אהבה, תשוקה, זוגיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה, תשוקה, זוגיות
מכר
מאות
עותקים
אהבה, תשוקה, זוגיות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אהבה, תשוקה, זוגיות

4.8 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אושרת קוטלר

אושרת קוטלר (1965) היתה עורכת ומגישת חדשות בכירה במשך כשלושים שנה , ומאחוריה שורה של תחקירים דוקומנטריים וראיונות בלעדיים. כיום היא מרצה ליחסי תקשורת-פוליטיקה, ממשל ופילוסופיה ומלמדת בתוכנית המצטיינים הבינלאומית של IDC. קוטלר חובבת שיט מפרשיות ומחזיקה ברישיון שיט ישראלי ובינלאומי. בשנים האחרונות היא מרבה להפליג ברחבי העולם. "ברוח הזאת" הוא ספרה הרביעי. קדמו לו "סיפור שמתחיל בדמעות", "אהבה-תשוקה-זוגיות" ורב-המכר "איז'ה מיה".

תקציר

איך שומרים על הזוגיות וגם על האהבה, ההתרגשות והתשוקה?
 
במשך קרוב לשנתיים ראיינה אושרת קוטלר זוגות, יחידים ואנשי מקצוע בניסיון לענות על שאלה המעסיקה אותה כל חייה: איך מממשיכים לחיות מתוך תשוקה – לא רק למין אלא גם לחיים עצמם – בתוך המסגרת הזוגית.
 
אושרת ראיינה גברים ונשים, כולם אנשים חיים וקיימים שהיו אמיצים דיים לחשוף בפניה את צפונות לבם. רובם לא הצליחו לשמור על הנישואים ועל האהבה. מיעוטם ניצח את הסטטיסטיקה. באמצעותם ובאמצעות שיחות עם פסיכולוגית אבולוציונית, פילוסוף ופסיכואנליטיקאי, היא מנסה לנסח את הסינתזה שמחברת בין מה שעל פניו נראה בלתי ניתן לגישור – אהבה רומנטית ונישואים.
 
“הקריאה בספר הזה טילטלה אותי, מצאתי את עצמי, את חיי ואת אהבותי כמעט בכל עמוד בו, ואני מניח שזה יקרה כמעט לכל הקוראים… רק לאחר שסיימתי את הספר המפתיע והנהדר הזה הבנתי שניתן לקרוא אותו גם כרומן בלשי.
 
בקריאה כזאת אושרת קוטלר היא חוקרת פרטית, היוצאת להתחקות על עקבותיו של רוצח סדרתי שרשויות החוק עומדות מולו חסרות אונים. זהו רוצח יעיל וחרישי המטיל את אימתו על רוב הזוגות בחברת השפע המודרנית ומבצע בהם את זממו.
 
הוא אינו ממית את קורבנותיו אך הורג בשקט את אהבתם, ובכך מחסל בשיטתיות אכזרית גם את הקשר הזוגי שלהם. …אז מי עשה את זה? ואיך ניתן לעצור אותו? האם יש בכלל תשובה, ואם כן מה היא? אני מאחל לקוראות ולקוראים, לאוהבות ולאוהבים, חוויית קריאה דומה לזאת שהיתה לי. הדקו את חגורות המושב. ” פרופסור יורם יובל.

פרק ראשון

רלי
 
את רלי אני מכירה כמעט עשרים שנה. נפגשנו באירוע של ערוץ 2. דני בעלה הראשון היה פרסומאי שעבד איתנו, והיא הצטרפה אליו.
נפגשנו, מתות משעמום, ליד הבר. התברר ששתינו חולקות תיעוב דומה לאירועים מסוג כזה. שתינו ביקשנו מהברמן שוט נקי של טקילה עם לימון ומלח בצד, והוא גיחך ואמר שזה לא משקה של בנות. צחקנו, הזמנו עוד אחד והבנו שיש כאן קליק. אם תרצו, התאהבות אפלטונית. אין לי הרבה חברות, אני גם לא ממהרת להתחבר אל אנשים באופן כללי, אבל ברלי היה משהו אחר. חזק מאוד ושברירי מאוד. שתינו היינו נשואות טריות, הילדים שלנו היו בערך באותו גיל. החברות הזאת נמשכת עד היום. כשהתחלתי לגבש את המחשבות שלי לקראת כתיבת הספר הזה, באתי אליה. הכרתי את הסיפור שלה על אהבה וזוגיות, אבל ביקשתי ממנה לספר לי אותו פעם אחת מהתחלה ועד הסוף. נדמה לי שלא מעט נשים ימצאו בו את עצמן.
משפחה היתה החלום שלי. זה נשמע כמו פסיכולוגיה בגרוש, אבל תמיד רציתי ליצור משהו שמעולם לא היה לי. המשפחה שגדלתי בה היא התרסקות כואבת של שברים, שלמרות רצונם העז לאחות את עצמם, זה פשוט לא קורה. זה כבר לא יקרה אף פעם. אז רציתי שיהיה לי בית שלם. לא גדול, עם גינה קטנה ושדות ירוקים מסביב, ולפחות שלושה ילדים עם אבא שנמצא, שמגן. לי לא היה אבא כזה.
אני לא בטוחה שידעתי שזה היה החלום שלי. אני חושבת שהבנתי את זה רק כשהמשפחה הקטנה שבניתי התרסקה. זה קרה שש שנים אחרי שהתחתנו. לכאורה הגשמתי את החלום. היה לי ילד מקסים בן ארבע, בית קטן עם גינה פורחת, ובעל שהיה החבר הכי טוב, איש שידעתי בוודאות שלעולם לא יכזיב.
 
הכרתי את דני כשהייתי בת עשרים ושמונה. הייתי אחרי כמה מערכות יחסים, אפילו אהבה גדולה אחת לשעבר, וכשנפגשנו לא הייתי בטוחה בכלל שהוא מוצא חן בעיני. השיחה לא זרמה, לא היתה כימיה, גם לא נושאי שיחה משותפים. אבל הוא נראה טוב והוא היה מופנם וחשבתי שאולי יש בו משהו שאני מפספסת.
יצאנו כמה חודשים. לא גיליתי שום מטמון נסתר. דני היה בחור נחמד, הסקס בינינו היה סביר, לא יותר. הדבר היחיד שחיבר בינינו היה האהבה לריקוד. דני היה רקדן מחונן ושנינו אהבנו לרקוד כל מה שלטיני.
בפעם הראשונה שהלכנו לרקוד באיזה מועדון בדרום תל אביב, חשבתי שגיליתי את הסוד. את יודעת, הקלישאה הזאת שרואה בריקוד את דרך הביטוי האמיתית. חשבתי שאני מכירה אותו דרך הגוף. אגב, אם חשבת שרקדן טוב הוא גם מאהב טוב, תשכחי מזה. אין שום קשר. לפחות לא במקרה הזה.
אני לא יודעת למה החלטתי שדני יהיה בעלי. גם הוא בכלל לא היה בטוח שזה הדבר הנכון, ובכל זאת, אחרי שיצאנו שנה וגרנו עוד כמה חודשים ביחד מצאנו את עצמנו מתחת לחופה.
זה לא היה מושלם, אבל זה היה נחמד והשעון הביולוגי כנראה התחיל לתקתק. משהו במשאלה הסמויה הזאת שלי, להקים משפחה, השפיע עלי והחלטתי שזהו זה, הגיע הזמן, ולא כל כך משנה מי בדיוק נמצא בסביבה. בעצם, אולי זה כן שינה, אבל זאת בוודאי לא היתה האהבה שקראתי עליה ברומנים הגדולים. בכל אופן, בחרתי בדני להיות אב ילדי למרות שלא הייתי מאוהבת בו מעל לראש. מוזר, נכון?
 
אז התחתנו, ומהר מאוד גילינו ששנינו שקועים במרדף האינסופי אחרי הקריירה. אני בעריכת דין והוא בעולם הפרסום. אני התקדמתי מהר מאוד בחברת עורכי הדין שעבדתי בה, ובגיל צעיר יחסית ייצגתי את החברות הגדולות ביותר במשק, עסקתי במיזוגים ורכישות, הצלחתי בגדול. דני היה ארט־דירקטור במשרד פרסום גדול אבל הקמפיינים שלו לא המריאו. בקיצור, לרוע המזל אני הצלחתי יותר. נהניתי מכל הפרגון המקצועי שבעולם והבאתי הביתה יותר כסף ממנו. בזמנו לא חשבתי שזו בעיה, אבל היום במבט לאחור אני מבינה שהיו שם הדברים הקטנים האלה שאני לא הייתי מודעת להם, אבל הם היו גלויים וברורים לכל מי שעיניו בראשו. דני היה מתוסכל. ההצלחה שלי פגעה במשהו מאוד בסיסי אצלו. לא חשבתי אז שהוא כזה, לא חשבתי שהוא גבר מהדור הישן שחשוב לו להצליח יותר מאשתו, להיות מפרנס ראשי, השד יודע מה. אבל בדיעבד, זה כנראה השפיע.
יונתן נולד אחרי שלוש שנות זוגיות. מרגע שהוא נולד לא ראיתי שום דבר ואף אחד חוץ מאשר את המלאך ששלח לי אלוהים. לקחתי חופשת לידה ארוכה וזרמתי לי בסדר היום המנומנם של התינוק השחום שלי. ישנו וקמנו כל שלוש או ארבע שעות. הינקתי אותו מתי שרצה, הסתובבתי איתו במנשא לכל מקום, לבתי קפה, לשפת הים, לפארקים. זאת היתה אהבה שלא ידעתי כמוה. איחוד מושלם עם יצור קטן שרק למענו חייתי. לא יכולתי להתרחק ממנו אפילו לכמה שעות. בכל ארוחת ערב או אירוע חברתי כזה או אחר התייסרתי בגעגועים. כל מה שרציתי היה לחזור אל הזרועות הקטנות, אל המגע והמבט של העולל שלי.
הסקס של דני ושלי היה הנפגע הראשון. הוא פשוט מת. בניסיון נואש להציל את חיי המין שלנו דני שיכנע אותי שניסע רק שנינו לחופשה רומנטית בסיני. יונתן היה בן חצי שנה.
חופי הקסם של המדבר הם מבחינתי הדבר הקרוב ביותר לגן עדן. השקט הטוטאלי. השלמות של הים והמדבר, היובש והחום הקיצוניים, ובעיקר השחרור ממושג הזמן — הכול עומד מלכת, אבל החיים מועצמים פי כמה בזכות הקרבה אל הטבע. קמים עם הזריחה, שוכבים לישון קצת אחרי השקיעה. חיים פשוטים. כלום, שמלא בהכול.
ככה הרגשתי בכל הטיולים לסיני, עד שנסעתי עם דני לנואיבה. זה היה סיוט. אחרי יומיים הכאב נעשה ממש פיזי. נכנסתי לדיכאון, לא יכולתי להפסיק לבכות מגעגועים, הייתי חייבת לגעת בבן שלי, להחזיק אותו בידיים שלי, לנשום את הריח שלו, לאמץ אותו אל לבי, שום דבר לא פוגג את הצורך הזה.
אחרי שלושה ימים דני התייאש. חזרנו הביתה בשתיקה רועמת.
הוא לא הבין.
אני חושבת שאז התחיל הרומן שלו בעבודה. קחי גבר מתוסכל מינית שאשתו גירשה אותו ממיטתם וכל מה שהיא מסוגלת להשתוקק אליו זה התינוק שלה, צרפי את זה לעובדה שגם ככה הגבריות שלו נסדקה כי הקריירה שלי הצליחה יותר — והנה לך שברון החלום.
אני גיליתי את זה רק אחרי שנתיים. שנתיים של שקר. ואז עזבתי אותו כמובן, והתרסקתי אל תוך דיכאון קיומי. איבדתי את משמעות החיים. זו האמת.
 
זה נשמע מוגזם, אולי אפילו קצת חולה. אפשר לחשוב, התגרשתי. לא הלך. אפשר לנסות שוב, נכון? כמעט כולם עושים את זה. ארבעים אחוזים? מה הסטטיסטיקה? אבל מבחינתי העולם התמוטט. כל מה שהאמנתי בו נמחק. ולא היה לי שום חלום אחר לחיות למענו, חוץ מיונתן שלי בן הארבע. רק בשבילו הכרחתי את עצמי לא להתאשפז או משהו. זו היתה הישרדות. למענו בלבד.
ובכל זאת, לא עברה שנה וכבר הייתי שקועה בבניית משפחה חדשה. מוזר, נכון? מהר מאוד מצאתי בן זוג חדש, למרות שהייתי בדיכאון עמוק, גם אם לא מאובחן. הפעם זו היתה אהבה מהסוג שכותבים עליה שירים. שנים לא הרגשתי כך, בטח לא עם דני. זו היתה חוויה גדולה מהחיים. כמעט טובה מכדי להיות אמיתית. מתתי מפחד, ובכל זאת התמסרתי לה. זה היה מאוד מפתה. קחי אישה נבגדת שאיבדה כל אמון בעצמה ובנשיותה והציבי אותה מול גבר מצליח מושך וכרזימתי, שמוכן להוריד בשבילה את הכוכבים מהשמים וגם את הירח אם צריך. זה היה עוצר נשימה, כמו מתנה עצומה ששלח לי אלוהים. נסחפתי. ולמרות כל זה, ממרחק השנים אני יכולה לייחס להתאהבות הגדולה הזאת עוד סיבה. החלום הלא מודע לבנות משפחה. זה משהו שהופיע אחר כך. נכון. אבל אין ספק שזה היה שם. כי לא חיפשתי חתן, אפילו לא רציתי בן זוג. חרדתי מכישלון נוסף, פחדתי להיפגע. אבל הכוח העצום של הלא מודע, הדחף הזה לייצר את הבית עם הגג האדום, הניע אותי בניגוד גמור לכל מה שחשבתי.
ארז היה ההפך הגמור מדני. איש עסקים מצליח ובעל ממון, אדם מוחצן עם כריזמה שופעת וקסם אישי מדבק. הוא היה מפגן של ביטחון עצמי מאופק שיודע את ערכו, ואני חושבת שזה מה שגרם לי להמר על חיים משותפים איתו, למרות שפחדתי פחד עצום מזוגיות שנייה. לא רציתי להתרסק שוב.
רציתי משפחה וקיבלתי אותה מן המוכן. לארז היו שלושה ילדים גדולים, אפילו שני נכדים, היו לו ארבעה אחים ואחיות. משפחה חמה, אוהבת. כל הסיפור, היישר מהאגדות.
 
רק חמש־עשרה שנים אחרי הניסיון השני שלי לייצר את המשפחה שרציתי כל כך, הבנתי שהמשפחה הזאת מפריעה לי. היא שלו, לא שלי. רציתי להרחיב את המשפחה שלנו. ילדנו ילד משותף. עוד בן מדהים. אבל לי זה לא הספיק. רציתי את הקן שלי, את המשפחה שלי, רציתי עוד ילד. היינו נספח של המשפחה המורחבת של ארז, אני רציתי משפחה גדולה משלי.
מבחינתו לא היה על מה לדבר. נקודה סוף. המריבות היו קשות, והן נמשכו שלוש שנים. מה לא ניסיתי לעשות כדי לשכנע אותו לתת לי עוד ילד. כנראה גם הגיל עשה את שלו, הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי. הייתי בת ארבעים ושתיים והיו לי שני בנים. זה לא הספיק. רציתי עוד תינוק. קיוויתי שתהיה לי גם בת. שנה חלפה ועוד שנה והצורך הזה בילד הפך להיות הדבר החשוב מכול. יותר מהקריירה, יותר מארז, יותר מהחיים עצמם. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה, ששוב אני צונחת לדיכאון. החיים נהיו אפורים, חסרי טעם. הדבר היחיד שהחזיק אותי וגרם לי אושר היה בנַי. כלפי חוץ המשכתי לתפקד כרגיל, אבל הכמיהה לבת משלי, לתינוקת קטנה ורודת לחיים, מוטטה אותי. מראה כל אם צעירה ועוללה הצמוד אליה ברחוב היה מעלה דמעות בעיני. הרגשתי שארז מפקיר אותי בידיה של הזִקנה. שהוא גוזל ממני את מה שמגדיר אותי כאישה צעירה — את היכולת להרות, ובעצם סירובו משליך אותי אל גיל הבלות.
 
בלב שבור, ואחרי שלוש שנים של ניסיון כואב להסתפק במה שיש, נפרדנו. הרגשתי נבגדת. שוב.
לשיטתי, ארז לא אהב אותי מספיק כדי לתת לי עוד ילד. אז חשבתי שזה בגללו. שזה מה שהרג את האהבה. היום אני חושדת שהחלום הלא מודע לא איפשר לי לאהוב אף אחד באמת. ארז, בדיוק כמו דני כנראה, היה כלי. שיכנעתי את עצמי שאהבתי אותם, עטפתי את זה ברומנטיקה, והם לכאורה איכזבו אותי. אבל האמת היא שכנראה מעולם לא ראיתי אותם כפי שהם באמת. ולכן מעולם לא ידעתי לאהוב אותם. הייתי מאוהבת מדי ברעיון המשפחה המושלמת.
בסוף התפרקו לי שתיים.
אני מכירה את סיפור חייה של רלי לפרטי פרטים. לא אחת הייתי המקלט שלה בסערות התכופות שפקדו את חייה. נשים מכירות חברוּת מסוג כזה. מכילה, תומכת, מחבקת, אוהבת. אצל גברים זה קורה אולי רק עם אחים לנשק. אבל לא בטוח שהם מסוגלים לספק זה לזה את אותה אמפתיה, את ההבנה הברורה, השלמה, של מהלכי הנפש של האחר, את ההזדהות הטוטאלית עם מכאוביה ואושרה של החברה שלך. חשבתי שידעתי הכול על כישלון נישואיה של רלי. פעמיים. ואז בא המונולוג הזה והותיר אותי פעורת פה.
 
היה כאן חשבון נפש מסוג אחר. משהו שלא הייתי מודעת לו.
ישבנו בסלון הפנטהאוז שלה שצופה אל חוף תל אביב. רלי חיה את החלום, אין ספק. אבל בחייה היום, אין גבר. פעמיים הספיקו לי, חזרה ואמרה לי לא פעם. אין לי שום כוונה להיפגע שוב. אני אוהבת את הבנים שלי. אוהבת את העבודה שלי. טוב לי בחיים, יש לי המון חברים, לא משעמם לי לרגע. זה מספיק לי. אני ויתרתי על האהבה.
אבל עכשיו, לראשונה מזה עשרים שנה, שמעתי רלי אחרת. עד היום הסבירה את כישלון נישואיה במעשים ובבחירות של בני הזוג שלה. הראשון בגד בה עם אישה אחרת, השני לא הסכים ללדת איתה עוד ילד. זו היתה הפעם הראשונה שרלי תלתה את כישלון נישואיה בהחלטות שלה. בחלומות שלה.
רגע, אמרתי לה. מה את אומרת לי בעצם? שכל מערכות היחסים שלך עד היום היו משועבדות ליצר האימהי הקדום? זה לא הגיוני. את אישה מודרנית, עצמאית מאוד, פמיניסטית. ודני באמת בגד בך, וארז לא היה מוכן לשמוע על ילדים נוספים. אפשר להבין את שברון הלב שלך. שני הגברים בחייך לא בדיוק שיתפו פעולה עם מושג האהבה. מי שאוהב לא בוגד. ומי שאוהב, לא מונע מאשתו ילד, אלא אם כן הוא אוהב בעיקר את עצמו.
 
רלי ישבה מולי ברגליים משוכלות, אור בין הערביים הדליק את תלתליה הבלונדיניים, וצחקה אלי צחוק עייף.
את צודקת, יקירה. הרבה שנים ריחמתי על עצמי. האשמתי אחרים. אבל היה לי חלק בסלט הזה. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני יכולה להודות בזה. היתה לי משפחה גרעינית דפוקה, אז הייתי חייבת לייצר משפחה מושלמת. והמניע הזה, הרי שתינו יודעות, הוא מתכון בטוח לכישלון. אז הנה, נכשלתי.
חיבקתי את אהובת נפשי ששוב, בפעם המי יודע כמה, בכתה על כתפי. כאב לי שהיא ראתה את חיי האהבה שלה ככישלון. אמרתי לה שאני מתפללת שבין כל המחזרים שהיא מקפידה לדחות באדיקות, יימצא העקשן שיצליח לחדור את מעטה הייאוש שלה. אמרתי לה שבעיני אסור להתייאש מאהבה. אי אפשר לחיות בלעדיה. לא באמת. אבל ידעתי שהיא לא שומעת אותי.
כשישבתי ותימללתי את הקלטת השיחה עם רלי, התעכבתי על שתי קביעות נחרצות שאמרתי לה. פתאום לא הייתי בטוחה שאני צודקת.
האומנם "מי שאוהב לא בוגד"? והאם "מי שמסרב לעשות כרצונך לא אוהב אותך"? די במבט אחד בזוגות הנשואים שחיים סביבי כדי לדעת שגם מי שבוגד יכול לאהוב אהבה עזה את בן הזוג שלו. וגם המשפט השני רחוק מהאמת. האם כשאיננו ממלאים אחר רצונם של אהובינו, איננו אוהבים אותם? הרי זה מגוחך.
אז למה אמרתי את זה? למה רבים כל כך אומרים את זה? למה אנחנו רכושניים ביחס לבני הזוג שלנו? למה קשה לנו כשהם לא מוכנים להיענות למשאלותינו? והאם הגיוני לחבר בין נאמנות לאהבה?
סטיבן מיטשל הוא פסיכואנליטיקאי אמריקני שהלך לעולמו לפני ארבע־עשרה שנים. בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד? — גורל הרומנטיקה לאורך זמן",2 הוא מתאר שורה של תהליכים נפשיים שיכולים להסביר משהו מהמורכבות העצומה של המהלך הפסיכולוגי שבו אנו שרויים כשאנחנו מתאהבים, ובהתפתחות האהבה הזו לאורך זמן.
2 סטיבן מיטשל, האם יכולה אהבה להתמיד? — גורל הרומנטיקה לאורך זמן, תירגמה יערית ואלד, הוצאת תולעת ספרים, 2009.
 
אני חובבת גדולה של אנליטיקאים, למרות דעיכתו של הזרם הפסיכולוגי הזה. הביקורת עליו היא שאנליזה דורשת יותר מדי זמן, יותר מדי כסף, והגרוע מכול, שאין שום דרך מחקרית אמפירית להוכיח שהטיפול אכן עובד. אני סבורה אחרת. וכן, מדובר בניסיון אישי רב־שנים שהוכיח את עצמו. בעיני לפחות. עברתי אנליזה והיא שינתה את חיי לטובה. מכל מקום, כשהתחלתי בתחקיר לספר הזה, בן זוגי היקר והמודאג הוא שהפנה את תשומת לבי לספר של מיטשל.
מכיוון שיצאתי לדרך מנקודת מבט סקפטית מאוד באשר לסיכויי האהבה לשרוד, אהובי ביקש לשכנע אותי שיש מי שמצא את התשובה. עוד נגיע לתשובותיו המעניינות של מיטשל, אבל נתחיל באופן שבו הוא מתאר את מהלך ההתאהבות שלנו כדי להבין כמה מהטעויות המרות שאנחנו עושים בבניית האהבה הזאת, עוד בראשיתה.
בדומה לפסיכולוגית אסתר פרל, גם מיטשל בוחן את הדחף שלנו לשלוט באהבה כדי שלא תברח מאיתנו. אהבה רומנטית כוללת בתוכה שני מרכיבים שמתנגשים זה בזה והם חזקים באותה מידה. הרפתקה וביטחון. "מצד אחד", כותב מיטשל, "אנו משקיעים זמן רב בתיחום מרחב מוכר ובניית בית — תובעים חזקה. מעגנים יציבות, מרפדים את הקן. מצד שני אנו כמהים אל השחרור מהמגבלות שאותו ביטחון עצמו מטיל על תחושת ההרפתקה והצימאון לחידוש", וזו במשפט אחד, אם תרצו, הדיאלקטיקה הבסיסית והכואבת של האהבה הרומנטית. מנגנון ההרס העצמי שלה טמון בקביעה המדויקת של מיטשל. כשאני מתבוננת באופן שבו אנחנו בדרך כלל בונים זוגיות, אחת השיטות שבאמצעותן אנחנו מנסים לשלוט באהבה היא להגדיר ציפיות מול בני הזוג שלנו. אנחנו מצפים מהם לשורה של דברים. ובין היתר מצפים שיעשו כרצוננו כראיה לאהבתם.
זו לא רק הציפייה לנאמנות, לבלעדיות, למונוגמיה או לסקס שלוש פעמים בשבוע. זה הרבה יותר מזה. בן הזוג שלנו בדרך כלל הופך להיות שלוחה של עצמנו. איבר נוסף בגופנו ובנפשנו שבאמצעותו אנחנו מנסים להתמודד עם החיים. כשהציפייה הזאת לא מתממשת, משהו נשבר. הוא או היא לא אוהב/ת אותי מספיק כדי לעשות את זה למעני. וזה הסוס הטרויאני שיחריב בהמשך הדרך את הזוגיות כולה.
לא קל להפסיק לפתח ציפיות מבן או בת הזוג שלכם, אבל אחת המסקנות מספרו המרתק של מיטשל, אף שהיא לא מנוסחת שם באופן הזה, היא להפסיק לצפות שבן הזוג שלכם יעשה כרצונכם תמיד. או כמעט תמיד. האנליטיקאי החכם שלי אמר לי פעם: "עדיף לקוות שמשהו יקרה, לא לצפות שהוא יקרה." תקווה מאפשרת לַאחר מרחב של פעולה עצמית. ציפייה כבר מחייבת אותו לדבר מסוים מאוד שאנחנו לא מבקשים אלא תובעים. ובדרך כלל אנחנו אפילו לא מנסחים את הציפייה שלנו במילים, אנחנו מניחים שהיא מובנת מאליה. בדיוק בנקודה הזו מתחילה ההגבלה על המרחב האישי, החשוב כל כך לשימור האהבה והתשוקה ביחסים.
התביעה להתנהגות מסוימת מבן הזוג היא הרסנית לאהבה. רלי ובני הזוג שלה, כל אחד בדרכו, ציפו שהאחר יגשים את הרצונות הכי עמוקים שלהם. דני בעלה הראשון ציפה שהאינטימיות הזוגית שלהם לא תושפע מהולדת הבן הבכור, ורלי ציפתה שארז, בן הזוג השני שלה, ירצה או לפחות יסכים שיולידו יחד ילד נוסף. העובדה שדני לא היה יכול לסבול את ההתכנסות הטבעית והנורמלית של רלי לתוך האימהות שלה וראה בה פגיעה אישית, גרמה לו לחפש מאהבת, והובילה לפירוק הזוגיות. הסירוב של ארז לממש את רצונה של רלי המית את אהבתה אליו. מה היה קורה אילו רלי היתה רק מקווה לילד, לא מצפה לו, כלומר מבינה שזהו רצונה, אבל לא רצונו של בעלה, שהם אנשים נפרדים עם רצונות שונים, בלי להפוך את זה לאות וסימן לאי־אהבה? קרוב לוודאי שהם לא היו נפרדים...
ומה באשר לבגידה של דני ברלי? האם מי שאוהב לא בוגד?
אין בספר של מיטשל תשובה לשאלה הזאת. אבל בשלושים השנים של חיי הבוגרים פגשתי לא מעט גברים, וגם נשים, שאהבו את בני זוגם, ובכל זאת ניהלו רומנים מחוץ לנישואים.
למה זה קורה? התשובה ברורה כשמש לכל מי שחי עם בן זוג יותר מכמה שנים, ולפעמים מספיקים כמה חודשים. השגרה, השחיקה, הביתיות, ההרגל. כל אלה פועלים בשיטתיות כדי לדרדר את התשוקה ולהפוך אותה במקרה הטוב לסקס מכני, ובמקרה הרע, להתנזרות מוחלטת. תלוי כמה שנים אתם ביחד.
בסוגיה הזאת מיטשל מתאר מנגנון מורכב ביותר. אני מודה שלא היה לי קל לקבל אותו, אבל זוהי התיאוריה: על פי מיטשל, אובדן התשוקה הוא מנגנון פסיכולוגי לא מודע שנועד להגן עלינו מפני התמסרות מוחלטת לאהובנו. כלומר אנחנו כל כך חוששים מהתלות הנפשית בבני זוגנו, מהעובדה שהם כל עולמנו, מכך שבלעדיהם נהיה חשופים, בודדים, חסרי און או כוח, שאנחנו מעקרים מעצמנו את התלות הזאת על ידי התרחקות לא מודעת אבל מכוונת מהתשוקה אליהם. זה נשמע פתלתל, אבל תחשבו על זה רגע. יש בזה היגיון. התוצאה של המהלך הנפשי הזה חייבת להיות סקס מחוץ לנישואים. התשוקה שמופנית כלפי זרים היא לכאורה בשליטתנו ולכן נתפסת כלא מאיימת. זוהי כמובן אשליה. וזוהי, חשוב לציין, הרחבה שלי להסבר של מיטשל.
הסיפור הבא מדגים לא רע בכלל את התיאוריה שלו.
הגבר שתכירו מיד היה אניגמה גדולה עבורי, כי במבט שטחי הוא נראה כמו קלישאה על הסיבות שבעטיין מסתיימים רוב קשרי הנישואים. האיש הוא רודף שמלות ידוע ועובד ללא לאות כדי לטפח את הדימוי הזה.

אושרת קוטלר

אושרת קוטלר (1965) היתה עורכת ומגישת חדשות בכירה במשך כשלושים שנה , ומאחוריה שורה של תחקירים דוקומנטריים וראיונות בלעדיים. כיום היא מרצה ליחסי תקשורת-פוליטיקה, ממשל ופילוסופיה ומלמדת בתוכנית המצטיינים הבינלאומית של IDC. קוטלר חובבת שיט מפרשיות ומחזיקה ברישיון שיט ישראלי ובינלאומי. בשנים האחרונות היא מרבה להפליג ברחבי העולם. "ברוח הזאת" הוא ספרה הרביעי. קדמו לו "סיפור שמתחיל בדמעות", "אהבה-תשוקה-זוגיות" ורב-המכר "איז'ה מיה".

סקירות וביקורות

קוטלר בספר חדש: "אנשים מתגרשים למרות מאמצים רבים" גלי צה"ל 14/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אושרת קוטלר: "תמיד התשוקה בזוגיות הולכת לאיבוד" גיא פינס נענע10 16/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

קוטלר בספר חדש: "אנשים מתגרשים למרות מאמצים רבים" גלי צה"ל 14/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אושרת קוטלר: "תמיד התשוקה בזוגיות הולכת לאיבוד" גיא פינס נענע10 16/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
אהבה, תשוקה, זוגיות אושרת קוטלר
רלי
 
את רלי אני מכירה כמעט עשרים שנה. נפגשנו באירוע של ערוץ 2. דני בעלה הראשון היה פרסומאי שעבד איתנו, והיא הצטרפה אליו.
נפגשנו, מתות משעמום, ליד הבר. התברר ששתינו חולקות תיעוב דומה לאירועים מסוג כזה. שתינו ביקשנו מהברמן שוט נקי של טקילה עם לימון ומלח בצד, והוא גיחך ואמר שזה לא משקה של בנות. צחקנו, הזמנו עוד אחד והבנו שיש כאן קליק. אם תרצו, התאהבות אפלטונית. אין לי הרבה חברות, אני גם לא ממהרת להתחבר אל אנשים באופן כללי, אבל ברלי היה משהו אחר. חזק מאוד ושברירי מאוד. שתינו היינו נשואות טריות, הילדים שלנו היו בערך באותו גיל. החברות הזאת נמשכת עד היום. כשהתחלתי לגבש את המחשבות שלי לקראת כתיבת הספר הזה, באתי אליה. הכרתי את הסיפור שלה על אהבה וזוגיות, אבל ביקשתי ממנה לספר לי אותו פעם אחת מהתחלה ועד הסוף. נדמה לי שלא מעט נשים ימצאו בו את עצמן.
משפחה היתה החלום שלי. זה נשמע כמו פסיכולוגיה בגרוש, אבל תמיד רציתי ליצור משהו שמעולם לא היה לי. המשפחה שגדלתי בה היא התרסקות כואבת של שברים, שלמרות רצונם העז לאחות את עצמם, זה פשוט לא קורה. זה כבר לא יקרה אף פעם. אז רציתי שיהיה לי בית שלם. לא גדול, עם גינה קטנה ושדות ירוקים מסביב, ולפחות שלושה ילדים עם אבא שנמצא, שמגן. לי לא היה אבא כזה.
אני לא בטוחה שידעתי שזה היה החלום שלי. אני חושבת שהבנתי את זה רק כשהמשפחה הקטנה שבניתי התרסקה. זה קרה שש שנים אחרי שהתחתנו. לכאורה הגשמתי את החלום. היה לי ילד מקסים בן ארבע, בית קטן עם גינה פורחת, ובעל שהיה החבר הכי טוב, איש שידעתי בוודאות שלעולם לא יכזיב.
 
הכרתי את דני כשהייתי בת עשרים ושמונה. הייתי אחרי כמה מערכות יחסים, אפילו אהבה גדולה אחת לשעבר, וכשנפגשנו לא הייתי בטוחה בכלל שהוא מוצא חן בעיני. השיחה לא זרמה, לא היתה כימיה, גם לא נושאי שיחה משותפים. אבל הוא נראה טוב והוא היה מופנם וחשבתי שאולי יש בו משהו שאני מפספסת.
יצאנו כמה חודשים. לא גיליתי שום מטמון נסתר. דני היה בחור נחמד, הסקס בינינו היה סביר, לא יותר. הדבר היחיד שחיבר בינינו היה האהבה לריקוד. דני היה רקדן מחונן ושנינו אהבנו לרקוד כל מה שלטיני.
בפעם הראשונה שהלכנו לרקוד באיזה מועדון בדרום תל אביב, חשבתי שגיליתי את הסוד. את יודעת, הקלישאה הזאת שרואה בריקוד את דרך הביטוי האמיתית. חשבתי שאני מכירה אותו דרך הגוף. אגב, אם חשבת שרקדן טוב הוא גם מאהב טוב, תשכחי מזה. אין שום קשר. לפחות לא במקרה הזה.
אני לא יודעת למה החלטתי שדני יהיה בעלי. גם הוא בכלל לא היה בטוח שזה הדבר הנכון, ובכל זאת, אחרי שיצאנו שנה וגרנו עוד כמה חודשים ביחד מצאנו את עצמנו מתחת לחופה.
זה לא היה מושלם, אבל זה היה נחמד והשעון הביולוגי כנראה התחיל לתקתק. משהו במשאלה הסמויה הזאת שלי, להקים משפחה, השפיע עלי והחלטתי שזהו זה, הגיע הזמן, ולא כל כך משנה מי בדיוק נמצא בסביבה. בעצם, אולי זה כן שינה, אבל זאת בוודאי לא היתה האהבה שקראתי עליה ברומנים הגדולים. בכל אופן, בחרתי בדני להיות אב ילדי למרות שלא הייתי מאוהבת בו מעל לראש. מוזר, נכון?
 
אז התחתנו, ומהר מאוד גילינו ששנינו שקועים במרדף האינסופי אחרי הקריירה. אני בעריכת דין והוא בעולם הפרסום. אני התקדמתי מהר מאוד בחברת עורכי הדין שעבדתי בה, ובגיל צעיר יחסית ייצגתי את החברות הגדולות ביותר במשק, עסקתי במיזוגים ורכישות, הצלחתי בגדול. דני היה ארט־דירקטור במשרד פרסום גדול אבל הקמפיינים שלו לא המריאו. בקיצור, לרוע המזל אני הצלחתי יותר. נהניתי מכל הפרגון המקצועי שבעולם והבאתי הביתה יותר כסף ממנו. בזמנו לא חשבתי שזו בעיה, אבל היום במבט לאחור אני מבינה שהיו שם הדברים הקטנים האלה שאני לא הייתי מודעת להם, אבל הם היו גלויים וברורים לכל מי שעיניו בראשו. דני היה מתוסכל. ההצלחה שלי פגעה במשהו מאוד בסיסי אצלו. לא חשבתי אז שהוא כזה, לא חשבתי שהוא גבר מהדור הישן שחשוב לו להצליח יותר מאשתו, להיות מפרנס ראשי, השד יודע מה. אבל בדיעבד, זה כנראה השפיע.
יונתן נולד אחרי שלוש שנות זוגיות. מרגע שהוא נולד לא ראיתי שום דבר ואף אחד חוץ מאשר את המלאך ששלח לי אלוהים. לקחתי חופשת לידה ארוכה וזרמתי לי בסדר היום המנומנם של התינוק השחום שלי. ישנו וקמנו כל שלוש או ארבע שעות. הינקתי אותו מתי שרצה, הסתובבתי איתו במנשא לכל מקום, לבתי קפה, לשפת הים, לפארקים. זאת היתה אהבה שלא ידעתי כמוה. איחוד מושלם עם יצור קטן שרק למענו חייתי. לא יכולתי להתרחק ממנו אפילו לכמה שעות. בכל ארוחת ערב או אירוע חברתי כזה או אחר התייסרתי בגעגועים. כל מה שרציתי היה לחזור אל הזרועות הקטנות, אל המגע והמבט של העולל שלי.
הסקס של דני ושלי היה הנפגע הראשון. הוא פשוט מת. בניסיון נואש להציל את חיי המין שלנו דני שיכנע אותי שניסע רק שנינו לחופשה רומנטית בסיני. יונתן היה בן חצי שנה.
חופי הקסם של המדבר הם מבחינתי הדבר הקרוב ביותר לגן עדן. השקט הטוטאלי. השלמות של הים והמדבר, היובש והחום הקיצוניים, ובעיקר השחרור ממושג הזמן — הכול עומד מלכת, אבל החיים מועצמים פי כמה בזכות הקרבה אל הטבע. קמים עם הזריחה, שוכבים לישון קצת אחרי השקיעה. חיים פשוטים. כלום, שמלא בהכול.
ככה הרגשתי בכל הטיולים לסיני, עד שנסעתי עם דני לנואיבה. זה היה סיוט. אחרי יומיים הכאב נעשה ממש פיזי. נכנסתי לדיכאון, לא יכולתי להפסיק לבכות מגעגועים, הייתי חייבת לגעת בבן שלי, להחזיק אותו בידיים שלי, לנשום את הריח שלו, לאמץ אותו אל לבי, שום דבר לא פוגג את הצורך הזה.
אחרי שלושה ימים דני התייאש. חזרנו הביתה בשתיקה רועמת.
הוא לא הבין.
אני חושבת שאז התחיל הרומן שלו בעבודה. קחי גבר מתוסכל מינית שאשתו גירשה אותו ממיטתם וכל מה שהיא מסוגלת להשתוקק אליו זה התינוק שלה, צרפי את זה לעובדה שגם ככה הגבריות שלו נסדקה כי הקריירה שלי הצליחה יותר — והנה לך שברון החלום.
אני גיליתי את זה רק אחרי שנתיים. שנתיים של שקר. ואז עזבתי אותו כמובן, והתרסקתי אל תוך דיכאון קיומי. איבדתי את משמעות החיים. זו האמת.
 
זה נשמע מוגזם, אולי אפילו קצת חולה. אפשר לחשוב, התגרשתי. לא הלך. אפשר לנסות שוב, נכון? כמעט כולם עושים את זה. ארבעים אחוזים? מה הסטטיסטיקה? אבל מבחינתי העולם התמוטט. כל מה שהאמנתי בו נמחק. ולא היה לי שום חלום אחר לחיות למענו, חוץ מיונתן שלי בן הארבע. רק בשבילו הכרחתי את עצמי לא להתאשפז או משהו. זו היתה הישרדות. למענו בלבד.
ובכל זאת, לא עברה שנה וכבר הייתי שקועה בבניית משפחה חדשה. מוזר, נכון? מהר מאוד מצאתי בן זוג חדש, למרות שהייתי בדיכאון עמוק, גם אם לא מאובחן. הפעם זו היתה אהבה מהסוג שכותבים עליה שירים. שנים לא הרגשתי כך, בטח לא עם דני. זו היתה חוויה גדולה מהחיים. כמעט טובה מכדי להיות אמיתית. מתתי מפחד, ובכל זאת התמסרתי לה. זה היה מאוד מפתה. קחי אישה נבגדת שאיבדה כל אמון בעצמה ובנשיותה והציבי אותה מול גבר מצליח מושך וכרזימתי, שמוכן להוריד בשבילה את הכוכבים מהשמים וגם את הירח אם צריך. זה היה עוצר נשימה, כמו מתנה עצומה ששלח לי אלוהים. נסחפתי. ולמרות כל זה, ממרחק השנים אני יכולה לייחס להתאהבות הגדולה הזאת עוד סיבה. החלום הלא מודע לבנות משפחה. זה משהו שהופיע אחר כך. נכון. אבל אין ספק שזה היה שם. כי לא חיפשתי חתן, אפילו לא רציתי בן זוג. חרדתי מכישלון נוסף, פחדתי להיפגע. אבל הכוח העצום של הלא מודע, הדחף הזה לייצר את הבית עם הגג האדום, הניע אותי בניגוד גמור לכל מה שחשבתי.
ארז היה ההפך הגמור מדני. איש עסקים מצליח ובעל ממון, אדם מוחצן עם כריזמה שופעת וקסם אישי מדבק. הוא היה מפגן של ביטחון עצמי מאופק שיודע את ערכו, ואני חושבת שזה מה שגרם לי להמר על חיים משותפים איתו, למרות שפחדתי פחד עצום מזוגיות שנייה. לא רציתי להתרסק שוב.
רציתי משפחה וקיבלתי אותה מן המוכן. לארז היו שלושה ילדים גדולים, אפילו שני נכדים, היו לו ארבעה אחים ואחיות. משפחה חמה, אוהבת. כל הסיפור, היישר מהאגדות.
 
רק חמש־עשרה שנים אחרי הניסיון השני שלי לייצר את המשפחה שרציתי כל כך, הבנתי שהמשפחה הזאת מפריעה לי. היא שלו, לא שלי. רציתי להרחיב את המשפחה שלנו. ילדנו ילד משותף. עוד בן מדהים. אבל לי זה לא הספיק. רציתי את הקן שלי, את המשפחה שלי, רציתי עוד ילד. היינו נספח של המשפחה המורחבת של ארז, אני רציתי משפחה גדולה משלי.
מבחינתו לא היה על מה לדבר. נקודה סוף. המריבות היו קשות, והן נמשכו שלוש שנים. מה לא ניסיתי לעשות כדי לשכנע אותו לתת לי עוד ילד. כנראה גם הגיל עשה את שלו, הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי. הייתי בת ארבעים ושתיים והיו לי שני בנים. זה לא הספיק. רציתי עוד תינוק. קיוויתי שתהיה לי גם בת. שנה חלפה ועוד שנה והצורך הזה בילד הפך להיות הדבר החשוב מכול. יותר מהקריירה, יותר מארז, יותר מהחיים עצמם. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה, ששוב אני צונחת לדיכאון. החיים נהיו אפורים, חסרי טעם. הדבר היחיד שהחזיק אותי וגרם לי אושר היה בנַי. כלפי חוץ המשכתי לתפקד כרגיל, אבל הכמיהה לבת משלי, לתינוקת קטנה ורודת לחיים, מוטטה אותי. מראה כל אם צעירה ועוללה הצמוד אליה ברחוב היה מעלה דמעות בעיני. הרגשתי שארז מפקיר אותי בידיה של הזִקנה. שהוא גוזל ממני את מה שמגדיר אותי כאישה צעירה — את היכולת להרות, ובעצם סירובו משליך אותי אל גיל הבלות.
 
בלב שבור, ואחרי שלוש שנים של ניסיון כואב להסתפק במה שיש, נפרדנו. הרגשתי נבגדת. שוב.
לשיטתי, ארז לא אהב אותי מספיק כדי לתת לי עוד ילד. אז חשבתי שזה בגללו. שזה מה שהרג את האהבה. היום אני חושדת שהחלום הלא מודע לא איפשר לי לאהוב אף אחד באמת. ארז, בדיוק כמו דני כנראה, היה כלי. שיכנעתי את עצמי שאהבתי אותם, עטפתי את זה ברומנטיקה, והם לכאורה איכזבו אותי. אבל האמת היא שכנראה מעולם לא ראיתי אותם כפי שהם באמת. ולכן מעולם לא ידעתי לאהוב אותם. הייתי מאוהבת מדי ברעיון המשפחה המושלמת.
בסוף התפרקו לי שתיים.
אני מכירה את סיפור חייה של רלי לפרטי פרטים. לא אחת הייתי המקלט שלה בסערות התכופות שפקדו את חייה. נשים מכירות חברוּת מסוג כזה. מכילה, תומכת, מחבקת, אוהבת. אצל גברים זה קורה אולי רק עם אחים לנשק. אבל לא בטוח שהם מסוגלים לספק זה לזה את אותה אמפתיה, את ההבנה הברורה, השלמה, של מהלכי הנפש של האחר, את ההזדהות הטוטאלית עם מכאוביה ואושרה של החברה שלך. חשבתי שידעתי הכול על כישלון נישואיה של רלי. פעמיים. ואז בא המונולוג הזה והותיר אותי פעורת פה.
 
היה כאן חשבון נפש מסוג אחר. משהו שלא הייתי מודעת לו.
ישבנו בסלון הפנטהאוז שלה שצופה אל חוף תל אביב. רלי חיה את החלום, אין ספק. אבל בחייה היום, אין גבר. פעמיים הספיקו לי, חזרה ואמרה לי לא פעם. אין לי שום כוונה להיפגע שוב. אני אוהבת את הבנים שלי. אוהבת את העבודה שלי. טוב לי בחיים, יש לי המון חברים, לא משעמם לי לרגע. זה מספיק לי. אני ויתרתי על האהבה.
אבל עכשיו, לראשונה מזה עשרים שנה, שמעתי רלי אחרת. עד היום הסבירה את כישלון נישואיה במעשים ובבחירות של בני הזוג שלה. הראשון בגד בה עם אישה אחרת, השני לא הסכים ללדת איתה עוד ילד. זו היתה הפעם הראשונה שרלי תלתה את כישלון נישואיה בהחלטות שלה. בחלומות שלה.
רגע, אמרתי לה. מה את אומרת לי בעצם? שכל מערכות היחסים שלך עד היום היו משועבדות ליצר האימהי הקדום? זה לא הגיוני. את אישה מודרנית, עצמאית מאוד, פמיניסטית. ודני באמת בגד בך, וארז לא היה מוכן לשמוע על ילדים נוספים. אפשר להבין את שברון הלב שלך. שני הגברים בחייך לא בדיוק שיתפו פעולה עם מושג האהבה. מי שאוהב לא בוגד. ומי שאוהב, לא מונע מאשתו ילד, אלא אם כן הוא אוהב בעיקר את עצמו.
 
רלי ישבה מולי ברגליים משוכלות, אור בין הערביים הדליק את תלתליה הבלונדיניים, וצחקה אלי צחוק עייף.
את צודקת, יקירה. הרבה שנים ריחמתי על עצמי. האשמתי אחרים. אבל היה לי חלק בסלט הזה. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני יכולה להודות בזה. היתה לי משפחה גרעינית דפוקה, אז הייתי חייבת לייצר משפחה מושלמת. והמניע הזה, הרי שתינו יודעות, הוא מתכון בטוח לכישלון. אז הנה, נכשלתי.
חיבקתי את אהובת נפשי ששוב, בפעם המי יודע כמה, בכתה על כתפי. כאב לי שהיא ראתה את חיי האהבה שלה ככישלון. אמרתי לה שאני מתפללת שבין כל המחזרים שהיא מקפידה לדחות באדיקות, יימצא העקשן שיצליח לחדור את מעטה הייאוש שלה. אמרתי לה שבעיני אסור להתייאש מאהבה. אי אפשר לחיות בלעדיה. לא באמת. אבל ידעתי שהיא לא שומעת אותי.
כשישבתי ותימללתי את הקלטת השיחה עם רלי, התעכבתי על שתי קביעות נחרצות שאמרתי לה. פתאום לא הייתי בטוחה שאני צודקת.
האומנם "מי שאוהב לא בוגד"? והאם "מי שמסרב לעשות כרצונך לא אוהב אותך"? די במבט אחד בזוגות הנשואים שחיים סביבי כדי לדעת שגם מי שבוגד יכול לאהוב אהבה עזה את בן הזוג שלו. וגם המשפט השני רחוק מהאמת. האם כשאיננו ממלאים אחר רצונם של אהובינו, איננו אוהבים אותם? הרי זה מגוחך.
אז למה אמרתי את זה? למה רבים כל כך אומרים את זה? למה אנחנו רכושניים ביחס לבני הזוג שלנו? למה קשה לנו כשהם לא מוכנים להיענות למשאלותינו? והאם הגיוני לחבר בין נאמנות לאהבה?
סטיבן מיטשל הוא פסיכואנליטיקאי אמריקני שהלך לעולמו לפני ארבע־עשרה שנים. בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד? — גורל הרומנטיקה לאורך זמן",2 הוא מתאר שורה של תהליכים נפשיים שיכולים להסביר משהו מהמורכבות העצומה של המהלך הפסיכולוגי שבו אנו שרויים כשאנחנו מתאהבים, ובהתפתחות האהבה הזו לאורך זמן.
2 סטיבן מיטשל, האם יכולה אהבה להתמיד? — גורל הרומנטיקה לאורך זמן, תירגמה יערית ואלד, הוצאת תולעת ספרים, 2009.
 
אני חובבת גדולה של אנליטיקאים, למרות דעיכתו של הזרם הפסיכולוגי הזה. הביקורת עליו היא שאנליזה דורשת יותר מדי זמן, יותר מדי כסף, והגרוע מכול, שאין שום דרך מחקרית אמפירית להוכיח שהטיפול אכן עובד. אני סבורה אחרת. וכן, מדובר בניסיון אישי רב־שנים שהוכיח את עצמו. בעיני לפחות. עברתי אנליזה והיא שינתה את חיי לטובה. מכל מקום, כשהתחלתי בתחקיר לספר הזה, בן זוגי היקר והמודאג הוא שהפנה את תשומת לבי לספר של מיטשל.
מכיוון שיצאתי לדרך מנקודת מבט סקפטית מאוד באשר לסיכויי האהבה לשרוד, אהובי ביקש לשכנע אותי שיש מי שמצא את התשובה. עוד נגיע לתשובותיו המעניינות של מיטשל, אבל נתחיל באופן שבו הוא מתאר את מהלך ההתאהבות שלנו כדי להבין כמה מהטעויות המרות שאנחנו עושים בבניית האהבה הזאת, עוד בראשיתה.
בדומה לפסיכולוגית אסתר פרל, גם מיטשל בוחן את הדחף שלנו לשלוט באהבה כדי שלא תברח מאיתנו. אהבה רומנטית כוללת בתוכה שני מרכיבים שמתנגשים זה בזה והם חזקים באותה מידה. הרפתקה וביטחון. "מצד אחד", כותב מיטשל, "אנו משקיעים זמן רב בתיחום מרחב מוכר ובניית בית — תובעים חזקה. מעגנים יציבות, מרפדים את הקן. מצד שני אנו כמהים אל השחרור מהמגבלות שאותו ביטחון עצמו מטיל על תחושת ההרפתקה והצימאון לחידוש", וזו במשפט אחד, אם תרצו, הדיאלקטיקה הבסיסית והכואבת של האהבה הרומנטית. מנגנון ההרס העצמי שלה טמון בקביעה המדויקת של מיטשל. כשאני מתבוננת באופן שבו אנחנו בדרך כלל בונים זוגיות, אחת השיטות שבאמצעותן אנחנו מנסים לשלוט באהבה היא להגדיר ציפיות מול בני הזוג שלנו. אנחנו מצפים מהם לשורה של דברים. ובין היתר מצפים שיעשו כרצוננו כראיה לאהבתם.
זו לא רק הציפייה לנאמנות, לבלעדיות, למונוגמיה או לסקס שלוש פעמים בשבוע. זה הרבה יותר מזה. בן הזוג שלנו בדרך כלל הופך להיות שלוחה של עצמנו. איבר נוסף בגופנו ובנפשנו שבאמצעותו אנחנו מנסים להתמודד עם החיים. כשהציפייה הזאת לא מתממשת, משהו נשבר. הוא או היא לא אוהב/ת אותי מספיק כדי לעשות את זה למעני. וזה הסוס הטרויאני שיחריב בהמשך הדרך את הזוגיות כולה.
לא קל להפסיק לפתח ציפיות מבן או בת הזוג שלכם, אבל אחת המסקנות מספרו המרתק של מיטשל, אף שהיא לא מנוסחת שם באופן הזה, היא להפסיק לצפות שבן הזוג שלכם יעשה כרצונכם תמיד. או כמעט תמיד. האנליטיקאי החכם שלי אמר לי פעם: "עדיף לקוות שמשהו יקרה, לא לצפות שהוא יקרה." תקווה מאפשרת לַאחר מרחב של פעולה עצמית. ציפייה כבר מחייבת אותו לדבר מסוים מאוד שאנחנו לא מבקשים אלא תובעים. ובדרך כלל אנחנו אפילו לא מנסחים את הציפייה שלנו במילים, אנחנו מניחים שהיא מובנת מאליה. בדיוק בנקודה הזו מתחילה ההגבלה על המרחב האישי, החשוב כל כך לשימור האהבה והתשוקה ביחסים.
התביעה להתנהגות מסוימת מבן הזוג היא הרסנית לאהבה. רלי ובני הזוג שלה, כל אחד בדרכו, ציפו שהאחר יגשים את הרצונות הכי עמוקים שלהם. דני בעלה הראשון ציפה שהאינטימיות הזוגית שלהם לא תושפע מהולדת הבן הבכור, ורלי ציפתה שארז, בן הזוג השני שלה, ירצה או לפחות יסכים שיולידו יחד ילד נוסף. העובדה שדני לא היה יכול לסבול את ההתכנסות הטבעית והנורמלית של רלי לתוך האימהות שלה וראה בה פגיעה אישית, גרמה לו לחפש מאהבת, והובילה לפירוק הזוגיות. הסירוב של ארז לממש את רצונה של רלי המית את אהבתה אליו. מה היה קורה אילו רלי היתה רק מקווה לילד, לא מצפה לו, כלומר מבינה שזהו רצונה, אבל לא רצונו של בעלה, שהם אנשים נפרדים עם רצונות שונים, בלי להפוך את זה לאות וסימן לאי־אהבה? קרוב לוודאי שהם לא היו נפרדים...
ומה באשר לבגידה של דני ברלי? האם מי שאוהב לא בוגד?
אין בספר של מיטשל תשובה לשאלה הזאת. אבל בשלושים השנים של חיי הבוגרים פגשתי לא מעט גברים, וגם נשים, שאהבו את בני זוגם, ובכל זאת ניהלו רומנים מחוץ לנישואים.
למה זה קורה? התשובה ברורה כשמש לכל מי שחי עם בן זוג יותר מכמה שנים, ולפעמים מספיקים כמה חודשים. השגרה, השחיקה, הביתיות, ההרגל. כל אלה פועלים בשיטתיות כדי לדרדר את התשוקה ולהפוך אותה במקרה הטוב לסקס מכני, ובמקרה הרע, להתנזרות מוחלטת. תלוי כמה שנים אתם ביחד.
בסוגיה הזאת מיטשל מתאר מנגנון מורכב ביותר. אני מודה שלא היה לי קל לקבל אותו, אבל זוהי התיאוריה: על פי מיטשל, אובדן התשוקה הוא מנגנון פסיכולוגי לא מודע שנועד להגן עלינו מפני התמסרות מוחלטת לאהובנו. כלומר אנחנו כל כך חוששים מהתלות הנפשית בבני זוגנו, מהעובדה שהם כל עולמנו, מכך שבלעדיהם נהיה חשופים, בודדים, חסרי און או כוח, שאנחנו מעקרים מעצמנו את התלות הזאת על ידי התרחקות לא מודעת אבל מכוונת מהתשוקה אליהם. זה נשמע פתלתל, אבל תחשבו על זה רגע. יש בזה היגיון. התוצאה של המהלך הנפשי הזה חייבת להיות סקס מחוץ לנישואים. התשוקה שמופנית כלפי זרים היא לכאורה בשליטתנו ולכן נתפסת כלא מאיימת. זוהי כמובן אשליה. וזוהי, חשוב לציין, הרחבה שלי להסבר של מיטשל.
הסיפור הבא מדגים לא רע בכלל את התיאוריה שלו.
הגבר שתכירו מיד היה אניגמה גדולה עבורי, כי במבט שטחי הוא נראה כמו קלישאה על הסיבות שבעטיין מסתיימים רוב קשרי הנישואים. האיש הוא רודף שמלות ידוע ועובד ללא לאות כדי לטפח את הדימוי הזה.