואפתה סופלה כרובית ושמנת והקציפה קינוח מוס-שלושה-צבעים, ועל השולחן ערכה את הסט החגיגי שלה, עם מפיות בד אמיתיות וגביעי יין שקנתה במיוחד, ובתוך דלי כסף לקרח, שקיבלה בירושה מסבתא-רבתא שלה, הניחה בקבוק של יין לבן מעולה.
כשהגיעו איה וסטיב, הופתעה תמר לראות איתם אורח נוסף: גבר שחרחר, רזה וגבוה, שלחץ את ידה בלהיטות ואמר, ״ברנרד.״ כשהתיישבו הניח סטיב את ידו סביב כתפיו של ברנרד בחצי חיבוק ואמר, ״אתן ראיתן אותי בתקופה הכי נוראה של החיים שלי, ועכשיו הכול השתנה, כי-יש-לי-ברנרד.״
איה חייכה ותמר הרגישה שהמבוכה עולה בה ואמרה, ״זו סיבה טובה להרים כוסית. בכלל הערב הזה הוא סיבה טובה לכוסית,״ ומיהרה להביא את הגביעים ואת היין והם הרימו כוס לחיים. כשאספה את הגביעים קם ברנרד בטבעיות ועזר לה לשאת את הבקבוק אל המטבח והרים את מכסי הסירים והתפעל מן הסביצ׳ה וזיהה את הסופלה שתפח בתנור, ואמר באנגלית, ״חייבים לשבת מהר, כדי לתפוס את הסופלה בזמן. בואו מהר,״ זירז את סטיב ואיה, ״הסופלה שלנו מחכה, או-לה-לה איזה סופלה,״ וכאשר ישבו לשולחן היתה לתמר תחושה חמימה, משמחת, והמילים שעלו בה היו בני בית, וכך גם בירכה, כשהרימו שוב כוסית, ליד השולחן. ״אני מרגישה שכולנו פה ממש בני בית,״ אמרה. סטיב תרגם את המילים לברנרד, והוא הנהן בשמחה ושתה את הכוס בגמיעה אחת וסיפר בדיחה צרפתית מצחיקה ותמר צחקה כמו שלא צחקה כבר שנים, כך אמרה, ״שנים שלא צחקתי ככה.״ אחר כך התברר שסטיב הגיע לארץ כדי להשתתף בכנס וברנרד בא איתו אף על פי שאין לו מה לחפש בכנס, שגם עוסק בנושא זר לו וגם מתקיים בעברית. ״אני אשאר לבדי במלון,״ אמר ברנרד, ״בודד ואומלל.״ ותמר שמעה את עצמה אומרת, ״אתה יכול להישאר פה אם אתה רוצה,״ ומיד תיקנה והרחיבה, ״אתם יכולים להישאר פה אם אתם רוצים.״
״זה רעיון מצוין,״ אמר סטיב בשמחה, ״אני אחזור בערבים ובמשך היום את תטפלי בברנרד. את בטוחה שזה בסדר לך שנישן פה?״ ותמר אמרה, ״אין שום בעיה, יש לי חדר פנוי ומיטה פנויה, אני אפתח את הספה של אלישע.״
כשסיימו לאכול נסע סטיב עם איה להביא את התיקים שלו ושל ברנרד. ברנרד נשאר ופינה את השולחן ורחץ את הכלים ועזר לתמר לפתוח את הספה הנפתחת. תמר נתנה לו סט מן הערימה של המצעים הזוגיים וברנרד הציע את המיטה של אלישע לשניים, וכל אותה עת גאה בתוכה צחוק פנימי, מתגלגל, נדהם ומשועשע גם יחד.
למחרת בבוקר המה הבית מקולותיהם של סטיב וברנרד שהתעוררו ונכנסו לשירותים וצחצחו שיניים ופגשו אותה ליד הקומקום במטבח. סטיב מיהר לנסוע והיה נרגש מאוד לקראת הכנס ונפרד מברנרד ומתמר בנשיקות רטובות שהצחיקו אותה. אחרי לכתו השתררה לרגע דממה שנמוגה מיד, כי תמר אמרה, ״היום נלך למוזיאון.״ תחושת מרד הציפה אותה. היא התקשרה לקליניקה וביקשה שיבטלו לה את הטיפולים להיום, ולא אמרה שהיא חולה אלא שיש לה דברים חשובים לעשות, ושניהם ישבו ואכלו בנחת ארוחת בוקר. אחר כך נסעו יחד באופל קורסה הקטנה שלה למוזיאון ובילו שם יום שלם, ובצהריים אכלו במסעדת המוזיאון כמו שני ידידים ותיקים, זה מול זה, ודיברו וצחקו. תמר ראתה איך הסועדים האחרים מביטים בהם וידעה שחושבים אותם לבני זוג אוהבים מאוד, שמעוררים עדיין זה את זה לדבר בקול ולצחוק ולהתווכח, והתענגה על מחוות הנימוס המודגשות של ברנרד, לפתוח את הדלת ולקרב את הכיסא ולמזוג מן היין, מחוות שהיו כל כך לא שייכות לסיפור חייה ובכל זאת חיברו אותה לאיזו תחושה פנימית של נשיות זוהרת, ואולי מתוך החיבור הזה היא רכשה לעצמה בחנות המוזיאון צעיף של משי מצויר וקשרה אותו לצווארה כמו פריזאית אמיתית.
בערב חזר סטיב מהכנס והיא הוציאה את מחציתו השנייה של הסלמון שנותרה מאתמול והכינה תפוחי אדמה בתנור וסלט גדול, והם ישבו שוב עם גביעי היין ואכלו וצחקו. סטיב חיקה עבורם את הדוברים בכנס ואיך הישראלים אומרים ״אתה מדבר שטויות״ והאנגלים ״אני חושש שאינני יכול להסכים איתך״ והצרפתים רק נוחרים בבוז ונרדמים בהפגנתיות, ושלושתם נחרו בבוז ונרדמו בהפגנתיות, וכך חלפו עליה שלושת הימים האלה, כמו בועת חיים כסופה, תוססת, של מישהי אחרת.
בערב האחרון הזמין סטיב מונית לנמל התעופה, ועד שתגיע ישבו שניהם ארוזים והרימו כוסית אחרונה לחיים וצחקו ודיברו בקול על עידן הפוסט, היום הכול פוסט, הם אמרו, ונתנו דוגמאות, אבל תמר לא השתתפה בשיחה, רק האזינה בדומייה לתחינה הפנימית, אל תיסעו אל תיסעו אל תיסעו, בבקשה אל תיסעו. ״חבל שאתם נוסעים,״ אמרה פתאום מחוץ להקשר, ״כל כך מהר, לא הספקנו שום דבר, אתם חייבים לבוא שוב, ליותר זמן, שנספיק גם לנסוע לתל אביב, מזמן לא הייתי בתל אביב,״ וברנרד קם ממקומו וחיבק אותה ונישק אותה על שתי הלחיים, ולסיכום גם אחת על השפתיים, והיא הסירה את צעיף המשי מצווארה וקשרה אותו לצווארו, ואז צלצל הטלפון וזה היה אלישע.
״מה חדש?״ הוא שאל, והיא מיהרה לצאת למרפסת עם השפופרת אבל הוא בכל זאת שמע את הקולות ואמר, ״מה זה, יעלי הגיעה מסוף העולם עם הילדים?״ והיא אמרה, ״לא, רק כמה חברים,״ ואלישע הופתע ואמר ״מי, איה?״ ״סטיב פה,״ אמרה תמר, ״אתה זוכר שסיפרתי לך על סטיב, מפריז,״ ואלישע שאל, ״איזה סטיב, ההומו?״ ״הוא תכף נוסע בחזרה,״ אמרה תמר, ״אתה לא תאמין כמה יין שתיתי.״ ״נראה לי שאני אגיע לסוף-שבוע,״ אמר אלישע, ותמר בלעה את דמעותיה ואמרה, ״מצוין, מתוק שלי, אני אכין לך שניצלונים.״
איה עושה דיאטה
לא מזמן עשיתי דיאטה. היתה זו עשייה יאה כמו כל עשייה אחרת. אנשים עונים על השאלה ״מה אתה עושה?״ ואומרים, ״אני מהנדס תעשייה וניהול״ או ״אני מנכ״ל חברה קטנה ואיכותית העוסקת בהון סיכון״, ואני יכולתי ללחוץ יד בנימוס ולומר, ״אני עושה דיאטה.״ אבל לא אמרתי, כמובן. העדפתי להמשיך להגדיר את עצמי על פי קריטריונים זוהרים יותר.
ובכל זאת זה מה שעשיתי לא מזמן בהתמדה. כל כולי, כל הווייתי, היו דיאטה. אולי מפני שהתחלתי באיזו נקודה של נחישות שקטה, כלומר לא מן המקום הלא-רגוע של ״יש בעוד חודשיים חתונה ואני רוצה להיראות במיטבי״, אלא ממקום פנימי, בטני, כמעט אפשר לומר בהקשר, ממקום אלוהי שיודע שעכשיו את בדיאטה וזהו. לא היה לי שום קושי להימנע מכל מיני מאכלים שיכולתי לחשוב שלא אוכל לחיות בלעדיהם. דמיינתי לעצמי שאוכל להמשיך באורח החיים הבריא והמוצלח הזה עד מאה ועשרים. כשאת נמצאת בתוך האינרציה הזאת נדמה לך באמת שזה יימשך ככה לעולמים, את לא מבינה מה הבעיה בעצם.
האמת היא שבאורח החיים שלי לא קשה לשמור על דיאטה. מדי בוקר אני קמה והולכת למשרד עורכי הדין הראל-ליכטנשטיין-מגורי. בערב אני חוזרת הביתה, צופה בטלוויזיה והולכת לישון. גם אם אני יוצאת בערב עם איזה בחור מזדמן תמיד אני יכולה לכוון את הדברים כך שרק נשב לשתות משהו, ואם נלך בכל זאת למסעדה, אני יכולה להזמין רק סלט וירקות מאודים.
כך קרה שהצלחתי לשמור על הדיאטה הזאת לאורך זמן, לספור קלוריות ולעקוף מכשולים שנראים תמימים אף שהם לא. לראשונה בחיי נראיתי מצוין, ממש פיצוץ. כל מי שהכיר אותי אמר שאני נראית פיצוץ. המזכירות קינאו בי. ליכטנשטיין ציין שבקצב הזה לא יהיה מנוס מלהעלות לי את המשכורת. מגורי העיר שהוא מקווה שיישאר למי להעלות. פתאום הסתמנה איזו תקווה, כאילו הדברים עומדים להשתנות בקרוב מאוד מן הקצה אל הקצה.
בעקבות המהפך במראה החיצוני שלי התחילו להיות לי דייטים יותר שווים. לא נעים לומר את זה ככה, אבל זו עובדה. הם היו כל כך שווים, עד שכבר בטלפון יכולתי לדמיין אותנו מתחתנים תוך שלושה-ארבעה שבועות מקסימום. היו כמה מועמדים שהייתי מוכנה לסגור עליהם כבר בשיחת הטלפון. אחרי הכול, מה למשל יכול להיות לא מתאים בגבר שהיה מפקד טייסת, הקים חברת סטארט-אפ מצליחה, גר בדירת יוקרה, עוסק בטאי-צ׳י ובצילום אמנותי ומחפש חברת נפש לקשר עמוק, קרוב ומחויב? מתברר שהרבה. זה הדהים אותי. האינפורמציה הבסיסית היתה נכונה תמיד, אבל היה עוד משהו, ענקי ויסודי, משהו שלא אִפשר לכל העסק הזה להתניע. אולי זה בגללי. אולי לא. מוזר לחשוב שכל המוצלחים האלה הם דפוקים בעצם, ובכל זאת, אי-אפשר להתכחש לעובדות: זה מה שגיליתי אחרי מחקר מעמיק. תמיד היה שם משהו, חלקלק וחסר שֵם, וכבר אחרי כמה דקות ידעתי שזה לא זה. ״זה לא זה,״ הייתי אומרת אחר כך לחברות שלי בצער, והן הבינו מיד למה הכוונה, אף על פי שבעצם לא ברור בכלל מה זה ה״זה״ הזה ומה עושה את זה לכן-זה או ללא-זה-בכלל.
יום אחד נפגשתי עם ארז צור, עורך הדין המפורסם. סידרה לי את הדייט הזה החברה שלי נעמי, וזה לא היה פשוט. ארז צור ייצג לאחרונה את המיליארדר האירי בפרשה המכונה ״מסחטת הגזר״. כשהוא הופיע בטלוויזיה ואמר ״סבא אליעזר אולי הצליח בסוף, אחרי מאמצים, אולם אני מבטיח לכם: במקרה שלנו הגזר לא יזוז,״ כל האומה החסירה פעימה. הבנאדם הזה עדיין לא בן ארבעים ושתיים, וכבר הוא שותף בכיר במשרד גבריאלי-מוזס-בר, בין כל הדינוזאורים. הוא התקבל לעבודה כשכיר כשעדיין היה תינוק, ומיד אחר כך ניהל את התיק התקשורתי של נירים, שהכניס לכיסו הפרטי, כך אומרים, יותר משמונה מאות אלף דולר. הוא ליגה אחרת, הארז צור הזה, שלא לדבר על המבט-מיליון-דולר שיש לו. עיניים ירוקות, עמוקות כאלה, וריסים שחורים וגבות שחורות עבותות מלמעלה. בדייט שלנו הוא ישב מולי ותקע בי את המבט הזה, אפלולי ומתחנן, והשפריץ כמויות בלתי-נסבלות של סקס אפיל. ישבנו בקפה סימון ברחביה, על הפינה, איפה שכוס קפה עולה פי שלושה מכל יתר כוסות הקפה בעיר, ולידה מגישים עוגיונת קטנה חינמית, שאנשים אומרים שאפשר להרוג בשבילה. אני ישבתי שם והבטתי בארז צור, בלחייו המגולחות היטב ובשעון הרטרו המדהים שלו ובכותונת הבהירה המדויקת שלו, ועשיתי הכול כדי לא לטבוע בתוך המבט האפלולי שלו. הוא ישב מולי והחליט, מצדו, לכבוש אותי בסערה. לא מפני שהוא רצה אותי כל כך, אלא מפני שהוא מתוכנת על כיבוש יעדים, לא משנה מה היעד שניצב מולו. ידעתי שכאשר יסתיים הכיבוש הוא יוכל להחליט בנחת מה לעשות בי, אם לשבור את לבי או כל אופציה אחרת, והזהרתי את עצמי שלא להיכנע ולא לוותר.
הוא ישב מולי והשתמש בכל הארטילריה הכבדה שלו, אף שהייתי קטנה עליו בכמה מידות, מבוגרת מדי ומכוערת מדי וענייה מדי, ושנינו ידענו שזה כך, ולא משנה שום דיאטה ושום שמלה כאילו-קטנה מנוקדת, שקניתי במיוחד בסכום של רבע משכורת חודשית כדי לשדר אלגנטיות ללא מאמץ, ובכל זאת המאמץ ניכר וטפטף ממני בשלוליות אל הרצפה. ישבתי שם והרגשתי איך מרגע לרגע אנחנו נהיים פחות ופחות מתאימים, ומצד שני איך מרגע לרגע ארז צור הולך ומהדק את ההתקפה הרגשית שלו עלי, הבנאדם לא עצר כדי לנשום אפילו. הוא דיבר עלי ועליו ושאל והתעניין וגילה רגישות וביקש מן המלצרית לבוא ולחמם שנית את הקפה שלי, שהתקרר, כי אמרתי שאני אוהבת רותח, ובין לבין לא הפסיק להאדיר ולשבח את עצמו.
האמת היא שיכולתי כמעט להאמין לו. יכולתי, באיזה התקף של אי-שפיות זמנית, לתת לקסם הארז-צורי לשטוף אותי, יכולתי ללכת אחריו לאיזה מקום שכוח אל ואחר כך לאסוף את כבודי במשך שבועות וחודשים, אבל לא זה מה שקרה בפועל. מה שקרה בפועל זה שארז צור הסביר לי בדקדקנות איך הצליח ללהטט בתיק מסובך שאפילו גבריאלי ומוזס בעצמם לא ידעו מה לעשות איתו. מכל הדברים בעולם, שנואים עלי במיוחד עורכי דין שמתחילים לספר לי בפרטי פרטים על התיקים שלהם. תיקים, כך אני רוצה לומר להם, יש לי מספיק משל עצמי. אבל לא אמרתי. ארז צור נאם לי על התיק המסובך שלו, וכשהגיעה לבסוף הפואנטה, הוא עבר ללחישה דרמטית ונשען לאחור כמצפה לתשואות המעריצים, ואז, סליחה שאני נכנסת פה לפרטים, התפלקה לו מין נפיחה קצרה שאי-אפשר לטעות בה. נכון שהוא ניסה מיד לטשטש ועשה מין רעש עם הכיסא, ובכל זאת. עמדה בינינו נפיחה על תוצאותיה המיידיות, הבלתי-נעימות, וגם אם עדיין יכולנו להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, הרי שפתאום שמעתי את עצמי אומרת לעצמי בלי קול אוהו, הבחור הזה נפוח. לא בגלל הנפיחה אמרתי לעצמי כך, כי אפשר היה בהחלט לחשוב שאומר כך לעצמי בכל מקרה, ואפשר היה גם בהחלט לצפות שאבליג באלגנטיות על הפרשה כולה, כי כבר הבלגתי באלגנטיות על פרשיות דומות ואפילו חמורות יותר, אבל כאן, בבית הקפה היוקרתי הזה ברחביה, מול ארז צור, העורך דין התותח, עשיתי את הלא-ייעשה וצחקתי.
ולא צחוק מתגלגל חלילה או מתמשך כמו של בדיחה טובה, אלא צחקוק קטן, טוב לב כמעט, ובכל זאת זה היה יותר מדי לארז צור. הוא הניח בפתאומיות את שתי כפות ידיו על השולחן ומתח את זרועותיו והתרומם בבת אחת. ״תסלחי לי,״ הוא אמר, ״בדיוק נזכרתי במשהו חשוב מאוד, עדיין לא אחת-עשרה, נכון? אני אתקשר אלייך.״ הוא הושיט את ידו מעל השולחן, שלוחת אצבע, וליטף באצבע הזאת את לחיי, כמצייר את מהלכה של דמעה שלא היתה שם. אחר כך הוציא את הארנק מכיס מכנסיו האחורי, הטיל על השולחן שטר של חמישים שקל והלך.
אני ישבתי לבדי בקפה סימון ברחביה ונתתי לצחוק להתרחב בתוכי. סיימתי את הקפה שלי, אף על פי שהתקרר בינתיים, ותוך כדי אכלתי את העוגיונת הקטנה החינמית שאפשר להרוג בשבילה והמשכתי ואכלתי גם את העוגיונת של ארז צור, שלא נגע בה, ואף על פי שבאותו הרגע עדיין לא ידעתי את זה ולא נתתי לעצמי דין וחשבון, בדיעבד אני יכולה לומר שבאותו רגע נגמרה תקופת הדיאטה בחיי.
נעמי בוכניק (לשעבר) לא מוותרת
בדיוק שבוע אחרי יום הולדתה הארבעים קרא לה פתאום הבוס הגדול לאקווריום שלו. זה כשלעצמו לא היה נדיר, אם כי לא יומיומי. נעמי תהתה על איזה מן הפישולים של החודש האחרון היא נדרשת עכשיו לתת דין וחשבון, אבל כשנכנסה לחדר ראתה מיד שהבוס הגדול נמצא במצב הרוח היותר טוב שלו. ״תשמעי, נעמי,״ הוא אמר, ״כמו שאת יודעת נפגשתי אתמול עם סם, אנחנו מגלגלים רעיון לפתוח סניף בלונדון, וחשבתי לעצמי, מי ינהל את הסניף הלונדוני הזה. אולי את. קחי לך ארבעים ושמונה שעות להתבשל.״
נעמי לא היתה צריכה ארבעים ושמונה שעות. היא היתה כבר מבושלת לגמרי. היה ברור לה שזו ההזדמנות של החיים שלה, שעל זה היא מדברת עם יהורם כבר כמה חודשים: על הזדמנות, על פריצה, על משחק בעולם של הגדולים. וגם לו זה יתאים. וגם לילדים. הבוס הגדול גמר את המשפט והיא אמרה, ״אני מקבלת את ההצעה בתודה, בכפוף לדירוג בכירים כולל פנסיה מורחבת, רכב צמוד וחשבון הוצאות משפחתי,״ והבוס הגדול חייך אליה את החיוך הצהוב הזהיר שלו, ואמר, ״זה בדיוק מה שחשבתי.״
חודשיים אחר כך היא מצאה את עצמה בבית שכור בפרבר צפוני של לונדון, שותה קפה מהיר לפני שתצא למשרד, נפרדת מיהורם, שנשאר בבית, ומיותם וענבל, שהיו בדרכם לבית הספר המקומי, מנשקת אותם בזהירות כדי שלא יימרח לה השפתון, ופתאום יצא לה מין צחוק כזה, היסטרי, ויהורם שאל אותה מה מצחיק והיא לא הצליחה לענות: נדמה היה לה שעלתה על איזו רכבת הרים ואיבדה שליטה על החיים שלה לגמרי.
זה לא היה נכון, כמובן. להפך. ואם היתה זו רכבת הרים, הרי היא זו שנהגה בה. יהורם קיבל על עצמו את ענייני הבית, והילדים השתלבו כל אחד במקומו, והיא עצמה יכלה להתמסר לעבודה, להגיע למשרד לפני כולם ולעבור על החומר ועל המיילים שהגיעו מארצות הברית ומהארץ ואחר כך לצאת לפגישות בעיר. היא פגשה תעשיינים ומיליונרים ולוביסטים וגלגלה על הלשון סכומים במאות אלפים ובמיליונים, וקנתה לעצמה חליפות סולידיות ולבשה אותן מדי בוקר עם שרשראות של פנינים אמיתיות. היא שידרה הגינות ומקצועיות ודיברה אנגלית בכל מיני ישיבות עם שיחות ועידה לארץ, שבהן נראה לה פתאום הבוס הגדול פרובינציאלי להחריד, ברי״ש הגרונית שלו ובחולצה הפתוחה ללא עניבה שלו, ולאט-לאט התברר לה שהכול בעצם תלוי בפוליטיקה. היא ידעה בדיוק למה הם לא יצליחו עם הסניף הזה, אלא אם כן, כמובן, יחתמו על הסכם שיתוף פעולה עם חברה אחרת, שלא נראית קשורה בכלל, אבל מוחזקת בידי קבוצת משקיעים שעל פיה יישק דבר בעצם ולכן החתימה הזאת תועיל כאן בסיבובית, ולקח לה המון זמן לשכנע את החבר׳ה מהארץ בנחיצות המהלך. לצורך כך היא עשתה כמה צעדים מתוחכמים, השקיעה המון שעות בשיחות טלפון ומכרה את זה לדירקטורים כמהלך כפול, גם עם הפנים לקהילה וגם עם תחזית עסקית חיובית. את המהלך הזה היא קידמה, כמו סריגת קרושה עדינה, עשויה פרחים-פרחים שמתחברים ביחד, ועל כל החיבורים העדינים צריך היה לעבוד ולחזק ולהדק, כי די בחוט הכי קטן שמשתחרר לפרום את הכול. היה צריך לקיים המון פגישות וישיבות ופגישות חטופות בבתי קפה, ולכולן היא הלכה ובכולן היא שתתה ובכולן היא סירבה לאכול את המשהו הקטן, ורק אחרי חמישה שבועות היא הרגישה פתאום איך הולך ומתפתח לה אולקוס.
זה שום דבר, היא אמרה לעצמה, זה רק פסיכוסומטי, איך אני מלחיצה את עצמי והורסת כשכבר הכול כמעט תפור לגמרי. כאשר הקיאה יום אחד בשירותים של בית קפה מדהים בסיטי, כשבחלל המעוצב מחכה לה לא פחות מאשר מני בורג׳ס, המיליונר הידוע, היא ניגבה יפה את פיה והתיזה על עצמה קצת מי קולון ויצאה החוצה וצעדה לעברו בבטחה על עקביה הנוקשים. ובכל זאת נראתה כנראה גרוע במיוחד, כי מני בורג׳ס התרומם בבהילות כשראה אותה ושאל בדאגה אם היא בסדר והציע לדחות את הפגישה בכמה ימים עד שהיא תרגיש יותר טוב, ומיד שלף את היומן שלו והציע לה תאריך חלופי ימים ספורים מאוחר יותר ושניהם סימנו אותו ביעילות ביומנים שלהם.
עד היום מופיעה הפגישה החלופית הזאת, קפה אנג׳לינה עם מני בורג׳ס באחת-עשרה בבוקר של עשרים ושניים בנובמבר, ממש מעל הסימון האחר, שהוסיפה למחרת בבוקר ממש מתחתיו, כוכב קטן ומוקפד מוקף עיגול ששום הסבר לא רשום לידו.
באותו היום, לאחר שהקיאה בשירותים של אנג׳לינה, היא מבחינתה עוד היתה חוזרת לעבודה, אלא שהבהלה בעיניו של מני בורג׳ס לא נתנה לה מנוח, התחושה שהיא נראית נורא כל כך הבהילה אותה, ולכן התקשרה לבטל את הפגישות שנותרו לה וחזרה הביתה. היא נהגה הביתה ועל אף ההרגשה הרעה נהנתה מן המכונית החדשה, ששייטה בשמאל הכביש כמו טיל מונחה, ואהבה את מראה העיר היוצאת במחול סתיו של עלי שלכת כתומים ואדומים, וכל הזמן אמרה לעצמה תראי לאן הגעת, תפסיקי לתקוע לעצמך גול עצמי ולירות לעצמך ברגל. עכשיו הגיע הזמן לפרוץ, כך הסבירה לעצמה, אחרי כל השנים הקשות האלה, אחרי חמש-עשרה שנה של גידול ילדים, אחרי כל אותן שנים שבהן הגיעה לעבודה טרוטת עיניים מלילות ארוכים של הנקות, אחרי כל הימים שבהם עשתה את עבודתה כשעל לבה מעיקה העובדה שהשאירה בבית תינוק חולה בידיה של המטפלת, אחרי כל הימים שבהם נאלצה לעזוב כבר בשלוש כדי להוציא את ענבל מן המעון או בשתים-עשרה כדי לקחת את יותם לטיפת חלב, עכשיו הגיע הזמן שלה. וזה בסדר. גם יהורם מפרגן לה, וגם הילדים, וגם הוועד המנהל שבחר בה וגם הדירקטוריון שאישר את הבחירה ואת תנאי השכר המשופרים ואיחל לה בהצלחה. כל שנותר עכשיו זה לעשות מה שצריך לעשות, לקשור את הקצוות ולפתור פלונטרים ולהביא כסף. היא נכנסה הביתה ומיהרה שוב לשירותים ושוב הקיאה ואמרה לעצמה מה יש לך, כסף זו לא מילה גסה, ובאותו רגע צץ בתוכה החשד שהנה מתחת לפני השטח קורה פה משהו אחר לגמרי, שהיא יורה לעצמה ברגל בצורה מתוחכמת, כיאה לאדם המתוחכם שהיא הפכה להיות, והיא כשלה החוצה וחזרה למכונית ונסעה למרכז החנויות הקטן, השכונתי, ועשרים דקות אחר כך, בשירותים, ישבה דומעת ובהתה במקלון הפלסטיק ובשני הקווים הוורודים שהצטיירו בבירור בחלונית הקטנה.
ובאותו רגע עצמו גמלה בה החלטה פנימית לא לוותר. בשום פנים ואופן לא לוותר. היא זכרה את הפעמים הקודמות, איך בקושי יכלה להתאפק עד שיהורם חזר הביתה כדי להושיט לו בלי מילים את המקלון, איזו שמחה והתרוממות רוח של קדוּשה הרגישו, ועכשיו לא היתה שמחה ולא התרוממות רוח. רק קור רוח. קור רוח מוחלט של מי שצועד קדימה בבטחה שקטה. ככה היא הרגישה. בטחה שקטה. והיה ברור לה גם שצריך לפטור את יהורם מן הצורך להחליט. אין מה להטיל על יהורם את כובד ההכרעה, אמרה לעצמה, בעיקר כאשר לה עצמה יש החלטה ברורה וחד-משמעית, כשבעצם אין לו באמת אפשרות להשפיע. בשביל מה להכביד על יהורם עם דילמה תיאורטית, חשבה, בשביל מה לשבש את שלוות הנפש שכבר מתחילה לשוב ולהירקם כאן. על שלוות הנפש הזאת חשבה, ובה התמקדה, וכאשר יצאה מן השירותים אמרה לעצמה שהכול בסדר, ולמחרת בבוקר עשתה כמה שיחות טלפון וקבעה תאריך וסימנה את הכוכב הקטן, המוקפד, המוקף עיגול, ביומנה.
ובאמת היה זה פשוט מאוד, פשוט עד להביך אפילו. בבוקר אותו היום עוד ערכה את הפגישה החלופית עם מני בורג׳ס ובצהריים נכנסה למרפאה. בשבע ושלושים בערב כבר היתה בדרך הביתה, רגועה לגמרי, ורק כשצלצל הטלפון הסלולרי נבהלה פתאום. זה היה יהורם. הוא שאל מה שלומה ואם הכול בסדר, והיא אמרה, ״כן, אני בדרך הביתה עכשיו,״ והוא השתהה רגע ואמר, ״מצוין, אני מכין ארוחת ערב.״
למחרת חזרה למשרד כאילו כלום לא קרה, או יותר נכון, כפי שדייקה לעצמה, לא כאילו-כלום לא קרה אלא בדיוק-כלום לא קרה, כי בגיל הזה - ואפילו טעות להשתמש כאן במונח גיל ומוטב להשתמש במונח שלב - אין פה לא ילד ולא תינוק ולא עובּר אפילו, סתם קבוצת תאים מתפצלת, מין מחזור מורחב במקצת, שלא צריך להיות לה סנטימנט כלפיו יותר מלכל תחבושת ספוגת דם שהשליכה לאשפה מאז אותו יום מביך כשהיתה בת שתים-עשרה ושלושה חודשים.
שבועיים מאוחר יותר היא חתמה על העסקה הסיבובית ואחר כך באו חודשים של רווחים נאים ותחזיות מצוינות. בועת ההיי-טק עדיין היתה בעיצומה, איש לא ידע שתכף הכול הולך להתפוצץ. היא דיברה בפני הדירקטוריון הגדול ובפני ועד המנהלים וקיבלה אופציות ונסעה לניו יורק לשלושה ימים של פגישות עסקים מצוינות, והיתה ממוקדת ונמרצת ורזה ולא הורמונלית. ורק דבר אחד קטן היה מוזר: ככל שחלף הזמן היה נדמה לה שהכוכב הקטן המוקף עיגול שביומנה הולך וגדל. בהתחלה היה העיגול סימן קטן ולא מורגש כמעט בין הפגישות שלה, אבל במשך הזמן ניכר היה שהוא הולך ומתנפח, עד שנוצר מין רווח קטן בין הדפים. בכל פעם כשהיתה פותחת את היומן באופן אקראי קרה שהוא נפתח בדף הזה דווקא, ואם לא היתה פותחת את היומן והיתה משאירה אותו סגור, עדיין יכלה להבחין בעליל שהוא קיבל מין בטן קטנה. לבסוף - היא לא האמינה שהיא עושה את זה - נאלצה לקנות לעצמה יומן אחר. ובכל זאת לא יכלה להשליך את היומן הישן לפח ושמרה אותו במגירת שולחן הכתיבה שלה, ולפעמים היתה מוציאה אותו ומתבוננת בסדר הדברים, בפגישה הראשונה עם מני בורג׳ס, שלאחריה הגיעה הביתה וכשלה למרכז המסחרי, ובפגישה השנייה, שמיד אחריה מיהרה, באדישות משונה שעכשיו הדהימה אותה, למרפאה. היא היתה מדפדפת ומחשבת לעצמה כמה זמן חלף מאז ומה היה מצבה עכשיו אילולא, וכמעט כל יום היתה מגיעה לרגע שבו היא כמעט מספרת ליהורם את כל הסיפור, באיזו להיטות לשמוע אותו אומר שהכול בסדר ובאיזו תקווה שאז באמת הכול יהיה בסדר, ובכל יום הצליחה גם להתאפק ולא סיפרה לו.
כשהגיע לבסוף היום שהיה מסומן ביומן הישן בכוכבית קטנה, וביומן החדש הופיעו בו בצורה מסודרת כל הפגישות שלה ולא נראה שום סימן למה שלא קרה בו אף שהיא ידעה בדיוק מה, היא התקשרה בצהריים ליהורם והציעה לו שיצאו בערב למסעדה.
הם יצאו בערב ויהורם שאל, ״מה חוגגים?״ והיא אמרה, ״שום דבר מיוחד.״ ״בואי נחגוג את זה שאין מה לחגוג,״ הציע יהורם, והיא הציצה בו באימה אבל מיד נרגעה, והם הרימו כוסית והיא שתתה אף שתמיד נזהרה שלא לשתות, כי די לה בכוסית הכי קטנה כדי לרחף קצת. ובאמת היא ריחפה קצת. כי בדרך הביתה, ללא שום תכנון מוקדם, שאלה פתאום את יהורם את השאלה שכבר שנים ארוכות לא שאלה אותו, את השאלה שתמיד ידעה שמוטב לאישה לא לשאול כי או שאת יודעת או שלא, ושום שאלה ושום תשובה לא תשנה פה, אבל הפעם בכל זאת היה נדמה לה שחשוב מאוד לשאול את יהורם, וגם להתעקש איתו מאוד, עד מריבה כמעט, שיענה במילים מפורשות, ולא יגיד לה רק מה קרה לך, הרי את יודעת שכן.
10 
דליה מגישה ארוחת ערב
דליה נשפה על המרק שבמצקת וטעמה ממנו בזהירות, ראשה רכון מעל הסיר. טעים. ״רובי מכין לליאורה מסיבת הפתעה,״ אמרה. ״ביום שלישי הבא, בשמונה. תרצה ואני קבענו עם ליאורה בשש, להעסיק אותה מחוץ לבית בזמן שרובי מתכונן.״
היא רצתה להוסיף משהו, אבל קולו של מיכה קטע את דבריה, ״למה אתה לא נזהר, עידו, תסתכל על הכוס כשאתה מוזג לתוכה מים.״
דליה שמעה כיסא מוסט לאחור וראתה את עידו מסתלק בריצה מהחדר. היא משכה את מגבת המטבח מהוו ומיהרה לפינת האוכל.
״לא קרה כלום,״ אמרה מוכנית, ״לא קרה כלום.״
באמצע השולחן, על השעוונית הירוקה, המשובצת, הלכה והתרחבה שלולית גדולה של מים. דליה הספיגה את המים בתנועות מהירות. מולה ישבה נועה, מלקקת את המזלג שלה במתינות וקוראת בספר, אשר עמד על השולחן מאחורי הצלחת.
״תרימי את הספר, פמפקין,״ אמר מיכה, ״הוא עלול להירטב.״
נועה הגביהה את עיניה הממושקפות ובחנה את השלולית שבמרכז השולחן.
״הקטשופ נגמר,״ אמרה כחולמת. נדמה היה שהיא נמצאת במחוזות אחרים. ״אמא, אפשר קטשופ?״
״בשמחה,״ אמרה דליה. היא סיימה להספיג את המים והחזירה את המגבת למטבח. הקטשופ היה במקרר, והיא הוציאה אותו והוציאה גם צרור של עירית. היא הגישה לנועה את הקטשופ.
״את יכולה להעביר בבקשה את הטונה?״ אמר מיכה. הטונה עמדה ליד הצלחת שלה, בקצה השני של השולחן. דליה קירבה את הטונה אל מיכה וחזרה למטבח, לקצוץ את העירית. בינתיים חזר עידו לחדר, לבוש במכנסיים קצרים.
״אני מצטער,״ אמר, ״לא שמתי לב.״
״זה בסדר,״ אמר מיכה. הוא מרח את הטוסט בחמאה וערם עליו את הטונה. ״אני אזיז את ערב המודרכים שלי מיום שלישי,״ אמר.
״מצוין,״ אמרה דליה. היא הבחינה שצלחת הטוסטים ריקה והשחילה שתי פרוסות נוספות לתוך הטוסטר.
״מי רוצה עוד טוסט?״ שאלה. עידו רצה טוסט, וגם נועה. התאומים לא. דליה כיוונה את המכשיר לשתי דקות. נועה אוהבת את הטוסטים מוזהבים קלות. היא תוציא פרוסה אחת אחרי שתי דקות ותשאיר את השנייה לדקה אחת נוספת, בשביל עידו. דליה הוציאה חפיסת חמאה מן המקרר, הניחה אותה על צלחת קטנה והגישה לשולחן. עידו פרס חתיכה מן החמאה והניח אותה בצלחתו: תמיד הוא אוכל חמאה ככה, בלי כלום. נועה השפריצה בינתיים קטשופ על החביתה שלה, חתכה את החביתה לפרוסות דקות וארוכות והתחילה להגיש אותן אל פיה בזו אחר זו.
״יש כאן סלט,״ אמרה דליה, עדיין עומדת. ״תאכלו אותו בבקשה.״ בזמן האחרון התחילה להקפיד על התפריט של הילדים, לשים לב שהם יאכלו גם את הירקות ולא רק את הפחמימות.
״שמת בצל?״ שאל נדב.
״לא,״ אמרה דליה. ״אף אחד לא שכח אותך.״
״למה אתה בועט בי,״ הזדעק נדב. ״אמא, אלעד בועט בי.״
״זה לא בכוונה,״ אמר אלעד. הוא דחף את אצבעו לתוך הקטשופ וליקק אותה. שניהם צחקו.
״צריך עוד מים,״ אמר עידו, ״הכול נשפך.״
דליה לקחה את הקנקן, מילאה אותו, הוסיפה קוביות קרח והגישה לשולחן. עידו מזג לעצמו את כוס המים שניסה למזוג קודם לכן.
״יפה,״ עודד אותו מיכה. ״את בטוחה שליאורה תאהב מסיבת הפתעה? אולי עדיף שתגלי לה מראש? היא יכולה לא לספר לאף אחד. אפשר אפילו לא לגלות לרובי.״
דליה צחקה. ״זה בסדר, מיכה,״ אמרה. ״כבר טיפלתי בזה.״
״אה,״ אמר מיכה בהקלה. הוא לקח לעצמו מהסלט והציע גם לעידו. דליה הביאה מהמטבח קערת קרמיקה קטנה, מלאה עירית קצוצה, לפזר על המרק, וחזרה למטבח כדי להביא את המרק אל פינת האוכל.
היה זה מרק דלעת מוקרם, כתום חיוור צבעו. כבר כשראתה את הדלעת בסופר ידעה שתגיש לבני משפחתה את המרק הזה, מקושט בעירית קצוצה. היא קנתה את הדלעת ואת העירית וגם בטטות וכמה גזרים, ולמחרת בצהריים, כשחזרה הביתה, קילפה את הירקות, בישלה אותם במים ומעכה בממחה. אחר כך העבירה את המרק דרך מסננת. הטוויסט המיוחד שלה היה חצי כפית קינמון טחון שהכניסה פנימה וגרידת תפוז, שמילאו את המטבח בניחוח חי, רענן. דליה בישלה את המרק בסיר הברזל השחור, הגדול, ועתה נשאה את הסיר הזה לשולחן כשהיא אוחזת בו בזהירות בעזרת מחזיקי סירים סרוגים. הסיר היה חם וכבד. רק כשהגיעה לשולחן נזכרה שלא הניחה מראש על השעוונית את לוח השעם הקטן, המרובע, כדי לבודד את חומו של הסיר מן השעוונית המשובצת, העשויה חומר פלסטי.
״עידו, תביא בבקשה לאמא את המשטח-שעם, מהר,״ אמר מיכה.
״אין צורך, עידו,״ אמרה דליה, ״אני אסתדר.״
היא הניחה את הסיר על הצלחת שלה, שהיתה, למרבה המזל, נקייה עדיין.
״מי רוצה מרק?״ שאלה.
11 
תרצה עושה חשבון
וגם, כמובן, היה העניין הזה של הכסף.
תרצה אספה את הבגדים המפוזרים על הרצפה ביד מהירה, וכמעט באותה תנועה יישרה את הסלסילות שעל השידה. היא השליכה את הבגדים לסל הכביסה וסידרה את המיטות. שתי מיטות היו בחדר, שתי המיטות של בניה הקטנים. הן היו סתורות, מאחר שבליל אמש הבנים התכרבלו בהן בלכתם לישון, אף שבבוקר התעוררו במיטת ההורים. במהלך הלילה הסתננו בזה אחר זה אל המיטה הגדולה, ולכן גם בבוקר הזה התעוררה תרצה בשרירים תפוסים.
למען האמת היתה ההתעוררות שלה הבוקר כואבת במיוחד. רגע לפני שהתעוררה שוטטה בחלומה בטורונטו עם חברתה מירי. בחלומה זכרה את שיחת הטלפון מטורונטו שבה סיפרה לה מירי על בתי הכולבו הענקיים, וגם זכרה שהיא כיום אֵם לשלושה פעוטות. את הבעיה הזאת פתרה בחלומה באמצעות סידור נוח: אריק לקח את הילדים ונסע איתם לחופשה אצל אמא שלו. היא היתה רגועה וחופשייה והסתובבה עם מירי בבתי הכולבו הענקיים וקנתה עוד ועוד פריטי לבוש ומתנות. לבסוף היו זרועותיה עמוסות שקיות מרשרשות עד להכביד. במיוחד הציקה לה שקית אחת, שהעיקה על זרועה הימנית עד היעדר תחושה.
כשהתעייפו נכנסו לבית קפה מעוצב ששכן בקומה המאה ושתים-עשרה של גורד שחקים, והזמינו קפוצ׳ינו. הקפוצ׳ינו שלה היה מונח לפניה, עם תלולית הקצף שעליו, והיא הרימה את הכוס והתענגה על מראה העיר הפרושה מתחתיה מבעד לחלונות הרחבים, ואז, מעשה שטן, החליקו אצבעותיה והמשקה החם נשפך על ירכיה.
למגע הקפוצ׳ינו החמים על ירכיה התעוררה תרצה באחת ובהתה סביבה, מניחה למראה חדר השינה האפלולי להחזיר אותה מטורונטו הרחוקה לכאן ועכשיו. אז הרגישה שהרטיבות על ירכיה לא התפוגגה עם בית הקפה המעוצב: בנה הגדול, כך התברר, הרטיב שוב.
תרצה חילצה את זרועה הרדומה מתחת לראשו של התינוק בתנועות קטנות, זהירות, בלתי-מורגשות כמעט, וחישבה את צעדיה. להתהפך לא העזה, ולכן המשיכה לשכב על הצד, מנסה להתעלם מן הרטיבות הדוחה שעל ירכיה. אם תקום עכשיו, ידעה, יתעורר התינוק וישים קץ לשלוות השחר הזאת. אבל לשוב ולהירדם כך לא יכלה בשום פנים ואופן. בנסיבות אחרות בזמן אחר, לו היתה מתעוררת משנתה בחמש וחצי לפנות בוקר, היתה קמה ומכינה לעצמה כוס קפה של שחרית, לברך את היום המתחדש. מצד שני, בנסיבות אחרות בזמן אחר לא היתה מתעוררת בחמש וחצי בבוקר: איש לא היה מועך את זרועה או מרטיב בפיפי את מכנסי הפיג׳מה שלה. בנסיבות אחרות יכלה לישון ברווחה במיטתה, להתעורר בשבע ארבעים וחמש ולהספיק לפתוח בתנופה את דלת הזכוכית של המשרד בתשע.
אריק ישן שנת ישרים בחלק היבש של המיטה, שרוע על בטנו, רגלו האחת מקופלת הצדה, באדנות של מי שכל המיטה עומדת לרשותו. בחלק הרטוב של המיטה התכרבלו גלעד ותמיר, במין פקעת מקסימה של זרועות ורגליים ופיות פעורים, ובחיקה ממש, בתנוחה בלתי-אפשרית כמעט, נם את שנתו התינוק. תרצה שיפרה עמדה, גלגלה בזהירות את התינוק והתהפכה בלי לנשום, ובכל זאת היה השינוי חד מדי. התינוק התעורר וכבר פער את פיו והחל לחפש בלהיטות מנין יבוא עזרו, כשהוא משמיע נחירות קטנות, מהירות ונואשות. גם לי יש קווים אדומים, חשבה תרצה. קווים אדומים זה חשוב מאוד, ואסור להזניח אותם. ראשית חוכמה, יש להיפטר מן המכנסיים הרטובים. היא קמה מן המיטה ומשכה על עצמה מכנסיים יבשים. התינוק הגביר בינתיים את חיפושיו והתחיל לבכות. גלעד התעורר גם הוא בבכי. הוא רוצה את הבוקי שלו, וחוץ מזה, רטוב לו במכנסיים. השעה היתה רבע לשש. מבחוץ נשמע האוטו-זבל.
תרצה בעטה את המכנסיים הרטובים לפינת החדר, הרימה את התינוק, הסירה את בגדיו שנרטבו אף הם ועטפה אותו במגבת. היא ישבה והניקה על הכורסה, מרגיעה את גלעד בדברי ניחומים עד ששב ונרדם.
היא הניקה והביטה באריק, וחשבה איך קורה לה שבגיל ארבעים וחצי, כשכל החברות שלה כבר שכחו מה זה חיתול והתרגלו לגמרי לישון לילה שלם ברציפות, היא מוצאת את עצמה עם שלושה פעוטות בגילים שבין שנתיים וחצי לשלושה חודשים, ואף על פי שלא חשה אף לא טיפה אחת של צער על המצב, בכל זאת ראתה את הגיחוך שבו. אישה בגילה, בשדיים מרוטים מהנקות, חולקת את מיטתה עם שלושה פעוטות וגבר שצעיר ממנה בשבע שנים.
והיה גם העניין של הכסף. כלומר, העניין של האין-כסף. כי לפני חמש שנים, כשהכירה את אריק, היתה אישה נמרצת בשיא הקריירה שלה, רואת חשבון שבגיל שלושים וחמש כבר קיבלה שותפות בכירה במשרד וניהלה בעצמה את התיקים של לקוחות הליבה, ולכן לא היה אכפת לה - ואפילו יותר מזה: לכן היא היתה גאה ושמחה - כשאריק היה משיב לשאלה ״מה אתה עושה״ בשתי מילים שכובד ראש הושקע בהן, אני אמן, ועוד יותר היתה גאה ושמחה כשהוא היה מתחיל להסביר את כל העניין של מיצגי רחוב ושל אמירות ושל האמנות כחלק מן החיים, כחלק מחיי היומיום, ולא היה אכפת לה להביא אותו איתה לערבים של הרמת כוסית עם השותפים הבכירים האחרים ולסוף-שבוע בטורקיה שאליו הוציא המשרד את כל רואי החשבון השכירים. להפך. היא התגאתה בו, עם הקוקו והשרוואל והכול, התגאתה בזה שהוא שלה והיא שלו, ולא היה אכפת לה בכלל גם לממן את כל השיגעונות האלה, למשל לממן מאתיים שבעים ושלוש אסלות שהוצבו בשורה לאורך המדרכה ברחוב אבן גבירול ואת השלטים שהזמינו עוברים ושבים לחרבן על הנוף המוניציפלי, או למשל לממן משכורת יומית לשמונה מלצריות על אופניים שהציעו פסלוני זימה יצוקים משוקולד לעוברים ושבים ברכבת צפון יחד עם כרטיסי הגרלה שבהם הובטחו כפרס המלצריות עצמן - כל זה היה קטן עליה, לא, לא קטן עליה, כל זה נתן לעבודה היומיומית הקשה והמאתגרת שלה משמעות. שנתיים מאוחר יותר, כשהוא הציע לה נישואים באותה דרך חסרת מעצורים שלו, עם בלוני הליום לבנים שהאירו את שמי חוף תל אביב בלילה חשוך וקצת חורפי, היא ידעה שכל המשרד מחסיר פעימה. כולם היו בטוחים שהיא בשבילו רק פנקס צ׳קים ורק עוד שם ברשימת ההשתמש-וזרוק שלו, אבל היא עצמה לא התפלאה בכלל מפני שהיה ברור לה לגמרי שמה שיש ביניהם לא קשור לשום דבר חוץ מאהבה.
כל זה היה בעבר הרחוק מאוד, שאפילו אם היה לפני שנתיים או שלוש שייך בעיניה למציאות פרה-היסטורית, לעידנים אחרים, להוויה אחרת, למישהי אחרת לגמרי שפעם היתה עצמה, מישהי שהבגדים שלה עדיין תלויים בארון והספרים שלה עדיין עומדים בארון הספרים והכלים שאהבה עדיין מונחים על המדפים במטבח, אבל היא עצמה לובשת בגדים אחרים ולא קוראת ספרים ולא מתפעלת מן הכלים ולא צבעה שיער כבר שנתיים ולא דחסה את בהונותיה לאף זוג משלושים זוגות נעלי העקב שמסודרים בארוניות הנעליים, רק שחררה את עצמה לתוך בגדים רחבים ונוחים שיכלו להכיל בעבר שתיים כמוה ולתוך כפכפי קרוקס צבעוניים, אחד כזה ואחד כזה.
וכל זה היה בסדר מבחינתה, אולי פשוט כי גם המשרד והתיקים ולקוחות הליבה ואירועי הקוקטייל והרמות הכוסיות התרחקו ממנה במהירות מטאורית והתכנסו לאותה נקודה רחוקה שבה שכן האני הפרה-היסטורי שלה, אם כי היתה לה בפירוש בעיה עם העניין הזה של הכסף. או שהיא כבר לא היתה רגילה. לכן גם לקח לה כל כך הרבה זמן לקלוט את זה, להבין מה קורה, שזה לא זמני ולא עומד להיכנס איזה סכום ולא תיפתח תכף איזו קרן השתלמות ולא יגיעו בחגים השי לחג והבונוס השמן, והמצב רק יימשך כמו שהוא ועוד יותר גרוע, כי אם עכשיו הם אוכלים את החסכונות שכבר הלכו והתכלו בקצב מבהיל, מה יהיה בעוד חודשיים ושלושה וארבעה וחמישה, מה יהיה ביום שבו יתברר פתאום שאין לה שום דרך הגיונית לכסות את המינוס שלהם, ומה יהיה באותה שעה שבה תצטרך להביט בעיניו המבריקות של אריק ולומר, מצטערת, אין לנו כסף.
והשעה הזאת, כך התברר לה היום, היום הזה ממש, שלכאורה לא קרה בו שום דבר שונה ממה שקרה אתמול או לפני שבוע, ובכל זאת היום התברר לה שהשעה הזאת הנה הגיעה. כי כבר עכשיו, כשהיא נמצאת באוברדראפט של שמונה-עשר אלף שקל ויודעת שכל החסכונות שלה סגורים לששת החודשים הבאים וטוב שכך, וגם כשייפתחו לא תצמח מהם ישועה של יותר משבעים או שמונים אלף שקל - אז כבר עכשיו, כשהיא נמצאת באוברדראפט הזה בלי שום צפי של הכנסות ויש לה שלושה תינוקות במיטה על כל מה שכרוך בזה, לא בדיוק נראה לה הגיוני לשלם שבעת אלפים שקל כדי לתלות שלוש מאות פטישים בעזרת חוטי ניילון שקופים מעל נתיבי אילון, תהיינה אשר תהיינה האמירה החברתית האירונית והחוויה הקיומית המטלטלת שזה יגרום כל יום לאלפי האנשים שיעברו שם. זה לא שהיא מזלזלת באמנות או באריק או בפטישים או בנתיבי אילון, ולא שהיא כועסת ולא שהיא מצפה ממנו להפסיק לברבר ולהתחיל לפרנס, כלומר יכול להיות שהיא כן מצפה, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שזה פשוט לא נראה לה הגיוני.
פעם זה היה הגיוני והיום כבר לא, חשבה לעצמה תרצה כשהכניסה את הבגדים למכונה ומילאה את התא הקטן באבקה וכיוונה את הטמפרטורה, שתהיה על שלושים מעלות כי היו שם כמה כבסים צבעוניים והיא חששה שיגירו צבע על הכבסים האחרים. היא חשבה על כל הדברים שפעם לא היו הגיוניים ופתאום נעשו דווקא כן הגיוניים לה. בבוקר, כשגמרה להיניק, התעורר אריק והתיישב במיטה עם החצי-חיוך שלו, שפעם אולי נראה לה גברי ושרמנטי ואילו עכשיו נראה לה תינוקי ומפונק, כן, חצי-חיוך מפונק של ילד שיודע שאם יהיה מספיק חמוד אמא תסכים לו לכל דבר, והיא הביטה בו ואמרה לו, ״הגענו לרגע שהכסף נגמר.
״זה עניין של מתמטיקה פשוטה, אריק,״ אמרה, ״חשבון פשוט.״ ואריק פיהק והתמתח והוציא את הצהובים מהזוויות של העיניים ואמר, ״שום דבר בחיים הוא לא חשבון פשוט.״
היא הרימה את התינוק וסגרה את התפס של חזיית ההנקה ויישרה את החולצה ולא אמרה כלום, אף שבינה לבינה היא ידעה בוודאות שזה לא נכון. הנכון הוא בדיוק ההפך. כל דבר בחיים הוא בדיוק חשבון פשוט, לא שום דבר מעבר לזה. כל המספרים נעמדו מולה שורות-שורות, שאפשר לחבר ולחסר ולחלק ולסכם אותן. למשל מאה שמונים סי-סי מים מורתחים שווים שלוש כפיות אבקת תמ״ל לפי חישוב של שישים סי-סי לכפית, ובפנים כבר יש את כל המינרלים ואבות המזון והוויטמינים החיוניים להתפתחותו התקינה של תינוקך בחמישים וארבעה שקלים לקופסה גדולה חסכונית ובעשרים ושבעה לקופסה קטנה ונוחה לנשיאה; או למשל שלושה ילדים בתוך שנתיים וחצי איך זה יכול להיות, והתשובה הפשוטה עשרים ושבעה חודשי היריון מתוך שלושים ותשעה חודשים ולא מתוך שלושים, כמו שאפשר אולי בטעות לחשב; או למשל אם אריק צעיר ממני בשבע שנים בן כמה הוא יהיה כשאני אהיה בת שישים ושמונה, ואיך הוא ייראה ואיך אני איראה ובני כמה יהיו הילדים, שלושים ואחת ועשרים ותשע וחצי ועשרים ושמונה וחצי, או למשל אם אני מבייצת שנים-עשר יום אחרי המחזור הקודם למשך שלושים ושש שעות ומשך חייו הממוצע של כל זירעון הוא שלושה ימים, מתי הם הימים הבטוחים ועד כמה, ומה הסיכון לתינוק עם תסמונת דאון כשאת נכנסת להיריון בגיל ארבעים וחצי ומה הסיכוי ללדת בת אחרי שלושה בנים ואיך מחשבים אותו. כל המספרים האלה רצו לה בראש בבהירות מופלאה, והיא ידעה במפורש שהבעיה היא רק אריק, שמתקשה לחשב אותם, ולא החשבונות שהפסיקו להיות פשוטים פתאום.
12 
מירי עושה שופינג בטורונטו
הפעמון צלצל כמה שניות אחרי שנכנסה הביתה. מירי עדיין לא הספיקה לפשוט את המעיל, הצעיף והכפפות, והנה נחרדה למשמע הצלצול. בעינית הקטנה ראתה את הדוור, עומד בקוצר רוח ומכתב בידו.
היא פתחה את הדלת.
״מיסס קלופשטוק?״ אמר האיש, ״תחתמי כאן.״ הוא דיבר אנגלית, ובקולו שמעה מירי קביעה יותר מאשר שאלה. הוא הושיט לה טבלה מודפסת ועט.
״היא לא כאן,״ אמרה מירי. לרגע נכמר לבה על האיש הזה, ארוז בחליפת השלג שלו, עומד בפתח באיזו בהילות זרה. כמעט התפתתה להזמין אותו פנימה, אל תוך בדידות דירתה הדוממת, לתת לו תה ועוגיות.
״זה בסדר,״ השיב האיש. הוא לא הבחין באמפתיה שלה: הוא מיהר. ״תחתמי כאן, בבקשה.״
זמן רב אחר כך ישב מולה עמוס ושאל, ״למה חתמת? מיסס קלופשטוק! לא הכרת אותה בכלל! מה חשבת?״
לא יודעת, היא אמרה. לא חשבתי בכלל. הכול קרה מהר כל כך. הצלצול, פתיחת הדלת, וכבר הטבלה המודפסת הזאת, העט המושט, תחתמי כאן. שניות אחדות כל האירוע, והנה היא יושבת על הכורסה בסלון, עדיין לבושה מעיל, מסירה את הכפפות, אצבע אחר אצבע, המכתב על ברכיה.
הכורסה בסלון לא היתה נוחה. גם הספה והכיסאות לא היו נוחים, ושולחן האוכל היה רעוע. אבל המיטה הזוגית הרחבה בחדר השינה היתה נוחה מאוד. נוחה וריקה. למראשותיה היתה תלויה תמונה גדולה של כתמי צבע בוורוד-גוף ורסיסי בורדו כטיפות של דם קרוש. חוץ ממנה היתה תלויה בדירה רק תמונה אחת נוספת: תמונת שמן גרועה של קערת חרס ובה תפוחים.
בכל אלה לא היה כדי להעיד על זהותה של בעלת הבית, ובכל זאת קרה, במשך השבועות שבהם התגוררה בדירה, שהיו למירי כמה רמזים. יום אחד מצאה, במעמקי המגירה בארון האמבטיה, חפיסת גלולות של תרופה נגד עצירות. פעם אחרת מצאה בארון המטבח הפינתי, ממש מתחת לקרוסלה שכמעט לא שימשה אותה, כף עץ מוכתמת. בקצה ידית העץ הארוכה נרשמה מילה באותיות לטיניות מחוברות בדיו כחולה. לקח למירי זמן-מה עד שהצליחה לפענח את הכתוב: פליישיק. היא הניחה את שני הפריטים האלה על השיש, זה בצד זה, ולפעמים, כשהכינה לעצמה כריכים במטבח, תהתה על בעלת הדירה והרגישה משהו מנוכחותה במטבח הריק. אולי בגלל המחשבות האלה יכלה לקחת את העט, בלי לחשוב אפילו, ולחתום חתימה מקושקשת תחת השם לינדה קלופשטוק.
לאחר מכן התגלגל השם לינדה קלופשטוק על לשונה פעמים רבות. מעולם לא ראיתי אותך, היתה חושבת לעצמה, ובכל זאת, הנה, כמוך אני יוצאת מן המעלית ופונה ימינה לאורך המסדרון, כמוך אני נושאת את שקיות הקניות המרשרשות שלי ומניחה אותן לפני הדלת. במפתח הזהב שהחזקת בארנקך אני פותחת את הדלת ונכנסת הביתה, לתוך דירתך פנימה.
מירי ישבה על הכורסה של לינדה קלופשטוק, פתחה את המעטפה ששמה של לינדה קלופשטוק מודפס עליה, ולמדה לדעת שבנק נובה-סקוטיה שולח למיסס לינדה קלופשטוק כרטיס אשראי חלופי במקום כרטיס האשראי הישן אשר תוקפו פג זה עתה.
המכתב היה קצר ולקוני ולא סיפק הסברים מיותרים, וצמוד אליו, בתוך מעטפת נייר נפרדת, נח הכרטיס, צבעו אדום בוהק ואותיות זהב מתבלטות עליו.
הגיוני, כמובן, היה להתקשר לסוזן. סוזן היא שנתנה למירי את מפתח הדירה מטעם ועד הקהילה היהודית, הביאה לה חלות מאפה בית בימי שישי ואף הזמינה אותה לסעוד בביתה את סעודות השבת, הצעה שמירי נאלצה לסרב לה כדי לשבת לצד עומר בבית החולים. אבל מירי לא התקשרה לסוזן. שלושה ימים נח הכרטיס בארנקה והשם לינדה קלופשטוק התגלגל על לשונה, וביום הרביעי נכנסה לחנות ספרים וקנתה ספר מתח זול, שיעסיק אותה בשעות ההמתנה הארוכות, האינסופיות. ליד הקופה הוסיפה גם שקיק של מאה וחמישים גרם שקדים בציפוי שוקולד, וכשאמרה לה המוכרת עשרים ואחד דולר ושלושים סנט פתחה את ארנקה להוציא את הכסף ושלפה מתוכו את הכרטיס האדום דווקא. לרגע פעם לבה במהירות, ממש כאילו ביצעה מעשה פשע, אבל רגע לאחר מכן כבר הושיטה לה הפקידה את הספר והשקדים בתוך שקית נייר מודפסת ואיחלה לה באנגלית המשך יום נעים.
מאותו היום המשיכה מירי להשתמש בכרטיס האשראי של לינדה קלופשטוק, בלי להחליט על כך בינה לבינה אפילו.
זמן רב לאחר מכן ישב מולה עמוס ומשקפיו הבהיקו. ״איך הושטת כרטיס אשראי לא שלך, מירי, הרי זו גניבה ממש. אני לא מאמין עלייך. תסבירי לי, איך זה פתאום נכנסת לחנות, ולקחת מה שלקחת, והושטת כרטיס אשראי לא שלך למוכרת, ושרבטת חתימה לא שלך על הספח. איך זה יכול להיות. זה לא הגיוני.״ מירי הביטה בו וידעה שלעולם לא תוכל להצדיק. או להסביר. אין פה הסבר מתקבל על הדעת. ״באותם ימים קרו הרבה דברים לא הגיוניים,״ אמרה לבסוף. הכול היה לא הגיוני. הימים היו ארוכים מאוד. וקשים. ובודדים. והיה בהם שקט מקפיא, גם במקומות שבהם התבקש מאוד לצרוח.
״רוב הסיכויים שזה לא יועיל,״ אמר לה הרופא, ״אני לא רוצה שתשגי באשליות. תביאי בחשבון שרוב הסיכויים הם שזה לא יועיל.״
ובכל זאת עמלו וחיברו לעומר את הצינורות והכניסו אותו לעוד ניתוח ושוב יצאו חמורי סבר ואמרו לה מילים מסובכות מדי באנגלית קשה מדי ובמבטא כבד מדי והלבישו לה כפפות ניילון וכובע ניילון והכניסו אותה על קצות האצבעות לחדר שלו.
עומר שכב שם ופניו נפוחות לבלי הכר. אפו המושלם גדל ונהיה בולבוסי, ושפתיו היו חשוקות בהבעה שלא הכירה. הראש, המונח על הכר, היה קירח לגמרי. בקושי רב הצליחה מירי לומר לעצמה שזהו באמת עומר שלה. רק כפות ידיו היו מוכרות לה. היו ימים שבהם היתה הולכת ברחוב וכף היד הזאת עצמה, קטנה, חמימה ורכה, נתונה לנצח בכף ידה. עתה נחות הידיים לצדי גופו של עומר. היא מתכופפת ליטול אחת מהן, לחוש את חומה ולהניח בתוכה נשיקה.
דומם שכב עומר, דומם ומונח. היא ידעה שהוא נלחם על חייו בלי קול ובלי תנועה, ולא היה דבר שיכלה לעשות למענו. שום דבר, חוץ מלשבת שעות ליד מיטתו ולקרוא ספרי מתח זולים או להביט בפתיתי השלג המתעופפים בחוץ, והיא ישבה שעות ליד מיטתו וקראה בספרי המתח הזולים והביטה בפתיתי השלג המתעופפים בחוץ, וכאשר לא יכלה יותר לשבת היתה לוקחת חצי שעה ויורדת למטה.
״אתה לא מבין כלום,״ אמרה לעמוס לאחר זמן. ״זה לא שיצאתי לי לקניות. בית החולים היה מחובר לקניון דרך קומת המרתף, שעברה מתחת לכביש. אפשר היה לרדת תשע קומות במעלית, לעבור מרחק של שלושים מטר וזהו. אתה שם. תוך שלוש דקות הייתי עושה את הדרך מהחדר של עומר לקניון. פשוט הייתי חייבת להתאוורר קצת.״
מירי ירדה במעלית וחלפה, בריצה כמעט, דרך המעבר התת-קרקעי, וכבר הגיעה למדרגות הנעות שהכניסו אותה ישר למרכזו של הקניון הגדול. כמו אליס הרגישה, מניחה לעצמה ליפול דרך גזע העץ אל תוך המעברים התת-קרקעיים המוליכים לארץ הפלאות. חג המולד התקרב והקניון זהר באדום וירוק וזהב, ומוזיקה עליזה, חרישית, התנגנה בו תדיר, עם איחולי כריסמס שמח ושנה חדשה מאושרת, והיא זמזמה לעצמה את המנגינה המרגיעה הזאת בעודה ממשמשת צעיפי קשמיר ומצעים מכותנה סרוקה. הנשים הפקיסטניות הצעירות ארזו את הפריטים באריזות חג מוזהבות, כישפו אותם בסרטים אדומים, מסתלסלים. אצבעותיהן נעו בזריזות מהפנטת. מירי אהבה להביט בהן. היא אהבה גם את סנטה קלאוס, עומד בתחפושת שלו וממלמל ברכות מתחת לזקנו הלבן. היא אהבה את הסיילים. האמת היא שהיו שם סיילים מדהימים, מחירים שלא ייאמנו ממש. סט שמונה גביעי יין מזכוכית שקופה עם עיטור זהב מלמעלה, באיכות מעולה, בתוך קופסת עץ עם בטנת קטיפה, בשבעה דולר ותשעים ותשעה סנט, ופיג׳מת סאטן אוף-וייט בהדפס וינטג׳ של שושנים, שהגיעה בתוך מעטפת סאטן תואמת, בארבעה דולר בלבד. הפיג׳מה הזאת מצאה חן בעיניה. קשה היה לה להחליט איזה משלושת גוני השושנים יפה במיוחד: אדום, ורוד או סגול לילך. היו גם קומקומים קטנים, סיניים, עם עיטורים כחולים מסובכים על גבי מכסי הפורצלן העדינים שלהם, שהגיעו בתוך קופסאות פח מצוירות, מקסימות, שיכלו בהחלט לשמש בתור קופסאות לביסקוויטים, במחיר מדהים של שישה דולר האחד, והיו גם הרבה דברים אחרים. סוודרים סרוגים כאילו-ביד, וגרביים מדוגמים, ומכנסי סריג בגזרה רחבה, מחמיאה, וצעיפי פוטר צבעוניים עם קישוט של פרחי לבד, וכפפות צמר רכות בצבעים חמים. זה לא הכול: כלי בית, סטים של צלחות יפהפיות בדוגמאות גיאומטריות, וסכו״ם יפה עם ידיות עץ מצוירות, ותיבות נגינה מתוקות, ומטריות ורודות בעיטור של לבבות, ומלחיות אישיות, קטנטנות, עם מכסי כסף כמו כובעים קטנים, מחודדים, ומפיצי ריח, ומתקן מיוחד שמקפל מפיות קיפול אלגנטי לארוחות חגיגיות, ופטנט לקילוף נוח ומהיר של שום. וספרים. ספרי מתח וספרי אמנות, סט שלם באיכות מעולה בשנים-עשר דולר. וכלי עבודה. מקדחה עם ראשים מתחלפים ומיני-מברגה, נוחה לנשיאה, וטוסטר מיוחד, בצורת לב, שמייצר ופל בלגי, עם ציפוי טפלון ותרמוסטט פנימי למניעת חריכה, בשנים-עשר דולר בלבד.
שבועיים מאוחר יותר, ביום שלישי, עשרים בחודש, ממש ערב חג המולד, קמה מוקדם ויצאה לקניון ובדקה שוב את חולצות הכותנה שמצאו חן בעיניה יום קודם, וחזרה לחנות של קרשי החיתוך בצבעים הפסיכדליים והסתכלה שוב על המנורה החמודה שמטילה צלליות קסומות, בצורה של פיות, על הקיר, ובחרה גם שעון סווטש כתום וקרדיגן ג׳ינס מהמם לעמוס, עם בטנה סקוטית משובצת, ושמיכת טלאים דקה, יפהפייה, לליאורה, החברה הכי טובה שלה, ממש היה ברור לה שהשמיכה הזאת חייבת להיות מוטלת כלאחר יד על הספה של ליאורה, ואחר כך קנתה גם קוביות עץ צבעוניות, לא ברור למי ורק ברור שבשלושה דולר אי-אפשר להשאיר אותן בחנות, ובצהריים, לפני שחזרה לבית החולים, קפצה לדירה הקטנה להחליף כוח ונכנסה להתקלח, ואחר כך סידרה לעצמה ארוחת צהריים, כי נוכחה לדעת פתאום שמהבוקר לא אכלה שום דבר, וכאשר יצאה לבית החולים השעה כבר היתה שלוש. בדרך עוד עצרה לרגע בסירס, כדי להחזיר את הצעיף הירוק הצמרירי שקנתה, שנראה לה פתאום ירוק מדי, ולהחליף אותו בזוג מכנסי רכיבה שחורים במבצע, ואחר כך עברה בחנות הסינית כדי להעיף עוד מבט בקעריות החרס שהתאימו להפליא לקומקומים, וכשהגיעה לחדרו של עומר השעה היתה כבר רבע לחמש.
היא זוכרת את השעה בדיוק, כי מעל הדלת היה תלוי שעון קיר גדול והיא בהתה בו כשהאחות הניחה יד על זרועה ואמרה לה, ״המצב לא טוב.״
״אני יודעת,״ אמרה מירי. שתי השקיות שבידה בערו בין אצבעותיה. ״הבאתי לו כמה דברים -״
האחות הנידה בראשה.
״המצב לא טוב,״ אמרה שוב. ״את רוצה כוס מים?״
אחר כך היו המון דיבורים. היא הקשיבה לרופאים ולאחיות וטלפנה לארץ ודיברה עם עמוס, שנשמע לה מרוחק אלפי קילומטרים וכך גם היה באמת, וטלפנה לליאורה, שלא אמרה מילה, רק הקשיבה ממרחק אלפי קילומטרים לשקט הנורא במשך דקות ארוכות, עד שמירי לחשה בקול שבור, ״טוב, אני חייבת לסגור.״
מירי נכנסה לחדר וראתה את פניו הנפוחות כל כך של עומר ואת עיניו העצומות, ואמרה לו שזה בסדר, שהכול ממש בסדר גמור. היא חיפשה שוב את פניו בתוך הפרצוף הנפוח הזר לה לחלוטין והרימה שוב את כף ידו, והניחה בתוכה נשיקה, ואחר כך נישקה כל אצבע לחוד, וגם את הצלקת הקטנה, שנשארה מאז שגזר לעצמו חתיכת עור כשהיה בן ארבע וחצי, ופתאום, לרגע אחד קטן, זכרה הכול וידעה הכול והיתה ערנית כמו שלא היתה כבר שבועות רבים.
כאשר קמה לבסוף ממקומה היתה המומה לגמרי וחתמה על הטפסים ויצאה מן החדר וירדה במעלית ועברה במעבר התת-קרקעי לארץ הפלאות, וידעה שהיא אמורה להרגיש כאב ויגון עמוקים מנשוא, ובפועל הרגישה רק אטימות וידעה שעליה לחזור לבית הכולבו של בייס כדי לבדוק אם הגיעו מעילי הגשם השחורים, היפים, במידה אקסטרה-לארג׳ עבור עמוס, ומיד שנאה את עצמה על המחשבה הזאת, ובכל זאת נכנסה לבייס וקנתה את המעיל וגם כפפות עור תואמות, וכל הזמן אמרה לעצמה בתדהמה: זה לא יכול להיות. לא, זה פשוט לא יכול להיות.
***
״אבל אני לא מבין,״ יאמר עמוס מאוחר יותר, ״את הסתובבת שם ימים עם הכרטיס-אשראי הזה ועשית קניות, אבל מה קנית בעצם?״
ובכן. באותו יום שזה קרה היא חזרה הביתה עם השקיות והביטה סביבה וניסתה להשתיק את הפטישים בראש ולעשות בדיוק את מה שצריך לעשות. היא התיישבה ליד הטלפון והתקשרה לחברת התעופה והסדירה את הנסיעה חזרה לארץ עם הארון, ואחר כך התקשרה לסוזן ואמרה לה שהכול נגמר והיא עוזבת את הדירה.
״תמסרי לגברת קלופשטוק תודה בשמי,״ אמרה, וסוזן השיבה שגברת קלופשטוק נפטרה לפני חצי שנה. היא היתה אישה מקסימה, כך אמרה. לא היו לה ילדים ולכן הורישה את הדירה לוועד הקהילה, למען הנזקקים. זו היתה ממש יד ההשגחה העליונה, אמרה סוזן, שמנהל העיזבון נתן לוועד הקהילה את מפתח הדירה בדיוק באותו הבוקר שבו התקשר עמוס כדי לברר אם יש איזה מקום מתאים שבו תוכל מירי לשהות בסמוך לבית החולים, בזמן שעומר יעבור את הטיפולים.
״אנחנו מאוד מודים לכם,״ אמרה מירי, ״זאת היתה עזרה אדירה.״
היא הביטה בתמונת השמן הגרועה וספרה את התפוחים האדומים שבקערה. היו שם שמונה תפוחים. אחר כך ניקתה את השירותים ושטפה את אריחי הרצפה במטבח, וקיפלה את הבגדים שלה וארזה את המזוודה. את השמיכה והמצעים שסוזן השאילה לה הניחה, מקופלים, על המיטה, ואת המתנות והשקיות הארוזות סידרה יפה בארון גדול במסדרון ובארון הנוסף שהיה בחדר השינה.
בשבע בערב הגיעה המונית לקחת אותה לנמל התעופה. בדרכה החוצה מן הדירה, ממש לפני שיצאה ונעלה את הדלת, הוציאה מירי את כרטיס האשראי מן הארנק שלה, שברה אותו לשני חלקים והניחה אותם זה על גבי זה במגירה שבמטבח. שם מצאה אותם סוזן כמה ימים מאוחר יותר, ליד כף עץ מרוטה שאותיות המילה ״פליישיק״ מוטבעות עליה בדיו כחולה.
13 
ליאורה מבשלת. יום שישי.
יום שישי. שתיים בצהריים. בעוד שלוש שעות שבת, ולירזי תבוא עם אמנון, החבר שלה, ועדיין שום דבר לא מוכן. ליאורה חוצה את הסלון בכיוון המטבח.
הכיור מלא כלים מארוחת הבוקר. צלחות עם צהוב קרוש של ביצת עין וגלעיני זיתים ופירורים של חלה. ליאורה שוטפת אותן, מניחה לייבוש במתקן, תולה את הספלים השטופים על שורת הווים שהתקין רובי מעל הכיור. אחר כך היא מנגבת בסמרטוט לח את המשטחים. היא חושבת על ליל שבת: מוציאה קישואים וגזרים מן המקרר, משמנת את כפות ידיה בקצת שמן ומקלפת את הקישואים ואת הגזרים. כשהיא מסיימת היא מגרדת מכפות ידיה את השכבה הירוקה בסכין קהה.
הפוד פרוססור נמצא בארון הפינתי, הלהבים שלו תמיד נעלמים לה. הם מתגלים לאחר חיפוש קדחתני בירכתי המגירה של הסכו״ם, מאחורי המצקת. ליאורה מרכיבה את הלהבים ומרסקת את הירקות, קודם את הקישואים ואחר כך את הגזרים, ומקלפת בצל ומוסיפה גם אותו. אל תוך נהמות המכשיר מתגנב צליל נוסף וליאורה מזהה אותו: הטלפון מצלצל.
״הלו?״ זאת אמא שלה. עוסקת באותה המלאכה בדיוק במטבח הישן, כך וכך קילומטרים מכאן.
״רק עכשיו התחלתי,״ אומרת ליאורה, מושכת מן הארון את הסיר הגדול, שופכת לתוכו קצת שמן ומכניסה לתוכו את הירקות שיזיעו. ״הכול בסדר אצלנו. לירזי מביאה את אמנון לשבת, מתוקים כאלה.״ היא מוציאה מן המקרר את הפטרוזיליה. ״מה איתך, מה קורה?״ את עלי הפטרוזיליה צריך לשטוף מתחת למים זורמים. ליאורה מרחיקה את החומים שבהם, חותכת את הגבעולים, שוטפת היטב במים ולבסוף מרסקת את העלים עם שן שום אחת. ״אני מצטערת על הרעש,״ היא אומרת, ״זה הפוד פרוססור, רק שנייה.״
הרסק יצא ירוק מבהיק וריחני, ממש תאווה לעיניים, וליאורה מכניסה אותו לתוך הסיר מעל הירקות. ״מה עשית בעיר הבוקר? למה? אבא לא עשה קניות אתמול?״
מוציאה את העוף מן המקרר, מסירה ממנו את הניילון ומביטה בחלקים המכווצים המצטופפים במגשית הקלקר. ״למה קופת חולים, הגיעו התוצאות של הבדיקות?״ ליאורה שוטפת את העוף. ״מה זה אומר?״ מקלפת ממנו את העור החלקלק בשינים חשוקות, מושכת את העור במגבת נייר לחה, קורעת אותו מעל הבשר. ״מה אמר הרופא? ממה זה יכול להיות?״ היא שוטפת את החלקים המקולפים ומניחה בחזרה במגש הקלקר. ״אני עושה עוף, מה עדיף, בתנור עם טימין, יש לי עגבניות שרי, או הונגרי? את צודקת.״ רוחצת את חתיכות העוף העירומות. ״מה זו הבדיקה הזאת בעצם? מה הם רוצים לבדוק? לא, הונגרי זה טוב, יש לי אורז ובטטה ושעועית. אז מה, זה בהרדמה מלאה או איך?״ מקלפת בצל, ועוד אחד, ועוד. ״הרדמה חלקית זה עדיף. חכי רגע.״ ליאורה מפעילה את הפוד פרוססור לקצוץ את הבצלים. ריח חריף עולה באפה ומצית כאב שורף בעיניה.
״טוב שזה בהרדמה חלקית. בטח, זה שום דבר. הכול יהיה בסדר.״ שמה קצת שמן בסיר, רואה שהוא רותח, מכניסה את הבצלים המרוסקים. ״אני לא בוכה, זה הבצל. מה חושבים שזה, איך מסבירים את הברזל הנמוך הזה? מה זה יכול להיות?״
ליאורה מקטינה את האש, שוטפת את הפוד פרוססור, אוספת בגועל את פיסות העור מן הכיור ומשליכה אותן לפח. ״יהיה בסדר, אל תדאגי. גם לא אכלת כל כך טוב בזמן האחרון. את צריכה לאכול כבד. היום יודעים לטפל בזה, בכל מקרה. את זוכרת את בתיה, מהמכון? הוציאו לה גוש נורא ועכשיו היא בסדר גמור, חזרה לעבודה. נראית מצוין.״
בינתיים משמיע רסק הירקות שבסיר קול תסיסה, וריח של ירקות ממלא את המטבח. ליאורה לוקחת את הסיר בלי לכבות את האש, ממלאת אותו מים ומחזירה אותו למקומו. ״איך את מרגישה, את חלשה יותר מהרגיל?״ מוציאה את האורז ובוררת אותו ושוטפת אותו במים ומכסה אותו במים קרים, שיתנפח. ״את צריכה לנוח. אני אבוא לעשות לך את הגינה ביום שלישי, לפחות השבוע, את שומעת? אני עושה אורז. איך קרה לך שנשרף? אה, נו, מה היא רצתה?״ ליאורה מוציאה את הפלפלים הנהדרים, האדומים, מביטה בחמוקיהם העגולים וחותכת אותם לרבעים, ממהרת לשטוף את העסיס האדום שניתז באלימות כמעט על אצבעותיה.
היא מנקה את הגרעינים ומניחה בתבנית ומורחת שמן זית ומפזרת קצת מלח וקצת סוכר חום ופלפל שחור ומכניסה לתנור. ״נו טוב,״ היא אומרת, ״אני אבוא ביום ראשון, אחרי ההרצאה, את זוכרת שסיפרתי לך. לא, זה היה כבר.״ היא מוסיפה כמה בטטות לא מקולפות, שטופות, לתבנית, ושופכת עליהן שמן זית ומלח ומגלגלת אותן בתוך השמן והמלח הגס, ומוסיפה עוד תבנית אחרת ובה שני חצילים קטנים, לא מקולפים, וכבר ברור לה שאחר כך תשפוך עליהם טחינה גולמית ותפזר כוסברה קצוצה. ״את יכולה לבוא אם את רוצה. זה פתוח לקהל הרחב, רק שלא בטוח שזה יעניין אותך. אז תבואו, מצוין. נאכל אחר כך ארוחת צהריים.״ היא מוציאה את תפוחי האדמה מסלסילת תפוחי האדמה ומקלפת אותם. ״אולי טוב שתצאי, תתאווררי קצת.״
ליאורה חותכת את תפוחי האדמה לפלחים ומכניסה לסיר עם מים ומוסיפה קצת שמן ומלח ופלפל. ״אבל למה את אומרת ככה, לא התרגזתי, מה פתאום שאתרגז? להפך.״ היא חושבת על האש הפנויה שלה ולוקחת שש ביצים ושמה בסיר הקטן להרתיח לשבת בבוקר. ״זה משמח אותי, מה איתך. איזו עוגה אפית?״ ליאורה מציצה בסיר הגדול ורואה שהבצל של העוף השקיף והזהיב ומסדרת מעליו את חלקי העוף החשופים ומפזרת עליהם כמויות יפות של פפריקה מתוקה ופפריקה חריפה וחותכת פלפל ירוק לחתיכות קטנות וגם עגבנייה אחת לחתיכות קטנות ומפזרת מלמעלה. ״אז מה עשית, השתמשת בקמח מלא?״ היא מכסה את הסיר ומשאירה על אש קטנה. ״יש לי אגסים,״ היא אומרת, ״אולי אני אכין עוגת תפוחים עם אגסים במקום התפוחים.״ מוסיפה את התבלינים למרק המבעבע, כורכום ופלפל שחור ופפריקה וכמון, וקצת סוכר, שתהיה גם איזו מתיקות פה. ״כמה קמח את שמה, נגיד על קילו אגסים? יהיה בסדר. גם הבדיקה תהיה בסדר. בכל מקרה גם אם יש משהו, חס וחלילה, זה עדיין בתחילתו, עוד יש הרבה מה לעשות.״ ליאורה מערבבת את הביצה עם קמח ומים ושמן ויוצקת לתוך המים הרותחים דרך המסננת ובן רגע משתובבות בצקניות וצפות קלות על פני המרק וצבען זהוב. ״אבל למה נזכרת בה עכשיו, מה הקשר?
״כן, נו, היא חזרה כבר.
״לא, זה לא הצליח. מראש הם ידעו שרוב הסיכויים שזה לא יצליח, היא נסעה רק כדי לדעת שהם עשו הכול. והם באמת עשו הכול. אבל, אמא, מה הקשר? את בכלל יודעת מה היה לו? את לא יודעת. נו. זה היה סיבוך נדיר מאוד. הרופאים שלו אמרו שמקרה כזה זה אחד למיליון. וכבר שנים שהוא היה חולה. סתם את רואה שחורות.
״אז מה אם הערכים קצת נמוכים.
״יש תקופות כאלה.״
ליאורה אוספת את קליפות תפוחי האדמה ואת שאריות הפלפלים בתנועה החלטית ומשליכה לפח. ״בטח,״ היא אומרת. ״כל הכבוד לך שאת עושה את הבדיקות השגרתיות. זה הכי חשוב. אני אלך, בטח שאני אלך. רק השבוע יש לי את ההרצאה הזאת, אני צריכה להתכונן. זה הכי חשוב. אני אלך. אני מבטיחה. נו, די כבר.״ מוציאה את חזה העוף מן המקרר ושוטפת אותו וחותכת בסכין הגדולה, הרחבה, ומדקקת את הפרוסות ושוברת שתי ביצים לקערה שטוחה עם כף גדושה של חרדל גרגירים ומניחה את השניצלים מדוקקים בתוך הביצים.
״אני לא רוצה לשמוע את זה! עכשיו הגזמת לגמרי.
״אז את רוצה לומר ואני לא רוצה לשמוע.
״לא. לא. די.
״אני סוגרת את הטלפון, את שומעת? עד כאן. טוב, אני לא. אבל אני לא רוצה לשמוע את זה.״
היא מחפשת במזווה את פירורי הלחם ומוצאת אותם במגירה של הפסטה.
״אז תיתני לה את זה בחתונה שלה בעצמך, אמא. לא אכפת לי. אוקיי, אז תודה רבה. תודה רבה באמת.״
היא שופכת את הפירורים לתוך מגשית הקלקר של חזה העוף.
״אני אוהבת גם את הזהב וגם את הפנינים, אבל מה יש לך?! השתגעת לגמרי.״ מוסיפה להם חבילה שלמה של זירעוני שומשום. ״את יודעת מה, אז גם אני אגיד לך שאני משאירה לך את היהלום ואת העגילים הירוקים שקיבלתי מרובי.
״ירושה בשבילך, כשאני אמות.
״אז מה את רוצה. את רואה. אני לא מתעצבנת. את מעצבנת.״
ליאורה טובלת את השניצלים נוטפי הביצה בפירורי הלחם והשומשום ועל אצבעותיה הולכות ומתעבות פיסות בצק לחות. רוחצת ידיים ומוציאה את המחבת החשמלית הגדולה. שופכת לתוכה את השמן, ומכניסה לתוך השמן החם את השניצלים. ״ברור שכולנו נמות בסוף. אני לא פוחדת לדבר על זה. אני לא בוכה. אני מטגנת שניצלים. אז מה את אומרת בקשר לאגסים? את צודקת. פשוט קקאו. כן, אני יודעת, עם סוכר. אני יכולה להשתמש באופה-לחם. יש לי בצק במקרר מאתמול.״
ליאורה מוציאה את הבצק מן המקרר ומכניסה אותו לאופה הלחם, והוא מתחיל מיד ללוש את הבצק בקול עמלני. ״אני אכין גם שוקולד,״ היא אומרת, מוציאה את המיקסר ומקציפה בקערה את הביצים לעוגת השוקולד, לכבוד לירזי. היא מוסיפה את השמנת והשמן ואבקת הקקאו. ״אני פשוט אומרת שטעות לבזבז את האנרגיות -
״אני לא אומרת שאת ממתינה למוות. אני אומרת שאי-אפשר לחיות ככה, בהמתנה מתמדת ליום הדין.״
ליאורה מקפלת את הקמח פנימה ומשמנת את התבנית ומפזרת קצת סוכר לתוכה ושופכת פנימה את הבלילה. ״את צודקת, כמובן, זה ברור.״ היא מוציאה את השניצלים ומסדרת אותם בצלחת על נייר סופג. ״כן, כן, נכון.״ רוחצת את המחבת הגדולה ומנגבת אותה ומוציאה את הפלפלים שהתרככו מן התנור ואת החצילים ואת הבטטות. ״כבר סיימתי עם השוקולד, שתי דקות וזה מוכן.״ היא מכניסה את השוקולד לתוך התנור וצובטת חתיכה מן הבצק שהולך ומתגמש בקערה של אופה הלחם, חשה בטעמם החי של השמרים ממתיק סוד.
ליאורה מוציאה אטריות של קוגל מן הארון ואת הסיר הגדול להרתיח בו מים עם קצת מלח בשביל האטריות. ״אני מבינה, אמא.״ המטבח מתמלא ניחוחות של עוף בפפריקה, והיא מרימה את המכסה ומוסיפה לסיר חצי כוס מים, ומציצה בפלפלים ששוכבים מעולפים בתבנית מתחת לקליפותיהם המתפצפצות, ולוקחת את החצילים המכורכמים ומניחה על קרש העץ ומוציאה את קרביהם, המעלים אדים חמים, בכף עץ, ושופכת עליהם טחינה.
ליאורה משליכת לפח את הקליפות המרוקנות, השחורות, של החצילים. ״נשאר לי עוד הקוגל,״ היא אומרת. היא מסננת את האטריות שהתרככו ומחזירה את הסיר הריק אל האש ושופכת לתוכו סוכר חום ושמן ומביטה בסוכר איך הוא הולך ונמס, בהתחלה גרגירים צפים על נוזל מבריק שגואה מתחתם ואחר כך גושים בתוך הנוזל ההולך ומתרבה ומשחים והופך למשקע מתחת לשכבה נוצצת של שמן. ״בטח,״ היא אומרת. ״רק לא להזניח. צריך לפקוח עין כל הזמן.״ הקרמל מתחיל לרתוח, וריח של סוכר שרוף עולה מן הסיר. ליאורה זורקת פנימה את האטריות - הן עונות מיד בקול תסיסה נהדר - ובוחשת אותן במהירות לתוך הסוכר ומוסיפה שלוש ביצים ושופכת לתבנית הגבוהה ומכניסה לתנור, ומוציאה ממנו את השוקולד שכבר נמס ובוחשת אותו עם השמנת ושופכת אותו על העוגה, החמה עדיין, ומכבה את האש מתחת לביצים ולתפוחי האדמה ומנמיכה את האש של האורז ומוסיפה יין לבן לעוף. ״מאה אחוז,״ היא אומרת. ״שבת שלום. תמסרי גם לאבא.״
ליאורה מניחה את הטלפון ומנקה את הכיור ואת הכלים ואת הגז. היא מסדרת את השניצלים בתוך כלי פלסטיק סגור ומכניסה אותם למקרר. היא מגלגלת את הבצק שתפח לכדורים וטובלת אותם בשמן ובסוכר וקינמון ומכניסה אותם לתנור החם. היא מעמידה את המֵחם ומגרדת את הסלק, שכבר בושל אתמול, ומתבלת אותו בחומץ וסוכר ופלפל שחור. היא מרסקת את הביצים הקשות. היא מעבירה את תפוחי האדמה לצלחת הגשה ומעמידה את העוף על הפלטה עם האורז והשעועית והבטטה, ועל החצילים בטחינה היא סוחטת לימון וקוצצת כוסברה ועוטפת בניילון עטיף ומכניסה למקרר, ולבסוף מנגבת את השיש ורוחצת את הסירים ואת המחבת החשמלית ומכניסה לארון ומוציאה את הקוגל מן התנור ואת השמרים ומעמידה על השיש להתקרר. רק כדור אחד אפוי, רך ומעלה אדים, היא מניחה בצלחת מן הסרוויס של שבת ומכינה כוס קפה ויוצאת מן המטבח ומתיישבת על הכורסה בסלון, הרגליים למעלה. עוד חצי שעה תדליק נרות שבת. תכף יגיעו לירזי ואמנון, החדר שלהם מסודר כבר. רובי חולף על פניה בגופייה, וריח טוב של אפטרשייב נודף ממנו. הוא מתעכב לידה לטעום מן העוגה. ״צריך להחליף נורה במקלחת,״ הוא אומר, ״הנורה נשרפה.״
״יש נורות מתחת לכיור,״ אומרת ליאורה. היא טועמת מן העוגה ושותה מהקפה, מנסה לשווא להחניק את התחושה שיש משהו חשוב מאוד והיא שכחה לגמרי מהו.
14 
דפנה. לגוף יש זיכרון משלו
בלכתה ברחוב שמעה דפנה פתאום נגינת כינור נשפכת מאחת המרפסות וקפאה תחתיה כאילו מים קרים נשפכים עליה ולא צלילים. אני צריכה להתחיל ללמוד כינור, אמרה לעצמה, אבל לא היה זה ניסוח מדויק. מדויק יותר היה לו אמרה לעצמה אני צריכה לחזור וללמוד לנגן בכינור, כי פעם, לפני עשרים ושמונה שנה, כשלמדה בכיתה ז׳, היתה הולכת בכל יום שני וחמישי אחרי בית הספר למורה לכינור, הכנר בעל השם העולמי ד״ר מנחם רבינא. שם, בדירתו האפלולית, העמוסה והמאובקת, היתה עומדת, הכינור תקוע מתחת לסנטרה והקשת נתונה בכף ידה, ומנגנת.
המוזיקה שנשפכה ממרפסת קומה ב׳ היתה מוכרת לה, והיא נעמדה רגע תחתיה והוציאה טישו וניגבה את מצחה ואמרה לעצמה כמובן, הגיע הזמן להתחיל ללמוד לנגן בכינור, ומיד כשנכנסה הביתה התקשרה למרכז למוזיקה וביררה על מורה לכינור. היא קיבלה שלושה שמות, שני מורים ומורה אחת, ואל המורה הזאת, לובה שמה, התקשרה וקבעה שיעור ליום שלישי אחרי הצהריים.
דירתה של לובה אינה אפלולית ואינה קסומה. זוהי דירה לבנה בהירה בבניין דירות חסר חן בשכונת ארמון הנציב בירושלים. על הרצפה בסלון פרוש שטיח דהה. שתי ספות עומדות בפינה כמבוישות, ובאמצע החדר עומדים שלושה כני תווים כציפורי פלמינגו גאוותניות. את הדלת פותחת לובה, בחולצה חסרת שרוולים. כשהיא מושיטה את ידה ללחוץ את ידה של דפנה רוטטות זרועותיה, ודפנה מבחינה שבתי שחייה האפלים אינם מגולחים.
״חיכנסי, חיכנסי,״ אומרת לובה ומצטודדת בהול הקטן. ״את רוצה לשתות כוס מים?״ היא רצה למטבח. דפנה שומעת את הברז נפתח ונסגר. כשלובה חוזרת ובידה כוס מים, דפנה נוטלת אותה ומודה ללובה אך אינה שותה.
לובה אישה גדולה. שערה קצוץ וצבעו סגול. אפה גס. אצבעותיה קצרות. ציפורניה מלאכותיות ועשויות פלסטיק זול, ששברי יהלומים מזויפים משובצים בו. כשהיא נוטלת את הכינור ותוחבת אותו בין קפלי השומן של סנטריה, מתחשק לדפנה לצחוק. לובה עוצמת את עיניה ולחייה רוטטות. הצלילים ממלאים את החדר, ועיניה של דפנה מתמלאות דמעות.
לובה איננה נגנית בעלת שם עולמי, ובכל זאת כאשר היא מנגנת עומד העולם מלכת. ניכר בה שהיא נהנית. גבותיה מתרוממות עם הצלילים הגבוהים, שפתיה משביעות את הכינור בלחשים סודיים. לרגעים נדמה לדפנה שהיא יפה מאוד. אפילו השערות האפורות המתקרזלות בבתי שחייה לא מפריעות לה עוד.
בהגיע תורה נוטלת דפנה את הכינור, מעבירה בזהירות את הקשת על המיתרים ומכוונת את הכינור. יש דברים, היא אומרת לעצמה, שאי-אפשר לשכוח. גם אם נדמה לך ששכחת, הרי הם טבועים בדמך. לגוף יש זיכרון משלו.
לכן דפנה יכולה להחזיק את הקשת, אחרי עשרים ושמונה שנה, ולאחוז בכינור, ולנגן. תחילה בהיסוס, וככל שחולף הזמן, בביטחון רב יותר.
״יפה מאוד,״ אומרת לובה, ״אני חושבת שיש לך כישרון טבעי.״
כך אמר גם ד״ר מנחם רבינא. ״כישרון טבעי״. ״הילדה תוכל להיות כנרת גדולה,״ הוא אמר, ״יש לה שמיעה מצוינת וחוש קצב ויכולת התמדה, והרבה-הרבה רגש. כינור צריך הרבה רגש,״ אמר ד״ר רבינא. הוא ליטף באצבעותיו הארוכות את שולחן העץ, ואביה של דפנה השתכנע והסכים להחליף את הכינור הפשוט, הזול, בכינור משובח יותר. כדי לקנות אותו היו צריכים לנסוע לתל אביב. יום חג היה זה. יחד נסעו באוטובוס, אבא ואמא וגיורא ודפנה, בחרו את הכינור המשובח בחנות גינצבורג ברחוב אלנבי, ואחרי שקנו אותו בהון תועפות הלכו לחוף הים וגם ליקקו גלידה בשני צבעים, וניל ופיסטוק. מעניין היכן נמצא הכינור המשובח הזה כיום, חושבת דפנה. מעניין לדעת לאן התגלגל, מי מנגן בו והאם ברגש.
בינתיים דפנה מנגנת, ודמעות מתגלגלות מעיניה ללא מעצור. היא עצמה לא יודעת מדוע מעוררת בה הנגינה רגש כזה. היא מתייפחת ממוצרט ומבטהובן ומשירי עם רוסיים. לפעמים גם סולמות פשוטים ממלאים את עיניה דמעות.
״זה מוזר,״ היא אומרת ללובה במבוכה, ״אני עצמי לא מבינה מה קורה לי.״
״זה בסדר,״ אומרת לובה בנדיבות, ״כשחכינור מנגן הלב בוכה.״
מדי יום ביומו דפנה מתאמנת. עיניה נעוצות בתווים שלפניה, גבה זקוף. ד״ר מנחם רבינא הקפיד על העמידה שלה. עמידה נכונה חשובה מאוד לנגינה בכינור. הוא היה עומד לצדה בדירה האפלולית בעיניים עצומות ומקשיב. לפעמים היה משפר את האחיזה שלה בקשת או מיטיב את הכינור מתחת לסנטרה. היא היתה תלמידה חרוצה מאוד. בשיעורים היתה עומדת כמחושמלת, נועצת את מבטה בדף התווים שלפניה ומנגנת ללא הפסקה, עד שד״ר רבינא היה מכה בכף יד פתוחה על שולחן העץ וצועק, ״יפה!״
ה״יפה״ הזה היה מסמן את סופו של השיעור, שהיה תמיד מאוד פתאומי ומאוד סופי, כל כך פתאומי וכל כך סופי, עד שעם הישמעו היתה דפנה חוטפת במהירות את התווים ואת הכינור ואת הקשת ואת הנרתיק ונמלטת החוצה, ורק בחוץ, אחרי שחצתה את הכביש ועברה את המכולת ועמדה רגע להרגיע את נשימתה, היתה מניחה את הנרתיק על חומת האבן הנמוכה ומכניסה לתוכו בזהירות את הכינור ואת הקשת ואת התווים.
כשהיתה מתאמנת היו הוריה מתהלכים בסלון בגרביים, כדי שרעש צעדיהם לא יפריע את נגינת הכינור, ואת גיורא, אחיה הצעיר, היו שולחים לשחק למטה עם ילדי השכנים.
מוזר, היא חושבת לעצמה עשרים ושמונה שנה מאוחר יותר, איך עובד הזיכרון. היא זוכרת איך הגיעה לביתו של ד״ר מנחם רבינא, לבושה בחצאית השחורה שתפרה לה אמא במיוחד להופעה. היתה זו החזרה האחרונה והיא ניגנה את הקונצ׳רטו בלי שום טעות, ואחר כך רצה הביתה, הנרתיק בידה, והודיעה שלא אכפת לה מקונצרט העשור ושלעולם לא תיגע שוב בכינור.
ובכל זאת הנה עכשיו היא נוגעת.
שוב ושוב מגיע יום שלישי אחר הצהריים, ופעם אחר פעם דפנה צועדת ברחובות ונרתיק כינור בידה. מגעה הנוקשה של ידית הנרתיק מזכיר לה נשכחות. שעות רבות של אימונים, למשל. כל שעות אחר הצהריים הוקדשו לנגינה. איך התעלמתי מדליה והתחנונים שלה! חושבת דפנה, ישבתי וניגנתי רחמנינוב, בשעה שכל החבר׳ה ישבו במועדון, וגם אהוב לבי היה במועדון, ואפילו שדליה סיפרה לי איך העביר משך כל הפעולה נוצת עורב הלוך ושוב על עורפה של ליאורה, בכל זאת לא הגעתי לפעולות. אם הוא לא רוצה לא צריך. דפנה מחייכת במרירות. גם ליאיר אמרה לפני זמן-מה: ״אתה לא רוצה, לא צריך.״
״לא,״ אמר יאיר. ״כן צריך. אני רוצה לרצות, גם זה משהו. ומה שצריך פה זה סבלנות.״
אבל לדפנה אזלה הסבלנות.
מדי יום שלישי מגיעה דפנה לדלת הדירה הקטנה של לובה ושומעת את לובה מנגנת בכינור עד שהקירות בוכים. דפנה עומדת לפני הדלת ומתאפקת בקושי. היא ממתינה: כאשר מגיע המחוג הקטן למספר שתים-עשרה ועומד חוצץ בין האחת לבין השתיים, משמיע שעון הקיר של לובה נקישה קלה, מתכתית. אז מפסיקה לובה לנגן והדלת נפתחת. בתוך מלבן האור היא עומדת, סמוקה כולה, ואומרת, ״חיכנסי, חיכנסי.״
דפנה נכנסת, פותחת את הנרתיק, מוציאה את כינורה ומתחילה לכוון אותו. לובה מצדה נרגעת בינתיים מן הנגינה המושלמת שלה ומביאה שתי כוסות של מי ברז מן המטבח. דפנה אינה שותה. כמו מתוך חלום היא מרימה את הכינור. הצלילים יוצאים מתחת לקשת כציפורים לכודות שמצאו להן פתאום דרך החוצה. הם פורחים בתנופה, במהירות, בשטף, מוקסמים ממזלם הטוב. גם דפנה מוקסמת ממזלה הטוב. המוזיקה רוקדת סביבה, והיא רוקדת בתוך המוזיקה: ארבעים וחמש דקות של נגינה חולפות עליה כמתוך חלום. בהפתעה היא מביטה בשעון כאשר לובה אומרת, ״עד כאן לחיום.״
״תודה,״ אומרת דפנה, ״זה היה נפלא.״
״את באמת משתפרת,״ אומרת לובה. ״תתאמני על המוצרט הזה, ותזכרי: בקלילות. בלי לחתאמץ.״
גם ד״ר מנחם רבינא היה מסביר לדפנה שאסור לה להתאמץ. ״היד צריכה להיות קלה,״ הוא היה אומר, מניח את כף ידו על זרועה ומדגים לה את התנועה הקלה של הקשת על המיתר. ״לא ללחוץ חזק! את לא מחייבת אותו, את מבקשת ממנו, את מפתה אותו!״
בזכות ד״ר רבינא יודעת דפנה להיות קלה על המיתרים, ולהחזיק את המרפק משוך החוצה. ד״ר רבינא היה מתקן את תנוחת מרפקה מדי שיעור כמעט. כשעשה זאת היתה זרועו עוברת בחטף על החזה שלה. פתאום היא נזכרת בתחושה הבלתי-נוחה הזאת: הכינור תקוע מתחת לסנטרה, מרפקה משוך בזווית הצדה, עיניה עצומות, וד״ר מנחם רבינא עומד מאחוריה, מתקן את תנוחת הזרוע האוחזת בכינור וזרועו מחליקה לרוחב החזה שלה הלוך ושוב. כאילו הוא קשת והיא כינור. היא עצמה מעמידה פנים שאין היא משגיחה בכך. למגע אצבעו הננעצת בגבה היא מזדקפת ומותחת את הגב. אצבעותיה מתהדקות על הקשת. עיניה נעוצות בדף התווים. היא מחכה בקוצר רוח, היא כבר יודעת: תכף תישמע הקריאה ״יפה!״ והיא תוכל להימלט החוצה כל עוד רוחה בה.
עתה מנגנת דפנה בדירתה של לובה, ודמיונה נושא אותה למקומות אחרים. למשל, לאולמות קונצרטים אירופיים מפוארים, עם שטיחים אדומים וכיסאות מרופדים. על הכיסאות יושבים אנשים לבושים היטב, הגברים בחליפות כהות וחולצות בהירות ועניבות והנשים בשמלות קטנות אלגנטיות ומחרוזות פנינים ותסרוקות עשויות ומשקפיים מעוצבים שדרכם הן מעיינות בתוכנייה, ובתוכנייה כתוב שאת הקונצרט תנגן הכנרת דפנה רובס. בדמיונה היא כבר נכנסת לבמה, לבושה בשמלה השחורה הטובה שלה, וההמון מוחא לה כפיים בהתלהבות, והיא מביטה אל הקהל ורואה את כל נקודות הלובן של הפנינים על צווארי הנשים ואת כל נקודות הזהב בחפתי חולצותיהם של הגברים מסתדרות בשורות מחומשות ומתנגנות באוויר כסימפוניה.
ולפעמים היא לא רואה בדמיונה אולמות אירופיים אלא דירה קטנה גדושה ברהיטים. היא שומעת את ד״ר רבינא, ״כך בדיוק תנגני בקונצרט שלנו, כך בדיוק.״ הוא עומד מאחוריה, אצבעו העבה מסמנת לגבה בדחיפות הולכת וגוברת להתיישר, והיא נמתחת כמיתר ומנגנת, עד אותו הרגע של הקרשנדו הגדול, כאשר נשמעת פתאום בחדר הצעקה ״יפה!״
דירתה של לובה אינה ממוזגת, ומכאן השמלות חסרות השרוולים והריח החמוץ, הכבד, השורר בדירה. כדי לקרר שומרת לובה את החלונות סגורים דווקא. ״בלילה אני פותחת,״ היא מסבירה, ״ובבוקר סוגרת.״ בדבריה יש גאווה והתרסה, של מי שחי לבד וכבר יודע איך להקל על עצמו בדברים הקטנים, הפשוטים, של החיים. גם דפנה חיה כיום לבד בדירתה הקטנה. לפני כמה שבועות יאיר עדיין התגורר פה, אבל הוא עזב.
״הייתי רוצה להישאר, את יודעת את זה,״ הוא אמר, ״אבל אני לא יכול, דפנה. אני מצטער.״
אנשים אלגנטים עושים הכול בצורה אלגנטית, חושבת דפנה, גם נפרדים. אם הם מחרבנים עלייך הם עושים זאת בנימוס. תמיד יהיה שם איזה מסווה, איזה סיפור כיסוי שישווה לכל העסק חזות מהוגנת. בני זונות! בני זונות!
דפנה הולכת ברחוב. המילים בני זונות מתגלגלות על לשונה, והיא שואבת מהן סיפוק משונה, כאילו סוף-סוף, אחרי הרבה שנים, עלה בידה לקרוא לילד בשמו. היא מגיעה לדירתה של לובה, מוציאה את הכינור מן הנרתיק ומכוונת אותו. אחר כך היא מרימה אותו בהחלטיות ותוקעת אותו מתחת לסנטרה. בידה האוחזת בקשת היא מלטפת אותו, מתחננת אליו, משדלת, מייללת, זועמת, מכה. הכינור, מצדו, נענה לה. אלה הם יחסי אהבה. צלילים ממלאים את החדר, כמו געגועים.
15 
דליה מנהלת רומן
הבעיה היתה של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, או במילים אחרות, רצון לרקוד על שתי חתונות, לאחוז בחבל בשני קצותיו, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אולי אין זה מדויק. הרצון הפנימי האמיתי היה לחתונה אחת, לקצה אחד, לעוגה אחת טובה וטרייה שאפשר לנגוס בה בתאווה. רק שהמציאות היתה חלקית, מסוג אותה חלקיות שהיא כמעט ממש בסדר ולכן קשה לוותר עליה, ומצד שני גם אי-אפשר, פשוט אי-אפשר, להסתפק בה. אישה אחרת היתה אומרת לעצמה זה מה שיש, תפיקי לימונדה מן הלימון הזה, תסתכלי על חצי הכוס המלאה, אף אחד הוא לא מושלם והחיים הם לא פיקניק, אבל דליה התעקשה לשאול את השאלה, והשאלה היתה למה בעצם לא להוסיף לחלקיות שיש לה את החלק האחד, הקטן, החסר. אם מסתכלים על התמונה הכוללת ניתן אמנם לטעון שהוא מינורי, אבל דליה לא חושבת כך. ברור לה לגמרי שזהו הדבר החשוב ביותר, מפני שכאשר מתאווים אליו נדמה פתאום שכל שאר הדברים, משמעותיים ככל שיהיו, דלים ועלובים עד לבלי שאת.
ולכן, יום בהיר אחד, היא החליטה לחפש לעצמה מאהב.
ולא שזה היה פשוט. בכלל לא. כי איפה כבר יכולה אישה מהוגנת למצוא לעצמה מאהב. אחד אמיתי. אחד שיהיה טוב באותו דבר אחד קטן שחסר ולא יסכן את כל יתר החלקים המוצלחים שעליהם אי-אפשר ולא כדאי והיא לא רוצה לוותר.
בפני עצמה יכלה דליה להציג את התמונה בצורתה הפשוטה, האמיתית וההגיונית, שהנה פשוט היא הולכת ומשלימה לעצמה את החלק החסר, באופן שלגמרי לא אמור להשפיע על כל יתר החלקים הקיימים. בתוכה פנימה היא יכולה לומר למיכה, תבין, מיכה, אני עושה זאת דווקא כי אני לא רוצה לעזוב אותך, דווקא כי אני לא רוצה לפגוע בך, מתוך אהבתי אליך. כי מה אפשר לעשות, או לומר. יש בי החלק הזה, שצועק ומבקש, ואתה לא שומע ולא עונה. וגם אם תשמע ותענה, לא יהיה זה המענה הנכון בשבילי, ואם אתה לא יכול לתת לי ואני לא רוצה לוותר, אז זהו בעצם הפתרון היחיד שאפשרי פה. אבל עדיין, כלפי מיכה האמיתי, החי, הנושם, החושב שמולה, לא היתה לה שום אפשרות לומר את המילים האלה, לא היתה לה שום אפשרות להסביר את זה באותו אופן טבעי ופשוט, וברור לה שאילו ניסתה להסביר היה כל העניין מסתבך, וגם, אם אפשר להשתמש במילה הזאת, מתלכלך.
ואת זה היא לא רצתה בשום פנים ואופן.
יש דברים, אמרה לעצמה, שהשתיקה יפה להם. לא רק יפה להם, הכרחית להם. יש דברים שעצם המעבר למילים פוגם בהם, וזה אחד הדברים האלה. כמו השם המפורש. אסור לומר אותו. מילים כמו מאהב וכמו סקס פרוע צובעות את כל העניין בגוונים זולים, צעקניים, גסים. מה שהיא מרגישה, לעומת זאת, מה שמניע אותה, הוא כמיהה טהורה לגמרי, כמיהה זכה. כמיהה שהמילים ״עבודת קודש״ מתאימות לה יותר מהמילה ״ניאוף״. ונאמנות. כן, נאמנות. מתוך נאמנות למיכה, מתוך כבוד למי שהוא, לעומקים שבו, למרחבים הפנימיים שבו, מתוך הבנה של גבולות מה שהוא יכול לתת ומה שהוא לא מסוגל לספוג. מפני שהיא רוצה להמשיך להיות שם בשבילו, לא להפנות לו גב. דווקא משום שהיא רוצה לשמור עליו.
לעצמו ולעצמה. אלה הן, כמובן, מילים שאי-אפשר לומר.
לכן היא הניחה למילים והתרכזה במעשים. היה צריך, למשל, למצוא מישהו שיהיה לגמרי לא מסוכן. לא מסוכן אובייקטיבית וסובייקטיבית גם יחד. זה צריך להיות מישהו שאי-אפשר להתאהב בו, מישהו שלא יכול להיחשב בטעות כאופציה מוצלחת יותר ממיכה שלה, מישהו שלא יוכל בשום צורה לסכן את האיזון העדין שהיא מנסה לבנות פה בזהירות. מצד שני, זה חייב להיות מישהו שאפשר יהיה להפקיד בידיו את אותו החלק הקטן, המהותי, שחסר, מישהו שידע למלא את חלקו בכמיהה הזאת באופן שלא יפגע בטמיר ובגבוה מחד, ויישאר טכני במובן הכי טכני של המילה מאידך, בלי שזה יהיה בשום פנים ואופן זול.
תיאורטית, כמובן, נראה שאי-אפשר למצוא מישהו כזה, שיהיה גם קרוב וזמין ובלתי-נראה, ומושך מספיק ובה בעת גם לא מדי מושך, כך שלא ייראה לה, ולו גם בתוך להט היצרים וסערות החושים, כתחליף הולם מאיזושהי בחינה למיכה שלה.
אבל החיים חזקים מכל תיאוריה.
בפועל התברר שהאדם המתאים ביותר היה כל הזמן בהישג יד ממש: שאול ברגר, המורה לשיעורי עזר במתמטיקה.
שאול ברגר אינו גבוה כמו מיכה, אבל הוא שומר על כושר. הוא עומד מול דליה ומדפדף במבחן של נועה, אשר קיבל את הציון שמונה-עשרה מתוך מאה, ובין דפדוף לדפדוף הוא מלקק את קצות אצבעותיו בדרך שמעבירה בדליה ריגוש סתום.
״טוב מאוד,״ הוא אומר לבסוף, ״כל הבעיות הן טכניות.״
עיניו ננעצות בדליה ומבטן מפציר. ״יש לך ילדה מדהימה,״ הוא אומר, ״אני לא צריך לספר לך. אני לא יכול להבטיח, אבל אני מבטיח להשתדל.״
שאול ברגר הוא סטודנט למתמטיקה וצעיר מדליה בחמש-עשרה שנה לפחות, אבל הנתון הזה דווקא מרגיע אותה.
״אני אקח אותך הביתה,״ היא אומרת בסוף הפגישה ומתחבאת מאחורי הצלצול האימהי של המילים האלה, ״ממילא אני צריכה לנסוע לעיר. צריך למסור את המערכת לתיקון.״
שאול נושא עבורה את המערכת לרכב ומסדר אותה במושב האחורי, ואחר כך נכנס ומתיישב במושב שמלפנים. דליה יושבת ליד ההגה ומימינה יושב שאול ברגר. אצבעותיו נאחזות בתיק החאקי הנתון בחיקו. אצבעותיה של דליה מונחות על ההגה. כמה אנחנו קרובים וכמה רחוקים, חושבת דליה לעצמה. המרחק בינינו לא עולה על עשרים סנטימטר. אני מקווה שלא ידבר איתי על נועה.
״אני גר באבו טור,״ אומר שאול, ״את יכולה להוריד אותי בדרך חברון.״
דליה אומרת שתיקח אותו הביתה, עד הבית ממש. ״אתה אוהב את אבו טור?״ היא שואלת. שאול אוהב. הוא אוהב אותה מפני שזוהי שכונה מעורבת, מפני ששומעים בה את המואזין, ותפילותיו נוסכות על שנתו של שאול קהות אוריינטלית. מראה חומות העיר העתיקה מזכיר לו שוב ושוב את זמניות הקיום. כל כך עתיקות, ומשתנות כל רגע.
דליה נכנסת לרחוב הקטן שבו מתגורר שאול.
״איזה מקום מקסים,״ היא אומרת. היא מוציאה את ראשה מחלון הרכב כדי להתבונן בבניין. ״אין כמו הבתים הישנים האלה. הם יכולים להעביר אותי על דעתי.״
״את רוצה לראות את הדירה, כלומר, מבפנים?״ שואל שאול ברגר. אצבעותיו קופאות לרגע על תיק החאקי שלו.
דליה שומעת את השאלה ויודעת שזו בדיוק השאלה. האם היא רוצה לראות את הדירה, כלומר, מבפנים. או לא.
״יש לי בירה קרה,״ אומר שאול ברגר. האם המשפט הזה אמור לפתות אותה? בפועל הוא נשמע לדליה נואש, כאילו שאול ברגר מתוודה על איזה מום שיש בו. ״ויש מלמעלה נוף לא נורמלי, ומרצפות עתיקות, מצוירות.״
המדרגות אל דירת החדר משתרעות על שמונה גרמי מדרגות. המדרגות גבוהות, זוויתיות. בכל סיבוב שני נפתח צוהר צר וארוך אל הנוף, ובכל פעם הופך הנוף להיות רחב יותר ועמוק יותר. דליה מביטה אל הנוף, נוף גיא בן-הינום וחומות העיר העתיקה, ובמוחה מהדהדת שוב ושוב המילה ליפול.
שאול מסתבך עם צרור המפתחות שלו, ולבסוף מצליח לפתוח את דלת העץ. דליה מוצאת את עצמה בחדר קטן. ספה נשענת על הקיר מול מכשיר טלוויזיה. דלת זכוכית פתוחה חושפת מרחב של גג. נשימתה כבדה מן הטיפוס, ממש אין לה אוויר, וכדי ששאול לא יבחין בכך היא חוצה את החדר במהירות ויוצאת אל הגג. זהו גג בלתי-מרוצף, שדודי שמש מפוזרים עליו. בין הדוודים עומדת כורסה יחידה, צרובת שמש, ולידה שולחן קש קטן ועליו ספלים מלוכלכים ובקבוקים ריקים. דליה ניגשת אל המעקה הנמוך, נושמת עמוק ומסדירה את נשימתה שהשתבשה, תוך קריאות התפעלות. השמש כבר נוטה לשקוע, וצבען של חומות העיר העתיקה מקבל גוון ורוד מדהים.
״אפשר לעמוד פה שעות,״ היא אומרת. עדיין יש התנשפות בקולה.
״כן,״ אומר שאול. ״כולם מגיעים לפה חסרי נשימה. אני אלך להביא את הבירה.״
בשובו מושיט לה שאול את הכוס. אגלי קור עצובים מכסים אותה. דליה מקיפה את הכוס באצבעות מלבינות. פתאום ברור לה ששום דבר לא הולך לקרות פה. תחושת מהוגנות טובה מציפה אותה, ופוגשת בקצה עלבון ישן.
״יש לך דירה מקסימה,״ היא אומרת.
״עדיין לא ראית את המרצפות,״ אומר שאול. דליה נכנסת אל החדר. מרצפותיו עשויות מעוינים בחרדל וירוק זית. החדר הגדול נפתח אל חדר נוסף, וביניהם וילון חרוזים. ״שם דוגמה אחרת,״ אומר שאול. קולו רך ומציף את דליה בגעגועים. החדר הנוסף הוא חדר שינה. ארון שדלתותיו פתוחות עומד מול הדלת. בתוכו מבחינה דליה במעט בגדים מגובבים. גם על הרצפה בגדים. במרכז החדר מזרן סתור.
״נוח לך ככה, על הרצפה?״ היא שואלת.
״נוח מאוד,״ אומר שאול. בצעד החלטי הוא ניגש וסוגר את דלתות הארון.
דליה מביטה בחומות העיר העתיקה הנשקפות מבעד לחלון, שווילון דק, אפור מאבק, תלוי משני צדיו. החומות עדיין ורודות, כאילו קורן מתוכן אור פנימי. מדירת השכנים עולה פתאום קול נגינת כינור, קורעת את הלב כיבבות ייאוש של חתול מיוחם. עליבות החדר הזה נוגעת בה, כמעט מתחשק לה לבכות. היא ניגשת אל המזרן. הוא מחופה סדין ירוק, ושמיכה דקה מושלכת במרכזו. בראשו כרית מכווצת, שעדיין משמרת בתוכה את כובד הראש שהונח עליה בלילה. הכרית מצופה בציפית של ילד. ציורי דונלד דאק מודפסים עליה. דליה מביטה בכרית ולבה הולם בפראות. בלי לתת לעצמה דין וחשבון היא מתיישבת על המזרן.
״באמת נוח,״ היא אומרת. היא נועלת נעליים שטוחות, קלות, ומסירה אותן בזו אחר זו בתנועה מהירה של בהונות על עקב.
״בגלל שהוא נמוך רואים מפה חתיכת שמים,״ היא אומרת. ״רק בשביל חתיכת השמים הזאת זה שווה.״
היא שוכבת על המזרן, להיטיב ולראות את חתיכת השמים, כאילו לניסיון, כאילו היא נמצאת בחנות מזרנים וצריכה לבדוק, באיזו התנצלות קלה, אם המזרן נוח לה או לא. כל שהיא רוצה עתה הוא להניח את ראשה בחיקו של דונלד דאק.
מכאן עוזבים הדברים את עולמן הבטוח והמוכר של המילים הידועות, ומפליגים למחוזות אחרים. דליה מתפלאת: הכול זר ומוזר ובכל זאת ברור לה בדיוק מה היא צריכה לעשות, מה תפקידה ומה תפקידו של שאול ברגר. לרגעים נדמה לה שהיא איננה כאן, ולרגעים נדמה לה שמעולם לא היתה כל כך פה, כל כך חיה ונושמת, כמו ברגעים אלה ממש. יותר מכול מתמיה אותה באיזו פשטות דבר כזה יכול לקרות, דבר נורא כזה יכול לקרות. ועוד יותר מתמיה אותה, שעה קלה מאוחר יותר, באיזו פשטות היא יכולה ללכת ברחוב, לבושה בבגדי היומיום הרגילים שלה, כובעה מונח על ראשה כרגיל והתיק תלוי על כתפה כתמיד, להכניס את המערכת לתיקון ולומר לאשר מהתיקונים שמיכה אומר שזה כנראה המגעים. איך יכול להיות שהיא נשמעת כרגיל, איך יכול להיות שהיא נכנסת הביתה ואומרת, ״הֵיי, מישהו בבית?״ ומיכה שואל מהסלון, ״נתת את המערכת לתיקון?״ והיא עונה לו, ״כן, נתתי, אמרתי לאשר שזה קצר במגעים, מחר היא תהיה מוכנה.״ ״מצוין,״ אומר מיכה, ״את רוצה שאני אקח אותה? ביטלו לי טיפול אחרי הצהריים.״
דליה משתהה לרגע, מסירה את כובעה מראשה, פורעת את שערה ומביטה בדמותה המשתקפת במראה שבכניסה.
״לא,״ היא אומרת, ״זה בסדר, אני אקפוץ לשם מחר. ממילא יש לי משהו בעיר.״
16 
אביבה שמאי בבוקר רע מאוד
חוזרת לשתות את הקפה שלי, הקפה הקר שהפסקתי לשתות בבוקר כאשר ישבתי לי בחלון של המטבח והייתי שקועה במחשבות קשות ופתאום שמעתי אותה בוכה, יותר נכון פתאום קלטתי מהו הקול המונוטוני שאני שומעת כבר זמן-מה, קול בכי. נזכרתי כי מאז שהתעוררתי עדיין לא האכלתי אותה בכלל, ואולי הילדה כבר חלושה מרוב רעב, איך יכולתי לא לתת לילדה לאכול. מיד באו לי זיכרונות זוועתיים, יש סיפורים כאלה על הנאצים שלא נתנו לאמהות להאכיל את הילדים שלהן. הזוועה הזאת רודפת אותי מאז שילדתי, בכל פעם שאני מסתכלת בתינוקת שלי אני לא מפסיקה לחשוב על כל מיני זוועות מהשואה.
עליתי לחדר ולקחתי אותה בזרועותי, רכה וחמימה כמו חתלתולה קטנה. הינקתי אותה קצת. לא היה לה מי יודע מה מצב רוח, בכל פעם סובבה את הראש. התחלתי לחשוב אולי לא טעים לה, אולי החלב שלי מקולקל, כנראה בגלל הכדורים שאני לוקחת נגד הכאב-ראש, אולי אכלתי משהו לא נכון. נשים מיניקות צריכות להשגיח מאוד על התפריט שלהן, שיהיה מאוזן, ואני לא שולטת בעצמי. אני אוכלת מכל הבא ליד, אולי החלב שלי החמיץ.
שמעתי פעם על מישהו שהיה שוקל את התינוק שלו לפני היניקה ואחריה כדי לדעת כמה חלב עבר שם. זה כל כך חשאי, אי-אפשר לדעת בדיוק מה באמת קורה. לפעמים אני משפריצה קצת חלב, כדי לבדוק, והכול נראה לי בסדר, אבל מי שבאמת יודע זו התינוקת. אולי היא לא מקבלת מספיק אוכל, אולי היא בכלל בתת-תזונה? מנין לי לדעת אם היא רגועה ושלווה או אולי חלושה ואפתית? אולי היא עומדת למות מוות בעריסה. אחר כך תהיה חקירה ויגידו, בתו של רופא מוסמך מתה בשל הזנחה פושעת מצד האם. כל זמן שהכול בסדר עוזבים אותך לנפשך, אבל ברגע שאת סוטה מן השורה, מיד מסתערים עלייך ולוקחים אותך לכלא. או לבית חולים לחולי נפש, כי דעתי תיטרף עלי הלוא מרוב צער. בטלוויזיה יראו איך מוליכים אותי לבית המשפט בשערות פרועות ואזיקים על הידיים. עורך הדין שלי יטען לאי-שפיות, מיד יתחילו להחליף חוות דעת וחוות דעת סותרות, יחליטו שאני לא שפויה ויחזירו אותי לבית החולים לחולי נפש, כי חולי נפש אינם כשירים לעמוד למשפט. אחרי שנתיים אני אשתחרר. לא תהיה לי ברירה אלא ללכת לגור באיזו דירת שיכון ישנה, ואחרי כמה זמן, בדיוק כשיהיה נדמה לי שאני מתחילה טיפ-טיפונת להתאושש, אחרי שאני אמצא איזו עבודה עלובה בתור חופפת באיזו מספרה מטונפת, תגיע איזו כתבת צעירה ואמביציוזית מהמקומון ותגלה אותי. היא תעשה מזה עניין שלם ותצא בכתבת צבע ארסית על איך זה שרוצחי ילדים טוענים לאי-שפיות, מתאשפזים שנה-שנתיים ואחר כך מסתובבים בינינו, ממש-ממש בינינו ובין ילדינו. מי יודע איזו סכנה יש בהם לציבור, ככה תכתוב הכתבת הצעירה והאמביציוזית, ואפילו אם לא יגידו את שמי תהיה שם תמונה מטושטשת למחצה שלי על רקע השיכון המוזנח, או יותר גרוע, תמונה מטושטשת למחצה שלי חופפת את השיער לאיזו לקוחה שראשה נוטה אחורה אל כיור החפיפה בזווית בלתי-טבעית. כולם יצביעו עלי ברחוב, להקות שלמות של ילדים ירדפו אחרי בכניסה לבלוק ויצעקו רוצחת, רוצחת, ואני אכנס הביתה ואסגור את התריסים. הבית יהיה חשוך וריק. זה יהיה כבר הרבה אחרי שבעלי יעזוב אותי, לא שהנקודה הספציפית הזאת מצערת אותי במיוחד. בעלים לא אוהבים להישאר נשואים לנשים רוצחות, ועוד כאלו שרצחו ילדים, ועוד את הילדים המשותפים שלהם דווקא. אחרי טראומה כזאת אפילו הבעל הקשוח ביותר יגיד עד כאן, איתך אני לא מסוגל לחיות יותר רגע אחד נוסף אפילו. חשבתי אמנם שבנינו ביחד משהו טוב ויפה, הייתי בטוח אפילו שאני אוהב אותך, אך כיום אני לא בטוח בכלל אם אהבתי אותך או אם רק דמיינתי לי, כי האישה שחשבתי שאני אוהב לא היתה מסוגלת לעשות דברים מחרידי לב שכאלה. הוא ייתן לי גט בעל-כורחי ויתחתן עד מהרה עם אישה אחרת ויתחיל להטעים אותה את נחת זרועו במקומי, ינסה להתאושש מן המרורים שאשתו הראשונה האכילה אותו בפתאומיות שכזאת, דווקא כשהוא היה בטוח שהכול זורם על מי מנוחות בתוך הנהר הרוגע של הבורגנות הנינוחה, וילה, אוטו, דור-המשך וכלב, אף כי כמובן אין לנו בעצם כלב ואני אומרת זאת רק לצורך יפי המליצה.
עוד אני מדמיינת לעצמי את כל הסיטואציה הקשה הזאת, אפשר לומר הקפקאית, וכבר התינוקת שלי מתחילה שוב לבכות. יש לה גרעפס. אחר כך שוב היא רעבה, ושוב יש לה גרעפס. אחר כך שוב היא פולטת ושוב אני מנגבת ומחליפה חיתול ועוד קצת חולצת ושוב אנחנו מחפשות לנו את האיזון הראוי והנוח והנעים. אכן, מהו תינוק, אם לא צינור של קלט ופלט. למזלה של התינוקת שלי חנן אותה אלוהים בחיוכים מלאכיים, היכולים להמס את לבו של הרע באדם. אכן, גם הרע באדם, הייתי רוצה להאמין, אינו מסוגל לפגוע בתינוק קטן, מה שמחזיר אותנו כמובן למציאות, אל השואה, אל התמונות הזוועתיות שאני מנסה להתחמק מהן לשווא. האם היטלר התינוק כבר היה רשע, אני שואלת את עצמי, או שזה התפתח אצלו מאוחר יותר? כל הסדיסטים, הרוצחים הסדרתיים, הפסיכופתים החלאתיים, האם זה מולד? אם כן, זה מזעזע שיכול להיות תינוק מרושע. אני לא מאמינה בזה, לא מוכנה להאמין בזה. מצד שני, אם זה לא מולד, הווה אומר נרכש, הווה אומר עניין של חינוך, הרי הדבר מטיל עלינו, כאמהות, אחריות כבדה ובלתי-נסבלת, לדאוג לחינוך ילדינו כך שלא יהפכו לרוצחים סדרתיים, ואם לא הצלחנו, הרי שאפשר לבוא אלינו בטענות. איך חינכתן את ילדיכן? אפשר לומר לאמהות של הרוצחים הסדרתיים, איפה טעיתן? הנה שוכבת לה בעריסה הוורודה תינוקת קטנה, מחייכת במתיקות אין קץ, ואת בטוחה כי תעניקי לה אושר ואהבה ותגדלי אותה להיות אישה מקסימה, יפה וחכמה ופתוחה וטובת לב, והנה משהו משתבש לך לגמרי, איזשהו שיבוש שלא ברור מתי ואיך בדיוק הוא קרה, משהו שגורם לכך שבסוף הדרך יוצאת לך רוצחת סדרתית דווקא. בחורה אכזרית וקרת רוח שמסוגלת לחנוק מישהו, לקצץ אותו לחתיכות ולהצית את גופתו לקינוח, ולאחר מכן להתייצב במשטרה ולומר בקור רוח עשיתי כך וכך, כי בלבה הרע אין היא פוחדת מאף אחד.
היום באמת מציקות לי מחשבות די שחורות, הייתי אומרת, אף כי כמובן אני נמצאת בבית עם התינוקת שלי, ויום אביבי בחוץ, חם ונעים, ואני יכולה לשים אותה בעגלה ולצאת לטיול קטן. ואם אני אשים אותה בעגלה ואצא לטיול קטן, אני איראה בדיוק כמו כל האמהות האחרות שיוצאות עם התינוקות החוצה, עם בקבוק וחיתולים ומוצץ ומגבונים לחים וכובע קטן ושמיכה סרוגה וחיתול כותנה וכל הציוד הדרוש בתוך סל רשת שתלוי על העגלה. אני אלך לאט ואולי אשיר לה משהו, ולא אהיה לבושה לא במחלצותי ולא בסמרטוטי, וכל מי שיחלוף על פני לא יתעכב אפילו, פשוט לא יבחין בי בכלל, כי מרוב אמהות שדוחפות תינוקות בעגלות כבר אין להן ישות אינדיווידואלית. רק לפעמים איזו בת טיפש-עשרה שעושה אידיאליזציה של מושג האימהוּת תביט בי בעיניים מעריצות. לפעמים אמא אחרת תמצא לנכון פתאום להעיר שיש רוח חזקה וצריך לכסות את התינוק בשמיכה. בארץ שלנו כל אחד שעובר ברחוב משוכנע שכולם מחכים לו שיפתח את הפה הגדול שלו וישתף אותם בדעתו על החיים, מה שטעות כמובן, כי בארץ שלנו למען האמת אף אחר לא מתעניין בכלל במה מישהו אחר חושב על החיים, כל אחד בטוח שהוא זה שיש לו את הדעות המעניינות ביותר.
בינתיים נרדמה לי התינוקת, כפי הנראה. שוכבת לה בזרועותי, ראשה שמוט על כתפי, ידיה רפויות בצדי גופה, רפויות לגמרי, אפילו קצת קרות. התינוקת שלי מתה.
אני האמת כבר לא מתרגשת. לא כמו בהתחלה כשהתינוקת שלי היתה מתה לי פתאום, והייתי חושבת שאולי גם אני פשוט אמות בו ברגע, ובעיתונים יכתבו תינוקת מתה מוות בעריסה והאם חטפה דום לב כאשר גילתה אותה, או שיגידו טרגדיה כפולה וכדומה. אחרי מאה פעם כבר למדתי להרגיע את עצמי. לומר לעצמי הכול בסדר, תנשמי עמוק, היא רק ישנה, בסך הכול. אני מלקקת את אצבעי ומניחה לפני אפה הקטן להרגיש את משב הרוח הדקיק. אני מניחה יד על החזה שלה. אני תוחבת אצבע לתוך אגרופיה הקמוצים. הנה כבר אצבעותיה לופתות את אצבעי. שנתה מופרעת לרגע. ״הכול בסדר,״ אני אומרת לה, חושבת לעצמי שעוד רגע תשוב ותשקע בשינה עמוקה, אף כי כמובן איש אינו מבטיח לי שבעוד רגע היא לא תמות שוב והפעם באמת. איש אינו מבטיח לי דבר. מדוע אפוא אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שנולדנו לאושר? ואולי דווקא המשפחה שלנו לא נולדה. אולי בדיוק בעלי בועז ימות בתאונת דרכים ואולי יקרה משהו נורא לי ולילדה, בקושי אני יכולה לחשוב על זה. מישהו רע כבר אורב להפר את שלוות נפשנו, את סיפור חיינו הקולח עד כה בקו בהיר ובריא פחות או יותר. מי יכול לדעת. הן באבחת רגע יכול אוטו לסטות ממסלולו ולהשאיר אותנו שבורים מתים פצועים אלמנות ויתומים. בכל רגע עלול בהחלט לפרוץ אל תוך סיפור חיינו סיפור חיים של מישהו אחר, עקום ואפל, על מזימותיו ותכנוניו השטניים, ומה ביכולתנו לעשות כנגד זה? מעט מאוד. איש אינו יודע מנין תיפתח הרעה ומתי. בכל זאת אנחנו מתגלגלים לנו בשאננות כאילו בכלל אין רוע בעולם.
אני אומרת רוע בעולם ושוב נזכרת בכמויות הרוע האינסופיות בשואה, ובהתעללויות ובמעונים ובשבויים ובנשים הנאנסות ובילדים המוכים ובטירוף המכה סביב ללא הבחנה, ואיך ניצור לעצמנו אי של שפיות בתוך כל הכאוס הזה, ובזכות מה אנחנו טווים את סיפור חיינו באופטימיות זהירה.
הילדה התעוררה. עכשיו היא צוחקת אל הדובונים הקטנים שלה. הדובונים שלה, הצחוק שלה, הוורוד המתוק של חליפת התינוקות שלה, הכול כה תמים עד כי מתחשק לי לבכות. ״ילדתי הקטנה,״ אני שרה לה, ״ילדתי הקטנה.״ עכשיו גם היא בוכה. מה יש לה? פניה מתעוותות כאילו סוף העולם הגיע. אני מנדנדת אותה קלות. היא נרגעת. כמה קל להרגיע תינוקת בוכה. כמה קשה. כמה אי-אפשר לדעת מה היא רוצה, אף שהאפשרויות לכאורה מוגבלות כל כך: או רעבה או עייפה או לא נוח לה בחיתול שלה. מה עוד יכול להיות. על הצער העולמי יודעת הרי דבר עדיין.
צהריים. עכשיו אעשה לתינוקת שלי אמבטיה. אני ממלאת את האמבט מים, שהם לא חמים מדי ולא קרים מדי. אני לא רוצה לדמיין לעצמי תינוקת בתוך מים חמים מדי או קרים מדי. הרי זה סיוט. אני שמה במים מעט שמפו שאינו שורף בעיניים. אני לא רוצה לדמיין לעצמי תינוקת ששורף לה בעיניים. הרי זו הזוועה בהתגלמותה. אני מכינה את האמבטיה בנעימות ובזהירות. אחר כך אני מפשיטה את התינוקת שלי בנעימות ובזהירות ומלטפת את בטנה הקטנה ומסירה ממנה את החיתול שלה. הבת שלי מחייכת אלי, וגם אני מחייכת אליה. אינני רואה את החיוך שלי, אבל אני מרגישה שהוא מתוח עד להתפקע, שהוא עקום ופעור כמו תפר פרום. אני מכניסה את התינוקת שלי בעדינות אל תוך המים, ראשה נתמך בזרועי. קראתי פעם בעיתון על אמא אחת שהטביעה את הבנות שלה באמבטיה. והן לא היו תינוקות, הבנות. היא החזיקה את הראש שלהן מתחת למים עד שהפסיקה לראות בועות, ככה היא אמרה. אני חושבת על מפלצות האדם המסתובבות בינינו. אני יודעת איך היא סחבה אותן בבטן תשעה חודשים ואיך היא קמה להניק אותן בלילות ואיך היא הלבישה אותן בבקרים ונישקה אותן ללילה טוב בערבים. אני יודעת איך שמרה עליהן מכל משמר, שלא יאונה להן כל רע, אני רואה איך הלכו וגדלו ויצאו כל בוקר לגן הילדים והלכו לגן השעשועים אחר הצהריים ורכבו על אופניים קטנים מסביב לבלוק. איך אפשר להשגיח על שתי ילדות קטנות כל הזמן, איך אפשר לשמור עליהן? שתי ילדות קטנות יכולות בהחלט להידרס או להיחטף או להיאנס או להיחטף ולהיאנס, וילדים גדולים יכולים להתעלל בהן וכל מיני ישישים סוטים יכולים לתקוף אותן. הן כל כך תמימות, הילדות הקטנות, כל כך רכות ופגיעות, והן כשלעצמן עליזות וצוחקות ורוצות לעשות הכול לבד ורוצות לצאת החוצה לשמש, לחצר. בתוך הדירה הקטנה נשארת אמא עם פחדיה השחורים, עם ציפורניה האכולות, מציצה מבעד לתריסים לעקוב אחרי הכתם הוורוד של שמלתן בחוץ, להסתובב בחדרים להכין ארוחת ערב לסדר את הצעצועים לחכות שצעדיהן הקטנים יהדהדו בחדר המדרגות להביט בהן נכנסות הביתה ולדעת שגם אם הן נראות לך נורמליות לגמרי ייתכן מאוד שטראומת חייהן כבר מאחוריהן ואת לא תדעי על כך לעולם. אם תרחצי אותן ואם תשכיבי אותן ואם תנשקי אותן נשיקת לילה טוב, האם יש בכך כדי להעלים את כל הרוע בעולם? את כל הרשע. את כל הכאב האורב בכל פינה. האם די באהבתך לחסן אותן מכל פגע? אבל לך אין כוח וגם לאהבה אין כוח, ואת יודעת שלא תוכלי לשמור על הילדות האלה, שאין באפשרותך להבטיח את אושרן. מבטן הצלול פוצע אותך כמו סכינים חדות. את ממלאת את האמבט והן נכנסות בשמחה פנימה ואת מסבנת את גופן הדק והעדין, ומי ישמור על הגוף הדק והעדין הזה, דעתך כמעט נטרפת עלייך מרוב צער, מי יבטיח את שלמותו ושלוותו. מי יבטיח את החיוכים האלה, מי יבטיח כי האור בעיניים הקטנות הנוצצות לא יכבה פתאום. את יודעת כי אין בכוחך לשמור עליהן, כי מי את מול כל הרשע שבעולם, והפחד נועץ בך את שיניו החדות. פחד. את רועדת כולך. מן הרחוב עולים קולות המכוניות הדורסות וקריאות הגברים המשחרים לטרף, וקול נפץ רחוק מזכיר לך שיש גם טרור ומלחמות ופצצות אטום וטילים כימיים בארץ הזאת, וסוטים ומנוולים ושודדים וגנבים ואנשים קטנים מוגבלים שיש להם כוח להזיק, ובעלים אלימים שרגע אוהבים ורגע אחר כך חוטפים פתאום את הקריזה של החיים ומוציאים את זה עלייך, ומה יש לך מולם, לך יש רק פחד, סחרחורת שלמה של פחד, ואת אומרת לעצמך להפסיק עם הסחרחורת הזאת ולהגיע סוף-סוף אל המנוחה השלמה, סוף-סוף אל המקום שאין בו פחד ואין סכנה, אל המקום שיש בו לילה שלם של שקט, של בטחה, של ידיעה שלמה וברורה כי כל רע לא יוכל להן עוד, אל המקום שיעטוף אותן בחום, ברגיעה מוחלטת, כמו בשמיכה חמה, שבו לא תדענה עוד כאב או פחד לעולם. את מסרקת את שערן הזהוב וגוזזת את ציפורני ידיהן ומנשקת את לחייהן הרטובות ואומרת להן לילה טוב אהובות שלי ומחליקה את גופן אל תוך המים ואוחזת בראשיהן לבל יתרוממו, בעדינות תקיפה, בכוח החלטי, בייאוש חגיגי, בשמחה ובבכי, ואחרי כמה דקות נרגעים המים ודממה בבית ואת צונחת תחתייך על הרצפה הרטובה מרוקנת לגמרי, כי הפחד עבר עתה ובמקומו נותר כאב איום, ואת יודעת פתאום איך מרגישה אישה שקרה לה הנורא מכול ושתי בנותיה הקטנות מתו. בתוך מי האמבטיה אני מעדיפה שלא לדמיין לעצמי את הגופות הקטנות צפות, את מחזה האימים של הגופות הקטנות צפות במים, או אולי דווקא שוקעות. גם היא לא מביטה בזה. היא יושבת על הרצפה הרטובה באמבטיה בעיניים פעורות, כי אין עכשיו על מה לשמור ואין עכשיו ממה לפחד, נותר רק לטבוע בתוך אוקיינוס שלם של צער.
17 
איריס הולכת לבטי המתקשרת
איכשהו קרה שכל הזמן איריס קיבלה המלצות על המתקשרת המדהימה, בטי מרחוב סוכת-שלום, בית ראשון אחרי הסיבוב, שער צהוב, את תדעי לפי כל האנשים שמחכים בחוץ, כך הסבירו לה. זו מתקשרת מדהימה, אמרו. את אפילו לא צריכה להגיד לה מה השאלה שמציקה לך: היא יודעת מעצמה. כל מילה שהיא אומרת זה בול-פגיעה. אי-אפשר להאמין, אבל זו עובדה.
ודווקא מפני שהיתה לאיריס שאלה מציקה, ודווקא מפני שהיא היתה חייבת לדעת, נחה הפתקה עם השם ומספר הטלפון בארנק שלה שבועות על שבועות. בכל פעם שפתחה את הארנק להוציא כרטיס אשראי היתה רואה את הפתקה בתוך חלונית הפלסטיק השקופה של תעודת הזהות, מונחת בדיוק על הפנים שלה בתמונה הלא-כל-כך מוצלחת. אני צריכה להתקשר לבטי, היתה אומרת לעצמה. פעם אחת אזרה עוז והתקשרה והגיעה למענה קולי מכני, הגעתם למספר זה וזה, תשאירו הודעה. היא לא השאירה הודעה.
שלושה חודשים אחרי שהכניסה את הפתק לארנק היה חם וריק בסלון והטולים והמלמלות סגרו עליה מכל עבר, השעה היתה שלוש אחר הצהריים, והאוויר עמד ללא נשוא והיה לו ריח לא נעים של חלב חמוץ. אף כלה לא הגיעה, ואיריס הרגישה שהיא לא יכולה יותר לשבת בסלון אפילו רגע. היא סגרה את הדלת ושמה את הפתק ״תכף אשוב״ וירדה לרחוב והמשיכה בצעד מהיר לקינג ג׳ורג׳, לרגע חשבה לקנות לעצמה קפה ומאפה, אבל כשהגיעה לקפה לא עצרה אלא המשיכה בכיוון השוק, חצתה את קינג ג׳ורג׳ ועלתה באגריפס, ופתאום הבינה שהיא הולכת לרחוב סוכת-שלום לשמוע מה יש לבטי הזאת להגיד לה.
היא הגיעה לסוכת-שלום וראתה את השער הצהוב ולא היו שום אנשים מחכים בחוץ, השער היה קצת פתוח ושיר של אייל גולן בפול ווליום מילא את החצר הקטנה.
איריס הקישה במקוש הברזל שהיה קבוע בשער. מעוצמת הנקישה נפתח השער עוד יותר, ואיריס נכנסה פנימה, ״סליחה, סליחה, יש פה מישהו?״ הלכה בזהירות בחצר הקטנה, המרוצפת אבן, ״בטי, הלו.״ בתוך החצר דלת ברזל ולה אשנב זכוכית וגם הוא פתוח.
איריס דפקה בדלת, וזו נפתחה כמו מעצמה אל תוך חדר ארוך וחשוך, לקח לה רגע להתרגל לאפלולית ולראות ספה נמוכה ולפניה שולחן נחושת עם ספלים מלוכלכים ובדלי סיגריות, ושולחן אוכל גדול ועליו קערה של פירות ועיתונים מפוזרים. בפינה עמד עציץ גדול של אגלאונמה במצב גסיסה מתקדם. ריח של קלמנטינות מעלות עובש עמד באוויר, ושיבא, ואלכוהול, וסיגריות, וטחב.
״אני מחפשת את בטי,״ אמרה איריס, עומדת בחדר הארוך סמוך לדלת הכניסה, מרחרחת, מחכה, מקישה בדלת הברזל מצדה הפנימי הפעם, והנה שמעה את הקול, צרוד ויבש מסיגריות, ״מי זה, אני פה, תיכנס בפנים.״
איריס נכנסה אל החדר הפנימי, שהיה קטן ונטול חלונות, ובתוך האפלולית ראתה מיטה סתורה ועליה יושבת אישה קטנה, ראשה נתמך בערימה של כרים, שערותיה מפוזרות סביב ראשה כלהבה כתומה, עיניה זיתים שחורות מתחת ללהבה. ריח של שתן ישן חנק את איריס. על הרצפה היו מפוזרים כמה דברים, ואיריס מנתה אותם לעצמה: בקבוק חם, גרביים, פומפה לפתיחת סתימות בכיור, קליפות של קלמנטינה, מגהץ, טס נחושת ועליו תבליט של טווס בעל ראש של סוס. האישה הביטה באיריס בדממה.
״את צריכה אולי משהו?״ שאלה איריס, ״את חולה, להביא לך תה?״
״כן,״ אמרה האישה, ״יש בקבוק ערק במטבח על השיש, תביאי אותו.״ איריס עשתה את דרכה מחוץ לחדר באפלולית ומצאה את המטבחון הקטן. הכיור היה מלא כלים מלוכלכים וגם הפח היה מלא. היא נבעתה לראות חתול שמן יושב על הכיריים ליד מחבת טפלון מתקלפת, ועיניו עצומות. הערק לא היה על השיש. איריס פתחה כמה דלתות של ארונות ובסוף מצאה אותו מתחת לכיור, בין מכל של אקונומיקה לדלי פלסטיק מלא בקבוקי סבון לכלים. היא שטפה כוס זכוכית והביאה את הבקבוק והכוס לחדר השינה.
״הנה,״ אמרה, מוזגת מעט ערק לכוס, אבל האישה הושיטה את ידה, רזה וגרומה, ומשכה אליה את כל הבקבוק והטתה אותו אל פיה ולגמה לגימה ענקית, אולי שליש בקבוק התחסל שם בלגימה אחת ארוכה, כאילו מדובר במים. האישה סיימה את הלגימה שלה והפשילה את השמיכה, חושפת את גופה המצומק העטוף בחולצה ארוכת שרוולים, ורודה מכביסות. היא הוציאה רגל אחת אל מחוץ למיטה, לאט ובמאמץ, ושפכה כמות הגונה של ערק על הרגל, מן הירך ועד הקרסול. ״אה,״ היא אמרה, ״זה טוב. עכשיו זה יתעורר.״
״אני מצטערת להפריע, בטי,״ אמרה איריס, ״שלחו אותי הנה, אם זה לא מתאים, אני אבוא בפעם אחרת.״
האישה הביטה באיריס בעיני הזיתים שלה.
״תישבי רגע,״ היא אמרה, ״למה לא תישבי רגע.״
לא היה כיסא בחדר, ואיריס נשענה על הקיר במין הישענות חצי ישיבה. ״את רוצה שאני אזמין רופא?״ היא שאלה, ״את בסדר?״
״אני בסדר,״ אמרה האישה בחריפות, ״למה רופא, שיהרוג אותי? תידעי לך שכל החיים שלי לא ראיתי רופא וגם עכשיו אני לא אראה רופא, אני אמות ולא אראה רופא,״ ואז אמרה משהו בערבית. ״את מבינה? אופה עושה לחם ורופא עושה מחלות.״
״כן,״ אמרה איריס, ״את צודקת, ובכל זאת כדאי להיוועץ במומחה. לפעמים הם יכולים לעזור, אולי את זקוקה לטיפול רפואי, אולי טיפול רפואי יוכל להקל עלייך.״
״מה מומחה, מי מומחה,״ אמרה האישה, ״אני לא צריכה אף אחד שיגיד לי על הגוף שלי, אף אחד לא יודע כלום על הגוף שלי. לי אמרו אסור לך ללדת, ואני ילדתי שישה ילדים, ואת כולם בבית ילדתי, לא בבית חולים, בלי רופא, לבד הוצאתי אותם ואת החבל קרעתי בשיניים שלי, שישה ילדים וכולם בריאים בלי עין הרע. ארבעה בנים ושתי בנות.״
״ברוך השם,״ אמרה איריס.
האישה הניחה את ראשה על הכר. ניכר היה שהתעייפה. איריס התחילה לנוע בכיוון היציאה, פוסעת בין החפצים שעל הרצפה, אך עוד בטרם הגיעה לדלת התחילה האישה להשתעל. היא השתעלה יותר חזק ויותר חזק, וכעבור רגע הפך השיעול להקאה. היא הקיאה סביבה, בתוך המיטה. איריס זינקה לחפש דלי במקלחת ובחדר השני, וראתה עוד מיטה סתורה והרבה בגדים מוטלים עליה ומפוזרים על הרצפה. דלי לא היה בשום מקום. היא חזרה לחדר וראתה את האישה שוכבת בתוך הקיא, מנגבת קצת את הפה שלה בסדין. ״יותר טוב,״ היא אמרה, ״עכשיו טוב.״
״כן,״ אמרה איריס, ״זה מצוין, באמת. יש פה באיזה מקום סדינים אולי? אני אחליף לך,״ והאישה הניפה את ידה בביטול ואמרה, ״אין פה שום סדינים.״
היא הניחה את ראשה על הכרית המלוכלכת ועצמה עיניים ואמרה, ״עכשיו טוב לי, זה ישב לי בחזה ועכשיו טוב.״ איריס הרגישה את הגועל עולה בגרונה וידעה שאם לא תעשה משהו תקיא גם היא, ממש פה, על הרצפה. ״אני אביא לך סדינים נקיים בכל זאת,״ אמרה, ״את לא יכולה לשכב ככה. אני תכף חוזרת. את תהיי בסדר, ואני תכף באה.״
איריס יצאה החוצה אל רחוב אגריפס, עוברת בתוך שניות מממלכת החושך אל ממלכת האור, מתפלאה לראות שעולם כמנהגו נוהג, האוטובוסים והאנשים והקולות והחנויות. היא חצתה את הרחוב בריצה אל תוך מרכז כלל, ומצאה חנות מצעים וקנתה סט של סדינים, ואחר כך חצתה שוב את הרחוב וקנתה בבזאר כתונת לילה מצויצת שהדפס תותים מקשט אותה, וגיגית פלסטיק כתומה, קטנה, ועם כל הדברים האלה חזרה אל רחוב סוכת-שלום. לרגע חשבה שהבית לא יהיה שם, פשוט ייעלם, אבל הוא היה, והיא נכנסה דרך השער והחצר והסלון האפלולי, ״זו אני,״ היא קראה, ״חזרתי,״ ונכנסה לחדר וראתה את האישה ישנה, ראשה נח על הכרית המטונפת, והלכה למטבח וחיממה מים בקומקום ומילאה את הגיגית במים פושרים, ״הנה, בואי, ננקה אותך קצת.״ האישה פקחה את עיניה ואמרה, ״את, חשבתי שהלכת.״
איריס עזרה לה להתיישב במיטה ולפשוט את הגופייה המלוכלכת, וטבלה שרוול נקי במים החמימים וניגבה את הפה ואת השיער הכתום ואת הכתפיים החשופות, שהיו מחודדות עד אימה מתחת לעור הדק, ואחר כך הלבישה לאישה את הכותונת החדשה והושיבה אותה, עטופה כולה בתותים העליזים, בקצה המיטה. היא משכה סביבה את הסדין המטונף ומתחה את הסדין החדש שהביאה, עטפה את השמיכה בציפה, ויתרה על הכרית העליונה בערימה, שנרטבה דרך הציפית שלה, והניחה בראש הערימה כרית אחרת בתוך הציפית החדשה, הפרחונית, שקנתה.
היא רצתה לאוורר את החדר, שהיה חסר חלונות, ולכן רק השאירה את הדלת פתוחה אל הסלון, ואת המצעים המלוכלכים סגרה בתוך שקית הניילון של המצעים שהביאה ושמה אותם במקלחת, על ערימת כביסה, ליד מכונת הכביסה שעמדה שם, ואחר כך הכינה כוס תה והביאה אותה לאישה. ״תשתי את זה, לאט תשתי, שלא יעשה לך להקיא,״ והאישה לגמה לגימה קטנה ועצמה את עיניה, מחזיקה את הכוס באצבעותיה הארוכות, ואמרה, ״טוב.״
״את תהיי בסדר?״ איריס שאלה. ״מישהו מטפל בך? אני לא יכולה לעזוב אותך כאן, ככה, לבד,״ והאישה אמרה, ״הבת שלי, היא תכף תיכנס, עכשיו תלכי.״
איריס הביאה כיסא מפינת האוכל והעמידה אותו ליד המיטה, כדי שהאישה תוכל להניח עליו את כוס התה, והחזירה את בקבוק הערק, שכבר היה כמעט ריק, למטבח, מתחת לכיור, ואמרה, ״אני הולכת, אני מקווה שהבת שלך תבוא מהר, תהיי בסדר, תשתי את התה.״
לפני שיצאה לחצר עוד עברה במטבח ומילאה מים בבקבוק שהיה שם והשקתה את האגלאונמה. האדמה היתה יבשה לגמרי, והעלים שמוטים, ובכל זאת הגבעולים עדיין היו ירוקים.
אחר כך עזבה את הבית וסגרה היטב את הדלת מאחוריה, מרגישה רצון עז להישאר ורצון עז להימלט על נפשה בו זמנית, וכמעט הגיעה אל השער הצהוב כשנכנסה בו אישה גבוהה, בגדיה שחורים ושערה שחור. על החזה שלה, ממש בגובה עיניה של איריס, שהיתה נמוכה ממנה וגם עמדה נמוך ממנה, כי האישה עמדה על המדרגה שלפני השער, נח תכשיט כסף, שמש כסף ענקית, ואיריס התבוננה בשמש הכסף הענקית הזאת, שנראתה לה יותר כמו סרטן, או עכביש גדול. האישה אמרה בטון נעלב וכמעט כועס, ״סליחה, ומי את?״ ואיריס אמרה, ״שמי איריס, את הבת?״
״כן,״ אמרה האישה בחשדנות, ״אני בטי.״
״אמא שלך הקיאה,״ אמרה איריס. ״עכשיו כבר יותר טוב.״
״אלוהים,״ אמרה בטי, ״היא מצאה את הערק, המכשפה.״ היא מיהרה אל הדלת. ״בואי, תיכנסי. את רוצה תקשור? אני אעשה לך תקשור,״ אבל איריס אמרה, ״לא, אני בסדר. אני עכשיו פשוט אחזור לעבודה.״
18 
דפנה מספרת על ליאורה
אני רוצה לכתוב כמה מילים על החברה שלי ליאורה ועל בוקר אחד שבו ישבתי איתה על המרפסת בבית המדהים שלה בעין כרם. שתינו תה לואיזה מעלי לואיזה שהיא קטפה בגינה והגישה בתוך ספלי קרמיקה יפהפיים שהכינה בעצמה, ואני סיפרתי לה על תהומות היגון שלי, מי יעשה לי ילד, אין אף מועמד נורמלי, והחיים קצרים והזמן חולף ונמאס לי, פשוט נמאס לי להתפשר, אולי אני אלך לבנק הזרע ואהיה חד-הורית כי גם זה עדיף מכלום. ליאורה ישבה מולי על כיסא נדנדה מעץ מלא ונעצה בי את המבט הרציני הדאוג החברי שלה, שהיה אפילו עוד יותר רציני ודאוג מתמיד, ואחר כך הושיטה לי עוגיות חמאה שאפתה מקוואקר וקמח מלא וסוכר חום, עם חמוציות, ואמרה, ״קריר, אני הולכת להביא שמיכה. את רוצה גם?״ ובלי לחכות לתשובה רצה יחפה על רצפת האבן הביתה, אל תוך החדר הגדול דרך דלת הזכוכית הצבעונית, היפהפייה, ואני חשבתי שוב כמה היא יפה וכמה יפה הבית המדהים שלהם.
הבית שלהם הוא בית ישן עם תקרות גבוהות ואריחי אבן עתיקים וחלונות ענקיים עם אדני חלונות רחבים, פונים ליער, והכול נקי ומסודר ובטוב טעם, עם רהיטים עתיקים ושטיחים אפגניים אדומים וכל מיני כלים יפים מקרמיקה שליאורה עושה בעצמה וגם קונה מכל מיני אמנים. מאחורי הבית יש מרפסת עם מעקה עץ ומדרגות עץ שיורדות אל החצר, ושם ישבנו. כמה חודשים קודם לכן חגגנו לליאורה ארבעים בחצר הזאת. רובי הזמין לכבודה המון אורחים וחברים ובני משפחה, ומתח נורות צבעוניות בין העצים והעמיד תזמורת קטנה של שלוש נגניות על המרפסת, והיתה אווירה קסומה במידה בלתי-רגילה. אנשים פשוט התחילו לבכות שם מרוב התרגשות, וגם באחת בלילה עדיין לא גילו שום סימן שהם מתכוונים לקום וללכת. בשתיים וחצי בלילה ליאורה הודתה לרובי ונישקה אותו ואחר כך עברה אחד-אחד בין האנשים וחיבקה ונישקה את כולם והודתה לכולם ופניה זהרו באותו אור פנימי נראה לעין אשר קורן מפניהן של נשים רגועות, שבטוחות מאוד בעצמן ובמקומן בעולם. היא נראתה נפלא בגוף הגבוה, הרזה והגמיש שלה, בשמלת השיפון הבהירה, הפרחונית, השמלה הפֵייתית, כך היא קראה לה, מה דעתך על השמלה הפייתית שלי, רובי התעקש שאקנה אותה ולא גילה לי לכבוד מה. שערה היה אסוף מאחור בפקעת נפלאה.
רובי, בעלה, גם הוא נראה נפלא. אין לו כרס בכלל ויש לו שיער שופע, ממש שיער מברשת שופע ומלא, בצבע נדיר של פשתן כהה, ויש לו חיוך נוגע ללב עד כדי כך שנשים פשוט מוכנות ליפול חלל לרגליו. חוץ מזה הוא תמיד לבוש יפה ושומר על יצירתיות ועל רוח נעורים. הוא גם טיפוס מאוד אכפתי. הוא אחד שאוהב לבשל כל מיני מנות גורמה ולהגיש אותן. והוא גם רומנטי במידה שלא תיאמן. תמיד יש באגרטל פרחים טריים שהוא הביא לה. פעם אחת ראיתי במו עיני איך חזר הביתה והושיט לה בלי מילים מתנה קטנה. זה היה אצטרובל. אצטרובל פשוט שהוא הרים כנראה בדרך הביתה, והוא הושיט לה את האצטרובל הזה בכל כך הרבה אהבה, והיא קיבלה אותו בכל כך הרבה אהבה, שזה היה פשוט מעורר קנאה. כן, מכל הדברים הרבים והיפים שיש להם, אני חייבת להודות שהאהבה שלהם היא שעוררה בי הכי הרבה קנאה. ולא שחשבתי שכל השפע המדהים הזה לא מגיע לה. להפך. ידעתי שהוא מגיע לה ועוד איך. אני הרי מכירה אותה מגיל צעיר מאוד ואני יודעת איך התחתנה עם גבר שלא היה טוב אליה ואיך ילדה לו את שירה ואת עמליה ואיך יום אחד, אחרי המון דיבורים ואחרי המון פחדים, אזרה אומץ וקמה והלכה, ואיך במשך שנתיים וחצי חיה עם שתי הבנות בלי גרוש על הנשמה ובכל זאת סידרה לשלושתן בית חם בדירת החדר הקטנה ששכרה, ואיך עבדה כמו מטורפת בבקרים ובלילות, העיקר להיות איתן בבית בצהריים, כשהן חוזרות מהגן ומבית הספר. באותה תקופה נתתי את הנשמה בשבילה, עזרתי לה כספית ורגשית ושמרתי לה על הבנות ועודדתי אותה וטיפלתי בשבילה בהמון ניירת, כי היא לא סובלת עבודת ניירת. אני גם זו שהייתי שם באותו היום שבו עמליה שברה את היד. אני נשארתי לשמור על שירה והיא לקחה את עמליה לחדר מיון, ושם היא פגשה את רובי, לגמרי במקרה, כמו בסיפורים, ושלושה חודשים מאוחר יותר הם התחתנו וכל השפע הזה נכנס לתוך חייה, וכולנו ידענו שיש צדק בעולם.
חוץ משתי הבנות שלה, שהיא הביאה איתה, והבת הגדולה שלו, לירז, שעומדת להתחתן בקרוב, עם בחור מקסים, טייס בחיל האוויר, נולדו להם אחר כך גם שני בנים משותפים, שני חתיכים מוכשרים בטירוף. בכלל, כל החמישייה הזאת מוכשרת בטירוף. לירז שרה מדהים ושירה ועמליה סיימו את הבגרויות שלהן בציונים שלא מן העולם הזה, ושני הקטנים, אורי ואילון, לומדים בבית הספר הניסויי, ויש להם כל מיני תחביבים מיוחדים כאלה, כמו טיסנאות וסיף, ואורי היה אלוף הארץ בשחמט ילדים לפני שמלאו לו אחת-עשרה.
חוץ מזה, יש להם גם המון חברים. ימי חמישי בלילה בבית שלהם כבר הפכו לשם דבר. אנשים פשוט מגיעים ויושבים ביחד ואוכלים פיצוחים וקרקרים וגבינות גורמה וכל מיני דברים קטנים ואיכותיים ושותים יין וסיידר חם עם קינמון. היא עוברת בין האורחים בשמלות שחורות ארוכות עם צמידי רגל מצלצלים, והוא יושב על הכורסה שלו ומספר סיפורים מרתקים ומצחיקים ומתווכח בקול ומעלה כל מיני טיעונים מבריקים בכל מיני נושאים. תמיד יש תחושה שהשיחות אצלם נורא עמוקות ומעניינות, שאצלם הכול מתרחש ושהם אלה שיֵדעו מה לעשות ומה לומר. אולי לכן בשעות משבר החברים פשוט נשאבים לבית שלהם, ונשארים כל הלילה ומדברים ומתווכחים ונפרדים לפנות בוקר תשושים והלומי אלכוהול משובח שמוגש תמיד במידה הנכונה.
אני לא מספרת את כל הפרטים האלה כדי שתקנאו בהם. בכלל לא. הקנאה לא מעוררת אצל המקנא שום רגש חיובי, רק מכניסה אותו ללופים אינסופיים של כעס עצמי ורגשות אשם ורעיונות נקם איומים, ואם אני אומרת זאת הרי זה מתוך היכרות אישית ולא באופן תיאורטי גרידא. מפני שאי-אפשר להיות חברה שלה, חברה כל כך טובה שלה כמוני, בלי למות מקנאה מכל הדברים שמניתי, שבאמת נדמים כאילו הם בלתי-אפשריים, כאילו מדובר באגדה, והאמת היא שזה רק קצה המזלג של כל הדברים היפים והנהדרים שיש להם. במקרה שלה זה לא אגדה אלא אמת לאמיתה, וכל כמה שאת רוצה להיות חברה מפרגנת וטובה ולהודות בפשטות ובפה מלא שהיא פשוט מושלמת ויש לה חיים מושלמים ולשמוח בשמחתה, בכל זאת אי-אפשר שלא לקנא, להתפוצץ מקנאה, מול כל השפע הזה ומול כל היופי הזה, ומול הכוח שלה והחוכמה המיוחדת שלה. כי בתוך כל זה שכחתי לספר שאי-אפשר לומר שהיא קפאה על שמריה, בכלל לא, להפך, כבר אז באותם ימים חשוכים כשהיתה לבדה היא התחילה ללמוד עבודה סוציאלית, ואחרי שהתחתנה סיימה תואר שני בהצטיינות והקימה ארגון תמיכה להעצמת נשים חד-הוריות ואותו היא מנהלת עד היום, ולא פעם מראיינים אותה בטלוויזיה כאשר מגיעים לנושאים הקבועים של חד-הוריות וזכויותיהן של אמהות עובדות, ותמיד היא אומרת בראיונות האלה שנשים לא צריכות רחמים ולא עזרה ולא אפליה מתקנת, רק שיתייחסו אליהן כאל בני אדם מן המניין ולא ישימו להן רגל, לעזאזל, וזה הכול.
במשך הרבה שנים שנאתי את עצמי מאוד על הקנאה שלי. גועל נפש, הייתי אומרת לעצמי. פשוט גועל נפש. תקופה מסוימת אפילו השתדלתי לנתק את הקשר איתם. לא רק הקנאה הציפה אותי, אלא גם תחושות נחיתות קשות. הייתי מגיעה אליהם מרוצה מאיזה הישג שהשגתי או מאיזה גבר שחיזר אחרי, וכאשר יצאתי מהם היה ברור לי שההישג אינו הישג והגבר לא ראוי. לא כי הם לא פרגנו. להפך. הם פרגנו ובגדול. אני היא זו שלא פרגנה. לא פרגנתי להישג הצנוע שלי אל מול ההישגים המרשימים שלהם, לא פרגנתי לגבר שחיזר אחרי כשהשוויתי אותו לגבר המקסים, החכם והיפה שישב מולי כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם בשביל אשתו ובשביל החברה שלה. יאיר ידע את זה. הוא היה נוהג לומר: ״טוב, אני לא מושלם כמו רובי, אבל יש לי חדשות בשבילך: גם את לא מושלמת כמו ליאורה.״ הוא היה אומר את זה בלעג מר. רובי, לעומת זאת, לא היה מדבר אף פעם בלעג מר. להפך. הוא היה אמיתי ועמוק והתנהג כמי שמודה מדי רגע על מזלו הטוב. כאשר היה מגיש לנו תה היה מחליק את הספל לתוך כף ידה ואצבעותיו היו מלטפות אגבית את אצבעותיה. יכולת שלא להבחין בזה בכלל, אבל אני הבחנתי. היא היתה מחייכת אליו בחזרה את החיוך הטוב שלה ומיד נפנית שוב ובשיא הרצינות לנעוץ בי את מבטה החם והקשוב. בגלל המבט הזה לא הצלחתי להתנתק מהם, כל כמה שניסיתי. כוח המשיכה שלהם היה חזק מדי. תמיד יכולתי לדמיין לעצמי את הבית הזה, עם החלונות הצהובים, המוארים, וכל היופי והטוב שבפנים, ואת החיוך שלה כשהיא יושבת מולך ואת כוס תה הצמחים שהיא תגיש עם העוגיות החמות מאפה בית, ותמיד התפתיתי ללכת לשם עוד פעם אחת.
בפעמים האחרונות שהייתי שם יצא תמיד שזה היה בשעות לא נוחות, מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה או בדיוק בצהריים אחרי שכבר התקשרתי לבטל. התעוררה אצלי מין תקווה כזאת לתפוס אותם פעם לא מוכנים, כשהסלון מבולגן או באמצע מריבה או כשהיא לובשת חולצה מלוכלכת ובדיוק נגמרו העוגיות והכיור מלא כלים, אבל אף פעם לא הצלחתי. התחילה להיות לי מין אובססיה כזו, לגלות איפה עקב אכילס שלהם. לא ייתכן שהכול מושלם, אמרתי לעצמי. איפה הבאג שלהם? הגיעו ימים שהייתי מוכרחה לפצח לעצמי את החידה הזאת.
בערב לפני הבוקר הזה שאני מספרת לכם עליו נפרדתי שוב מיאיר, והפעם סופית. ״ההמתנה הזאת משגעת אותי,״ אמרתי לו. ״כל הזמן אני מחכה שתגיד לי שהחלטת שכן, וכל הזמן אני מתבדה. אתה מתענג על הזמן השאול הזה, ההמתנה משחקת לטובתך,״ אמרתי לו, ויאיר אמר, ״די, עד לאן נוכל עוד לרדת, בואי נפטור אותך מן הספקות, החלטתי שלא וזהו. את רוצה שאני אלך?״ רגע ארוך הבטנו זה בזה ואני אמרתי, ״כן, יאיר. תלך.״ והוא הלך וגם אני יצאתי, לא יכולתי להיות בבית רגע, והסתובבתי כמה שעות בעיר, עלתה לי מחשבה כזו, לבדוק את כל הגברים בכל הפאבים שדרומית לרחוב יפו, אולי אחד מהם יתאים לי בתור אבא של התינוק, אחרי הכול זרע יש בעולם בשפע, ממש נהרות, ואני - כמה אני צריכה, כמות מיקרוסקופית, אז מה הבעיה בעצם, זה נשמע לי הגיוני באותו הערב. עברתי בין הפאבים ואחרי חמישה כבר הייתי שתויה לגמרי, באף אחד מהם לא מצאתי גבר כלבבי, אלה שהתעניינו בי לא היו בעלי גנים מוצלחים במיוחד, ככה חשבתי, אפילו אמרתי את זה לאחד מהם, ״הייתי שוכבת איתך ברצון אם רק היו לך גנים משובחים יותר.״ ״אם היו לי,״ הוא אמר, ״לא הייתי משפריץ אותם לכיוון שלך.״ אחר כך יצאתי משם, ובשלוש לפנות בוקר הגעתי לליאורה.
אני דיברתי גסויות ושברתי איזו צלחת מצוירת, ובכל זאת היא ורובי התייחסו אלי בעדינות ותמכו בי והובילו אותי למיטה מוצעת בחדר האורחים והשכיבו אותי לישון. ואם הייתם מסוגלים להעלות בדעתכם שהוא יחרוג מעט מהטעם הטוב כשישכיב אותי במיטה ואני אושיט אליו את זרועותי ואתעקש שיעשה איתי ילד, אז טעיתם, כי הוא לא חרג בכלל. הוא רק החזיר את זרועותי למקומן הנכון בעדינות ובתקיפות וכיסה אותי בשמיכה, ואחרי רגע היא נכנסה עם הכותונת הנקייה שהביאה לי והפשיטה אותי מן החולצה הרטובה מיין ומקיא שלבשתי והלבישה לי את הכותונת הנקייה.
בשמונה בבוקר התעוררתי. הם ישבו על המרפסת ושתו תה והיו מספיק לויאלים כדי לא להזכיר לי את מצבי האיום מאתמול, רק הגישו לי כוס תה, ואחר כך ישבתי איתה והיא נעצה בי את המבט הממוקד, הרציני והדאוג שלה, שהיה יותר רציני ויותר דאוג מתמיד, ואני אמרתי לה שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, וזה גם היה נכון, וסיפרתי לה שהחלטתי לחתוך, כי החיים קצרים ואסור לבזבז אותם, והיא אמרה, ״קריר, אני הולכת להביא שמיכה.״ לקח לה די הרבה זמן להביא את השמיכה הזאת, וכשחזרה ניכר עליה שבכתה.
״אז מתברר שאני היא האחת מתשע,״ היא אמרה באותו קול יציב וצלול שלה, תוך כדי שהתיישבה מולי על הכיסא המתנדנד. ״אמרו לי אתמול. זה מאוד גרוע: אני נכנסת לניתוח הערב.״ ראיתי איך הדמעות מתגלגלות על לחייה כמו יהלומים ענקיים וממש לא האמנתי למשמע אוזני, מה אחת מתשע, מי אחת מתשע, מה מאוד גרוע. איך ייתכן, שאלתי את עצמי, איך ייתכן שגם הפעם היא חייבת לצאת וידה על העליונה, איך זה שאני מגיעה אליה מעוכה לגמרי עם קלף חזק אחרי שנפרדתי שוב מיאיר שלא רוצה לעשות איתי ילד וגם אף גבר אחר עם גנים טובים לא רוצה, והיא מצליחה לשלוף מולי את האס המנצח של אני נכנסת לניתוח כבר הערב. ״תמיד את חייבת להיות הכי טובה, מה?״ אמרתי לה. ״אפילו בדפיקויות את חייבת להצטיין. אני באה אלייך עם נפרדתי מיאיר ואין לי ילד, ואת מנחיתה לי מיד בחזרה יש לי סרטן ומאוד גרוע. לא נמאס לך כבר להיות כל כך מוצלחת? כי לנו זה כבר נמאס.״
ליאורה נשאה אלי מבט נדהם, אפילו הפה שלה נפתח בתדהמה, למתקפה כזאת היא לא ציפתה. לרגע חשבתי שעכשיו נריב, אמרתי לעצמי נהדר, עכשיו את מפוצצת גם את הקשר עם החברה הכי טובה שלך, ועוד בדיוק כשהיא מודיעה לך שיש לה סרטן, אבל לא היה אכפת לי, משהו בי היה מוכן ללכת עד הסוף. ואז ראיתי כמו בסלואו מושן איך הפה שלה מתעקם פתאום, חשבתי שהיא מתחילה לבכות, אבל להפך, היא התחילה לצחוק, ממש להתגלגל מולי מצחוק, את הצחוק המשוחרר, המידבק שלה, שאי-אפשר להישאר אדישים מולו, ״אני מוצלחת אני, כל כך מוצלחת אני,״ המילים האלה הצחיקו אותנו מעל ומעבר באותו יום על המרפסת, שעות אחדות אחרי שנפרדתי מיאיר ולפני שחברתי ליאורה נכנסה לניתוח, פשוט ישבנו שם והתגלגלנו מצחוק עד שלא נשאר לנו אוויר ממש.
19 
ליאורה. הדברים הם מאוד דחוסים
נהיה לי קשה. שלושה חודשים, חשבתי לעצמי, מיום ההולדת שלי בעצם. כלפי חוץ הכול היה כרגיל, אבל אני כבר הרגשתי איך המתח התת-קרקעי מגיע לשיא, הולך ומתקרב לנקודת הרתיחה מתחת לפני השטח, אני צוברת כעס ותכף הוא יתפרץ. אי-אפשר לשתוק יותר.
״את צודקת,״ אמר רובי, ״זה פשוט תוקף אותי. אני מצטער.״
הוא עמד ליד ארון הספרים בעיניים עצומות ואמר את המילים האלה, ואני לא הייתי צריכה לשאול מה שוב תוקף אותו. הרי ידעתי: אלה העולמות האחרים. היו לי כמה שנים של שקט, השליתי את עצמי שכך יהיה תמיד.
״אני גם לא רוצה לעשות משהו מאחורי גבך,״ הוא אמר, ״ולכן חייבים לדבר. אבל אני אוהב אותך, ליאורי. את זה לפחות אני יודע. וגם אחר כך הכול יכול להישאר כמות שהוא, מבחינת האנחנו.״
״תודה רבה!״ נפלט לי, הכעס התפרץ מגרוני, ״אז עכשיו אתה מבקש ממני רשות בעצם?״ התחשק לי להחטיף לו סטירה. או אגרוף בבטן. או להוציא אקדח ולירות בו. הכמות-שהוא הזה לא מספיק לי, אדוני, רציתי לומר. קח את הכמות-שהוא הזה ולך לעזאזל. אבל רגע אחר כך כבר ידעתי שאני אסכים לכול, אכנע ללא תנאי. מה עוד יש לי לעשות, מה עוד יש לי לומר. אני יכולה לכעוס, אבל מה זה יועיל: לא יקדם אותנו לשום מקום. לברך על מה שיש, אמרתי לעצמי. להודות על מה שיש.
״אני פשוט לא יכול,״ הוא אמר, ״תנסי להבין אותי. לא בטוח שאת יכולה. אבל הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוע בך. או להרוס את כל מה שיש לנו.״
הוא הביט בי במבט הכחול והחם שלו. כל מה שיש לנו! כל מה שיש לנו זה יפה מאוד, אבל זה לא מספיק. לא מספיק בשבילי. ועכשיו אתה רוצה לנגוס בזה, כי ברור שזה יבוא על חשבון. אין שום אפשרות אחרת. ״אמרת שתוותר,״ הטחתי בו, ״אמרת שאנחנו זה כל כך נפלא שאתה לא צריך שום דבר מעבר. הבטחת לי, אתה זוכר?״
״אני זוכר,״ הוא אמר. ״ובאמת גם האמנתי בזה. הרבה שנים האמנתי בזה. אבל אני סובל. הרבה זמן שאני סובל. ובינתיים החיים עוברים. את יודעת שהם עוברים, ליאורי.״
אנשים אומרים זה לזה כל מיני דברים, מבטיחים אהבה לנצח ואחרי שנתיים מתגרשים. מבטיחים נאמנות מוחלטת ובלילות, במכוניות שכורות, בנסיעות עבודה מפוברקות - כבר הייתי בסרט הזה פעם. לבקש אמת ולקבל שקרים. כאן לפחות אנחנו גלויים: אני לא רוצה לעשות משהו מאחורי גבך, הוא אמר. חידוש מרענן: אני רוצה לעשות את הדברים מול פרצופך. לאלץ אותך לראות, לחייב אותך להרגיש את הפצע וגם לתקוע לתוכו אצבעות.
״אתה צודק,״ אמרתי לו, ״החיים עוברים.״
המשכנו הלאה, לדבר על עניינים טריוויאליים של היומיום: צריך להזמין את הגנן, שיכסח את הדשא לקראת השבת-כלה של לירזי. אני רוצה גם שיוסיף פרחים עונתיים בערוגה. כאלה אנחנו: לא יכולים לדבר על הדברים האמיתיים יותר משלושים שניות. לא יכולים לדסקס משהו עד הסוף, עד העומק, באמת, למרות הכאב, למרות הפחד. אבל השיחה הזאת נשארה תקועה לנו בגרון, צריך היה לסיים אותה. צריך היה לחשוב, לקבל החלטות נכונות. אני יכולה לקום וללכת, אבל אני לא רוצה; אני רוצה שהוא יהיה רק שלי, שיאהב אותי באמת. שיגיד אותך ורק אותך ולתמיד. אבל אי-אפשר, כנראה. השנים עוברות, אנשים משתנים. גם אני השתניתי. גם הוא. איך פותרים את הפלונטר הזה? אלוהים, זה כואב: למה הכול חייב להיות מסובך כל כך?
וזה עוד לא הכול. אפשר לסבך עוד יותר, אמר אלוהים. הנה, תראי. באותו היום ממש, אחרי הצהריים, כשהלכתי לבדיקה החצי-שנתית שלי, בעודי יושבת שם וחושבת על רובי, נראיתי כנראה לא משהו כי הרופאה אמרה, ״אני תכף מפסיקה להתעלל בך,״ ולא אמרתי לה שזה לא בגללה, והיא משמשה את השד השמאלי שלי ואמרה, ״אוהו, רגע, אני מרגישה פה משהו וזה מרגיש גרוע, תרגישי,״ והוליכה את אצבעותי אל הגוש, גדול כמו אגוז, לא האמנתי, אלוהים, ״באיזו מהירות הדבר הזה צץ?״ שאלתי אותה. ״איך זה יכול להיות?״
״אני לא יודעת,״ היא אמרה, ״צריך לפעול פה במהירות. אני רוצה אותך בתוך עשרים וארבע שעות אחרי ניתוח.״ תוך כדי המילים האלה היא חייגה למישהו ואמרה לו, ״אני שולחת פה מישהי בשבילך, זה בהול,״ ונתנה לי את הפרטים, ואחר כך הביטה בי ואמרה, ״תתקשרי לרובי שיבוא.״ התקשרתי לרובי ואמרתי, ״יש לי סרטן.״
״אם לא הייתי דביל כזה הייתי מגלה את זה קודם,״ אמר רובי בצער כשישבנו במכונית. ״בדיוק,״ אמרתי לו, ״אתה אשם בכול, חתיכת אידיוט, כל דבר טוב אתה מוכרח להרוס, נמאסת.״ ורובי אמר, ״אני מצטער.״
אחר כך ישבנו מול הרופא המומחה שקבע לי תור לניתוח למחר. ״הייתי מעדיף כבר היום,״ הוא אמר, ״אבל אין שום אפשרות לדחוף אותה, תבואו מחר בצהריים,״ ורובי שאל מה הפרוגנוזה, והמומחה אמר, ״צריך להוציא את זה ולראות, אז נהיה יותר חכמים, המצב לא טוב, הנה הבלוטות כבר נפוחות וזה סימן גרוע,״ ורובי אמר, ״אין פה בעיה של כסף,״ וכלא מאמינה שמעתי אותם מסכימים על חמישה-עשר אלף דולר במזומן.
״חבל שאין שום אפשרות לדחוף אותך,״ אמר רובי כשיצאנו. ״זאת בעיה רצינית מאוד, ליאורי, אל תקלי ראש בבקשה.״
״אז מה,״ הוא שאל, ״את הולכת על פרישה מוקדמת? החלטת לפרוש בשיא?״
״מה רע,״ אמרתי לו, ״תוכל להשתולל חופשי. אין רע בלי טוב, כמו שאומרים.״
בדרך הביתה שתקנו. דברים שנראו דרמטיים בבוקר נראו עכשיו טיפשיים. רובי יעשה כך, רובי יעשה אחרת. תענוגות גוף כאלה, תענוגות גוף אחרים. מופרך. הסתכלתי מן החלון. גשם דק ירד, ואני הסתכלתי דרכו. שמים ואדמה וגשם ומכוניות ואנשים יושבים בתוך המכוניות. הסתכלתי על רובי והוא היה מאוד יקר לי, והושטתי יד ללטף את ראשו והכול הרגיש לי בדיוק כרגיל. אם לא הייתי יודעת שרובי כבר לא יכול לוותר ושבשד השמאלי שלי יש גוש בגודל של אגוז הייתי חושבת שזהו סתם יום רגיל, סתם עוד יום רגיל לגמרי שיישכח מחר כלא היה.
עד שחזרנו הביתה היה מאוחר ואני הייתי הרוגה, ורובי נפל על הספה והדליק את הטלוויזיה, בזמן האחרון הוא יושב מול הטלוויזיה עד שהוא נרדם ונשאר כל הלילה בסלון. ״בבקשה ממך, בוא לישון איתי,״ אמרתי לרובי ונכנסתי להתקלח, וכשיצאתי מן המקלחת מצאתי אותו במיטה שלנו ישן. ליתר ביטחון הוא נרדם, אמרתי לעצמי, המנוול, ובכל זאת שכבתי לידו וסידרתי את היד שלו סביבי, מחבקת. שכבתי שם וחשבתי על השנים שחלפו ואיך נפגשנו בחדר מיון ואיך התחתנו ואיזה מין אהבה יש לנו, גדולה כל כך מצד אחד ופגומה כל כך מצד שני, אהבה בדרכנו שלנו, שהייתי מעדיפה אותה אחרת לגמרי אבל החיים הם לא תפריט שאפשר לבחור מתוכו, הנה עכשיו קיבלתי שתי מנות הפתעה, ופתאום הרגשתי דווקא שלווה גדולה, לא פחד ולא זוועה, אלא שלווה. יהיה אשר יהיה, אמרתי לעצמי, יהיה אשר יהיה, פשוט יהיה אשר יהיה, המילים האלה נסכו עלי מתיקות רכה, ואז התעוררתי בבת אחת לקול צלצול האינטרקום. השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר, וזאת היתה דפנה.
ראיתי אותה במצלמה של האינטרקום עומדת מתנדנדת מול השער החיצוני וחשבתי שנודע לה, לא ברור איך, ושהיא בוכה, אבל כשפתחתי את הדלת ידעתי מיד שלא, היא לא באה בגללי. היא היתה שיכורה לגמרי ועמדה בפתח בחולצה מלוכלכת ובאיפור מרוח, ונכנסה פנימה והעיפה את התיק לרוחב הסלון ישר למדף הקטן עם הצלחת הבולגרית, שנפלה והתנפצה לרסיסים. דפנה לא אמרה כלום, רק עמדה שם ומצמצה, כאילו היא שוקלת לעצמה את תוצאות ההתרסקות ומחכה אולי יהיו פה עוד אפקטים, ואז אמרה, ״אף פעם לא אהבתי את הצלחת המכוערת. את שומעת, העפתי את יאיר הבן-זונה, שילך האידיוט המחורבן הזה לקיבינימט עם האם-אמא שלו, בקצב הזה גם בגיל מאה לא יהיה לו ילד,״ והשתרעה על הספה והרימה את הרגליים. ״מה חדש אצלכם? הכול מושלם כרגיל, מה? כותונת סקסית שמת הלילה, מה?״ אחר כך נתקפה פתאום שיהוקים איומים. ״את רוצה מים?״ שאלתי, ״לא יכולה,״ היא אמרה, ״לא יכולה להכניס שום דבר מחורבן פנימה.״ בינתיים הופיע רובי בסלון. יחד לקחנו אותה לחדר האורחים והשכבנו אותה במיטה. ״היא מטורפת, החברה שלך,״ אמר רובי, ״לא תאמיני איזה קטע היא הרביצה שם למטה,״ ואני אמרתי לו, ״עזוב, היה לה יום קשה, מחר היא כבר תרגיש הרבה יותר טוב.״
המחר-היא-כבר-תרגיש-הרבה-יותר-טוב הזה נשאר תלוי באוויר מעל המיטה שלנו כמו חרב מתהפכת, כי שנינו ידענו מי לא תרגיש יותר טוב מחר, להפך, תרגיש הרבה יותר גרוע. ״מה יהיה אם,״ שאל רובי, ולא השלים את המשפט, מה יהיה אם. עיניו היו סמוכות לשלי, כחולות וגדולות. ידו נשלחה ללטף את גופי ואצבעותיו גיששו אל הגוש החדש שלי בתדהמה, בזהירות, הנה הוא פה, כמי שלומד את האויב ומרחם עליו בו זמנית, ואגב כך מצאו את עצמן פתאום במחוזות נשכחים. ״ממש מצחיק שאני צריכה לחלות בסרטן בשביל זה,״ אמרתי, ״רוב הנשים לא מוכרחות להיות כל כך דרמטיות.״
״די,״ אמר רובי, ״שקט, את מפריעה לי להתרכז.״
20 
בטי צועקת: אשר, עשה טובה
״מי את, יקרה, בטי המתקשרת מרחוב סוכת-שלום, חיה עם אמך הורתך רבת הימים תחת קורת גג אחת, כל אחייך ואחיותיך נפוצו עם הרוח, איש-איש אל מסעות חייו, ימיו ולילותיו, ורק את כאן, נושאת בעול, לא רואה ברכה בעמלך.
״קרבי ובואי ואגיד לך מי את ומה לך, כי קולי הדובר אלייך אינו שווא ואינו דמיון, קולי אחדות ודברי אחדות, קולי אור ואני אור, כל מהותי שפע-מור.״
כך מתבטא שפע-מור. בטי כבר יודעת שהדיבורים האלה שהיא שומעת - שומעת זו לא בדיוק המילה הנכונה, אבל אין לה מילה טובה יותר לתאר את זה - אינם דמיונות ולא שיגעונות אלא תקשור. תקשור עם ישות רוחנית פרטית שנמצאת כאן ועכשיו ומאוד בשבילה.
״מה אתה אומר, שפע-מור,״ היא שואלת, ״ללכת לראיון עבודה במתנ״ס או לא ללכת?״
״בחפשך את הטוב תמצאי טוב,״ אומר שפע-מור מיד, בלי לחשוב על זה אפילו. ״יקרה, אל ארבע רוחות השמים הביטי, עצמי את עינייך והתבונני פנימה, כי התשובה תגיע מתוכך.״
בטי אינה מזלזלת בתשובות כאלה. היא מביטה סביבה אל כל ארבע רוחות השמים ואז עוצמת את עיניה ומתבוננת פנימה. מוטב לי להישאר בבית, היא שומעת את עצמה אומרת לעצמה. שום דבר טוב לא יֵצא מהמתנ״ס הטיפשי הזה. היא נושמת עמוק ומרגישה שהיא עוברת תהליכים פנימיים חשובים מאוד.
בטי יושבת בחצר הקטנה ומעשנת. את האפר היא אוספת אל תוך כוס חד-פעמית משומשת. בחצר הקטנה עומדים עציצים. הרבה שנים היו העציצים מסכנים ומוזנחים, והנה עתה הם מלבלבים ופורחים. שפע-מור הוא שהציע להשקות את העציצים בתערובת של קפה שחור וכורכום, ולהפסיק לאפר לתוכם את הסיגריות. העצה הועילה. שפע-מור מוכן תמיד לתת עצות. לכל אחד. תמיד נוכח ותמיד נואם. בטי מקשיבה לשפע-מור, והשפע זורם בה.
״הלו,״ אומרת בטי כשתחושת הבדידות מעיקה עליה, כשהחדרים סוגרים סביבה, כשאמא שלה שוכבת בעיניים עצומות ונדמה שעוד רגע קט תחמוק מכאן, ״אתה כאן?״ השאלה הזאת, התהייה הזאת, כמוה כפתיחת דלת. מעבר לדלת עומד שפע-מור, ממתין להזדמנות. הנה כבר הוא נכנס בדלת הפתוחה, כבר הוא מודיע, בדרכו המיושנת מעט, בקולו - אין זה בדיוק קול, אבל אין לבטי מילה טובה יותר לתאר זאת - המהדהד, ״הנני כאן, יקרה, ולעולם כאן אהיה, כי קשור אנוכי לעולמות האור, אני אור וכל כולי אור.״
אני עייפה, חושבת בטי. עיניה כבדות וראשה סחרחר, ויותר מכול אין לה כוח ליום הזה. ״כל הלילה התהפכת על משכבך,״ אומר שפע-מור. ״נדמה היה לך שמשהו השתבש. חלמת שאת לא מצליחה להירדם אבל בעצם נרדמת.״
כן, חושבת בטי. חלמתי שאני לא מצליחה להירדם אבל בעצם נרדמתי. חלמתי שכבר בוקר ושכחתי להתעורר, היה לי סיוט שדלת הכניסה פתוחה לרווחה והמוני חתולים נכנסים הביתה. התעוררתי מבועתת. השעה היתה שלוש. דלת הכניסה היתה נעולה. על הספה בסלון נמנם באמת חתול זר. בשבע בבוקר התעוררתי שוב, שטופת זיעה קרה. זינקתי מן המיטה מתוך חלום, ממהרת לפתוח את הדלת, ורק כשהנחתי את ידי על הידית התנערתי. שכחתי את החלום וידעתי שאני לא ממהרת לשום מקום.
נכנסתי לחדר של אמא, ראיתי אותה ישנה על הגב עם ראש מתוח לאחור, פה פעור, השמיכה עוד פעם נפלה לה. הרמתי את השמיכה וכיסיתי את גופה הנמוג והולך. בבושקה בתוך בבושקה, פנימית בתוך פנימית. יום אחד תישאר במיטה האמא הכי-הכי קטנה, מקשה אחת, מבטה שלוח קדימה, ריסיה מצוירים. הלכתי להכין קפה במטבח. תכף אמא תקרא לי. הכנתי לה את התה, שיתקרר קצת בינתיים. החתול הזר נכנס למטבח, התחכך בקרסולי כאילו אנחנו מכרים משכבר הימים. שמתי לו חלב בקערה.
ועכשיו מה. מכבה את הסיגריה ונכנסת לסלון. הסלון מבולגן. ערימות כביסה לא מקופלת. החיים שלי מבולגנים. זו הבעיה שלי כיום. הבית מבולגן, את החשבון עיקלו, אמא חולה, ואיפה כולם, התאדו. חמישה אחים ורק אני כאן. אתמול הגיע אברי מראש פינה, הביא ארגז של ירקות אורגניים. מה אני צריכה ירקות אורגניים, מה כבר אמא צריכה? אם היית בנאדם היית בא, אפילו ערב אחד בחודש, לשבת פה עם אמא שלך ולשאול את אחותך מה שלומה.
״ומה שלומך, יקרה?״ שואל שפע-מור. בדרך כלל אין הוא שואל, וגם אם נדמים הדברים כשאלה, אין הם שאלה אלא הזמנה להתבוננות. מה שלומי באמת, אני עונה לו. תקועה פה בסוכת-שלום עם אמא, והבלגן, וערימה ענקית של חיתולים למבוגרים שאחותי רותי שלחה מקנדה. ואמא, השבח לאל, עדיין לא צריכה בכלל חיתולים. ברקע פוצח הזמר אייל גולן בשיר. ״לפעמים כנף יפרוש יחוג ברוח, אך בתוך לבו יערוג אל חוף בטוח״. זה אומר שאשר, השכן מהדירה למעלה, התעורר. כשהוא מתעורר הוא מתחבר מיד לאייל גולן. גם אני שומעת אייל גולן. החלון פתוח ואני מכניסה הביתה את קולות החוץ, את עולם האור שמחוץ לבית.
״בבהור האור,״ אומר פתאום שפע-מור. לא אכפת לו שאני אומרת לו די. מה זה בבהור האור, אולי לבעור או לבהות או לבחור, ובהירות, ומה הוא אומר לי על האור, מתעקש מאוד, ״האור נגלה בשלל גווניו אך לעיניכם, יקירי, נגלה הוא בגונו הלבן, האחד, השקוף, ורק ביודעכם את נוכחותו תוכלו להתענג על שלל צבעיו, שלל צבעי הקשת, ולא מאמץ נדרש מכם אלא מנוחה, תנו לעצמכם את המנוחה, ומבעד לעיניכם העצומות, בבהור האור, תחזו בשלל גוני האור.״ מה זה כל הדיבורים האלה, ומדוע אני מחויבת להקשיב. ״ראבאק, שפע-מור,״ אני אומרת, ״לא על הבוקר.״ לוקחת את המחברת, רושמת, האור, שימו לבכם אל האור, מבעד לעיניכם העצומות בבהור האור, ובינתיים אייל גולן בשלו, ״אי-שם רחוק כוכב בודד בזוהר אחרון ייפול אל ים המשאלות״, וכבר מתחילה המיגרנה לפעום לי, ״די, שפע-מור,״ אני אומרת, ״מספיק, הראש מתפוצץ לי.״ מתנתקת בכוח מן הדיבורים שלו, נשארת בסלון עם אייל גולן, ״אולי הפעם סתם נשבר לך, את משחקת עם עצמך״, ועם קולה של אמא, מגיע כאילו מן העולמות האחרים, ״בטי, בטי, את פה?״
אני נכנסת לחדר. היא מתיישבת במיטה, לאט, מושיטה קדימה את זרועותיה הדקות, נושאת אלי את מבטה, מזוויע כמה צעיר שהוא נראה. ״חלמתי, בטי,״ היא אומרת. ״חלמתי חתונה. בראש מגדל גבוה היתה החתונה, והחתן, לבוש כולו לבן, על ראשו כתר. והכלה, לבושה בסרפאן הירוק, את זוכרת את הסרפאן הירוק, מסתכלת על החתן, והחתן מסתכל על הכלה, ולא קורה כלום, אין רב ואין חופה. בטי, את שומעת, אמרתי, בחלום אמרתי, זאת אהבה.״
״אהבה,״ מתחיל שפע-מור שוב לטרטר, מתפרץ לתוך התודעה שלי בלי הזמנה, ״דעו, יקירי, שאהבה היא המקום של התכנסות כל התודעות, המקום של התרחבות והתכווצות, של הושטת יד ואסיפת יד בבחינת יד ביד אסופה, נתונה, מסורה, ורק בהנחת המקום הזה אפשר להגיע אליו, כמו לומר, בעיניים עצומות תיגשו ובעיניים עצומות תיגעו.״ אני לוקחת את המחברת ומספיקה לכתוב את המילים במהירות. ״איך קראו לחתן?״ אני שואלת את אמא. ״מי זה היה?״ אמא לא יודעת. ״דומה לבן של קלדרון,״ היא אומרת, ״לא בדיוק דומה ובכל זאת מזכיר אותו. מה רשמת, תקראי לי, בטי.״
אני מקריאה.
אמא שלי מאוד אוהבת את הדיבורים של שפע-מור. ״יקירה,״ הוא אומר לה, ״במסעך את עולה כמנצחת, מעפילה הרים ומעמיקה בגאיות, ואין את צריכה לנופים חיצוניים או למראות הנחשפים בעין, כי כל הארצות הרחוקות בתוך לבך פנימה, ופנימה יֵצא לבך למסעותיו.״
״בדיוק ככה, בטי,״ אומרת אמא. ״איך ידעת?״ ואני אומרת, ״לא, אמא, זה לא אני, זה שפע-מור.״
כי הכול הוא יודע, וזה בדוק.
כל אותו הזמן אייל גולן, בקולו המתוק מדבש, ״תני לי את הדרך שתוביל אל תוך לבך, הנשמה שלי רוצה להתאהב בך, ללכת כעיוורת בדרכך״. אני עוזבת את אמא ויוצאת לחצר הקטנה.
״אשר!״ אני צועקת. ״תעשה טובה לאנושות, בחייך, אשר. עוד לא שמונה וכבר?! תנמיך, תנמיך משמעותית!״
אשר שומע אותי וניגש לחלון.
״בוקר טוב, בטי,״ הוא אומר. ״כמה שאת יפה הבוקר. אולי תעלי אלי לכוס קפה?״
פלג גופו העליון עירום, את פלג גופו התחתון אני לא רואה, אז אני לא יודעת. ״שתיתי כבר, חבל,״ אני אומרת. ״אולי בפעם אחרת.״
״פתח לנו שער בעת נעילת שער,״ אומר שפע-מור. אינני יודעת אם בסרקזם או לא. ״מה זה עניינך,״ אני חותכת אותו, ״מי שאל אותך בכלל.״ מהחדר הפנימי קוראת אמא בשמי, ״בטי, בואי, בטי, בואי.״ אשר מתרחק מן החלון, נכנס לחדר ומנמיך את המוזיקה. אייל גולן כבר לא יושב אצלי בסלון. הוא יצא החוצה, אבל אינו מרפה. קולו ממשיך לקרוא אלי, לא מוותר: ״בעינייך מוצא את התשובה, תגידי את מה זאת אהבה״.
21 
איריס מחפשת: ביקור אצל הומיאופתית
את שומעת, תמר, אני הבעיה שלי זה הדפיקות-לב, כל כמה זמן יש לי את הדפיקות-לב האלה ואני משתגעת. הרופאים לא מוצאים שום דבר ואני מרגישה שאני הולכת להתעלף, ולכן באתי. אולי בהומיאופתיה יש תרופה לדפיקות-לב שלי, אולי את יודעת איך לרפא את הלב.
אני מכירה את הדפיקות-לב האלה כבר עשרים שנה, מיום שנכנסתי לעבוד סייעת בגן ילדים יש לי אותן. ביום הראשון של השנה הילדים התחילו להגיע, נכנסו אחד-אחד עם האמהות שלהם. אני והגננת ורדית כבר חיכינו מוכנות עם הפתקים להצמיד להם עם השם ועם השי הקטן, והאמהות עמדו מאחורי הילדים ודחפו אותם קצת קדימה ובכו, וגם הילדים בכו, ואנחנו ניסינו לעודד אותם והצמדנו את השם והראינו להם את הפינות בגן, ואחר כך ורדית אמרה בקולה האופטימי, ״עכשיו כולם יגידו שלום לאמא,״ ואני הרגשתי דפיקות-לב חזקות כאילו אני עצמי ילדה קטנה וכאילו אני צריכה לומר עכשיו שלום לאמא. כל הילדות הקטנות מסביב עם הצמות והקוקיות והשיער הפזור עשו לי סחרחורת, לכולן היו עיניים חומות ענקיות עם ריסים שחורים, גומות חן ריחפו סביבן באוויר כמו פרפרים.
אחרי שנים עזבתי את הגן והקמתי צהרון, מאפס הקמתי אותו, ושוב ביום הראשון של השנה - הייתי חייבת להיזהר - ביקשתי מאברם שיהיה איתי, וככה, גם הוא וגם הסייעת, יכולתי לשבת בצד ולחכות שיעבור. עשר שנים ניהלתי את הצהרון, היו שנים שהיו אצלי גם שלושים ילד, ופעם אחת, ביום הראשון של השנה, היו לי דפיקות-לב כאלה שהשארתי הכול עם אברם והסייעת והלכתי לחדר מיון.
ושם אמרו לי שאני חרדתית ונתנו לי כדורים נגד חרדה.
אבל אני לא חרדתית בכלל. ממה יש לי לחרוד? אני כשהייתי בת שש-עשרה קיבלתי החלטה לקחת את החיים שלי בידיים וגם הצלחתי. יש לי ברוך השם בעל מקסים, הלוואי על כל בנות ישראל כזה בעל, ויש לנו דירה גדולה, יפה, וכבר גמרנו את המשכנתה, ואז באותה תקופה שאמרו לי חרדתית עוד הייתי בצהרון, הרווחתי יפה מאוד מהצהרון הזה וזה היה רק ארבע שעות עבודה ואפילו לא ממש עבודה, רק לתת לילדים האלה בית שלוש שעות כל יום, מה יש פה לחרוד. אחרי עשר שנים הרגשתי שדי, נמאס, הגיע הזמן לעבור הלאה. אני אוהבת לעבוד עם הידיים וגם יש לי חוש אסתטי וגישה לאנשים, אז הגשמתי חלום ישן ופתחתי את הסלון-כלות.
וזהו. עכשיו אני מנהלת את הסלון-כלות. יש לי ספרית ומאפרת ותופרת, ויש לי גם ספא, שזה בעצם ג׳קוזי ובחורה אחת שמגיעה לעשות לכלה מסאז׳ עם אבנים חמות, ומי שרוצה אלטרנטיבי יכולה לקבל גם אלטרנטיבי, שיאצו ורפלקסולוגיה, וזה טיפול מאוד מרגיע לקראת החתונה. גם אני עצמי לפעמים מבקשת ממירי שתיתן לי רפלקסולוגיה, כי הדפיקות-לב שלי החמירו, כל כלה שנייה שנכנסת אני מרגישה שאני עומדת להתעלף, ומירי אמרה לי, עם דפיקות-לב כאלה אולי כדאי לך ללכת להומיאופתיה, ונתנה לי את מספר הטלפון, ואני באמת מקווה מאוד, תמר, שאת תוכלי לעזור.
לסלון שלי קראתי ״בואי כלה״, זה מהשיר. כשבאה כלה קודם כול אני מדברת איתה, מאוד חשוב לי להכיר, מי את, מה החלומות שלך, עם מי את מתחתנת. לאט-לאט בתוך השיחה היא מדברת ואני מתחילה לראות את השמלה, השמלה המיוחדת שלה, אם היא נפוחה או צמודה או דג או מרילין מונרו, תפורה כולה כאילו מפנינים. לא תמיד אני עושה סגנון כזה נסיכותי. היתה לי פעם כלה, איך שהיא מדברת אני רואה משהו מודרני דווקא, קווים ישרים, עשיתי לה שמלה הכי פשוטה שיש, שמלה ממש גיאומטרית, ואיך שהיא הודתה לי! זה היה משהו מיוחד לגמרי, פשוט מלבן ישר מהכתפיים למטה, מבד סאטן מבריק, טיפה עבה, ותדעי לך שזה נראה מדהים עליה. ביקשנו מהפרחנית לעשות לה זר מרובע, והיא עשתה לה קובייה מקסימה קשורה בסרט, והכול מנרקיסים. אבל היה קטע: הנרקיסים בערב התחילו להסריח, יש להם מין ריח כזה, חזק, הכלה עמדה מתחת לחופה וכולם הזדעזעו, איזה סירחון, כאילו יש איזה פגר בסביבה, ורק אמא של הכלה הבינה פתאום שזה לא פגר אלא פשוט הנרקיסים.
אני אישית מעדיפה סגנון רומנטי. הכלה האחרונה שלי מתחתנת כולה בזהב. זהב עשיתי אותה. זהב ונעליים זהב. כמו נסיכה היא תיראה. אף פעם לא הייתי בחתונה של כלה שלי, רק בחתונה הזאת אני אהיה. היא הזמינה אותי ואני אלך, וזה מחר בערב, ואני חייבת לשמור על הלב שלי שלם. אז אם יש לך משהו לתת לי, שהלב שלי יוכל לראות אותה נכנסת לאולם בשמלה הזהב שלה, יפה כמו נסיכה, ולא לדפוק כמו משוגע, אז תיתני לי, כי אני פוחדת. אני פוחדת שאיך שאני אראה אותה אני אתעלף.
כשהיא נכנסה לסלון בפעם הראשונה הרגשתי מיד את הדפיקות-לב, חזקות כאילו הלב שלי רוצה לקפוץ החוצה. היא לא גבוהה ולא נמוכה, בערך בגובה שלי, ויש לה שיער חום תלתלים ועיניים חומות ענקיות וחיוך מקסים. שחקנית היא יכלה להיות עם החיוך הזה, עם הגומות-חן המשגעות. היא ביקשה לראות את השמלות שיש לנו ואני מיד אמרתי לה, ״זה לא משנה מה יש לנו, לך אנחנו נתפור משהו מיוחד, לך נתפור את שמלת החלומות שלך.״ ״מצוין,״ היא אמרה, ״כי באמת יש לי שמלת חלומות: אני מחפשת שמלה בזהב.״
הכנתי לה כוס תה ושאלתי אותה על החיים שלה, בת כמה היא, והיא אמרה שהיא בת עשרים וארבע, ״נולדתי בנהריה וגדלתי בירושלים,״ היא אמרה, ואני נהיה לי ישר יבש בפה, החיוך שלי ממש התייבש לי על הפנים, הייתי צריכה להתאמץ לקלף אותו. יש לה אבא ואמא ושני אחים ושתי אחיות, ״הנה, תראי,״ היא אומרת, שולפת את הנייד ומראה לי תמונה של החתן שלה, בחור יפה, ועוד תמונה, של אמא שלה עם שתי האחיות, כולן אשכנזיות כאלה, לא דומות לה בכלל.
״תקשיבי,״ אמרתי לה, לירז קראו לה, אבל זה לא משנה, ״את לא הולכת לשום סלון אחר, אני חייבת ללוות אותך ביום של החתונה שלך, אני מבקשת ממך, תני לי לתפור את השמלה שלך, בבקשה, אני רוצה להשגיח עלייך מקרוב. את רוצה להיות נסיכה מוזהבת, ואצלי זה מה שתהיי. כל מחיר שייתנו לך, אני אתן לך שלושים אחוז פחות.״
האמת היא שהייתי מוכנה גם בחינם לתת לה, רק פחדתי שתברח. לפעמים אם אתה אומר חינם, אנשים בורחים. היתה לי כבר פעם כלה שרציתי לתת לה, בת של דוקטור היא היתה, והיא נבהלה, ״למה, למה דווקא אני,״ הרגישה לא נוח, ״תעשי לי שמלה ואני אשלם בדיוק כמה שצריך או שאני הולכת למקום אחר,״ ואני אמרתי בסדר ובכל זאת היא הלכה בסוף לסלון אחר.
אז בקיצור אמרתי לה שלושים אחוז פחות והיא צחקה, צחוק קצר כזה, כמו מנגינה, ״איזה מזל יש לי,״ היא אמרה, ״שנפלתי בדיוק אצלך. משמים שלחו אותי הנה.״
שלושה ימים אחר כך היא חזרה עם אמא שלה. ״אמא, תשבי פה,״ היא אמרה, ״את רוצה כוס מים, אמא, אני אביא לך, רק רגע אמא, הנה.״ אני הרגשתי את הדפיקות-לב מגיעות ומיד לקחתי כדור הרגעה, ממש שיגע אותי לשמוע אותה מדברת, אמא שבי, אמא הנה המים. גם האחות באה, קופי של האמא. ״לירזי, אולי תעשי הינומה ארוכה עד הרצפה,״ ולירז אומרת, ״כן, זה יהיה מדהים,״ ואני עם הסיכות ביד מאריכה, מאריכה, מוסיפה עוד בד טול, עוד זוהר מוזהב סביב הנסיכה היפהפייה שלי.
שבוע אחר כך היא באה לבד, למדידות, הבד-זהב עדיין לא היה תפור וגם החלק של המחוך היה מחובר רק בסיכות כדי לראות את הרושם הכללי, והיא הסתכלה בראי ואמרה, ״וואו, אני לא מאמינה כמה שזה יפה,״ ופתאום היא מחבקת אותי בטבעיות כזאת, ומנשקת, ואני מרגישה את הזרועות שלה סביב הצוואר שלי ואת השפתיים שלה על הלחי שלי, ואני אומרת, ״כפרה שלי, עיניים שלי,״ והיא חוזרת להתפעל מן השמלה ואני צריכה להשקיט את הבכי בתוכי ומרגישה איך הלב שלי בפירוש חושב להישבר.
אחרי שהיא יצאה סגרתי את הסלון מוקדם והלכתי הביתה, וכל הזמן היתה לי לירז בראש. התלתלים של לירז, החיוך של לירז, הגומות-חן של לירז, החיבוק של לירז. בחמש בא זוהר, הבן שלי, הוא לומד עכשיו הנדסה במכללה, ובאה איתו גם החברה שלו, ניצן, בחורה מקסימה, הלוואי שיום אחד אתפור לה, ונתתי להם לאכול, אבל לא יכולתי לשבת איתם אפילו שנייה, הייתי חייבת להיכנס לחדר ולהירגע, לסדר לי את המחשבות בראש, כל הזמן חשבתי רק לירז לירז לירז.
בערב אברם לקח אותי להליכה. בזמן האחרון אנחנו עושים הליכות ביחד, ואפילו שלא היה לי חשק עליתי על טרנינג ויצאתי איתו, ובדרך הוא אומר לי, ״מה קורה, את אפופה.״
״היום ראיתי אותה,״ אני אומרת לו, ״והפעם זה באמת על בטוח, אני יודעת שזאת היא,״ והוא מחבק אותי, ״את לא מוותרת, מה?״ ואני אומרת לו ״הפעם זה משהו אחר לגמרי, תאמין לי, הלב שלי מרגיש,״ ואברם אומר לי, ״לכי עם הלב שלך, ללב שלך אני מאמין תמיד.״
ובאותו רגע נולד הספק, אולי אני טועה, כמו בפעם הקודמת עם הכלה ההיא, הבת של הדוקטור, וכמו בפעמים הקודמות, היתה פעם ילדה בגן של ורדית שהייתי ממש משוכנעת, אחר כך התברר לי שזה לא יכול להיות, היא לא היתה יהודייה בכלל, ההורים שלה אימצו אותה בברזיל. האמת, אפשר היה להבחין בזה. משהו זר בפנים, משהו לא לגמרי שייך לכאן, אבל אני נפלתי בפח בגלל העיניים הגדולות והגומות. גומות-חן תמיד מצליחות לבלבל אותי.
גם באלי התאהבתי בגלל הגומות. הייתי ילדה בת חמש-עשרה ולא הבנתי מהחיים שלי שום דבר, הגומות שלו הרגו אותי. הייתי מוכנה פשוט לנשק לו את הגומות שלו כל היום, וזה פחות או יותר מה שגם קרה. הוא לקח אותי לדירה שלו והייתי שם, לא בית ספר ולא חברות ולא כלום, עד שבאה העובדת הסוציאלית עם שני שוטרים לקחת אותי, ואני בכיתי וצעקתי שאני לא רוצה ללכת, ומהרחוב צעקתי לו, ״לעולם לא ניפרד, אני אוהבת אותך,״ ואלי עמד למעלה בחלון של הסלון ונפנף לי והיתה לו סיגריה ביד ומהיד שלו עפו זיקוקים כתומים. אחר כך היה לו המשפט והוא ישב בגלל הסיפור הזה וגם בגלל עוד סיפור אחר לגמרי, ואני לא יכולתי ללכת לבקר אותו, לא הרשו לי ללכת. זה לא היה כלא, אבל בכל זאת לא הרשו. עכשיו אני אספר לך. אני הייתי בבית נעמה בצפון. את שמעת על המקום הזה? הם קיבלו לא מזמן את הפרס של הנשיא על עבודת הקודש. שם הייתי עד שהכול נגמר, ואז החלטתי לקחת את החיים שלי לכיוון אחר לגמרי ועזבתי את השכונה ולא חזרתי יותר לאלי. הייתי בת שש-עשרה והלכתי לקיבוץ סעד ושם הכרתי את אברם, וכל פעם שהייתי עצובה הוא היה אומר אלוהים שומר עלינו מלמעלה, ואני הייתי יכולה להשתכנע לרגע ולראות כאילו מלמעלה איך אלוהים משגיח על כל הילדים שנמצאים בבתים שלהם עם האמהות שלהם שמכסות אותם בשמיכות שלא יהיה להם קר, והייתי רגועה וכבר לא חשבתי על כל המופרעים שיש בעולם שלוקחים ילדים רק כדי להתעלל בהם.
הדבר הכי נורא בעולם זה הספקות. זה יכול לשגע את הבנאדם. כן לא, כן לא. כשחזרנו מההליכה הייתי באטרף, לא הצלחתי לישון כל הלילה ובבוקר התקשרתי אליה להזמין אותה לעוד מדידה, ״משהו פה לא מסתדר לנו לגמרי,״ אמרתי לה, ״משהו פצפון, אני פשוט חייבת לראות את זה על הגוף,״ והיא נכנסה אחרי הצהריים ומדדה שוב את השמלה, ואיך שאני מודדת לה אני אומרת לה, ״איך המשפחה? מתרגשים? איך אמא שלך?״ והיא שותקת רגע, ״אמא שלי לצערי לא בריאה, היא אחרי ניתוח, מקווים שהיא תבריא מהר, עד החתונה.״
״בעזרת השם,״ אני אומרת לה, ״בחתונה שלך היא תרקוד איתך, השמחה שלך תביא לה רפואה שלמה.״
״ומה איתך,״ היא שואלת, ״כבר חיתנת מישהו, יש לך ילדים?״
״אני ילדתי חמישה ילדים,״ אני אומרת לה, ״שיהיו בריאים.״ אני מספרת לה על זוהר, שיש לו חברה, ועל שימי ועל בניה ועל איתמר, הכי צעיר. ״מי החמישי?״ היא שואלת אותי, ואני אומרת לה, ״החמישית זאת אהובה, היא הבכורה שלי. אין לי הרבה לספר עליה,״ אני אומרת, ״רק על הלידה שלה,״ והיא מתיישבת ומסתכלת בי במבט רציני ואומרת, תספרי.
״זאת היתה לידה איומה,״ אני אומרת, ״הייתי צעירה, הרבה יותר צעירה ממך, את בת עשרים וארבע ואני הייתי שש-עשרה, ילדה עדיין בעצמי, מבולבלת לגמרי, לא יודעת מהחיים שלי כלום. התינוקת היתה גדולה, שלוש ארבע מאות. שלושים ושמונה שעות הייתי בצירים. בסוף אמרו שהתינוק במצוקה ועשו לי מלקחיים ואמרו זאת בת. ואני ידעתי שצריך לשמוע את התינוק בוכה ולא שמעתי כלום וצעקתי, היא חיה? היא חיה? היתה שם רופאה והיא אמרה לי, שקט, תפסיקי לצרוח, היא תהיה בסדר גמור, אל תדאגי. אבל אני כן דאגתי. אחר כך לקחו אותה, עדיף שלא תראי אותה בכלל, הם אמרו, ככה יותר טוב בשבילך, ואני שוכבת ביולדות בקושי יכולה לזוז מרוב התפרים וכל הזמן הלב שלי בוכה, התינוקת שלי, התינוקת שלי, ואני לבד לגמרי, רק תתארי לך את הסיטואציה, ילדה בת שש-עשרה והיא לבד. בשלוש בלילה הרגשתי שזהו, אני משתגעת, אני לא יכולה לשכב פה ככה עוד שנייה אחת, ואני קמה, בקושי הלכתי, ארבעים תפרים היו לי מהמלקחיים האלה, שעה לקח לי להגיע עד לתינוקייה, ושם שוכבים התינוקות, חמישה תינוקות היו שם באותו היום. כולם ישנים חוץ מהתינוקת שלי. שוכבת ערה ומסתכלת עלי בעיניים חומות ענקיות עם ריסים שחורים ארוכים. תינוקת יפהפייה, מושלמת, עטופה כולה, חבילה כזאת מהודקת וראש קטן ועיניים ענקיות, אף פעם לא ראיתי תינוקת בגיל הזה, עטופה ככה, ואני מרימה אותה ויושבת שם ומחבקת אותה, ופתאום היא מתחילה לבכות, כל כולה פה ענקי בוכה, ואני רק שהאחות לא תתעורר, פותחת את החלוק ומקרבת אותה לציצי והיא ישר יודעת מה לעשות, אני מרגישה את החלב יוצא ואומרת לה, מתוקה שלי, עיניים שלי, כפרה שלי, והיא מסתכלת עלי בעיניים החומות הענקיות כאילו היא לא בת ארבע שעות, כאילו היא בכלל בת מאה, כאילו היא הרבה יותר חכמה ממני. אני מסתכלת עליה ויודעת איך קוראים לה, אהובה קוראים לה, ואני לוחשת לה, אהובה שלי, אהובה שלי, אלף פעם אני קוראת לה אהובה שלי, ולאט-לאט העיניים נעצמות לה והגוף שלה נרגע, מונח לי בידיים בחמימות הכי טובה שהרגשתי בחיים שלי, ואני מחזיקה אותה ואחר כך שמה אותה בזהירות בעריסה שלה ורואה איך מרוב נעימות נהיה לה כמו מין חיוך על הפנים והנה מופיעות לה הגומות-חן המשגעות של אבא שלה על הלחיים. אני מביטה בגומות-חן המשגעות ויודעת פתאום שאני לא אתן לחיים שלי להידפק, אני אקח אותם בידיים ואני אקים משפחה לתפארת, עם בעל נורמלי וילדים נורמלים ובית נורמלי, שלכל ילד יש מיטה משלו עם סדינים נקיים וספרייה משלו לשים את המחברות שלו ואת הספרים שלו. אני לא אתן בשום פנים ואופן שהבת שלי בגיל חמש-עשרה תסתובב ברחובות ואף אחד לא ישים עליה חוץ מאיזה פושע נרקומן שייקח אותה לדירה שלו וישקר לה כל מיני שקרים ויזיין לה את הצורה ועוד יגיד לה שהוא אוהב אותה. הבת שלי תגדל בבית יפה ומסודר עם הורים טובים שיאהבו אותה וידאגו לה ויהיו לה המון בובות וצעצועים ושמלות יפות, וכשהיא תחזור מבית הספר תחכה לה ארוחת צהריים טובה, גם מרק וגם עוף וגם קינוח. פתאום ראיתי אותה, את אהובה, איך היא תהיה, עם הגומות שלה והעיניים החומות שלה והבגדים היפים שיהיו לה, ממש דמיינתי אותה ילדה בגן ובבית הספר ובתיכון, ילדה יפה ושמחה שיש לה חיים יפים ושמחים כמוה.
״אני עמדתי מעל העריסה שלה, הראש שלי בתוך העריסה ממש, ונישקתי אותה אלף פעמים על הלחיים הרכות שלה ועל הגומות הקטנטנות שלה ובירכתי אותה עוד ועוד והדמעות שלי נשרו והרטיבו לה את הפנים, אבל היא ישנה שינה רגועה לגמרי, כאילו כבר היה ברור גם לה שהולכים להיות לה חיים טובים מאוד.״
לירז הקשיבה לסיפור והעיניים שלה פתוחות גדולות, ואיך שהסיפור מתקדם אני רואה דמעה גדולה נוצצת על הריסים השחורים הארוכים ונושרת לאורך הלחי וחוצה את הגומה, ואני אומרת לה, ״מה ציערתי אותך ואת כלה, תסלחי לי, כפרה, תסלחי לי,״ ולירז יושבת שם ובוכה כמו תינוקת, שתינו יושבות שם ובוכות כמו תינוקות. ״אני רוצה שתבואי לחתונה שלי,״ היא אומרת, ״אני רוצה שתהיי לידי כשאני הולכת לחופה,״ ואני עונה לה בקושי מתוך הדמעות שלי, ״תודה, עיניים שלי, בטח, כפרה שלי, בשמחה, בשמחה שלמה.״
22 
תרצה מספרת על מירי
אבל מה שהתברר, מה שהלך והתברר, או מה שנדמה היה למירי שהולך ומתברר, מה שלעתים התבהר לה לרגע בפתאומיות כזו, עד שנדמה היה לה שסוף-סוף היא מבינה מה הבעיה, אם כי עד מהרה שבה ושכחה או פקפקה בכך ושוב עשתה איזו דרך בתוך אחד הלופים הסתומים, הקבועים, המייגעים שלה, עד שהגיעה שוב לאותו רגע של התבהרות שהסביר הכול - ובכן, מה שהתברר למירי באותם רגעים, שאפשר לקרוא להם רגעי נפילה אבל בכל זאת נדמה לה שאם היא מתבוננת ביושר היא צריכה לכנות אותם רגעי הארה דווקא, היה העובדה הפשוטה והסופית שעמוס לא אוהב אותה. לא אוהב אותה ואף פעם לא אהב.
אבל העובדה הזאת, שבאותם רגעי הארה נראתה סופית וחותכת כמו יהלום, מאירה את כל הדרך שעברו ואת כל הדרך שיעברו הלאה, ביחד או לחוד - היתה מטושטשת ושולית ולא חשובה בכל יתר הרגעים, שבהם נדמה היה לה שאחרי כל הדרך שעברו ואחרי כל העבודה שעשו הולך ומתקרב הרגע שבו יוכלו להיות ביחד באופן סופי ומוחלט, ואולי יצליחו גם להפיק מן הביחד הזה אושר.
מירי כבר מבינה שזה לא יהיה אושר ענקי. ובכל זאת גם אושר קטן, פשוט, יומיומי, מספיק לה; עצם האושר שעשוי לנבוע, לדעתה, מן הידיעה שהם ביחד ולא מוותרים זה על זה, שהוא לא מוותר עליה למרות כל הקשיים וגם היא לא מוותרת עליו. אף שהיא מצדה היתה רוצה לחיות לצד איש שאוהב ומקבל אותה כמו שהיא, וגם הוא מצדו חוזר ואומר שחיים רק פעם אחת וממש-ממש כואב לו לוותר על האהבה.
והאפשרות, שמשום-מה לא נעים להעלות אותה, שאולי בנסיבות האלה יהיה הוא עבורה האיש שאוהב ומקבל אותה כמות שהיא, והיא תהיה עבורו זו שאיתה יש לו אהבה - האפשרות הזאת מרחפת כל הזמן כמו סימן שאלה מעל סיפור חייהם, וכל פעם נדמה מחדש שעצם קיומה של האפשרות הוא הפתעה, כאילו הנה הפתרון ההגיוני ביותר ואיך לא חשבנו עליו קודם, ואף שכן חשבו עליו, כבר עשרות פעמים חשבו עליו, תמיד מצטרפת פה איזו תקווה, ותמיד אחר כך יש מפח נפש כשמתברר שבעצם האפשרות הזאת לא תתממש, ותמיד אחר כך היא צריכה להסביר לעצמה - ולנו - למה בפועל זה לא יקרה, ולסמן איקס על סימן השאלה הזה, אותו איקס שכבר סימנה כל כך הרבה פעמים בעבר, ובכל זאת סימן השאלה שוב מתעורר לחיים באיזו אופטימיות לא ברורה, מתעקש להיאחז בעובדות, לעשות רשימת מלאי: הרי כבר התחתנו וחיינו ביחד כך וכך שנים והקמנו משפחה והולדנו שתי בנות מקסימות ובן יפה תואר שאהבנו כל כך וכל מה שקרה לו, וכל הרגעים שהיו בינינו והימים והלילות, והכאב שאי-אפשר לתאר אותו במילים, הכאב הצרוף, הנוקב; אז אם עכשיו אחרי כל זה הוא אומר שהוא לא אוהב ולא חושק ולא אותי, רק אישה אחרת, דמיונית, שעדיין לא קרמה עור וגידים ושיער ומבט וחיוכים במציאות, או על כל פנים למיטב ידיעתי עדיין לא קרמה, האם עלי להתייחס לדיבורים האלה או לא.
״את זוכרת,״ אמרתי לה לא מזמן, ״את החדר הקטן ששכרתי ברחוב אגריפס לפני עשרים ושלוש שנה? איך היינו יושבות יחד לפני התנור החשמלי, איך צלינו מרשמלו על סלילי האדום המלוהט שלו, איך היינו מדברות על אהבה?״
בטח שהיא זוכרת. ״היינו שומעות שם את יודית רביץ,״ היא אמרה, מתחילה מיד לזמזם את השיר, שגם אני יכולה לשיר אותו, עד היום, אף על פי שמאז לא שמעתי אותו, ״קרוב אלי, קרוב כל כך, אחרון השערים נפתח, אל המקום בו המילה נותרה אילמת״.
באותה תקופה היה לילה אחד שבו ישבנו שם יחד ושתינו משהו קצת חריף וחרכנו לנו מרשמלו ודיברנו על אהבה. אני זוכרת שהיא סיפרה לי אז איך ישבה עם עמוס לילה שלם וסיפרה לי שהוא אומר שהוא אוהב רק לא מספיק אוהב, ושתינו תהינו מה זה אומר אם מישהו אומר דבר כזה, מה זה אומר אם מישהו אומר שלא כך דמיין לעצמו את הא