על פי תהום

מבוא: 

כאן ביתי

 

הרחק מאחורי הרפת ואסם התבואה, בפאתי הקיבוץ, בגיא הנתון בין שני הרים, נשקפת למרחוק חורשה עבותה של אורנים, והיא כמו המשכו הישיר של היער המעטר את ההר הסמוך לה. שקט פרוס מעליה. רק ברז המים הנטוע בפתחה מרמז על משהו אחר המסתתר בין בדיה.

הקברים הישנים הפזורים בין העצים העשויים בחלקם מבטון פשוט, מוצבים בין שבילים נושנים, עשויים מאבן. אותות הזמן נתנו בהם סימנים. חלקם התעקמו בסחף האדמה שתחתם. התאריכים החקוקים עליהם מלמדים כי העתיקים שבהם נכרו שם כבר לפני כמאה שנים.

במעלה בית הקברות משתנה אופיו. שורות שורות של קברים אחידים המהונדסים בקווים ישרים נגלים לעין המתבונן, כשבראש כל מצבה, על ה״כרית״ הידועה, מוטבע הסמל האחיד של צה״ל. אלה מעידים מיד על זהות הטמונים תחתם. זהו בית הקברות הצבאי של קיבוץ קריית ענבים שבהרי ירושלים. שם נולדה אמי, ובו נולדתי אני.

מצבות החיילים — כך אני חשה לעתים — הן עדות אילמת למורשת שגדלתי עליה. אלה החיילים שהגנו על הדרך העולה לירושלים במלחמת השחרור וניסו לפרוץ את המצור שהותיר את העיר ללא מים, מזון ותרופות. הם שהשתתפו בניסיונות החוזרים ונשנים לכבוש את הקסטל — נקודת תצפית גבוהה על הדרך לירושלים — מידי אנשיו של עבּד אל קאדר אל חוסייני ששלטו בכפר הערבי שעל הקסטל. הם לוחמי חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין, שקבע את מטהו בקיבוץ. לשם היו חוזרים מקרבות היום — מי שהתמזל מזלו לחזור על רגליו שלו — ושם הייתה נקודת האיסוף, החלפת הכוח, ותחזוקת החטיבה. הקיבוץ עצמו היה נתון למתקפות ולהפגזות, וחלק מחבריו שילמו בחייהם או בשלמות גופם את מחיר עצמאותה של ישראל. ובהם רחל, אחותה התאומה של אמי, שהייתה קשרית ונפצעה קשה במלחמה.

השילוב של בית הקברות האזרחי עם בית הקברות הצבאי הוא סמל ומעין יד זיכרון למחיר הנורא של החיים האזרחיים במדינת ישראל.

בין הקברים הנושנים בחלק האזרחי של בית הקברות מונחים זה לצד זה סבי יהודה קופר שמת בדמי ימיו, וסבתי חיה, שנטמנה באדמתו כ־40 שנים אחריו. הם היו בני 22 שנים כשעלו לארץ ישראל בשנת 1920, בעלייה השלישית. הם היו משכילים ואידאליסטים שחלמו להקים קיבוץ בארץ ישראל, ומדינה דמוקרטית לעם היהודי. הם היו קבוצת חלוצים צעירים שעלו מרוסיה, נטעו אוהל בהר הטרשים, ובנו במו ידיהם בית ראשון לקיבוץ קריית ענבים. בימים הם עבדו ובלילות שרו ורקדו עד כלות. הם נאבקו על כל תלם שחרשו בקרקע הסלעית. הם הקימו רפת גדולה, לול תרנגולות, זרעו חיטה בשדות, ובנו אסם תבואה. הם הקימו מסגרות חינוך ובית ספר, ובית לשלושת ילדיהם שנולדו שם — אמי דינה ותאומתה רחל, ואחיהן עמנואל.

את סבי לא הכרתי. סבתא שלי הייתה אישה תמירה ויפה שעיניה האפורות קורנות ועל גבה צמה ארוכה כהה. אישה חריפת שכל ובעלת לשון עוקצנית וחדה, דעתנית, דומיננטית, שהאמינה בערכי העבודה, השוויון, כבוד האדם, והנחלת השפה העברית. השכלתה הייתה רחבה ולבה היה חם ורגיש למצוקות הזולת. היא זכורה לי בערוב ימיה, כשגווה היה כבר כפוף, חוזרת מלול התרנגולות של הקיבוץ או המטבח השיתופי, ומסבירה לנו, נכדיה ״שלא ידעו את יוסף״, את המשפט המכונן של בני דורה: ״העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו״, מצפה מאתנו, ילדי ילדיה, להיות כל ימינו אנשי עבודה — הערך הנשגב.

בעיקר היא זכורה לי כציונית בכל מאודה. הציונות שלה התבטאה בשאיפה להקים בית לאומי לעם היהודי. בית שיהיה מבוסס על ערכי השוויון כמובן מאליו — הרי לשם כך הקימו את הקיבוץ — ועל חברת מופת שחלמו לכונן בה. היא האמינה בליברליזם ובהומניסטיקה, בעולם חדש שייבנה כאן, שבמרכזו עומד האדם. למענו יוקם הבית. תחת גגו יתגורר כל יהודי החפץ בכך. והבית הזה יבטיח, כעניין מובן מאליו, שוויון זכויות לכל דייריו — יהודים וערבים כאחד, גם זה מובן מאליו. והרי במרחק שני קילומטרים מהקיבוץ שכן הכפר הערבי אבּו גוש, שיחסי שכנות חמים וקרובים שררו בינו לבין אנשי הקיבוץ במשך כל השנים.

בעיני סבתי, ההישג הנשגב ביותר שהשיגו בני דורה בחייהם היה הקמת מדינה לעם היהודי. לא פעם ראיתי אותה מוחה בסתר דמעה סוררת כששמעה את נגינת ״התקווה״ ברדיו. המדינה הרי היא ציפור הנפש, למענה יש לגייס את כל הכוחות. גם אם נידרש להגן עליה בגופינו — כך עלינו לעשות. את כל כישורינו יש לרתום למענה. כי נס קרה לעם היהודי, נס שעלה במחיר דם וסבל. ועל בניה ובנותיה של המדינה לשמור עליה מכל משמר. סבתי ציפתה שילדיה ונכדיה ילכו בדרכה. כך הורתה לנו — במשתמע, ואף במפורש.

זו המורשת שלי ואותה אני נושאת אתי כל חיי. במחשבה לאחור, כשאני מהרהרת על מורשת זו, קל לי להסביר מדוע נמשכתי לעבוד בפרקליטות המדינה, אף שבתחילת הדרך עוד לא הבנתי מדוע, והדברים התפתחו להם, כאילו במקרה, בלי יד מכוונת.

להשיג צדק, לתקן את החברה

 

הגעתי לפרקליטות אחרי לימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. צעירה לימים ואפילו לא בטוחה כלל שנועדתי להיות עורכת דין. ושם, כך קרה לי, משהבנתי והאמנתי שהוא מכשיר להשגת צדק, לתיקון החברה, להגנה על תושבי המדינה מפני אלימות ושחיתות, ולשמירת זכויות האדם שלהם, התאהבתי במקצוע. הרי לכך בדיוק חונכתי.

25 שנים עבדתי בפרקליטות. 12 מהן בפרקליטות מחוז ירושלים וכ־13 שנים בפרקליטות המדינה, במשרד הראשי בירושלים.

הפרקליטות היא משרד עורכי הדין של מדינת ישראל, והיא מייצגת את המדינה בבתי המשפט בישראל. היא מחולקת לכמה מחוזות הפרוסים ברחבי הארץ, ונוסף עליהם יש לה משרד ראשי הממוקם בירושלים ונקרא בפי כל ״פרקליטות המדינה״. הפרקליטים במחוזות מופיעים מטעם המדינה בכל בתי המשפט שבתחום המחוז שלהם. הפרקליטים במשרד הראשי בירושלים מייצגים את המדינה רק בערעורים בבית המשפט העליון, ובבית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק (בג״ץ).

התקבלתי לעבודה בפרקליטות מחוז ירושלים ב־1979 כפרקליטה צעירה וחסרת ניסיון. על פי רוב כל פרקליט מתמחה בפרקליטות בתחום מסוים, שבו הוא מייצג את המדינה בבתי המשפט. בתקופה שעבדתי בפרקליטות מחוז ירושלים היינו מעט פרקליטים ולכן התמחינו בתחומי משפט שונים. כך ייצגתי את המדינה במספר רב של תיקים בתחומים פליליים ואזרחיים, ולימים גם בנושאים מנהליים וחוקתיים. בתקופת עבודתי בפרקליטות מחוז ירושלים ייצגתי את המדינה בערכאה ראשונה בלבד, בעיקר בבית המשפט המחוזי בירושלים.

הכשרה של פרקליט המופיע בערכאה ראשונה, בין בייצוג בתיקים פליליים ובין בתיקים אזרחיים, כוללת פיתוח של יכולת בירור עובדתי. כל תיק משפטי בנוי על התשתית העובדתית שלו, ועליה עומד המבנה המשפטי שנגזר מהעובדות האלה. בירור העובדות מחייב תמיד שחזור של מה שהיה. שהרי אף פרקליט, ואף לא בית המשפט, היו עדים להתרחשות שניצבת במרכז המשפט במקום ובזמן שהתרחשו בו הדברים. אז איך יודע פרקליט, ואחריו בית המשפט, לשחזר תמונה עובדתית ולהסתמך עליה? תשתית עובדתית אפשר לשחזר על פי ראיות בכתב ככל שיש, על פי עדויות של מי שהיה עד להתרחשות, על פי חומר ראיות נוסף ככל שיש, כגון צילומים, הקלטות, רשימות שערך עד לאירועים בסמוך להתרחשותם, וכן חקירות עדים והצלבות דבריהם ביניהם לבין עצמם ולנוכח ראיות אחרות. על בסיס כל אלה אפשר לשחזר את המסכת העובדתית כפי שקרתה — ברמת ודאות זו או אחרת — והיא מעתה נחשבת לתשתית הראייתית של חומר התיק.

מיומנות השחזור העובדתי של פרקליט נרכשת תוך כדי טיפול בתיקים וייצוגם בבית המשפט. חשוב להדגיש כי תפקיד הבירור העובדתי החל על פרקליט בפרקליטות המדינה — שאותו הוא עושה בעזרת המשטרה בתיקים הפליליים, ובעזרת מערכות ממשלתיות אחרות בתיקים אזרחיים — מחייב היעדר פניות של פרקליט, הפעלת שיקול דעת ענייני ובלתי מושפע מכל שיקול שהוא או עמדה או דעה. חל עליו איסור על העדפה או הפליה לרעה. אסורים עליו שיקולים זרים. תפקידו במובן זה הוא מעין שיפוטי, ואסורה עליו כל הטיה אינטרסנטית לטובת ״הקליינט״ שלו, כלומר המדינה. זהו החינוך הבסיסי ביותר שמקבל פרקליט בשירות המדינה, וכך נהגתי במסגרת עבודתי שם. זה החינוך הבסיסי שקיבלו כל חברי שעבדו אתי באותה עת.

במשך שנים ארוכות עסקתי בתחום השחזור העובדתי במאות משפטים, אזרחיים ופליליים. וכשהתבקשתי לימים לחבר את דוח המאחזים נדרשתי למיומנות הזאת, שכן חלק מרכזי בו דרש בירור עובדתי ושחזור מערכת עובדות כפי שהתרחשו לפני הכנת הדוח.

״חוות דעת המיעוט״

 

כעבור שמונה שנים של שירות בפרקליטות מחוז ירושלים מוניתי למנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המחוז. בשנה ה־13 לשירותי שם עברתי לפרקליטות המדינה, שהיא כאמור המשרד הראשי של הפרקליטות, והתחלתי לייצג את המדינה בבית המשפט העליון, ורק בו, בתחומי משפט שונים. ב־1996 מוניתי למנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה. למעשה קובצו למחלקתי נושאי טיפול שנגזרו מתחומי עיסוקי השונים בנושאי המשפט המגוונים שעסקתי בהם. כך הייתי אחראית על ייצוג המדינה בבית המשפט העליון בערעורים על פסקי הדין שניתנו בערכאות נמוכות יותר בכל תביעות הנזיקין שהגישו תושבי הגדה המערבית נגד משרד הביטחון־מדינת ישראל, תיקים שכונו ״תביעות האינתיפאדה״.

כדוגמה לסוג התביעות אביא את תביעתו של ילד פלסטיני שבמהלך פעולה של צה״ל שבה נורו לעבר פלסטינים מתפרעים אמצעים לפיזור הפגנות, נפגע בעינו, אף שכלל לא נטל חלק באירוע. הילד תבע פיצויי נזיקין ממדינת ישראל, שטענה מצִדה כי מעשיה נעשו תוך כדי פעולה מלחמתית, ולכן היא פטורה מתשלום נזיקין כלפיו. בין השאר ייצגתי את המדינה לפני הרכב של תשעה שופטי בית המשפט העליון בשאלה מהי ״פעולה מלחמתית״ שמפניה חסינה המדינה בנזיקין בגין מעשי חייליה במסגרת האינתיפאדה. ובמילים אחרות: מתי פעילות של חיילי צה״ל בגדה המערבית תסוּוג כפעולה לשמירת הסדר, בדומה לפעילות משטרתית בתוך המדינה, העלול לחייב את המדינה בפיצויים בנזיקין כלפי פלסטינים שנפגעו באותו אירוע, ומתי פעילות כזאת היא למעשה פעילות מלחמתית, שמפניה המדינה מוגנת מאחריות בנזיקין, ואינה חייבת בפיצוי למי שנפגע עקב פעילות זו.

ייצוג המדינה נגד תביעות אלה של פלסטינים תושבי השטחים נגד המדינה העמיד אותי בדילמה קשה: מתי יש להגן על המדינה ומתי יש לשלם פיצוי? הוא הכניס אותי לעולם הכיבוש. הוא ערך לי הכרה עם ההתקוממות הפלסטינית ארוכת השנים. הוא העמיד אותי לפני סוגיות הנוגעות למהות הצדק, שיצרו אצלי דילמה בלתי פתורה.

עוד הייתי ממונה על ייצוג היועץ המשפטי לממשלה בפני ועדת הבחירות המרכזית שיושבת בכנסת ישראל במהלך כל מערכת בחירות. כמו כן ייצגתי בפני בית המשפט העליון את היועץ המשפטי לממשלה, ואת ועדת הבחירות המרכזית עצמה לאחר שהחליטה בעתירות שבאו לפניה, בנושא פסילת רשימות ומועמדים לכנסת. אחד המקרים הידועים ברבים שבהם ייצגתי את היועץ המשפטי לממשלה בוועדת הבחירות המרכזית, ולאחר מכן בבית המשפט העליון, היה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה באותה העת, אליקים רובינשטיין, לבקש ב־2003 את פסילתם של עזמי בשארה ושל מפלגתו בל״ד. הבקשה נדונה בהרכב של 11 שופטי בית המשפט העליון, ונדחתה ברוב קולות (ארבעה שופטי ההרכב היו בעד פסילה, לעומת שבעה שהתנגדו). כן ייצגתי את המדינה בערעורים בפני בית המשפט העליון על תוצאות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, בעיקר במקרים שבהם התבקשה פסילה של קלפי במקום מסוים עקב טענות לזיופים בהצבעה ופעילות בלתי חוקית.

מקרה בקשת הפסילה של מפלגת בל״ד היה לי קשה, שכן לעצמי סברתי שפסילת מפלגה ערבית עלולה להביא ציבור נרחב של פלסטינים אזרחי ישראל להחרים את הבחירות לכנסת. הפגיעה הגלומה בכך בדמוקרטיה הישראלית הייתה ברורה לי. ואולם, לא ייצגתי את השקפתי האישית, ודרישת הייצוג הסתמכה על נדבכים עובדתיים ומשפטיים ראויים. בסופו של דבר החלטתי בלב כבד שעלי למלא את התפקיד. המקרה הזה שב והציג את השסע הישראלי במערומיו ואת הקושי בגישור בין שניים ממרכיבי היסוד של המדינה, כפי שהוגדרה באופן רשמי: היותה מדינת הלאום של העם היהודי ומדינה דמוקרטית.

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־4 בנובמבר 1995, ובעקבות החלטת ממשלה, שבועיים לאחר מכן, בנוגע לדרכי הטיפול בהסתה והמרדה בישראל, מוניתי על ידי פרקליטת המדינה אז, דורית ביניש, והיועץ המשפטי לממשלה, אז מיכאל בן יאיר, לעמוד בראש צוות משולב ובין־משרדי לאכיפת החוק על מסיתים וממרידים, ולהגנת המדינה מפני חתרנות מדינית ומפני המבקשים לפגוע באושיות הדמוקרטיה. הצוות כלל נציגים של כל מערכות אכיפת החוק ובהם שב״כ, צה״ל, משטרת ישראל ופרקליטות המדינה. תשע שנים עמדתי בראש הצוות שעסק בין השאר בפיקוח על אכיפת החוק בעבירות ממניעים אידאולוגיים של ישראלים, בתחומי ישראל ובגדה המערבית. במסגרת זו הוגשו כתבי אישום נגד מי שהסית לגזענות נגד ערבים (קריאות ״מוות לערבים״, לדוגמה) ומי שהסית לאלימות (למשל, קריאות תמיכה ברצח פוליטי ושבח על רצח רבין). כמו כן ייצגתי את המדינה בפני הרכבים מורחבים של בית המשפט העליון בתיקים פליליים שבהם נדונה פרשנות של עבירות הסתה קונקרטיות והיחס בין אכיפת החוק בעבירות אלה לבין השמירה על עקרון חופש הביטוי. דוגמה לכך היא פרשת ג׳בארין, שבה נשמעו קריאות בזכות השלכת בקבוקי תבערה נגד ישראלים. מקרה זה חייב החלטה של בית המשפט העליון — בהרכב של שבעה שופטים — בנוגע ליסודות העבירה של הסתה לאלימות, והוביל להחלטתו (בעקבות מתן החלטות סותרות של בתי משפט נמוכים ממנו) לפרש את העבירה הפלילית של הסתה לאלימות באופן צר ומגביל — הכול כדי להגן על חופש הביטוי בישראל. התפקיד הזה גם חידד אצלי את ההבנה בנוגע לחיוניות ההגנה על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי. שוכנעתי שעדיף בדרך כלל לספוג התבטאויות קשות, ובלבד שנאפשר חופש ביטוי רחב ככל האפשר, ונשתמש בהגנות שנותן המשפט הפלילי במקרים הספורים והקיצוניים בלבד.

מאחר שהייתי פרקליטה בעלת ניסיון גם בתחום המשפט הפלילי מוניתי לעתים — בעת ששירתי במשרד הראשי — לתת לפרקליטת המדינה וליועץ המשפטי לממשלה חוות דעת בתיקים שבהם היו חשודים פוליטיקאים או אנשי שירות המדינה בכירים בעבירות פליליות. כך מוניתי לתפקיד הפרקליט המלווה1 בפרשת היועץ המשפטי לממשלה ב־1997 (שכונתה ״פרשת בר–און־חברון״ או ״פרשת היועץ המשפטי לממשלה״). בפרשה זו נחשדו בנימין נתניהו, ראש הממשלה באותה העת, ושר המשפטים צחי הנגבי כי קשרו קשר עם ראש ש״ס אריה דרעי. על פי החשד, תמורת תמיכת ש״ס בממשלה בפינוי חברון ימונה יועץ משפטי לממשלה — עורך הדין רוני בראון —שייטיב עם דרעי בהקשר של תיקו הפלילי שהתנהל באותו זמן בבית המשפט המחוזי בירושלים ויגיע אתו לעסקת טיעון מקִלה, ככל הנראה ללא אישום השוחד שהואשם בו דרעי. לאחר חקירת המשטרה המליצה פרקליטת המדינה אז, עדנה ארבל, ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לסגור את התיק נגד ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים הנגבי מחמת חוסר ראיות מספיקות, אך המליצה להעמיד לדין פלילי את אריה דרעי גם בגין פרשה זו.

1 פרקליט מלווה הוא פרקליט המלווה את החקירה הפלילית ומנחה את המשטרה בעת חקירתה. לרוב הוא הפרקליט שמופיע בתיק אם מחליטים על הגשת כתב אישום.

בפרשה זו נגדה עמדתי המשפטית את זו של פרקליטת המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה. לעמדתי חברו גם פרקליט מחוז ירושלים משה לדור (לימים, פרקליט המדינה), והמשנה לפרקליט המדינה אז יהושע רזניק (עמדתנו המשותפת, שהוגשה בכתב לפרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, כונתה באותו זמן בתקשורת ״חוות דעת המיעוט״). עמדתנו הייתה שיש ראיות לכאורה לעבירה פלילית כלפי נתניהו, הנגבי ודרעי ולכן יש להעמידם לדין פלילי, או לחלופין — אם אין כוונה להעמיד את ראש הממשלה ואת שר המשפטים שלו לדין — יש לסגור את התיק נגד אריה דרעי גם כן.

כאמור, פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לא קיבלו את עמדתנו. לימים התברר כי עמדת ארבל ורובינשטיין כלפי אריה דרעי לא החזיקה מעמד מאחר שיסודותיה היו שגויים מלכתחילה, והם החליטו ביוזמתם, כעבור חמש שנים, לסגור את התיק נגד דרעי בלי שהוגש נגדו כתב אישום בעניין זה.

פרשה זו הייתה מהסוערות שידעה מדינת ישראל. ואולי יש לספר את סיפורה ביתר פירוט. מכל מקום, לעניינינו אוסיף שהיא העניקה לי היבט נוסף על שבריריותו של שלטון החוק, ומושג על הכוחות הבלתי רגילים הנחוצים כדי להגן עליו מפני הפועלים במחשכים להכריתו.

עימות עם אריאל שרון

 

נוסף על התחומים ה״אזרחיים״ המתוארים כאן, שבהם הייתי מעורבת, עסקתי גם בנושאים שונים בתחום הביטחון. אחד מהם היה ייעוץ משפטי בנוגע לתפיסת שטחים בגדה המערבית לצורכי ביטחון. שטחים לצורכי ביטחון נתפסו בין השאר לשם סלילת מערכת ״הכבישים העוקפים״, כפי שנקראו אז, שנפרשׂה בגדה המערבית החל במחצית השנייה של 1994 ואילך. כאן יש להקדים ולהסביר שראש הממשלה רבין החליט עוד ב־1994, שיהיה אפשר ליישם את הסכמי הביניים עם אש״ף שנחתמו ב־1993 וב־1994, ולפיהם התחייבה ישראל להוציא את צה״ל מהערים הפלסטיניות המרכזיות, אך רק בתנאי שייסלל כביש חלופי לכביש 60, שהוא הכביש הישן החוצה את כל הערים הפלסטיניות המרכזיות בגדה המערבית, מדרום לצפון. תכלית ה״כבישים העוקפים״ הייתה להרחיק את כוחות הביטחון הישראליים הנעים על כבישי הגדה מהערים הפלסטיניות ומריכוזי אוכלוסייה פלסטינית, כך שלא ייווצר חיכוך בין צה״ל לבין האוכלוסייה הפלסטינית. ועדיין, כל עוד נותר צה״ל בגדה המערבית, חייבו שיקולי ביטחון לאפשר לו נגישות לאזורים שונים והזזת כוחות מהירה. לכן מערכת הכבישים העוקפים החדשה נועדה לתכלית ביטחונית, שיסודה — מתן אפשרות לדרג המדיני ליישם את הסכמי הביניים עם 

אש״ף.

לשם כך מונה פרקליט מטעם היועץ המשפטי לממשלה, שתפקידו היה לבדוק מראש את בקשת צה״ל לתפוס לצורך צבאי שטח ספציפי בגדה המערבית, ולתת חוות דעת משפטית שתאפשר לבחון מבעוד מועד אם התפיסה המבוקשת של השטח לצורכי סלילת כביש, תעמוד במבחן בג״ץ (בית הדין הגבוה לצדק). הפרקליט שמינה היועץ המשפטי לממשלה, הייתי אני.

עם הזמן נהפך המכשיר המשפטי של תפיסת שטחים לצורכי סלילת הכבישים העוקפים, שנועדה כזכור לתכלית של יישום הסכמי הביניים עם אש״ף לשם פיוס בין שני העמים, לתכליות אחרות לגמרי בידי הממשלות השונות שבאו אחרי ממשלת רבין — ובעיקר לצורכי העמקת ההתנחלות בגדה המערבית.

ככל שהתרחקה תכלית תפיסת הקרקעות מהתכלית המקורית, כך נחלשה והלכה ההצדקה הביטחונית שביסוד בקשות צה״ל לתפוס שטחים אלה. בשטחי הגדה המערבית חל הדין הבין־לאומי העוסק בכללים החלים בשטח שבו מתקיימת שליטה צבאית של מדינה פלונית על שטחים שמחוץ לשטח ריבונותה. לפי דין זה, תפיסת שטח יכולה להיות מוצדקת רק בגלל טעמים ביטחוניים, בעיקר לצרכיו של הצבא המחזיק בשטח. לפיכך הפכו בקשות צה״ל לתפיסת שטחים לצורכי כבישים עוקפים לבעייתיות מבחינת אפשרות ההגנה עליהן בבג״ץ. מכיוון שחווֹת דעתי נדרשו לתכלית זו עוד לפני שצה״ל תפס את השטח, רבו והלכו סירובַי לאשר תפיסת שטחים לצורכי כבישים עוקפים, במיוחד בתקופת כהונתו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהחלה במרס 2001.

כל כביש עוקף שתוכנן בגדה המערבית נעשה בידיעת ראש הממשלה ובאישורו האישי. כך היה בתקופת ראש הממשלה רבין, וכך בתקופת ראש הממשלה שרון. הבקשות לתפיסת שטחים לצורכי הכבישים העוקפים תכפו והלכו בשנות כהונתו הראשונות של שרון, לפחות עד ינואר 2004 עת כיהנתי בתפקידי בפרקליטות המדינה. מי שהציג את הבקשות בפני היה אלוף משנה דני תרזה, שעבר בלשכתו של ראש הממשלה לפני שהופיע אצלי בפרקליטות המדינה ובפיו בקשה חדשה לתפוס עוד שטח. הוא היה חוזר עם תשובה לאותה לשכה לאחר פגישתו אתי. כך שסירובי הנשנים והולכים היו בידיעתו האישית של ראש הממשלה שרון, כך הנחתי כבר אז. עם זאת באותה עת עדיין לא נפגשתי עם ראש הממשלה שרון אישית.

אחד מתפקידי הנוספים היה לבחון תפיסת שטחים בגדה המערבית מטעמי ביטחון לצורכי גדר ההפרדה. לא פעם קיבלתי את הרושם שטעמים מדיניים, ולעתים גם פוליטיים, ולאו דווקא ביטחוניים, הם שעומדים ביסוד בקשה מסוימת להעביר את תוואי הגדר במקום מסוים. לפי הדין הבין־לאומי החל בגדה, תפיסת שטחים מטעמים מדיניים שאינם גם טעמים צבאיים, אינה מותרת. ולכן אין היא יכולה לכלול תפיסת קרקע בגדה המערבית לצורכי הקמתה של גדר הפרדה או תפיסת קרקע לצורכי סלילת כביש עוקף. על פעולה בניגוד לדין הבין־לאומי החל בגדה המערבית, לנוכח עתירה של פלסטינים המוגשת נגד תוואי הגדר שנבחר, קשה להגן בבג״ץ. לכן לא פעם קרה שדחיתי בקשה שהובאה לפני לתפוס קרקעות. עילת הדחייה הייתה שהשיקול האמיתי העומד בבסיס הבקשה אינו ביטחוני בעיקרו.

כך יצא לי שם בקרב רשויות צה״ל והממשל של מי שניצבת בפרקליטות כמשוכה שקשה לעבור אותה, ולעתים אפשר להתגבר עליה רק בדרך של ערעור על חוות דעתה אצל הממונים עליה, פרקליטת המדינה עדנה ארבל או היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין. חלק מהערעורים האלה על העמדה שנקטתי אכן התקבלו.

נוסף על תפקידים אלה עסקתי בבחינה של תפיסת שטחים מטעמי ביטחון למען הגנת ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה (שבמי״ם כפי שנקראו אז — שטחים לצורכי ביטחון מיוחדים). מן הראוי לציין שמלכתחילה לא היו אמצעים אלה אמורים להגן על ההתנחלויות מפני ירי, אלא מפני אבנים ובקבוקי תבערה בלבד. כך הבנתי מכלי ראשון — מראש הממשלה רבין עצמו ומאלוף פיקוד מרכז אז, האלוף אילן בירן. לכן מרחק הגדר מהיישובים בגדה המערבית היה בתקופת רבין תחילה 15 מטר מקו הבניינים הקיצוניים של ההתנחלויות, ולאחר מכן 25 מטר, ואחר כך הורחב ל־50 מטר. רק לאחר רצח ראש הממשלה רבין, בחירת נתניהו לראשות הממשלה, ומינוי אליקים רובינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה בפברואר 1997 הורחק טווח הבתים הקיצוניים בשטחים ל־200 מטר בערך, ולעתים, עד כדי 400 מטר. כך ״נכלאו״ קרקעות מעובדות רבות של פלסטינים בתוך תחום יישוב ישראלי בשטחים. תחילה היה מקובל שלפלסטינים תהיה גישה לעיבוד הקרקעות, אך גישה זו נהפכה ברבות הזמן לקשה יותר ויותר, ופעמים רבות סוכלה לחלוטין.

הייתי אפוא מעורבת פעמים רבות בהחלטות שהיו רלוונטיות לנושאי ביטחון בגדה המערבית. נקודת המבט שלי באותו זמן הייתה ממוקדת בעיקרה בהשגת הביטחון לפי שיקולים משכנעים שהציג צה״ל, תוך שאיפה להגשימו במינימום פגיעה בזכויות אדם של הפלסטינים, שנדרשו ״לשלם״ את מחיר הביטחון. עמדה זו חייבה בחינה חוזרת וקפדנית של דרישות צה״ל, ובחינת החלופות לפעילות המוצעת. לא פעם — כך נראה — עמדו מאחורי שיקוליו גם תביעות ולחצים של מתנחלים ובעלי בריתם הפוליטיים, להשיג באמתלות ביטחון שונות שליטה בעוד ועוד קרקעות. כפרקליטה ראיתי עצמי מחויבת לעקרונות המנחים שקבע בית המשפט העליון; הייתי מחויבת לערכים הבסיסיים שלהם מחויב כל פרקליט: עקרונות הצדק הטבעי, היעדר שיקול זר, היעדר העדפה או הפליה לטובה או לרעה, היעדר שיקולים זרים או שרירותיים. הייתי מחויבת לשמירה והגנה על זכויות האדם של כל צד, בלי לתת כל ביטוי להשקפה פוליטית כלשהי, לצד זה או אחר.

נדרשים בלימה ושינוי כיוון

 

עמדה זו חייבה לא פעם עמידה נחרצת מול דרישות שונות שהוצגו. נקיטת עמדה נגד רשויות הביטחון קשה לכל פרקליט. וכאשר יודע הפרקליט מראש שהממונים עליו — היועץ המשפטי לממשלה או פרקליטת המדינה — יקבלו כעניין שבשגרה את בקשת רשויות הביטחון, הסירוב לבקשה קשה עוד יותר. אם כן, עמדתי הייתה, לא פעם, מושא לביקורת רשויות הביטחון, ולא פעם גם לא מצאה חן בעיני הממונים עלי. וכידוע, נקיטת עמדות בניגוד לדעת הממונים הישירים עליך מכניסה אותך לעתים לעמדת נחיתות וחוסר פופולריות.

תפקיד רשויות הביטחון הוא לספק ביטחון מרבי. ואולם, עליהם גם למצוא את האיזון מול אינטרסים וזכויות אחרים. אך באופן טבעי נקודת המבט שלהם ממוקדת בנושא הביטחון שמתפקידם לספק. תפקיד פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה הוא לבחון היטב את הבקשות הללו, ולקבל החלטה מאוזנת בין שיקולי ביטחון לבין אינטרסים וזכויות אחרים של הנפגעים מדרישות הביטחון. חובתם זו של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה נובעת מחובתם לוודא שכל החלטה הפוגעת בזכויות יסוד מוגנות של אדם או אזרח, נעשתה על פי דין, באופן המתיישב עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית,2 ובמידה שאינה עולה על הנדרש. במילים אחרות, ברגע שמגיעה דרישה מגופי ביטחון לפעילות מסוימת, עמדת הפרקליטות צריכה להיות ״לחיצה על הברקס״ ולא על ״הגז״. דרישה זו מהפרקליטות קשה מאוד ליישום, שכן רשויות הביטחון של ישראל הן חזקות מאוד. הנטייה הטבעית של כל פרקליט היא לתמוך בעמדה המובאת מטעמי ביטחון; וכאמור, המתנגדים לעמדה זו צפויים למאבק מתמיד מול המבקשים, ולעתים גם מול מנהליהם שלהם.

2 לדעתי, כל מקום שבו נאמר בחקיקה ״מדינה יהודית״ יש לפרש ביטוי זה כ״מדינת הלאום של העם היהודי״, שהרי ״מדינה יהודית״ ניתן לפרש גם כמדינה יהודית במובן הדתי של המילה. וישראל היא מדינה חילונית החייבת לשאוף — ככל דמוקרטיה ראויה — להפרדה בין ענייני דת למדינה. ״מדינת הלאום של העם היהודי״ מותירה את ישראל כמדינה דמוקרטית כמעט ללא סתירה מהותית בין היהודיות שלה לבין הדמוקרטיה שלה, שממנה נגזר שוויון זכויות בין כל אזרחיה תהא דתם אשר תהא, וכפי שנאמר מפורשות במגילת העצמאות שלה.

כשהמלצתי לממונים עלי שלא לאשר תפיסת שטח לצרכים צבאיים, הייתה החלטה זו לצנינים בעיני המתנחלים. לא פעם שמעתי מכיוונם טענות — חסרות בסיס לחלוטין בעיני — שחוות דעתי נובעת מטעמים פוליטיים. נוצר בי הרושם שכל מי שנקט כלפיהם עמדה משפטית סוּוג מיד על ידי אנשי ימין מסוימים כמי שפועל ״בעדם״ או ״נגדם״ — בהתאם לאופן שבו השפיעה עליהם החלטתו: לחיוב או לשלילה. מעולם לא ייחסו תום לב להבעת עמדה משפטית, אלא אם זו תאמה את עמדתם. ״הוכחה״ נחרצת לחוסר תום לבי נוספה כאשר אישרתי הגשת כתב אישום נגד פלוני בעבירת הסתה כלשהי, שנמנה במקרה עם זרם פוליטי ימני.

אני כותבת דברים אלה מאחר שהם קשורים בסופו של דבר ולמרבה הפליאה לסיבות ולנסיבות שהביאו את ראש הממשלה אריאל שרון לבחור דווקא בי לכתוב את דוח המאחזים, וגם לסיבות שהניעו אותי לכתוב ספר הזה.

אם אני מנסה לבחון דברים לעומקם, נדמה לי שהגורם הראשון שדחף אותי לכתוב את הספר הזה הוא שאיפת התיעוד שבי. הייתי עדה למהלך בעל השלכות היסטוריות מסוימות, שייתכן שיש להן השפעה גם על העתיד. זהו פרק מהיסטוריית היחסים רבי התהפוכות והתעתועים בין מדינת ישראל לגדה המערבית, פרק המשליך מטבעו גם על יחסי ישראל עם העם הפלסטיני. סברתי בעבר וכך גם היום, כי טוב שהמידע שבידי יובא לידיעת האזרח הישראלי המתעניין במתרחש בארצו.

גורם מניע אחר הוא הצורך שאני חשה לשתף את הציבור הכללי בהבנת המתרחש מול עיניו, בכל הנוגע למערכת היחסים בין ישראל לבין הגדה המערבית. זהו קשר מורכב ביותר. יש לו היבט מדיני, והיבט משפטי, הקשורים זה בזה ומשליכים זה על זה. מצד אחד, לישראל אין ריבונות בגדה, ועל כך מדינת ישראל לדורותיה אינה חולקת מבחינה רשמית. מצד אחר, היא נוהגת בגדה המערבית בחיי המעשה מנהג בעלים, ומקימה בה התנחלויות רבות כאילו השטח הזה הוא חלק מארצנו שלנו. זה מצב מתעתע שמקפל בחובו באופן מובנה מצב של קונפליקט, שיש לו השלכה משפטית ומדינית על ישראל.

מכיוון שמרגע כניסת צה״ל לשטחי הגדה המערבית ביוני 1967 חל בהם הדין הבין־לאומי — כך לשיטת כל מדינות העולם, הגופים המשפטיים הבין־לאומיים, בית המשפט העליון הישראלי ובאופן חלקי אף לשיטת ממשלות ישראל לדורותיהן — קמה ועולה השאלה אם הפעילות הישראלית בגדה המערבית היא חוקית לפי דין זה. לשאלת חוקיות הפעילות יש השלכה דרמטית על שאלת הלגיטימיות של המשך הכיבוש של הגדה ומפעל ההתנחלויות, כלומר — ללגיטימיות של המדיניות הישראלית בגדה 

המערבית.

מאחר שבית המשפט העליון עצמו החיל את ביקורתו על מעשי צה״ל בגדה המערבית, כבר מתחילת כניסת צה״ל לגדה ב־1967 ואילך, הרי שביקורת זו הולידה מערכת יחסים ואיזונים מורכבת ביותר בין מדיניות ממשלות ישראל והחלטות בית המשפט העליון בכל הנוגע לפעילות צה״ל בשטחים, לבין מדיניות ההתנחלות בהם. מערכת יחסים זו משליכה על מדיניות ישראל בגדה, על ההתנחלויות, על מעמדו של בית המשפט העליון עצמו בתוך מדינת ישראל, ועל הדמוקרטיה הישראלית.

דוּח המאחזים שעל הכנתו הורה ראש הממשלה שרון, נוגע במערכת היחסים המורכבת הזאת מן הפן המשפטי בלבד. אך מובן שיש לו השלכה גם על החלטות מדיניות הנוגעות להתנחלויות. להבנתי, לדוּח זה הייתה השלכה מרחיקת לכת גם על מעורבות בית המשפט העליון בשאלת חוקיות המאחזים, מכיוון שהוצג בו הכורח בפינוי מאחזים ובמניעת הקמתם של מאחזים חדשים על בסיס עילה משפטית של חוסר חוקיות (ללא קשר לשאלה של פינוי מאחזים מסיבה מדינית); וכן בגלל החשיפה הציבורית של חומר עובדתי וראייתי הנוגע למאחזים, והנגשתו לציבור, כפי שנעשה בדוח המאחזים. הנגשה זו אִפשרה לארגוני זכויות אדם בשנים שלאחר פרסום הדוּח לעתור לבג״ץ על בסיס הנתונים העובדתיים שפורסמו בו, ולדרוש פינוי מאחזים על בסיס עילה משפטית של חוסר חוקיות.

למעורבות בג״ץ בשאלת חוקיות המאחזים יש השלכות ציבוריות, פוליטיות, ומדיניות ואף על מעמדו של בית המשפט העליון עצמו.

ההבנה של מדיניות ישראל כלפי ההתנחלויות והמאחזים בגדה; החלטות בית המשפט העליון בנושאי ההתנחלויות והמאחזים; יחסי הגומלין בין בית המשפט העליון לבין ממשלות ישראל בכל הנוגע להתנחלויות ולמאחזים בגדה המערבית; והשלכות כל אלה על מציאות חיינו היא מורכבת ביותר, ולא תמיד מובנת לאזרח. מעורבות הדין הבין־לאומי בכל אלה רק מסבכת את התמונה בעבורו. גם ההתמשכות של כל אלה על פני שנים רבות — זה העשור החמישי — אינה מקילה על הצגת תמונה אחת ברורה וחדה של המתרחש לפנינו.

נראה לי על כן, שמוטלת עלי חובה ציבורית מסוימת כלפי אותו ציבור המעוניין להבין את מציאות חיינו, לשרטט את תמונת המציאות כפי שהיא נראית בעיני, על בסיס ההיכרות עם הפן העובדתי־היסטורי, המשפטי והפוליטי של ההתנחלות בגדה המערבית.

אך יותר מכול אני כותבת את הספר הזה משום שלדעתי המציאות הזאת של המשך קיומן ופריחתן של ההתנחלויות פוגעת אנושות בדמוקרטיה הישראלית, ומאיימת על קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אני שייכת לציבור שרואה עצמו קשור בנימי נפשו למדינת ישראל במתכונת הקמתה. זו המורשת שעליה גדלתי. הספר הזה מופנה לציבור אוהבי המדינה, בתקווה שישתכנעו כי עלינו לשנות כיוון אם חפצי חיים אנחנו במדינת ישראל הנאמנה לעקרונות היסוד שלה.