וויינסברג, אוהיו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וויינסברג, אוהיו
מכר
מאות
עותקים
וויינסברג, אוהיו
מכר
מאות
עותקים

וויינסברג, אוהיו

4 כוכבים (9 דירוגים)

עוד על הספר

שרווד אנדרסון

שרווד אנדרסון, (באנגלית: Sherwood Anderson;‏ 13 בספטמבר 1876 - 8 במרץ 1941), סופר אמריקאי שנודע בעיקר בסיפוריו הקצרים. היה מחלוצי המודרניזם והשפיע רבות על הספרות האמריקאית של המאה ה-20.

על-אף שכתב מספר רומנים, בהם ראה את עבודתו המשמעותית יותר, נודעו סיפוריו הקצרים לתהילה. במחרוזת אודות הטיפוסים המאכלסים עיירה קטנה ונידחת בדרום-מזרח אוהיו בשם וינסבורג, היטיב לתאר דמויות שוליים כפריות, לעתים נבערות, לרוב כושלות, וכמעט תמיד כמהות ליחס אנושי חם, שבדרך-כלל אינו בנמצא. אנדרסון אינו נופל לרומנטיזציה ועומד על האכזריות והייאוש שבחיי הספר האמריקאי של סוף המאה ה-19. גיבוריו, אם אמנם גיבורים הם, שקועים בחלומות וביחסי אי-הבנה עם הבריות הסובבות אותם.
ניתן לשייך את אנדרסון לזרם המודרניזם, שזיעזע את יסודות הכתיבה הוויקטוריאנית המקובלת. כתיבתו השפיעה על רבים, ביניהם ט.ס. אליוט, ארנסט המינגוויי, תומאס וולף, ג'ון סטיינבק, ויליאם סארויאן, ואף עמוס עוז.
סך-הכל פרסם אנדרסון 13 ספרים.

תקציר

וויינסברג, אוהיו, שראה אור ב-1919, הוא יצירת המופת של שרווד אנדרסון שבה הצליח להשיג את המטרה שאליה, לפי דעתו, חייב כל סופר לשאוף - לראות ולחוש את "כל פנימיותם של החיים". בעולם דמיוני מושלם, אבטיפוס של עיירה אמריקאית קטנה, הוא מגלה את היצרים החבויים ההופכים חיים רגילים לבלתי נשכחים. נוכחותו המתמדת של הכתב הצעיר, ג'ורג' ווילארד, ותפאורת הרקע הקבועה של וויינסברג מאחדות את הפרקים והסיפורים של אנדרסון לרומן רב-עוצמה. בכישרון טבעי מצליח אנדרסון לקבץ דוגמאות של מאבקים אנושיים נצחיים - פועל המתלבט אם לשאת את האשה שהרתה לו, עקרת בית אומללה המחפשת אהבה אצל רופא העיירה, מורה רווקה הנמשכת לאחד מתלמידיה - המייצרים ספר שהוא בעת ובעונה אחת גם מעניין וקריא מאוד וגם בעל משמעות עמוקה. יצירה זו שימשה מקור השראה למיטב הסופרים האמריקאים - כמו פוקנר, המינגוויי (שמרבה לספר על אנדרסון בספרו חגיגה נודדת) וג'ון סטיינבק. גם עמוס עוז מעיד על תרומתו הגדולה של וויינסברג, אוהיו לכתיבתו: "שרווד אנדרסון הוא שחילץ אותי מן המלכוד הזה. הוא 'שחרר לי את היד הכותבת'. כל חיי אודה לו על כך...הספר הזה, הצנוע, עבר עלי כמו מהפכת קופרניקוס הפוכה: קופרניקוס גילה שעולמנו כלל אינו מרכז כל היקום, כפי שחשבו עד ימיו, אלא רק כוכב-לכת בין שאר כוכבי-הלכת שבמערכת השמש. ואילו שרווד אנדרסון פקח את עיני לכתוב על מה שסביבי." מתוך 'סיפור על אהבה וחושך, כתר, 2005

פרק ראשון

הסיפורים והאנשים

ספר הגרוטסקות


הסופר, איש זקן בעל שפם לבן, התקשה לעלות למיטתו. חלונות הבית שבו התגורר היו גבוהים והוא רצה להביט בעצים כאשר התעורר בבוקר. בא נגר והתקין את המיטה כך שתהיה בגובה החלון.
מהומה גדולה נוצרה סביב העניין. הנגר, שהיה חייל במלחמת האזרחים, נכנס לחדרו של הסופר והתיישב לדבר על בניית במה קטנה לצורך הגבהת המיטה. בחדרו של הסופר היו פזורים סיגרים והנגר עישן.
במשך זמן מה שוחחו השניים על הגבהת המיטה ואחר כך שוחחו על דברים אחרים. החייל התחיל לדבר על המלחמה. למעשה, הסופר הוביל אותו לנושא זה. הנגר היה פעם אסיר בכלא אנדרסונוויל ואיבד אח. האח מת מרעב, ובכל פעם שהנגר הגיע לנושא זה הוא החל לבכות. גם לו, כמו לסופר, היה שפם לבן, וכשבכה, כיווץ את שפתיו והשפם נע מעלה-מטה. הזקן, הבוכה כשסיגר בפיו, היה מגוחך. התוכנית שהיתה לסופר להגבהת מיטתו נשכחה, ואחר כך עשה אותה הנגר בדרכו שלו, והסופר, שכבר עבר את גיל השישים, נאלץ להיעזר בכיסא כדי להיכנס למיטתו בכל לילה.
במיטתו הסתובב הסופר על צדו ושכב כמעט בלי לזוז. שנים רבות היה מוטרד ממחשבות על לבו. הוא היה מעשן כבד ולבו הלם מהר. בראשו נרקם הרעיון שפעם אחת ימות באופן בלתי-צפוי, ותמיד חשב על כך כשנכנס למיטה. זה לא הפחיד אותו. למעשה השפעת הדבר היתה די מיוחדת ולא קל להסבירה. הוא נתמלא חיוניות, שם במיטה, יותר מבכל זמן אחר. הוא שכב דומֵם, גופו היה זקן וכבר לא היתה בו תועלת מרובה, אבל משהו בתוכו היה צעיר לגמרי. הוא היה כמו אשה הרה, אלא שהיצור שבתוכו לא היה תינוק, אלא נער. לא, זה לא היה נער, זו היתה אשה, צעירה ולבושה שריון קשקשים כמו אביר. אתם מבינים, זה אבסורדי לנסות לומר מה היה בתוך הסופר הזקן כאשר שכב על מיטתו הגבוהה והקשיב להלמות לבו. מה שצריך לנסות להבין הוא על מה הסופר, או היצור הצעיר שבתוך הסופר, חשב.
בראשו של הסופר הזקן, כמו אצל כל האנשים בעולם, התרוצצו, במשך חייו הארוכים, הרבה מאוד רעיונות. פעם היה נאה מאוד ונשים רבות היו מאוהבות בו. וכמובן הוא גם הכיר אנשים, הרבה אנשים. הוא הכיר אותם באופן אינטימי שהיה שונה מן האופן שבו אתה ואני מכירים אנשים. כך לפחות חשב הסופר והמחשבה השביעה את רצונו. למה לריב עם איש זקן על מחשבותיו?

במיטתו חלם הסופר חלום שלא היה חלום. כאשר החל להתנמנם אבל היה עדיין בהכרה, החלו להופיע דמויות מול עיניו. הוא דמיין שהיצור הצעיר שבתוכו, שאי-אפשר לתארו, מניע מול עיניו תהלוכה ארוכה של דמויות.
אתם מבינים, כל העניין נעוץ בדמויות שעברו מול עיניו. כולן היו גרוטסקיות. כל הגברים והנשים שהכיר הסופר אי-פעם הפכו לגרוטסקות.
הגרוטסקות לא היו נוראיות. אחדות היו משעשעות, אחדות כמעט יפות, ואחת, אשה שאיבדה את צורתה, הכאיבה לסופר בגרוטסקיות שלה. כשחלפה מולו הוא השמיע קול של כלבלב מייבב. אילו היית נכנס לחדר היית משער שהזקן חלם חלום לא-נעים או סבל מקשיי עיכול.
במשך שעה עברה תהלוכת הגרוטסקות מול עיניו של הזקן, ואז, אף שהיה זה מעשה כואב, הוא זחל אל מחוץ למיטה והחל לכתוב. אחת הגרוטסקות הותירה בו רושם עמוק והוא רצה לתאר אותה.
הסופר הסב אל שולחנו ועבד במשך שעה. לבסוף כתב ספר שקרא לו "ספר הגרוטסקות". הוא מעולם לא התפרסם, אבל ראיתי אותו פעם והוא הותיר בי רושם מדהים. הספר העלה רעיון אחד מרכזי מוזר מאוד, שמאז אני נושא אותו בתוכי. בזכות העובדה שזכרתי אותו נתאפשר לי להבין הרבה אנשים והרבה דברים שמעולם לא הצלחתי להבין קודם לכן. הרעיון היה מורכב, אבל אולי אפשר לסכם אותו כך:
בהתחלה, כשהעולם היה צעיר, היו הרבה מאוד רעיונות אבל לא היתה שום אמת. האדם יצר את האמיתות בעצמו וכל אמת היתה מורכבת מהמון רעיונות מעורפלים. העולם היה מלא אמיתות וכולן היו יפהפיות.
הזקן רשם מאות אמיתות בספרו. לא אנסה לספר לכם את כולן. היתה שם האמת על הבתולים, ואמת על תשוקה, אמת על עושר ועוני, על חסכנות ופזרנות, על חופש והתרת רסן. מאות על גבי מאות של אמיתות, וכולן יפהפיות.
ואז הופיעו בני האדם. וכל אחד שהופיע מיד חטף אמת אחת וכמה חזקים במיוחד חטפו תריסר מהן.
היו אלה האמיתות שהפכו את בני האדם לגרוטסקות. לזקן היתה תיאוריה מפורטת למדי בנושא זה. לדעתו, ברגע שאדם מסוים לקח לעצמו אמת אחת, קרא לה האמת שלו וניסה לחיות את חייו לפיה, הוא הפך לגרוטסקה, והאמת שאימץ הפכה לכזב.
אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הזקן, שבילה את כל חייו בכתיבה והיה גדוש במלים, כותב מאות עמודים העוסקים בעניין זה. הנושא הופך לכה גדול במחשבתו עד שקיימת סכנה שהוא עצמו ייהפך לגרוטסקה. אך זה לא קרה, אני חושב שמאותה סיבה שהוא מעולם לא פרסם את הספר. היצור הצעיר שבתוכו הוא שהציל את האיש הזקן.
באשר לנגר הזקן שהתקין את המיטה לסופר, הזכרתי אותו רק משום שהוא, כמו רבים שנקראים אנשים פשוטים, היה לדבר הקרוב ביותר למה שמובן ואהוב בכל הגרוטסקות הנמצאות בספרו של הסופר.
 

שרווד אנדרסון

שרווד אנדרסון, (באנגלית: Sherwood Anderson;‏ 13 בספטמבר 1876 - 8 במרץ 1941), סופר אמריקאי שנודע בעיקר בסיפוריו הקצרים. היה מחלוצי המודרניזם והשפיע רבות על הספרות האמריקאית של המאה ה-20.

על-אף שכתב מספר רומנים, בהם ראה את עבודתו המשמעותית יותר, נודעו סיפוריו הקצרים לתהילה. במחרוזת אודות הטיפוסים המאכלסים עיירה קטנה ונידחת בדרום-מזרח אוהיו בשם וינסבורג, היטיב לתאר דמויות שוליים כפריות, לעתים נבערות, לרוב כושלות, וכמעט תמיד כמהות ליחס אנושי חם, שבדרך-כלל אינו בנמצא. אנדרסון אינו נופל לרומנטיזציה ועומד על האכזריות והייאוש שבחיי הספר האמריקאי של סוף המאה ה-19. גיבוריו, אם אמנם גיבורים הם, שקועים בחלומות וביחסי אי-הבנה עם הבריות הסובבות אותם.
ניתן לשייך את אנדרסון לזרם המודרניזם, שזיעזע את יסודות הכתיבה הוויקטוריאנית המקובלת. כתיבתו השפיעה על רבים, ביניהם ט.ס. אליוט, ארנסט המינגוויי, תומאס וולף, ג'ון סטיינבק, ויליאם סארויאן, ואף עמוס עוז.
סך-הכל פרסם אנדרסון 13 ספרים.

סקירות וביקורות

תמונות מחיי הכפר 'וויינסברג, אוהיו' של שרווד אנדרסון מצליח להישאר בחיים גם ב-‭,2010‬ למרות שמאז פרסומו כבר אירחה הספרות לא מעט אנשים קטנים בעיירות קטנות

בתמונה: ‭'American Gothic'‬ של גרנט ווד, 1930

פוקנר, המינגוויי, פיצג'רלד, סטיינבק, עוז - שמות גדולים נשלפו כדי לקדם את התרגום החדש ל'וויינסברג, אוהיו' של שרווד אנדרסון. פרסום רשימת הממליצים על גב הספר הוא מהלך הגיוני מאוד - כמה יצירות זוכות לקונצנזוס של קולגות בכזה שיעור קומה - אבל טמון בו פרדוקס מהותי. כי מה שסיחרר את אותם שמות גדולים בקובץ הסיפורים על תושביה של עיירה דמיונית במערב התיכון בארצות-הברית, על התפר שבין המאה ה‭19-‬ למאה ה‭,20-‬ הוא דווקא הבחירה של אנדרסון לכתוב על אנשים קטנים.

הפועל השכיר ווינג בידלבאום, למשל, "שבמשך 20 שנה היה חידת העיר‭."‬ או המורה קייט סוויפט, ש"אף שאיש בוויינסברג לא היה מעלה זאת בדעתו, היו חייה בעבר הרפתקניים ביותר‭."‬ או הרופא דוקטור ריפי, שסיפור האהבה בינו ובין אשתו הוא סיפור ש"טעמו מעולה, כמו טעמם של התפוחים המעוותים הקטנים הגדלים במטעים של וויינסברג‭."‬ או הזבנית אליס הינדמן, ש"הייתה שקטה מאוד, אך מאחורי החיצוניות השלווה התרחשה תסיסה מתמדת‭."‬ ואליזבת ווילארד, האישה השתקנית והחולנית, מי היה מאמין שביקוריה אצל דוקטור ריפי לא הוקדשו לבריאותה המידרדרת אלא לשיחות נפש, שאחת מהן כמעט נגמרת בסקס. כמעט.

האנשים הקטנים של אנדרסון מלאים ביצרים ובסערות שקשה להם לבטא, פיזית ומילולית. מקור התסיסה בדרך כלל הוא טעם חזק של החמצה: רווקות זקנות או נשים שנקלעות לנישואים מוקדמים ומתבגרות לתוך מערכות יחסים מכניות, חסרות אהבה; גברים שנשאבים לתוך מסלול אישי או מקצועי מתסכל. אחרים מתמסרים לאיזו תשוקה עד כדי כך שהם מאבדים את מי שיש להם. אבל בפסיפס שמתנהל באותם רחוב ראשי, מלון, ברים ושדות, משלב אנדרסון את קורותיהם של מתבגרים, אלה שהיצרים והסערות והקושי לבטא אותם הם מאפיינים של גיל מקושקש, מה שמבהיר עד כמה הם נורמליים. דמות אחת שנוכחת ברוב האפיזודות מחברת בין הקצוות, בין הפוטנציאל ובין מה שהחיים התפתחו להיות: ג'ורג' ווילארד, שעסוק במשחקי חיזור ומזמוזים, ובמקביל פונים אליו מבוגרים כדי לשפוך את הלב, עד כמה שהם יכולים.

'וויינסברג, אוהיו' ראה אור באמריקה ב‭.1919-‬ הוא נתפס אז כפורץ דרך, בגלל הגיבורים שלו ובגלל הסגנון הנגיש והלא היסטרי. ב'סיפור על אהבה וחושך' אפשר ללמוד איך התקבל אנדרסון בקיבוץ חולדה לפני 50 שנה על ידי כותב שאפתן, ולהסיק שככה נולדו הסיפורים ב'ארצות התן'(ומאוחר יותר גם ב'תמונות מחיי הכפר‭.('‬ אבל מאז הספרות, בוודאי האמריקאית, עסקה לא מעט במחמיצנים, באנשים קטנים עד קטנטנים (מה היה עושה בלעדיהם, למשל, ריימונד קארבר, ומה היינו עושים אנחנו בלעדי ריימונד קארבר‭,(‬ והתרבות הפופולרית מלאה בדוגמאות, סולידיות וקיצוניות, של שימוש בעיירות קטנות כמיקרוקוסמוס של ההוויה האנושית המפותלת והמתפתלת בתוך עצמה (כן, 'טווין פיקס‭.('‬

לכן הסיבה העיקרית ש'וויינסברג, אוהיו' נשאר בחיים גם ב‭ 2010-‬היא הדמות של ג'ורג' ווילארד. לפי אחד מחבריו, ווילארד "שייך לעיירה הזאת‭,"‬ ולפי דמות שמקנאת בו, הוא לא רק שייך אלא גם "אפיין את העיירה, ייצג את רוח העיירה‭."‬ זה עובד גם בכיוון ההפוך: ווילארד צומח ומתעצב לא רק ממה שנודע עליו ועל המשפחה שלו, אלא ממה שמתגלה על מי שמסביבו, אלה שמתחברים אליו, אלה שמרביצים לו ואלה שמתנשקות איתו. לא סתם סוגר אנדרסון את הספר ביציאתו של ווילארד "לעבר הרפתקת החיים‭."‬ כך מתוך קובץ סיפורים מתהווה רומן חניכה מקורי.

ווילארד הוא עיתונאי שחולם להיות סופר. גם השתקנים ביותר נמשכים אליו, כאילו כאיש של מילים יוכל להיות הקול שלהם. בתקופה של משבר מתמשך בעיתונות הכתובה והתמסחרות משוגעת של שוק הספרים, דמות כזאת מחזירה את האמון באנשים כותבים: מה שמניע אותו כעיתונאי הוא סקרנות גדולה כלפי בני אדם; כסופר מתחיל, הוא רוצה להתאהב בשביל לכתוב סיפור אהבה, רוצה לחוות בשביל לברוא עולמות משלו. כשחוזרים אל הפתיח של הספר מבינים שהוא כנראה מימש את החלום שלו. כשבוחנים את חייו של אנדרסון, ש'וויינסברג, אוהיו' מבוסס על נעוריו וג'ורג' ווילארד הוא בן דמותו, נפרט מימוש החלום למשברים נפשיים, לספרים נחשבים ונידחים, לסלונים ספרותיים, לבני טיפוחים שהתפרסמו יותר ממנו ולמספר מרשים של נשים שהתחתן והתגרש מהן. אנדרסון חי את חייו בלהט נטול אשמה עד שבגיל 64 בלע חתיכת קיסם עם הזית שהוגש לו בצמוד לכוסית מרטיני. הוא מת מצפקת - דלקת קרום הבטן. מוות דבילי, סיפור טוב.

עוד 3 ספרים על עיירות אמריקאיות קטנות:
הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו > דונלד הרינגטון
צייד בודד הוא הלב > קארסון מק'קאלרס
בדם קר > טרומן קפוטה

יעל נעמני
בתמונה: ‭'American Gothic'‬ של גרנט ווד, 1930

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 29/01/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
"וויינסברג, אוהיו" מאת שרווד אנדרסון | אמריקה הישנה והטובה מלאת שמיר הארץ 31/03/2010 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

תמונות מחיי הכפר 'וויינסברג, אוהיו' של שרווד אנדרסון מצליח להישאר בחיים גם ב-‭,2010‬ למרות שמאז פרסומו כבר אירחה הספרות לא מעט אנשים קטנים בעיירות קטנות

בתמונה: ‭'American Gothic'‬ של גרנט ווד, 1930

פוקנר, המינגוויי, פיצג'רלד, סטיינבק, עוז - שמות גדולים נשלפו כדי לקדם את התרגום החדש ל'וויינסברג, אוהיו' של שרווד אנדרסון. פרסום רשימת הממליצים על גב הספר הוא מהלך הגיוני מאוד - כמה יצירות זוכות לקונצנזוס של קולגות בכזה שיעור קומה - אבל טמון בו פרדוקס מהותי. כי מה שסיחרר את אותם שמות גדולים בקובץ הסיפורים על תושביה של עיירה דמיונית במערב התיכון בארצות-הברית, על התפר שבין המאה ה‭19-‬ למאה ה‭,20-‬ הוא דווקא הבחירה של אנדרסון לכתוב על אנשים קטנים.

הפועל השכיר ווינג בידלבאום, למשל, "שבמשך 20 שנה היה חידת העיר‭."‬ או המורה קייט סוויפט, ש"אף שאיש בוויינסברג לא היה מעלה זאת בדעתו, היו חייה בעבר הרפתקניים ביותר‭."‬ או הרופא דוקטור ריפי, שסיפור האהבה בינו ובין אשתו הוא סיפור ש"טעמו מעולה, כמו טעמם של התפוחים המעוותים הקטנים הגדלים במטעים של וויינסברג‭."‬ או הזבנית אליס הינדמן, ש"הייתה שקטה מאוד, אך מאחורי החיצוניות השלווה התרחשה תסיסה מתמדת‭."‬ ואליזבת ווילארד, האישה השתקנית והחולנית, מי היה מאמין שביקוריה אצל דוקטור ריפי לא הוקדשו לבריאותה המידרדרת אלא לשיחות נפש, שאחת מהן כמעט נגמרת בסקס. כמעט.

האנשים הקטנים של אנדרסון מלאים ביצרים ובסערות שקשה להם לבטא, פיזית ומילולית. מקור התסיסה בדרך כלל הוא טעם חזק של החמצה: רווקות זקנות או נשים שנקלעות לנישואים מוקדמים ומתבגרות לתוך מערכות יחסים מכניות, חסרות אהבה; גברים שנשאבים לתוך מסלול אישי או מקצועי מתסכל. אחרים מתמסרים לאיזו תשוקה עד כדי כך שהם מאבדים את מי שיש להם. אבל בפסיפס שמתנהל באותם רחוב ראשי, מלון, ברים ושדות, משלב אנדרסון את קורותיהם של מתבגרים, אלה שהיצרים והסערות והקושי לבטא אותם הם מאפיינים של גיל מקושקש, מה שמבהיר עד כמה הם נורמליים. דמות אחת שנוכחת ברוב האפיזודות מחברת בין הקצוות, בין הפוטנציאל ובין מה שהחיים התפתחו להיות: ג'ורג' ווילארד, שעסוק במשחקי חיזור ומזמוזים, ובמקביל פונים אליו מבוגרים כדי לשפוך את הלב, עד כמה שהם יכולים.

'וויינסברג, אוהיו' ראה אור באמריקה ב‭.1919-‬ הוא נתפס אז כפורץ דרך, בגלל הגיבורים שלו ובגלל הסגנון הנגיש והלא היסטרי. ב'סיפור על אהבה וחושך' אפשר ללמוד איך התקבל אנדרסון בקיבוץ חולדה לפני 50 שנה על ידי כותב שאפתן, ולהסיק שככה נולדו הסיפורים ב'ארצות התן'(ומאוחר יותר גם ב'תמונות מחיי הכפר‭.('‬ אבל מאז הספרות, בוודאי האמריקאית, עסקה לא מעט במחמיצנים, באנשים קטנים עד קטנטנים (מה היה עושה בלעדיהם, למשל, ריימונד קארבר, ומה היינו עושים אנחנו בלעדי ריימונד קארבר‭,(‬ והתרבות הפופולרית מלאה בדוגמאות, סולידיות וקיצוניות, של שימוש בעיירות קטנות כמיקרוקוסמוס של ההוויה האנושית המפותלת והמתפתלת בתוך עצמה (כן, 'טווין פיקס‭.('‬

לכן הסיבה העיקרית ש'וויינסברג, אוהיו' נשאר בחיים גם ב‭ 2010-‬היא הדמות של ג'ורג' ווילארד. לפי אחד מחבריו, ווילארד "שייך לעיירה הזאת‭,"‬ ולפי דמות שמקנאת בו, הוא לא רק שייך אלא גם "אפיין את העיירה, ייצג את רוח העיירה‭."‬ זה עובד גם בכיוון ההפוך: ווילארד צומח ומתעצב לא רק ממה שנודע עליו ועל המשפחה שלו, אלא ממה שמתגלה על מי שמסביבו, אלה שמתחברים אליו, אלה שמרביצים לו ואלה שמתנשקות איתו. לא סתם סוגר אנדרסון את הספר ביציאתו של ווילארד "לעבר הרפתקת החיים‭."‬ כך מתוך קובץ סיפורים מתהווה רומן חניכה מקורי.

ווילארד הוא עיתונאי שחולם להיות סופר. גם השתקנים ביותר נמשכים אליו, כאילו כאיש של מילים יוכל להיות הקול שלהם. בתקופה של משבר מתמשך בעיתונות הכתובה והתמסחרות משוגעת של שוק הספרים, דמות כזאת מחזירה את האמון באנשים כותבים: מה שמניע אותו כעיתונאי הוא סקרנות גדולה כלפי בני אדם; כסופר מתחיל, הוא רוצה להתאהב בשביל לכתוב סיפור אהבה, רוצה לחוות בשביל לברוא עולמות משלו. כשחוזרים אל הפתיח של הספר מבינים שהוא כנראה מימש את החלום שלו. כשבוחנים את חייו של אנדרסון, ש'וויינסברג, אוהיו' מבוסס על נעוריו וג'ורג' ווילארד הוא בן דמותו, נפרט מימוש החלום למשברים נפשיים, לספרים נחשבים ונידחים, לסלונים ספרותיים, לבני טיפוחים שהתפרסמו יותר ממנו ולמספר מרשים של נשים שהתחתן והתגרש מהן. אנדרסון חי את חייו בלהט נטול אשמה עד שבגיל 64 בלע חתיכת קיסם עם הזית שהוגש לו בצמוד לכוסית מרטיני. הוא מת מצפקת - דלקת קרום הבטן. מוות דבילי, סיפור טוב.

עוד 3 ספרים על עיירות אמריקאיות קטנות:
הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו > דונלד הרינגטון
צייד בודד הוא הלב > קארסון מק'קאלרס
בדם קר > טרומן קפוטה

יעל נעמני
בתמונה: ‭'American Gothic'‬ של גרנט ווד, 1930

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יעל נעמני 7 לילות 29/01/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
"וויינסברג, אוהיו" מאת שרווד אנדרסון | אמריקה הישנה והטובה מלאת שמיר הארץ 31/03/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
וויינסברג, אוהיו שרווד אנדרסון

הסיפורים והאנשים

ספר הגרוטסקות


הסופר, איש זקן בעל שפם לבן, התקשה לעלות למיטתו. חלונות הבית שבו התגורר היו גבוהים והוא רצה להביט בעצים כאשר התעורר בבוקר. בא נגר והתקין את המיטה כך שתהיה בגובה החלון.
מהומה גדולה נוצרה סביב העניין. הנגר, שהיה חייל במלחמת האזרחים, נכנס לחדרו של הסופר והתיישב לדבר על בניית במה קטנה לצורך הגבהת המיטה. בחדרו של הסופר היו פזורים סיגרים והנגר עישן.
במשך זמן מה שוחחו השניים על הגבהת המיטה ואחר כך שוחחו על דברים אחרים. החייל התחיל לדבר על המלחמה. למעשה, הסופר הוביל אותו לנושא זה. הנגר היה פעם אסיר בכלא אנדרסונוויל ואיבד אח. האח מת מרעב, ובכל פעם שהנגר הגיע לנושא זה הוא החל לבכות. גם לו, כמו לסופר, היה שפם לבן, וכשבכה, כיווץ את שפתיו והשפם נע מעלה-מטה. הזקן, הבוכה כשסיגר בפיו, היה מגוחך. התוכנית שהיתה לסופר להגבהת מיטתו נשכחה, ואחר כך עשה אותה הנגר בדרכו שלו, והסופר, שכבר עבר את גיל השישים, נאלץ להיעזר בכיסא כדי להיכנס למיטתו בכל לילה.
במיטתו הסתובב הסופר על צדו ושכב כמעט בלי לזוז. שנים רבות היה מוטרד ממחשבות על לבו. הוא היה מעשן כבד ולבו הלם מהר. בראשו נרקם הרעיון שפעם אחת ימות באופן בלתי-צפוי, ותמיד חשב על כך כשנכנס למיטה. זה לא הפחיד אותו. למעשה השפעת הדבר היתה די מיוחדת ולא קל להסבירה. הוא נתמלא חיוניות, שם במיטה, יותר מבכל זמן אחר. הוא שכב דומֵם, גופו היה זקן וכבר לא היתה בו תועלת מרובה, אבל משהו בתוכו היה צעיר לגמרי. הוא היה כמו אשה הרה, אלא שהיצור שבתוכו לא היה תינוק, אלא נער. לא, זה לא היה נער, זו היתה אשה, צעירה ולבושה שריון קשקשים כמו אביר. אתם מבינים, זה אבסורדי לנסות לומר מה היה בתוך הסופר הזקן כאשר שכב על מיטתו הגבוהה והקשיב להלמות לבו. מה שצריך לנסות להבין הוא על מה הסופר, או היצור הצעיר שבתוך הסופר, חשב.
בראשו של הסופר הזקן, כמו אצל כל האנשים בעולם, התרוצצו, במשך חייו הארוכים, הרבה מאוד רעיונות. פעם היה נאה מאוד ונשים רבות היו מאוהבות בו. וכמובן הוא גם הכיר אנשים, הרבה אנשים. הוא הכיר אותם באופן אינטימי שהיה שונה מן האופן שבו אתה ואני מכירים אנשים. כך לפחות חשב הסופר והמחשבה השביעה את רצונו. למה לריב עם איש זקן על מחשבותיו?

במיטתו חלם הסופר חלום שלא היה חלום. כאשר החל להתנמנם אבל היה עדיין בהכרה, החלו להופיע דמויות מול עיניו. הוא דמיין שהיצור הצעיר שבתוכו, שאי-אפשר לתארו, מניע מול עיניו תהלוכה ארוכה של דמויות.
אתם מבינים, כל העניין נעוץ בדמויות שעברו מול עיניו. כולן היו גרוטסקיות. כל הגברים והנשים שהכיר הסופר אי-פעם הפכו לגרוטסקות.
הגרוטסקות לא היו נוראיות. אחדות היו משעשעות, אחדות כמעט יפות, ואחת, אשה שאיבדה את צורתה, הכאיבה לסופר בגרוטסקיות שלה. כשחלפה מולו הוא השמיע קול של כלבלב מייבב. אילו היית נכנס לחדר היית משער שהזקן חלם חלום לא-נעים או סבל מקשיי עיכול.
במשך שעה עברה תהלוכת הגרוטסקות מול עיניו של הזקן, ואז, אף שהיה זה מעשה כואב, הוא זחל אל מחוץ למיטה והחל לכתוב. אחת הגרוטסקות הותירה בו רושם עמוק והוא רצה לתאר אותה.
הסופר הסב אל שולחנו ועבד במשך שעה. לבסוף כתב ספר שקרא לו "ספר הגרוטסקות". הוא מעולם לא התפרסם, אבל ראיתי אותו פעם והוא הותיר בי רושם מדהים. הספר העלה רעיון אחד מרכזי מוזר מאוד, שמאז אני נושא אותו בתוכי. בזכות העובדה שזכרתי אותו נתאפשר לי להבין הרבה אנשים והרבה דברים שמעולם לא הצלחתי להבין קודם לכן. הרעיון היה מורכב, אבל אולי אפשר לסכם אותו כך:
בהתחלה, כשהעולם היה צעיר, היו הרבה מאוד רעיונות אבל לא היתה שום אמת. האדם יצר את האמיתות בעצמו וכל אמת היתה מורכבת מהמון רעיונות מעורפלים. העולם היה מלא אמיתות וכולן היו יפהפיות.
הזקן רשם מאות אמיתות בספרו. לא אנסה לספר לכם את כולן. היתה שם האמת על הבתולים, ואמת על תשוקה, אמת על עושר ועוני, על חסכנות ופזרנות, על חופש והתרת רסן. מאות על גבי מאות של אמיתות, וכולן יפהפיות.
ואז הופיעו בני האדם. וכל אחד שהופיע מיד חטף אמת אחת וכמה חזקים במיוחד חטפו תריסר מהן.
היו אלה האמיתות שהפכו את בני האדם לגרוטסקות. לזקן היתה תיאוריה מפורטת למדי בנושא זה. לדעתו, ברגע שאדם מסוים לקח לעצמו אמת אחת, קרא לה האמת שלו וניסה לחיות את חייו לפיה, הוא הפך לגרוטסקה, והאמת שאימץ הפכה לכזב.
אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הזקן, שבילה את כל חייו בכתיבה והיה גדוש במלים, כותב מאות עמודים העוסקים בעניין זה. הנושא הופך לכה גדול במחשבתו עד שקיימת סכנה שהוא עצמו ייהפך לגרוטסקה. אך זה לא קרה, אני חושב שמאותה סיבה שהוא מעולם לא פרסם את הספר. היצור הצעיר שבתוכו הוא שהציל את האיש הזקן.
באשר לנגר הזקן שהתקין את המיטה לסופר, הזכרתי אותו רק משום שהוא, כמו רבים שנקראים אנשים פשוטים, היה לדבר הקרוב ביותר למה שמובן ואהוב בכל הגרוטסקות הנמצאות בספרו של הסופר.