חוש הומור וסיפורים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוש הומור וסיפורים אחרים
מכר
מאות
עותקים
חוש הומור וסיפורים אחרים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חוש הומור וסיפורים אחרים

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דיימון ראניון

 דיימון ראניון (1880-1946) היה עיתונאי וסופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות סיפוריו הקצרים המתארים את עולם ברודוויי בתקופת היובש. בסיפוריו הוא מגולל את עולמם של המהמרים, הגנבים, השחקנים והגנגסטרים המקומיים. סיפורים אלו נכתבו בשפה ייחודית, תערובת של דיבור מקומי ניו יורקי, יחד עם סלנג ציורי.

תקציר

"ערב אחד בערך בשעה שבע אני יושב לי במסעדה של מינדי ומתלבש על צלחת של געפילטע פיש, מנה שחביבה עלי מאוד, כשנכנסים למקום שלושה חבר'ה מברוקלין המתקשטים בשמות הבאים: הארי הסוס, איזֶדוֹר הקטן וג'ון מספרד.

טוב החבר'ה האלה הם לא בדיוק כאלה שאני מת להיות בקשר איתם, כי לעיתים קרובות אני שומע עליהם שמועות שהן מחפירות למדי, אפילו אם השמועות לא נכונות. למען האמת, אני שומע שהרבה אזרחים מברוקלין ישמחו מאוד מאוד לראות את הארי הסוס, איזֶדוֹר הקטן וג'ון מספרד מתחפפים מהמקום, כי תמיד הם מעוללים משהו שנחשב מהלומה קשה לקהילה, כמו לשדוד אנשים, או לפעמים לירות בהם או לנעוץ בהם סכינים, ולזרוק רימונים, ולחולל מהומות באופן כללי.

אני באמת מופתע ביותר לראות את החבר'ה האלה בברודוויי..."

סיפורי ברודוויי הידועים של דֵיימוֹן ראניוֹן, אשף הסיפור הקצר הניו-יורקי, שהיו קריאת חובה לכמה וכמה דורות של קוראים בישראל, חוזרים אל מדף הספרים בעברית בתרגום חדש, עדכני ורענן. בסגנון ה"ראניוֹנֶזי" הכל-כך מיוחד שלו, שמסַפּר בלשון הווה כל מה שקרה בעבר, דיימון ראניון מביא אלינו גלריה רחבה של טיפוסים מן העולם התחתון של ארצות-הברית ומחיי הלילה של ברודוויי בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה ה 20- , שנות היובש ותקופת השֵפֶל הגדול בכלכלה האמריקאית.

מופעי הבידור, פרשיות האהבה, משחקי הקלפים, ההימורים במירוצי הסוסים ובתחרויות הספורט, הברחת המשקאות, חיסולי החשבונות בין הגנגסטרים – כל אלה נשזרים לסידרה של סיפורים מלאי הומור, שתמיד-תמיד מפתיעים בסיום הלא-צפוי שלהם.

70 שנה לאחר מותו של דֵיימוֹן ראניוֹן, סיפורי ברודוויי שלו ממשיכים להצחיק ולרגש מיליוני קוראים בעולם. ועכשיו שוב בעברית. הנאה צרופה

פרק ראשון

רומנטיקה בשנות הארבעים הסוערות

רק גולם מוחלט יעלה בדעתו לשגר שתי הצצות רצופות בזו אחר זו אל הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ, כי אם הצצה אחת דֵייב מסוגל איכשהו לסבול, מתוך מחשבה שאולי פשוט מדובר בטעות, די בטוח שהוא יחטוף קריזה אחרי ההצצה השנייה - ודֵייב החַבּוּבּ זה לא בדיוק אחד שאתה רוצה שהוא יחטוף עליך קריזה.
אבל ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר הוא פשוט מאה אחוז גולם, ככה שהוא משגר אל הפרגית של דֵייב כמה וכמה הצצות. ומה שעוד יותר גרוע, היא משגרת כמה וכמה הצצות בחזרה אליו. והרי לכם בלגן. כי כשבחור ופרגית מתחילים לשגר זה אל זו הצצות הלוך ושוב, טוב, נו, הרי לכם בלגן מבולגן.
הווֹלדוֹ־וינְצֶ'סְטֶר הזה הוא בחור צעיר ונאה למראה שכותב קטעים על ברודוויי לעיתון 'מוֹרנינג אַייטֶם'. הוא מדווח שם על כל המה־קורה במועדוני לילה, כמו למשל מכות וכל מיני כאלה, וגם מי מסתובב עם מי, כולל בחורים ופרגיות.
לפעמים זה יוצא די מביך לכל מיני חבר'ה נשואים שמסתובבים עם כל מיני לא־נשואים, ובמיוחד לא־נשואות, אבל כמובן אי־אפשר לצפות מווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר שהוא יבקש מכל העולם ואישתו להראות לו את תעודת הנישואין שלהם לפני שהוא כותב את הקטעים שלו לעיתון.
רוב הסיכויים זה שאם ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר יודע שמיס בּילי פֶּרי היא הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ, הוא בחיים לא ישגר אליה יותר מאשר את ההצצה הראשונה, אבל אף אחד לא זורק לו טיפּ בעניין הזה עד אחרי ההצצה השנייה או השלישית, ובינתיים מיס בּילי פֶּרי כבר שולחת את ההצצות שלה בחזרה אליו, ובשלב הזה ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר כבר תפוס חזק־חזק.
למען האמת, ווֹלדוֹ ממש על הקרשים, ומכיוון שהוא גולם, כמו שאני מספר לכם, לא איכפת לו בכלל הפרגית של מי היא. אישית, אני לא כל־כך יכול לבוא אליו בטענות, כי מיס בּילי פֶּרי שווה בהחלט כמה וכמה הצצות, במיוחד כשהיא מופיעה על הבמה במועדון האלף־שש־מאות של מיס מיזוּרי מַרְטין ומרביצה את ריקוד הסְטֶפּס שלה. ובכל זאת, אני לא חושב שרקדנית הסְטֶפּס הכי טובה עלי־אדמות מסוגלת לגרום לי לשגר אליה שתי הצצות אם אני יודע שהיא הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ, כי לדֵייב איכשהו יש הערכה לא קטנה לפרגיות שלו.
ובמיוחד יש לו הערכה רבה מאוד למיס בּילי פֶּרי, והוא שולח אליה מעילי פרווה, וטבעות יהלום, ועוד סחורות מסוג זה ואחר, והיא שולחת לו את כולן מייד בחזרה, כי מסתבר שהיא לא לוקחת מתנות מבחורים. הדבר נחשב מאוד־מאוד מפתיע ברחבי הברודוויי, אבל החבר'ה משערים שרוב הסיכויים זה שיש לה איזה תיכנון אחר.
איך־שלא־יהיה, לדֵייב החַבּוּבּ זה לא מפריע להמשיך לחבב אותה כמו קודם, וככה היא נחשבת לפרגית שלו בעיני מי־שלא־יהיה, והיא זוכה לכָבוֹד בהתאם עד שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר הנ״ל נכנס לתמונה.
זה מתרחש בזמן שדֵייב החַבּוּבּ נמצא רחוק באיזה טיול לאיי בּהאמה כדי לארגן לעסק שלו קצת סחורות, מן הסוג של ויסקי ושמפניה, ועד שדֵייב מגיע בחזרה, ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ומיס בּילי פֶּרי כבר בשלב שהם יושבים בפינות בין קטעי ההופעה שלה ומחזיקים ידיים.
 
כמובן אף אחד לא מספר על זה לדֵייב החַבּוּבּ, כי אף אחד לא רוצה להעלות לו את הסעיף. אפילו מיס מיזוּרי מרטין לא מספרת לו, שזה דבר מאוד בלתי־רגיל, כי בדרך כלל מיס מיזוּרי מרטין, שלפעמים קוראים לה ״מיזוּ״ בשביל הקיצור, מספרת כל דבר שהיא יודעת מייד ברגע שהיא יודעת אותו, ולעיתים קרובות מאוד זה לפני שהוא מתרחש.
פשוט, כשלדֵייב החַבּוּבּ עולה הסעיף, מה שקורה זה שהוא עלול לפוצץ למישהו את המוח, ורוב הסיכויים שהמוח הזה יהיה של לא אחר מאשר ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, אם כי כמה חבר'ה טוענים שלווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר אין בכלל מוח, אחרת מה יש לו לרחרח סביב הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ.
אני יודע שדֵייב החַבּוּבּ מאוד מאוד דלוק על מיס בּילי פֶּרי, כי אני שומע אותו מדבר איתה כמה פעמים, והוא מאוד אדיב כלפיה ואף פעם לא מאבד את הנימוס בחברתה ולא משתמש במילים גסות, או דברים אחרים מסוג זה. יתר על כן, לילה אחד כשסוֹלי אֵייבּרמס שתום־העין קצת מסטול הוא קורא למיס בּילי פֶּרי ״נקבה״, בלי שום כוונה רעה במיוחד, פשוט כי ככה הרבה חבר'ה מדברים על פרגיות. אבל תיכף ומייד דֵייב החַבּוּבּ שולח יד מעֵבר לשולחן וחובט לסוֹלי שתום־העין ישר בשיניים, ככה שכולם יודעים מאז והלאה שלדֵייב יש פינה חמה למיס בּילי פֶּרי. כמובן, לדֵייב יש תמיד פינה חמה לאיזושהי פרגית ברמה כזאת או אחרת, אבל רק לעיתים נדירות זה גורם לו לחבוט בגללן לחבר'ה בשיניים.
טוב, לילה אחד מה קורה אם לא שדֵייב החַבּוּבּ נכנס אל מועדון האלף־שש־מאות, ושם בכניסה מה הוא רואה אם לא את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ואת מיס בּילי פֶּרי מחליפים ביניהם נשיקות בידידות רבה מאוד. על המקום דֵייב החַבּוּבּ שולח יד אל השיוויוֹנֶר החביב שלו כדי לירות בווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, אבל מסתבר שדווקא אז דֵייב לא מצויד בשיוויוֹנֶר שלו, כי הוא לא מצפה שיהיה לו צורך לירות במישהו בערב המסוים הזה.
אז דֵייב החַבּוּבּ ניגש ישר אליהם, וברגע שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר שומע אותו ומשחרר את אחיזת החנק שלו במיס בּילי פֶּרי, דֵייב תוקע בו אגרוף הגון ביד ימין על הסנטר. לזכותו של דֵייב החַבּוּבּ אני מוכן לומר שיש לו חבטה נאה למדי ביד ימין, אם כי השמאלית שלו לא כל־כך מרשימה, והוא משכיב את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ברגליים כושלות. למען האמת, ווֹלדוֹ מתקפל לו ישר על הרצפה.
נו, מיס בּילי פֶּרי משמיעה כזאת צווחה שאפשר לשמוע אותה מפה ועד הקצה השני של מנהטן, והיא מסתערת אל המקום שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר קורס בו, ונופלת ישר עליו ביבבות רמות מאוד. כל מה שאפשר להבין ממה שהיא אומרת זה שדֵייב החַבּוּבּ הוא מטומטם אחד גדול, אף־על־פי שדֵייב הוא לא כזה גדול, אם חושבים על זה, ושהיא אוהבת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר.
דֵייב מתקרב ומתחיל לתת לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר לטעום את הנעליים שלו, מה שנחשב מקובל במקרים כאלה, אבל עושה רושם שהוא משנה את דעתו, ובמקום לכסח את ווֹלדוֹ בבעיטות, דֵייב מסתובב ויוצא מהמאורה, שחור מרוב זעם, והדבר הבא שאפשר לשמוע עליו זה שהוא נמצא במועדון הצ'יקֶן ומתביית על הרבה מאוד שתייה.
הדבר נחשב לסימן רע במיוחד, כי בעוד שכל אחד עלול ללכת למועדון הצ'יקֶן מדי פעם, ולשחק עם טוֹני בֶּרְטָצוֹלָה בעל העסק איזה משחק ידידותי, מעט מאוד חבר'ה נוטים לשתות שם מה־שלא־יהיה, כי המשקאות אצל טוֹני לא נועדו לזה שמישהו ישתה אותם חוץ מאשר הלקוחות.
טוב, מיס בּילי פֶּרי מעמידה איכשהו את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר על כרעי־התרנגולת שלו, ומנגבת לו את הסנטר עם המטפחת שלה, ומפה לשם הוא בסך־הכל בסדר פרט לבּוּלְקָלֶה גדול על הסנטר. ובמשך כל הזמן היא מטרטרת לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר איזה דֶבּיל זה דֵייב החַבּוּבּ, אף־על־פי שאחרי־כן מיס מיזוּרי מרטין תופסת את מיס בּילי פֶּרי ונותנת לה מנה הגונה על זה שהיא מבריחה מהמאורה שלה פזרן־מזומנים מליגת־על כמו דֵייב החַבּוּבּ.
״אַת פּוּסְטֵמָה שאי־אפשר לתאר״, מיס מיזוּרי מרטין אומרת למיס בּילי פֶּרי. ״הרי מהבחור הזה את לא תצליחי לגרד אפילו גרוש, בזמן שכולם יודעים כמה דֵייב החַבּוּבּ מהיר בלשלוף דולרים״.
 
״אבל אני אוהבת את מיסטר וינְצֶ'סְטֶר״, מיס בּילי פֶּרי אומרת. ״הוא כל־כך רומנטי. הוא לא איזה מבריח משקאות או אקדוחן כמו דֵייב החַבּוּבּ. הוא כותב עלי בעיתון קטעים חמודים, והוא תמיד־תמיד ג'נטלמן״.
טוב, מובן שמיס מיזוּרי מרטין לא בנויה להתווכח על נושא כמו ג'נטלמנים, כי היא פוגשת מאוד מעט כאלה במועדון האלף־שש־מאות, וחוץ מזה היא לא רוצה להרגיז את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר כי הוא עוד עלול לשנות כיוון ולכתוב בעיתון קטעים שיהיו מהלומה רצינית למועדון, אז היא יורדת מכל העניין.
ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ומיס בּילי פֶּרי ממשיכים להחזיק ידיים בין קטעי המופע שלה, ואולי גם להתנשק פה ושם, כמו שחבר'ה צעירים עושים לפעמים, ודֵייב החַבּוּבּ תופס מרחק ממועדון האלף־שש־מאות והכל נראה כאילו בסדר גמור. כולנו שמחים מאוד שאין יותר צרות בגלל הקוֹמבּינה הזאת, כי גם במקרה הכי טוב, מה שיכול לצאת מזה לדֵייב זה הדבר הכי גרוע שיכול לצאת מהסתבכות עם בחור מהעיתון.
אישית, אני מתאר לעצמי שדי מהר דֵייב ימצא לו פרגית אחרת וישכח את כל הסיפור עם מיס בּילי פֶּרי, כי עכשיו כשאני שולח אליה הצצה נוספת, אני מגלה שהיא בעצם די דומה לכל רקדנית סְטֶפּס אחרת, פרט לזה שהיא ג'ינג'ית. רקדניות סְטֶפּס הן בדרך כלל שחורות שיער, אין לי מושג למה.
מוּש, השוער של של מועדון האלף־שש־מאות, מספר לי שמיס מיזוּרי מרטין ממשיכה לעבוד על מיס בּילי פֶּרי בעניין דֵייב החַבּוּבּ, כי הוא שומע את מיס מיזוּרי מרטין מורידה עליה ערב אחד את העקיצה הבאה: ״טוב, אני לא רואה יותר מדי נַצנצים על הגפרורים שלך״.
זוהי כמובן הדרך של מיס מיזוּרי מרטין לומר שהיא לא רואה שום יהלום על האצבעות של מיס בּילי פֶּרי, כי מיס מיזוּרי מרטין היא תרנגולת קשישה ומנוסה, והיא רגילה לחשוב שאם בחור אוהב איזו פרגית הוא יוכיח את זה בצורת יהלומים. למיס מיזוּרי מרטין עצמה יש הרבה יהלומים, אם כי איך בחור מסוגל להלהיב את עצמו עד כדי כך שיעניק לה יהלומים זה קצת נשגב מבינתי.
אני לא טיפוס שמסתובב יותר מדי, ככה שאני לא רואה את דֵייב החַבּוּבּ כמה שבועות, אבל יום ראשון אחד אחרי הצהריים, ג'וני מֶקְגַאוּוֶן הקטן, שהוא אחד מהחבר'ה של דֵייב, בא ואומר לי ככה: ״מה תגיד? דֵייב תופס לא מזמן את הכַּתַבְצ'יק ומוציא אותו קצת לאיוורור!״
נו, ג'וני כל־כך מרוגש שלוקח לי קצת זמן לצנן אותו ככה שיוכל להסביר. מתברר שדֵייב החַבּוּבּ מוציא מהמוסך את המכונית הכי גדולה שלו ושולח את הנהג שלו, ג'וֹ האיטלקי, אל המשרד של ה'אַייטֶם' שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר עובד בו, עם הודעה שמיס בּילי פֶּרי מבקשת לראות את ווֹלדוֹ תיכף ומייד בדירה של מיס מיזוּרי מרטין ברחוב חמישים ותשע.
כמובן, ההודעה הזאת היא כולה חַרְטָא־בַּרְטָא, אבל ווֹלדוֹ בולע את הפיתיון ונכנס למכונית. ואז ג'וֹ האיטלקי מסיע אותו אל הדירה של מיס מיזוּרי מרטין, ומי נכנס שם למכונית אם לא דֵייב החַבּוּבּ. וקדימה לדרך.
טוב, אלה חדשות רעות, אין מה להגיד, כי כשדֵייב החַבּוּבּ לוקח בחור לאיוורור, לעיתים קרובות מאוד הבחור לא לגמרי חוזר. מה בדיוק קורה לו אני אף פעם לא שואל, כי הדבר הכי טוב שבן־אדם יכול לקבל בעיר הגברים הזאת מזה שישאל שאלות, זה סנוקרת באף.
אבל אני מאוד מודאג מהקוֹמבּינה, כי יש לי סימפטיה לדֵייב החַבּוּבּ, ואני יודע שלקחת כתב של עיתון כמו ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר לאיוורור זה עלול לגרור הרבה מאוד רינונים, במיוחד אם הוא לא לגמרי חוזר. שאר החבר'ה שדֵייב החַבּוּבּ לוקח אותם לאיוורור הם לא כאלה שמעוררים התעניינות ציבורית, אבל כאן מדובר בבחור שעלול לייצר הרבה צרות, גם אם הוא גולם מוחלט, בגלל העובדה שהוא קשור לעיתון.
 
אני יודע מספיק על עיתונים בשביל לדעת שבאיזשהו רגע העורך או מישהו אחר יהיה מעוניין לדעת איפה הכתבות האלה של ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר על ברודוויי, ואם לא מגיעות שום כתבות של ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, העורך אולי יהיה מעוניין לדעת לָמָה. בסוף זה יגיע לידי כך שגם אנשים אחרים יהיו מעוניינים לדעת, ואחרי עוד קצת זמן הרבה מאוד אנשים יתרוצצו לכל עבר וישאלו: ״איפה ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר?״
ואם מספיק אנשים בעיר הזאת מתחילים להתרוצץ ולשאול איפה זה־וזה, העניין נהפך לתעלומה של ממש, והעיתונים מטרטרים את השוטרים, והשוטרים מסתערים על מי־שלא־יהיה, ותוך זמן קצר נהיה בעיר כזה חוֹם שאין לבן־אדם מקום להתאוורר.
אבל מה אפשר לעשות בסיטואציה הזאת אני לא בדיוק יודע. אישית, זה נראה לי רע מאוד־מאוד, ובזמן שג'וני מסתלק לו לעשות קצת טלפונים, אני מנסה לחשוב על איזשהו מקום שאני אוכל ללכת אליו כדי שאנשים יראו אותי, ואחר־כך ייזכרו שאני שָׁם במקרה שיהיה להם צורך להיזכר.
בסוף ג'וני חוזר, כולו נרגש, ואומר: ״הֵי, דֵייב החַבּוּבּ נמצא באכסניית ווּדקוֹק על הכביש המהיר לפֶּלְהאם, והוא מודיע לכולם לבוא לשם מייד. צ'רלי גוּד־טַיים בֶּרְנְסטין בדיוק מקבל טלפון והוא מודיע לי את זה. משהו מתבשל. כל שאר החבר'ה כבר בדרך לשם, אז בוא נזוז״.
נו, הנה לכם הזמנה שלא נותנת לי הרגשה של משהו טוב במיוחד. איך שאני מסתכל על העניין, דֵייב החַבּוּבּ הוא לא בדיוק החֶבְרָה הנכונה בשביל בחור כמוני ברגע הזה. רוב הסיכויים זה או שהוא כבר מספיק לעשות משהו לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, או שהוא מתכונן לעשות לו משהו שאני לא מעוניין להשתתף בו.
אישית, אין לי שום דבר נגד חבר'ה מעיתונים, אפילו לא אלה שכותבים כתבות על ברודוויי. אם דֵייב החַבּוּבּ רוצה לעשות משהו לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, מאה אחוז, אבל מה ההיגיון להביא אנשים זרים לתוך העסק? אבל לפני שאני יודע מי־מָה־מוּ, אני כבר באוטו של ג'וני מֶקְגַאוּוֶן, והוא מרביץ אותה על הכביש בספּיד חבל על הזמן, בעצם בלי להתחשב בכלל ברמזורים או במה־שלא־יהיה.
ובזמן שאנחנו קורעים את הכביש לחתיכות, אני לוקח לי רגע להרהר על כל העסק, ועולה לי בראש שדֵייב החַבּוּבּ בטח ממשיך לחשוב על מיס בּילי פֶּרי, ולשתות משקאות מהסוג שמוֹכרים שם במועדון הצ'יקֶן, עד שבסוף הוא מחרבּש לעצמו את השׂכל. איך שאני רואה את זה, רק בחור שמתגלץ' לגמרי מהפסים יחשוב לקחת כתב של עיתון בשביל להוציא אותו לאיוורור בגלל פרגית, כשהיום הפרגיות בעיר הגברים הזאת זה עשר בלירה.
ובכל זאת, אני זוכר שכותבים בעיתונים על די הרבה בחורים שנחשבים שפויים מאוד עד שהם מסתבכים עם איזו פרגית, ולפעמים אפילו מתאהבים בה, והדבר הבא ששומעים עליהם זה שהם מזנקים החוצה מחלונות, או שהם יורים בעצמם, או במישהו אחר, ואני יכול בהחלט לדמיין איך אפילו בחור כמו דֵייב החַבּוּבּ עלול לאבד את הראש בגלל פרגית.
אני שם לב שגם ג'וני מֶקְגַאוּוֶן מוטרד, אבל הוא לא מדבר הרבה, ואנחנו מגיעים אל אכסניית ווּדקוֹק במהירות שיא, ומוצאים שם הרבה מכוניות שהגיעו לפנינו, ואני מזהה כמה מהן ששייכות לחבר'ה כאלה ואחרים.
אכסניית ווּדקוֹק זה מה שמכנים פונדק דרכים, ומנהל אותו ניג סְקוֹלְסקי, ברנש חביב לכל הדעות וחבר של כולם. הפונדק נמצא קצת פנימה מהכביש המהיר לפֶּלְהאם והוא מקום נעים ביותר לבלות בו, כי לניג יש שם תזמורת טובה ובמת הופעות עם המון פרגיות מצודדות למדי, ועוד כל מה שבן־אדם יכול לרצות בשביל לבלות. זה מקום טוב בשביל חבר'ה טובים, אם כי המשקאות של ניג הם לא הכי־הכי.
 
אישית, אני לא מרבה לבקר שם, כי אני לא משתגע על פונדקי דרכים, אבל זה יופי של מקום בשביל דֵייב החַבּוּבּ כשהוא רוצה לארח חבר'ה, או אפילו כשבא לו לשתות לבדו. יש שם המון רעש בחוֹר הזה כשאנחנו מגיעים למקום עם האוטו, ומי יוצא לקבל את פנינו בכָבוֹד אם לא דֵייב החַבּוּבּ בעצמו. הפנים שלו אדומות מאוד, ועושה רושם שהוא כבר מתודלק יפה־יפה, אבל הוא לא נראה כמו בחור שיש לו כוונה לפגוע במי־שלא־יהיה, ובטח לא באיזה כַּתָב של עיתון.
״בואו־בואו, חבר'ה!״, דֵייב החַבּוּבּ צועק. ״תיכנסו!״
אז אנחנו נכנסים פנימה, והמקום מלא חבר'ה שיושבים ליד שולחנות, או רוקדים על הרחבה, ואני רואה שם את מיס מיזוּרי מרטין עם כל היהלומים שלה תלויים עליה, ואת צ'רלי גוּד־טַיים בּרנסטין, וסַמוּאֶלְס כף־רגל, וטוני בֶּרְטָצוֹלָה, וסְקיטְס בּוֹליבַר, וניק היווני, ורוֹצ'סטר האדום, ועוד הרבה בחורים ופרגיות מכל מיני מקומות.
למען האמת, עושה רושם כאילו כל החבר'ה מכל המאורות של ברודוויי נמצאים כאן, כולל מיס בּילי פֶּרי, שלבושה כולה לבן וגוררת איתה בּוּחטה ענקית של סחלבים ועוד כל מיני, והיא מפזרת צחוקים וחיוכים ולוחצת ידיים ומאוד נרגשת בעליל. ולבסוף אני רואה את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, הכַּתבצ'יק שלנו, יושב לו ליד שולחן לא רחוק מרחבת הריקודים, לגמרי לבדו, אבל אין שום דבר לא בסדר אצלו עד כמה שאני יכול לראות. כלומר, הוא נראה לגמרי שלם עד עכשיו.
״דֵייב״, אני אומר לדֵייב החַבּוּבּ, ״מה בדיוק הקטע פה? אתה יודע, בן־אדם אף פעם לא יכול להיות יותר מדי זהיר במה שהוא עושה בעיר הזאת, ואני ממש לא מת לראות אותך מסובך באיזה עניין בימים אלה״.
״בחייך״, דֵייב אומר, ״על מה אתה מדבר? אין פה שום קטע חוץ מאשר חתונה, וזאת הולכת להיות החתונה הכי יפה שמישהו מברודוויי רואה אי־פעם בחיים שלו. אנחנו מחכים עכשיו לכומר״.
״אתה מתכוון שמישהו הולך להתחתן כאן?״, אני שואל, עכשיו כבר די מבולבל.
״ברור״, דֵייב החַבּוּבּ אומר. ״מה חשבת? מה כל הרעיון של חתונה?״
״מי הולך להתחתן?״, אני שואל.
 
״אף אחד חוץ מבילי והכַּתַבצ'יק״, דֵייב אומר. ״זה הדבר הכי גדול שאני עושה בחיים שלי. אני פוגש במקרה את בּילי ערב אחד והיא בוכה עד שכמעט נוזלות לה העיניים כי היא אוהבת את הכתב הזה ומתה להתחתן איתו, רק שכנראה הבחור אין לו על הנשמה שום דבר שהוא יכול להשתמש בו בתור כסף. אז אני אומר לבילי שתשאיר לי לטפל בזה. אתה יודע, אני אוהב אותה בעצמי עד כדי כך שאני רוצה לראות אותה מאושרת תמיד, אפילו אם היא צריכה להתחתן בצורה כזאת.
״אז אני מארגן את מסיבת החתונה הזאת, ואחרי שהם מתחתנים אני הולך לצַ'פֵּר אותם בכמה אלפיות שתהיה להם התחלה טובה״, דֵייב אומר. ״אבל אני לא אומר לכַּתבצ'יק שום דבר ואני לא מרשה לבּילי לספר לו, כדי שתהיה לו הפתעה גדולה. אני חוטף אותו היום אחרי הצהריים ומביא אותו לפה, והוא מבוהל כמעט עד מוות מהמחשבה שאני הולך לחסל אותו.
״האמת״, דֵייב אומר, ״אני לא רואה בחיים שלי בחור מבוהל ברמה כזאת. הוא כל־כך מבוהל ששום דבר לא מצליח לעודד אותו. תיגש אליו ותגיד לו לאסוף קצת את עצמו, כי כל מה שמחכה לו כאן זה רק אושר צרוף״.
טוב, אני חייב לומר שאני בהחלט נושם לרווחה כשאני חושב שדֵייב לא מתכוון לעשות לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר שום דבר יותר רע מאשר לגרום לו להתחתן, אז אני ניגש אל המקום שווֹלדוֹ יושב שם. הוא בלי ספק נראה מאוּים למדי. הוא כולו מצונף בתוך עצמו, ויש לו מה שנהוג לכנות מבט חלול בעיניים. אני רואה שהוא באמת מפוחד, אז אני נותן לו טפיחה ידידותית על הגב ואומר: ״ברכוֹת, חביבי! תתאושש, הכי גרוע עוד לפניך!״
״אין לי ספק בזה״, ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר אומר, והקול שלו כל־כך רציני שאני מאוד מופתע.
״אתה חתן מאוד נאה־למראה״, אני אומר. ״ואתה נראה כאילו אתה בהלוויה במקום בחתונה. למה שלא תתכייף לך קצת, ואולי תיקח איזה משקה או שניים ותלך להתהולל?״
״אדוני״, אומר ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, ״אישתי לא ממש תשתגע על הרעיון שאני מתחתן עם מיס בּילי פֶּרי״.
״אישתך?״, אני אומר, המום ביותר. ״על מה בכלל אתה מדבר? איך יכולה להיות לך איזושהי אישה אחרת חוץ מאשר מיס בּילי פֶּרי? זו שטות ממדרגה ראשונה״.
״אני יודע״, ווֹלדוֹ אומר, עצוב מאוד. ״אני יודע. אבל יש לי בכל זאת אישה, מה לעשות, והיא הולכת להיות עצבנית מאוד־מאוד כשהיא תשמע על העסק הזה. אישתי מאוד קפדנית איתי. היא לא מרשה לי להסתובב ולהתחתן עם כל מיני. אישתי זאת לוֹלָה סַפּוֹלָה, מחבורת לולייני סַפּוֹלָה, האקרוֹבּטים, ואני נשוי לה כבר חמש שנים. היא שָׁמָה בַּמופע הבחורה השרירית הזאת שמעיפה באוויר את שאר ארבעת החבר'ה. אישתי בדיוק חוזרת משָנָה של סיבוב הופעות ברחבי ארצות־הברית, והיא נמצאת ממש ברגעים אלה במלון מַרְקְס. זה מאוד־מאוד מסבך אותי, כל הקוֹמבּינה הזאת״.
״ומיס בּילי פֶּרי יודעת על האישה הזאת שלך?״, אני שואל.
״לא״, הוא אומר. ״לא. היא חושבת שאני מאה אחוז רווק״.
״אבל למה אתה לא מספר לדֵייב החַבּוּבּ שאתה כבר נשוי בזמן שהוא מביא אותך לכאן לחַתֵן אותך עם מיס בּילי פֶּרי?״, אני שואל. ״נדמה לי שבחור מהעיתונות מוכרח לדעת שזה נגד החוק להיות נשוי באותו זמן לכמה פרגיות, אלא אם כן הוא טורקי או משהו״.
״תשמע״, ווֹלדוֹ אומר, ״אם אני מספר לדֵייב החַבּוּבּ שאני נשוי אחרי שאני מגלח לו את הפרגית שלו מתחת לאף, אני די בטוח שדֵייב יהיה מאוד מאוד נסער, ואולי יעשה משהו שיזיק לי לבריאות״.
אין מה להגיד, יש משהו במה שהבחור אומר, בהחלט. ואני נוטה לחשוב בעצמי שדֵייב יהיה מוטרד במידת־מה ברגע שהוא שומע על הסיטואציה הזאת, במיוחד כשמיס בּילי פֶּרי תתחיל להיות לא־מרוצה בגללה. אבל מה אפשר לעשות עם זה אני לא בדיוק יודע, חוץ אולי מאשר לתת לחתונה להימשך, ואחר־כך כשווֹלדוֹ מחוץ להישג־היד של דֵייב, להעלות את הטענה שווֹלדוֹ לא־שפוי, ולכן הנישואים לא תופסים. מה שבטוח זה שממש אין לי חשק להיות בסביבה כשדֵייב החַבּוּבּ יגלה שווֹלדוֹ נשוי.
אני בדיוק מגלגל את המחשבה שאולי כדאי לי להרים רגליים ולהסתלק, אבל אז נשמעת תכונה רבה מכיוון הדלת, ואני שומע את דֵייב החַבּוּבּ צועק שהנה הכומר בא. זהו כומר נאה־למראה, אין מה להגיד, אם כי הוא נראה קצת מופתע מכל ההוּ־הָא, במיוחד כשמיס מיזוּרי מרטין צועדת קדימה ותופסת עליו פיקוד. מיס מיזוּרי מרטין מודיעה לו שהיא מאוד מחבבת כמרים, וגם די רגילה אליהם, כי פעמיים בחייה מחַתנים אותה כמרים, פעמיים שופטי שלום, ופעם אחת קֶפּטן של אונייה בלב־ים.
בשלב הזה כל הנוכחים במקום, חוץ אולי ממני ומווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, וגם הכומר ואולי מיס בּילי פֶּרי, כבר די ממוסטלים. ווֹלדוֹ עדיין יושב לו ליד השולחן שלו ונראה מאוד עצוב, והוא ממלמל ״כן״ ו״לא״ אל מיס בּילי פֶּרי כל פעם שהיא עוברת בריחוף על־ידו, כי מיס בּילי פֶּרי יותר מדי מוצפת אושר בשביל להישאר הרבה זמן במקום אחד.
דֵייב החַבּוּבּ יותר ממוסטל מכל שאר החבר'ה, כי יש לו איזה יומיים או שלושה מקדמה על כולם. וכשדֵייב החַבּוּבּ ממוסטל, אני חייב לומר שהוא ברנש מאוד בלתי יציב במה שנוגע למזג, והוא עלול להתפוצץ לך ישר בפרצוף כל שנייה. אבל עושה רושם שהוא בהַיי לא נורמלי מכל מה שקורה.
 
טוב, מפה לשם ניג סקוֹלסקי מצליח לפַנוֹת את רחבת הריקודים, ואז הוא מעלה על הרחבה מין קשת עם פרחים יפהפיים. הרעיון הוא שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ומיס בּילי פֶּרי יתחתנו מתחת לקשת הזאת. אני מבין שדֵייב החַבּוּבּ בטח משקיע כמה ימים בלתכנן את כל הקוֹמבּינציה הזאת, וזה בטח עולה לו חבילה הגונה של דו־רה־מי, מה גם שאני רואה אותו מראה למיס מיזוּרי מרטין טבעת עם יהלום בגודל של סוכרייה נגד שיעול.
״זה בשביל הכלה״, דֵייב החַבּוּבּ אומר. ״הדלפון המסכן שהיא מתחתנת איתו, בחיים לא יהיה לו מספיק כסף בשביל לקנות לה סלע כזה, והיא תמיד משתוקקת לאחד גדול. אני רוכש אותו מבחור שמביא אותו מלוס אנג'לס. אני הולך למסור את הכלה בעצמי, באופן אישי, אז איך אני אמור לפעול, מיזוּ? אני רוצה שאצל בּילי הכל יהיה לפי הספר״.
טוב, בזמן שמיס מיזוּרי מרטין עושה מאמצים להיזכר באחד מטקסי הנישואים שלה כדי לספר לו, אני נותן עוד הצצה בווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר לראות מה נשמע אצלו. אני רואה פעם שני חבר'ה הולכים אל כיסא החימום הידוע בסינג־סינג, ואני רוצה לומר ששניהם ממש גועים מצחוק בהשוואה לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר באותו רגע.
מיס בּילי פֶּרי יושבת יחד איתו, והמנצח של התזמורת מגדף את החבר'ה שלו וקורא להם בכל מיני שמות בגלל שאף אחד מהם לא מצליח להיזכר איך הולך השיר ״הוי, הבטיחי לי״, ואז דֵייב החַבּוּבּ צועק: ״טוב, כולנו מוכנים! אנחנו מזמינים את הזוג המאושר לצעוד קדימה!״
מיס בּילי פֶּרי מזנקת מהמקום ותופסת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר בזרוע ומושכת אותו לקום מהכיסא. אחרי עוד הצצה אל הפרצוף שלו אני מוכן לשים 6 ל־5 שהוא לא מצליח להגיע עד הקשת. אבל בסוף הוא מגיע לשם וכולם צוחקים ומוחאים כפיים, והכומר צועד קדימה, ודֵייב החַבּוּבּ נראה יותר מאושר ממה שאני רואה אותו אי־פעם בחיים לפני־כן, בזמן שכולם מתאספים שם מתחת לקשת הפרחים.
אבל פתאום מתרחשת מהומה גדולה ליד הדלת הראשית של אכסניית ווּדקוֹק, ואיזו פרגית מרביצה שם בלי סוף צעקות בקול עבה שנשמע כמו קול של גבר, וכמובן כולם מסתובבים ומסתכלים לעבר הדלת. השוער, בחור בשם זַקְס המסוּקָס, שהוא גבר קשוח מאוד לכל הדעות, נראה כאילו הוא מנסה למנוע ממישהו להיכנס, אבל די מהר נשמע בּוּמס כבד וזַקְס המסוּקָס נופל על הרצפה, ונכנסת פנימה פרגית בערך בגובה מטר־עשרים ורוחב מטר־חמישים.
בעצם, בחיים אני לא רואה פרגית כל־כך רחבת־מידות. היא נראית כאילו מעוכה בפטיש מלמעלה למטה. הפרצוף שלה הוא כמעט ברוחב הכתפיים, וגורם לי לחשוב על ירח־מלא ענקי להפליא. היא נכנסת פנימה במין דילוגים, ואני מייד רואה שהיא כולה נסערת מאיזשהו עניין. ובזמן שהיא מנתרת פנימה, אני שומע מין חרחור, ואני מסתובב ורואה את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר צונח אל הרצפה, כמעט גורר אחריו את מיס בּילי פֶּרי.
טוב, הפרגית הרחבה צועדת ישר אל החבורה שמקובצת מתחת לקשת ושואלת בקול בס עמוק: ״מי מכם זה דֵייב החַבּוּבּ?״
״אני דֵייב החַבּוּבּ״, אומר דֵייב החַבּוּבּ, צועד קדימה. ״מה את חושבת שאת עושה כשאת מתפרצת לכאן כמו איזה סוס־יאור ומחָרֶבֶת לנו את החתונה?״
״אז אתה הברנש שחוטף את בעלי האוהב־לָעַד בשביל לחַתֵן אותו עם החביתה הג'ינג'ית ההיא שם, מה?״, אומרת הפרגית הרחבה, כשהיא מביטה אל דֵייב החַבּוּבּ אבל מראה באצבע על מיס בּילי פֶּרי.
נו, לקרוא למיס בּילי פֶּרי חביתה באוזני דֵייב החַבּוּבּ זאת התבטאות חמורה, ודֵייב החַבּוּבּ מתרגז מאוד מאוד. בדרך כלל הוא מנומס למדי עם פרגיות, אבל אפשר לראות בעליל שהוא לא בדיוק מת על ההתנהגות של הפרגית הרחבה.
״הֵי, תשמעי״, דֵייב החַבּוּבּ אומר, ״יותר טוב שתרימי רגליים מפה לפני שמישהו הופך אותך לגווייה. את בטח שיכורה״, הוא אומר. ״או מטורללת״, הוא אומר. ״על מה את מדברת בכלל?״
״אתה תיכף תראה על מה אני מדברת״, הפרגית הרחבה שואגת. ״הבחור על הרחבה שם הוא בעלי החוקי. אתה בטח מפחיד אותו עד מוות, האהוב המסכן שלי. אתה חוטף אותו בשביל לחַתֵן אותו עם הדבר הג'ינג'י הזה, ואני הולכת לדאוג שיאסרו אותך או שלא קוראים לי לוֹלָה סַפּוֹלָה, חתיכת קבצן עלוב!״
כמובן, כל הנוכחים נחרדים ביותר לשמוע פרגית משתמשת בשפה כזאת אל דֵייב החַבּוּבּ, כי דֵייב ידוע בתור אחד שיורה באנשים על הרבה פחות מזה. אבל במקום לעשות משהו מייד לפרגית הרחבה, דֵייב אומר: ״מה הדיבורים האלה שאני שומע? מי כאן נשוי למי? תעופי מפה!״, דֵייב אומר, ותופס את הפרגית הרחבה בזרוע.
טוב, היא עושה תנועה כאילו היא הולכת לתת לדֵייב סטירה על הפנים ביד שמאל שלה, וכמובן דֵייב מרחיק את הפרצוף שלו אחורה מהטווח של היד שלה. אבל במקום לעשות משהו עם יד שמאל, לוֹלָה סַפּוֹלָה שולחת פתאום את אגרוף ימין שלה בחבטה איומה ישר אל הבטן של דֵייב, שבאופן טבעי מזדקרת קדימה בזמן שהפרצוף שלו הולך אחורה.
אני חייב לומר שאני צופה בימי חיי בהרבה מאוד חבטות שמשוגרות אל אמצע הגוף, אבל אף פעם אני לא רואה חבטה יפה מזו. יתר על כן, לולה עושה גם צעד קדימה עם החבטה, מה שמעניק לה עוד יותר שווּנג.
טוב, לאחד שאוכל ושותה כמו דֵייב החַבּוּבּ, זה לא יכול לעשות יותר מדי טוב בקישקעס, אז דֵייב פולט ״אוּף״ ומתיישב מאוד בכבדות על רחבת הריקודים, ובזמן שהוא יושב שם הוא ממשש את המכנסיים לחפש את השיוויוֹנֶר שלו, ככה שכל מי שנמצא באכסניית ווּדקוֹק באותו רגע ממהר לתפוס מחסה, חוץ מלוֹלָה סַפּוֹלָה, ומיס בּילי פֶּרי, וגם ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר.
אבל לפני שהוא מספיק לשלוף את האקדח, לוֹלָה סַפּוֹלָה מתכופפת ותופסת את דֵייב בצווארון ומניפה אותו כך שיעמוד על הרגליים. ואז היא מרפה את האחיזה שלה, ומשאירה את דֵייב עומד כמו על כרעי־תרנגולת, מתנודד־משהו, ואז היא שולחת את יד ימין שלה אל הקישקעס של דֵייב פעם נוספת.
החבטה שומטת את דֵייב עוד פעם לרצפה, ולולה עושה צעד קדימה כאילו היא הולכת לכסח אותו בבעיטות. אבל היא בסך־הכל אוספת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר מרצפת הרחבה ומטילה אותו על הכתף כאילו הוא איזה שק של שיבולת שועל, ומתחילה לצעוד לעבר הדלת. דֵייב החַבּוּבּ מתרומם שוב לישיבה על הרצפה, ועכשיו הוא כבר מחזיק את השיוויונר שלו ביד.
״רק בגלל שאני ג'נטלמן אני לא מרסס אותך בכדורים״, הוא צועק.
לוֹלָה סַפּוֹלָה אפילו לא מסתכלת אחורה, כי בשלב הזה היא מלטפת לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר את הראש וקוראת לו בכל מיני שמות חיבה ואומרת איזה בושה זה שטיפוסים מרושעים כמו דֵייב החַבּוּבּ מנצלים לרעה את החומד שלה. מכל העסק אני מקבל את הרושם שלוֹלָה סַפּוֹלָה די מחבבת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר.
 
נו, אחרי שהיא יוצאת מטווח ראייה, דֵייב החַבּוּבּ קם מהרצפה, נעמד ברחבה ומחפש את מיס בּילי פֶּרי, שהיא בדרך לשבור את כל השיאים הקיימים במקצה ההתייפחות. כולנו יוצאים כל אחד מהמחסה שלו, כולל הכומר, ואנחנו תוהים כמה מטורף מזעם דֵייב החַבּוּבּ הולך להיות על זה שהחתונה הרוסה. אבל דֵייב החַבּוּבּ נראה רק מאוכזב ועצוב.
״בּילי״, הוא אומר למיס בּילי פֶּרי, ״אני נורא מצטער שאין לך בַּסוף את החתונה שאַת רוצה. כל מה שאני מאחל לך זה אושר, אבל אני לא מאמין שאת יכולה אי־פעם להיות מאושרת עם הכַּתבצ'יק הזה, אם הוא חייב שגם תהיה לו בסביבה מאלפת האריות שלו. אני ממש כישלון בתור קוּפּידוֹן. זה הדבר הנחמד היחיד שאני מנסה לעשות כל החיים שלי, ואיזה מזל רע שזה לא מצליח לקרות. אולי אם תהיה לך סבלנות עד שנטביע אותה, או משהו -״
״דֵייב״, אומרת מיס בּילי פֶּרי, והיא שופכת כל־כך הרבה דמעות שבסוף נדמה כאילו היא משתחלת תוך כדי שׂחייה ישר אל תוך הזרועות של דֵייב החַבּוּבּ, ״אני אף פעם, בחיים, לא אהיה מאושרת עם בחור כמו ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר. אני מבינה עכשיו שאתה הגבר היחיד שמתאים לי״.
״הוֹפָּה'לֶה״, אומר דֵייב החַבּוּבּ, מתעודד מייד. ״רגע, איפה הכומר? תביאו את הכומר ונרים פה חתונה למרות הכל״.
אני פוגש את מיסטר ומיסיס דֵייב החַבּוּבּ יום אחד לא מזמן, והם נראים מאוד מאושרים. אבל אצל חבר'ה נשואים אף פעם אי־אפשר לדעת באמת, אז כמובן אני לא מתכונן לספר לדֵייב החַבּוּבּ שאני הוא זה שמטלפן אל לוֹלָה סַפּוֹלָה במלון מַרְקְס, כי אולי אני לא עושה בזה לדֵייב טובה כל־כך גדולה, אחרי הכל.

דיימון ראניון

 דיימון ראניון (1880-1946) היה עיתונאי וסופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות סיפוריו הקצרים המתארים את עולם ברודוויי בתקופת היובש. בסיפוריו הוא מגולל את עולמם של המהמרים, הגנבים, השחקנים והגנגסטרים המקומיים. סיפורים אלו נכתבו בשפה ייחודית, תערובת של דיבור מקומי ניו יורקי, יחד עם סלנג ציורי.

עוד על הספר

חוש הומור וסיפורים אחרים דיימון ראניון
רומנטיקה בשנות הארבעים הסוערות

רק גולם מוחלט יעלה בדעתו לשגר שתי הצצות רצופות בזו אחר זו אל הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ, כי אם הצצה אחת דֵייב מסוגל איכשהו לסבול, מתוך מחשבה שאולי פשוט מדובר בטעות, די בטוח שהוא יחטוף קריזה אחרי ההצצה השנייה - ודֵייב החַבּוּבּ זה לא בדיוק אחד שאתה רוצה שהוא יחטוף עליך קריזה.
אבל ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר הוא פשוט מאה אחוז גולם, ככה שהוא משגר אל הפרגית של דֵייב כמה וכמה הצצות. ומה שעוד יותר גרוע, היא משגרת כמה וכמה הצצות בחזרה אליו. והרי לכם בלגן. כי כשבחור ופרגית מתחילים לשגר זה אל זו הצצות הלוך ושוב, טוב, נו, הרי לכם בלגן מבולגן.
הווֹלדוֹ־וינְצֶ'סְטֶר הזה הוא בחור צעיר ונאה למראה שכותב קטעים על ברודוויי לעיתון 'מוֹרנינג אַייטֶם'. הוא מדווח שם על כל המה־קורה במועדוני לילה, כמו למשל מכות וכל מיני כאלה, וגם מי מסתובב עם מי, כולל בחורים ופרגיות.
לפעמים זה יוצא די מביך לכל מיני חבר'ה נשואים שמסתובבים עם כל מיני לא־נשואים, ובמיוחד לא־נשואות, אבל כמובן אי־אפשר לצפות מווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר שהוא יבקש מכל העולם ואישתו להראות לו את תעודת הנישואין שלהם לפני שהוא כותב את הקטעים שלו לעיתון.
רוב הסיכויים זה שאם ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר יודע שמיס בּילי פֶּרי היא הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ, הוא בחיים לא ישגר אליה יותר מאשר את ההצצה הראשונה, אבל אף אחד לא זורק לו טיפּ בעניין הזה עד אחרי ההצצה השנייה או השלישית, ובינתיים מיס בּילי פֶּרי כבר שולחת את ההצצות שלה בחזרה אליו, ובשלב הזה ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר כבר תפוס חזק־חזק.
למען האמת, ווֹלדוֹ ממש על הקרשים, ומכיוון שהוא גולם, כמו שאני מספר לכם, לא איכפת לו בכלל הפרגית של מי היא. אישית, אני לא כל־כך יכול לבוא אליו בטענות, כי מיס בּילי פֶּרי שווה בהחלט כמה וכמה הצצות, במיוחד כשהיא מופיעה על הבמה במועדון האלף־שש־מאות של מיס מיזוּרי מַרְטין ומרביצה את ריקוד הסְטֶפּס שלה. ובכל זאת, אני לא חושב שרקדנית הסְטֶפּס הכי טובה עלי־אדמות מסוגלת לגרום לי לשגר אליה שתי הצצות אם אני יודע שהיא הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ, כי לדֵייב איכשהו יש הערכה לא קטנה לפרגיות שלו.
ובמיוחד יש לו הערכה רבה מאוד למיס בּילי פֶּרי, והוא שולח אליה מעילי פרווה, וטבעות יהלום, ועוד סחורות מסוג זה ואחר, והיא שולחת לו את כולן מייד בחזרה, כי מסתבר שהיא לא לוקחת מתנות מבחורים. הדבר נחשב מאוד־מאוד מפתיע ברחבי הברודוויי, אבל החבר'ה משערים שרוב הסיכויים זה שיש לה איזה תיכנון אחר.
איך־שלא־יהיה, לדֵייב החַבּוּבּ זה לא מפריע להמשיך לחבב אותה כמו קודם, וככה היא נחשבת לפרגית שלו בעיני מי־שלא־יהיה, והיא זוכה לכָבוֹד בהתאם עד שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר הנ״ל נכנס לתמונה.
זה מתרחש בזמן שדֵייב החַבּוּבּ נמצא רחוק באיזה טיול לאיי בּהאמה כדי לארגן לעסק שלו קצת סחורות, מן הסוג של ויסקי ושמפניה, ועד שדֵייב מגיע בחזרה, ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ומיס בּילי פֶּרי כבר בשלב שהם יושבים בפינות בין קטעי ההופעה שלה ומחזיקים ידיים.
 
כמובן אף אחד לא מספר על זה לדֵייב החַבּוּבּ, כי אף אחד לא רוצה להעלות לו את הסעיף. אפילו מיס מיזוּרי מרטין לא מספרת לו, שזה דבר מאוד בלתי־רגיל, כי בדרך כלל מיס מיזוּרי מרטין, שלפעמים קוראים לה ״מיזוּ״ בשביל הקיצור, מספרת כל דבר שהיא יודעת מייד ברגע שהיא יודעת אותו, ולעיתים קרובות מאוד זה לפני שהוא מתרחש.
פשוט, כשלדֵייב החַבּוּבּ עולה הסעיף, מה שקורה זה שהוא עלול לפוצץ למישהו את המוח, ורוב הסיכויים שהמוח הזה יהיה של לא אחר מאשר ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, אם כי כמה חבר'ה טוענים שלווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר אין בכלל מוח, אחרת מה יש לו לרחרח סביב הפרגית של דֵייב החַבּוּבּ.
אני יודע שדֵייב החַבּוּבּ מאוד מאוד דלוק על מיס בּילי פֶּרי, כי אני שומע אותו מדבר איתה כמה פעמים, והוא מאוד אדיב כלפיה ואף פעם לא מאבד את הנימוס בחברתה ולא משתמש במילים גסות, או דברים אחרים מסוג זה. יתר על כן, לילה אחד כשסוֹלי אֵייבּרמס שתום־העין קצת מסטול הוא קורא למיס בּילי פֶּרי ״נקבה״, בלי שום כוונה רעה במיוחד, פשוט כי ככה הרבה חבר'ה מדברים על פרגיות. אבל תיכף ומייד דֵייב החַבּוּבּ שולח יד מעֵבר לשולחן וחובט לסוֹלי שתום־העין ישר בשיניים, ככה שכולם יודעים מאז והלאה שלדֵייב יש פינה חמה למיס בּילי פֶּרי. כמובן, לדֵייב יש תמיד פינה חמה לאיזושהי פרגית ברמה כזאת או אחרת, אבל רק לעיתים נדירות זה גורם לו לחבוט בגללן לחבר'ה בשיניים.
טוב, לילה אחד מה קורה אם לא שדֵייב החַבּוּבּ נכנס אל מועדון האלף־שש־מאות, ושם בכניסה מה הוא רואה אם לא את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ואת מיס בּילי פֶּרי מחליפים ביניהם נשיקות בידידות רבה מאוד. על המקום דֵייב החַבּוּבּ שולח יד אל השיוויוֹנֶר החביב שלו כדי לירות בווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, אבל מסתבר שדווקא אז דֵייב לא מצויד בשיוויוֹנֶר שלו, כי הוא לא מצפה שיהיה לו צורך לירות במישהו בערב המסוים הזה.
אז דֵייב החַבּוּבּ ניגש ישר אליהם, וברגע שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר שומע אותו ומשחרר את אחיזת החנק שלו במיס בּילי פֶּרי, דֵייב תוקע בו אגרוף הגון ביד ימין על הסנטר. לזכותו של דֵייב החַבּוּבּ אני מוכן לומר שיש לו חבטה נאה למדי ביד ימין, אם כי השמאלית שלו לא כל־כך מרשימה, והוא משכיב את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ברגליים כושלות. למען האמת, ווֹלדוֹ מתקפל לו ישר על הרצפה.
נו, מיס בּילי פֶּרי משמיעה כזאת צווחה שאפשר לשמוע אותה מפה ועד הקצה השני של מנהטן, והיא מסתערת אל המקום שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר קורס בו, ונופלת ישר עליו ביבבות רמות מאוד. כל מה שאפשר להבין ממה שהיא אומרת זה שדֵייב החַבּוּבּ הוא מטומטם אחד גדול, אף־על־פי שדֵייב הוא לא כזה גדול, אם חושבים על זה, ושהיא אוהבת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר.
דֵייב מתקרב ומתחיל לתת לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר לטעום את הנעליים שלו, מה שנחשב מקובל במקרים כאלה, אבל עושה רושם שהוא משנה את דעתו, ובמקום לכסח את ווֹלדוֹ בבעיטות, דֵייב מסתובב ויוצא מהמאורה, שחור מרוב זעם, והדבר הבא שאפשר לשמוע עליו זה שהוא נמצא במועדון הצ'יקֶן ומתביית על הרבה מאוד שתייה.
הדבר נחשב לסימן רע במיוחד, כי בעוד שכל אחד עלול ללכת למועדון הצ'יקֶן מדי פעם, ולשחק עם טוֹני בֶּרְטָצוֹלָה בעל העסק איזה משחק ידידותי, מעט מאוד חבר'ה נוטים לשתות שם מה־שלא־יהיה, כי המשקאות אצל טוֹני לא נועדו לזה שמישהו ישתה אותם חוץ מאשר הלקוחות.
טוב, מיס בּילי פֶּרי מעמידה איכשהו את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר על כרעי־התרנגולת שלו, ומנגבת לו את הסנטר עם המטפחת שלה, ומפה לשם הוא בסך־הכל בסדר פרט לבּוּלְקָלֶה גדול על הסנטר. ובמשך כל הזמן היא מטרטרת לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר איזה דֶבּיל זה דֵייב החַבּוּבּ, אף־על־פי שאחרי־כן מיס מיזוּרי מרטין תופסת את מיס בּילי פֶּרי ונותנת לה מנה הגונה על זה שהיא מבריחה מהמאורה שלה פזרן־מזומנים מליגת־על כמו דֵייב החַבּוּבּ.
״אַת פּוּסְטֵמָה שאי־אפשר לתאר״, מיס מיזוּרי מרטין אומרת למיס בּילי פֶּרי. ״הרי מהבחור הזה את לא תצליחי לגרד אפילו גרוש, בזמן שכולם יודעים כמה דֵייב החַבּוּבּ מהיר בלשלוף דולרים״.
 
״אבל אני אוהבת את מיסטר וינְצֶ'סְטֶר״, מיס בּילי פֶּרי אומרת. ״הוא כל־כך רומנטי. הוא לא איזה מבריח משקאות או אקדוחן כמו דֵייב החַבּוּבּ. הוא כותב עלי בעיתון קטעים חמודים, והוא תמיד־תמיד ג'נטלמן״.
טוב, מובן שמיס מיזוּרי מרטין לא בנויה להתווכח על נושא כמו ג'נטלמנים, כי היא פוגשת מאוד מעט כאלה במועדון האלף־שש־מאות, וחוץ מזה היא לא רוצה להרגיז את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר כי הוא עוד עלול לשנות כיוון ולכתוב בעיתון קטעים שיהיו מהלומה רצינית למועדון, אז היא יורדת מכל העניין.
ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ומיס בּילי פֶּרי ממשיכים להחזיק ידיים בין קטעי המופע שלה, ואולי גם להתנשק פה ושם, כמו שחבר'ה צעירים עושים לפעמים, ודֵייב החַבּוּבּ תופס מרחק ממועדון האלף־שש־מאות והכל נראה כאילו בסדר גמור. כולנו שמחים מאוד שאין יותר צרות בגלל הקוֹמבּינה הזאת, כי גם במקרה הכי טוב, מה שיכול לצאת מזה לדֵייב זה הדבר הכי גרוע שיכול לצאת מהסתבכות עם בחור מהעיתון.
אישית, אני מתאר לעצמי שדי מהר דֵייב ימצא לו פרגית אחרת וישכח את כל הסיפור עם מיס בּילי פֶּרי, כי עכשיו כשאני שולח אליה הצצה נוספת, אני מגלה שהיא בעצם די דומה לכל רקדנית סְטֶפּס אחרת, פרט לזה שהיא ג'ינג'ית. רקדניות סְטֶפּס הן בדרך כלל שחורות שיער, אין לי מושג למה.
מוּש, השוער של של מועדון האלף־שש־מאות, מספר לי שמיס מיזוּרי מרטין ממשיכה לעבוד על מיס בּילי פֶּרי בעניין דֵייב החַבּוּבּ, כי הוא שומע את מיס מיזוּרי מרטין מורידה עליה ערב אחד את העקיצה הבאה: ״טוב, אני לא רואה יותר מדי נַצנצים על הגפרורים שלך״.
זוהי כמובן הדרך של מיס מיזוּרי מרטין לומר שהיא לא רואה שום יהלום על האצבעות של מיס בּילי פֶּרי, כי מיס מיזוּרי מרטין היא תרנגולת קשישה ומנוסה, והיא רגילה לחשוב שאם בחור אוהב איזו פרגית הוא יוכיח את זה בצורת יהלומים. למיס מיזוּרי מרטין עצמה יש הרבה יהלומים, אם כי איך בחור מסוגל להלהיב את עצמו עד כדי כך שיעניק לה יהלומים זה קצת נשגב מבינתי.
אני לא טיפוס שמסתובב יותר מדי, ככה שאני לא רואה את דֵייב החַבּוּבּ כמה שבועות, אבל יום ראשון אחד אחרי הצהריים, ג'וני מֶקְגַאוּוֶן הקטן, שהוא אחד מהחבר'ה של דֵייב, בא ואומר לי ככה: ״מה תגיד? דֵייב תופס לא מזמן את הכַּתַבְצ'יק ומוציא אותו קצת לאיוורור!״
נו, ג'וני כל־כך מרוגש שלוקח לי קצת זמן לצנן אותו ככה שיוכל להסביר. מתברר שדֵייב החַבּוּבּ מוציא מהמוסך את המכונית הכי גדולה שלו ושולח את הנהג שלו, ג'וֹ האיטלקי, אל המשרד של ה'אַייטֶם' שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר עובד בו, עם הודעה שמיס בּילי פֶּרי מבקשת לראות את ווֹלדוֹ תיכף ומייד בדירה של מיס מיזוּרי מרטין ברחוב חמישים ותשע.
כמובן, ההודעה הזאת היא כולה חַרְטָא־בַּרְטָא, אבל ווֹלדוֹ בולע את הפיתיון ונכנס למכונית. ואז ג'וֹ האיטלקי מסיע אותו אל הדירה של מיס מיזוּרי מרטין, ומי נכנס שם למכונית אם לא דֵייב החַבּוּבּ. וקדימה לדרך.
טוב, אלה חדשות רעות, אין מה להגיד, כי כשדֵייב החַבּוּבּ לוקח בחור לאיוורור, לעיתים קרובות מאוד הבחור לא לגמרי חוזר. מה בדיוק קורה לו אני אף פעם לא שואל, כי הדבר הכי טוב שבן־אדם יכול לקבל בעיר הגברים הזאת מזה שישאל שאלות, זה סנוקרת באף.
אבל אני מאוד מודאג מהקוֹמבּינה, כי יש לי סימפטיה לדֵייב החַבּוּבּ, ואני יודע שלקחת כתב של עיתון כמו ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר לאיוורור זה עלול לגרור הרבה מאוד רינונים, במיוחד אם הוא לא לגמרי חוזר. שאר החבר'ה שדֵייב החַבּוּבּ לוקח אותם לאיוורור הם לא כאלה שמעוררים התעניינות ציבורית, אבל כאן מדובר בבחור שעלול לייצר הרבה צרות, גם אם הוא גולם מוחלט, בגלל העובדה שהוא קשור לעיתון.
 
אני יודע מספיק על עיתונים בשביל לדעת שבאיזשהו רגע העורך או מישהו אחר יהיה מעוניין לדעת איפה הכתבות האלה של ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר על ברודוויי, ואם לא מגיעות שום כתבות של ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, העורך אולי יהיה מעוניין לדעת לָמָה. בסוף זה יגיע לידי כך שגם אנשים אחרים יהיו מעוניינים לדעת, ואחרי עוד קצת זמן הרבה מאוד אנשים יתרוצצו לכל עבר וישאלו: ״איפה ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר?״
ואם מספיק אנשים בעיר הזאת מתחילים להתרוצץ ולשאול איפה זה־וזה, העניין נהפך לתעלומה של ממש, והעיתונים מטרטרים את השוטרים, והשוטרים מסתערים על מי־שלא־יהיה, ותוך זמן קצר נהיה בעיר כזה חוֹם שאין לבן־אדם מקום להתאוורר.
אבל מה אפשר לעשות בסיטואציה הזאת אני לא בדיוק יודע. אישית, זה נראה לי רע מאוד־מאוד, ובזמן שג'וני מסתלק לו לעשות קצת טלפונים, אני מנסה לחשוב על איזשהו מקום שאני אוכל ללכת אליו כדי שאנשים יראו אותי, ואחר־כך ייזכרו שאני שָׁם במקרה שיהיה להם צורך להיזכר.
בסוף ג'וני חוזר, כולו נרגש, ואומר: ״הֵי, דֵייב החַבּוּבּ נמצא באכסניית ווּדקוֹק על הכביש המהיר לפֶּלְהאם, והוא מודיע לכולם לבוא לשם מייד. צ'רלי גוּד־טַיים בֶּרְנְסטין בדיוק מקבל טלפון והוא מודיע לי את זה. משהו מתבשל. כל שאר החבר'ה כבר בדרך לשם, אז בוא נזוז״.
נו, הנה לכם הזמנה שלא נותנת לי הרגשה של משהו טוב במיוחד. איך שאני מסתכל על העניין, דֵייב החַבּוּבּ הוא לא בדיוק החֶבְרָה הנכונה בשביל בחור כמוני ברגע הזה. רוב הסיכויים זה או שהוא כבר מספיק לעשות משהו לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, או שהוא מתכונן לעשות לו משהו שאני לא מעוניין להשתתף בו.
אישית, אין לי שום דבר נגד חבר'ה מעיתונים, אפילו לא אלה שכותבים כתבות על ברודוויי. אם דֵייב החַבּוּבּ רוצה לעשות משהו לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, מאה אחוז, אבל מה ההיגיון להביא אנשים זרים לתוך העסק? אבל לפני שאני יודע מי־מָה־מוּ, אני כבר באוטו של ג'וני מֶקְגַאוּוֶן, והוא מרביץ אותה על הכביש בספּיד חבל על הזמן, בעצם בלי להתחשב בכלל ברמזורים או במה־שלא־יהיה.
ובזמן שאנחנו קורעים את הכביש לחתיכות, אני לוקח לי רגע להרהר על כל העסק, ועולה לי בראש שדֵייב החַבּוּבּ בטח ממשיך לחשוב על מיס בּילי פֶּרי, ולשתות משקאות מהסוג שמוֹכרים שם במועדון הצ'יקֶן, עד שבסוף הוא מחרבּש לעצמו את השׂכל. איך שאני רואה את זה, רק בחור שמתגלץ' לגמרי מהפסים יחשוב לקחת כתב של עיתון בשביל להוציא אותו לאיוורור בגלל פרגית, כשהיום הפרגיות בעיר הגברים הזאת זה עשר בלירה.
ובכל זאת, אני זוכר שכותבים בעיתונים על די הרבה בחורים שנחשבים שפויים מאוד עד שהם מסתבכים עם איזו פרגית, ולפעמים אפילו מתאהבים בה, והדבר הבא ששומעים עליהם זה שהם מזנקים החוצה מחלונות, או שהם יורים בעצמם, או במישהו אחר, ואני יכול בהחלט לדמיין איך אפילו בחור כמו דֵייב החַבּוּבּ עלול לאבד את הראש בגלל פרגית.
אני שם לב שגם ג'וני מֶקְגַאוּוֶן מוטרד, אבל הוא לא מדבר הרבה, ואנחנו מגיעים אל אכסניית ווּדקוֹק במהירות שיא, ומוצאים שם הרבה מכוניות שהגיעו לפנינו, ואני מזהה כמה מהן ששייכות לחבר'ה כאלה ואחרים.
אכסניית ווּדקוֹק זה מה שמכנים פונדק דרכים, ומנהל אותו ניג סְקוֹלְסקי, ברנש חביב לכל הדעות וחבר של כולם. הפונדק נמצא קצת פנימה מהכביש המהיר לפֶּלְהאם והוא מקום נעים ביותר לבלות בו, כי לניג יש שם תזמורת טובה ובמת הופעות עם המון פרגיות מצודדות למדי, ועוד כל מה שבן־אדם יכול לרצות בשביל לבלות. זה מקום טוב בשביל חבר'ה טובים, אם כי המשקאות של ניג הם לא הכי־הכי.
 
אישית, אני לא מרבה לבקר שם, כי אני לא משתגע על פונדקי דרכים, אבל זה יופי של מקום בשביל דֵייב החַבּוּבּ כשהוא רוצה לארח חבר'ה, או אפילו כשבא לו לשתות לבדו. יש שם המון רעש בחוֹר הזה כשאנחנו מגיעים למקום עם האוטו, ומי יוצא לקבל את פנינו בכָבוֹד אם לא דֵייב החַבּוּבּ בעצמו. הפנים שלו אדומות מאוד, ועושה רושם שהוא כבר מתודלק יפה־יפה, אבל הוא לא נראה כמו בחור שיש לו כוונה לפגוע במי־שלא־יהיה, ובטח לא באיזה כַּתָב של עיתון.
״בואו־בואו, חבר'ה!״, דֵייב החַבּוּבּ צועק. ״תיכנסו!״
אז אנחנו נכנסים פנימה, והמקום מלא חבר'ה שיושבים ליד שולחנות, או רוקדים על הרחבה, ואני רואה שם את מיס מיזוּרי מרטין עם כל היהלומים שלה תלויים עליה, ואת צ'רלי גוּד־טַיים בּרנסטין, וסַמוּאֶלְס כף־רגל, וטוני בֶּרְטָצוֹלָה, וסְקיטְס בּוֹליבַר, וניק היווני, ורוֹצ'סטר האדום, ועוד הרבה בחורים ופרגיות מכל מיני מקומות.
למען האמת, עושה רושם כאילו כל החבר'ה מכל המאורות של ברודוויי נמצאים כאן, כולל מיס בּילי פֶּרי, שלבושה כולה לבן וגוררת איתה בּוּחטה ענקית של סחלבים ועוד כל מיני, והיא מפזרת צחוקים וחיוכים ולוחצת ידיים ומאוד נרגשת בעליל. ולבסוף אני רואה את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, הכַּתבצ'יק שלנו, יושב לו ליד שולחן לא רחוק מרחבת הריקודים, לגמרי לבדו, אבל אין שום דבר לא בסדר אצלו עד כמה שאני יכול לראות. כלומר, הוא נראה לגמרי שלם עד עכשיו.
״דֵייב״, אני אומר לדֵייב החַבּוּבּ, ״מה בדיוק הקטע פה? אתה יודע, בן־אדם אף פעם לא יכול להיות יותר מדי זהיר במה שהוא עושה בעיר הזאת, ואני ממש לא מת לראות אותך מסובך באיזה עניין בימים אלה״.
״בחייך״, דֵייב אומר, ״על מה אתה מדבר? אין פה שום קטע חוץ מאשר חתונה, וזאת הולכת להיות החתונה הכי יפה שמישהו מברודוויי רואה אי־פעם בחיים שלו. אנחנו מחכים עכשיו לכומר״.
״אתה מתכוון שמישהו הולך להתחתן כאן?״, אני שואל, עכשיו כבר די מבולבל.
״ברור״, דֵייב החַבּוּבּ אומר. ״מה חשבת? מה כל הרעיון של חתונה?״
״מי הולך להתחתן?״, אני שואל.
 
״אף אחד חוץ מבילי והכַּתַבצ'יק״, דֵייב אומר. ״זה הדבר הכי גדול שאני עושה בחיים שלי. אני פוגש במקרה את בּילי ערב אחד והיא בוכה עד שכמעט נוזלות לה העיניים כי היא אוהבת את הכתב הזה ומתה להתחתן איתו, רק שכנראה הבחור אין לו על הנשמה שום דבר שהוא יכול להשתמש בו בתור כסף. אז אני אומר לבילי שתשאיר לי לטפל בזה. אתה יודע, אני אוהב אותה בעצמי עד כדי כך שאני רוצה לראות אותה מאושרת תמיד, אפילו אם היא צריכה להתחתן בצורה כזאת.
״אז אני מארגן את מסיבת החתונה הזאת, ואחרי שהם מתחתנים אני הולך לצַ'פֵּר אותם בכמה אלפיות שתהיה להם התחלה טובה״, דֵייב אומר. ״אבל אני לא אומר לכַּתבצ'יק שום דבר ואני לא מרשה לבּילי לספר לו, כדי שתהיה לו הפתעה גדולה. אני חוטף אותו היום אחרי הצהריים ומביא אותו לפה, והוא מבוהל כמעט עד מוות מהמחשבה שאני הולך לחסל אותו.
״האמת״, דֵייב אומר, ״אני לא רואה בחיים שלי בחור מבוהל ברמה כזאת. הוא כל־כך מבוהל ששום דבר לא מצליח לעודד אותו. תיגש אליו ותגיד לו לאסוף קצת את עצמו, כי כל מה שמחכה לו כאן זה רק אושר צרוף״.
טוב, אני חייב לומר שאני בהחלט נושם לרווחה כשאני חושב שדֵייב לא מתכוון לעשות לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר שום דבר יותר רע מאשר לגרום לו להתחתן, אז אני ניגש אל המקום שווֹלדוֹ יושב שם. הוא בלי ספק נראה מאוּים למדי. הוא כולו מצונף בתוך עצמו, ויש לו מה שנהוג לכנות מבט חלול בעיניים. אני רואה שהוא באמת מפוחד, אז אני נותן לו טפיחה ידידותית על הגב ואומר: ״ברכוֹת, חביבי! תתאושש, הכי גרוע עוד לפניך!״
״אין לי ספק בזה״, ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר אומר, והקול שלו כל־כך רציני שאני מאוד מופתע.
״אתה חתן מאוד נאה־למראה״, אני אומר. ״ואתה נראה כאילו אתה בהלוויה במקום בחתונה. למה שלא תתכייף לך קצת, ואולי תיקח איזה משקה או שניים ותלך להתהולל?״
״אדוני״, אומר ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, ״אישתי לא ממש תשתגע על הרעיון שאני מתחתן עם מיס בּילי פֶּרי״.
״אישתך?״, אני אומר, המום ביותר. ״על מה בכלל אתה מדבר? איך יכולה להיות לך איזושהי אישה אחרת חוץ מאשר מיס בּילי פֶּרי? זו שטות ממדרגה ראשונה״.
״אני יודע״, ווֹלדוֹ אומר, עצוב מאוד. ״אני יודע. אבל יש לי בכל זאת אישה, מה לעשות, והיא הולכת להיות עצבנית מאוד־מאוד כשהיא תשמע על העסק הזה. אישתי מאוד קפדנית איתי. היא לא מרשה לי להסתובב ולהתחתן עם כל מיני. אישתי זאת לוֹלָה סַפּוֹלָה, מחבורת לולייני סַפּוֹלָה, האקרוֹבּטים, ואני נשוי לה כבר חמש שנים. היא שָׁמָה בַּמופע הבחורה השרירית הזאת שמעיפה באוויר את שאר ארבעת החבר'ה. אישתי בדיוק חוזרת משָנָה של סיבוב הופעות ברחבי ארצות־הברית, והיא נמצאת ממש ברגעים אלה במלון מַרְקְס. זה מאוד־מאוד מסבך אותי, כל הקוֹמבּינה הזאת״.
״ומיס בּילי פֶּרי יודעת על האישה הזאת שלך?״, אני שואל.
״לא״, הוא אומר. ״לא. היא חושבת שאני מאה אחוז רווק״.
״אבל למה אתה לא מספר לדֵייב החַבּוּבּ שאתה כבר נשוי בזמן שהוא מביא אותך לכאן לחַתֵן אותך עם מיס בּילי פֶּרי?״, אני שואל. ״נדמה לי שבחור מהעיתונות מוכרח לדעת שזה נגד החוק להיות נשוי באותו זמן לכמה פרגיות, אלא אם כן הוא טורקי או משהו״.
״תשמע״, ווֹלדוֹ אומר, ״אם אני מספר לדֵייב החַבּוּבּ שאני נשוי אחרי שאני מגלח לו את הפרגית שלו מתחת לאף, אני די בטוח שדֵייב יהיה מאוד מאוד נסער, ואולי יעשה משהו שיזיק לי לבריאות״.
אין מה להגיד, יש משהו במה שהבחור אומר, בהחלט. ואני נוטה לחשוב בעצמי שדֵייב יהיה מוטרד במידת־מה ברגע שהוא שומע על הסיטואציה הזאת, במיוחד כשמיס בּילי פֶּרי תתחיל להיות לא־מרוצה בגללה. אבל מה אפשר לעשות עם זה אני לא בדיוק יודע, חוץ אולי מאשר לתת לחתונה להימשך, ואחר־כך כשווֹלדוֹ מחוץ להישג־היד של דֵייב, להעלות את הטענה שווֹלדוֹ לא־שפוי, ולכן הנישואים לא תופסים. מה שבטוח זה שממש אין לי חשק להיות בסביבה כשדֵייב החַבּוּבּ יגלה שווֹלדוֹ נשוי.
אני בדיוק מגלגל את המחשבה שאולי כדאי לי להרים רגליים ולהסתלק, אבל אז נשמעת תכונה רבה מכיוון הדלת, ואני שומע את דֵייב החַבּוּבּ צועק שהנה הכומר בא. זהו כומר נאה־למראה, אין מה להגיד, אם כי הוא נראה קצת מופתע מכל ההוּ־הָא, במיוחד כשמיס מיזוּרי מרטין צועדת קדימה ותופסת עליו פיקוד. מיס מיזוּרי מרטין מודיעה לו שהיא מאוד מחבבת כמרים, וגם די רגילה אליהם, כי פעמיים בחייה מחַתנים אותה כמרים, פעמיים שופטי שלום, ופעם אחת קֶפּטן של אונייה בלב־ים.
בשלב הזה כל הנוכחים במקום, חוץ אולי ממני ומווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר, וגם הכומר ואולי מיס בּילי פֶּרי, כבר די ממוסטלים. ווֹלדוֹ עדיין יושב לו ליד השולחן שלו ונראה מאוד עצוב, והוא ממלמל ״כן״ ו״לא״ אל מיס בּילי פֶּרי כל פעם שהיא עוברת בריחוף על־ידו, כי מיס בּילי פֶּרי יותר מדי מוצפת אושר בשביל להישאר הרבה זמן במקום אחד.
דֵייב החַבּוּבּ יותר ממוסטל מכל שאר החבר'ה, כי יש לו איזה יומיים או שלושה מקדמה על כולם. וכשדֵייב החַבּוּבּ ממוסטל, אני חייב לומר שהוא ברנש מאוד בלתי יציב במה שנוגע למזג, והוא עלול להתפוצץ לך ישר בפרצוף כל שנייה. אבל עושה רושם שהוא בהַיי לא נורמלי מכל מה שקורה.
 
טוב, מפה לשם ניג סקוֹלסקי מצליח לפַנוֹת את רחבת הריקודים, ואז הוא מעלה על הרחבה מין קשת עם פרחים יפהפיים. הרעיון הוא שווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר ומיס בּילי פֶּרי יתחתנו מתחת לקשת הזאת. אני מבין שדֵייב החַבּוּבּ בטח משקיע כמה ימים בלתכנן את כל הקוֹמבּינציה הזאת, וזה בטח עולה לו חבילה הגונה של דו־רה־מי, מה גם שאני רואה אותו מראה למיס מיזוּרי מרטין טבעת עם יהלום בגודל של סוכרייה נגד שיעול.
״זה בשביל הכלה״, דֵייב החַבּוּבּ אומר. ״הדלפון המסכן שהיא מתחתנת איתו, בחיים לא יהיה לו מספיק כסף בשביל לקנות לה סלע כזה, והיא תמיד משתוקקת לאחד גדול. אני רוכש אותו מבחור שמביא אותו מלוס אנג'לס. אני הולך למסור את הכלה בעצמי, באופן אישי, אז איך אני אמור לפעול, מיזוּ? אני רוצה שאצל בּילי הכל יהיה לפי הספר״.
טוב, בזמן שמיס מיזוּרי מרטין עושה מאמצים להיזכר באחד מטקסי הנישואים שלה כדי לספר לו, אני נותן עוד הצצה בווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר לראות מה נשמע אצלו. אני רואה פעם שני חבר'ה הולכים אל כיסא החימום הידוע בסינג־סינג, ואני רוצה לומר ששניהם ממש גועים מצחוק בהשוואה לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר באותו רגע.
מיס בּילי פֶּרי יושבת יחד איתו, והמנצח של התזמורת מגדף את החבר'ה שלו וקורא להם בכל מיני שמות בגלל שאף אחד מהם לא מצליח להיזכר איך הולך השיר ״הוי, הבטיחי לי״, ואז דֵייב החַבּוּבּ צועק: ״טוב, כולנו מוכנים! אנחנו מזמינים את הזוג המאושר לצעוד קדימה!״
מיס בּילי פֶּרי מזנקת מהמקום ותופסת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר בזרוע ומושכת אותו לקום מהכיסא. אחרי עוד הצצה אל הפרצוף שלו אני מוכן לשים 6 ל־5 שהוא לא מצליח להגיע עד הקשת. אבל בסוף הוא מגיע לשם וכולם צוחקים ומוחאים כפיים, והכומר צועד קדימה, ודֵייב החַבּוּבּ נראה יותר מאושר ממה שאני רואה אותו אי־פעם בחיים לפני־כן, בזמן שכולם מתאספים שם מתחת לקשת הפרחים.
אבל פתאום מתרחשת מהומה גדולה ליד הדלת הראשית של אכסניית ווּדקוֹק, ואיזו פרגית מרביצה שם בלי סוף צעקות בקול עבה שנשמע כמו קול של גבר, וכמובן כולם מסתובבים ומסתכלים לעבר הדלת. השוער, בחור בשם זַקְס המסוּקָס, שהוא גבר קשוח מאוד לכל הדעות, נראה כאילו הוא מנסה למנוע ממישהו להיכנס, אבל די מהר נשמע בּוּמס כבד וזַקְס המסוּקָס נופל על הרצפה, ונכנסת פנימה פרגית בערך בגובה מטר־עשרים ורוחב מטר־חמישים.
בעצם, בחיים אני לא רואה פרגית כל־כך רחבת־מידות. היא נראית כאילו מעוכה בפטיש מלמעלה למטה. הפרצוף שלה הוא כמעט ברוחב הכתפיים, וגורם לי לחשוב על ירח־מלא ענקי להפליא. היא נכנסת פנימה במין דילוגים, ואני מייד רואה שהיא כולה נסערת מאיזשהו עניין. ובזמן שהיא מנתרת פנימה, אני שומע מין חרחור, ואני מסתובב ורואה את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר צונח אל הרצפה, כמעט גורר אחריו את מיס בּילי פֶּרי.
טוב, הפרגית הרחבה צועדת ישר אל החבורה שמקובצת מתחת לקשת ושואלת בקול בס עמוק: ״מי מכם זה דֵייב החַבּוּבּ?״
״אני דֵייב החַבּוּבּ״, אומר דֵייב החַבּוּבּ, צועד קדימה. ״מה את חושבת שאת עושה כשאת מתפרצת לכאן כמו איזה סוס־יאור ומחָרֶבֶת לנו את החתונה?״
״אז אתה הברנש שחוטף את בעלי האוהב־לָעַד בשביל לחַתֵן אותו עם החביתה הג'ינג'ית ההיא שם, מה?״, אומרת הפרגית הרחבה, כשהיא מביטה אל דֵייב החַבּוּבּ אבל מראה באצבע על מיס בּילי פֶּרי.
נו, לקרוא למיס בּילי פֶּרי חביתה באוזני דֵייב החַבּוּבּ זאת התבטאות חמורה, ודֵייב החַבּוּבּ מתרגז מאוד מאוד. בדרך כלל הוא מנומס למדי עם פרגיות, אבל אפשר לראות בעליל שהוא לא בדיוק מת על ההתנהגות של הפרגית הרחבה.
״הֵי, תשמעי״, דֵייב החַבּוּבּ אומר, ״יותר טוב שתרימי רגליים מפה לפני שמישהו הופך אותך לגווייה. את בטח שיכורה״, הוא אומר. ״או מטורללת״, הוא אומר. ״על מה את מדברת בכלל?״
״אתה תיכף תראה על מה אני מדברת״, הפרגית הרחבה שואגת. ״הבחור על הרחבה שם הוא בעלי החוקי. אתה בטח מפחיד אותו עד מוות, האהוב המסכן שלי. אתה חוטף אותו בשביל לחַתֵן אותו עם הדבר הג'ינג'י הזה, ואני הולכת לדאוג שיאסרו אותך או שלא קוראים לי לוֹלָה סַפּוֹלָה, חתיכת קבצן עלוב!״
כמובן, כל הנוכחים נחרדים ביותר לשמוע פרגית משתמשת בשפה כזאת אל דֵייב החַבּוּבּ, כי דֵייב ידוע בתור אחד שיורה באנשים על הרבה פחות מזה. אבל במקום לעשות משהו מייד לפרגית הרחבה, דֵייב אומר: ״מה הדיבורים האלה שאני שומע? מי כאן נשוי למי? תעופי מפה!״, דֵייב אומר, ותופס את הפרגית הרחבה בזרוע.
טוב, היא עושה תנועה כאילו היא הולכת לתת לדֵייב סטירה על הפנים ביד שמאל שלה, וכמובן דֵייב מרחיק את הפרצוף שלו אחורה מהטווח של היד שלה. אבל במקום לעשות משהו עם יד שמאל, לוֹלָה סַפּוֹלָה שולחת פתאום את אגרוף ימין שלה בחבטה איומה ישר אל הבטן של דֵייב, שבאופן טבעי מזדקרת קדימה בזמן שהפרצוף שלו הולך אחורה.
אני חייב לומר שאני צופה בימי חיי בהרבה מאוד חבטות שמשוגרות אל אמצע הגוף, אבל אף פעם אני לא רואה חבטה יפה מזו. יתר על כן, לולה עושה גם צעד קדימה עם החבטה, מה שמעניק לה עוד יותר שווּנג.
טוב, לאחד שאוכל ושותה כמו דֵייב החַבּוּבּ, זה לא יכול לעשות יותר מדי טוב בקישקעס, אז דֵייב פולט ״אוּף״ ומתיישב מאוד בכבדות על רחבת הריקודים, ובזמן שהוא יושב שם הוא ממשש את המכנסיים לחפש את השיוויוֹנֶר שלו, ככה שכל מי שנמצא באכסניית ווּדקוֹק באותו רגע ממהר לתפוס מחסה, חוץ מלוֹלָה סַפּוֹלָה, ומיס בּילי פֶּרי, וגם ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר.
אבל לפני שהוא מספיק לשלוף את האקדח, לוֹלָה סַפּוֹלָה מתכופפת ותופסת את דֵייב בצווארון ומניפה אותו כך שיעמוד על הרגליים. ואז היא מרפה את האחיזה שלה, ומשאירה את דֵייב עומד כמו על כרעי־תרנגולת, מתנודד־משהו, ואז היא שולחת את יד ימין שלה אל הקישקעס של דֵייב פעם נוספת.
החבטה שומטת את דֵייב עוד פעם לרצפה, ולולה עושה צעד קדימה כאילו היא הולכת לכסח אותו בבעיטות. אבל היא בסך־הכל אוספת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר מרצפת הרחבה ומטילה אותו על הכתף כאילו הוא איזה שק של שיבולת שועל, ומתחילה לצעוד לעבר הדלת. דֵייב החַבּוּבּ מתרומם שוב לישיבה על הרצפה, ועכשיו הוא כבר מחזיק את השיוויונר שלו ביד.
״רק בגלל שאני ג'נטלמן אני לא מרסס אותך בכדורים״, הוא צועק.
לוֹלָה סַפּוֹלָה אפילו לא מסתכלת אחורה, כי בשלב הזה היא מלטפת לווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר את הראש וקוראת לו בכל מיני שמות חיבה ואומרת איזה בושה זה שטיפוסים מרושעים כמו דֵייב החַבּוּבּ מנצלים לרעה את החומד שלה. מכל העסק אני מקבל את הרושם שלוֹלָה סַפּוֹלָה די מחבבת את ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר.
 
נו, אחרי שהיא יוצאת מטווח ראייה, דֵייב החַבּוּבּ קם מהרצפה, נעמד ברחבה ומחפש את מיס בּילי פֶּרי, שהיא בדרך לשבור את כל השיאים הקיימים במקצה ההתייפחות. כולנו יוצאים כל אחד מהמחסה שלו, כולל הכומר, ואנחנו תוהים כמה מטורף מזעם דֵייב החַבּוּבּ הולך להיות על זה שהחתונה הרוסה. אבל דֵייב החַבּוּבּ נראה רק מאוכזב ועצוב.
״בּילי״, הוא אומר למיס בּילי פֶּרי, ״אני נורא מצטער שאין לך בַּסוף את החתונה שאַת רוצה. כל מה שאני מאחל לך זה אושר, אבל אני לא מאמין שאת יכולה אי־פעם להיות מאושרת עם הכַּתבצ'יק הזה, אם הוא חייב שגם תהיה לו בסביבה מאלפת האריות שלו. אני ממש כישלון בתור קוּפּידוֹן. זה הדבר הנחמד היחיד שאני מנסה לעשות כל החיים שלי, ואיזה מזל רע שזה לא מצליח לקרות. אולי אם תהיה לך סבלנות עד שנטביע אותה, או משהו -״
״דֵייב״, אומרת מיס בּילי פֶּרי, והיא שופכת כל־כך הרבה דמעות שבסוף נדמה כאילו היא משתחלת תוך כדי שׂחייה ישר אל תוך הזרועות של דֵייב החַבּוּבּ, ״אני אף פעם, בחיים, לא אהיה מאושרת עם בחור כמו ווֹלדוֹ וינְצֶ'סְטֶר. אני מבינה עכשיו שאתה הגבר היחיד שמתאים לי״.
״הוֹפָּה'לֶה״, אומר דֵייב החַבּוּבּ, מתעודד מייד. ״רגע, איפה הכומר? תביאו את הכומר ונרים פה חתונה למרות הכל״.
אני פוגש את מיסטר ומיסיס דֵייב החַבּוּבּ יום אחד לא מזמן, והם נראים מאוד מאושרים. אבל אצל חבר'ה נשואים אף פעם אי־אפשר לדעת באמת, אז כמובן אני לא מתכונן לספר לדֵייב החַבּוּבּ שאני הוא זה שמטלפן אל לוֹלָה סַפּוֹלָה במלון מַרְקְס, כי אולי אני לא עושה בזה לדֵייב טובה כל־כך גדולה, אחרי הכל.