נמו החולד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

סמוס (עמוס עמיר)

מוס עמיר, יליד תל אביב (1935).
בנה של המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, כלת פרס ישראל לספרות ילדים. שירת כטייס בחיל האוויר בין השנים 1958-1983, פיקד על טייסות מיראז' ופאנטום ועל בסיסי החיל בחצור ותל נוף. השתחרר בדרגת תת אלוף מתפקיד סגן מפקד חיל האוויר.
לאחר השחרור, כיהן כמשנה למנכ"ל אל-על וכראש מינהל התעופה האזרחית. ספרו הראשון "אש בשמים", רומן אוטוביוגרפי ראה אור בהוצאת משרד הביטחון בשנת 2000, ובשנת 2005 ראה אור באנגלית בלונדון בהוצאת Pen & Sword.
 
לעמוס עשרה נכדים, שהעניקו לו את השם "סמוס".

נושאים

תקציר

"נמו החולד" הוא סיפורן של חיות החורש במאבקן מול כוחות הטבע ומול בני האדם הבאים להכחידן.
עמוס עמיר, יליד תל אביב, 1935.
בנה של המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, כלת פרס ישראל לספרות ילדים.
שירת כטייס קרב בחיל האוויר בשנים 1983-1958, פיקד על טייסות מיראז' ופאנטום ועל בסיסי החיל בחצור ובתל נוף. השתחרר בדרגת תא"ל מתפקיד סגן מפקד החיל.
לאחר השחרור כיהן כמשנה למנכ"ל "אל-על" וכראש מינהל התעופה האזרחית.
ספרו הראשון "אש בשמים" – רומן אוטוביוגרפי, התפרסם בהוצאת משרד הביטחון, ובאנגלית בהוצאה לונדונית חשובה.
 
לעמוס בת, שני בנים ועשרה נכדים.
את הכינוי "סמוס" – ס(בא ע)מוס – קיבל, כמובן, מנכדיו.
 
הסיפור המובא כאן מיועד לגילאי 10-7 (ולבוגרים בני כל גיל שאוהבים את הז'אנר).

פרק ראשון

הַשִּׁטָּפוֹן הַגָּדוֹל
 
אֲנִי נֶמוֹ הַחֹלֶד. רֹב הַזְּמַן אֲנִי וְאָחִי שׁוֹקוֹ חַיִּים בִּמְחִלָּה מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה.
אֶתְמוֹל שׁוֹקוֹ וַאֲנִי יָשַׁבְנוּ בַּמְּחִלָּה וּפִצַּחְנוּ לַהֲנָאָתֵנוּ גַּרְעִינֵי חַמָּנִיּוֹת, וְאָז נִזְכַּרְתִּי בְּמַרְתָּה. מַרְתָּה דּוֹדָתִי הִיא נְמִיָּה, וְלָהּ אַרְבָּעָה גּוּרִים. הִיא גָּרָה בִּסְבַךְ הַחֹרֶשׁ לֹא רָחוֹק מֵהַמְּחִלָּה שֶׁלָּנוּ. אֲנִי דֵּי מְחַבֵּב אֶת מַרְתָּה.
 
שִׁמְעוּ סִפּוּר:
לִפְנֵי בְּעֵרֶך חֹדֶשׁ מַרְתָּה הִצִּילָה אוֹתִי וְאֶת שׁוֹקוֹ אָחִי מִסַּכָּנַת מָוֶת. אֲנַחְנוּ הָיִינוּ עֲסוּקִים בַּחֲפִירוֹת בַּמְּחִלָּה שֶׁלָּנוּ לְיַד הַנַּחַל. לְפֶתַע שָׁמַעְנוּ קְרִיאַת אַזְהָרָה חַדָּה. זוֹ הָיְתָה קְרִיאָתָהּ שֶׁל מַרְתָּה, שֶׁהֻפְנְתָה אֶל אַרְבַּעַת גּוּרֶיהָ. וְזֶה הָיָה הַקּוֹל שֶׁהִצִּיל אוֹתָנוּ מֵאָסוֹן נוֹרָא.
שׁוֹקוֹ עוֹד הִסְפִּיק לִבְעֹט בְּגוּשׁ עָפָר שֶׁחָסַם אֶת הַמְּחִלָּה, כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לְאָזְנֵינוּ רַעַשׁ הַמַּיִם הַמִּתְקָרְבִים. בְּבַת אַחַת הִתְחִילוּ מַיִם לְמַלֵּא אֶת חֶלְקֵי הַמְּחִלּוֹת הַנְמוּכִים שֶׁבַּבַּיִת. לֹא הָיָה חָסֵר הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁשְּׁנֵינוּ נִלָּכֵד בְּקוֹמַת הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנָה וְנִטְבַּע בַּמַּפֹּלֶת.
 
בִּמְהִירוּת עָלִינוּ לְמַעְלָה, לְכִוּוּן עֵץ הָאַלּוֹן הַגָּדוֹל. כְּשֶׁהוֹצֵאתִי אֶת פָּנַי מִפֶּתַח הַמְּחִלָּה, רָאִיתִי אֶת הַצְּלָלִיּוֹת שֶׁל מַרְתָּה וְאַרְבַּעַת הַקְּטַנִּים שֶׁלָּהּ, כְּשֶׁהֵם רָצִים לְכִוּוּן גִּבְעַת הַחֵמָר. שְׁנֵינוּ נֶאֱחַזְנוּ בְּכָל כֹּחֵנוּ בָּאַלּוֹן הַגָּדוֹל, תָּקַעְנוּ צִפָּרְנַיִם בַּשֹּׁרֶשׁ הָעֲנָקִי, וְהֶחְזַקְנוּ מַעֲמָד מוּל הַזֶּרֶם הֶחָזָק. רְטוּבִים לְגַמְרֵי וּמוּצָפִים בְּמַיִם, תָּפַסְנוּ לְעַצְמֵנוּ פִּנָּה בֵּין הַשֹּׁרֶשׁ לַגֶּזַע, וְהִצְלַחְנוּ לְהֵאָחֵז בָּהּ עַד שֶׁנִּרְגַּע מְעַט שֶׁטֶף הַמַּיִם.
הָיָה זֶה יוֹם חֹרֶף קַר וּמְעַצְבֵּן. וְהִנֵּה, בְּעוֹדֵנוּ תְּקוּעִים שָׁם עַל גֶּזַע הָאַלּוֹן, אֲנִי מַבְחִין בְּמִין הֶבְזֵק שֶׁל אוֹר כְּחַלְחַל שֶׁמֵּאִיר אֶת כָּל הַסְּבִיבָה. זֶה הָיָה בָּרָק, וְדַוְקָא דֵּי יָפֶה. אֲבָל מִיָּד אַחֲרָיו הִגִּיעַ הָרַעַם הַמַּפְחִיד! בְּאָזְנַי הָרְגִישׁוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹל פִּיצוּץ אַדִּיר. מָה אֹמַר לָכֶם – מֹחִי הַקָּטָן כִּמְעַט הִתְרַסֵּק. הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁלֹּא נַצְלִיחַ לָצֵאת מִזֶּה לְעוֹלָם.
 
הִסְתַּכַּלְתִּי עַל שׁוֹקוֹ, אָחִי הַקָּטָן, וְרָאִיתִי אוֹתוֹ רוֹעֵד מִפַּחַד. הוּא נִרְאָה לִי מַמָּשׁ הִיסְטֶרִי. לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי מְחַבֵּק אוֹתוֹ, אֲבָל הָיִיתִי עָסוּק כֻּלִּי בְּהַחְזָקַת גֶּזַע הָאַלּוֹן בְּכָל כֹּחִי. טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַחֲזָקוֹת הִתְחַלְּפוּ בְּכַדּוּרֵי בָּרָד, שֶׁפָּגְעוּ בַּקַּרְקַע וְנִתְּרוּ סְבִיבֵנוּ וְגַם פָּגְעוּ בָּנוּ. הָיָה מַזָּל שֶׁלֹּא פָּגְעוּ לָנוּ בָּרֹאשׁ.
בַּסּוֹף נִצַּלְנוּ! זֶרֶם הַמַּיִם נֶחְלַשׁ, הָרְעָמִים וְהַבְּרָקִים הִתְרַחֲקוּ, וְגַם הַגֶּשֶׁם וְהַבָּרָד כִּמְעַט נִפְסְקוּ.  מֻתָּשִׁים זָחַלְנוּ לְאֹרֶךְ גֶּזַע הָאַלּוֹן לְמַעְלָה, וּמָצָאנוּ פִּנָּה מוּגֶנֶת וְגַם דֵּי יְבֵשָׁה. נִגַּבְתִּי אֶת גַּבּוֹ שֶׁל שׁוֹקוֹ וְגַם סִדַּרְתִּי לוֹ אֶת הַבְּלוֹרִית, שֶׁיַּרְגִּישׁ טוֹב...
לִכְבוֹד הַהַצָּלָה נֶעֱמַדְנוּ שְׁנֵינוּ עַל רַגְלֵינוּ הָאֲחוֹרִיּוֹת וְעָשִׂינוּ תְּנוּעַת נִצָּחוֹן כָּזוֹ, בְּצוּרַת הָאוֹת "וִי", בִּשְׁתֵּי רַגְלֵינוּ הַקִּדְמִיּוֹת. אוּ-אָה, הָיָה לָנוּ שָׁם נִפְלָא, מָה יֵשׁ לוֹמַר – מַמָּשׁ "סוֹף הַדֶּרֶךְ".

סמוס (עמוס עמיר)

מוס עמיר, יליד תל אביב (1935).
בנה של המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, כלת פרס ישראל לספרות ילדים. שירת כטייס בחיל האוויר בין השנים 1958-1983, פיקד על טייסות מיראז' ופאנטום ועל בסיסי החיל בחצור ותל נוף. השתחרר בדרגת תת אלוף מתפקיד סגן מפקד חיל האוויר.
לאחר השחרור, כיהן כמשנה למנכ"ל אל-על וכראש מינהל התעופה האזרחית. ספרו הראשון "אש בשמים", רומן אוטוביוגרפי ראה אור בהוצאת משרד הביטחון בשנת 2000, ובשנת 2005 ראה אור באנגלית בלונדון בהוצאת Pen & Sword.
 
לעמוס עשרה נכדים, שהעניקו לו את השם "סמוס".

עוד על הספר

נושאים

נמו החולד סמוס (עמוס עמיר)
הַשִּׁטָּפוֹן הַגָּדוֹל
 
אֲנִי נֶמוֹ הַחֹלֶד. רֹב הַזְּמַן אֲנִי וְאָחִי שׁוֹקוֹ חַיִּים בִּמְחִלָּה מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה.
אֶתְמוֹל שׁוֹקוֹ וַאֲנִי יָשַׁבְנוּ בַּמְּחִלָּה וּפִצַּחְנוּ לַהֲנָאָתֵנוּ גַּרְעִינֵי חַמָּנִיּוֹת, וְאָז נִזְכַּרְתִּי בְּמַרְתָּה. מַרְתָּה דּוֹדָתִי הִיא נְמִיָּה, וְלָהּ אַרְבָּעָה גּוּרִים. הִיא גָּרָה בִּסְבַךְ הַחֹרֶשׁ לֹא רָחוֹק מֵהַמְּחִלָּה שֶׁלָּנוּ. אֲנִי דֵּי מְחַבֵּב אֶת מַרְתָּה.
 
שִׁמְעוּ סִפּוּר:
לִפְנֵי בְּעֵרֶך חֹדֶשׁ מַרְתָּה הִצִּילָה אוֹתִי וְאֶת שׁוֹקוֹ אָחִי מִסַּכָּנַת מָוֶת. אֲנַחְנוּ הָיִינוּ עֲסוּקִים בַּחֲפִירוֹת בַּמְּחִלָּה שֶׁלָּנוּ לְיַד הַנַּחַל. לְפֶתַע שָׁמַעְנוּ קְרִיאַת אַזְהָרָה חַדָּה. זוֹ הָיְתָה קְרִיאָתָהּ שֶׁל מַרְתָּה, שֶׁהֻפְנְתָה אֶל אַרְבַּעַת גּוּרֶיהָ. וְזֶה הָיָה הַקּוֹל שֶׁהִצִּיל אוֹתָנוּ מֵאָסוֹן נוֹרָא.
שׁוֹקוֹ עוֹד הִסְפִּיק לִבְעֹט בְּגוּשׁ עָפָר שֶׁחָסַם אֶת הַמְּחִלָּה, כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לְאָזְנֵינוּ רַעַשׁ הַמַּיִם הַמִּתְקָרְבִים. בְּבַת אַחַת הִתְחִילוּ מַיִם לְמַלֵּא אֶת חֶלְקֵי הַמְּחִלּוֹת הַנְמוּכִים שֶׁבַּבַּיִת. לֹא הָיָה חָסֵר הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁשְּׁנֵינוּ נִלָּכֵד בְּקוֹמַת הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנָה וְנִטְבַּע בַּמַּפֹּלֶת.
 
בִּמְהִירוּת עָלִינוּ לְמַעְלָה, לְכִוּוּן עֵץ הָאַלּוֹן הַגָּדוֹל. כְּשֶׁהוֹצֵאתִי אֶת פָּנַי מִפֶּתַח הַמְּחִלָּה, רָאִיתִי אֶת הַצְּלָלִיּוֹת שֶׁל מַרְתָּה וְאַרְבַּעַת הַקְּטַנִּים שֶׁלָּהּ, כְּשֶׁהֵם רָצִים לְכִוּוּן גִּבְעַת הַחֵמָר. שְׁנֵינוּ נֶאֱחַזְנוּ בְּכָל כֹּחֵנוּ בָּאַלּוֹן הַגָּדוֹל, תָּקַעְנוּ צִפָּרְנַיִם בַּשֹּׁרֶשׁ הָעֲנָקִי, וְהֶחְזַקְנוּ מַעֲמָד מוּל הַזֶּרֶם הֶחָזָק. רְטוּבִים לְגַמְרֵי וּמוּצָפִים בְּמַיִם, תָּפַסְנוּ לְעַצְמֵנוּ פִּנָּה בֵּין הַשֹּׁרֶשׁ לַגֶּזַע, וְהִצְלַחְנוּ לְהֵאָחֵז בָּהּ עַד שֶׁנִּרְגַּע מְעַט שֶׁטֶף הַמַּיִם.
הָיָה זֶה יוֹם חֹרֶף קַר וּמְעַצְבֵּן. וְהִנֵּה, בְּעוֹדֵנוּ תְּקוּעִים שָׁם עַל גֶּזַע הָאַלּוֹן, אֲנִי מַבְחִין בְּמִין הֶבְזֵק שֶׁל אוֹר כְּחַלְחַל שֶׁמֵּאִיר אֶת כָּל הַסְּבִיבָה. זֶה הָיָה בָּרָק, וְדַוְקָא דֵּי יָפֶה. אֲבָל מִיָּד אַחֲרָיו הִגִּיעַ הָרַעַם הַמַּפְחִיד! בְּאָזְנַי הָרְגִישׁוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹל פִּיצוּץ אַדִּיר. מָה אֹמַר לָכֶם – מֹחִי הַקָּטָן כִּמְעַט הִתְרַסֵּק. הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁלֹּא נַצְלִיחַ לָצֵאת מִזֶּה לְעוֹלָם.
 
הִסְתַּכַּלְתִּי עַל שׁוֹקוֹ, אָחִי הַקָּטָן, וְרָאִיתִי אוֹתוֹ רוֹעֵד מִפַּחַד. הוּא נִרְאָה לִי מַמָּשׁ הִיסְטֶרִי. לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי מְחַבֵּק אוֹתוֹ, אֲבָל הָיִיתִי עָסוּק כֻּלִּי בְּהַחְזָקַת גֶּזַע הָאַלּוֹן בְּכָל כֹּחִי. טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַחֲזָקוֹת הִתְחַלְּפוּ בְּכַדּוּרֵי בָּרָד, שֶׁפָּגְעוּ בַּקַּרְקַע וְנִתְּרוּ סְבִיבֵנוּ וְגַם פָּגְעוּ בָּנוּ. הָיָה מַזָּל שֶׁלֹּא פָּגְעוּ לָנוּ בָּרֹאשׁ.
בַּסּוֹף נִצַּלְנוּ! זֶרֶם הַמַּיִם נֶחְלַשׁ, הָרְעָמִים וְהַבְּרָקִים הִתְרַחֲקוּ, וְגַם הַגֶּשֶׁם וְהַבָּרָד כִּמְעַט נִפְסְקוּ.  מֻתָּשִׁים זָחַלְנוּ לְאֹרֶךְ גֶּזַע הָאַלּוֹן לְמַעְלָה, וּמָצָאנוּ פִּנָּה מוּגֶנֶת וְגַם דֵּי יְבֵשָׁה. נִגַּבְתִּי אֶת גַּבּוֹ שֶׁל שׁוֹקוֹ וְגַם סִדַּרְתִּי לוֹ אֶת הַבְּלוֹרִית, שֶׁיַּרְגִּישׁ טוֹב...
לִכְבוֹד הַהַצָּלָה נֶעֱמַדְנוּ שְׁנֵינוּ עַל רַגְלֵינוּ הָאֲחוֹרִיּוֹת וְעָשִׂינוּ תְּנוּעַת נִצָּחוֹן כָּזוֹ, בְּצוּרַת הָאוֹת "וִי", בִּשְׁתֵּי רַגְלֵינוּ הַקִּדְמִיּוֹת. אוּ-אָה, הָיָה לָנוּ שָׁם נִפְלָא, מָה יֵשׁ לוֹמַר – מַמָּשׁ "סוֹף הַדֶּרֶךְ".