יומני הסודי ביותר
למארק יש 100 אשכוליות. אם החבר שלו שון ייקח 10 ואחיו בראד ייקח 4, כמה אשכוליות יישארו למארק?
זאת בעיה שפעם ביקשו ממני לפתור בשיעור מתמטיקה.
הפתרון היה ברור. מארק אוגר אשכוליות בחוסר היגיון, וזה לא עוזר שהאנשים הכי קרובים אליו גונבים אותן ממנו.
אמרו לי שאני טועה, אבל אני באמת מאמינה שהייתי בכיוון הנכון, ושהם פשוט לא מוכנים לקבל את העובדה שהפתרון הוא לגרום למארק להתמודד עם בעיית האשכוליות שלו.
אם כי המתמטיקה עצמה היא זו שצריכה להתמודד עם הבעיות שלה.
אני למשל מאמינה שמישהו צריך להושיב את מתמטיקה על כיסא ולומר לה, ״מתמטיקה, הגיע הזמן שתפסיקי להסתבך בצורה כזאת. אם לא תעשי את זה, נראה לנו שתצטרכי לפתור את הבעיות שלך בעצמך, ולא לבוא ולבכות לנו בכל פעם שאת רוצה לדעת את הפתרון לאיזו דרמה דמיונית שהמצאת.
״חוץ מזה, מתמטיקה, את גורמת לנו לעשות פרצופים ממש מכוערים ומעוּוָתים בזמן שאנחנו שוקדים על הבעיות שלך, וזה באמת לא הוגן.״
והנה הפתעה: אני לא ממש טובה במתמטיקה.
זה לא כי אני טיפשה, כי אני לא טיפשה. תשאל את מי שאתה רוצה. כולם יגידו לך שאני לא טיפשה.
(האמת היא שיש איזה מפקח עם רטייה על אחת העיניים שלו שאולי יגיד שאני כן טיפשה, אבל הייתי אז רק בכיתה ג', והרבה ילדים בכיתה ג' מסכימים לשחק גולף בתוך מבנה סגור כשהחברים הכי טובים שלהם אומרים להם לעשות את זה.)
רגע של נוסטלגיה: אנשים רבים מתקשים לומר את המילה ״טיפש״ בלי לחשוב על אחד מחבריהם היקרים ביותר.
במקרה שלי החבֵרה היא אֶמִילִי.
אתה זוכר שאבא של אֶמִילִי קיבל הצעת עבודה נהדרת והם היו צריכים לעבור דירה, נכון? וככה סתם אֶמִילִי נהפכה לחלק מהחיים שלנו, ואחר־כך ככה סתם היא יצאה מהחיים שלנו. (ובזמן שהיא נהפכה לחלק מהחיים שלנו היא רוב הזמן פשוט עשתה הרבה דברים הפוך.)
אני עדיין מתגעגעת אליה בכל פעם שאני רואה מישהו דוחף דלת שכתוב עליה ״משוך״, או נושך את האצבעות שלו בזמן שהוא אוכל, או שואל משהו כמו: ״אם ערפדים לא רואים את עצמם בראי, איך הם יודעים אם הג'ינס שהם לובשים מחמיא או לא?״
