למרות כל הדברים הרעים שאומרים בטלוויזיה וכותבים בעיתונים, אלי, אישית, החיים דווקא מחייכים בזמן האחרון. העולם שלי נעשה מעניין, והכול נראה יותר מרגש ונעים וורוד. בעצם כמעט הכול. לא כולל הקשיים הרגילים שמלווים כל סוף שנה, עם הלחץ של הגשת עבודות ומבחנים וציונים.
אני לא מאמינה איך התהפך גלגל המזל שלי! נדמה שרק אתמול או שלשום עוד הייתי יושבת מבואסת על הספה שמול הטלוויזיה, מזפזפת ובוהה בלי לדעת מה אני רואה, מגלגלת קווצת שיער על האצבע וכוססת ציפורניים בציפייה לטלפון מיובל. אלף פעמים הבטחתי לעצמי שלא אצלצל אליו, אבל לא תמיד הצלחתי להתאפק והאצבע שלי, כאילו היא שייכת למישהו אחר, חייגה כמו מעצמה.
"מה קורה? לאן נעלמתָ? מדוע לא ענית להודעות שלי?" הייתי תוקפת אותו בשאלות מעצבנות ויודעת בעל פה את כל התירוצים: ים של עבודה ועיסוקים שאין להם סוף, והרי אני לא מאמינה שהטלפון שלו היה מקולקל או שהוא איבד אותו. ואני בכל זאת ממשיכה ללא שליטה, ומתביישת בפני עצמי. וברקע אני שומעת את תקתוק המקלדת שאינו נפסק. קולו אדיש וקריר, לא ממש מקשיב למה שאני מספרת לו ולבסוף קוטע אותי ומסיים, "נהיה בקשר, מותק." ומנתק. והרי היה צריך להיות לי ברור כשמש שהוא פשוט כבר לא שם עלי. שאני הסעיף האחרון בסדר העדיפויות שלו.
ועכשיו, קשה להאמין איך פתאום הכול השתנה לגמרי. קולו חם ומתוק ומתעניין, והוא מתקשר סתם, בכל שעות היום והלילה גם אם אין לו משהו מיוחד להגיד. ואני יודעת מתי קרה השינוי. זה התחיל מאז שקלוד הגיע מחו"ל. יותר נכון, מאז שיובל הופיע כאן בדיוק כשעמדתי לצאת עם קלוד לאופרה.
קלוד הוא הבן של ליאון, החבר של אמא שלי. לא סתם חבר. ליאון בעצם גר בבית שלנו, והוא הבן-זוג של אמא. מזה אני לא מודאגת, כי היא הבטיחה לי שאין בדעתה להינשא. לא לליאון ולא לאף אחד אחר. אמרה שאין לי מה לחשוש, כי לעולם לא יהיה לי אבא חורג. ליאון הזמין את בנו, קלוד, לבוא קצת לישראל כדי להתאושש מהגירושים הכואבים מאשתו, לאחר שפוטר מהעבודה. הוא חתיך שחבל על הזמן, ואי אפשר להאמין שהוא כמעט בן שלושים, ושהוא אב לבן קטן שנשאר עם אמו בבלגיה.
כאשר סיפרו לי שמגיע אלינו אורח מחו"ל נכנסתי ללחץ אטומי. רק המחשבה שאדם זר יתפוס בבוקר את חדר האמבטיה ושלא אוכל להסתובב בבית בחזייה ותחתונים, איימה לפגוע קשה בפרטיות שלי. אבל למזלי, הבעיה הזאת נפתרה כאשר קלוד החליט שנוח לו יותר לישון בדירה של אחיו בבת-ים, והיה מזל גדול שבדיוק אז השותף שלו עזב.
ובסופו של דבר הכול יצא לטובה. הביקור של קלוד דווקא הכניס שינוי מרענן לשגרה שלנו. אמא התחילה לקצר מעט את יום העבודה שלה והתמסרה יותר למטבח, והתחיל להיות אצלנו נעים וטעים. אפילו שמח. השיחות ליד השולחן נעשו מעניינות במיוחד כאשר יחד עם קלוד בא גם האח שלו אלון (בבלגיה קראו לו אמיל), שכיום הוא קיבוצניק בתפקיד של ראש שבט צופי בת-ים.
היה נחמד גם ללטש את הצרפתית שלי, וכמובן להצטרף לטיולים עם קלוד כדי להראות לו את הארץ. כמה פעמים קלוד הזמין אותי לצאת איתו, וכך הלכנו יחד יום אחד לאופרה המקסימה פאליאצ'י, והאירוע הזה כנראה גרם למפנה ביחסים שלי עם יובל.
יובל לא ידע שיש לנו אורח, כי הקשר בינינו באותם ימים היה די רופף. לא הספקתי לספר לו על קלוד, וגם לא על ההזמנה לצאת איתו להצגת האופרה ביום שישי בצהריים. ואז, ממש כאשר עמדנו לצאת מן הבית, ואני הייתי לבושה ומאופרת, מוכנה לצאת בנעלי העקב החדשות שלי, הופיע יובל, אפילו בלי לטלפן. הוא היה המום כשראה שאני יוצאת, וכשיובל המום הוא לא יכול להסתיר את זה כי מיד הוא נעשה אדום כמו עגבנייה. אבל לזכותו יש לומר שהוא לא התבלבל, ולאחר התדהמה הראשונה הוא התעשת והציע להסיע אותנו לאופרה. זה היה קטע מדליק כאשר קלוד ואני התיישבנו מאחור ויובל ישב ליד ההגה לבדו, כמו נהג מונית.
מאותו היום הוא נעשה אדם אחר. כאילו נפקחו לו העיניים להבין שהוא לא יכול להתעלם ממני שבוע, לא לצלצל ולא להראות את הפרצוף שלו, וכאשר מתחשק לו – להופיע כאן בציפייה למצוא אותי מחכה ומתגעגעת, מקבלת אותו בזרועות פתוחות. הוא למד שגם כשהוא עסוק ויש לו דברים יותר חשובים, אם הוא רוצה לשמור על היחסים שלנו הוא חייב גם להשקיע.
ומאז אין יום בלי טלפון אחד לפחות. גם אם אין זמן להתראות, מספיק לנו לפטפט קצת, אפילו אם אין לו מה לספר או שאין תוכנית מיוחדת לקבוע. הוא מצלצל סתם, שואל מה אני עושה כרגע, ומה אני לובשת. ואיך היה היום שלי. והוא מתעניין ומקשיב אפילו לרכילות ולשטויות. עכשיו השיחות איתו הן כמו השיחות שלי עם חברות. מדברים על הכול, לפעמים שעה שלמה. וכשהוא בא אלי אנחנו יוצאים לאנשהו, וכשחוזרים והוא מוריד אותי ליד הבית, ולפני החיבוק של הפרידה הוא לא שוכח להגיד לי, "את זוכרת שאני אוהב אותך?" ולספר לי כמה אני חסרה לו.
והשיא היה במוצאי שבת שעברה, כשהוא הופיע כאן עם הגיטרה.
"רוצה לשמוע שיר חדש?" הוא שאל. ואז, כמעט בלחש הוסיף, "בשבילך. זה שיר עלי ועלייך…"
ואני הסמקתי פתאום, כי אף פעם אף אחד לא כתב עלי שיר ממש, שיר עם מנגינה שמנגנים ושרים. הוא שלף את הגיטרה מתוך הנרתיק שלה, חיבר את הרמקול לתקע, התיישב על הכיסא שליד שולחן הכתיבה שלי, גילגל אותו מולי והניח רגל על רגל. הצליל היה חם וענוג, וקולו החרישי הסתלסל בניחוח מזרחי, מתוק כמו נשיקה:
האם יודעת את כמה יקרת לי אהובה?
הארת את ימַי, היית כוכב בשמַי,
שלא ראיתי את אורו, עד שכמעט כבה.
הייתי עיוור,
עד שבא האחר,
שפקח את עיני,
לראות שבלעדייך אין טעם לחיי.
ואת, אהובתי, אנא, הבטיחיני!
הרי את נשמתי התאומה, אל נא תעזביני!
המילים האחרונות העלו דמעות בעיני, אבל הוא לא יכול היה לראותן כי החדר היה כמעט חשוך. רק מנורת השולחן דלקה. הצלילים האחרונים של הגיטרה נמוגו ואני חשתי שהוא תולה בי את עיניו, מצפה לתשובה. אלא שדווקא אז לא יכולתי להוציא הגה מרוב התרגשות. ופתאום מצאתי את עצמי חבוקה בזרועותיו וממלמלת חסרת נשימה, "איזה יופי של שיר… מקסים… זה נפלא…"
"את בטוחה?" הוא שאל וכיסה בנשיקות את פני.
"בטח בטוחה," התכנסתי בזרועותיו המתהדקות סביבי, מגששות ומטיילות אל מתחת לחולצתי.
"אני לא מתכוון לשיר," הוא הבהיר.
"גם אני," לחשתי.
יובל הוא כישרון ענקי, ואין ספק שיום אחד השירים שלו יהיו להיטים. אלה לא רק המילים שנוגעות ישר בלב, גם המנגינה לא שגרתית ומקסימה, נוּגה ומתרפקת כמוהו. אומנם בדרך כלל אני אוהבת יותר מוסיקה קלאסית קלה, במיוחד את הדיסקים של אבא שמזכירים לי את הימים הנפלאים שלנו יחד, אבל השיר של יובל גורם לי צמרמורת נעימה בגב, ואפילו במקלחת אני שרה אותו ומתפללת שיעלו עליו גם בתקשורת, ויתחילו להשמיע אותו ברדיו ובטלוויזיה. השאלה היא, איך מגיעים לפרוטקציה או לאיזה זמר מפורסם שיתאהב בשיר ויתחיל לרוץ איתו. בינתיים השיר מתנגן רק אצלי כל היום. בשיעורים משעממים, בהפסקות, וגם בדרך, כשאני צועדת ושורקת אותו. ועכשיו הוא גם הרינגטון בסלולארי שלי. יובל עזר לי להחליף את הרינגטון של בטהובן, ובמקומו מתנגן כבר השיר "נשמתי התאומה" שנכתב במיוחד בשבילי.
גם הוויכוחים עם אמא שלי פחתו, והיא כמעט הפסיקה להלחיץ אותי בשאלות שאני לא מעוניינת לענות עליהן. אני מנסה ואיני מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה היא שאלה באיזו שעה חזרתי הביתה. גם יש לי עכשיו יותר חשק להכין שיעורים ולהתכונן לבחינות, ולא אכפת לי גם כשאני מקבלת ציון לא כל כך טוב. אני אומרת לעצמי שציונים הם לא הכול בחיים. ואם אזדקק לציונים טובים יותר אוכל לשפר אותם גם בשלב מאוחר יותר בחיים. אפילו מזג האוויר נעים עכשיו. לא חם ולא קר. ואולי זה האביב שעושה לי נעים בלב.
האם לזה קוראים אושר?
ואני יודעת שאת כל זה תיכנן אבא שלי המחייך אלי מתוך המסגרת המוכספת שעל המזנון. הוא החבר הכי טוב שלי, אף על פי שהוא נמצא כבר כמה שנים בעולם האחר. זה העולם שקוראים לו 'עולם שכולו טוב' למרות שלא יודעים עליו כלום כי איש עדיין לא חזר משם. החיוך התמידי שלו שמכוון ישר אלי, מבטיח שהוא אינו חדל לדאוג לי מן המקום שבו נגזרים הגורלות. הוא זה שתיכנן הכול מלמעלה: את הביקור של קלוד, את עזיבת השותף של אלון מהדירה בבת-ים, שאיפשרה לקלוד ללון שם ולא אצלנו בסלון. והכי חשוב – אבא סידר שיובל יוותר על טיול האופנועים לאירופה עם סער ואריאלה. הוא נזכר שבארץ שלנו יש מקומות מקסימים וכשאוהבים אפשר ליהנות כאן לא פחות מאשר בחו"ל. החלטנו שבחופש הגדול נבלה בים, וניסע לטייל לכינרת וגם לגליל ולרמת הגולן.
וגם בגלל מוניק אני שמחה, ודווקא מאז שהיא עברה לבאר-שבע התחזקה החברות בינינו. יום אחד היא באה לבקר, ובדיוק אז היה כאן גם קלוד לארוחת ערב. היא מדברת צרפתית מהבית, ושניים אלה נדלקו זה על זו והאהבה ביניהם לוהטת. קלוד כמעט לא מגיע אלינו עכשיו, כי הוא מבלה המון בבאר-שבע. הוא בא לארץ לשבוע שבועיים, אבל הוא עדיין כאן, כנראה בגללה…
מוניק מספרת לי הכול. שופכת בפני כל מה שקורה ביניהם. אומנם בְּטלפונים היא חוסכת כי אמה לא מרשה, אבל היא מציפה אותי במיילים, וכשיוצא לנו להתראות אנחנו מדברות נון סטופ. לא אכפת לי גם אם היא מגזימה קצת. זה האופי שלה ואני מסננת הרבה ממה שהיא מספרת. העיקר שאני שומעת אותה עליזה וצוחקת ומאושרת. והאמת היא שאני כבר מחכה שהיא תבוא, בטח עם קלוד, כדי לראות במו עיני אם אומנם היא רזתה כפי שהיא אומרת. לדבריה היא עשתה דיאטה והורידה שישה קילוגרמים, וזה קצת מבאס אותי, כי אני דווקא עליתי שני קילו. זה הארוחות של אמא שבגללן אינני מצליחה לחזור למשקל נורמלי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
