החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב
מכר
מאות
עותקים
החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב

2.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 402 עמ' מודפסים

אֶריק אָקסל סוּנד הוא שם העט של הצמד יֶרְקֶר אֶריקסוֹן (1974) והוֹקָן אָקְסְלָנְדֶר סוּנְדקְוויסְט (1965).

תקציר

מיד עם פרסומה נהפכה סדרת החולשה של ויקטוריה ברגמן להצלחה מסחררת בקרב הקוראים וזכתה לפרסים ולשבחי המבקרים. הסדרה נמכרה בגרמניה לבדה ביותר מ-1.3 מיליון עותקים, כיכבה ברשימות רבי-המכר ברחבי העולם וזכויות התרגום שלה נמכרו ל-39 מדינות. 
 
סופיה סֶטֶרְלוּנְד, פסיכולוגית המתמחה בטיפול בילדים שעברו טראומה, לא מצליחה להוציא את ויקטוריה ברגמן מהראש. ויקטוריה סבלה מהתעללות בילדותה ופיתחה כתוצאה מהטראומה פיצול אישיות. סופיה מרגישה שהיא נכשלה בטיפול בה, וכאשר מגיע אליה מטופל חדש בעל סממנים דומים, נער מסיירה ליאון שגויס בכפייה להיות ילד-חייל במלחמת האזרחים במולדתו, היא נחושה להצליח במקום שבו נכשלה בעבר.
 
במקביל, המפקחת זָ'נֶט שילְבֶּרג נקראת לזירת רצח אכזרי במיוחד: מתגלה גופה של נער צעיר שהושלכה לשיחים ועליה סימני אלימות רבים. כשגופות נוספות מתחילות לצוץ, מתחיל מרדף אחרי הרוצח לפני שיכה שוב.
 
"ילדה עורב" הוא ספר ראשון, עוכר שלווה ועוצר נשימה, בטרילוגיית המתח המוערכת. זהו מותחן הצולל לעומקה של הנפש, בוחן כיצד הסבל מעוות את הנשמה ושואל כמה רוע יכול אדם לסבול עד שהוא עצמו יהפוך למפלצת.
 
אֶריק אָקסל סוּנד הוא שם העט של הצמד יֶרְקֶר אֶריקסוֹן (1974) והוֹקָן אָקְסְלָנְדֶר סוּנְדקְוויסְט (1965). ילדה עורב הוא ספרם הראשון.
 
 רומן מטלטל שמוציא אותך משיווי המשקל. לא מיועד לקוראים עם לב חלש" (אסטה, הולנד)
 
מותחן שוודי שנועד להפוך לסנסציה ספרותית... קול מקורי, קשוח ואפל הבולט בעולם הספרות השוודי" (Uomini & Business, איטליה)

פרק ראשון

הבית
 
היה בן יותר ממאה שנים וקירות האבן המוצקים היו בעובי של מטר, ומכאן שככל הנראה לא היתה מוכרחה לבודד אותם, אבל היא העדיפה לא לקחת סיכונים.
משמאל לסלון היה חדר פינתי קטן ששימש אותה כשילוב של חדר עבודה וחדר שינה לאורחים.
שירותים צמודים וגם חדר ארונות מרווח.
החדר היה סביר, עם חלון אחד וגלריה פתוחה שלא השתמשו בה.
מספיק להפגין חוסר עניין ולהתייחס לדברים כאל מובנים מאליהם.
אין להשאיר דבר ליד המקרה. מקריוּת היא שותף בוגדני ומסוכן. פעם חבר, ולא פעם אויב לא צפוי.
את שולחן האוכל והכיסאות
היא דחפה אל אחד הקירות, וכך פינתה שטח גדול באמצע הסלון.
אחרי זה לא נותר אלא לחכות.
לוח הקלקר הראשון הגיע, כפי שנקבע מראש, בשעה עשר והוכנס בידי ארבעה גברים. שלושה מהם כבני חמישים, הרביעי בקושי בן עשרים. עם ראש מגולח ובחולצת טי שחורה עם שני דגלי שוודיה מצולבים מתחת לכתובת ״מולדת אבותי״. זרועותיו קועקעו בדוגמה של קורי עכביש ועל פרקי כף היד היה מוטיב כלשהו מתקופת האבן.
כשנשארה שוב לבדה, התיישבה על הספה ותכננה את העבודה. היא החליטה להתחיל ברצפה, הדבר היחיד שעלול לעורר בעיה. זוג הזקנים שגרים למטה אמנם כמעט חירשים, ולאורך השנים היא מעולם לא שמעה אפילו ציוץ מהדירה שלהם, ובכל זאת זה פרט חשוב.
היא נכנסה לחדר השינה.
הילד הקטן עדיין היה שרוי בשינה עמוקה.
כמה מוזרה היתה הפגישה אתו ברכבת הפרברים. הוא פשוט אחז בידה, קם ויצא אִתה בשקט בלי שהיה עליה לומר אפילו מילה.
כאילו כך נגזר מראש.
עניין מובן מאליו, מיידי, כמו יולדת שמבינה שהילד שלה ורק שלה.
היא קיבלה את התלמיד שחיפשה ואת הילד שמעולם לא נולד לה.
היא הניחה יד על מצחו, חשה שירד החום ואז מדדה לו דופק.
הכול כשורה.
היא חישבה את המינון המתאים של המורפיום.
בחדר העבודה
היה שטיח סמיך, לבן, מקיר לקיר, שתמיד נראה לה מכוער ולא נקי, ועם זאת היה נעים לרגליים. עכשיו הוא ישמש אותה למטרות נוספות.
בסכין חד היא חתכה את הקלקר והדביקה את החלקים בשכבה עבה של דבק לשטיחים.
עד מהרה ראשה הסתחרר מהריח העז והיא נאלצה לפתוח את החלון הפונה לרחוב. זה היה חלון עם זיגוג משולש, ובצדו החיצוני הותקנה זכוכית מבודדת רעש.
חבר ושמו מקריוּת.
היא חייכה.
העבודה על הרצפה נמשכה כל היום, ומדי פעם בפעם, בהפוגות קצובות, היא נכנסה לבדוק מה שלום הילד.
כשהרצפה היתה מוכנה, היא כיסתה את החיבורים בסרט בידוד.
בשלושת הימים שלאחר מכן הגיעו חומרי בניין נוספים, והיא ניגשה לעבודה על ארבעת הקירות. ביום שישי נותרה רק התקרה, שדרשה קצת יותר זמן מפני שהיה עליה להדביק תחילה את לוח הקלקר ורק אחר כך לתמוך אותו בקרשים.
בעוד הדבק מתייבש, היא תלתה כמה שמיכות ישנות על המשקופים במקום הדלתות שהסירה קודם לכן. על דלת הסלון הדביקה ארבע שכבות קלקר, ואלה מילאו את המשקוף, שעומקו כחצי מטר.
היא מצאה סדין ישן ותלתה אותו על החלון הבודד. גומחת החלון זכתה לשכבת בידוד כפולה, ליתר ביטחון. כשהחדר היה מוכן, היא כיסתה את הרצפה ואת הקירות בברזנט אטום למים.
בעבודה הזאת היה משהו מדיטטיבי, וכשהתיישבה לבסוף וסקרה את מעשה ידיה, נמלאה גאווה.
החדר
שוכלל במשך השבוע שלאחר מכן. היא קנתה ארבעה גלגלי גומי קטנים, בריח על וו, כבל חשמל באורך של עשרה מטרים, כמה מטרים של פסיסי עץ, מנורה פשוטה וקופסה של נורות. היא הזמינה באמצעות שליח מערכת משקולות ביתית ואופני כושר פשוטים.
היא הוציאה את כל הספרים מאחד מארונות הספרים בסלון, השכיבה אותו על צדו והבריגה את הגלגלים, אחד בכל פינה. מלפנים הדביקה פסיס עץ, שיסתיר את הגלגלים, והעמידה את ארון הספרים לפני דלת החדר הנסתר.
היא מִסמרה את ארון הספרים אל הדלת וניסתה לפתוח.
הדלת החליקה חרש על הגלגלים הקטנים והכול פעל ללא דופי.
היא התקינה את הבריח, נעלה בו את הדלת והציבה מנורה עומדת שתסתיר את מתקן הנעילה הפשוט.
לסיום, החזירה את כל הספרים אל ארון הספרים והביאה מזרן עליון דק מאחת משתי המיטות שבחדר השינה.
בערב נשאה בידיה את הילד הישן אל מה שיהיה ביתו החדש.
גָמְלָה אֶנְשֶדֶה1
 
1 פרבר וילות, ברובו, בדרום סטוקהולם, שהוקם ב־1904 כשכונת פועלים. [כל ההערות הן של המתרגמת.]
 
עובדת מותו של הנער הפליאה פחות מהעובדה שנשאר בחיים זמן כה רב. היקף הפגיעות שלו ואופיין העידו שהיה אמור למות הרבה לפני רגע המוות שנקבע בשלב הראשוני. אבל משהו החזיק אותו בחיים, אדם רגיל כבר היה מרים ידיים מזמן.
מפקחת זָ'נֶט שילְבֶּרג מהמחלקה לחקירות פליליות לא ידעה דבר מכל זה כשיצאה בנסיעה לאחור מהחניה המקורה. חוץ מזה, לא היה לה מושג שתהיה זו הראשונה בשורה של התרחשויות שישפיעו השפעה מכרעת על חייה.
היא ראתה את אוֹקֶה בחלון המטבח ונופפה לו, אבל הוא היה עסוק בטלפון ולא ראה. שעות לפני הצהריים יעברו עליו בכיבוס המנה השבועית של חולצות טריקו מיוזעות, לבנים מלוכלכים וגרביים שדבקו בהם פירורי אבנים. שגרת יומו, עם אישה ועם בן שטיפח עניין קדחתני בכדורגל, כללה דרך קבע, לפחות חמש פעמים בשבוע, את הפעלת מכונת הכביסה הישנה עד קצה גבול היכולת.
עד שהמכונה תגמור, היא ידעה, הוא יעלה לסטודיו הקטן שסידרו בעליית הגג וימשיך לעבוד על אחד מציורי השמן הבלתי גמורים שבהם התעסק בלי הרף. הוא היה רומנטיקן, חולם חלומות שהתקשה לגמור מה שהתחיל, וז'נט נדנדה לו פעמים אינספור שייצור קשר עם אחד מבעלי הגלריות שהראו עניין אמיתי בעבודות שלו. אבל הוא תמיד פטר את העניין וטען שהוא עדיין לא לגמרי מוכן. עדיין לא, אבל בקרוב.
ואז הכול ישתנה.
הוא יפרוץ לתודעה והכספים יתחילו לזרום והם סוף כל סוף יוכלו לעשות כל מה שחלמו לעשות. משיפוץ הבית ועד לנסיעות לכל יעד שעולה על דעתם.
אחרי כמעט עשרים שנה היא התחילה לפקפק אם כל זה אכן יקרה אי־פעם.
כשפנתה לנינֶסבֶגֶן בדרכה העירה, שמעה קרקוש מדאיג מכיוון הצמיג הקדמי השמאלי. עם זה שהיתה אידיוטית מושלמת בכל הנוגע לעניינים טכניים, היא הבינה שמשהו לא כשורה באאודי הישנה ושיהיה עליה לקחת אותה שוב למוסך. ניסיונה גם לימד אותה שהתיקון לא יהיה בחינם, גם אם הסֶרבּי בבּוּלידֶנפְּלָאן היה גם טוב וגם זול.
יום קודם לכן היא רוקנה חשבון חיסכון כדי לפרוע את התשלום האחרון בסדרת תשלומי המשכנתה שהגיעו בדיוק סאדיסטי מדי רבעון, והיא קיוותה שהפעם תוכל לשלם באשראי על תיקון המכונית. זה כבר עבד בעבר.
רטט חזק בכיס המעיל והסימפוניה התשיעית של בטהובן כמעט הִטו את ז'נט מן הכביש אל המדרכה.
״יֶפּ, שילְברג כאן.״
״הלו, יָאנֶה, יש לנו סיפור בתוּרילְדְספְּלָאן.״
היא שמעה את קולו של עמיתה יֶנְס הוּרְטיג.
״צריכים לצאת לשם מיד. איפה את?״ בקו נשמעו רשרושים עזים והיא נאלצה להרחיק את הנייד עשרה סנטימטרים ממנה כדי שאוזנה לא תינזק.
היא שנאה שקוראים לה יָאנֶה,2 והרגישה שהרוגז גואה בה. שם החיבה הזה הודבק לה במסיבת צוות שלוש שנים לפני כן, אבל עם הזמן התפשט בכל בניין מטה המשטרה בקוּנְגְסהוֹלְמֶן.
2 Janne הוא נוסח קרבה של השם יָן (Jan) — ובכתיב אחר Jean — ומכאן הקשר ל־Jeanette.
 
״אני באוֹרְסְטָה ובדיוק נכנסת לכביש אֶסינגֶלֶדֶן. מה קרה שם?״
״מצאו נער מת בשיחים שליד הרכבת התחתית באזור המכללה למורים, ובּילינג רוצה שתסעי לשם כמה שיותר מהר. הוא נשמע נסער. כנראה מדובר ברצח.״
ז'נט שילברג שמעה את הקרקוש הגובר ותהתה אם עליה לעצור בשוליים, להזמין גרר ולתפוס טרמפ.
״אם המכונית המזורגגת הזאת תחזיק מעמד, אגיע בעוד חמש או עשר דקות ואני רוצה שגם אתה תהיה שם.״ המכונית בקושי סחבה וז'נט עברה לנתיב הימני, ליתר ביטחון.
״ברור. אני כבר יוצא ובטח אגיע לשם לפנייך.״
הוּרְטיג הניח את השפופרת וז'נט תחבה את הנייד לכיס המעיל.
נער מת שהושלך לשיחים נשמע לז'נט כמו התעללות שיצאה משליטה, ועל כן מקרה שיסווג כהריגה.
רצח, חשבה בעוד ההגה מושך הצדה, זה כשבעל קנאי רוצח את אשתו אחרי שהודיעה לו שהיא רוצה להתגרש.
לפחות בדרך כלל.
אבל מוכרחים להכיר בעובדה שהזמנים השתנו, ומה שלמדה פעם בבית הספר הגבוה לשוטרים לא רק שאינו מעשי כיום, אלא גם שגוי. שיטות העבודה עברו רפורמה, ובמובנים רבים אפשר לומר שעבודת המשטרה כיום קשה הרבה יותר משהיתה לפני עשרים שנה.
ז'נט זכרה את ימיה הראשונים כשוטרת סיור ואת הקִרבה הרבה לאנשים סתם. איך הציבור סייע למשטרה ורחש לה אמון. כיום, חשבה, הסיבה היחידה שמישהו מדווח על עבֵרה היא שחברות הביטוח דורשות זאת. לא מתוך תקווה כלשהי שהמקרה ייחקר.
מה חשבה לעצמה כשהפסיקה את לימודי העבודה הסוציאלית והחליטה להיות שוטרת? שתוכל לשנות? לעזור? זה לפחות מה שאמרה לאביה כשהציגה לפניו בגאווה את ההודעה שבישרה לה שהתקבלה. כן, זה מה שהיה. היא רצתה לתת ממשות להבדל בין מי שנפגע לבין מי שפוגע.
היא רצתה להיות בן אדם אמיתי.
זו מהות העבודה של שוטר.
בילדותה היתה יושבת בחרדת קודש ומקשיבה לשיחות של אבא וסבא על עבודת המשטרה. בין שמדובר היה בערב חגיגת אמצע הקיץ, ובין שביום שישי הטוב שלפני הפסחא, השיחות סביב שולחן ארוחת הערב תמיד עסקו בשודדי בנקים אכזריים, בגנבים קטנים ומעוררי חיבה וברמאים ערמומיים. פּכּים וזיכרונות מן הצד האפל של החיים.
בדיוק כפי שריח של ירך חזיר אפוי בחג המולד מעורר ציפיות, דיבורי הרקע של הגברים בסלון עוררו ביטחון.
היא חייכה כשנזכרה באדישות ובספקנות של סבא לגבי אמצעי העזר הטכניים החדשים. האזיקים של פעם הוחלפו באזיקונים, שמפשטים את העבודה. פעם הוא אמר גם שבדיקות דנ״א הן שיגעון חולף.
עבודת המשטרה פירושה לשנות דברים, חשבה. לא לפשט. צריך להתאים את העבודה לתנאים החברתיים המשתנים.
להיות שוטר פירושו לרצות לעזור, לגלות אכפתיות. לא רק לשבת מאחורי שמשות כהות בניידת ממוגנת ולבהות החוצה בחוסר אונים.
 
 
תוּרילְדְספְּלָאן
 
איבוֹ אָנְדְריץ' התמחה בדיוק במקרי מוות חריגים וקיצוניים מעין זה. הוא נולד בבּוֹסניה ועבד כרופא בסרייבו במשך המצור הסֶרבּי, שנמשך כמעט ארבע שנים, תקופה שהקנתה לו ניסיון כה עצום בילדים מתים עד שלפעמים הצטער על שבחר בשעתו להיות רופא משפטי.
בסרייבו נהרגו כמעט אלפיים ילדים בתוך ארבע־עשרה שנים, ובהם גם שתי בנותיו שלו. מדי פעם בפעם נהג להרהר איך היו חייו נראים אילו נשאר בכפר הסמוך לפּרוֹזוֹר. אבל כיום כבר מאוחר מדי לחשוב במונחים כאלה. הסֶרבּים שרפו את החווה ורצחו את הוריו ואת שלושת אחיו.
משטרת סטוקהולם קראה לו בשעת בוקר מוקדמת, ומאחר שלא רצו לחסום את אזור תחנת הרכבת התחתית לזמן רב מהדרוש, היה עליו לעבוד במלוא המהירות האפשרית.
הוא רכן קרוב יותר ובחן את הילד המת, שם לב לחזוּת הזרה. ערבי, פלסטיני, ואולי אפילו הודי או פקיסטני.
לא היה שום ספק שעבר התעללות קשה, אבל למרבה הפליאה לא סבל מנזקי ההדיפה הניכרים בדרך כלל. הסימנים הכחולים ושטפי הדם הזכירו פגיעות של מתאגרף. מתאגרף שלא הצליח להתגונן, ולמרות זאת החזיק מעמד שנים־עשר סיבובים וחטף כל כך הרבה מכות עד שלבסוף איבד את ההכרה.
מה שהִקשה עוד יותר על בדיקת זירת הפשע היה העובדה שהרצח לא בוצע בזירה שבה נמצאה הגופה, אלא במקום אחר, זמן רב לפני כן. הגופה הוטלה בין השיחים במרחק של מטרים ספורים מהירידה לרכבת התחתית בתוּרילְדְספְּלָאן, בקוּנְגְסהוֹלְמֶן, כמעט גלויה לעין, ולכן לא אפשר היה שלא להבחין בה לאורך זמן.
שדה התעופה
 
היה אפור וקר בדיוק כמו הבוקר החורפי. הוא הגיע באֵייר צָ'יינָה לארץ שמעולם לא שמע עליה עד אז. הוא ידע שמאות רבות של ילדים עשו את הדרך הזאת לפניו, ובדומה להם היה לו סיפור שאותו שינן היטב עבור השוטרים בביקורת הדרכונים. בלי שמץ של היסוס הוא שטח את הפרשה שנאלץ לשנן חודשים ארוכים עד שידע אותה בעל־פה.
בימי הבנייה של אחד האצטדיונים הגדולים לקראת המשחקים האולימפיים הוא עבד בסחיבת לבֵנים ומלט. דודו, פועל עני, דאג לו למגורים, אבל אחר כך, כשהדוד נפצע קשה ואושפז בבית חולים, לא היה עוד מי שידאג לו. הוריו מתו ולא היו לו אחים או קרובים אחרים שאפשר לפנות אליהם.
בחקירה במשטרת הגבולות הוא סיפר איך התייחסו אליו ואל הדוד כאל עבדים, בתנאים שאפשר להשוות רק לאפרטהייד. איך עבד בבנייה חמישה חודשים, אבל לרגע לא חשב שיהפוך ביום מן הימים לאזרח בעל זכויות מלאות בעיר.
על פי שיטת ההוּקוּ הישנה, הוא היה רשום כתושב כפר הולדתו, הרחק מהעיר, ולכן היה כמעט חסר זכויות בעיר שבה גר ועבד.
לכן נאלץ להגיע לשוודיה, שם גרים קרובי משפחתו היחידים. הוא לא ידע איפה הם גרים, אבל לדברי הדוד הם הבטיחו ליצור אתו קשר ברגע שיגיע.
הוא הגיע לארץ החדשה בלי שום רכוש פרט לבגדים שעל גופו, טלפון נייד וחמישים דולרים אמריקאיים. בטלפון לא נשמרו שום מספרים, גם לא הודעות טקסט או תמונות שהיו עשויות לחשוף משהו בקשר אליו.
ועובדה, הוא היה חדש לגמרי ולא השתמשו בו.
מה שלא גילה לשוטרים הוא מספר הטלפון הרשום על פתק שהחביא בנעלו השמאלית. מספר שאליו היה אמור להתקשר ברגע שיצליח לברוח מהמתקן.
הארץ
שאליה הגיע לא דמתה לסין. הכול היה ריק ונקי כל כך. בתום החקירה, כשחצה בליווי שני שוטרים את המסדרונות השוממים של שדה התעופה, תהה אם כך נראית אירופה.
האיש שיצר עבורו את הרקע שלו, מסר לו את מספר הטלפון וצייד אותו בכסף ובטלפון, סיפר שבארבע השנים האחרונות הוא כבר שלח בהצלחה יותר משבעים ילדים לחלקים שונים של אירופה.
הוא סיפר שרוב אנשי הקשר שלו נמצאים במדינה ושמה בלגיה, שם אפשר להרוויח יפה. העבודה היתה מתן שירותים לאנשים עשירים, ומי שהפגין חשאיות ונאמנות יכול היה להתעשר בעצמו. אבל בלגיה מסוכנת ואסור להיראות בה יותר מדי.
לעולם לא לשהות בחוץ.
שוודיה בטוחה יותר. שם, לרוב, עובדים במסעדות ואפשר לנוע ביתר חופשיות. השכר לא גבוה כמו בבלגיה, אבל מי שיש לו מזל יכול להרוויח הרבה כסף גם שם, תלוי אילו משרות מבוקשות שם באותו זמן.
בשוודיה יש אנשים שרוצים מה שרוצים האנשים בבלגיה.
המִתקן
נמצא לא רחוק במיוחד משדה התעופה, והוא נלקח לשם במכונית משטרה אזרחית. הוא נשאר ללון שם, חלק חדר עם נער שחור שלא דיבר לא סינית ולא אנגלית.
המזרן שעליו ישן היה נקי, אבל הדיף ריח של מקום סגור.
כבר ביום השני הוא התקשר למספר שעל הפתק, וקול של אישה הסביר לו איך להגיע לתחנה ולעלות על הרכבת לסטוקהולם. כשיגיע לעיר, יתקשר שוב ויקבל הוראות המשך.
הרכבת
היתה חמימה ונעימה. היא הסיעה אותו במהירות וכמעט בלי קול דרך עיר שהכול בה היה לבן משלג. אבל המקרה או הגורל רצו אחרת, והוא מעולם לא הגיע לתחנה הסופית שבמרכז סטוקהולם.
אחרי כמה תחנות התיישבה מולו אישה יפה, בלונדינית. היא התבוננה בו ארוכות והוא הבין שהיא יודעת שהוא לבדו. לבדו לא רק ברכבת, אלא בעולם כולו.
כשהרכבת עצרה שוב, האישה הבלונדינית קמה ונתנה לו יד. היא החוותה בראשה לכיוון היציאה והוא לא מחה.
הוא הרגיש כאילו מלאך נוגע בו, והלך אחריה כמו מתוך טראנס.
הם עצרו מונית וחצו בה את העיר. הוא ראה שהיא מוקפת מים וחשב שהיא יפה. תנועת המכוניות היתה דלילה יותר מאשר התנועה בבית. הכול נראה נקי יותר, ומן הסתם קל יותר לנשום פה.
הוא חשב על הגורל ועל יד המקרה, ולרגע תהה מה פתאום הוא יושב אִתה שם. אבל כשפנתה אליו וחייכה הוא לא תהה יותר.
בבית נהגו כולם לשאול אותו במה הוא טוב, לצבוט את זרועותיו כדי לבדוק אם הוא מספיק חזק. לשאול שאלות שהעמיד פנים שהוא מבין אותן.
הם תמיד פקפקו. ואז, אולי, בחרו בו.
אבל היא בחרה בו בלי שעשה כלום בשבילה, ואיש לא נהג בו כך עד היום.
החדר
שהכניסה אותו אליו היה לבן ועמדה בו מיטה גדולה ורחבה. היא השכיבה אותו במיטה ונתנה לו משקה חם. טעמו היה כמעט כמו טעם התה בבית, והוא נרדם עוד לפני ששתה את כל תכולת הספל.
כשהתעורר לא ידע כמה זמן ישן, אבל ראה שהוא בחדר אחר. החדר החדש היה נטול חלונות וכולו מחופה בניילון.
כשקם וניגש אל הדלת, גילה שהרצפה רכה ומתנדנדת. הוא מישש את הידית, אבל הדלת היתה נעולה.
הבגדים, כמו גם הטלפון, נעלמו.
הוא נשכב על המזרן, עירום, ונרדם מחדש.
החדר הזה יהיה עולמו החדש.
 
 
תוּרילְדְספְּלָאן
 
ז'נט הרגישה שההגה מושך ימינה ושהמכונית כמו מתייצבת באלכסון בנתיב הנסיעה. את הקילומטר האחרון היא עשתה בזחילה של שישים קילומטרים לשעה, וכשפנתה לדרוֹטְנינְגהוֹלְמסְווגֶן, בכיוון תחנת הרכבת התחתית, הבינה שהמכונית בת החמש־עשרה ככל הנראה עשתה את שלה.
היא חנתה והלכה בכיוון המחסום, שם גם הבחינה בהוּרְטיג. גבוה בראש מכל השאר, בלונדיני בסגנון סקנדינבי, חסון בלי להיות שמן.
אחרי עבודה משותפת של כארבע שנים כבר למדה ז'נט לפרש את שפת הגוף שלו, והיא קלטה שהוא נראה מוטרד.
כמעט מיוסר.
אבל כשהבחין בה, קרנו פניו והוא ניגש אליה והרים את סרט הסימון.
״המכונית החזיקה מעמד, אני רואה,״ הוא צחקק. ״אני לא מבין איך עוד יש לך כוח להתעסק עם הגרוטאה הישנה הזאת.״
״גם אני לא, ואם תסדר לי העלאה במשכורת אני מבטיחה שאשייט לי במרצדס קָבּריוֹלט קטנה.״
אם אוֹקֶה רק היה מסוגל למצוא עבודה כמו שצריך, עם משכורת כמו שצריך, היא היתה יכולה לדאוג לעצמה למכונית כמו שצריך, חשבה בלבה כשנכנסה בעקבות הורטיג אל השטח החסום.
״יש סימני צמיגים?״ היא שאלה אחת משתי טכנאיות הזיהוי הפלילי שכרעו בישיבה שפופה על שביל החצץ.
״כן, יש כמה, ומסוגים שונים,״ השיבה אחת מהן והרימה את מבטה אל ז'נט. ״נראה לי שחלק מהן הן של משאיות האשפה שעוברות כאן ומרוקנות את הפחים. אבל כמה עקבות הן של צמיגים צרים יותר.״
עכשיו, בזירת הפשע, היתה ז'נט המפקדת הבכירה והאחראית הרשמית על החקירה.
בשעות הערב היא תדווח לבוס שלה, דֶניס בּילינג, והוא יעדכן את התובע פוֹן קְוויסְט. שני הגברים יחליטו מה יש לעשות, בלי קשר לדעתה. זו ההיררכיה הפיקודית.
ז'נט פנתה אל הורטיג.
״אוקיי, בוא ספר לי. מי מצא אותו?״
הורטיג משך בכתפיים.
״את זה אנחנו לא יודעים.״
״מה זאת אומרת, לא יודעים?״
״שיחת טלפון אנונימית התקבלה במוקד לפני...״ הוא הביט בשעון היד שלו, ״...שלוש שעות בערך, והגבר שצלצל אמר שילד מת שוכב בירידה לתחנת הרכבת הזאת. זה הכול.״
״אבל השיחה מוקלטת?״
״ברור.״
״ולמה עבר כל כך הרבה זמן עד שדיווחו לנו?״ ז'נט הרגישה שמץ של רוגז ניעור בה.
״בהתחלה חשבו במוקד שמדובר בבדיחה, כי האדם שהתקשר נשמע שתוי או מסומם. הוא דיבר בקול חנוק, כן, איך הם ניסחו את זה? נשמע לא אמין.״
״הם איתרו את השיחה?״
הורטיג גלגל עיניים. ״כרטיס חיוג לא רשום.״
״שִיט.״
״אבל בקרוב נדע מאיפה הוא התקשר.״
״טוב, טוב. נקשיב להקלטה כשנחזור.״
ז'נט שוטטה בין השוטרים ובדקה מה הם יודעים ואם גילו משהו מעניין בזירה.
״מה עם עדים? מישהו ראה או שמע משהו?״ היא הביטה סביבה במבט מפציר, אבל השוטרים הכפופים לה פשוט נדו בראשיהם לשלילה.
״מישהו הרי הסיע את הנער הזה הנה,״ המשיכה ז'נט בייאוש גובר והולך. היא ידעה שהעבודה תהיה קשה יותר אם בתוך השעות הקרובות לא ימצאו שום קצה חוט. ״לא סביר שמישהו ייסע עם גופה ברכבת התחתית, אבל בכל זאת אני רוצה את העתקי הסרטים ממצלמות האבטחה.״
הורטיג נעמד לידה.
״כבר מיניתי מישהו לטפל בהקלטות, ככה שנקבל אותן לידנו בערב.״
״טוב מאוד. מאחר שהגופה מן הסתם הובאה הנה ברכב, אני רוצה רשימות של כל המכוניות שעברו בכניסות לעיר בימים האחרונים.״
״ברור,״ השיב הורטיג, הוציא את הטלפון הנייד והתחיל להתרחק. ״אדאג לקבל אותן כמה שיותר מהר.״
״תירגע קצת. עוד לא גמרתי. יש אפשרות, כמובן, שמישהו סחב את הגופה בידיים או הביא אותה בעגלה נגררת של אופניים או משהו דומה. תבדוק עם המכללה למורים אם יש להם מצלמות אבטחה.״
הורטיג הנהן ואץ לדרכו.
ז'נט נאנחה ופנתה אל אחת הטכנאיות שבדקה את העשב סביב השיחים.
״שום דבר חריג?״
האישה נדה בראשה לשלילה. ״עוד לא. יש טביעות נעליים, כמובן, וניקח חלק מהטובות שבהן. אבל אל תקווי ליותר מדי.״
ז'נט התקרבה לאט אל חלקת השיחים שבה נמצאה הגופה, שהיתה עטופה עכשיו בשקית אשפה שחורה. הילד היה עירום, וגופו התאבן בתנוחת ישיבה, זרועותיו כרוכות סביב ברכיו. כפות הידיים נקשרו בסרט בידוד. עור פניו היה בצבע חום־צהבהב ומרקם העור העלה על הדעת נייר קלף.
כפות ידיו, לעומת זאת, היו שחורות כמעט.
״סימנים לאלימות מינית?״ היא פנתה אל איבוֹ אָנְדְריץ', שישב לפניה בישיבה שפופה.
״אני עוד לא יכול לקבוע. אבל אני לא שולל את זה. אני לא רוצה להסיק שום מסקנות חפוזות, אבל הניסיון מלמד שרק במקרים נדירים רואים פגיעות חמורות מהסוג הזה בלי אלימות מינית.״
ז'נט הנהנה.
המשטרה ניסתה כמיטב יכולתה להקיף את הזירה בגדרות מתכת וביריעות ברזנט, אבל המקום היה מלא סלעים, וכל מי שעמד במרחק מה יכול היה לצפות מגבוה על זירת הפשע. כמה צלמים עם עדשות טלסקופיות גדולות הסתובבו לפני המחסומים וז'נט כמעט ריחמה עליהם. עשרים וארבע שעות ביממה הם חיים עם מכשיר הקשר המשטרתי, מאזינים ומחכים שיִקרה משהו מפעים.
לעומת זאת, היא לא ראתה שם עיתונאים. לעיתונים כבר אין כנראה משאבים לשלוח אנשים לזירה.
״איך,״ אמר אחד השוטרים ונד בראשו לנוכח המראֶה. ״איך קורה דבר כזה, לכל הרוחות?״ הוא הפנה את השאלה לאיבו אנדריץ'.
הגופה היתה חנוטה ברובה, ואיבו אנדריץ' הסיק שנשמרה במקום יבש מאוד לאורך זמן רב, כלומר לא היתה מוטלת בחוץ בחורף הסטוקהולמי הרטוב.
״כן, שוורץ,״ הוא השיב והרים את עיניו. ״את זה ננסה לברר.״
״כן, אבל הבחור חנוט, לכל הרוחות. כמו איזה פרעה מסריח. זה לא משהו שעושים לך בזמן הפסקת הקפה! ראיתי ב'דיסקברי' איך בדקו את הברנש הזה שמצאו במרומי האלפים. אֶצי או משהו כזה.״
איבו אנדריץ' נענע בראשו לאישור.
״או ההוא שמצאו אותו בביצה איפשהו בדרום.״
״אתה מדבר על האיש מבּוֹקְסְטֶן,״3 השיב איבו אנדריץ', שהתחיל לאבד את סבלנותו לפטפוטים של שוורץ. ״עכשיו תן לי לעבוד בשקט, שנצליח להתקדם,״ אמר, אבל מיד הצטער על שנשמע כמנפנף את בן שיחו.
3 שרידי אדם שמת בסביבות 1370-1350 ונמצאו בביצה בבּוֹקְסְטֶן, במחוז הָאלֶנְד שבמערב שוודיה, ב־1936.
 
״זאת עלולה להיות משימה לא קלה,״ אמר שוורץ. ״אתה יודע שערוגה כזאת מלאה צואה של כלבים ומיני לכלוכים אחרים. וגם אם חלק מהלכלוך מקורו בפושע, איך אפשר לדעת מה? כנ״ל עם כל טביעות הנעליים.״ הוא נד בראשו בדאגה ונראה מהורהר.
אם כי איבו אנדריץ' היה אדם מחושל שראה לא מעט דברים מעוררי חלחלה, הרי שלכל אורך הקריירה המקצועית הארוכה והמגוונת שלו הוא לא ראה דבר דומה לְמה שהיה מונח לפניו.
בזרועותיו ובגופו של הנער היו מאות סימנים נוקשים יותר מהרקמה סביבם, מה שלימד כי נחשף לכמות עצומה של מכות בחייו. על פי פרקי הידיים השקועים ניתן היה להניח שלא רק חטף אלא גם החטיף לא מעט מכות.
עד כאן הכול היה ברור.
אלא שעל גבו של הנער החנוט היו גם פצעים עמוקים לרוב, כמו של צליפות שוט.
איבו אנדריץ' ניסה לדמיין בעיני רוחו מה קרה. נער הלך מכות רצח עם נער אחר, וכשנמאס לו, הצליף בו בשוט. הוא ידע שבפרברי המהגרים הצפופים יש משחק בלתי חוקי של שיסוי כלבים זה בזה. ייתכן שמדובר פה במשהו דומה, בהבדל מכריע אחד — לא כלבים נלחמים על חייהם אלא נערים צעירים.
כן, לפחות אחד מהם היה נער צעיר.
זהות יריבו נשארת פתוחה לניחושים.
ולכך נוספת העובדה שלא מת בעיתוי שבו התכוונו שיָמות. הנתיחה שלאחר המוות תגלה, יש לקוות, מידע על שאריות סמים או כימיקלים, רוֹהיפְּנוֹל, אולי פֶנְציקְלידין. איבו אנדריץ' סבר שיתחיל בעבודה האמיתית רק כשתגיע הגופה למכון הפתולוגי שבבית החולים קָרוֹלינְסְקָה, בסוֹלְנָה שבצפון סטוקהולם.
עכשיו הוא התכוון ללכת ולאכול צהריים.
בסביבות שתים־עשרה כבר אפשר היה לעטוף את הגופה בשקית ניילון אפורה, להעמיס אותה על רכב הגופות ולהעביר אותה לסוֹלְנָה. העבודה של ז'נט שילברג בזירה הסתיימה, ועכשיו היה בכוונתה להמשיך אל מטה המשטרה בקוּנְגְסהוֹלְמֶן. כשהלכה למכונית התחיל לרדת גשם שקט.
״לעזאזל!״ היא קיללה בקול רם בינה לבינה, ואוֹלוּנְד, אחד מעמיתיה הצעירים יותר, הסתובב ונתן בה מבט שואל.
״כן, המכונית שלי. שכחתי מזה, אבל בדרך לפה היא ממש התפרקה, ואני תקועה עכשיו. כנראה אצטרך להזמין גרר.״
״איפה היא?״
״שם.״ היא הצביעה על האאודי האדומה, החלודה והמלוכלכת, שעמדה עשרים מטרים מהם. ״למה? אתה מתמצא במכוניות?״
״התחביב הקטן שלי. אין בעולם מכונית שאני לא אצליח להתניע. תני לי את המפתחות, נברר מה הבעיה.״
היא נתנה לו את מפתחות המכונית ונעמדה על המדרכה. הגשם התחזק והיא התחילה לרעוד מקור.
אוֹלוּנְד התניע ויצא לרחוב. החריקות נשמעו ביתר שאת מבחוץ, והיא שיערה שיהיה עליה להתקשר לאביה ולבקש הלוואה קטנה. בהתחלה הוא יסרב, יטען שהיא כבר חייבת לו יותר מדי כסף, אחר כך יתייעץ עם אמא, שתסכים.
בסוף הוא ישאל אם אוֹקֶה התחיל לעבוד והיא תסביר לו שלא קל להיות אמן מובטל. אבל שעוד מעט בוודאי יתחולל שינוי.
כל פעם אותו סיפור. היא נאלצת למחול על כבודה ולשמש רשת ביטחון לאוֹקֶה.
כמה פשוטים יכלו הדברים להיות, חשבה, אילו רק היה בולע את גאוותו ומוצא עבודה זמנית. ולוּ רק כדי להראות שאכפת לו ממנה ושהוא מבין עד כמה מדאיג אותה המצב הכלכלי. כי הוא שם לב שלפעמים קשה לה להירדם בלילות שלפני תשלום חשבונות.
אחרי סיבוב קצר סביב גוש הבניינים, העמית הצעיר קפץ מהמכונית בחיוך ניצחון.
״זה התפוח, ציר ההיגוי או שניהם. אם תתני לי אותה עכשיו אני אטפל בה הערב. תקבלי אותה בעוד כמה ימים ותשלמי לי על החלקים פּלוּס בקבוק ויסקי. בסדר?״
״אתה מלאך, אולונד. קח אותה ותעשה בה מה שתרצה. אם תצליח לתקן אותה תקבל שני בקבוקים ומילה טובה ביום שתרצה קידום.״
ז'נט שילברג ניגשה אל הניידת.
גאוות יחידה, חשבה בלבה.
 
 
רובע קְרוּנוּבֶּרג
 
בישיבה הראשונה ז'נט חילקה מטלות.
קבוצה של בוגרי קורס שוטרים, שזה עתה הוסמכו, כיתתו רגליים אחר הצהריים ודפקו על דלתות השכנים בסביבה, וז'נט טיפחה ציפיות מסוימות.
שוורץ קיבל משימה כפוית טובה, לעבור על רשימות המכוניות שעברו בכניסות לעיר, קרוב לשמונה מאות אלף מכוניות שנכנסו ויצאו, ואילו אולונד עבר על הסרטים ממצלמות האבטחה של המכללה למורים ושל תחנת הרכבת התחתית.
ז'נט לא התגעגעה לימיה כצוערת, גם לא לעבודת החקירה החדגונית שנפלה לרוב בחלקם של השוטרים חסרי הניסיון.
עדיפות עליונה ניתנה לבירור זהותו של הנער, ועל הורטיג הוטל ליצור קשר עם מרכזי הקליטה למהגרים באזור סטוקהולם. ז'נט עצמה תדבר עם איבו אנדריץ'.
אחרי הישיבה היא חזרה לחדרה והתקשרה הביתה. השעה כבר היתה אחרי שש, והיום היה זה תורה לדאוג לארוחת הערב.
״הֵיי! איך עבר עליך היום?״ היא התאמצה להישמע שמחה, אם כי היתה לחוצה ועייפה.
במובנים רבים הם נשאו בנטל באורח שוויוני, זה נכון. הם חילקו ביניהם את מטלות היומיום, כך שהוא נשא באחריות לכביסה והיא לשאיבת האבק. הבישול התבצע בתורנות, וגם יוּהָן לקח חלק בסבב. ובכל זאת, היא זו שנשאה בעול הכבד ביותר בכל הנוגע לפרנסה.
״גמרתי עם הכביסה לפני שעה. חוץ מזה, הכול טוב. יוּהָן בדיוק הגיע הביתה והוא אומר שהבטחת להסיע אותו למשחק הערב. את תספיקי?״
״לא, זה לא ילך,״ נאנחה ז'נט. ״המכונית שבקה חיים בדרך העירה. יוהן יצטרך להגיע לשם באופניים, זה לא נורא רחוק.״ ז'נט הביטה בדיוקן המשפחתי המוצמד אל לוח השעם שלה. יוהן נראה קטן בתצלום, ועל עצמה היא לא ממש רצתה להסתכל.
״אני צריכה להישאר פה עוד כמה שעות ואחרי זה אחזור הביתה ברכבת התחתית אם לא יהיה לי טרמפ. תצטרך להתקשר ולהזמין פיצה. יש לך כסף?״
״כן, כן.״ אוֹקֶה נאנח. ״חוץ מזה, בטח יש כסף בצנצנת.״
ז'נט חשבה רגע. ״כן, צריך להיות. שמתי אתמול שטר של חמש מאות. נתראה אחר כך.״
אוקה לא ענה, והיא הניחה את השפופרת ונשענה לאחור בכיסא.
מנוחה של חמש דקות.
היא עצמה עיניים.
 
 
המכון הפתולוגי
 
הנער המת היה שרוע על שולחן פלדת האל־חלד לשם הנתיחות שלאחר המוות, ואיבו אנדריץ' ראה כי נוסף על משהו כמו מאה התקשויות קטנות היו זרועותיו של הנער מלאות דקירות של מחטי מזרקים. אילו היו הדקירות מקובצות בקיפול המרפק, היה מניח שהנער, למרות גילו הצעיר, היה נרקומן. אבל הדקירות הופיעו בשתי הזרועות ובאקראי, ונתנו רושם שהנער גילה התנגדות. חיזוק להשערה הזאת אפשר היה למצוא בעובדה שמצא מחט שבורה תחובה בידו השמאלית.
אבל מדהים מכול היה שאיברי המין של הנער נכרתו מגופו.
איבו אנדריץ' רשם לפניו שנחתכו בסכין חד במיוחד.
אולי באזמל או בתער.
אחרי הבדיקה הראשונית במכון הפתולוגי בסוֹלְנָה הבין איבו אנדריץ מעבר לכל ספק שיזדקק לעזרת עמיתיו במעבדה הלאומית לכימיה משפטית.
הגופה היתה ככל הנראה מורעלת מאוד, והוא הבין שלילה ארוך מחכה לו.
 
 
רובע קְרוּנוּבֶּרג
 
הורטיג נכנס לחדר של ז'נט ובידו ההקלטה של השיחה המסתורית שהתקבלה במוקד בבוקר. הוא הושיט לה את התקליטור והתיישב.
ז'נט שפשפה את עיניה כאילו התעוררה עכשיו. ״דיברת עם אלה שמצאו את הנער?״
״ברור. שני עמיתים, ועל פי הדיווח הם הגיעו לשם כמה שעות אחרי השיחה למוקד. המוקד התמהמה עד שהזעיק כוחות, כי הם חשבו שמדובר בהלצה.״
ז'נט הוציאה את התקליטור מהקופסה והכניסה אותו למחשב.
השיחה ארכה עשרים שניות.
״112, במה מדובר?״
חריקות אבל שום קול לא נשמע.
״הלו! 112, במה מדובר?״ המוקדנית חיכתה, ועכשיו אפשר היה לשמוע מישהו נושם נשימה מאומצת.
״אני רק רוצה לספר שבחור מת שוכב בערוגת הפרחים בתוּרילְדְספְּלָאן.״
האיש לעלע וז'נט קלטה שהוא נשמע שתוי. תחת השפעה של אלכוהול או של סמים.
״איך קוראים לך?״ שאלה המוקדנית.
״זה לא משנה. אבל את מבינה מה אני אומר לך?״
״כן, הבנתי שאתה אומר שאדם מת שוכב בבּוּלידֶנפְּלָאן.״
״תוּרילְדְספְּלָאן, אמרתי לך.״ האיש נשמע מעוצבן. ״מת בערוגה ליד הירידה לרכבת התחתית בתוּרילְדְספְּלָאן.״
דממה.
רק ״הלו?״ מהוסס של המוקדנית.
ז'נט כיווצה את המצח. ״לא צריך להיות איינשטיין כדי להניח שעשו את השיחה מאזור הרכבת התחתית, לא?״
״לא, ברור. אבל במקרה ש...״
״במקרה שמה?״ היא שמעה עד כמה היא נשמעת מעוצבנת, אבל האמת היא שקיוותה שהשיחה המוקלטת תענה לפחות על שאלה כלשהי. תספק לה משהו שתוכל להשליך למלתעות הבוס והתובע.
״סליחה,״ היא אמרה, אבל הורטיג רק משך בכתפיים.
״נמשיך מחר.״ הוא קם ופנה אל הדלת. ״סעי הביתה לאוקה וליוּהן.״
ז'נט חייכה בהכרת תודה. ״לילה טוב, נתראה מחר.״
אחרי שהורטיג סגר את הדלת, היא חייגה אל הממונה עליה, דֶניס בּילינג.
ראש המחלקה לחקירות פליליות ענה אחרי ארבעה צלצולים.
ז'נט סיפרה לו על הנער המת, החנוט, על שיחת הטלפון האנונימית ועל שאר הדברים שהתגלו בשעות אחר הצהריים והערב.
במילים אחרות, לא היה לה שום דבר משמעותי לספר לו.
״נראה מה יעלו הבדיקות מדלת לדלת אצל השכנים, ואחרי זה אני מחכה לשמוע מה איבו אנדריץ' העלה בחכתו. הורטיג מדבר עם המחלקה לפשיעה אלימה, וכן, אתה יודע, הדברים הרגילים.״
״הכי טוב יהיה, כמו שאת בטח מבינה, שנפענח את המקרה הזה במהירות האפשרית. גם בשבילך וגם בשבילי.״
אמנם הוא היה הבוס שלה, אבל ז'נט התקשתה לקבל את הגישה המתנשאת, שנבעה, היא ידעה, אך ורק מהעובדה הפשוטה שהיא אישה.
דניס בילינג היה אחד מאלה שחשבו שז'נט לא צריכה לקבל מִשרת מפקח. בתמיכתו הבלתי רשמית של התובע פוֹן קְוויסְט, הוא המליץ על מישהו אחר, גבר, כמובן.
למרות התנגדותו המפורשת היא קיבלה את המשרה, אבל סלידתו כלפיה הטביעה מאז את חותמה על מערכת היחסים ביניהם.
״ברור שנעשה הכול ואני אחזור אליך מחר, כשנדע יותר.״
דניס בילינג כחכח בגרון.
״יש עוד משהו שרציתי לדבר אתך עליו.״
״כן?״
״זה בעצם סודי, אבל אצטרך לעבור קצת על הכללים. אני צריך את הקבוצה שלך בהשאלה.״
״לא, אין סיכוי. את זה אתה בטח מבין, לא?״
״החל ממחר בערב למשך עשרים וארבע שעות. אחרי זה תקבלי אותם בחזרה. למרות המצב שנוצר, זה הכרחי, לצערי.״
ז'נט הרגישה חסרת אונים ועייפה מכדי למחות.
דניס בילינג המשיך. ״מיקֶלסֶן זקוק לסיוע. מחרתיים הם פושטים על בתים של כמה חשודים בעבֵרות של פורנוגרפיית ילדים והוא זקוק לעזרה. כבר דיברתי עם הורטיג, עם אולונד ועם שוורץ. הם עובדים מחר כרגיל, ואז מצטרפים למיקֶלסֶן. פשוט שתדעי.״
ז'נט הבינה שאין עוד מה להוסיף.
שאין לה באוזני מי להוסיף.
הם ניתקו.
בשעה תשע וחצי יצאה ז'נט מבניין מטה המשטרה והתחילה לצעוד בכיוון הרכבת התחתית. ליד פְרידהֶמְספְּלָאן היא העיפה מבט לעבר מגדל DN 4 ועלה בדעתה כי ייתכן שהאדם שהיא מחפשת נמצא ברגע זה בקרבת מקום.
4 גורד שחקים ששוכנת בו מערכת היומון הארצי הגדול Dagens Nyheter, לצד עיתונים אחרים מאותה רשת, דוגמת Expressen.
 
איזה מין אדם מסוגל לבצע מה שראתה?
בתחנת סוּקֶנפְּלָאן היא ירדה מהרכבת והתחילה לצעוד בכיוון הבית, וכשהבחינה בווילה הצהובה הרגישה טיפת גשם נופלת לה על המצח.
טְבוֹלפָּלָטְסֶט5
 
5 מרכז אירועים ומשרדים בכיכר מָריאטוֹרייט שברובע סוֹדֶרמָאלְם בסטוקהולם. מילולית: היכל הסבון.
 
במאה השמונה־עשרה העקובה מדם העניק המלך אדולף פרדריק את שמו לכיכר הידועה כיום בשם כיכר מָריאטוֹרייט, בתנאי שלעולם לא ישתמשו במקום להוצאות להורג. מאז, לא פחות ממאה ארבעים ושמונה אנשים איבדו את חייהם שם בנסיבות דומות פחות או יותר להוצאה להורג. בהקשר הזה, לא משנה אם המקום נקרא אדולף פרדריקס טוֹרי — כיכר אדולף פרדריק — או מריאטורייט.
כמה וכמה ממאה ארבעים ושמונה מעשי הרצח אירעו במרחק של פחות מעשרים מטרים מהבניין שבו שכנה הקליניקה הפרטית לפסיכותרפיה של סופיה סֶטֶרְלוּנְד, בקומה העליונה של בניין ישן יחסית בסנט פָּאוּלְסגָטָן, ממש סמוך לטְבוֹלפָּלָטְסֶט. שלוש דירות המגורים בקומה נבנו מחדש ושופצו כדי לשמש משרדים, וכעת הושכרו לשני רופאי שיניים פרטיים, לכירורג פלסטי, לעורך דין ולפסיכותרפיסט נוסף.
עיצוב חדר ההמתנה היה צונן ומודרני, ולשם כך נשכרו שירותיו של מעצב פנים שרכש כמה ציורים גדולים של אדם דיזֶל־פרנק בגוון אפור שתאם לאפור של הספה ושתי הכורסאות.
בפינה אחת ניצב פסל ברונזה של אמנית ילידת גרמניה, נדיה אוּשָקוֹבָה, של אגרטל גדול עם ורדים, כמה מהם על סף קמילה. סביב אחד הגבעולים נקשר כרטיס קטן, יצוק, עם הכתובת DIE MYTHEN SIND GREIFBAR.
בחנוכת המשרד דנו בפירושו של הציטוט הזה, בלי שמישהו הצליח לספק הסבר אמין כלשהו.
המיתוסים מוחשיים. אפשר לגעת בהם.
הקירות הבהירים, השטיח היקר ויצירות האמנות המיוחדות אמרו כולם דיסקרטיות וכסף.
אחרי ראיונות עבודה רבים הוחלט לקבל לעבודה את המזכירה הרפואית לשעבר אן־בְּריט אֶריקסוֹן, שתשמש פקידת קבלה משותפת לקביעת תורים ותבצע גם כמה מטלות משרדיות אחרות.
״קרה משהו שאני צריכה לדעת עליו?״ שאלה סוֹפי סֶטֶרְלוּנְד כשנכנסה בבוקר, כהרגלה, בשעה שמונה אפס אפס.
אן־בְּריט הרימה את מבטה מהעיתון הפרוש לפניה.
״כן, התקשרו מהוּדינְגֶה ורצו להקדים את הפגישה עם טירָה מָקֶלָה6 לשעה אחת־עשרה. אמרתי להם שתחזרי אליהם כדי לאשר.״
6 שם המשפחה Mäkelä הוא שם פיני, שבשוודיה עשוי להעיד על מעמד סוציו־אקונומי נמוך.
 
״טוב, אני כבר מתקשרת.״ סופיה התחילה ללכת בכיוון חדרה. ״עוד משהו?״
״כן,״ ענתה אן־בְּריט. ״מיכאל התקשר עכשיו ואמר שככל הנראה לא יספיק לטיסה של אחר הצהריים, וינחת באָרְלָנְדָה רק מחר בבוקר. הוא ביקש למסור לך שישמח אם תִּשני בדירה שלו הלילה. כן, כדי שתספיקו מחר להיות קצת ביחד.״
סופיה עצרה וסמכה את ידה על המשקוף.
״מממ, מתי הפגישה הראשונה שלי היום?״ עצבן אותה שעליה לשנות תוכניות. היא חשבה להפתיע את מיכאל בארוחת ערב בגוֹנְדוּלֶן,7 אבל עכשיו הוא, כרגיל, שיבש את התוכניות.
7 Gondolen — הגונדולה — מסעדה מצליחה בראש מגדל רב־קומות בסוֹדֶרמָאלְם.
 
״בתשע, ואחרי זה עוד שתיים אחר הצהריים.״
״מי ראשון?״
״קָרוֹלינָה גְלָנְץ. לפי מה שכתוב בעיתון היא תתחיל להנחות תוכניות ולנסוע בעולם כדי לראיין ידוענים. מדהים, לא?״
אן־בריט נדה בראשה ונאנחה אנחה עמוקה.
קָרוֹלינָה גְלָנְץ פרצה לתודעה ברעש גדול באחת מאותן תוכניות לגילוי כישרונות הממלאות את לוח השידורים בטלוויזיה. אמנם לא היה לה קול מרשים במיוחד כזמרת, אבל לדברי חבר השופטים היא ניחנה באיכות הנחוצה לכוכב. בחורף ובאביב היא בילתה בסיבוב הופעות במועדוני לילה קטנים, שרה בתנועות שפתיים על רקע פּלייבּק שהקליטה זמרת פחות יפה, אבל בעלת קול חזק יותר. קרולינה נחשפה בלי רחמים בעיתוני הערב, והשערוריות רדפו זו את זו.
וכשעניינה של התקשורת נדד הלאה, בכיוון חדש, היא התחילה להטיל ספק בעצמה ובבחירה המקצועית שלה.
סופיה לא אהבה לטפל בפסוודו־ידוענים והתקשתה למצוא מניע לשיחות האלה, גם אם היתה להן משמעות כספית. היא הרגישה שהיא מקדישה את זמנה לעניין הלא נכון, שכן ידעה שכישוריה באים לידי ביטוי ביתר יעילות עם מטופלים שבאמת זקוקים לעזרה.
היא רצתה לעסוק באנשים אמיתיים.
סופיה התיישבה מאחורי שולחן הכתיבה ומיד התקשרה לבית החולים הוּדינְגֶה. שינוי מועד הפגישה הותיר לה בקושי שעה להתכונן, ואחרי שיחת הטלפון היא הוציאה את החומר שהיה ברשותה על טירָה מָקֶלָה.
היא דפדפה בחומר שבתיקיות. חווֹת דעת רפואיות, חקירות משטרה והבדיקה הפסיכיאטרית־משפטית, שבמסגרתה שוּלם לה כדי לכתוב חוות דעת נוספת. קרוב לחמש־מאות עמודים בסך הכול, ערֵמת ניירת שעוד תכפיל את עצמה, אם לא יותר, היא ידעה, לפני שהעניין יסתיים.
היא קראה פעמיים את דוח החקירה, בפרוטרוט, והתרכזה עכשיו בחלקים המרכזיים.
המצב הנפשי של טירָה מָקֶלָה.
אנשי המקצוע נחלקו בדעותיהם. הפסיכיאטר, שעמד בראש ועדת הבדיקה, דרש מאסר בפועל, וכמוהו גם העובדים הסוציאליים ואחד הפסיכולוגים. אבל שני פסיכולוגים התנגדו והמליצו על אשפוז פסיכיאטרי־משפטי.
המשימה של סופיה היתה להביא את הקבוצה לכלל תמימות דעים באשר להחלטה הסופית, אבל היא הבינה שזה לא יהיה קל.
טירָה מָקֶלָה הורשעה עם בעלה ברצח בנה המאומץ בן האחד־עשרה. ילד עם אבחנה של תסמונת X שביר, ליקוי התפתחותי המלווה בסימפטומים גופניים ונפשיים. הילד היה קורבן חסר אונים, וסופיה חשה צער גדול מעצם המחשבה על המקרה.
המשפחה גרה הרחק במקום בלתי מיושב. הראיות הטכניות המחישו במפורש את היחס האכזרי לילד. שיירי צואה ברֵיאוֹת ובקיבה, סימני כוויות סיגריות, התעללות בצינור של שואב אבק.
הגופה נמצאה בחלקת יער לא רחוק מהבית.
המקרה עורר תשומת לב רבה בתקשורת, לא מעט בגלל העובדה שהאם היתה מעורבת. ציבור מאוחד באופן כללי, בשיסוי אי־אלו פוליטיקאים ועיתונאים קולניים ובעלי השפעה, דרש את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק. לכלוא את טירָה מָקֶלָה בכלא הנשים הינסֶבֶּרג לזמן רב ככל האפשר.
סופיה ידעה שאשפוז פסיכיאטרי־משפטי פירושו, בעצם, בידוד לתקופה ארוכה יותר מזו שנפסקת בעונשי מאסר.
האם טירָה מָקֶלָה היתה כשירה מבחינה נפשית בזמן התקיפות? החומר הראה שמדובר בלא פחות משלוש שנות עינויים.
בעיות של אנשים אמיתיים, חשבה סופיה.
היא סיכמה בראשי פרקים את השאלות שרצתה לדון בהן עם האישה שהורשעה ברצח, ומחשבותיה נקטעו כשקרולינה גלנץ נכנסה לחדר בזוג מגפיים אדומים גבוהים עד הירכיים, בחצאית אדומה קצרה מעור מבריק ובמעיל פרווה שחור.
בית החולים הוּדינְגֶה
 
סופיה הגיעה להוּדינְגֶה כמה דקות אחרי עשר וחצי וחנתה לפני קומפלקס הבניינים הגדול.
הבניין כולו היה מחופה לוחות אפורים וכחולים, בניגוד חד לבתים מסביב, שנצבעו בגוונים ססגוניים שונים. היא שמעה פעם שהדבר נועד להקשות על הפצצות אוויריות אפשריות של בית החולים בתקופת מלחמת העולם השנייה. הכוונה היתה שבמבט מהאוויר ייראה בית החולים כמו אגם, והבתים מסביב ייצרו אשליה של שדות ואדמות מרעה.
לפני שהמשיכה אל הכניסה, עצרה בקפטריה וקנתה לה קפה, כריך ואת עיתוני הבוקר.
היא נעלה את חפצי הערך שלה באחד הארונות שבכניסה למחלקה, עברה את גלאי המתכות והמשיכה במסדרון הארוך. תחילה חלפה על פני מחלקה 113 ושמעה, כרגיל שם, אנשים מתקוטטים והולכים מכות. שם ישבו החולים שלא נמצאו להם חדרי אשפוז, מסוממים מתרופות, שחיכו להעברה לסֶטֶר, לקָרְסוּדֶן, לסְקוּגוּמֶה או לאחד ממוסדות האשפוז האחרים במדינה.
היא המשיכה ישר, פנתה ימינה ל־112 ונכנסה לחדר הישיבות של הפסיכולוגים. היא העיפה מבט בשעון וראתה שהקדימה ברבע שעה.
היא סגרה את הדלת, התיישבה לשולחן והשוותה בין עמודי השער של העיתונים.
תגלית מקבּרית במרכז סטוקהולם, ואפילו מומיה נמצאה בין השיחים!
היא נגסה מהכריך ולגמה מהקפה החם. גופה חנוטה של נער צעיר נמצאה בתוּרילְדְספְּלָאן.
ילדים מתים, חשבה.
בכתבה נמתחו קווים מקבילים למקרה מָקֶלָה, וסופיה חשה מועקה גדולה בחזה.
היא גמרה לאכול את הכריך ולשתות את הקפה כשנשמעה דפיקה בדלת.
״יבוא,״ אמרה, והדלת נפתחה בידי אח פסיכיאטרי בעל גוף.
״הלו, סופיה.״
״הֵיי, קוֹ־גֶה. הכול בסדר?״
״כן, חוץ מזה שכרגע הזעיקו אותנו לחדר העישון ונאלצנו להיאבק באיזה טיפוס שהעיף סביבו כיסאות. בנזונה רע ומרושע עם הרבה חרא בדם ועל המצפון.״
״כן, עברתי ליד החדר ושמעתי שם מהומה.״
״יש לי פה בחוץ מישהי שאת אמורה לדבר אִתה, אם אני לא טועה.״ הוא הצביע מעל לכתפו.
היא לא אהבה את צורת הדיבור השגורה בפי הצוות הסיעודי. גם אם מדובר בעבריינים קשים, אין סיבה להשפיל או לבזות.
״תכניס אותה ואחרי זה תשאיר אותנו לבד.״
 
טְבוֹלפָּלָטְסֶט
 
בשעה שתיים כבר היתה שוב סופיה סטרלונד בקליניקה שלה במרכז העיר. נשארו לה שני מטופלים להיום, והיא הבינה שיהיה קשה להתמקד שוב אחרי הביקור בהוּדינְגֶה.
סופיה התיישבה לשולחן הכתיבה כדי לנסח המלצה לאשפוז משפטי־פסיכיאטרי של טירה מקלה. בסיום הפגישה עם צוות הבדיקה הודיע הפסיכיאטר שישקול מחדש, עד גבול מסוים, את גישתו לעונש, וסופיה קיוותה כי בקרוב ניתן יהיה לקבל החלטה סופית.
למען טירָה מָקֶלָה, אם לא למען משהו אחר.
האישה זקוקה לטיפול.
סופיה סיכמה באוזני עמיתיה את סיפור חייה של האישה ואת קווי האופי שלה. עברהּ של טירָה מָקֶלָה כלל שני ניסיונות התאבדות; כבר בגיל ארבע־עשרה היא בלעה בכוונה מנת יתר של תרופות, וכשמלאו לה עשרים אובחנה כבלתי כשירה לעבודה והתחילה לקבל קצבת נכות עקב דיכאונות חוזרים ונשנים. חמש־עשרה השנים שלה במחיצת הסאדיסט הארי מָקֶלָה הסתכמו בעוד ניסיון התאבדות ואחר כך ברצח בנם המאומץ.
סופיה האמינה שהשנים עם הבעל, שנמצא בריא דיו לרצות עונש מאסר, העמיקו את המחלה של האישה.
המסקנה הסופית של סופיה היתה שטירָה מָקֶלָה סבלה ככל הנראה מפסיכוזות חוזרות במשך השנים שבהן היה הילד קורבן לתקיפות. היה בידיה תיעוד של שתי תקופות במשך השנה האחרונה שבהן היא ביקרה במרפאה פסיכיאטרית, תיעוד שתמך בתזה שלה. בשני המקרים נמצאה האישה משוטטת באזור מגוריה ואושפזה בכפייה לכמה ימים עד שאפשר היה לשחרר אותה.
סופיה הבחינה באי־בהירות נוספת ביחס למידת השותפות של טירָה מָקֶלָה בעבֵרות שבוצעו נגד הילד. מנת המשכל שלה היתה נמוכה כל כך שהיה בה כדי להצדיק את פטירתה מאחריות לרצח, דבר שבית המשפט התעלם ממנו פחות או יותר. סופיה ראתה מולה אישה שעשתה אידיאליזציה לרעיונות של בעלה, שהיה תחת השפעה מתמדת של אלכוהול. הסבילות שלה מאפשרת אולי לייחס לה שותפות לדבר עבֵרה, ועם זאת לא היה ביכולתה להתערב בגלל מצבה הנפשי.
פסק הדין נקבע בידי הערכאה הגבוהה ביותר ומה שנשאר הוא העונש.
טירָה מָקֶלָה נזקקה לטיפול. מעשה הפשע שלה לא יימחק לעולם, אבל מאסר בפועל לא יעזור לאף אחד.
אסור שהאכזריות שבמעשה תעיב על ההחלטה.
במשך אחר הצהריים סיימה סופיה לכתוב את חוות הדעת על טירָה מָקֶלָה וקיימה את הפגישות שנקבעו לשעה שלוש ולשעה ארבע. מנכ״ל שחוּק ושחקנית מזדקנת שכבר לא קיבלה שום תפקיד ושקעה בדיכאון עמוק.
בסביבות חמש, בדרך הביתה, עיכבה אותה אן־בריט ליד דלפק הקבלה.
״אני מקווה שאת זוכרת שאת נוסעת לגֶטֶבּוֹרג בשבת הבאה? הנה כרטיס הרכבת, ואת תשהי במלון סְקָנְדיק.״
אן־בריט הניחה מעטפה על הדלפק.
״ברור,״ אמרה סופיה.
היא עמדה להיפגש שם עם אנשי הוצאת הספרים שהתכוונה להוציא תרגום לספרו של הילד־חייל לשעבר ישמעאל בֶּאָה, A Long Way Gone. ההוצאה רצתה שסופיה, עם ניסיונה בעבודה עם ילדים שעברו טראומה, תסייע להם בבדיקת העובדות.
״מתי אני נוסעת?״
״מוקדם. זה רשום לך על הכרטיס.״
״05:12?״
סופיה נאנחה וחזרה לחדרה כדי לחפש את הדוח שכתבה שבע שנים לפני כן עבור יוניצ״ף.
כשהתיישבה שוב ליד השולחן וחיפשה את המסמך, תהתה אם היא מוכנה כלל לשחרר את הזיכרונות מאותה תקופה.
שבע שנים, חשבה.
כל כך הרבה שנים כבר עברו מאז?
עבר
 
עיר הפחונים משתרעת על פני שני קילומטרים מצפון לדרום, לאורך המדרון שבין הים והכביש. הג'יפ נוסע במהירות של קרוב לתשעים קילומטרים לשעה לאורך כביש העפר הגבשושי, והאבק האדום העולה מאדמת החמרה מסתחרר מול עיניה.
הוא בכלל מצליח לראות את הכביש? היא חושבת ומגניבה מבט אל הגבר הצעיר שנוהג. הוא אחד מאותם חמישה־עשר אלף ילדים־חיילים לשעבר שנרכשו בידי כוחות השלטון.
היא מביטה מהחלון על הבקתות למטה ואוחזת בחוזקה בידית הדלת.
כבר קרוב לחודשיים היא פה. בהתחלה כמתנדבת של Human Rights Watch, ומזה שישה שבועות במסגרת תפקיד לא רשמי בשירות יוניצ״ף.
רשמי או לא רשמי? האמת היא שהיא עצמה לא ממש ידעה.
הכול כאן כאוטי לגמרי, התברר.
הכבישים נהרסו בידי מיליציות שעודן פעילות, ואם אינם הרוסים, הרי שהם מלאים מחסומים שהוקמו בידי road workers, ילדים כבני עשר שדורשים תשלום עבור נסיעה הלאה.
היא באיחור גדול בכתיבת הדוח שהיא אמורה למסור.
שבועיים קודם לכן היא ניסתה, עם עובד סיוע ניגֶרי, להגיע למחנה, אבל ויתרה בערך בחצי הדרך אחרי שעברו קרוב לעשרים מחסומי דרכים בתוך לא יותר משלושה קילומטרים.
הפעם נדמה שדברים מתנהלים ביתר קלות.
״We’re here, lady!״ אומר הגבר הצעיר במושב הנהג.
הוא עוצר את הג'יפ ליד משאבת דלק חלודה ומפנה אליה חיוך.
״Road stops here. Can’t go any further.״
״Dollar?״
״Yes, five dollars fine!״
כשהוא מושיט את ידו אליה היא מבחינה בצלקת של קעקוע שהוסר. RUF, החזית המהפכנית המאוחדת. היא נזכרת ששמעה כי לא פעם הם משתמשים באבק שרֵפה בוער כדי להסיר קעקועים. שיטה אחרת, כואבת לא פחות, היא לחתוך ברסיס חד של זכוכית. כך או אחרת, הצלקת תזכיר לו לנצח מי הוא היה פעם.
רוצח.
ילד עם כוח על המבוגרים.
״Ain't got some petrol among that bags?״ הוא שואל ומצביע על המטען שלה.
היא יודעת שבקבוק בנזין שווה לא פעם יותר מכמה דולרים מסכנים.
״No, I’m sorry.״ היא נותנת לו עוד שני שטרות מקומטים.
״Good luck lady, whatever you’re up to!״
היא מודה לו על ההסעה, לוקחת את מיטלטליה ויוצאת מהג'יפ. יש לה תרמיל גב גדול ושני תיקים קטנים יותר, שאותם היא קושרת סביב הצוואר. החום והתיקים יהפכו כל הליכה של יותר מכמה קילומטרים למשימה בלתי אפשרית.
היא משוטטת לאט לאורך הכביש האדום, המאובק. מימינה נוף מרהיב אל הים ואל החופים רחבי הידיים והלבנים כשלג. אלמלא הגיהינום השורר בין הפחונים למטה, הנוף עשוי היה להעלות על הדעת עלון פרסומת לתיירים.
שמונים אלף אזרחים מתים, שני מיליון פליטים ותוחלת חיים ממוצעת של שלושים וחמש שנים בקושי. וכל זה בארץ שהיתה יכולה להיות העשירה בארצות תבל. ארץ שבגבולותיה מצוי אחד ממרבצי היהלומים הגדולים בעולם, אלא שנבזזה בידי מדינות שכנות וסוחרי יהלומים תאבי בצע ממערב אירופה. ארץ של רוצחים, של מבריחים, של ילדים שמומים הוטלו בגופם ושל נשים שנאנסו.
היא יודעת שהיא מפגינה לפעמים תמימות פוליטית כלשהי, אבל עם זאת היא מבינה שהפושעים האמיתיים אינם התליינים או החיילים, כי אם אלה היושבים בסוף שרשרת המזון הזאת. מנהלי הבנקים, בָּרוֹני היהלומים של המאפיה ונשים שאין גבול לתאוותן לנוצץ ולא מקדישות אפילו מחשבה אחת למקור הנוצץ הזה.
אנשים חותכים ידיים ומשסעים גרונות כדי שאתן תוכלו לעדות את התכשיטים האלה, היא חושבת.
המחנה המאולתר בלָקָה, ליד פְריטָאוּן, הוקם בתוך כמה ימים בתחילת יוני תחת עינם הפקוחה של כוחות השלום המערב־אפריקניים.
ערפיח אדום אופף את הפחונים כשהיא נכנסת לרחוב הראשי ההומה פליטים וחיילים. במרחק מה היא רואה דגל מרופט של הצלב האדום, אבל חוץ מזה אין שום רמז להימצאם של ארגוני הסיוע.
היא עוצרת ליד משאית לבנה ומלוכלכת, שנכתב עליה Cold Water בתרסיס כחול. היא משלמת כמה מטבעות לילד קטוע זרוע עבור שקית ניילון עם מים פושרים שהוא מחזיק בין השיניים.
היא נזכרת בסיפורים ששמעה מפי הילדים־חיילים בפּוֹרט לוֹקוֹ. על המורדים של RUF שפשטו על הכפרים מחוץ לעיר ובפרברי פְריטָאוּן, מסוממים מקוקאין, מהרואין או מאלכוהול, ונהגו לאפשר לקורבנותיהם לבחור בין שרוול קצר לשרוול ארוך.
שרוול קצר פירושו קטיעת הזרועות מעל למרפק.
שרוול ארוך פירושו קטיעה בפרק כף היד.
בצל שמאחורי המשאית יושב ילד בעגלת בובות קטנה עשויה עץ. מותניו מסתיימים בשמיכה המונחת בעגלה לצד כמה בקבוקים ריקים, והיא מבינה שאין לו רגליים.
היא מסתכלת על קטוע הזרוע ועל קטוע הרגליים שליד המשאית.
כמה סבל יכול אדם לגרום לאחרים לפני שהוא עצמו חדל להיות אדם והופך למפלצת? היא שואלת את עצמה.
קול צופר מקפיץ אותה והיא מסתובבת ורואה אוטובוס צבאי מתקרב ברחוב הראשי, במרחק של חמישים מטרים ממנה. על הגג עומד גבר שרירי וגבוה ושואג לתוך מגפון. הגבר עטוף בדגל כחול־לבן־ירוק של סיירה לאון והוא צועק משהו בשפת המֶנְדי. היא לא מבינה מה הוא אומר, אף על פי שלרוב היא מצליחה לדבר בשפה באופן שוטף כמעט.
ההמון נאחז פאניקה, מישהו זורק אבן גדולה שמנפצת את החלון הקדמי של האוטובוס, וכמה גברים רוכנים החוצה ויורים בלי אזהרה מוקדמת לתוך ההמון.
היא שומעת את הכדורים שורקים סביבה, משליכה את עצמה על הקרקע וממהרת לזחול אל מתחת למשאית כדי לתפוס מחסה. הילד קטוע הזרוע משתופף לידה, וקטוע הרגליים שוכב בלי ניע על הארץ אחרי שנפגע מכדורים רבים.
האוטובוס הצבאי ממשיך לתוך המחנה, וקבוצת חיילים שתופסים מחסה מאחורי אחד הצריפים שבצד השני של הכביש משיבים אש. הגבר על הגג מוטח לאחור ונופל על הקרקע, הדגל הכרוך סביב גופו נצבע בדם. האוטובוס ממשיך להתקדם ומתנגש באחד הצריפים, המנוע כבה והירי נפסק.
פתאום משתררת דממה.
האבק האדום צובע את האוויר והיא שומעת התייפחויות מכל עבר. הכביש שומם, מלבד איש אחד המוטל מת כמה מטרים מהאוטובוס הצבאי. הוא נפגע בפניו ולחיו השמאלית נתלשה ממקומה מעוצמת הכדור.
גם אם מחנה לָקָה אמור להיות בטוח יותר מרוב המקומות שהיתה בהם, זו הפעם הראשונה שהיא חוֹוה תקיפה מזוינת עם תוצאות קטלניות.
היא מנסה לקום, אבל משהו עוצר אותה. ככל הנראה נפגעה ברגל כשהשליכה את עצמה על הקרקע.
גבר פגוע ירי מדדה משם, כמה תרנגולות מהדסות הנה והנה כאילו לא קרה דבר.
מבעד לאבק היא רואה כמה חיילים סורקים את האוטובוס. פקודה ניתנת בצעקה, ובמרחק מה משם גוררים את הגבר עם הדגל. הוא עדיין בחיים, אבל לא מגלה התנגדות.
היא מנסה לקום, אבל פתאום הכאב ברגל מתגבר מאוד והיא מבינה שכנראה נשברה.
שִיט! היא חושבת.
הילד קטוע הזרוע מביט אליה ומחייך.
״Think you need help. You wait here so nobody steal water. I still have my legs left so I run for help.״
״How about your friend?״ היא מחווה בראשה אל קטוע הרגליים, שעדיין שוכב בלי ניע רק כמה מטרים ממנה.
״Dead. Not my friend, No problem. But you have pain. No good so I run for help, okay?״
היא מודה לילד, שמיד אץ לדרכו.
כעבור עשר דקות הוא חוזר עם שני רופאים, והם מציגים את עצמם באנגלית רצוצה. אחרי בדיקה מהירה של רגלה הם סוחבים אותה יחד למחנה של הצלב האדום.
היא מודה שוב לילד קטוע הזרוע.
הוא נראה לא מודאג כלל ומנשק לה קלות על הלחי.
״No problem, ma’am.״
 
 
רובע קְרוּנוּבֶּרג
 
למחרת עברה מפקחת ז'נט שילברג בצורה יסודית על המסמכים שמצא עבורה העוזר שלה, קצין המשטרה ינס הוּרטיג. פרוטוקולים של תשאולים, של חקירות ושל פסקי דין שעסקו כולם בהתעללות או ברצח עם מאפיינים של אלימות סאדיסטית, וז'נט שמה לב שלהוציא מקרה אחד, כל המורשעים היו גברים.
ליוצאת מן הכלל קראו טירָה מָקֶלָה והיא הורשעה לא מכבר לצד בעלה ברצח בנם המאומץ.
דבר ממה שראתה בזירת הפשע בתוּרילְדְספְּלָאן לא הזכיר לה משהו שחוותה בעבר, והיא הרגישה שהיא זקוקה לעזרה.
היא הרימה את הטלפון והתקשרה ללָארְס מיקֶלסֶן, הממונה על עבֵרות אלימוּת ומין כלפי ילדים ביחידה הארצית לחקירות פליליות. היא החליטה לקצר ככל האפשר בתיאורים. אם מיקלסן יוכל לעזור לה, היא תפרט יותר.
ממש עבודה נוראה, היא חשבה בלבה כשחיכתה שיענה.
תשאול וחקירה של פדופילים. כמה חזק צריך להיות כדי לצפות באלפי שעות של תקיפות מוקלטות ובמיליוני תצלומים של ילדים שנפלו קורבן לניצול ולהתעללות? היא היתה בטוחה שההרגשה מייאשת.
חוקר כזה, יכולים להיות לו ילדים משלו?
אחרי השיחה עם מיקלסן זימנה ז'נט שילברג את צוות החקירה לישיבה נוספת, ובה ניסו לצרף את העובדות שבידיהם לכדי שלמוּת גדולה יותר. המשימה היתה לא קלה, כי נכון לאותה שעה לא היו בידם קצות חוט רבים מדי להמשיך עִמם.
״השיחה למוקד הגיעה מאזור מגדל DN.״ אולונד נופף בפיסת נייר. ״זה הגיע אלי עכשיו, ועוד מעט נדע ביתר דיוק.״
ז'נט הנהנה. ״באיזה דיוק?״
״הטכנאים אמרו פּלוּס מינוּס עשרה מטר. במקרה הכי גרוע...״ אולונד השתתק.
״ובמקרה הכי טוב?״ שוורץ צחקק. ״זאת אומרת...״
״זה יספיק לנו,״ קטעה אותו ז'נט. ״יספיק די והותר.״
היא חיכתה כדי לקבל את תשומת לבם וקמה וניגשה אל הלוח הלבן, שהוצמדו אליו כעשרה תצלומים של הנער המת.
״אז מה ידוע לנו?״ היא פנתה אל הורטיג.
״מהמדשאה ומהערוגה בזירה שבה נמצאה הגופה לקחנו טביעות גלגלים של עגלת ילדים, וכן של מכונית קטנה יחסית. צמיגי המכונית הם של רכב פינוי אשפה, ודיברנו עם המנקה, כך שאפשר למחוק אותו.״
״אם ככה, יכול להיות שמישהו השתמש בעגלה כדי להעביר לשם את הגופה?״
״כן, בהחלט.״
״יכול להיות שסחבו אותו לשם בידיים?״ שאל אולונד.
״אם מישהו חזק מספיק, זה בהחלט אפשרי. הנער שקל בקושי ארבעים וחמישה קילו.״
דממה נפלה בחדר וז'נט הניחה שהאחרים, בדיוק כמוה, מדמים בנפשם איך מישהו מסתובב עם נער מת ארוז בשקית אשפה שחורה.
אולונד הפר את השתיקה. ״כשראיתי את ההתעללות שהילד הזה עבר, חשבתי מיד על הארי מָקֶלָה, ואם לא הייתי יודע שהוא יושב מאחורי סורג ובריח הייתי...״
״היית מה?״ קטע אותו שוורץ וחייך.
״כן, הייתי חושב שאותו אנחנו מחפשים.״
״מה אתה אומר? ואתה לא חושב שאותה מחשבה כבר עברה לכולנו בראש?״
״תפסיקו לריב!״ ז'נט קראה במסמכים שלפניה. ״תשכחו ממָקֶלָה. אני, לעומת זאת, קיבלתי מידע מלארס מיקלסן מהיחידה הארצית לחקירות פליליות לגבי אחד, יימי פוּרוּגוֹרד.״
״מי זה פוּרוּגוֹרד?״ שאל הורטיג.
״חייל או״ם לשעבר. שירת שנתיים בקוסובו ואחרי זה שנה באפגניסטן. השתחרר לפני שלוש שנים עם המלצות מעורבות.״
״למה הוא צריך לעניין אותנו?״ הורטיג פתח בלוק כתיבה וחיפש דף נקי.
״יימי פוּרוּגוֹרד הורשע בעבר בכמה מקרי אונס והתעללות. ברוב מקרי ההתעללות הקורבנות היו מהגרים או גברים הומוסקסואלים, אבל נדמה שפורוגורד נוהג לתקוף גם את החברות שלו. שלושה מקרי אונס. הוא הורשע פעמיים, במקרה השלישי הוא זוּכּה.״
הורטיג, שוורץ ואולונד הביטו זה בזה והנהנו, תמימי דעים.
הם מגלים עניין, חשבה ז'נט, אבל ספק אם הם משוכנעים.
״אוקיי, ולמה איש הקומנדו שלנו מסיים את הקריירה שלו כחייל או״ם?״ שאל אולונד. שוורץ נעץ בו מבט כעוס.
״לפי מה שאני רואה, זה קשור לנזיפה שקיבל אחרי שהתעלל פעמים רבות בזונות בקָבּוּל. אבל אין שום פרטים.״
״הוא לא יושב כרגע?״ שאל שוורץ.
״לא, הוא השתחרר בסוף ספטמבר בשנה שעברה.״
״אבל, מי שאנחנו מחפשים הוא אנס?״ שאל הורטיג. ״ואיך זה שמיקלסן הזכיר אותו? הוא הלוא עובד על עבֵרות נגד ילדים, זאת אומרת.״
״תירגע,״ המשיכה ז'נט. ״כל סוגי האלימות המינית עשויים להיות רלוונטיים לחקירה שלנו. יימי פורוגורד הזה נשמע טיפוס נאלח שככל הנראה לא יהסס לתקוף גם ילדים. לפחות פעם אחת הוא היה חשוד בהתעללות ובניסיון אונס של בחור צעיר.״
הורטיג פנה אל ז'נט. ״איפה הוא עכשיו?״
״לדברי מיקלסן, הוא נעלם בלי להשאיר עקבות, ושלחתי מייל לפון קוויסט בבקשה להכריז עליו כעל מבוקש, אבל הוא עוד לא ענה. אני מניחה שהוא ירצה יותר ראיות לפני שיִפעל.״
״לצערי, אין לנו הרבה חומר בכל מה שנוגע לתוּרילְדְספְּלָאן, ופון קוויסט הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר שלנו...״ נאנח הורטיג.
״לפי שעה,״ קטעה אותו ז'נט, ״ננהג על פי הנהלים הרגילים בזמן שהטכנאים של הזיהוי הפלילי עושים את העבודה שלהם. נעבוד בשיטתיות ובלי תנאים מוקדמים. יש שאלות?״
כולם נדו בראשיהם לשלילה.
״טוב מאוד. אם ככה, כל אחד חוזר לעניינים שלו.״
היא חשבה רגע, ובתוך כך נקשה בעיפרון על השולחן.
יימי פורוגורד, חשבה. מן הסתם בעל אישיות מפוצלת. לא רואה בעצמו הומוסקסואל, מן הסתם, ונאבק בצרכים שלו. מאשים את עצמו ומרגיש אשמה.
משהו לא נכון בסיפור.
היא פתחה אחד מעיתוני הערב שקנתה בדרך לעבודה ועוד לא הספיקה לקרוא. היא כבר הספיקה לראות שעמודי השער של שני העיתונים זהים פחות או יותר, למעט הכותרות.
היא עצמה את עיניה וישבה בשקט־בשקט, ספרה עד מאה ואז לקחה את הטלפון והתקשרה לתובע פון קוויסט.
״הֵיי, קראת את המייל שלי?״ פתחה.
״כן, לצערי קראתי אותו ואני עדיין יושב ומנסה להבין איך את חושבת.״
״כלומר?״
״כלומר, נדמה שאיבדת כליל את כושר השיפוט שלך, זה הכול!״
ז'נט שמעה עד כמה הוא נסער.
״אני לא מבינה...״
״יימי פורוגורד הוא לא האיש שלך. זה כל מה שאת צריכה לדעת!״
״ו...?״ ז'נט התחילה להתמלא זעם.
״יימי פורוגורד הוא חייל או״ם מסור ואהוד. הוא קיבל הרבה ציונים לשבח ו...״
״גם אני יודעת קרוא וכתוב,״ קטעה אותו ז'נט. ״אבל הבחור נאצי והורשע פעמים רבות באונס ובהתעללות. הוא הלך לזונות באפגניסטן ו...״
ז'נט עצרה. היא קלטה שדעתה לא תזכה לאוזן קשבת אצל התובע. בלי קשר לשאלה עד כמה הוא טועה.
״אני צריכה לסיים עכשיו.״ ז'נט השתלטה על קולה. ״נצטרך פשוט לחפש בכיוון אחר. תודה שהקדשת לזה זמן. בּיי.״
היא החזירה את השפופרת למקום, הניחה את ידיה על שולחן הכתיבה ועצמה את עיניה.
עם השנים למדה שאנשים יכולים להיאנס, לעבור התעללות והשפלות ולהירצח בדרכים אינספור. היא ישבה, ידיה קפוצות לפניה על השולחן, והבינה שבאותו האופן, יש דרכים אינספור להתרשל בחקירה, ושתובע עלול לשבש חקירה מסיבות מעורפלות.
היא קמה ויצאה למסדרון ופנתה אל החדר של הורטיג. הוא דיבר בטלפון והחווה לה בידו שתשב. היא הסתכלה סביבה.
המשרד של הורטיג עמד בניגוד גמור למשרד שלה. קלסרים ממוספרים בספרייה ותיקיות מסודרות בערֵמות נאות על שולחן הכתיבה. אפילו העציצים על אדן החלון נראו מטופחים.
הורטיג סיים את השיחה והניח את הטלפון.
״מה פון קוויסט אמר?״
״שפורוגורד הוא לא האיש שלנו.״ ז'נט התיישבה.
״אולי הוא צודק.״
ז'נט לא ענתה. הורטיג הרחיק מעליו את צרור הניירות והמשיך.
״את יודעת שנאחר קצת מחר?״
לז'נט נדמה היה שהורטיג נראה נכלם. ״תירגע. אתם רק תסייעו לטפל בכמה מחשבים עם פורנו ילדים, אחרי זה אתם חוזרים.״
הורטיג חייך.
 
 
גָמְלָה אֶנְשֶדֶה
 
למחרת היום שבו נמצאה הגופה בתוּרילְדְספְּלָאן יצאה ז'נט שילברג מבניין מטה המשטרה כמה דקות אחרי שמונה בערב.
הורטיג הציע לה טרמפ הביתה, אבל היא סירבה בנימוס והסבירה לו שהיא רוצה ללכת ברגל לתחנת סֶנְטְרָלֶן לפני שתיסע ברכבת התחתית לאֶנְשֶדֶה.
היא הרגישה שהיא צריכה שעה קלה לעצמה.
הליכה של רבע שעה. בלי שום מחשבות על עבודה או פרנסה. פשוט לתת למחשבות לרחף בחופשיות, להרפות מהדרישות.
היא לא הספיקה להגיע רחוק לפני שהוסחה דעתה.
כשירדה במדרגות לקוּנְגְסבְּרוּ סְטְרָנְד, הטלפון אותת על הודעת טקסט נכנסת. אבא שלה.
״הֵיי,״ הוא כתב. ״את בסדר?״
היה לו קשה מאוד לתפעל טלפון נייד, ועצם העובדה שבחר לסמס לה הפליאה אותה. תמיד הוא צלצל. הוא כתב כעת שני משפטים, קצרים אמנם, אבל נהירים לחלוטין.
לא ייאמן, היא חשבה.
״בסדר גמור,״ השיבה. ״עסוקה מעל הראש. בתחת של הפושעים.״
הניסוח העלה בה חיוך. הוא היה שלו, משהו שנהג לומר כשחזר הביתה ממשמרת.
כשהתקרבה לקְלָרָבְּרְסוויאָדוּקְטֶן חזרו מחשבותיה לעבודה.
משפחה של שלושה דורות של שוטרים. סבא, אבא ועכשיו היא. סבתא ואמא היו עקרות בית.
ואוקה, חשבה לעצמה. אמן. ועקר בית.
אחרי שאביה הבין שהיא חושבת ללכת בעקבותיו, היא זכתה לשמוע כמה וכמה סיפורים שנועדו להבהיל אותה.
אנשים מפורקים. נרקומנים ואלכוהוליסטים. התעללות חסרת שחר. הסברה שלפיה פעם לא בעטו במי שנמצא בתחתית היא מיתוס. ככה עשו תמיד וככה ימשיכו לעשות תמיד.
אבל היה צד מסוים בעבודה שהיה שנוא עליו.
מאחר שהוצב בפרבר מדרום לסטוקהולם, בקרבת הרכבת התחתית ורכבת הפרברים גם יחד, לפחות פעם בשנה הוא נאלץ לרדת אל אחת המסילות ולאסוף משם שיירים של אדם.
ראש.
זרוע.
רגל.
בית חזה.
הוא נִמלא ייאוש בכל פעם שזה קרה.
הוא לא רצה שהיא תיאלץ לראות כל מה שהוא ראה, והמסר שהבליע בסיפוריו ניתן לסיכום במשפט אחד.
״לא משנה מה תבחרי להיות, אל תהיי שוטרת.״
אבל דבר מכל מה שאמר לא גרם לה לשנות את דעתה. להפך, הסיפורים שלו רק הוסיפו לה מוטיבציה.
המכשול הראשון בדרך לבית הספר הגבוה לשוטרים היה ליקוי ראייה בעין שמאל. הניתוח עלה לה בכל חסכונותיה, נוסף על כך שעבדה שעות נוספות בכל יום במשך חצי שנה כמעט כדי לממן אותו.
הקושי השני צץ כשנודע לה שהיא פשוט נמוכה מדי.
הפתרון היה כירוֹפְּרַקְט, שבעזרת טיפול של שנים־עשר שבועות בגב שלה הצליח להאריך את גובהה בשני הסנטימטרים החסרים.
בדרך לבחינות הכניסה היא שכבה במכונית, כי ידעה שהגוף עלול להתכווץ אם יושבים פרק זמן ארוך יחסית.
מה יקרה אם תיגמר לי המוטיבציה? תהתה.
זה היה ערב קריר בשלהי האביב, והיא נכנסה למסוף סיטי־טֶרְמינָלֶן במקום לרדת לרכבת התחתית בתחנת וָאסָגָטָן.
אסור שזה יקרה, סיכמה בינה לבינה כשנכנסה אל חום התחנה. צריך להמשיך, זה הכול.
היא חצתה את תחנת האוטובוסים לכיוון סֶנְטְרָלֶן, המשיכה וירדה במדרגות הנעות ופילסה דרך בדוחק שבין רכבת הפרברים והרכבת התחתית.
הקבצנים והרוכלים שם גרמו לה לחשוב על כסף.
היא פתחה את הארנק. נותרו לה שני שטרות מקומטים של מאה קְרוּנוֹת, ושלושים מתוכן ילכו על כרטיס הביתה. היא קיוותה שלאוקה נשאר משהו מהכסף שקיבל להוצאות הבית בתחילת השבוע. גם אם אולונד יצליח לתקן את המכונית, בכל מקרה זה בטח יעלה כמה אלפים.
עבודה ופרנסה, חשבה.
איך לעזאזל אפשר להתחמק מזה?
אחרי שיוּהן הלך למיטה ישבו ז'נט ואוקה בסלון על כוס תה. בקרוב עמדה להיפתח אליפות אירופה בכדורגל וערוץ הספורט בטלוויזיה ערך סקירה יסודית של סיכויי הנבחרת הלאומית. כרגיל, דיברו על לפחות רבע גמר, עם תקווה לחצי גמר ואולי אפילו למדליית זהב.
״אבא שלך התקשר, דרך אגב,״ אמר אוקה בלי להתיק את המבט מהטלוויזיה.
״משהו מיוחד?״
״כרגיל. שאל מה שלומך ועל יוּהן ובית הספר. ושאל אותי אם כבר מצאתי מקור פרנסה.״
ז'נט ידעה שלאביה קשה עם אוקה. עצלן, הוא קרא לו פעם. בטלן, בפעם אחרת. ישנוני, יושב בלי מעש. רשימת שמות התואר השליליים היתה מגוונת לא פחות מכפי שהיתה ארוכה. קרה גם שהטיח את הכינויים האלה ישירות באוקה, לעיני כל המשפחה.
לרוב היא ריחמה על אוקה ומיד יצאה להגנתו, אבל לעתים קרובות יותר ויותר מצאה את עצמה מסכימה עם הביקורת.
הרי שום דבר לא קורה אתו, לעזאזל.
הוא הִרבה לומר שטוב לו להיות עקר בית, אבל האמת היא שהיא היתה עקרת בית לא פחות ממנו. כל זה היה בסדר אם הוא באמת היה מצליח לעשות משהו עם הציורים שלו, אבל בתחום הזה לא קרה הרבה, למען האמת.
״אוקה...״
הוא לא שמע אותה. בטלוויזיה היתה כתבה על קפטנים של קבוצות בליגה הלאומית והוא היה שקוע בה כל כולו.
״המצב הכספי שלנו על הפנים,״ אמרה. ״אני מתביישת שאני שוב צריכה לצלצל לאבא.״
הוא לא ענה.
הוא מתעלם ממנה?
״אוקה?״ ניסתה שוב. ״אתה מקשיב לי?״
הוא שוב נאנח. ״כן, כן,״ אמר, עדיין שקוע בטלוויזיה. ״אבל עכשיו יש לך תירוץ להתקשר אליו.״
״לְמה אתה מתכוון?״
״הוא הרי התקשר קודם, נו.״ אוקה נשמע מעוצבן. ״הוא בטח מצפה שתחזירי לו טלפון.״
הוא בלתי נסבל, חשבה ז'נט.
היא הרגישה שזעם גואה בה, אבל רצתה להימנע ממריבה ולכן קמה מהספה ויצאה אל המטבח.
הר של כלים בכיור. אוקה ויוּהן אכלו פנקייקס, והאירוע הותיר את רישומיו במצב המטבח.
לא, היא לא מתכוונת לשטוף כלים. הם ירבצו בכיור עד שהוא יטפל בזה. היא התיישבה לשולחן המטבח וחייגה את המספר של הוריה.
זאת הפעם האחרונה, לעזאזל, חשבה.
אחרי השיחה חזרה לסלון, התיישבה שוב בספה וחיכתה בסבלנות שהתוכנית תיגמר. היא אהבה מאוד כדורגל, מן הסתם יותר מאוקה, אבל תוכניות מהסוג הזה לא עניינו אותה. יותר מדי דיבורים ריקים.
״התקשרתי לאבא,״ אמרה כשהקרדיטים רצו על פני המרקע. ״הוא מכניס לי לחשבון חמשת אלפים כדי שנסתדר עד סוף החודש.״
אוקה הנהן בפיזור דעת.
״אבל זה לא יקרה שוב,״ המשיכה. ״והפעם אני מתכוונת לזה. הבנת?״
הוא התפתל. ״כן, כן. הבנתי.״
נחכה ונראה, חשבה ז'נט.
 
 
וִיטָה בֶּרְגֶן8
 
8 אזור במזרח רובע סוֹדֶרמָאלְם בסטוקהולם, שבמרכזו פארק גדול בשם זה. מילולית: ההרים הלבנים.
 
את הדירה השיגו סופיה ובעלה לשעבר, לָאסֶה, בעסקת חליפין משולשת ומסובכת שכללה את דירת שני החדרים הקטנה של סופיה בלוּנְדָגָטָן ואת דירת שלושת החדרים של לָאסֶה במוּסֶבָּקֶה, עסקה שהודות לה היתה עכשיו בבעלותה דירת חמישה חדרים מרווחת במעלה אוֹסֶבֶּרְיֶה, בקרבת ניטוֹרְיֶה ויטָבֶּרְספָּרְקֶן.
היא נכנסה להוֹל, תלתה את המעיל והמשיכה לסלון. הניחה על השולחן את שקית הטֵייק־אוויי עם האוכל ההודי ויצאה למטבח להביא סכו״ם וכוס מים.
היא הדליקה את הטלוויזיה, התיישבה על הספה והתחילה לאכול.
רק לעתים רחוקות היה לה די שקט פשוט להקדיש את עצמה לאוכל, ולרוב העסיקה את עצמה במשהו אחר במקביל. ספר, עיתון, או כמו עכשיו, טלוויזיה. איזשהו סוג של חֶברה.
דלק, חשבה בלבה.
צריך לתדלק את הגוף כדי שיתפקד.
העובדה שהיה עליה לשבת לבדה לארוחת הערב דיכאה אותה, והיא אכלה מהר, אגב שִלטוּט בין ערוצים. תוכניות ילדים, סדרה קומית אמריקאית, פרסומות והרדיו החינוכי.
היא ראתה בשעון שהחדשות עומדות להתחיל, הניחה מידה את השָלט, ואז צפצף מכשיר הטלפון שלה.
מסרון ממיכאל.
״מה קורה? מתגעגע...״ כתב.
היא בלעה את הנגיסה האחרונה וענתה לו.
״משועממת עד מוות. מתכוונת לעבוד קצת בבית הערב. חיבוק.״
העבודה שימשה לה מפלט מהשיממון שאחז בה מפעם לפעם, ובזמן האחרון היתה אישיות מסוימת שלכדה את תשומת לבה יותר ויותר.
סופיה עשתה לה הרגל, לשלוף בכל ערב רשימה מרשימותיה, ובכל פעם קיוותה לגלות בחומר משהו חדש או מכריע.
היא החליטה לבלות שעה או שעתיים בחדר העבודה אחרי החדשות.
סופיה קמה, יצאה למטבח ורוקנה את שאריות האוכל לפח. היא שמעה את אות תחילת החדשות מהסלון, ואת ההכרזה על כך שהאייטם המרכזי, זה היום השני ברציפות, הוא הרצח בתוּרילְדְספְּלָאן.
קריין החדשות סיפר שהמשטרה פרסמה שיחת טלפון שהתקבלה במוקד בבוקר שעבר.
לסופיה נדמה היה שהאדם שהתקשר נשמע שתוי למדי.
היא הוציאה את הדיסק־און־קי מהתיק, נעצה אותו במחשב ופתחה את התיקייה של ויקטוריה ברגמן.
נדמה היה שחסרים חלקים רבים באישיות של ויקטוריה ברגמן. בשיחות שלהן התברר שבשנות הילדוּת וההתבגרות עברה ויקטוריה חוויות טראומטיות רבות שהיה עליה לעבד. פגישות רבות התפתחו והיו למונולוגים ארוכים, שבמובנים רבים לא אפשר היה לקרוא להם שיחות.
לא פעם, סופיה כמעט נרדמה לצליל קולה החדגוני והמטרטר של ויקטוריה. המונולוגים שימשו לה מעין היפנוזה עצמית שיצרה חורים שחורים בזיכרון ועייפה גם את סופיה, שהתקשתה לזכור את כל הפרטים בסיפורים של ויקטוריה. כשסיפרה על זה לחבר לעבודה במשרד, הוא הציע לה להקליט את השיחות והשאיל לה את רשמקול הכיס הקטן שלו בתמורה לבקבוק יין טוב.
היא כתבה על הקַלטות תאריך ושעה, ועכשיו היו לה עשרים וחמש קלטות קטנות, נעולות בארון תיקי החולים שבעבודה. את הקטעים שמצאה בהם עניין מיוחד הקלידה ושמרה על דיסק־און־קי.
סופיה פתחה את התיקייה שהיא קראה לה VB, ובה לא מעט קבצים שמורים.
היא עשתה דאבּל־קליק על אחד הקבצים וקראה על הצג:
ימים מסוימים היו יותר טובים מימים אחרים. הרגשתי שהבטן שלי תוכל לספר לי מראש מתי הם יתחילו לריב.
על פי הרישומים ראתה סופיה שהשיחה נסבה על חודשי הקיץ בילדותה של ויקטוריה במחוז דָלָרְנָה. כמעט בכל סופשבוע היתה משפחת ברגמן נכנסת למכונית ונוסעת את מאתיים וחמישים הקילומטרים אל הבקתה הקטנה בדָאלָה־פְלוּדָה, ויקטוריה סיפרה לה שבחופשת הקיץ הם לרוב בילו שם ארבעה שבועות ברציפות.
היא המשיכה לקרוא:
הבטן שלי לא טעתה מעולם, ושעות רבות לפני שהתחילו הצעקות כבר תפסתי מחסה במועדון הסודי שלי.
הייתי מכינה לעצמי כמה פרוסות ובקבוק מיץ ממותק, כי אף פעם לא ידעתי כמה זמן הם יריבו ומתי יהיה לאמא זמן לבשל.
פעם אחת, מבעד לסדקים בין הקרשים, ראיתי איך הוא רודף אחריה בשדה. אמא נסה על נפשה, אבל הוא היה מהיר ממנה והפיל אותה במכה בעורף. יותר מאוחר, כשחזרו הביתה, בחצר, היה לה פצע גדול מעל העין והוא בכה נואשות.
אמא ריחמה עליו.
הגורל התאכזר אליו ואילץ אותו לעסוק בעבודת הפרך הזאת, חינוך שתי הנשים בחייו.
אם אמא ואני רק היינו מקשיבות לו ולא היינו מרדניות כאלה.
סופיה רשמה כמה הערות, פירטה אחרי מה ראוי לעקוב וסגרה את המסמך.
היא פתחה באקראי את אחד התדפיסים האחרים ומיד הבינה שהוא מתייחס לאחד המפגשים שוויקטוריה נעלמה בהם לתוך עצמה.
השיחה התחילה כרגיל, סופיה הציגה שאלה וּויקטוריה ענתה.
משאלה לשאלה הלכו והתארכו התשובות, נעשו מבולבלות וחסרות לכידוּת יותר ויותר. ויקטוריה סיפרה משהו שהעלה בדעתה דבר אחר לגמרי וכן הלאה, בקצב מסחרר שהלך וגבר.
סופיה חיפשה את הקלטת השיחה, הכניסה את הקָלטת לרשמקול, לחצה על ״נגן״, נשענה לאחור בכיסא ועצמה את עיניה.
הקול של ויקטוריה ברגמן:
ואז אכלתי בשביל להשתיק את הדיבור המחורבן שלהם, והם השתתקו מיד כשראו מה אני מוכנה לעשות בשביל להיות חברה שלהם. בלי ללקק להם את התחת בשביל זה. להעמיד פנים שאני מחבבת אותם. לגרום להם לכבד אותי. לגרום להם להבין שיש לי מוח, למרות הכול, ושאני מסוגלת לחשוב, גם אם זה לא תמיד נראה ככה כשהייתי מטיילת לעצמי.
סופיה פקחה את עיניה, קראה מה רשמה על קופסת הקלטת וראתה שהשיחה הוקלטה כמה חודשים לפני כן. ויקטוריה סיפרה לה על התקופה בפנימייה בסיגְטוּנָה9 ועל אירוע מתוכנן ומחושב של התעמרות.
 
 
9 בית ספר תיכון ופנימייה יוקרתיים ליד סטוקהולם.
 
הקול המשיך.
ויקטוריה החליפה נושא.
כשצריף העץ היה בנוי ומוכן כבר לא חשבתי שזה נחמד, לא היה לי שום חשק לשכב אתו בצריף ולקרוא קומיקס, אז כשהוא נרדם יצאתי, ירדתי אל סירת המשוטים, הבאתי משם קרש, השענתי אותו על הפתח ודפקתי כמה מסמרים עד שהוא התעורר בתוך הצריף והתפלא מה אני עושה. תמשיך לשכב שם, אמרתי, ודפקתי מסמרים עד שהקופסה היתה ריקה...
הקול נעלם וסופיה שמה לב שהיא עומדת להירדם.
...והחלון היה קטן מכדי לצאת דרכו, אז בזמן שהוא בכה בפנים הבאתי עוד קרשים ואטמתי את החלון. אולי התכוונתי לחלץ אותו משם אחר כך, ואולי לא, אבל בחושך בפנים הוא יוכל לחשוב כמה הוא מחבב אותי...
סופיה כיבתה את הרשמקול, קמה מהכיסא והסתכלה בשעון.
שעה?
לא, לא יכול להיות, חשבה. בטח נמנמתי.
 
 
מוֹנוּמֶנְטֶט
 
בשעה תשע בערך החליטה סופיה למלא את בקשתו של מיכאל וללכת לדירתו באֶלָנְדְסגָטָן ברובע מוֹנוּמֶנְטֶט. בדרך דאגה לקנות מצרכים לארוחת הבוקר, כי ידעה שהמקרר בביתו יהיה ריק.
אחרי שהגיעה לדירתו, נרדמה, מותשת, על הספה והתעוררה כשנישק אותה על המצח.
״הֵיי, אהובה. Surprise,״ הוא אמר בשקט.
היא הסתכלה סביבה, מבולבלת, והתגרדה במקום שבו דגדג אותה זקנו הקוצני השחור.
״הֵיי, מה אתה עושה פה? מה השעה?״
״חצות וחצי. הספקתי לטיסה האחרונה.״
הוא הניח על השולחן זר גדול של שושנים אדומות ונכנס למטבח. היא הביטה בפרחים בסלידה, קמה, חצתה את הסלון הגדול והלכה אחריו. בינתיים הוא פתח את המקרר והוציא חמאה, לחם וגבינה.
״רוצה גם?״ שאל. ״כוס תה ופרוסה עם משהו?״
סופיה הנהנה והתיישבה ליד שולחן המטבח.
״איך היה השבוע שלך?״ הוא המשיך. ״שלי היה איום ונורא. איזה עיתונאי החליט שלתכשיר שלנו יש תופעות לוואי מסוכנות והעניין התפרסם בגדול גם בעיתונים וגם בטלוויזיה. פה כתבו על זה משהו?״
הוא הניח שתי צלחות על השולחן וניגש לכיריים, אל קומקום המים הרותחים לתה.
״לא שאני יודעת. אבל יכול להיות שכן.״ היא עדיין היתה מטושטשת ומופתעת מהופעתו הבלתי צפויה.
״אני נאלצתי להקשיב היום לאישה שמרגישה שהתקשורת מתעללת בה...״
״אני מבין. נשמע לא משהו,״ הוא קטע אותה והושיט לה כוס תה אוכמניות מהביל. ״אבל זה בטח יעבור. ביררנו ומצאנו שהעיתונאי הזה הוא גם פעיל סביבתי שהשתתף בפעולה נגד חוות חורפנים. כשזה יתפרסם, אז...״ הוא צחק והעביר את ידו לפני הגרון, להראות מה יקרה למי שיעז לקום נגד חברת התרופות הגדולה.
סופיה לא אהבה את היוהרה שלו, אבל לא היה לה כוח לפתוח בוויכוח. השעה היתה מאוחרת מדי. היא קמה, פינתה את הספלים מהשולחן ושטפה אותם, ואז נכנסה לשירותים לצחצח שיניים.
מיכאל נרדם לידה בפעם הראשונה אחרי יותר משבוע, וסופיה קלטה עד כמה התגעגעה אליו, למרות הכול.
הוא היה גבוה וגרמי, אם כי בזמן האחרון העלה כמה קילוגרמים במשקל. גדול, שעיר וחם, והיא חפנה את אפה בעורף שלו.
הוא הזכיר לה את לאסה.
סופיה התעוררה לאור פנסי מכונית שחלפו על התקרה. בתחילה לא ידעה איפה היא, אבל כשהתיישבה במיטה זיהתה את חדר השינה של מיכאל וראתה בשעון הרדיו שישנה בקושי שעה.
היא סגרה בזהירות את דלת חדר השינה וניגשה לסלון. היא הרגישה כאילו שכחה משהו.
היא פתחה חלון והדליקה סיגריה. רוח נעימה נשבה מבחוץ והעשן נעלם בחושך שמאחוריה. בעודה מעשנת, עקבה אחרי שקית ניילון לבנה שעופפה ברוח לאורך הרחוב מתחתיה ונתקעה בשלולית מים על המדרכה ממול.
אני צריכה להתחיל מההתחלה עם ויקטוריה ברגמן, חשבה. משהו נעלם מעיני.
התיק שלה עמד ליד הספה, והיא התיישבה, הוציאה את הלפּטוֹפּ והציבה אותו לפניה על השולחן.
היא פתחה את המסמך שבו סיכמה, בנקודות, את האישיות של ויקטוריה ברגמן.
ילידת 1970.
לא נשואה. בלי ילדים.
קשר של שיחות, עם התמקדות בחוויות ילדות טראומטיות.
ילדוּת: בת יחידה לבֶּנְגְט ברגמן, חוקר, בין היתר, ב־SIDA,10 ולבּירְגיטָה ברגמן, עקרת בית. הזיכרונות המוקדמים ביותר קשורים לריח הזיעה של האב, כמו גם לחודשי הקיץ בדָלָרְנָה.
10 ארגון שוודי לפיתוח ושיתוף פעולה בינלאומיים.
 
קדם־התבגרות: גדלה בגְריסְלינְגֶה, וֶרְמְדוֹ. בית קיץ בדָאלָה־פְלוּדָה, דָלָרְנָה. מוכשרת מאוד. שיעורים פרטיים מגיל תשע. התחילה ללמוד בבית הספר שנה לפני הזמן ובחטיבת הביניים הוקפצה מכיתה ח' לכיתה ט'. נסעה הרבה עם ההורים. חשופה לתקיפות מיניות מראשית גיל קדם־ההתבגרות (מצד האב? גברים אחרים?). זיכרונות מקוטעים, מסופרים באסוציאציות שאין קשר ביניהן.
נעורים: לקיחת סיכונים קיצונית, מחשבות אובדניות (מגיל 14-15?). שנות ההתבגרות המוקדמת מתוארות כ״חלשות״. גם כאן, משחזרת זיכרונות במקוטע. לימודים תיכוניים בפנימייה בסיגְטוּנָה. פעולות חוזרות ונשנות של הרס עצמי.
סופיה הבינה שתקופת התיכון היתה לוויקטוריה ברגמן תקופה של קונפליקטים. כשהתחילה ללמוד בתיכון היתה צעירה בשנתיים מחבריה לכיתה, ובמישור הרגשי והגופני גם יחד היתה מפותחת הרבה פחות מהאחרים.
סופיה ידעה מניסיון אישי עד כמה יכולות בנות בגיל ההתבגרות להיות מרושעות בחדר ההלבשה אחרי שיעורי ההתעמלות. חוץ מזה, היא הופקרה לחלוטין לְמה שקרוי חינוך על ידי חברים ללימודים.
אבל משהו חסר בסיפור הזה.
חיים בוגרים: הצלחות מקצועיות מתוארות כ״לא חשובות״. חיי חברה מוגבלים. תחומי עניין מועטים.
נושאים/שאלות מרכזיים: הטראומה. מה עבר על ויקטוריה ברגמן? הקשר לאבא? תמונות זיכרון מקוטעות. בעייתיות דיסוֹציאטיבית?
סופיה הבינה שתצטרך לעבוד על עוד שאלה מרכזית, והכניסה עוד הערה.
״מה פירוש 'חלש'?״ רשמה בשולי המסמך.
היא ראתה אצל ויקטוריה ברגמן חרדה גדולה ואשמה עמוקה.
יחד, אולי יצליחו עם הזמן לחדור פנימה ולקבל אפשרות להתיר כמה קשרים.
אבל זה לא היה בטוח כלל וכלל.
דברים רבים הצביעו על כך שוויקטוריה ברגמן סובלת מבעייתיות דיסוֹציאטיבית, וסופיה ידעה שבתשעים אחוזים מהמקרים הבעיות נובעות מתקיפה מינית או מטראומות דומות חוזרות ונשנות. סופיה כבר הספיקה לפגוש אנשים שעברו חוויות טראומטיות ושנדמה היה שאינם מסוגלים כלל לזכור אותן. בהזדמנויות מסוימות סיפרה ויקטוריה ברגמן על תקיפות מזעזעות, ואילו בהזדמנויות אחרות נדמה שלא זכרה כלל את החוויות האלה.
האמת היא שזוהי תגובה הגיונית לגמרי, חשבה סופיה. הנפש מתגוננת מפני מה שהיא חווה כמאורע מטלטל, וכדי לתפקד ביומיום ויקטוריה ברגמן מדחיקה את רשמי האירועים ויוצרת לעצמה זיכרונות חלופיים.
אבל מה פירוש מה שוויקטוריה ברגמן קוראת לו החולשה שלה?
האם האדם שנחשף לתקיפות הוא חלש?
היא סגרה את המסמך וכיבתה את המחשב.
סופיה חשבה על התנהלותה שלה בשיחות האלה. פעם היא נתנה לוויקטוריה ברגמן אחת מחפיסות הפָּרוֹקְסֶטין הפרטיות שלה, אף על פי שאין זה בסמכותה. לא זו בלבד שזה לא חוקי, זה גם לא אֶתי ולא מקצועי. ולמרות זאת החליטה לחרוג מהתקנות. והתרופה נוגדת הדיכאון לא גרמה נזק. להפך. ויקטוריה ברגמן הרגישה הרבה יותר טוב לזמן מה, וסופיה החליטה כי מה שעשתה היה כשורה, למרות הכול. ויקטוריה נזקקה לתרופה, וזה העיקר, מה שלא יהיה.
לצד הקווים הדיסוֹציאטיביים האלה היו בה יסודות של התנהגות כפייתית, וסופיה גם שמה לב למשהו שהיה בו כדי להעיד על תסמונת סָוואָנְט. בהזדמנות אחת העירה ויקטוריה ברגמן על הרגלי העישון של סופיה.
״עישנת כמעט שתי חפיסות,״ אמרה והצביעה על המאפרה. ״שלושים ותשעה בדלים.״
כשסופיה נשארה לבדה, ספרה ומצאה שוויקטוריה צדקה. אבל יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים.
הכול יחד הביא לכך שהאישיות של ויקטוריה היתה האישיות הסבוכה ביותר שסופיה טיפלה בה בעשר שנותיה כתרפיסטית פרטית. לא היה דומה לה.
סופיה התעוררה ראשונה, התמתחה והעבירה את אצבעותיה בשערו של מיכאל ובמורד זקנו. היא ראתה שהוא מתחיל להאפיר וחייכה לעצמה.
השעון־רדיו הראה שש וחצי. מיכאל זז והסתובב אליה, הניח את זרועו על החזה שלה ואחז בידה.
שעות לפני הצהריים שלה היו פנויות מפגישות, והיא החליטה לאחר לקליניקה.
מיכאל היה במצב רוח מזהיר וסיפר איך במשך השבוע, לצד ליקוט עובדות לא מחמיאות על העיתונאי, סידר לעצמו חשבון שמן בבית חולים גדול בברלין. הבונוס שהוא מצפה לו יוכל לממן נסיעת פאר לכל יעד שהיא תבחר.
סופיה חשבה רגע, אבל לא הצליחה להעלות בדעתה שום מקום שאליו היא מתגעגעת.
״מה את אומרת על ניו יורק? קצת שוֹפּינג בבתי הכולבו הגדולים. ארוחת בוקר בטיפָני'ס וכל זה, את יודעת? בדקתי בכמה מלונות באמת יקרים במנהטן. אפשר לקחת את כל החבילה, עם מסאז' וטיפול פָּנים.״
ניו יורק, היא חשבה, והזיכרון העביר בה צמרמורת. למה הוא מציע דווקא את ניו יורק? הוא יודע משהו? לא, זה בטח רק צירוף מקרים.
היא ולאסה ביקרו בניו יורק פחות מחודש לפני שהכול קרס.
יהיה קשה מדי לפתוח את הפצעים הישנים.
״או שאת מעדיפה חופשה באיזה חוף ים? בצ'רטר?״
היא קלטה עד כמה הוא להוט, אבל כל כמה שניסתה, ההתלהבות שלו לא דבקה בה. היא הרגישה כבדה כמו אבן.
לפתע ראתה לנגד עיניה את פניה של ויקטוריה ברגמן.
איך בשיחות שלהם, לפעמים, ויקטוריה נכנסה למין מצב אָפָּתי כמו של מכורה להרואין, ובאותן הזדמנויות לא הפגינה אפילו סימן קלוש לתגובה רגשית. עכשיו היא הרגישה בדיוק ככה, וחשבה שבפעם הבאה שתהיה אצל הרופא, עליה לבקש ממנו להעלות לה את מינון הפָּרוֹקְסֶטין.
״אני לא יודעת מה לא בסדר אתי, מתוק שלי.״ היא נישקה אותו על הפה. ״אני כל כך רוצה, אבל מרגישה שכרגע אין לי כוח לכלום. אולי בגלל שבעבודה יש לי כל כך הרבה דברים על הראש.״
״כן, אבל במצב כזה חופשה יכולה להיות דבר מושלם. אנחנו לא צריכים לנסוע להרבה זמן. סופשבוע או משהו כזה?״
הוא התגלגל על הבטן ונִפנה אליה, החליק את ידו על בטנה.
״אני אוהב אותך,״ אמר.
סופיה היתה במקום אחר לגמרי ולא ענתה, אבל קלטה שהתעצבן כשהסיר את השמיכה וקם מהמיטה. היא לא מדביקה את הקצב. הוא מגיב כל כך מהר, ובצורה אימפולסיבית.
״סליחה, אהוב שלי. אל תכעס.״
מיכאל נאנח, לבש תחתונים ויצא למטבח.
למה היא מרגישה אשמה? זה מחויב המציאות? ולמה יש לה נקיפות מצפון כלפיו? מה נותן לו את הזכות לכך? אשמה היא מן הסתם ההמצאה האנושית הזוועתית מכולן, חשבה סופיה.
היא כבשה את זעמה והלכה אחריו. הוא עמד ומילא את הפּרקוֹלטוֹר ונתן בה מבט חמוץ מעבר לכתף. לפתע היא נמלאה רוך כלפיו. הוא הרי לא אשם שהוא כמו שהוא.
היא נצמדה אליו מאחור, נישקה אותו בעורף ושמטה את החלוק שלה על רצפת המטבח. היא תרשה לו לבוא אליה כשהיא נשענת על השיש לפני שתיכנס להתקלח.
זה הרי לא סוף העולם, חשבה.
 
 
טְבוֹלפָּלָטְסֶט
 
כשסיימה סופיה סטרלונד את עבודתה לאותו יום ואת ההכנות ליציאה הביתה, צלצל הטלפון.
״הֵיי, שמי רוֹז־מָרי בְּיוֹרְן ואני מתקשרת מאגף הרווחה בהֶסֶלְבּי. יש לך רגע?״
סופיה ראתה בשעון שהשעה כמעט ארבע וחצי, והאמת, לא היה לה שום חשק לדבר, אבל היא אמרה שזה בסדר אם השיחה לא תהיה ארוכה מדי.
״לא, אין שום צורך.״ האישה נשמעה חביבה. ״אני רק תוהה אם נכון שיש לך ניסיון עם ילדים שעברו טראומת מלחמה?״
סופיה כחכחה בגרון. ״כן, זה נכון. מה את רוצה לדעת?״
״ובכן, יש לנו משפחה פה בהֶסֶלְבּי, ואולי רצוי שהבן שלהם יהיה בקשר עם מישהו בעל תובנות עמוקות יותר לגבי החוויות שהוא עבר. כששמעתי עלייך, חשבתי שכדאי שאצור אתך קשר.״
סופיה הרגישה עד כמה היא עייפה, ויותר מכל דבר אחר רצתה לסיים את השיחה.
״למען האמת, אני די עסוקה. בן כמה הוא?״
״הוא בן שש־עשרה וקוראים לו סָמוּאֶל. סמואל בָּאי. מסיירה לאון.
צירוף מקרים מעניין, חשבה. שנים לא חשבתי על סיירה לאון, והנה פתאום יש לי שתי הצעות עבודה הקשורות לשם.
״אולי זה יסתדר, למרות הכול,״ אמרה לבסוף. ״כמה דחוף לך שאפגוש אותו?״
הם סיכמו שהנער יגיע כעבור שבוע לשיחת הערכה, וסיימו את השיחה אחרי שהעובדת הסוציאלית הבטיחה להעביר לסופיה את הדוח על הילד.
לפני שיצאה מהקליניקה, החליפה נעליים לזוג נעלי ג'ימי צ'וּ אדומות וידעה שהפצעים בעקב יתחילו לדמם עוד לפני שתיכנס למעלית.
עבר
 
היא שואפת מלוא הריאות מתוך השקית שאותה מילאה בדבק מגע. בהתחלה מסתובב לה הראש, אחר כך כל הקולות מסביב מוכפלים. לבסוף הילדה־עורב רואה את עצמה מלמעלה.
ליד בּוֹלְסְטָה הוא פונה מהכביש המהיר. כל הבוקר התייראה מפני הרגע שהוא יעצור לצד התעלה שבשולי הכביש ויכבה את המנוע. היא עוצמת עיניים ומנסה לא לחשוב כשהוא תופס בידה, מניח אותה שם, במקום ההוא, והיא מרגישה שהוא כבר קשה.
״הלוא את יודעת שיש לי צרכים, ויקטוריה,״ הוא אומר. ״אין בזה שום דבר מוזר. לכל גבר יש צרכים ורק טבעי שתעזרי לי להגיע להרפיה כדי שנוכל להמשיך בנסיעה.״
היא לא עונה, רק ממשיכה לעצום עיניים, בעוד הוא מלטף את לחייה ביד אחת ופותח את רוכסן החנות ביד השנייה.
״תעזרי לי ואל תירָאי חמוצה כל כך. זה לא ייקח יותר מרגע.״
גופו מדיף ריח זיעה והבל פיו חלב חמוץ.
היא עושה כמו שהוא לימד אותה.
עם הזמן רכשה מיומנות, וכששיבח אותה על זה כמעט הרגישה גאווה. שהיא יודעת משהו וטובה בזה.
הוא גומר, והיא לוקחת את גליל הנייר שליד ידית ההילוכים ומנגבת את ידיה הדביקות.
״מה דעתך שניכנס למרכול הגדול באֶנְשֶפּינג ונקנה לך משהו יפה?״ הוא אומר בחיוך ומביט בה באהבה.
״כן, אפשר, אני חושבת,״ היא ממלמלת, כי תמיד היא משיבה במלמולים להצעות שלו. היא אף פעם לא יודעת מה באמת מסתתר מאחוריהן.
הם בדרך לבית הקיץ בדָאלָה־פְלוּדָה.
סופשבוע שלם לבדם.
היא והוא.
היא לא רצתה להצטרף אליו.
בארוחת הבוקר היא אמרה שאין לה חשק לנסוע אתו ושבמקום זה היא רוצה להישאר בבית. ואז הוא קם מהשולחן, פתח את המקרר והוציא משם קרטון סגור של חלב.
הוא נעמד מאחוריה ופתח את הקרטון, ואז שפך עליה אט־אט את הנוזל הקר. זה נזל על ראשה, דרך השיער, על פניה ואל חיקה. על הרצפה נקוותה שלולית גדולה, לבנה.
אמא לא אמרה מילה, רק הפנתה את מבטה, והוא יצא בדממה אל החניה המקורה כדי להעמיס את הוולוו.
והנה היא יושבת עכשיו, חוצה את אזור וֶסְטֶרְדָלָרְנָה הירוק לעת קיץ, ובתוכה אי־שקט גדול ושחור.
הוא לא נוגע בה כל סוף השבוע.
אמנם הוא הסתכל עליה כשהתפשטה ולבשה כתונת לילה, אבל לא נשכב לידה במיטה.
היא שוכבת בלי לעצום עין, מנסה להקשיב לצעדיו, מעמידה פנים שהיא שעון. נשכבת על הבטן ואז השעה היא שש, אחר כך מתפתלת עם כיוון השעון עד שהיא שוכבת על צד שמאל, ואז השעה היא תשע.
רבע סיבוב והיא שוכבת על הגב, ואז השעה שתים־עשרה.
אחר כך על צד ימין והשעה שלוש.
ושוב על הבטן, והשעה שש.
בצד שמאל תשע, ועל הגב חצות.
אם תוכל לשלוט בשעון, הזמן יערים עליו והוא לא יבוא אליה.
היא לא יודעת אם זו הסיבה, אבל עובדה שהוא שומר ממנה מרחק.
ביום ראשון בבוקר, לפני היציאה בחזרה הביתה, לוֶורְמְדוֹ, הוא מבשל דייסה, בעוד היא מעלה בפניו רעיון. היא עכשיו בחופשת הקיץ ולדעתה יהיה נחמד להישאר עוד כמה זמן בכפר, היא אומרת.
בהתחלה הוא אומר שהיא קטנה מכדי להסתדר בכוחות עצמה שבוע שלם. היא מספרת שכבר שאלה את דודה אֶלְזָה מהבית השכן אם היא תוכל לגור אצלה, ושאלזה שמחה מאוד.
כשהיא יושבת לשולחן במטבח, הדייסה קרה לגמרי. היא מתמלאת בחילה מעצם המחשבה על כך שהמָסָה האפורה הזאת תצמח ותגדל לה בפה, וכאילו הדייסה לא מתוקה מספיק מעצמה, הוא שפך לתוכה חצי כוס סוכר.
כדי לעמעם את הטעם של פתיתי שיבולת השועל הספוגים, המתפוררים והקרים, היא לוגמת חלב ומנסה לבלוע. אבל זה קשה, הדייסה כל הזמן רוצה לעלות.
הוא נועץ בה מבט מעבר לשולחן.
הם מחכים, היא והוא, מי יישבר ראשון.
״אוקיי. בסדר. תישארי. את יודעת שבכל מקרה תמיד תהיי הילדה הקטנה של אבא,״ הוא אומר וסותר את שערה.
היא מבינה שהוא לעולם לא ייתן לה לגדול.
שהיא תישאר שלו לעולם.
הוא מבטיח לנסוע למכולת ולערוך קניות כדי שלא יחסר לה דבר.
כשהוא חוזר הם פורקים את המצרכים אצל דודה אלזה ואז הוא מסיע אותה את חמישים המטרים בחזרה לבקתה כדי להביא את המזוודה הקטנה שלה עם הבגדים. כשהוא עוצר ליד השער היא ממהרת ונותנת לו נשיקה על הלחי הלא מגולחת לפני שהיא קופצת מהרכב החוצה. היא ראתה את ידיו בדרך אליה והיא רוצה להקדים אותו.
אולי הוא יסתפק בנשיקה.
״תשמרי על עצמך,״ הוא אומר לפני שהוא סוגר את דלת המכונית.
במשך שתי דקות לפחות הוא פשוט יושב ברכב. היא לוקחת את המזוודה ומתיישבת על גרם המדרגות הקטן שמוביל לבית. רק אז הוא מסב את המבט והמכונית מתחילה לנסוע.
סנוניות צצות ומופיעות מעל החצר והפרות החולבות של טוּפּ־אָנְדֶרְס רועות באחו מאחורי הביתן הצבוע בצבע אדום חלודה.
היא רואה אותו יוצא אל הכביש הראשי והלאה משם, דרך היער, והיא יודעת שעוד מעט הוא יחזור בתירוץ ששכח משהו.
הכול כל כך צפוי מראש והכול יחזור על עצמו לפחות פעמיים לפני שיֵצא לדרכו באמת. אולי הוא צריך לחזור שלוש פעמים לפני שירגיש רגוע.
היא חושקת שיניים ומציצה אל שולי היער, משם אפשר להבחין באגם בין העצים. כעבור שלוש דקות היא רואה את הוולוו הלבנה מגיעה, ונכנסת בחזרה למטבח.
הפעם זה נגמר בעשר דקות. אחר כך הוא מתיישב בכבדות במכונית, נפרד לשלום ומסובב את המפתח בסוויץ'.
ויקטוריה שוב רואה איך הוולוו נעלמת מאחורי העצים. רעש המנוע הולך ומתרחק, אבל היא נותרת במקומה ומחכה, הגוש עוד תקוע בבטן, היא לא רוצה לחגוג את ניצחונה מוקדם מדי. היא יודעת עד כמה מרה עלולה האכזבה להיות.
אבל הוא לא חוזר.
כשהיא מבינה את זה היא ניגשת לבאר לשטוף את עצמה. בעמל רב היא מעלה בגלגלת דלי של מים קפואים כקרח ומתקרצפת, רועדת מקור, ורק אז הולכת לדודה אלזה כדי לאכול צהריים ולשחק קצת קלפים.
עכשיו היא יכולה להתחיל לנשום.
אחרי האוכל היא מחליטה לרדת ולהתרחץ באגם. השביל צר ומכוסה מחטים שנשרו מהעצים. הוא רך מתחת לרגליה היחפות. מכיוון היער היא שומעת צפצופים עזים ומבינה שמדובר בכמה גוזלים רעבים שמקימים מהומה בציפייה שהוריהם יגיעו עם משהו אכיל. הציוץ קרוב אליה והיא עוצרת ומחפשת במבטה.
פתח קטן, בגובה שני מטרים בקושי במעלה עץ אורן ישן, חושף את הקן.
כשהיא מגיעה לאגם היא נשכבת בסירת המשוטים ונועצת את עיניה בשמים.
אמצע יוני, והאוויר עדיין די קריר.
מים קרים זורמים על הגב, מעלה ומטה, בקצב שכשוך הגלים. השמים הם כמו חלב מלוכלך עם שמץ של אש, וטבלן שחור צוואר מקונן בשולי היער.
היא שוקלת להניח לגלים לסחוף אותה אל הנהר, אל החופשי, הפתוח, הרחק מהכול. היא עייפה, אבל בתוך תוכה כבר מזמן הבינה שלעולם לא תירדם עמוק מספיק בשביל לחמוק. ראשה הוא כמו מנורה שנשכחה דולקת בבית שקט וחשוך. סביב האור החשמלי הקר מרפרפים תמיד לפני עיניה עשי הלילה עם כנפיהם היבשות.
כהרגלה, היא שוחה ארבע פעמים בין המזח והסלע הגדול, מרחק של חמישים מטרים בתוך האגם, ואז פורשת שמיכה ונשכבת בעשב במרחק מה מפיסת החול הלבן. אצל הדגים התחילה משמרת הלילה, שבה הם ערים, והיתושים מרחפים מעל המים לצד שפיריות ופרפרים.
היא עוצמת עיניים ונהנית מבדידות שאיש לא יכול להפריע, ופתאום היא שומעת קולות מתוך היער.
גבר ואישה יורדים בשביל ולפניהם מתרוצץ ילד קטן עם תלתלים בהירים ארוכים.
הם מברכים אותה לשלום ושואלים אם זה חוף פרטי. היא עונה שהיא לא לגמרי בטוחה, אבל עד כמה שהיא יודעת, כל אחד יכול להיות פה. היא, מכל מקום, מתרחצת פה מאז ומתמיד.
״ברור, אז אני מבין שאת גרה פה מזמן,״ אומר הגבר ומחייך.
הילד הקטן רץ בהתלהבות אל שפת המים והאישה ממהרת אחריו.
״זה הבית שלכם שרואים שם?״ שואל הגבר ומצביע. הבקתה מבצבצת בינות לעצים במרחק מה.
״כן, שלנו. אמא ואבא בבית שלנו בעיר, הם עובדים, אז אני אהיה פה לבד כל השבוע.״
היא משקרת, כי היא רוצה לראות איך הוא יגיב. יש לה קובץ פתרונות משלה לכל שאלה, והיא רוצה לבדוק עד כמה הוא בתוקף.
״אני מבין, את ילדה עצמאית, כן?״ אומר הגבר.
היא רואה שהאישה עסוקה בלעזור לילד לפשוט את בגדיו על קו החוף.
״די עצמאית,״ היא עונה ונפנית אל הגבר.
הוא נראה משועשע.
״ובת כמה את?״
״עשר.״
הוא מחייך ומתחיל לפשוט מעליו את החולצה.
״בת עשר וגרה לבד כל השבוע. ממש כמו בילבי.״
היא נשענת לאחור ומעבירה אצבעות בשערה. ואז מישירה אליו מבט.
״כן, מה לא בסדר בזה?״
הגבר, לאכזבתה, לא נראה מופתע כלל. הוא לא עונה, ובמקום זה מפנה מבט אל משפחתו.
הילד כבר בדרך לאגם והאישה הולכת אחריו במכנסי הג'ינס מקופלים עד הברכיים.
״בראבו, מָרטין!״ הוא קורא בגאווה.
ואז חולץ את נעליו ומתחיל לפתוח את כפתורי המכנסיים. מתחת לג'ינס יש לו בגד ים צמוד עם הדפס של דגל אמריקה. הוא שזוף בכל הגוף והיא חושבת שהוא חתיך. לא כמו אבא, שיש לו כרס וכולו תמיד לבן כמו סיד.
הוא סוקר אותה במבטו.
״את נראית ילדה קטנה ונחושה בדעתה.״
היא לא עונה, אבל לרגע היא רואה במבטו של האיש משהו שנראה לה מוכר. משהו שהיא לא אוהבת.
״לא, עכשיו הגיע הזמן להיכנס למים,״ הוא אומר ומפנה את הגב.
הוא יורד לחוף ובודק את המים. ויקטוריה קמה ואוספת את החפצים שלה.
״אולי נתראה באחד הימים,״ הוא אומר ומנופף אליה. ״בַּיי!״
היא פוסעת בשביל המוביל אל היער ואל הבקתה, מנסה לחשב כמה זמן יידרש לו עד שיבוא לביקור.
הוא יגיע כבר מחר, היא חושבת, ויבקש לשאול את מכסחת הדשא.
השקט והביטחון נעלמו ואינם.
 
 
גָמְלָה אֶנְשֶדֶה
 
סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש־עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.
וחלומות שבורים.
כשז'נט צעדה בבוקר לתחנת הרכבת התחתית של אֶנְשֶדֶה גוֹרְד עמד באוויר דוק צונן, כמו ערפל כמעט, והמדשאות סביב הווילות כוסו טל.
תחילת קיץ בשוודיה, חשבה. לילות ארוכים ובהירים וצמחייה ירוקה, חילופים גחמניים בין חום לקור. למען האמת, היא אוהבת את העונה הזאת, אבל ברגע זה היא גורמת לה להרגיש בודדה. יש איזה ציווי קולקטיבי לנצל את הזמן הקצר הזה. לשמוח, למצות את החיים ולנצל הזדמנויות. מה שאנשים שוכחים הוא שהציוויים האלה מלווים בסְטְרֶס.
תחילת הקיץ בעיר הזאת היא תקופה בוגדנית, חשבה.
זו היתה שעת העומס והרכבת היתה כמעט מלאה. הגבלות תנועה בגלל עבודות על המסילה ותקלה טכנית, שפירושן איחורים. היא נאלצה לעמוד ונדחקה לפינה ליד אחת הדלתות.
תקלה טכנית? היא הניחה שמישהו קפץ לפני רכבת נוסעת.
היא הביטה סביבה.
חיוכים רבים להפליא. ככל הנראה מכיוון שנותרו רק שבועות ספורים עד חופשת הקיץ.
היא חשבה איך חבריה לעבודה מסתכלים עליה. לפעמים היא חמוצה ממש, חשבה. קשוחה. דומיננטית, אולי. מדי פעם בפעם אפילו חמומת מוח.
האמת היא שהיא לא שונה מרוב ראשי צוותי החקירה האחרים. העבודה דורשת מידה של סמכותיות ונחישות, ולאחריות מתלווה גם העובדה שהמפקדים דורשים לפעמים יותר מדי מהכפופים להם. היא היתה מתעצבנת ומאבדת את הסבלנות. האם האנשים שהיא עובדת אתם מחבבים אותה?
ינס הורטיג מחבב אותה, את זה היא יודעת. ואולונד רוחש לה כבוד. שוורץ לא זה ולא זה. עם האחרים, מן הסתם, המצב דומה, לא זה ולא זה.
אבל דבר אחד הפריע לה.
רובם קוראים לה בשם יָאנֶה, והיא היתה בטוחה למדי שכולם יודעים שזה לא מוצא חן בעיניה.
היה בכך כדי להעיד על מידה של חוסר כבוד.
אפשר לחלק אותם לשני מחנות. בראש מחנה יָאנֶה עמד שוורץ, ואחריו שורה ארוכה של עמיתים; מחנה ז'נט היה מורכב מהורטיג ואולונד, אם כי גם אצלם המרצע יצא מהשק מפעם לפעם; והשאר הם קומץ עמיתים או שוטרים חדשים שרק ראו את שמה על איזה מסמך.
מדוע היא לא נהנית מכבוד דומה לזה שרוחשים לשאר המפקדים? יש לה כישורים גבוהים לאין ערוך משלהם ומִכסה גבוהה יותר של מקרים מפוענחים. כל שנה, במסגרת הדיון המחודש במשכורות, היא נוכחת שחור על גבי לבן שהיא עדיין נמצאת מתחת לשכר החציוני המקובל בדרגה של נושאי תפקידים כשלה. ניסיון של עשר שנים נשכח לגמרי כשגויסו מפקדים חדשים עם דרישות שכר גבוהות, וכשקודמו אחרים.
האם חוסר הכבוד הוא פשוט עניין סקסיסטי, ונעוץ בהיותה אישה?
הרכבת עצרה בגוּלְמָרְספְּלָאן. רבים ירדו בתחנה והיא התיישבה במושב פנוי בירכתי הקרון, שהתמלא נוסעים חדשים.
היא אישה בעמדה שנשלטת בידי גברים, ואלה כינו אותה יָאנֶה, לא פעם באופן משפיל.
היא ידעה שרבים חושבים שהיא גברית. נשים הן לא מפקדות במשטרה. לא תופסות פיקוד, לא במקומות עבודה ולא במגרשי כדורגל. הן לא כמוה, מנווטות, קשוחות או דומיננטיות, מה שזה לא יהיה.
הרכבת נרעדה לרגע, עזבה את גוּלְמָרְספְּלָאן והחליקה על פני גשר סְקָנסְטוּל.
יָאנֶה, חשבה. אחת מהחבר'ה.
 
 
המכון הפתולוגי
 
מלאכת זיהוי הקורבן התנהלה לאטה. הנער היה בעל חזות זרה. כל שיניו נעקרו מהפה, ולכן לא היה טעם לקרוא לאוֹדוֹנטוֹלוֹג המשפטי לשם זיהוי על פי כרטיס טיפולי השיניים.
במכון הפתולוגי בסוֹלְנָה הוריד איבו אנדריץ' מהמדף כרך בלוי ומשומש מאוד של קטלוג התרופות השוודי FASS.
הבדיקות הראשוניות העידו שבגופו של הנער המת מתוּרילְדְספְּלָאן היתה כמות גדולה של קְסילוֹקָאין אדרנלין, והוא קרא שהתכשיר הוא מאלחש מקומי המכיל את המרכיבים הפעילים לידוֹקָאין ואדרנלין. זהו אחד מחומרי ההרדמה המקומית הנפוצים ביותר בקרב רופאי שיניים בשוודיה, זאת משום שהאדרנלין מאריך את משך פעולת ההרדמה.
רופא שיניים, חשב. למה לא, בעצם? הכול יכול להיות. אבל למה לעזאזל ממלאים נער צעיר בחומר להרדמה מקומית?
התשובה היא, כמובן, כדי שלא יכאב לו.
איבו אנדריץ' נזכר במחשבה שעלתה בראשו, על קרבות כלבים, ותמונה מבעיתה במידה בל תתואר הופיעה לנגד עיניו. תחושה פנימית של משהו שמעבר לרשעות לשמה.
יש מטרה במה שנִגלה פה לעיניו.

אֶריק אָקסל סוּנד הוא שם העט של הצמד יֶרְקֶר אֶריקסוֹן (1974) והוֹקָן אָקְסְלָנְדֶר סוּנְדקְוויסְט (1965).

סקירות וביקורות

האם זהו הספר האפל ביותר מכל המותחנים הסקנדינביים עילית קרפ הארץ 26/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
פסיכולוגית ילדים שמטפלת במפוצלי אישיות ומפקחת משטרה שרודפת אחר רוצח סדרתי, נאבקות ברוע האנושי שהוא כולו גברי בתרבות אירופית שוקעת אסף גולן מקור ראשון 25/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
ירקר אריקסון והאקאן סונדקוויסט הם השמות החמים בעולם המתח השבדי √ תחת שם העט "אריק אקסל סונד" אהרון לפידות ישראל היום 15/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 402 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

האם זהו הספר האפל ביותר מכל המותחנים הסקנדינביים עילית קרפ הארץ 26/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
פסיכולוגית ילדים שמטפלת במפוצלי אישיות ומפקחת משטרה שרודפת אחר רוצח סדרתי, נאבקות ברוע האנושי שהוא כולו גברי בתרבות אירופית שוקעת אסף גולן מקור ראשון 25/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
ירקר אריקסון והאקאן סונדקוויסט הם השמות החמים בעולם המתח השבדי √ תחת שם העט "אריק אקסל סונד" אהרון לפידות ישראל היום 15/12/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
החולשה של ויקטוריה ברגמן - ילדה עורב אריק אקסל סונד
הבית
 
היה בן יותר ממאה שנים וקירות האבן המוצקים היו בעובי של מטר, ומכאן שככל הנראה לא היתה מוכרחה לבודד אותם, אבל היא העדיפה לא לקחת סיכונים.
משמאל לסלון היה חדר פינתי קטן ששימש אותה כשילוב של חדר עבודה וחדר שינה לאורחים.
שירותים צמודים וגם חדר ארונות מרווח.
החדר היה סביר, עם חלון אחד וגלריה פתוחה שלא השתמשו בה.
מספיק להפגין חוסר עניין ולהתייחס לדברים כאל מובנים מאליהם.
אין להשאיר דבר ליד המקרה. מקריוּת היא שותף בוגדני ומסוכן. פעם חבר, ולא פעם אויב לא צפוי.
את שולחן האוכל והכיסאות
היא דחפה אל אחד הקירות, וכך פינתה שטח גדול באמצע הסלון.
אחרי זה לא נותר אלא לחכות.
לוח הקלקר הראשון הגיע, כפי שנקבע מראש, בשעה עשר והוכנס בידי ארבעה גברים. שלושה מהם כבני חמישים, הרביעי בקושי בן עשרים. עם ראש מגולח ובחולצת טי שחורה עם שני דגלי שוודיה מצולבים מתחת לכתובת ״מולדת אבותי״. זרועותיו קועקעו בדוגמה של קורי עכביש ועל פרקי כף היד היה מוטיב כלשהו מתקופת האבן.
כשנשארה שוב לבדה, התיישבה על הספה ותכננה את העבודה. היא החליטה להתחיל ברצפה, הדבר היחיד שעלול לעורר בעיה. זוג הזקנים שגרים למטה אמנם כמעט חירשים, ולאורך השנים היא מעולם לא שמעה אפילו ציוץ מהדירה שלהם, ובכל זאת זה פרט חשוב.
היא נכנסה לחדר השינה.
הילד הקטן עדיין היה שרוי בשינה עמוקה.
כמה מוזרה היתה הפגישה אתו ברכבת הפרברים. הוא פשוט אחז בידה, קם ויצא אִתה בשקט בלי שהיה עליה לומר אפילו מילה.
כאילו כך נגזר מראש.
עניין מובן מאליו, מיידי, כמו יולדת שמבינה שהילד שלה ורק שלה.
היא קיבלה את התלמיד שחיפשה ואת הילד שמעולם לא נולד לה.
היא הניחה יד על מצחו, חשה שירד החום ואז מדדה לו דופק.
הכול כשורה.
היא חישבה את המינון המתאים של המורפיום.
בחדר העבודה
היה שטיח סמיך, לבן, מקיר לקיר, שתמיד נראה לה מכוער ולא נקי, ועם זאת היה נעים לרגליים. עכשיו הוא ישמש אותה למטרות נוספות.
בסכין חד היא חתכה את הקלקר והדביקה את החלקים בשכבה עבה של דבק לשטיחים.
עד מהרה ראשה הסתחרר מהריח העז והיא נאלצה לפתוח את החלון הפונה לרחוב. זה היה חלון עם זיגוג משולש, ובצדו החיצוני הותקנה זכוכית מבודדת רעש.
חבר ושמו מקריוּת.
היא חייכה.
העבודה על הרצפה נמשכה כל היום, ומדי פעם בפעם, בהפוגות קצובות, היא נכנסה לבדוק מה שלום הילד.
כשהרצפה היתה מוכנה, היא כיסתה את החיבורים בסרט בידוד.
בשלושת הימים שלאחר מכן הגיעו חומרי בניין נוספים, והיא ניגשה לעבודה על ארבעת הקירות. ביום שישי נותרה רק התקרה, שדרשה קצת יותר זמן מפני שהיה עליה להדביק תחילה את לוח הקלקר ורק אחר כך לתמוך אותו בקרשים.
בעוד הדבק מתייבש, היא תלתה כמה שמיכות ישנות על המשקופים במקום הדלתות שהסירה קודם לכן. על דלת הסלון הדביקה ארבע שכבות קלקר, ואלה מילאו את המשקוף, שעומקו כחצי מטר.
היא מצאה סדין ישן ותלתה אותו על החלון הבודד. גומחת החלון זכתה לשכבת בידוד כפולה, ליתר ביטחון. כשהחדר היה מוכן, היא כיסתה את הרצפה ואת הקירות בברזנט אטום למים.
בעבודה הזאת היה משהו מדיטטיבי, וכשהתיישבה לבסוף וסקרה את מעשה ידיה, נמלאה גאווה.
החדר
שוכלל במשך השבוע שלאחר מכן. היא קנתה ארבעה גלגלי גומי קטנים, בריח על וו, כבל חשמל באורך של עשרה מטרים, כמה מטרים של פסיסי עץ, מנורה פשוטה וקופסה של נורות. היא הזמינה באמצעות שליח מערכת משקולות ביתית ואופני כושר פשוטים.
היא הוציאה את כל הספרים מאחד מארונות הספרים בסלון, השכיבה אותו על צדו והבריגה את הגלגלים, אחד בכל פינה. מלפנים הדביקה פסיס עץ, שיסתיר את הגלגלים, והעמידה את ארון הספרים לפני דלת החדר הנסתר.
היא מִסמרה את ארון הספרים אל הדלת וניסתה לפתוח.
הדלת החליקה חרש על הגלגלים הקטנים והכול פעל ללא דופי.
היא התקינה את הבריח, נעלה בו את הדלת והציבה מנורה עומדת שתסתיר את מתקן הנעילה הפשוט.
לסיום, החזירה את כל הספרים אל ארון הספרים והביאה מזרן עליון דק מאחת משתי המיטות שבחדר השינה.
בערב נשאה בידיה את הילד הישן אל מה שיהיה ביתו החדש.
גָמְלָה אֶנְשֶדֶה1
 
1 פרבר וילות, ברובו, בדרום סטוקהולם, שהוקם ב־1904 כשכונת פועלים. [כל ההערות הן של המתרגמת.]
 
עובדת מותו של הנער הפליאה פחות מהעובדה שנשאר בחיים זמן כה רב. היקף הפגיעות שלו ואופיין העידו שהיה אמור למות הרבה לפני רגע המוות שנקבע בשלב הראשוני. אבל משהו החזיק אותו בחיים, אדם רגיל כבר היה מרים ידיים מזמן.
מפקחת זָ'נֶט שילְבֶּרג מהמחלקה לחקירות פליליות לא ידעה דבר מכל זה כשיצאה בנסיעה לאחור מהחניה המקורה. חוץ מזה, לא היה לה מושג שתהיה זו הראשונה בשורה של התרחשויות שישפיעו השפעה מכרעת על חייה.
היא ראתה את אוֹקֶה בחלון המטבח ונופפה לו, אבל הוא היה עסוק בטלפון ולא ראה. שעות לפני הצהריים יעברו עליו בכיבוס המנה השבועית של חולצות טריקו מיוזעות, לבנים מלוכלכים וגרביים שדבקו בהם פירורי אבנים. שגרת יומו, עם אישה ועם בן שטיפח עניין קדחתני בכדורגל, כללה דרך קבע, לפחות חמש פעמים בשבוע, את הפעלת מכונת הכביסה הישנה עד קצה גבול היכולת.
עד שהמכונה תגמור, היא ידעה, הוא יעלה לסטודיו הקטן שסידרו בעליית הגג וימשיך לעבוד על אחד מציורי השמן הבלתי גמורים שבהם התעסק בלי הרף. הוא היה רומנטיקן, חולם חלומות שהתקשה לגמור מה שהתחיל, וז'נט נדנדה לו פעמים אינספור שייצור קשר עם אחד מבעלי הגלריות שהראו עניין אמיתי בעבודות שלו. אבל הוא תמיד פטר את העניין וטען שהוא עדיין לא לגמרי מוכן. עדיין לא, אבל בקרוב.
ואז הכול ישתנה.
הוא יפרוץ לתודעה והכספים יתחילו לזרום והם סוף כל סוף יוכלו לעשות כל מה שחלמו לעשות. משיפוץ הבית ועד לנסיעות לכל יעד שעולה על דעתם.
אחרי כמעט עשרים שנה היא התחילה לפקפק אם כל זה אכן יקרה אי־פעם.
כשפנתה לנינֶסבֶגֶן בדרכה העירה, שמעה קרקוש מדאיג מכיוון הצמיג הקדמי השמאלי. עם זה שהיתה אידיוטית מושלמת בכל הנוגע לעניינים טכניים, היא הבינה שמשהו לא כשורה באאודי הישנה ושיהיה עליה לקחת אותה שוב למוסך. ניסיונה גם לימד אותה שהתיקון לא יהיה בחינם, גם אם הסֶרבּי בבּוּלידֶנפְּלָאן היה גם טוב וגם זול.
יום קודם לכן היא רוקנה חשבון חיסכון כדי לפרוע את התשלום האחרון בסדרת תשלומי המשכנתה שהגיעו בדיוק סאדיסטי מדי רבעון, והיא קיוותה שהפעם תוכל לשלם באשראי על תיקון המכונית. זה כבר עבד בעבר.
רטט חזק בכיס המעיל והסימפוניה התשיעית של בטהובן כמעט הִטו את ז'נט מן הכביש אל המדרכה.
״יֶפּ, שילְברג כאן.״
״הלו, יָאנֶה, יש לנו סיפור בתוּרילְדְספְּלָאן.״
היא שמעה את קולו של עמיתה יֶנְס הוּרְטיג.
״צריכים לצאת לשם מיד. איפה את?״ בקו נשמעו רשרושים עזים והיא נאלצה להרחיק את הנייד עשרה סנטימטרים ממנה כדי שאוזנה לא תינזק.
היא שנאה שקוראים לה יָאנֶה,2 והרגישה שהרוגז גואה בה. שם החיבה הזה הודבק לה במסיבת צוות שלוש שנים לפני כן, אבל עם הזמן התפשט בכל בניין מטה המשטרה בקוּנְגְסהוֹלְמֶן.
2 Janne הוא נוסח קרבה של השם יָן (Jan) — ובכתיב אחר Jean — ומכאן הקשר ל־Jeanette.
 
״אני באוֹרְסְטָה ובדיוק נכנסת לכביש אֶסינגֶלֶדֶן. מה קרה שם?״
״מצאו נער מת בשיחים שליד הרכבת התחתית באזור המכללה למורים, ובּילינג רוצה שתסעי לשם כמה שיותר מהר. הוא נשמע נסער. כנראה מדובר ברצח.״
ז'נט שילברג שמעה את הקרקוש הגובר ותהתה אם עליה לעצור בשוליים, להזמין גרר ולתפוס טרמפ.
״אם המכונית המזורגגת הזאת תחזיק מעמד, אגיע בעוד חמש או עשר דקות ואני רוצה שגם אתה תהיה שם.״ המכונית בקושי סחבה וז'נט עברה לנתיב הימני, ליתר ביטחון.
״ברור. אני כבר יוצא ובטח אגיע לשם לפנייך.״
הוּרְטיג הניח את השפופרת וז'נט תחבה את הנייד לכיס המעיל.
נער מת שהושלך לשיחים נשמע לז'נט כמו התעללות שיצאה משליטה, ועל כן מקרה שיסווג כהריגה.
רצח, חשבה בעוד ההגה מושך הצדה, זה כשבעל קנאי רוצח את אשתו אחרי שהודיעה לו שהיא רוצה להתגרש.
לפחות בדרך כלל.
אבל מוכרחים להכיר בעובדה שהזמנים השתנו, ומה שלמדה פעם בבית הספר הגבוה לשוטרים לא רק שאינו מעשי כיום, אלא גם שגוי. שיטות העבודה עברו רפורמה, ובמובנים רבים אפשר לומר שעבודת המשטרה כיום קשה הרבה יותר משהיתה לפני עשרים שנה.
ז'נט זכרה את ימיה הראשונים כשוטרת סיור ואת הקִרבה הרבה לאנשים סתם. איך הציבור סייע למשטרה ורחש לה אמון. כיום, חשבה, הסיבה היחידה שמישהו מדווח על עבֵרה היא שחברות הביטוח דורשות זאת. לא מתוך תקווה כלשהי שהמקרה ייחקר.
מה חשבה לעצמה כשהפסיקה את לימודי העבודה הסוציאלית והחליטה להיות שוטרת? שתוכל לשנות? לעזור? זה לפחות מה שאמרה לאביה כשהציגה לפניו בגאווה את ההודעה שבישרה לה שהתקבלה. כן, זה מה שהיה. היא רצתה לתת ממשות להבדל בין מי שנפגע לבין מי שפוגע.
היא רצתה להיות בן אדם אמיתי.
זו מהות העבודה של שוטר.
בילדותה היתה יושבת בחרדת קודש ומקשיבה לשיחות של אבא וסבא על עבודת המשטרה. בין שמדובר היה בערב חגיגת אמצע הקיץ, ובין שביום שישי הטוב שלפני הפסחא, השיחות סביב שולחן ארוחת הערב תמיד עסקו בשודדי בנקים אכזריים, בגנבים קטנים ומעוררי חיבה וברמאים ערמומיים. פּכּים וזיכרונות מן הצד האפל של החיים.
בדיוק כפי שריח של ירך חזיר אפוי בחג המולד מעורר ציפיות, דיבורי הרקע של הגברים בסלון עוררו ביטחון.
היא חייכה כשנזכרה באדישות ובספקנות של סבא לגבי אמצעי העזר הטכניים החדשים. האזיקים של פעם הוחלפו באזיקונים, שמפשטים את העבודה. פעם הוא אמר גם שבדיקות דנ״א הן שיגעון חולף.
עבודת המשטרה פירושה לשנות דברים, חשבה. לא לפשט. צריך להתאים את העבודה לתנאים החברתיים המשתנים.
להיות שוטר פירושו לרצות לעזור, לגלות אכפתיות. לא רק לשבת מאחורי שמשות כהות בניידת ממוגנת ולבהות החוצה בחוסר אונים.
 
 
תוּרילְדְספְּלָאן
 
איבוֹ אָנְדְריץ' התמחה בדיוק במקרי מוות חריגים וקיצוניים מעין זה. הוא נולד בבּוֹסניה ועבד כרופא בסרייבו במשך המצור הסֶרבּי, שנמשך כמעט ארבע שנים, תקופה שהקנתה לו ניסיון כה עצום בילדים מתים עד שלפעמים הצטער על שבחר בשעתו להיות רופא משפטי.
בסרייבו נהרגו כמעט אלפיים ילדים בתוך ארבע־עשרה שנים, ובהם גם שתי בנותיו שלו. מדי פעם בפעם נהג להרהר איך היו חייו נראים אילו נשאר בכפר הסמוך לפּרוֹזוֹר. אבל כיום כבר מאוחר מדי לחשוב במונחים כאלה. הסֶרבּים שרפו את החווה ורצחו את הוריו ואת שלושת אחיו.
משטרת סטוקהולם קראה לו בשעת בוקר מוקדמת, ומאחר שלא רצו לחסום את אזור תחנת הרכבת התחתית לזמן רב מהדרוש, היה עליו לעבוד במלוא המהירות האפשרית.
הוא רכן קרוב יותר ובחן את הילד המת, שם לב לחזוּת הזרה. ערבי, פלסטיני, ואולי אפילו הודי או פקיסטני.
לא היה שום ספק שעבר התעללות קשה, אבל למרבה הפליאה לא סבל מנזקי ההדיפה הניכרים בדרך כלל. הסימנים הכחולים ושטפי הדם הזכירו פגיעות של מתאגרף. מתאגרף שלא הצליח להתגונן, ולמרות זאת החזיק מעמד שנים־עשר סיבובים וחטף כל כך הרבה מכות עד שלבסוף איבד את ההכרה.
מה שהִקשה עוד יותר על בדיקת זירת הפשע היה העובדה שהרצח לא בוצע בזירה שבה נמצאה הגופה, אלא במקום אחר, זמן רב לפני כן. הגופה הוטלה בין השיחים במרחק של מטרים ספורים מהירידה לרכבת התחתית בתוּרילְדְספְּלָאן, בקוּנְגְסהוֹלְמֶן, כמעט גלויה לעין, ולכן לא אפשר היה שלא להבחין בה לאורך זמן.
שדה התעופה
 
היה אפור וקר בדיוק כמו הבוקר החורפי. הוא הגיע באֵייר צָ'יינָה לארץ שמעולם לא שמע עליה עד אז. הוא ידע שמאות רבות של ילדים עשו את הדרך הזאת לפניו, ובדומה להם היה לו סיפור שאותו שינן היטב עבור השוטרים בביקורת הדרכונים. בלי שמץ של היסוס הוא שטח את הפרשה שנאלץ לשנן חודשים ארוכים עד שידע אותה בעל־פה.
בימי הבנייה של אחד האצטדיונים הגדולים לקראת המשחקים האולימפיים הוא עבד בסחיבת לבֵנים ומלט. דודו, פועל עני, דאג לו למגורים, אבל אחר כך, כשהדוד נפצע קשה ואושפז בבית חולים, לא היה עוד מי שידאג לו. הוריו מתו ולא היו לו אחים או קרובים אחרים שאפשר לפנות אליהם.
בחקירה במשטרת הגבולות הוא סיפר איך התייחסו אליו ואל הדוד כאל עבדים, בתנאים שאפשר להשוות רק לאפרטהייד. איך עבד בבנייה חמישה חודשים, אבל לרגע לא חשב שיהפוך ביום מן הימים לאזרח בעל זכויות מלאות בעיר.
על פי שיטת ההוּקוּ הישנה, הוא היה רשום כתושב כפר הולדתו, הרחק מהעיר, ולכן היה כמעט חסר זכויות בעיר שבה גר ועבד.
לכן נאלץ להגיע לשוודיה, שם גרים קרובי משפחתו היחידים. הוא לא ידע איפה הם גרים, אבל לדברי הדוד הם הבטיחו ליצור אתו קשר ברגע שיגיע.
הוא הגיע לארץ החדשה בלי שום רכוש פרט לבגדים שעל גופו, טלפון נייד וחמישים דולרים אמריקאיים. בטלפון לא נשמרו שום מספרים, גם לא הודעות טקסט או תמונות שהיו עשויות לחשוף משהו בקשר אליו.
ועובדה, הוא היה חדש לגמרי ולא השתמשו בו.
מה שלא גילה לשוטרים הוא מספר הטלפון הרשום על פתק שהחביא בנעלו השמאלית. מספר שאליו היה אמור להתקשר ברגע שיצליח לברוח מהמתקן.
הארץ
שאליה הגיע לא דמתה לסין. הכול היה ריק ונקי כל כך. בתום החקירה, כשחצה בליווי שני שוטרים את המסדרונות השוממים של שדה התעופה, תהה אם כך נראית אירופה.
האיש שיצר עבורו את הרקע שלו, מסר לו את מספר הטלפון וצייד אותו בכסף ובטלפון, סיפר שבארבע השנים האחרונות הוא כבר שלח בהצלחה יותר משבעים ילדים לחלקים שונים של אירופה.
הוא סיפר שרוב אנשי הקשר שלו נמצאים במדינה ושמה בלגיה, שם אפשר להרוויח יפה. העבודה היתה מתן שירותים לאנשים עשירים, ומי שהפגין חשאיות ונאמנות יכול היה להתעשר בעצמו. אבל בלגיה מסוכנת ואסור להיראות בה יותר מדי.
לעולם לא לשהות בחוץ.
שוודיה בטוחה יותר. שם, לרוב, עובדים במסעדות ואפשר לנוע ביתר חופשיות. השכר לא גבוה כמו בבלגיה, אבל מי שיש לו מזל יכול להרוויח הרבה כסף גם שם, תלוי אילו משרות מבוקשות שם באותו זמן.
בשוודיה יש אנשים שרוצים מה שרוצים האנשים בבלגיה.
המִתקן
נמצא לא רחוק במיוחד משדה התעופה, והוא נלקח לשם במכונית משטרה אזרחית. הוא נשאר ללון שם, חלק חדר עם נער שחור שלא דיבר לא סינית ולא אנגלית.
המזרן שעליו ישן היה נקי, אבל הדיף ריח של מקום סגור.
כבר ביום השני הוא התקשר למספר שעל הפתק, וקול של אישה הסביר לו איך להגיע לתחנה ולעלות על הרכבת לסטוקהולם. כשיגיע לעיר, יתקשר שוב ויקבל הוראות המשך.
הרכבת
היתה חמימה ונעימה. היא הסיעה אותו במהירות וכמעט בלי קול דרך עיר שהכול בה היה לבן משלג. אבל המקרה או הגורל רצו אחרת, והוא מעולם לא הגיע לתחנה הסופית שבמרכז סטוקהולם.
אחרי כמה תחנות התיישבה מולו אישה יפה, בלונדינית. היא התבוננה בו ארוכות והוא הבין שהיא יודעת שהוא לבדו. לבדו לא רק ברכבת, אלא בעולם כולו.
כשהרכבת עצרה שוב, האישה הבלונדינית קמה ונתנה לו יד. היא החוותה בראשה לכיוון היציאה והוא לא מחה.
הוא הרגיש כאילו מלאך נוגע בו, והלך אחריה כמו מתוך טראנס.
הם עצרו מונית וחצו בה את העיר. הוא ראה שהיא מוקפת מים וחשב שהיא יפה. תנועת המכוניות היתה דלילה יותר מאשר התנועה בבית. הכול נראה נקי יותר, ומן הסתם קל יותר לנשום פה.
הוא חשב על הגורל ועל יד המקרה, ולרגע תהה מה פתאום הוא יושב אִתה שם. אבל כשפנתה אליו וחייכה הוא לא תהה יותר.
בבית נהגו כולם לשאול אותו במה הוא טוב, לצבוט את זרועותיו כדי לבדוק אם הוא מספיק חזק. לשאול שאלות שהעמיד פנים שהוא מבין אותן.
הם תמיד פקפקו. ואז, אולי, בחרו בו.
אבל היא בחרה בו בלי שעשה כלום בשבילה, ואיש לא נהג בו כך עד היום.
החדר
שהכניסה אותו אליו היה לבן ועמדה בו מיטה גדולה ורחבה. היא השכיבה אותו במיטה ונתנה לו משקה חם. טעמו היה כמעט כמו טעם התה בבית, והוא נרדם עוד לפני ששתה את כל תכולת הספל.
כשהתעורר לא ידע כמה זמן ישן, אבל ראה שהוא בחדר אחר. החדר החדש היה נטול חלונות וכולו מחופה בניילון.
כשקם וניגש אל הדלת, גילה שהרצפה רכה ומתנדנדת. הוא מישש את הידית, אבל הדלת היתה נעולה.
הבגדים, כמו גם הטלפון, נעלמו.
הוא נשכב על המזרן, עירום, ונרדם מחדש.
החדר הזה יהיה עולמו החדש.
 
 
תוּרילְדְספְּלָאן
 
ז'נט הרגישה שההגה מושך ימינה ושהמכונית כמו מתייצבת באלכסון בנתיב הנסיעה. את הקילומטר האחרון היא עשתה בזחילה של שישים קילומטרים לשעה, וכשפנתה לדרוֹטְנינְגהוֹלְמסְווגֶן, בכיוון תחנת הרכבת התחתית, הבינה שהמכונית בת החמש־עשרה ככל הנראה עשתה את שלה.
היא חנתה והלכה בכיוון המחסום, שם גם הבחינה בהוּרְטיג. גבוה בראש מכל השאר, בלונדיני בסגנון סקנדינבי, חסון בלי להיות שמן.
אחרי עבודה משותפת של כארבע שנים כבר למדה ז'נט לפרש את שפת הגוף שלו, והיא קלטה שהוא נראה מוטרד.
כמעט מיוסר.
אבל כשהבחין בה, קרנו פניו והוא ניגש אליה והרים את סרט הסימון.
״המכונית החזיקה מעמד, אני רואה,״ הוא צחקק. ״אני לא מבין איך עוד יש לך כוח להתעסק עם הגרוטאה הישנה הזאת.״
״גם אני לא, ואם תסדר לי העלאה במשכורת אני מבטיחה שאשייט לי במרצדס קָבּריוֹלט קטנה.״
אם אוֹקֶה רק היה מסוגל למצוא עבודה כמו שצריך, עם משכורת כמו שצריך, היא היתה יכולה לדאוג לעצמה למכונית כמו שצריך, חשבה בלבה כשנכנסה בעקבות הורטיג אל השטח החסום.
״יש סימני צמיגים?״ היא שאלה אחת משתי טכנאיות הזיהוי הפלילי שכרעו בישיבה שפופה על שביל החצץ.
״כן, יש כמה, ומסוגים שונים,״ השיבה אחת מהן והרימה את מבטה אל ז'נט. ״נראה לי שחלק מהן הן של משאיות האשפה שעוברות כאן ומרוקנות את הפחים. אבל כמה עקבות הן של צמיגים צרים יותר.״
עכשיו, בזירת הפשע, היתה ז'נט המפקדת הבכירה והאחראית הרשמית על החקירה.
בשעות הערב היא תדווח לבוס שלה, דֶניס בּילינג, והוא יעדכן את התובע פוֹן קְוויסְט. שני הגברים יחליטו מה יש לעשות, בלי קשר לדעתה. זו ההיררכיה הפיקודית.
ז'נט פנתה אל הורטיג.
״אוקיי, בוא ספר לי. מי מצא אותו?״
הורטיג משך בכתפיים.
״את זה אנחנו לא יודעים.״
״מה זאת אומרת, לא יודעים?״
״שיחת טלפון אנונימית התקבלה במוקד לפני...״ הוא הביט בשעון היד שלו, ״...שלוש שעות בערך, והגבר שצלצל אמר שילד מת שוכב בירידה לתחנת הרכבת הזאת. זה הכול.״
״אבל השיחה מוקלטת?״
״ברור.״
״ולמה עבר כל כך הרבה זמן עד שדיווחו לנו?״ ז'נט הרגישה שמץ של רוגז ניעור בה.
״בהתחלה חשבו במוקד שמדובר בבדיחה, כי האדם שהתקשר נשמע שתוי או מסומם. הוא דיבר בקול חנוק, כן, איך הם ניסחו את זה? נשמע לא אמין.״
״הם איתרו את השיחה?״
הורטיג גלגל עיניים. ״כרטיס חיוג לא רשום.״
״שִיט.״
״אבל בקרוב נדע מאיפה הוא התקשר.״
״טוב, טוב. נקשיב להקלטה כשנחזור.״
ז'נט שוטטה בין השוטרים ובדקה מה הם יודעים ואם גילו משהו מעניין בזירה.
״מה עם עדים? מישהו ראה או שמע משהו?״ היא הביטה סביבה במבט מפציר, אבל השוטרים הכפופים לה פשוט נדו בראשיהם לשלילה.
״מישהו הרי הסיע את הנער הזה הנה,״ המשיכה ז'נט בייאוש גובר והולך. היא ידעה שהעבודה תהיה קשה יותר אם בתוך השעות הקרובות לא ימצאו שום קצה חוט. ״לא סביר שמישהו ייסע עם גופה ברכבת התחתית, אבל בכל זאת אני רוצה את העתקי הסרטים ממצלמות האבטחה.״
הורטיג נעמד לידה.
״כבר מיניתי מישהו לטפל בהקלטות, ככה שנקבל אותן לידנו בערב.״
״טוב מאוד. מאחר שהגופה מן הסתם הובאה הנה ברכב, אני רוצה רשימות של כל המכוניות שעברו בכניסות לעיר בימים האחרונים.״
״ברור,״ השיב הורטיג, הוציא את הטלפון הנייד והתחיל להתרחק. ״אדאג לקבל אותן כמה שיותר מהר.״
״תירגע קצת. עוד לא גמרתי. יש אפשרות, כמובן, שמישהו סחב את הגופה בידיים או הביא אותה בעגלה נגררת של אופניים או משהו דומה. תבדוק עם המכללה למורים אם יש להם מצלמות אבטחה.״
הורטיג הנהן ואץ לדרכו.
ז'נט נאנחה ופנתה אל אחת הטכנאיות שבדקה את העשב סביב השיחים.
״שום דבר חריג?״
האישה נדה בראשה לשלילה. ״עוד לא. יש טביעות נעליים, כמובן, וניקח חלק מהטובות שבהן. אבל אל תקווי ליותר מדי.״
ז'נט התקרבה לאט אל חלקת השיחים שבה נמצאה הגופה, שהיתה עטופה עכשיו בשקית אשפה שחורה. הילד היה עירום, וגופו התאבן בתנוחת ישיבה, זרועותיו כרוכות סביב ברכיו. כפות הידיים נקשרו בסרט בידוד. עור פניו היה בצבע חום־צהבהב ומרקם העור העלה על הדעת נייר קלף.
כפות ידיו, לעומת זאת, היו שחורות כמעט.
״סימנים לאלימות מינית?״ היא פנתה אל איבוֹ אָנְדְריץ', שישב לפניה בישיבה שפופה.
״אני עוד לא יכול לקבוע. אבל אני לא שולל את זה. אני לא רוצה להסיק שום מסקנות חפוזות, אבל הניסיון מלמד שרק במקרים נדירים רואים פגיעות חמורות מהסוג הזה בלי אלימות מינית.״
ז'נט הנהנה.
המשטרה ניסתה כמיטב יכולתה להקיף את הזירה בגדרות מתכת וביריעות ברזנט, אבל המקום היה מלא סלעים, וכל מי שעמד במרחק מה יכול היה לצפות מגבוה על זירת הפשע. כמה צלמים עם עדשות טלסקופיות גדולות הסתובבו לפני המחסומים וז'נט כמעט ריחמה עליהם. עשרים וארבע שעות ביממה הם חיים עם מכשיר הקשר המשטרתי, מאזינים ומחכים שיִקרה משהו מפעים.
לעומת זאת, היא לא ראתה שם עיתונאים. לעיתונים כבר אין כנראה משאבים לשלוח אנשים לזירה.
״איך,״ אמר אחד השוטרים ונד בראשו לנוכח המראֶה. ״איך קורה דבר כזה, לכל הרוחות?״ הוא הפנה את השאלה לאיבו אנדריץ'.
הגופה היתה חנוטה ברובה, ואיבו אנדריץ' הסיק שנשמרה במקום יבש מאוד לאורך זמן רב, כלומר לא היתה מוטלת בחוץ בחורף הסטוקהולמי הרטוב.
״כן, שוורץ,״ הוא השיב והרים את עיניו. ״את זה ננסה לברר.״
״כן, אבל הבחור חנוט, לכל הרוחות. כמו איזה פרעה מסריח. זה לא משהו שעושים לך בזמן הפסקת הקפה! ראיתי ב'דיסקברי' איך בדקו את הברנש הזה שמצאו במרומי האלפים. אֶצי או משהו כזה.״
איבו אנדריץ' נענע בראשו לאישור.
״או ההוא שמצאו אותו בביצה איפשהו בדרום.״
״אתה מדבר על האיש מבּוֹקְסְטֶן,״3 השיב איבו אנדריץ', שהתחיל לאבד את סבלנותו לפטפוטים של שוורץ. ״עכשיו תן לי לעבוד בשקט, שנצליח להתקדם,״ אמר, אבל מיד הצטער על שנשמע כמנפנף את בן שיחו.
3 שרידי אדם שמת בסביבות 1370-1350 ונמצאו בביצה בבּוֹקְסְטֶן, במחוז הָאלֶנְד שבמערב שוודיה, ב־1936.
 
״זאת עלולה להיות משימה לא קלה,״ אמר שוורץ. ״אתה יודע שערוגה כזאת מלאה צואה של כלבים ומיני לכלוכים אחרים. וגם אם חלק מהלכלוך מקורו בפושע, איך אפשר לדעת מה? כנ״ל עם כל טביעות הנעליים.״ הוא נד בראשו בדאגה ונראה מהורהר.
אם כי איבו אנדריץ' היה אדם מחושל שראה לא מעט דברים מעוררי חלחלה, הרי שלכל אורך הקריירה המקצועית הארוכה והמגוונת שלו הוא לא ראה דבר דומה לְמה שהיה מונח לפניו.
בזרועותיו ובגופו של הנער היו מאות סימנים נוקשים יותר מהרקמה סביבם, מה שלימד כי נחשף לכמות עצומה של מכות בחייו. על פי פרקי הידיים השקועים ניתן היה להניח שלא רק חטף אלא גם החטיף לא מעט מכות.
עד כאן הכול היה ברור.
אלא שעל גבו של הנער החנוט היו גם פצעים עמוקים לרוב, כמו של צליפות שוט.
איבו אנדריץ' ניסה לדמיין בעיני רוחו מה קרה. נער הלך מכות רצח עם נער אחר, וכשנמאס לו, הצליף בו בשוט. הוא ידע שבפרברי המהגרים הצפופים יש משחק בלתי חוקי של שיסוי כלבים זה בזה. ייתכן שמדובר פה במשהו דומה, בהבדל מכריע אחד — לא כלבים נלחמים על חייהם אלא נערים צעירים.
כן, לפחות אחד מהם היה נער צעיר.
זהות יריבו נשארת פתוחה לניחושים.
ולכך נוספת העובדה שלא מת בעיתוי שבו התכוונו שיָמות. הנתיחה שלאחר המוות תגלה, יש לקוות, מידע על שאריות סמים או כימיקלים, רוֹהיפְּנוֹל, אולי פֶנְציקְלידין. איבו אנדריץ' סבר שיתחיל בעבודה האמיתית רק כשתגיע הגופה למכון הפתולוגי שבבית החולים קָרוֹלינְסְקָה, בסוֹלְנָה שבצפון סטוקהולם.
עכשיו הוא התכוון ללכת ולאכול צהריים.
בסביבות שתים־עשרה כבר אפשר היה לעטוף את הגופה בשקית ניילון אפורה, להעמיס אותה על רכב הגופות ולהעביר אותה לסוֹלְנָה. העבודה של ז'נט שילברג בזירה הסתיימה, ועכשיו היה בכוונתה להמשיך אל מטה המשטרה בקוּנְגְסהוֹלְמֶן. כשהלכה למכונית התחיל לרדת גשם שקט.
״לעזאזל!״ היא קיללה בקול רם בינה לבינה, ואוֹלוּנְד, אחד מעמיתיה הצעירים יותר, הסתובב ונתן בה מבט שואל.
״כן, המכונית שלי. שכחתי מזה, אבל בדרך לפה היא ממש התפרקה, ואני תקועה עכשיו. כנראה אצטרך להזמין גרר.״
״איפה היא?״
״שם.״ היא הצביעה על האאודי האדומה, החלודה והמלוכלכת, שעמדה עשרים מטרים מהם. ״למה? אתה מתמצא במכוניות?״
״התחביב הקטן שלי. אין בעולם מכונית שאני לא אצליח להתניע. תני לי את המפתחות, נברר מה הבעיה.״
היא נתנה לו את מפתחות המכונית ונעמדה על המדרכה. הגשם התחזק והיא התחילה לרעוד מקור.
אוֹלוּנְד התניע ויצא לרחוב. החריקות נשמעו ביתר שאת מבחוץ, והיא שיערה שיהיה עליה להתקשר לאביה ולבקש הלוואה קטנה. בהתחלה הוא יסרב, יטען שהיא כבר חייבת לו יותר מדי כסף, אחר כך יתייעץ עם אמא, שתסכים.
בסוף הוא ישאל אם אוֹקֶה התחיל לעבוד והיא תסביר לו שלא קל להיות אמן מובטל. אבל שעוד מעט בוודאי יתחולל שינוי.
כל פעם אותו סיפור. היא נאלצת למחול על כבודה ולשמש רשת ביטחון לאוֹקֶה.
כמה פשוטים יכלו הדברים להיות, חשבה, אילו רק היה בולע את גאוותו ומוצא עבודה זמנית. ולוּ רק כדי להראות שאכפת לו ממנה ושהוא מבין עד כמה מדאיג אותה המצב הכלכלי. כי הוא שם לב שלפעמים קשה לה להירדם בלילות שלפני תשלום חשבונות.
אחרי סיבוב קצר סביב גוש הבניינים, העמית הצעיר קפץ מהמכונית בחיוך ניצחון.
״זה התפוח, ציר ההיגוי או שניהם. אם תתני לי אותה עכשיו אני אטפל בה הערב. תקבלי אותה בעוד כמה ימים ותשלמי לי על החלקים פּלוּס בקבוק ויסקי. בסדר?״
״אתה מלאך, אולונד. קח אותה ותעשה בה מה שתרצה. אם תצליח לתקן אותה תקבל שני בקבוקים ומילה טובה ביום שתרצה קידום.״
ז'נט שילברג ניגשה אל הניידת.
גאוות יחידה, חשבה בלבה.
 
 
רובע קְרוּנוּבֶּרג
 
בישיבה הראשונה ז'נט חילקה מטלות.
קבוצה של בוגרי קורס שוטרים, שזה עתה הוסמכו, כיתתו רגליים אחר הצהריים ודפקו על דלתות השכנים בסביבה, וז'נט טיפחה ציפיות מסוימות.
שוורץ קיבל משימה כפוית טובה, לעבור על רשימות המכוניות שעברו בכניסות לעיר, קרוב לשמונה מאות אלף מכוניות שנכנסו ויצאו, ואילו אולונד עבר על הסרטים ממצלמות האבטחה של המכללה למורים ושל תחנת הרכבת התחתית.
ז'נט לא התגעגעה לימיה כצוערת, גם לא לעבודת החקירה החדגונית שנפלה לרוב בחלקם של השוטרים חסרי הניסיון.
עדיפות עליונה ניתנה לבירור זהותו של הנער, ועל הורטיג הוטל ליצור קשר עם מרכזי הקליטה למהגרים באזור סטוקהולם. ז'נט עצמה תדבר עם איבו אנדריץ'.
אחרי הישיבה היא חזרה לחדרה והתקשרה הביתה. השעה כבר היתה אחרי שש, והיום היה זה תורה לדאוג לארוחת הערב.
״הֵיי! איך עבר עליך היום?״ היא התאמצה להישמע שמחה, אם כי היתה לחוצה ועייפה.
במובנים רבים הם נשאו בנטל באורח שוויוני, זה נכון. הם חילקו ביניהם את מטלות היומיום, כך שהוא נשא באחריות לכביסה והיא לשאיבת האבק. הבישול התבצע בתורנות, וגם יוּהָן לקח חלק בסבב. ובכל זאת, היא זו שנשאה בעול הכבד ביותר בכל הנוגע לפרנסה.
״גמרתי עם הכביסה לפני שעה. חוץ מזה, הכול טוב. יוּהָן בדיוק הגיע הביתה והוא אומר שהבטחת להסיע אותו למשחק הערב. את תספיקי?״
״לא, זה לא ילך,״ נאנחה ז'נט. ״המכונית שבקה חיים בדרך העירה. יוהן יצטרך להגיע לשם באופניים, זה לא נורא רחוק.״ ז'נט הביטה בדיוקן המשפחתי המוצמד אל לוח השעם שלה. יוהן נראה קטן בתצלום, ועל עצמה היא לא ממש רצתה להסתכל.
״אני צריכה להישאר פה עוד כמה שעות ואחרי זה אחזור הביתה ברכבת התחתית אם לא יהיה לי טרמפ. תצטרך להתקשר ולהזמין פיצה. יש לך כסף?״
״כן, כן.״ אוֹקֶה נאנח. ״חוץ מזה, בטח יש כסף בצנצנת.״
ז'נט חשבה רגע. ״כן, צריך להיות. שמתי אתמול שטר של חמש מאות. נתראה אחר כך.״
אוקה לא ענה, והיא הניחה את השפופרת ונשענה לאחור בכיסא.
מנוחה של חמש דקות.
היא עצמה עיניים.
 
 
המכון הפתולוגי
 
הנער המת היה שרוע על שולחן פלדת האל־חלד לשם הנתיחות שלאחר המוות, ואיבו אנדריץ' ראה כי נוסף על משהו כמו מאה התקשויות קטנות היו זרועותיו של הנער מלאות דקירות של מחטי מזרקים. אילו היו הדקירות מקובצות בקיפול המרפק, היה מניח שהנער, למרות גילו הצעיר, היה נרקומן. אבל הדקירות הופיעו בשתי הזרועות ובאקראי, ונתנו רושם שהנער גילה התנגדות. חיזוק להשערה הזאת אפשר היה למצוא בעובדה שמצא מחט שבורה תחובה בידו השמאלית.
אבל מדהים מכול היה שאיברי המין של הנער נכרתו מגופו.
איבו אנדריץ' רשם לפניו שנחתכו בסכין חד במיוחד.
אולי באזמל או בתער.
אחרי הבדיקה הראשונית במכון הפתולוגי בסוֹלְנָה הבין איבו אנדריץ מעבר לכל ספק שיזדקק לעזרת עמיתיו במעבדה הלאומית לכימיה משפטית.
הגופה היתה ככל הנראה מורעלת מאוד, והוא הבין שלילה ארוך מחכה לו.
 
 
רובע קְרוּנוּבֶּרג
 
הורטיג נכנס לחדר של ז'נט ובידו ההקלטה של השיחה המסתורית שהתקבלה במוקד בבוקר. הוא הושיט לה את התקליטור והתיישב.
ז'נט שפשפה את עיניה כאילו התעוררה עכשיו. ״דיברת עם אלה שמצאו את הנער?״
״ברור. שני עמיתים, ועל פי הדיווח הם הגיעו לשם כמה שעות אחרי השיחה למוקד. המוקד התמהמה עד שהזעיק כוחות, כי הם חשבו שמדובר בהלצה.״
ז'נט הוציאה את התקליטור מהקופסה והכניסה אותו למחשב.
השיחה ארכה עשרים שניות.
״112, במה מדובר?״
חריקות אבל שום קול לא נשמע.
״הלו! 112, במה מדובר?״ המוקדנית חיכתה, ועכשיו אפשר היה לשמוע מישהו נושם נשימה מאומצת.
״אני רק רוצה לספר שבחור מת שוכב בערוגת הפרחים בתוּרילְדְספְּלָאן.״
האיש לעלע וז'נט קלטה שהוא נשמע שתוי. תחת השפעה של אלכוהול או של סמים.
״איך קוראים לך?״ שאלה המוקדנית.
״זה לא משנה. אבל את מבינה מה אני אומר לך?״
״כן, הבנתי שאתה אומר שאדם מת שוכב בבּוּלידֶנפְּלָאן.״
״תוּרילְדְספְּלָאן, אמרתי לך.״ האיש נשמע מעוצבן. ״מת בערוגה ליד הירידה לרכבת התחתית בתוּרילְדְספְּלָאן.״
דממה.
רק ״הלו?״ מהוסס של המוקדנית.
ז'נט כיווצה את המצח. ״לא צריך להיות איינשטיין כדי להניח שעשו את השיחה מאזור הרכבת התחתית, לא?״
״לא, ברור. אבל במקרה ש...״
״במקרה שמה?״ היא שמעה עד כמה היא נשמעת מעוצבנת, אבל האמת היא שקיוותה שהשיחה המוקלטת תענה לפחות על שאלה כלשהי. תספק לה משהו שתוכל להשליך למלתעות הבוס והתובע.
״סליחה,״ היא אמרה, אבל הורטיג רק משך בכתפיים.
״נמשיך מחר.״ הוא קם ופנה אל הדלת. ״סעי הביתה לאוקה וליוּהן.״
ז'נט חייכה בהכרת תודה. ״לילה טוב, נתראה מחר.״
אחרי שהורטיג סגר את הדלת, היא חייגה אל הממונה עליה, דֶניס בּילינג.
ראש המחלקה לחקירות פליליות ענה אחרי ארבעה צלצולים.
ז'נט סיפרה לו על הנער המת, החנוט, על שיחת הטלפון האנונימית ועל שאר הדברים שהתגלו בשעות אחר הצהריים והערב.
במילים אחרות, לא היה לה שום דבר משמעותי לספר לו.
״נראה מה יעלו הבדיקות מדלת לדלת אצל השכנים, ואחרי זה אני מחכה לשמוע מה איבו אנדריץ' העלה בחכתו. הורטיג מדבר עם המחלקה לפשיעה אלימה, וכן, אתה יודע, הדברים הרגילים.״
״הכי טוב יהיה, כמו שאת בטח מבינה, שנפענח את המקרה הזה במהירות האפשרית. גם בשבילך וגם בשבילי.״
אמנם הוא היה הבוס שלה, אבל ז'נט התקשתה לקבל את הגישה המתנשאת, שנבעה, היא ידעה, אך ורק מהעובדה הפשוטה שהיא אישה.
דניס בילינג היה אחד מאלה שחשבו שז'נט לא צריכה לקבל מִשרת מפקח. בתמיכתו הבלתי רשמית של התובע פוֹן קְוויסְט, הוא המליץ על מישהו אחר, גבר, כמובן.
למרות התנגדותו המפורשת היא קיבלה את המשרה, אבל סלידתו כלפיה הטביעה מאז את חותמה על מערכת היחסים ביניהם.
״ברור שנעשה הכול ואני אחזור אליך מחר, כשנדע יותר.״
דניס בילינג כחכח בגרון.
״יש עוד משהו שרציתי לדבר אתך עליו.״
״כן?״
״זה בעצם סודי, אבל אצטרך לעבור קצת על הכללים. אני צריך את הקבוצה שלך בהשאלה.״
״לא, אין סיכוי. את זה אתה בטח מבין, לא?״
״החל ממחר בערב למשך עשרים וארבע שעות. אחרי זה תקבלי אותם בחזרה. למרות המצב שנוצר, זה הכרחי, לצערי.״
ז'נט הרגישה חסרת אונים ועייפה מכדי למחות.
דניס בילינג המשיך. ״מיקֶלסֶן זקוק לסיוע. מחרתיים הם פושטים על בתים של כמה חשודים בעבֵרות של פורנוגרפיית ילדים והוא זקוק לעזרה. כבר דיברתי עם הורטיג, עם אולונד ועם שוורץ. הם עובדים מחר כרגיל, ואז מצטרפים למיקֶלסֶן. פשוט שתדעי.״
ז'נט הבינה שאין עוד מה להוסיף.
שאין לה באוזני מי להוסיף.
הם ניתקו.
בשעה תשע וחצי יצאה ז'נט מבניין מטה המשטרה והתחילה לצעוד בכיוון הרכבת התחתית. ליד פְרידהֶמְספְּלָאן היא העיפה מבט לעבר מגדל DN 4 ועלה בדעתה כי ייתכן שהאדם שהיא מחפשת נמצא ברגע זה בקרבת מקום.
4 גורד שחקים ששוכנת בו מערכת היומון הארצי הגדול Dagens Nyheter, לצד עיתונים אחרים מאותה רשת, דוגמת Expressen.
 
איזה מין אדם מסוגל לבצע מה שראתה?
בתחנת סוּקֶנפְּלָאן היא ירדה מהרכבת והתחילה לצעוד בכיוון הבית, וכשהבחינה בווילה הצהובה הרגישה טיפת גשם נופלת לה על המצח.
טְבוֹלפָּלָטְסֶט5
 
5 מרכז אירועים ומשרדים בכיכר מָריאטוֹרייט שברובע סוֹדֶרמָאלְם בסטוקהולם. מילולית: היכל הסבון.
 
במאה השמונה־עשרה העקובה מדם העניק המלך אדולף פרדריק את שמו לכיכר הידועה כיום בשם כיכר מָריאטוֹרייט, בתנאי שלעולם לא ישתמשו במקום להוצאות להורג. מאז, לא פחות ממאה ארבעים ושמונה אנשים איבדו את חייהם שם בנסיבות דומות פחות או יותר להוצאה להורג. בהקשר הזה, לא משנה אם המקום נקרא אדולף פרדריקס טוֹרי — כיכר אדולף פרדריק — או מריאטורייט.
כמה וכמה ממאה ארבעים ושמונה מעשי הרצח אירעו במרחק של פחות מעשרים מטרים מהבניין שבו שכנה הקליניקה הפרטית לפסיכותרפיה של סופיה סֶטֶרְלוּנְד, בקומה העליונה של בניין ישן יחסית בסנט פָּאוּלְסגָטָן, ממש סמוך לטְבוֹלפָּלָטְסֶט. שלוש דירות המגורים בקומה נבנו מחדש ושופצו כדי לשמש משרדים, וכעת הושכרו לשני רופאי שיניים פרטיים, לכירורג פלסטי, לעורך דין ולפסיכותרפיסט נוסף.
עיצוב חדר ההמתנה היה צונן ומודרני, ולשם כך נשכרו שירותיו של מעצב פנים שרכש כמה ציורים גדולים של אדם דיזֶל־פרנק בגוון אפור שתאם לאפור של הספה ושתי הכורסאות.
בפינה אחת ניצב פסל ברונזה של אמנית ילידת גרמניה, נדיה אוּשָקוֹבָה, של אגרטל גדול עם ורדים, כמה מהם על סף קמילה. סביב אחד הגבעולים נקשר כרטיס קטן, יצוק, עם הכתובת DIE MYTHEN SIND GREIFBAR.
בחנוכת המשרד דנו בפירושו של הציטוט הזה, בלי שמישהו הצליח לספק הסבר אמין כלשהו.
המיתוסים מוחשיים. אפשר לגעת בהם.
הקירות הבהירים, השטיח היקר ויצירות האמנות המיוחדות אמרו כולם דיסקרטיות וכסף.
אחרי ראיונות עבודה רבים הוחלט לקבל לעבודה את המזכירה הרפואית לשעבר אן־בְּריט אֶריקסוֹן, שתשמש פקידת קבלה משותפת לקביעת תורים ותבצע גם כמה מטלות משרדיות אחרות.
״קרה משהו שאני צריכה לדעת עליו?״ שאלה סוֹפי סֶטֶרְלוּנְד כשנכנסה בבוקר, כהרגלה, בשעה שמונה אפס אפס.
אן־בְּריט הרימה את מבטה מהעיתון הפרוש לפניה.
״כן, התקשרו מהוּדינְגֶה ורצו להקדים את הפגישה עם טירָה מָקֶלָה6 לשעה אחת־עשרה. אמרתי להם שתחזרי אליהם כדי לאשר.״
6 שם המשפחה Mäkelä הוא שם פיני, שבשוודיה עשוי להעיד על מעמד סוציו־אקונומי נמוך.
 
״טוב, אני כבר מתקשרת.״ סופיה התחילה ללכת בכיוון חדרה. ״עוד משהו?״
״כן,״ ענתה אן־בְּריט. ״מיכאל התקשר עכשיו ואמר שככל הנראה לא יספיק לטיסה של אחר הצהריים, וינחת באָרְלָנְדָה רק מחר בבוקר. הוא ביקש למסור לך שישמח אם תִּשני בדירה שלו הלילה. כן, כדי שתספיקו מחר להיות קצת ביחד.״
סופיה עצרה וסמכה את ידה על המשקוף.
״מממ, מתי הפגישה הראשונה שלי היום?״ עצבן אותה שעליה לשנות תוכניות. היא חשבה להפתיע את מיכאל בארוחת ערב בגוֹנְדוּלֶן,7 אבל עכשיו הוא, כרגיל, שיבש את התוכניות.
7 Gondolen — הגונדולה — מסעדה מצליחה בראש מגדל רב־קומות בסוֹדֶרמָאלְם.
 
״בתשע, ואחרי זה עוד שתיים אחר הצהריים.״
״מי ראשון?״
״קָרוֹלינָה גְלָנְץ. לפי מה שכתוב בעיתון היא תתחיל להנחות תוכניות ולנסוע בעולם כדי לראיין ידוענים. מדהים, לא?״
אן־בריט נדה בראשה ונאנחה אנחה עמוקה.
קָרוֹלינָה גְלָנְץ פרצה לתודעה ברעש גדול באחת מאותן תוכניות לגילוי כישרונות הממלאות את לוח השידורים בטלוויזיה. אמנם לא היה לה קול מרשים במיוחד כזמרת, אבל לדברי חבר השופטים היא ניחנה באיכות הנחוצה לכוכב. בחורף ובאביב היא בילתה בסיבוב הופעות במועדוני לילה קטנים, שרה בתנועות שפתיים על רקע פּלייבּק שהקליטה זמרת פחות יפה, אבל בעלת קול חזק יותר. קרולינה נחשפה בלי רחמים בעיתוני הערב, והשערוריות רדפו זו את זו.
וכשעניינה של התקשורת נדד הלאה, בכיוון חדש, היא התחילה להטיל ספק בעצמה ובבחירה המקצועית שלה.
סופיה לא אהבה לטפל בפסוודו־ידוענים והתקשתה למצוא מניע לשיחות האלה, גם אם היתה להן משמעות כספית. היא הרגישה שהיא מקדישה את זמנה לעניין הלא נכון, שכן ידעה שכישוריה באים לידי ביטוי ביתר יעילות עם מטופלים שבאמת זקוקים לעזרה.
היא רצתה לעסוק באנשים אמיתיים.
סופיה התיישבה מאחורי שולחן הכתיבה ומיד התקשרה לבית החולים הוּדינְגֶה. שינוי מועד הפגישה הותיר לה בקושי שעה להתכונן, ואחרי שיחת הטלפון היא הוציאה את החומר שהיה ברשותה על טירָה מָקֶלָה.
היא דפדפה בחומר שבתיקיות. חווֹת דעת רפואיות, חקירות משטרה והבדיקה הפסיכיאטרית־משפטית, שבמסגרתה שוּלם לה כדי לכתוב חוות דעת נוספת. קרוב לחמש־מאות עמודים בסך הכול, ערֵמת ניירת שעוד תכפיל את עצמה, אם לא יותר, היא ידעה, לפני שהעניין יסתיים.
היא קראה פעמיים את דוח החקירה, בפרוטרוט, והתרכזה עכשיו בחלקים המרכזיים.
המצב הנפשי של טירָה מָקֶלָה.
אנשי המקצוע נחלקו בדעותיהם. הפסיכיאטר, שעמד בראש ועדת הבדיקה, דרש מאסר בפועל, וכמוהו גם העובדים הסוציאליים ואחד הפסיכולוגים. אבל שני פסיכולוגים התנגדו והמליצו על אשפוז פסיכיאטרי־משפטי.
המשימה של סופיה היתה להביא את הקבוצה לכלל תמימות דעים באשר להחלטה הסופית, אבל היא הבינה שזה לא יהיה קל.
טירָה מָקֶלָה הורשעה עם בעלה ברצח בנה המאומץ בן האחד־עשרה. ילד עם אבחנה של תסמונת X שביר, ליקוי התפתחותי המלווה בסימפטומים גופניים ונפשיים. הילד היה קורבן חסר אונים, וסופיה חשה צער גדול מעצם המחשבה על המקרה.
המשפחה גרה הרחק במקום בלתי מיושב. הראיות הטכניות המחישו במפורש את היחס האכזרי לילד. שיירי צואה ברֵיאוֹת ובקיבה, סימני כוויות סיגריות, התעללות בצינור של שואב אבק.
הגופה נמצאה בחלקת יער לא רחוק מהבית.
המקרה עורר תשומת לב רבה בתקשורת, לא מעט בגלל העובדה שהאם היתה מעורבת. ציבור מאוחד באופן כללי, בשיסוי אי־אלו פוליטיקאים ועיתונאים קולניים ובעלי השפעה, דרש את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק. לכלוא את טירָה מָקֶלָה בכלא הנשים הינסֶבֶּרג לזמן רב ככל האפשר.
סופיה ידעה שאשפוז פסיכיאטרי־משפטי פירושו, בעצם, בידוד לתקופה ארוכה יותר מזו שנפסקת בעונשי מאסר.
האם טירָה מָקֶלָה היתה כשירה מבחינה נפשית בזמן התקיפות? החומר הראה שמדובר בלא פחות משלוש שנות עינויים.
בעיות של אנשים אמיתיים, חשבה סופיה.
היא סיכמה בראשי פרקים את השאלות שרצתה לדון בהן עם האישה שהורשעה ברצח, ומחשבותיה נקטעו כשקרולינה גלנץ נכנסה לחדר בזוג מגפיים אדומים גבוהים עד הירכיים, בחצאית אדומה קצרה מעור מבריק ובמעיל פרווה שחור.
בית החולים הוּדינְגֶה
 
סופיה הגיעה להוּדינְגֶה כמה דקות אחרי עשר וחצי וחנתה לפני קומפלקס הבניינים הגדול.
הבניין כולו היה מחופה לוחות אפורים וכחולים, בניגוד חד לבתים מסביב, שנצבעו בגוונים ססגוניים שונים. היא שמעה פעם שהדבר נועד להקשות על הפצצות אוויריות אפשריות של בית החולים בתקופת מלחמת העולם השנייה. הכוונה היתה שבמבט מהאוויר ייראה בית החולים כמו אגם, והבתים מסביב ייצרו אשליה של שדות ואדמות מרעה.
לפני שהמשיכה אל הכניסה, עצרה בקפטריה וקנתה לה קפה, כריך ואת עיתוני הבוקר.
היא נעלה את חפצי הערך שלה באחד הארונות שבכניסה למחלקה, עברה את גלאי המתכות והמשיכה במסדרון הארוך. תחילה חלפה על פני מחלקה 113 ושמעה, כרגיל שם, אנשים מתקוטטים והולכים מכות. שם ישבו החולים שלא נמצאו להם חדרי אשפוז, מסוממים מתרופות, שחיכו להעברה לסֶטֶר, לקָרְסוּדֶן, לסְקוּגוּמֶה או לאחד ממוסדות האשפוז האחרים במדינה.
היא המשיכה ישר, פנתה ימינה ל־112 ונכנסה לחדר הישיבות של הפסיכולוגים. היא העיפה מבט בשעון וראתה שהקדימה ברבע שעה.
היא סגרה את הדלת, התיישבה לשולחן והשוותה בין עמודי השער של העיתונים.
תגלית מקבּרית במרכז סטוקהולם, ואפילו מומיה נמצאה בין השיחים!
היא נגסה מהכריך ולגמה מהקפה החם. גופה חנוטה של נער צעיר נמצאה בתוּרילְדְספְּלָאן.
ילדים מתים, חשבה.
בכתבה נמתחו קווים מקבילים למקרה מָקֶלָה, וסופיה חשה מועקה גדולה בחזה.
היא גמרה לאכול את הכריך ולשתות את הקפה כשנשמעה דפיקה בדלת.
״יבוא,״ אמרה, והדלת נפתחה בידי אח פסיכיאטרי בעל גוף.
״הלו, סופיה.״
״הֵיי, קוֹ־גֶה. הכול בסדר?״
״כן, חוץ מזה שכרגע הזעיקו אותנו לחדר העישון ונאלצנו להיאבק באיזה טיפוס שהעיף סביבו כיסאות. בנזונה רע ומרושע עם הרבה חרא בדם ועל המצפון.״
״כן, עברתי ליד החדר ושמעתי שם מהומה.״
״יש לי פה בחוץ מישהי שאת אמורה לדבר אִתה, אם אני לא טועה.״ הוא הצביע מעל לכתפו.
היא לא אהבה את צורת הדיבור השגורה בפי הצוות הסיעודי. גם אם מדובר בעבריינים קשים, אין סיבה להשפיל או לבזות.
״תכניס אותה ואחרי זה תשאיר אותנו לבד.״
 
טְבוֹלפָּלָטְסֶט
 
בשעה שתיים כבר היתה שוב סופיה סטרלונד בקליניקה שלה במרכז העיר. נשארו לה שני מטופלים להיום, והיא הבינה שיהיה קשה להתמקד שוב אחרי הביקור בהוּדינְגֶה.
סופיה התיישבה לשולחן הכתיבה כדי לנסח המלצה לאשפוז משפטי־פסיכיאטרי של טירה מקלה. בסיום הפגישה עם צוות הבדיקה הודיע הפסיכיאטר שישקול מחדש, עד גבול מסוים, את גישתו לעונש, וסופיה קיוותה כי בקרוב ניתן יהיה לקבל החלטה סופית.
למען טירָה מָקֶלָה, אם לא למען משהו אחר.
האישה זקוקה לטיפול.
סופיה סיכמה באוזני עמיתיה את סיפור חייה של האישה ואת קווי האופי שלה. עברהּ של טירָה מָקֶלָה כלל שני ניסיונות התאבדות; כבר בגיל ארבע־עשרה היא בלעה בכוונה מנת יתר של תרופות, וכשמלאו לה עשרים אובחנה כבלתי כשירה לעבודה והתחילה לקבל קצבת נכות עקב דיכאונות חוזרים ונשנים. חמש־עשרה השנים שלה במחיצת הסאדיסט הארי מָקֶלָה הסתכמו בעוד ניסיון התאבדות ואחר כך ברצח בנם המאומץ.
סופיה האמינה שהשנים עם הבעל, שנמצא בריא דיו לרצות עונש מאסר, העמיקו את המחלה של האישה.
המסקנה הסופית של סופיה היתה שטירָה מָקֶלָה סבלה ככל הנראה מפסיכוזות חוזרות במשך השנים שבהן היה הילד קורבן לתקיפות. היה בידיה תיעוד של שתי תקופות במשך השנה האחרונה שבהן היא ביקרה במרפאה פסיכיאטרית, תיעוד שתמך בתזה שלה. בשני המקרים נמצאה האישה משוטטת באזור מגוריה ואושפזה בכפייה לכמה ימים עד שאפשר היה לשחרר אותה.
סופיה הבחינה באי־בהירות נוספת ביחס למידת השותפות של טירָה מָקֶלָה בעבֵרות שבוצעו נגד הילד. מנת המשכל שלה היתה נמוכה כל כך שהיה בה כדי להצדיק את פטירתה מאחריות לרצח, דבר שבית המשפט התעלם ממנו פחות או יותר. סופיה ראתה מולה אישה שעשתה אידיאליזציה לרעיונות של בעלה, שהיה תחת השפעה מתמדת של אלכוהול. הסבילות שלה מאפשרת אולי לייחס לה שותפות לדבר עבֵרה, ועם זאת לא היה ביכולתה להתערב בגלל מצבה הנפשי.
פסק הדין נקבע בידי הערכאה הגבוהה ביותר ומה שנשאר הוא העונש.
טירָה מָקֶלָה נזקקה לטיפול. מעשה הפשע שלה לא יימחק לעולם, אבל מאסר בפועל לא יעזור לאף אחד.
אסור שהאכזריות שבמעשה תעיב על ההחלטה.
במשך אחר הצהריים סיימה סופיה לכתוב את חוות הדעת על טירָה מָקֶלָה וקיימה את הפגישות שנקבעו לשעה שלוש ולשעה ארבע. מנכ״ל שחוּק ושחקנית מזדקנת שכבר לא קיבלה שום תפקיד ושקעה בדיכאון עמוק.
בסביבות חמש, בדרך הביתה, עיכבה אותה אן־בריט ליד דלפק הקבלה.
״אני מקווה שאת זוכרת שאת נוסעת לגֶטֶבּוֹרג בשבת הבאה? הנה כרטיס הרכבת, ואת תשהי במלון סְקָנְדיק.״
אן־בריט הניחה מעטפה על הדלפק.
״ברור,״ אמרה סופיה.
היא עמדה להיפגש שם עם אנשי הוצאת הספרים שהתכוונה להוציא תרגום לספרו של הילד־חייל לשעבר ישמעאל בֶּאָה, A Long Way Gone. ההוצאה רצתה שסופיה, עם ניסיונה בעבודה עם ילדים שעברו טראומה, תסייע להם בבדיקת העובדות.
״מתי אני נוסעת?״
״מוקדם. זה רשום לך על הכרטיס.״
״05:12?״
סופיה נאנחה וחזרה לחדרה כדי לחפש את הדוח שכתבה שבע שנים לפני כן עבור יוניצ״ף.
כשהתיישבה שוב ליד השולחן וחיפשה את המסמך, תהתה אם היא מוכנה כלל לשחרר את הזיכרונות מאותה תקופה.
שבע שנים, חשבה.
כל כך הרבה שנים כבר עברו מאז?
עבר
 
עיר הפחונים משתרעת על פני שני קילומטרים מצפון לדרום, לאורך המדרון שבין הים והכביש. הג'יפ נוסע במהירות של קרוב לתשעים קילומטרים לשעה לאורך כביש העפר הגבשושי, והאבק האדום העולה מאדמת החמרה מסתחרר מול עיניה.
הוא בכלל מצליח לראות את הכביש? היא חושבת ומגניבה מבט אל הגבר הצעיר שנוהג. הוא אחד מאותם חמישה־עשר אלף ילדים־חיילים לשעבר שנרכשו בידי כוחות השלטון.
היא מביטה מהחלון על הבקתות למטה ואוחזת בחוזקה בידית הדלת.
כבר קרוב לחודשיים היא פה. בהתחלה כמתנדבת של Human Rights Watch, ומזה שישה שבועות במסגרת תפקיד לא רשמי בשירות יוניצ״ף.
רשמי או לא רשמי? האמת היא שהיא עצמה לא ממש ידעה.
הכול כאן כאוטי לגמרי, התברר.
הכבישים נהרסו בידי מיליציות שעודן פעילות, ואם אינם הרוסים, הרי שהם מלאים מחסומים שהוקמו בידי road workers, ילדים כבני עשר שדורשים תשלום עבור נסיעה הלאה.
היא באיחור גדול בכתיבת הדוח שהיא אמורה למסור.
שבועיים קודם לכן היא ניסתה, עם עובד סיוע ניגֶרי, להגיע למחנה, אבל ויתרה בערך בחצי הדרך אחרי שעברו קרוב לעשרים מחסומי דרכים בתוך לא יותר משלושה קילומטרים.
הפעם נדמה שדברים מתנהלים ביתר קלות.
״We’re here, lady!״ אומר הגבר הצעיר במושב הנהג.
הוא עוצר את הג'יפ ליד משאבת דלק חלודה ומפנה אליה חיוך.
״Road stops here. Can’t go any further.״
״Dollar?״
״Yes, five dollars fine!״
כשהוא מושיט את ידו אליה היא מבחינה בצלקת של קעקוע שהוסר. RUF, החזית המהפכנית המאוחדת. היא נזכרת ששמעה כי לא פעם הם משתמשים באבק שרֵפה בוער כדי להסיר קעקועים. שיטה אחרת, כואבת לא פחות, היא לחתוך ברסיס חד של זכוכית. כך או אחרת, הצלקת תזכיר לו לנצח מי הוא היה פעם.
רוצח.
ילד עם כוח על המבוגרים.
״Ain't got some petrol among that bags?״ הוא שואל ומצביע על המטען שלה.
היא יודעת שבקבוק בנזין שווה לא פעם יותר מכמה דולרים מסכנים.
״No, I’m sorry.״ היא נותנת לו עוד שני שטרות מקומטים.
״Good luck lady, whatever you’re up to!״
היא מודה לו על ההסעה, לוקחת את מיטלטליה ויוצאת מהג'יפ. יש לה תרמיל גב גדול ושני תיקים קטנים יותר, שאותם היא קושרת סביב הצוואר. החום והתיקים יהפכו כל הליכה של יותר מכמה קילומטרים למשימה בלתי אפשרית.
היא משוטטת לאט לאורך הכביש האדום, המאובק. מימינה נוף מרהיב אל הים ואל החופים רחבי הידיים והלבנים כשלג. אלמלא הגיהינום השורר בין הפחונים למטה, הנוף עשוי היה להעלות על הדעת עלון פרסומת לתיירים.
שמונים אלף אזרחים מתים, שני מיליון פליטים ותוחלת חיים ממוצעת של שלושים וחמש שנים בקושי. וכל זה בארץ שהיתה יכולה להיות העשירה בארצות תבל. ארץ שבגבולותיה מצוי אחד ממרבצי היהלומים הגדולים בעולם, אלא שנבזזה בידי מדינות שכנות וסוחרי יהלומים תאבי בצע ממערב אירופה. ארץ של רוצחים, של מבריחים, של ילדים שמומים הוטלו בגופם ושל נשים שנאנסו.
היא יודעת שהיא מפגינה לפעמים תמימות פוליטית כלשהי, אבל עם זאת היא מבינה שהפושעים האמיתיים אינם התליינים או החיילים, כי אם אלה היושבים בסוף שרשרת המזון הזאת. מנהלי הבנקים, בָּרוֹני היהלומים של המאפיה ונשים שאין גבול לתאוותן לנוצץ ולא מקדישות אפילו מחשבה אחת למקור הנוצץ הזה.
אנשים חותכים ידיים ומשסעים גרונות כדי שאתן תוכלו לעדות את התכשיטים האלה, היא חושבת.
המחנה המאולתר בלָקָה, ליד פְריטָאוּן, הוקם בתוך כמה ימים בתחילת יוני תחת עינם הפקוחה של כוחות השלום המערב־אפריקניים.
ערפיח אדום אופף את הפחונים כשהיא נכנסת לרחוב הראשי ההומה פליטים וחיילים. במרחק מה היא רואה דגל מרופט של הצלב האדום, אבל חוץ מזה אין שום רמז להימצאם של ארגוני הסיוע.
היא עוצרת ליד משאית לבנה ומלוכלכת, שנכתב עליה Cold Water בתרסיס כחול. היא משלמת כמה מטבעות לילד קטוע זרוע עבור שקית ניילון עם מים פושרים שהוא מחזיק בין השיניים.
היא נזכרת בסיפורים ששמעה מפי הילדים־חיילים בפּוֹרט לוֹקוֹ. על המורדים של RUF שפשטו על הכפרים מחוץ לעיר ובפרברי פְריטָאוּן, מסוממים מקוקאין, מהרואין או מאלכוהול, ונהגו לאפשר לקורבנותיהם לבחור בין שרוול קצר לשרוול ארוך.
שרוול קצר פירושו קטיעת הזרועות מעל למרפק.
שרוול ארוך פירושו קטיעה בפרק כף היד.
בצל שמאחורי המשאית יושב ילד בעגלת בובות קטנה עשויה עץ. מותניו מסתיימים בשמיכה המונחת בעגלה לצד כמה בקבוקים ריקים, והיא מבינה שאין לו רגליים.
היא מסתכלת על קטוע הזרוע ועל קטוע הרגליים שליד המשאית.
כמה סבל יכול אדם לגרום לאחרים לפני שהוא עצמו חדל להיות אדם והופך למפלצת? היא שואלת את עצמה.
קול צופר מקפיץ אותה והיא מסתובבת ורואה אוטובוס צבאי מתקרב ברחוב הראשי, במרחק של חמישים מטרים ממנה. על הגג עומד גבר שרירי וגבוה ושואג לתוך מגפון. הגבר עטוף בדגל כחול־לבן־ירוק של סיירה לאון והוא צועק משהו בשפת המֶנְדי. היא לא מבינה מה הוא אומר, אף על פי שלרוב היא מצליחה לדבר בשפה באופן שוטף כמעט.
ההמון נאחז פאניקה, מישהו זורק אבן גדולה שמנפצת את החלון הקדמי של האוטובוס, וכמה גברים רוכנים החוצה ויורים בלי אזהרה מוקדמת לתוך ההמון.
היא שומעת את הכדורים שורקים סביבה, משליכה את עצמה על הקרקע וממהרת לזחול אל מתחת למשאית כדי לתפוס מחסה. הילד קטוע הזרוע משתופף לידה, וקטוע הרגליים שוכב בלי ניע על הארץ אחרי שנפגע מכדורים רבים.
האוטובוס הצבאי ממשיך לתוך המחנה, וקבוצת חיילים שתופסים מחסה מאחורי אחד הצריפים שבצד השני של הכביש משיבים אש. הגבר על הגג מוטח לאחור ונופל על הקרקע, הדגל הכרוך סביב גופו נצבע בדם. האוטובוס ממשיך להתקדם ומתנגש באחד הצריפים, המנוע כבה והירי נפסק.
פתאום משתררת דממה.
האבק האדום צובע את האוויר והיא שומעת התייפחויות מכל עבר. הכביש שומם, מלבד איש אחד המוטל מת כמה מטרים מהאוטובוס הצבאי. הוא נפגע בפניו ולחיו השמאלית נתלשה ממקומה מעוצמת הכדור.
גם אם מחנה לָקָה אמור להיות בטוח יותר מרוב המקומות שהיתה בהם, זו הפעם הראשונה שהיא חוֹוה תקיפה מזוינת עם תוצאות קטלניות.
היא מנסה לקום, אבל משהו עוצר אותה. ככל הנראה נפגעה ברגל כשהשליכה את עצמה על הקרקע.
גבר פגוע ירי מדדה משם, כמה תרנגולות מהדסות הנה והנה כאילו לא קרה דבר.
מבעד לאבק היא רואה כמה חיילים סורקים את האוטובוס. פקודה ניתנת בצעקה, ובמרחק מה משם גוררים את הגבר עם הדגל. הוא עדיין בחיים, אבל לא מגלה התנגדות.
היא מנסה לקום, אבל פתאום הכאב ברגל מתגבר מאוד והיא מבינה שכנראה נשברה.
שִיט! היא חושבת.
הילד קטוע הזרוע מביט אליה ומחייך.
״Think you need help. You wait here so nobody steal water. I still have my legs left so I run for help.״
״How about your friend?״ היא מחווה בראשה אל קטוע הרגליים, שעדיין שוכב בלי ניע רק כמה מטרים ממנה.
״Dead. Not my friend, No problem. But you have pain. No good so I run for help, okay?״
היא מודה לילד, שמיד אץ לדרכו.
כעבור עשר דקות הוא חוזר עם שני רופאים, והם מציגים את עצמם באנגלית רצוצה. אחרי בדיקה מהירה של רגלה הם סוחבים אותה יחד למחנה של הצלב האדום.
היא מודה שוב לילד קטוע הזרוע.
הוא נראה לא מודאג כלל ומנשק לה קלות על הלחי.
״No problem, ma’am.״
 
 
רובע קְרוּנוּבֶּרג
 
למחרת עברה מפקחת ז'נט שילברג בצורה יסודית על המסמכים שמצא עבורה העוזר שלה, קצין המשטרה ינס הוּרטיג. פרוטוקולים של תשאולים, של חקירות ושל פסקי דין שעסקו כולם בהתעללות או ברצח עם מאפיינים של אלימות סאדיסטית, וז'נט שמה לב שלהוציא מקרה אחד, כל המורשעים היו גברים.
ליוצאת מן הכלל קראו טירָה מָקֶלָה והיא הורשעה לא מכבר לצד בעלה ברצח בנם המאומץ.
דבר ממה שראתה בזירת הפשע בתוּרילְדְספְּלָאן לא הזכיר לה משהו שחוותה בעבר, והיא הרגישה שהיא זקוקה לעזרה.
היא הרימה את הטלפון והתקשרה ללָארְס מיקֶלסֶן, הממונה על עבֵרות אלימוּת ומין כלפי ילדים ביחידה הארצית לחקירות פליליות. היא החליטה לקצר ככל האפשר בתיאורים. אם מיקלסן יוכל לעזור לה, היא תפרט יותר.
ממש עבודה נוראה, היא חשבה בלבה כשחיכתה שיענה.
תשאול וחקירה של פדופילים. כמה חזק צריך להיות כדי לצפות באלפי שעות של תקיפות מוקלטות ובמיליוני תצלומים של ילדים שנפלו קורבן לניצול ולהתעללות? היא היתה בטוחה שההרגשה מייאשת.
חוקר כזה, יכולים להיות לו ילדים משלו?
אחרי השיחה עם מיקלסן זימנה ז'נט שילברג את צוות החקירה לישיבה נוספת, ובה ניסו לצרף את העובדות שבידיהם לכדי שלמוּת גדולה יותר. המשימה היתה לא קלה, כי נכון לאותה שעה לא היו בידם קצות חוט רבים מדי להמשיך עִמם.
״השיחה למוקד הגיעה מאזור מגדל DN.״ אולונד נופף בפיסת נייר. ״זה הגיע אלי עכשיו, ועוד מעט נדע ביתר דיוק.״
ז'נט הנהנה. ״באיזה דיוק?״
״הטכנאים אמרו פּלוּס מינוּס עשרה מטר. במקרה הכי גרוע...״ אולונד השתתק.
״ובמקרה הכי טוב?״ שוורץ צחקק. ״זאת אומרת...״
״זה יספיק לנו,״ קטעה אותו ז'נט. ״יספיק די והותר.״
היא חיכתה כדי לקבל את תשומת לבם וקמה וניגשה אל הלוח הלבן, שהוצמדו אליו כעשרה תצלומים של הנער המת.
״אז מה ידוע לנו?״ היא פנתה אל הורטיג.
״מהמדשאה ומהערוגה בזירה שבה נמצאה הגופה לקחנו טביעות גלגלים של עגלת ילדים, וכן של מכונית קטנה יחסית. צמיגי המכונית הם של רכב פינוי אשפה, ודיברנו עם המנקה, כך שאפשר למחוק אותו.״
״אם ככה, יכול להיות שמישהו השתמש בעגלה כדי להעביר לשם את הגופה?״
״כן, בהחלט.״
״יכול להיות שסחבו אותו לשם בידיים?״ שאל אולונד.
״אם מישהו חזק מספיק, זה בהחלט אפשרי. הנער שקל בקושי ארבעים וחמישה קילו.״
דממה נפלה בחדר וז'נט הניחה שהאחרים, בדיוק כמוה, מדמים בנפשם איך מישהו מסתובב עם נער מת ארוז בשקית אשפה שחורה.
אולונד הפר את השתיקה. ״כשראיתי את ההתעללות שהילד הזה עבר, חשבתי מיד על הארי מָקֶלָה, ואם לא הייתי יודע שהוא יושב מאחורי סורג ובריח הייתי...״
״היית מה?״ קטע אותו שוורץ וחייך.
״כן, הייתי חושב שאותו אנחנו מחפשים.״
״מה אתה אומר? ואתה לא חושב שאותה מחשבה כבר עברה לכולנו בראש?״
״תפסיקו לריב!״ ז'נט קראה במסמכים שלפניה. ״תשכחו ממָקֶלָה. אני, לעומת זאת, קיבלתי מידע מלארס מיקלסן מהיחידה הארצית לחקירות פליליות לגבי אחד, יימי פוּרוּגוֹרד.״
״מי זה פוּרוּגוֹרד?״ שאל הורטיג.
״חייל או״ם לשעבר. שירת שנתיים בקוסובו ואחרי זה שנה באפגניסטן. השתחרר לפני שלוש שנים עם המלצות מעורבות.״
״למה הוא צריך לעניין אותנו?״ הורטיג פתח בלוק כתיבה וחיפש דף נקי.
״יימי פוּרוּגוֹרד הורשע בעבר בכמה מקרי אונס והתעללות. ברוב מקרי ההתעללות הקורבנות היו מהגרים או גברים הומוסקסואלים, אבל נדמה שפורוגורד נוהג לתקוף גם את החברות שלו. שלושה מקרי אונס. הוא הורשע פעמיים, במקרה השלישי הוא זוּכּה.״
הורטיג, שוורץ ואולונד הביטו זה בזה והנהנו, תמימי דעים.
הם מגלים עניין, חשבה ז'נט, אבל ספק אם הם משוכנעים.
״אוקיי, ולמה איש הקומנדו שלנו מסיים את הקריירה שלו כחייל או״ם?״ שאל אולונד. שוורץ נעץ בו מבט כעוס.
״לפי מה שאני רואה, זה קשור לנזיפה שקיבל אחרי שהתעלל פעמים רבות בזונות בקָבּוּל. אבל אין שום פרטים.״
״הוא לא יושב כרגע?״ שאל שוורץ.
״לא, הוא השתחרר בסוף ספטמבר בשנה שעברה.״
״אבל, מי שאנחנו מחפשים הוא אנס?״ שאל הורטיג. ״ואיך זה שמיקלסן הזכיר אותו? הוא הלוא עובד על עבֵרות נגד ילדים, זאת אומרת.״
״תירגע,״ המשיכה ז'נט. ״כל סוגי האלימות המינית עשויים להיות רלוונטיים לחקירה שלנו. יימי פורוגורד הזה נשמע טיפוס נאלח שככל הנראה לא יהסס לתקוף גם ילדים. לפחות פעם אחת הוא היה חשוד בהתעללות ובניסיון אונס של בחור צעיר.״
הורטיג פנה אל ז'נט. ״איפה הוא עכשיו?״
״לדברי מיקלסן, הוא נעלם בלי להשאיר עקבות, ושלחתי מייל לפון קוויסט בבקשה להכריז עליו כעל מבוקש, אבל הוא עוד לא ענה. אני מניחה שהוא ירצה יותר ראיות לפני שיִפעל.״
״לצערי, אין לנו הרבה חומר בכל מה שנוגע לתוּרילְדְספְּלָאן, ופון קוויסט הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר שלנו...״ נאנח הורטיג.
״לפי שעה,״ קטעה אותו ז'נט, ״ננהג על פי הנהלים הרגילים בזמן שהטכנאים של הזיהוי הפלילי עושים את העבודה שלהם. נעבוד בשיטתיות ובלי תנאים מוקדמים. יש שאלות?״
כולם נדו בראשיהם לשלילה.
״טוב מאוד. אם ככה, כל אחד חוזר לעניינים שלו.״
היא חשבה רגע, ובתוך כך נקשה בעיפרון על השולחן.
יימי פורוגורד, חשבה. מן הסתם בעל אישיות מפוצלת. לא רואה בעצמו הומוסקסואל, מן הסתם, ונאבק בצרכים שלו. מאשים את עצמו ומרגיש אשמה.
משהו לא נכון בסיפור.
היא פתחה אחד מעיתוני הערב שקנתה בדרך לעבודה ועוד לא הספיקה לקרוא. היא כבר הספיקה לראות שעמודי השער של שני העיתונים זהים פחות או יותר, למעט הכותרות.
היא עצמה את עיניה וישבה בשקט־בשקט, ספרה עד מאה ואז לקחה את הטלפון והתקשרה לתובע פון קוויסט.
״הֵיי, קראת את המייל שלי?״ פתחה.
״כן, לצערי קראתי אותו ואני עדיין יושב ומנסה להבין איך את חושבת.״
״כלומר?״
״כלומר, נדמה שאיבדת כליל את כושר השיפוט שלך, זה הכול!״
ז'נט שמעה עד כמה הוא נסער.
״אני לא מבינה...״
״יימי פורוגורד הוא לא האיש שלך. זה כל מה שאת צריכה לדעת!״
״ו...?״ ז'נט התחילה להתמלא זעם.
״יימי פורוגורד הוא חייל או״ם מסור ואהוד. הוא קיבל הרבה ציונים לשבח ו...״
״גם אני יודעת קרוא וכתוב,״ קטעה אותו ז'נט. ״אבל הבחור נאצי והורשע פעמים רבות באונס ובהתעללות. הוא הלך לזונות באפגניסטן ו...״
ז'נט עצרה. היא קלטה שדעתה לא תזכה לאוזן קשבת אצל התובע. בלי קשר לשאלה עד כמה הוא טועה.
״אני צריכה לסיים עכשיו.״ ז'נט השתלטה על קולה. ״נצטרך פשוט לחפש בכיוון אחר. תודה שהקדשת לזה זמן. בּיי.״
היא החזירה את השפופרת למקום, הניחה את ידיה על שולחן הכתיבה ועצמה את עיניה.
עם השנים למדה שאנשים יכולים להיאנס, לעבור התעללות והשפלות ולהירצח בדרכים אינספור. היא ישבה, ידיה קפוצות לפניה על השולחן, והבינה שבאותו האופן, יש דרכים אינספור להתרשל בחקירה, ושתובע עלול לשבש חקירה מסיבות מעורפלות.
היא קמה ויצאה למסדרון ופנתה אל החדר של הורטיג. הוא דיבר בטלפון והחווה לה בידו שתשב. היא הסתכלה סביבה.
המשרד של הורטיג עמד בניגוד גמור למשרד שלה. קלסרים ממוספרים בספרייה ותיקיות מסודרות בערֵמות נאות על שולחן הכתיבה. אפילו העציצים על אדן החלון נראו מטופחים.
הורטיג סיים את השיחה והניח את הטלפון.
״מה פון קוויסט אמר?״
״שפורוגורד הוא לא האיש שלנו.״ ז'נט התיישבה.
״אולי הוא צודק.״
ז'נט לא ענתה. הורטיג הרחיק מעליו את צרור הניירות והמשיך.
״את יודעת שנאחר קצת מחר?״
לז'נט נדמה היה שהורטיג נראה נכלם. ״תירגע. אתם רק תסייעו לטפל בכמה מחשבים עם פורנו ילדים, אחרי זה אתם חוזרים.״
הורטיג חייך.
 
 
גָמְלָה אֶנְשֶדֶה
 
למחרת היום שבו נמצאה הגופה בתוּרילְדְספְּלָאן יצאה ז'נט שילברג מבניין מטה המשטרה כמה דקות אחרי שמונה בערב.
הורטיג הציע לה טרמפ הביתה, אבל היא סירבה בנימוס והסבירה לו שהיא רוצה ללכת ברגל לתחנת סֶנְטְרָלֶן לפני שתיסע ברכבת התחתית לאֶנְשֶדֶה.
היא הרגישה שהיא צריכה שעה קלה לעצמה.
הליכה של רבע שעה. בלי שום מחשבות על עבודה או פרנסה. פשוט לתת למחשבות לרחף בחופשיות, להרפות מהדרישות.
היא לא הספיקה להגיע רחוק לפני שהוסחה דעתה.
כשירדה במדרגות לקוּנְגְסבְּרוּ סְטְרָנְד, הטלפון אותת על הודעת טקסט נכנסת. אבא שלה.
״הֵיי,״ הוא כתב. ״את בסדר?״
היה לו קשה מאוד לתפעל טלפון נייד, ועצם העובדה שבחר לסמס לה הפליאה אותה. תמיד הוא צלצל. הוא כתב כעת שני משפטים, קצרים אמנם, אבל נהירים לחלוטין.
לא ייאמן, היא חשבה.
״בסדר גמור,״ השיבה. ״עסוקה מעל הראש. בתחת של הפושעים.״
הניסוח העלה בה חיוך. הוא היה שלו, משהו שנהג לומר כשחזר הביתה ממשמרת.
כשהתקרבה לקְלָרָבְּרְסוויאָדוּקְטֶן חזרו מחשבותיה לעבודה.
משפחה של שלושה דורות של שוטרים. סבא, אבא ועכשיו היא. סבתא ואמא היו עקרות בית.
ואוקה, חשבה לעצמה. אמן. ועקר בית.
אחרי שאביה הבין שהיא חושבת ללכת בעקבותיו, היא זכתה לשמוע כמה וכמה סיפורים שנועדו להבהיל אותה.
אנשים מפורקים. נרקומנים ואלכוהוליסטים. התעללות חסרת שחר. הסברה שלפיה פעם לא בעטו במי שנמצא בתחתית היא מיתוס. ככה עשו תמיד וככה ימשיכו לעשות תמיד.
אבל היה צד מסוים בעבודה שהיה שנוא עליו.
מאחר שהוצב בפרבר מדרום לסטוקהולם, בקרבת הרכבת התחתית ורכבת הפרברים גם יחד, לפחות פעם בשנה הוא נאלץ לרדת אל אחת המסילות ולאסוף משם שיירים של אדם.
ראש.
זרוע.
רגל.
בית חזה.
הוא נִמלא ייאוש בכל פעם שזה קרה.
הוא לא רצה שהיא תיאלץ לראות כל מה שהוא ראה, והמסר שהבליע בסיפוריו ניתן לסיכום במשפט אחד.
״לא משנה מה תבחרי להיות, אל תהיי שוטרת.״
אבל דבר מכל מה שאמר לא גרם לה לשנות את דעתה. להפך, הסיפורים שלו רק הוסיפו לה מוטיבציה.
המכשול הראשון בדרך לבית הספר הגבוה לשוטרים היה ליקוי ראייה בעין שמאל. הניתוח עלה לה בכל חסכונותיה, נוסף על כך שעבדה שעות נוספות בכל יום במשך חצי שנה כמעט כדי לממן אותו.
הקושי השני צץ כשנודע לה שהיא פשוט נמוכה מדי.
הפתרון היה כירוֹפְּרַקְט, שבעזרת טיפול של שנים־עשר שבועות בגב שלה הצליח להאריך את גובהה בשני הסנטימטרים החסרים.
בדרך לבחינות הכניסה היא שכבה במכונית, כי ידעה שהגוף עלול להתכווץ אם יושבים פרק זמן ארוך יחסית.
מה יקרה אם תיגמר לי המוטיבציה? תהתה.
זה היה ערב קריר בשלהי האביב, והיא נכנסה למסוף סיטי־טֶרְמינָלֶן במקום לרדת לרכבת התחתית בתחנת וָאסָגָטָן.
אסור שזה יקרה, סיכמה בינה לבינה כשנכנסה אל חום התחנה. צריך להמשיך, זה הכול.
היא חצתה את תחנת האוטובוסים לכיוון סֶנְטְרָלֶן, המשיכה וירדה במדרגות הנעות ופילסה דרך בדוחק שבין רכבת הפרברים והרכבת התחתית.
הקבצנים והרוכלים שם גרמו לה לחשוב על כסף.
היא פתחה את הארנק. נותרו לה שני שטרות מקומטים של מאה קְרוּנוֹת, ושלושים מתוכן ילכו על כרטיס הביתה. היא קיוותה שלאוקה נשאר משהו מהכסף שקיבל להוצאות הבית בתחילת השבוע. גם אם אולונד יצליח לתקן את המכונית, בכל מקרה זה בטח יעלה כמה אלפים.
עבודה ופרנסה, חשבה.
איך לעזאזל אפשר להתחמק מזה?
אחרי שיוּהן הלך למיטה ישבו ז'נט ואוקה בסלון על כוס תה. בקרוב עמדה להיפתח אליפות אירופה בכדורגל וערוץ הספורט בטלוויזיה ערך סקירה יסודית של סיכויי הנבחרת הלאומית. כרגיל, דיברו על לפחות רבע גמר, עם תקווה לחצי גמר ואולי אפילו למדליית זהב.
״אבא שלך התקשר, דרך אגב,״ אמר אוקה בלי להתיק את המבט מהטלוויזיה.
״משהו מיוחד?״
״כרגיל. שאל מה שלומך ועל יוּהן ובית הספר. ושאל אותי אם כבר מצאתי מקור פרנסה.״
ז'נט ידעה שלאביה קשה עם אוקה. עצלן, הוא קרא לו פעם. בטלן, בפעם אחרת. ישנוני, יושב בלי מעש. רשימת שמות התואר השליליים היתה מגוונת לא פחות מכפי שהיתה ארוכה. קרה גם שהטיח את הכינויים האלה ישירות באוקה, לעיני כל המשפחה.
לרוב היא ריחמה על אוקה ומיד יצאה להגנתו, אבל לעתים קרובות יותר ויותר מצאה את עצמה מסכימה עם הביקורת.
הרי שום דבר לא קורה אתו, לעזאזל.
הוא הִרבה לומר שטוב לו להיות עקר בית, אבל האמת היא שהיא היתה עקרת בית לא פחות ממנו. כל זה היה בסדר אם הוא באמת היה מצליח לעשות משהו עם הציורים שלו, אבל בתחום הזה לא קרה הרבה, למען האמת.
״אוקה...״
הוא לא שמע אותה. בטלוויזיה היתה כתבה על קפטנים של קבוצות בליגה הלאומית והוא היה שקוע בה כל כולו.
״המצב הכספי שלנו על הפנים,״ אמרה. ״אני מתביישת שאני שוב צריכה לצלצל לאבא.״
הוא לא ענה.
הוא מתעלם ממנה?
״אוקה?״ ניסתה שוב. ״אתה מקשיב לי?״
הוא שוב נאנח. ״כן, כן,״ אמר, עדיין שקוע בטלוויזיה. ״אבל עכשיו יש לך תירוץ להתקשר אליו.״
״לְמה אתה מתכוון?״
״הוא הרי התקשר קודם, נו.״ אוקה נשמע מעוצבן. ״הוא בטח מצפה שתחזירי לו טלפון.״
הוא בלתי נסבל, חשבה ז'נט.
היא הרגישה שזעם גואה בה, אבל רצתה להימנע ממריבה ולכן קמה מהספה ויצאה אל המטבח.
הר של כלים בכיור. אוקה ויוּהן אכלו פנקייקס, והאירוע הותיר את רישומיו במצב המטבח.
לא, היא לא מתכוונת לשטוף כלים. הם ירבצו בכיור עד שהוא יטפל בזה. היא התיישבה לשולחן המטבח וחייגה את המספר של הוריה.
זאת הפעם האחרונה, לעזאזל, חשבה.
אחרי השיחה חזרה לסלון, התיישבה שוב בספה וחיכתה בסבלנות שהתוכנית תיגמר. היא אהבה מאוד כדורגל, מן הסתם יותר מאוקה, אבל תוכניות מהסוג הזה לא עניינו אותה. יותר מדי דיבורים ריקים.
״התקשרתי לאבא,״ אמרה כשהקרדיטים רצו על פני המרקע. ״הוא מכניס לי לחשבון חמשת אלפים כדי שנסתדר עד סוף החודש.״
אוקה הנהן בפיזור דעת.
״אבל זה לא יקרה שוב,״ המשיכה. ״והפעם אני מתכוונת לזה. הבנת?״
הוא התפתל. ״כן, כן. הבנתי.״
נחכה ונראה, חשבה ז'נט.
 
 
וִיטָה בֶּרְגֶן8
 
8 אזור במזרח רובע סוֹדֶרמָאלְם בסטוקהולם, שבמרכזו פארק גדול בשם זה. מילולית: ההרים הלבנים.
 
את הדירה השיגו סופיה ובעלה לשעבר, לָאסֶה, בעסקת חליפין משולשת ומסובכת שכללה את דירת שני החדרים הקטנה של סופיה בלוּנְדָגָטָן ואת דירת שלושת החדרים של לָאסֶה במוּסֶבָּקֶה, עסקה שהודות לה היתה עכשיו בבעלותה דירת חמישה חדרים מרווחת במעלה אוֹסֶבֶּרְיֶה, בקרבת ניטוֹרְיֶה ויטָבֶּרְספָּרְקֶן.
היא נכנסה להוֹל, תלתה את המעיל והמשיכה לסלון. הניחה על השולחן את שקית הטֵייק־אוויי עם האוכל ההודי ויצאה למטבח להביא סכו״ם וכוס מים.
היא הדליקה את הטלוויזיה, התיישבה על הספה והתחילה לאכול.
רק לעתים רחוקות היה לה די שקט פשוט להקדיש את עצמה לאוכל, ולרוב העסיקה את עצמה במשהו אחר במקביל. ספר, עיתון, או כמו עכשיו, טלוויזיה. איזשהו סוג של חֶברה.
דלק, חשבה בלבה.
צריך לתדלק את הגוף כדי שיתפקד.
העובדה שהיה עליה לשבת לבדה לארוחת הערב דיכאה אותה, והיא אכלה מהר, אגב שִלטוּט בין ערוצים. תוכניות ילדים, סדרה קומית אמריקאית, פרסומות והרדיו החינוכי.
היא ראתה בשעון שהחדשות עומדות להתחיל, הניחה מידה את השָלט, ואז צפצף מכשיר הטלפון שלה.
מסרון ממיכאל.
״מה קורה? מתגעגע...״ כתב.
היא בלעה את הנגיסה האחרונה וענתה לו.
״משועממת עד מוות. מתכוונת לעבוד קצת בבית הערב. חיבוק.״
העבודה שימשה לה מפלט מהשיממון שאחז בה מפעם לפעם, ובזמן האחרון היתה אישיות מסוימת שלכדה את תשומת לבה יותר ויותר.
סופיה עשתה לה הרגל, לשלוף בכל ערב רשימה מרשימותיה, ובכל פעם קיוותה לגלות בחומר משהו חדש או מכריע.
היא החליטה לבלות שעה או שעתיים בחדר העבודה אחרי החדשות.
סופיה קמה, יצאה למטבח ורוקנה את שאריות האוכל לפח. היא שמעה את אות תחילת החדשות מהסלון, ואת ההכרזה על כך שהאייטם המרכזי, זה היום השני ברציפות, הוא הרצח בתוּרילְדְספְּלָאן.
קריין החדשות סיפר שהמשטרה פרסמה שיחת טלפון שהתקבלה במוקד בבוקר שעבר.
לסופיה נדמה היה שהאדם שהתקשר נשמע שתוי למדי.
היא הוציאה את הדיסק־און־קי מהתיק, נעצה אותו במחשב ופתחה את התיקייה של ויקטוריה ברגמן.
נדמה היה שחסרים חלקים רבים באישיות של ויקטוריה ברגמן. בשיחות שלהן התברר שבשנות הילדוּת וההתבגרות עברה ויקטוריה חוויות טראומטיות רבות שהיה עליה לעבד. פגישות רבות התפתחו והיו למונולוגים ארוכים, שבמובנים רבים לא אפשר היה לקרוא להם שיחות.
לא פעם, סופיה כמעט נרדמה לצליל קולה החדגוני והמטרטר של ויקטוריה. המונולוגים שימשו לה מעין היפנוזה עצמית שיצרה חורים שחורים בזיכרון ועייפה גם את סופיה, שהתקשתה לזכור את כל הפרטים בסיפורים של ויקטוריה. כשסיפרה על זה לחבר לעבודה במשרד, הוא הציע לה להקליט את השיחות והשאיל לה את רשמקול הכיס הקטן שלו בתמורה לבקבוק יין טוב.
היא כתבה על הקַלטות תאריך ושעה, ועכשיו היו לה עשרים וחמש קלטות קטנות, נעולות בארון תיקי החולים שבעבודה. את הקטעים שמצאה בהם עניין מיוחד הקלידה ושמרה על דיסק־און־קי.
סופיה פתחה את התיקייה שהיא קראה לה VB, ובה לא מעט קבצים שמורים.
היא עשתה דאבּל־קליק על אחד הקבצים וקראה על הצג:
ימים מסוימים היו יותר טובים מימים אחרים. הרגשתי שהבטן שלי תוכל לספר לי מראש מתי הם יתחילו לריב.
על פי הרישומים ראתה סופיה שהשיחה נסבה על חודשי הקיץ בילדותה של ויקטוריה במחוז דָלָרְנָה. כמעט בכל סופשבוע היתה משפחת ברגמן נכנסת למכונית ונוסעת את מאתיים וחמישים הקילומטרים אל הבקתה הקטנה בדָאלָה־פְלוּדָה, ויקטוריה סיפרה לה שבחופשת הקיץ הם לרוב בילו שם ארבעה שבועות ברציפות.
היא המשיכה לקרוא:
הבטן שלי לא טעתה מעולם, ושעות רבות לפני שהתחילו הצעקות כבר תפסתי מחסה במועדון הסודי שלי.
הייתי מכינה לעצמי כמה פרוסות ובקבוק מיץ ממותק, כי אף פעם לא ידעתי כמה זמן הם יריבו ומתי יהיה לאמא זמן לבשל.
פעם אחת, מבעד לסדקים בין הקרשים, ראיתי איך הוא רודף אחריה בשדה. אמא נסה על נפשה, אבל הוא היה מהיר ממנה והפיל אותה במכה בעורף. יותר מאוחר, כשחזרו הביתה, בחצר, היה לה פצע גדול מעל העין והוא בכה נואשות.
אמא ריחמה עליו.
הגורל התאכזר אליו ואילץ אותו לעסוק בעבודת הפרך הזאת, חינוך שתי הנשים בחייו.
אם אמא ואני רק היינו מקשיבות לו ולא היינו מרדניות כאלה.
סופיה רשמה כמה הערות, פירטה אחרי מה ראוי לעקוב וסגרה את המסמך.
היא פתחה באקראי את אחד התדפיסים האחרים ומיד הבינה שהוא מתייחס לאחד המפגשים שוויקטוריה נעלמה בהם לתוך עצמה.
השיחה התחילה כרגיל, סופיה הציגה שאלה וּויקטוריה ענתה.
משאלה לשאלה הלכו והתארכו התשובות, נעשו מבולבלות וחסרות לכידוּת יותר ויותר. ויקטוריה סיפרה משהו שהעלה בדעתה דבר אחר לגמרי וכן הלאה, בקצב מסחרר שהלך וגבר.
סופיה חיפשה את הקלטת השיחה, הכניסה את הקָלטת לרשמקול, לחצה על ״נגן״, נשענה לאחור בכיסא ועצמה את עיניה.
הקול של ויקטוריה ברגמן:
ואז אכלתי בשביל להשתיק את הדיבור המחורבן שלהם, והם השתתקו מיד כשראו מה אני מוכנה לעשות בשביל להיות חברה שלהם. בלי ללקק להם את התחת בשביל זה. להעמיד פנים שאני מחבבת אותם. לגרום להם לכבד אותי. לגרום להם להבין שיש לי מוח, למרות הכול, ושאני מסוגלת לחשוב, גם אם זה לא תמיד נראה ככה כשהייתי מטיילת לעצמי.
סופיה פקחה את עיניה, קראה מה רשמה על קופסת הקלטת וראתה שהשיחה הוקלטה כמה חודשים לפני כן. ויקטוריה סיפרה לה על התקופה בפנימייה בסיגְטוּנָה9 ועל אירוע מתוכנן ומחושב של התעמרות.
 
 
9 בית ספר תיכון ופנימייה יוקרתיים ליד סטוקהולם.
 
הקול המשיך.
ויקטוריה החליפה נושא.
כשצריף העץ היה בנוי ומוכן כבר לא חשבתי שזה נחמד, לא היה לי שום חשק לשכב אתו בצריף ולקרוא קומיקס, אז כשהוא נרדם יצאתי, ירדתי אל סירת המשוטים, הבאתי משם קרש, השענתי אותו על הפתח ודפקתי כמה מסמרים עד שהוא התעורר בתוך הצריף והתפלא מה אני עושה. תמשיך לשכב שם, אמרתי, ודפקתי מסמרים עד שהקופסה היתה ריקה...
הקול נעלם וסופיה שמה לב שהיא עומדת להירדם.
...והחלון היה קטן מכדי לצאת דרכו, אז בזמן שהוא בכה בפנים הבאתי עוד קרשים ואטמתי את החלון. אולי התכוונתי לחלץ אותו משם אחר כך, ואולי לא, אבל בחושך בפנים הוא יוכל לחשוב כמה הוא מחבב אותי...
סופיה כיבתה את הרשמקול, קמה מהכיסא והסתכלה בשעון.
שעה?
לא, לא יכול להיות, חשבה. בטח נמנמתי.
 
 
מוֹנוּמֶנְטֶט
 
בשעה תשע בערך החליטה סופיה למלא את בקשתו של מיכאל וללכת לדירתו באֶלָנְדְסגָטָן ברובע מוֹנוּמֶנְטֶט. בדרך דאגה לקנות מצרכים לארוחת הבוקר, כי ידעה שהמקרר בביתו יהיה ריק.
אחרי שהגיעה לדירתו, נרדמה, מותשת, על הספה והתעוררה כשנישק אותה על המצח.
״הֵיי, אהובה. Surprise,״ הוא אמר בשקט.
היא הסתכלה סביבה, מבולבלת, והתגרדה במקום שבו דגדג אותה זקנו הקוצני השחור.
״הֵיי, מה אתה עושה פה? מה השעה?״
״חצות וחצי. הספקתי לטיסה האחרונה.״
הוא הניח על השולחן זר גדול של שושנים אדומות ונכנס למטבח. היא הביטה בפרחים בסלידה, קמה, חצתה את הסלון הגדול והלכה אחריו. בינתיים הוא פתח את המקרר והוציא חמאה, לחם וגבינה.
״רוצה גם?״ שאל. ״כוס תה ופרוסה עם משהו?״
סופיה הנהנה והתיישבה ליד שולחן המטבח.
״איך היה השבוע שלך?״ הוא המשיך. ״שלי היה איום ונורא. איזה עיתונאי החליט שלתכשיר שלנו יש תופעות לוואי מסוכנות והעניין התפרסם בגדול גם בעיתונים וגם בטלוויזיה. פה כתבו על זה משהו?״
הוא הניח שתי צלחות על השולחן וניגש לכיריים, אל קומקום המים הרותחים לתה.
״לא שאני יודעת. אבל יכול להיות שכן.״ היא עדיין היתה מטושטשת ומופתעת מהופעתו הבלתי צפויה.
״אני נאלצתי להקשיב היום לאישה שמרגישה שהתקשורת מתעללת בה...״
״אני מבין. נשמע לא משהו,״ הוא קטע אותה והושיט לה כוס תה אוכמניות מהביל. ״אבל זה בטח יעבור. ביררנו ומצאנו שהעיתונאי הזה הוא גם פעיל סביבתי שהשתתף בפעולה נגד חוות חורפנים. כשזה יתפרסם, אז...״ הוא צחק והעביר את ידו לפני הגרון, להראות מה יקרה למי שיעז לקום נגד חברת התרופות הגדולה.
סופיה לא אהבה את היוהרה שלו, אבל לא היה לה כוח לפתוח בוויכוח. השעה היתה מאוחרת מדי. היא קמה, פינתה את הספלים מהשולחן ושטפה אותם, ואז נכנסה לשירותים לצחצח שיניים.
מיכאל נרדם לידה בפעם הראשונה אחרי יותר משבוע, וסופיה קלטה עד כמה התגעגעה אליו, למרות הכול.
הוא היה גבוה וגרמי, אם כי בזמן האחרון העלה כמה קילוגרמים במשקל. גדול, שעיר וחם, והיא חפנה את אפה בעורף שלו.
הוא הזכיר לה את לאסה.
סופיה התעוררה לאור פנסי מכונית שחלפו על התקרה. בתחילה לא ידעה איפה היא, אבל כשהתיישבה במיטה זיהתה את חדר השינה של מיכאל וראתה בשעון הרדיו שישנה בקושי שעה.
היא סגרה בזהירות את דלת חדר השינה וניגשה לסלון. היא הרגישה כאילו שכחה משהו.
היא פתחה חלון והדליקה סיגריה. רוח נעימה נשבה מבחוץ והעשן נעלם בחושך שמאחוריה. בעודה מעשנת, עקבה אחרי שקית ניילון לבנה שעופפה ברוח לאורך הרחוב מתחתיה ונתקעה בשלולית מים על המדרכה ממול.
אני צריכה להתחיל מההתחלה עם ויקטוריה ברגמן, חשבה. משהו נעלם מעיני.
התיק שלה עמד ליד הספה, והיא התיישבה, הוציאה את הלפּטוֹפּ והציבה אותו לפניה על השולחן.
היא פתחה את המסמך שבו סיכמה, בנקודות, את האישיות של ויקטוריה ברגמן.
ילידת 1970.
לא נשואה. בלי ילדים.
קשר של שיחות, עם התמקדות בחוויות ילדות טראומטיות.
ילדוּת: בת יחידה לבֶּנְגְט ברגמן, חוקר, בין היתר, ב־SIDA,10 ולבּירְגיטָה ברגמן, עקרת בית. הזיכרונות המוקדמים ביותר קשורים לריח הזיעה של האב, כמו גם לחודשי הקיץ בדָלָרְנָה.
10 ארגון שוודי לפיתוח ושיתוף פעולה בינלאומיים.
 
קדם־התבגרות: גדלה בגְריסְלינְגֶה, וֶרְמְדוֹ. בית קיץ בדָאלָה־פְלוּדָה, דָלָרְנָה. מוכשרת מאוד. שיעורים פרטיים מגיל תשע. התחילה ללמוד בבית הספר שנה לפני הזמן ובחטיבת הביניים הוקפצה מכיתה ח' לכיתה ט'. נסעה הרבה עם ההורים. חשופה לתקיפות מיניות מראשית גיל קדם־ההתבגרות (מצד האב? גברים אחרים?). זיכרונות מקוטעים, מסופרים באסוציאציות שאין קשר ביניהן.
נעורים: לקיחת סיכונים קיצונית, מחשבות אובדניות (מגיל 14-15?). שנות ההתבגרות המוקדמת מתוארות כ״חלשות״. גם כאן, משחזרת זיכרונות במקוטע. לימודים תיכוניים בפנימייה בסיגְטוּנָה. פעולות חוזרות ונשנות של הרס עצמי.
סופיה הבינה שתקופת התיכון היתה לוויקטוריה ברגמן תקופה של קונפליקטים. כשהתחילה ללמוד בתיכון היתה צעירה בשנתיים מחבריה לכיתה, ובמישור הרגשי והגופני גם יחד היתה מפותחת הרבה פחות מהאחרים.
סופיה ידעה מניסיון אישי עד כמה יכולות בנות בגיל ההתבגרות להיות מרושעות בחדר ההלבשה אחרי שיעורי ההתעמלות. חוץ מזה, היא הופקרה לחלוטין לְמה שקרוי חינוך על ידי חברים ללימודים.
אבל משהו חסר בסיפור הזה.
חיים בוגרים: הצלחות מקצועיות מתוארות כ״לא חשובות״. חיי חברה מוגבלים. תחומי עניין מועטים.
נושאים/שאלות מרכזיים: הטראומה. מה עבר על ויקטוריה ברגמן? הקשר לאבא? תמונות זיכרון מקוטעות. בעייתיות דיסוֹציאטיבית?
סופיה הבינה שתצטרך לעבוד על עוד שאלה מרכזית, והכניסה עוד הערה.
״מה פירוש 'חלש'?״ רשמה בשולי המסמך.
היא ראתה אצל ויקטוריה ברגמן חרדה גדולה ואשמה עמוקה.
יחד, אולי יצליחו עם הזמן לחדור פנימה ולקבל אפשרות להתיר כמה קשרים.
אבל זה לא היה בטוח כלל וכלל.
דברים רבים הצביעו על כך שוויקטוריה ברגמן סובלת מבעייתיות דיסוֹציאטיבית, וסופיה ידעה שבתשעים אחוזים מהמקרים הבעיות נובעות מתקיפה מינית או מטראומות דומות חוזרות ונשנות. סופיה כבר הספיקה לפגוש אנשים שעברו חוויות טראומטיות ושנדמה היה שאינם מסוגלים כלל לזכור אותן. בהזדמנויות מסוימות סיפרה ויקטוריה ברגמן על תקיפות מזעזעות, ואילו בהזדמנויות אחרות נדמה שלא זכרה כלל את החוויות האלה.
האמת היא שזוהי תגובה הגיונית לגמרי, חשבה סופיה. הנפש מתגוננת מפני מה שהיא חווה כמאורע מטלטל, וכדי לתפקד ביומיום ויקטוריה ברגמן מדחיקה את רשמי האירועים ויוצרת לעצמה זיכרונות חלופיים.
אבל מה פירוש מה שוויקטוריה ברגמן קוראת לו החולשה שלה?
האם האדם שנחשף לתקיפות הוא חלש?
היא סגרה את המסמך וכיבתה את המחשב.
סופיה חשבה על התנהלותה שלה בשיחות האלה. פעם היא נתנה לוויקטוריה ברגמן אחת מחפיסות הפָּרוֹקְסֶטין הפרטיות שלה, אף על פי שאין זה בסמכותה. לא זו בלבד שזה לא חוקי, זה גם לא אֶתי ולא מקצועי. ולמרות זאת החליטה לחרוג מהתקנות. והתרופה נוגדת הדיכאון לא גרמה נזק. להפך. ויקטוריה ברגמן הרגישה הרבה יותר טוב לזמן מה, וסופיה החליטה כי מה שעשתה היה כשורה, למרות הכול. ויקטוריה נזקקה לתרופה, וזה העיקר, מה שלא יהיה.
לצד הקווים הדיסוֹציאטיביים האלה היו בה יסודות של התנהגות כפייתית, וסופיה גם שמה לב למשהו שהיה בו כדי להעיד על תסמונת סָוואָנְט. בהזדמנות אחת העירה ויקטוריה ברגמן על הרגלי העישון של סופיה.
״עישנת כמעט שתי חפיסות,״ אמרה והצביעה על המאפרה. ״שלושים ותשעה בדלים.״
כשסופיה נשארה לבדה, ספרה ומצאה שוויקטוריה צדקה. אבל יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים.
הכול יחד הביא לכך שהאישיות של ויקטוריה היתה האישיות הסבוכה ביותר שסופיה טיפלה בה בעשר שנותיה כתרפיסטית פרטית. לא היה דומה לה.
סופיה התעוררה ראשונה, התמתחה והעבירה את אצבעותיה בשערו של מיכאל ובמורד זקנו. היא ראתה שהוא מתחיל להאפיר וחייכה לעצמה.
השעון־רדיו הראה שש וחצי. מיכאל זז והסתובב אליה, הניח את זרועו על החזה שלה ואחז בידה.
שעות לפני הצהריים שלה היו פנויות מפגישות, והיא החליטה לאחר לקליניקה.
מיכאל היה במצב רוח מזהיר וסיפר איך במשך השבוע, לצד ליקוט עובדות לא מחמיאות על העיתונאי, סידר לעצמו חשבון שמן בבית חולים גדול בברלין. הבונוס שהוא מצפה לו יוכל לממן נסיעת פאר לכל יעד שהיא תבחר.
סופיה חשבה רגע, אבל לא הצליחה להעלות בדעתה שום מקום שאליו היא מתגעגעת.
״מה את אומרת על ניו יורק? קצת שוֹפּינג בבתי הכולבו הגדולים. ארוחת בוקר בטיפָני'ס וכל זה, את יודעת? בדקתי בכמה מלונות באמת יקרים במנהטן. אפשר לקחת את כל החבילה, עם מסאז' וטיפול פָּנים.״
ניו יורק, היא חשבה, והזיכרון העביר בה צמרמורת. למה הוא מציע דווקא את ניו יורק? הוא יודע משהו? לא, זה בטח רק צירוף מקרים.
היא ולאסה ביקרו בניו יורק פחות מחודש לפני שהכול קרס.
יהיה קשה מדי לפתוח את הפצעים הישנים.
״או שאת מעדיפה חופשה באיזה חוף ים? בצ'רטר?״
היא קלטה עד כמה הוא להוט, אבל כל כמה שניסתה, ההתלהבות שלו לא דבקה בה. היא הרגישה כבדה כמו אבן.
לפתע ראתה לנגד עיניה את פניה של ויקטוריה ברגמן.
איך בשיחות שלהם, לפעמים, ויקטוריה נכנסה למין מצב אָפָּתי כמו של מכורה להרואין, ובאותן הזדמנויות לא הפגינה אפילו סימן קלוש לתגובה רגשית. עכשיו היא הרגישה בדיוק ככה, וחשבה שבפעם הבאה שתהיה אצל הרופא, עליה לבקש ממנו להעלות לה את מינון הפָּרוֹקְסֶטין.
״אני לא יודעת מה לא בסדר אתי, מתוק שלי.״ היא נישקה אותו על הפה. ״אני כל כך רוצה, אבל מרגישה שכרגע אין לי כוח לכלום. אולי בגלל שבעבודה יש לי כל כך הרבה דברים על הראש.״
״כן, אבל במצב כזה חופשה יכולה להיות דבר מושלם. אנחנו לא צריכים לנסוע להרבה זמן. סופשבוע או משהו כזה?״
הוא התגלגל על הבטן ונִפנה אליה, החליק את ידו על בטנה.
״אני אוהב אותך,״ אמר.
סופיה היתה במקום אחר לגמרי ולא ענתה, אבל קלטה שהתעצבן כשהסיר את השמיכה וקם מהמיטה. היא לא מדביקה את הקצב. הוא מגיב כל כך מהר, ובצורה אימפולסיבית.
״סליחה, אהוב שלי. אל תכעס.״
מיכאל נאנח, לבש תחתונים ויצא למטבח.
למה היא מרגישה אשמה? זה מחויב המציאות? ולמה יש לה נקיפות מצפון כלפיו? מה נותן לו את הזכות לכך? אשמה היא מן הסתם ההמצאה האנושית הזוועתית מכולן, חשבה סופיה.
היא כבשה את זעמה והלכה אחריו. הוא עמד ומילא את הפּרקוֹלטוֹר ונתן בה מבט חמוץ מעבר לכתף. לפתע היא נמלאה רוך כלפיו. הוא הרי לא אשם שהוא כמו שהוא.
היא נצמדה אליו מאחור, נישקה אותו בעורף ושמטה את החלוק שלה על רצפת המטבח. היא תרשה לו לבוא אליה כשהיא נשענת על השיש לפני שתיכנס להתקלח.
זה הרי לא סוף העולם, חשבה.
 
 
טְבוֹלפָּלָטְסֶט
 
כשסיימה סופיה סטרלונד את עבודתה לאותו יום ואת ההכנות ליציאה הביתה, צלצל הטלפון.
״הֵיי, שמי רוֹז־מָרי בְּיוֹרְן ואני מתקשרת מאגף הרווחה בהֶסֶלְבּי. יש לך רגע?״
סופיה ראתה בשעון שהשעה כמעט ארבע וחצי, והאמת, לא היה לה שום חשק לדבר, אבל היא אמרה שזה בסדר אם השיחה לא תהיה ארוכה מדי.
״לא, אין שום צורך.״ האישה נשמעה חביבה. ״אני רק תוהה אם נכון שיש לך ניסיון עם ילדים שעברו טראומת מלחמה?״
סופיה כחכחה בגרון. ״כן, זה נכון. מה את רוצה לדעת?״
״ובכן, יש לנו משפחה פה בהֶסֶלְבּי, ואולי רצוי שהבן שלהם יהיה בקשר עם מישהו בעל תובנות עמוקות יותר לגבי החוויות שהוא עבר. כששמעתי עלייך, חשבתי שכדאי שאצור אתך קשר.״
סופיה הרגישה עד כמה היא עייפה, ויותר מכל דבר אחר רצתה לסיים את השיחה.
״למען האמת, אני די עסוקה. בן כמה הוא?״
״הוא בן שש־עשרה וקוראים לו סָמוּאֶל. סמואל בָּאי. מסיירה לאון.
צירוף מקרים מעניין, חשבה. שנים לא חשבתי על סיירה לאון, והנה פתאום יש לי שתי הצעות עבודה הקשורות לשם.
״אולי זה יסתדר, למרות הכול,״ אמרה לבסוף. ״כמה דחוף לך שאפגוש אותו?״
הם סיכמו שהנער יגיע כעבור שבוע לשיחת הערכה, וסיימו את השיחה אחרי שהעובדת הסוציאלית הבטיחה להעביר לסופיה את הדוח על הילד.
לפני שיצאה מהקליניקה, החליפה נעליים לזוג נעלי ג'ימי צ'וּ אדומות וידעה שהפצעים בעקב יתחילו לדמם עוד לפני שתיכנס למעלית.
עבר
 
היא שואפת מלוא הריאות מתוך השקית שאותה מילאה בדבק מגע. בהתחלה מסתובב לה הראש, אחר כך כל הקולות מסביב מוכפלים. לבסוף הילדה־עורב רואה את עצמה מלמעלה.
ליד בּוֹלְסְטָה הוא פונה מהכביש המהיר. כל הבוקר התייראה מפני הרגע שהוא יעצור לצד התעלה שבשולי הכביש ויכבה את המנוע. היא עוצמת עיניים ומנסה לא לחשוב כשהוא תופס בידה, מניח אותה שם, במקום ההוא, והיא מרגישה שהוא כבר קשה.
״הלוא את יודעת שיש לי צרכים, ויקטוריה,״ הוא אומר. ״אין בזה שום דבר מוזר. לכל גבר יש צרכים ורק טבעי שתעזרי לי להגיע להרפיה כדי שנוכל להמשיך בנסיעה.״
היא לא עונה, רק ממשיכה לעצום עיניים, בעוד הוא מלטף את לחייה ביד אחת ופותח את רוכסן החנות ביד השנייה.
״תעזרי לי ואל תירָאי חמוצה כל כך. זה לא ייקח יותר מרגע.״
גופו מדיף ריח זיעה והבל פיו חלב חמוץ.
היא עושה כמו שהוא לימד אותה.
עם הזמן רכשה מיומנות, וכששיבח אותה על זה כמעט הרגישה גאווה. שהיא יודעת משהו וטובה בזה.
הוא גומר, והיא לוקחת את גליל הנייר שליד ידית ההילוכים ומנגבת את ידיה הדביקות.
״מה דעתך שניכנס למרכול הגדול באֶנְשֶפּינג ונקנה לך משהו יפה?״ הוא אומר בחיוך ומביט בה באהבה.
״כן, אפשר, אני חושבת,״ היא ממלמלת, כי תמיד היא משיבה במלמולים להצעות שלו. היא אף פעם לא יודעת מה באמת מסתתר מאחוריהן.
הם בדרך לבית הקיץ בדָאלָה־פְלוּדָה.
סופשבוע שלם לבדם.
היא והוא.
היא לא רצתה להצטרף אליו.
בארוחת הבוקר היא אמרה שאין לה חשק לנסוע אתו ושבמקום זה היא רוצה להישאר בבית. ואז הוא קם מהשולחן, פתח את המקרר והוציא משם קרטון סגור של חלב.
הוא נעמד מאחוריה ופתח את הקרטון, ואז שפך עליה אט־אט את הנוזל הקר. זה נזל על ראשה, דרך השיער, על פניה ואל חיקה. על הרצפה נקוותה שלולית גדולה, לבנה.
אמא לא אמרה מילה, רק הפנתה את מבטה, והוא יצא בדממה אל החניה המקורה כדי להעמיס את הוולוו.
והנה היא יושבת עכשיו, חוצה את אזור וֶסְטֶרְדָלָרְנָה הירוק לעת קיץ, ובתוכה אי־שקט גדול ושחור.
הוא לא נוגע בה כל סוף השבוע.
אמנם הוא הסתכל עליה כשהתפשטה ולבשה כתונת לילה, אבל לא נשכב לידה במיטה.
היא שוכבת בלי לעצום עין, מנסה להקשיב לצעדיו, מעמידה פנים שהיא שעון. נשכבת על הבטן ואז השעה היא שש, אחר כך מתפתלת עם כיוון השעון עד שהיא שוכבת על צד שמאל, ואז השעה היא תשע.
רבע סיבוב והיא שוכבת על הגב, ואז השעה שתים־עשרה.
אחר כך על צד ימין והשעה שלוש.
ושוב על הבטן, והשעה שש.
בצד שמאל תשע, ועל הגב חצות.
אם תוכל לשלוט בשעון, הזמן יערים עליו והוא לא יבוא אליה.
היא לא יודעת אם זו הסיבה, אבל עובדה שהוא שומר ממנה מרחק.
ביום ראשון בבוקר, לפני היציאה בחזרה הביתה, לוֶורְמְדוֹ, הוא מבשל דייסה, בעוד היא מעלה בפניו רעיון. היא עכשיו בחופשת הקיץ ולדעתה יהיה נחמד להישאר עוד כמה זמן בכפר, היא אומרת.
בהתחלה הוא אומר שהיא קטנה מכדי להסתדר בכוחות עצמה שבוע שלם. היא מספרת שכבר שאלה את דודה אֶלְזָה מהבית השכן אם היא תוכל לגור אצלה, ושאלזה שמחה מאוד.
כשהיא יושבת לשולחן במטבח, הדייסה קרה לגמרי. היא מתמלאת בחילה מעצם המחשבה על כך שהמָסָה האפורה הזאת תצמח ותגדל לה בפה, וכאילו הדייסה לא מתוקה מספיק מעצמה, הוא שפך לתוכה חצי כוס סוכר.
כדי לעמעם את הטעם של פתיתי שיבולת השועל הספוגים, המתפוררים והקרים, היא לוגמת חלב ומנסה לבלוע. אבל זה קשה, הדייסה כל הזמן רוצה לעלות.
הוא נועץ בה מבט מעבר לשולחן.
הם מחכים, היא והוא, מי יישבר ראשון.
״אוקיי. בסדר. תישארי. את יודעת שבכל מקרה תמיד תהיי הילדה הקטנה של אבא,״ הוא אומר וסותר את שערה.
היא מבינה שהוא לעולם לא ייתן לה לגדול.
שהיא תישאר שלו לעולם.
הוא מבטיח לנסוע למכולת ולערוך קניות כדי שלא יחסר לה דבר.
כשהוא חוזר הם פורקים את המצרכים אצל דודה אלזה ואז הוא מסיע אותה את חמישים המטרים בחזרה לבקתה כדי להביא את המזוודה הקטנה שלה עם הבגדים. כשהוא עוצר ליד השער היא ממהרת ונותנת לו נשיקה על הלחי הלא מגולחת לפני שהיא קופצת מהרכב החוצה. היא ראתה את ידיו בדרך אליה והיא רוצה להקדים אותו.
אולי הוא יסתפק בנשיקה.
״תשמרי על עצמך,״ הוא אומר לפני שהוא סוגר את דלת המכונית.
במשך שתי דקות לפחות הוא פשוט יושב ברכב. היא לוקחת את המזוודה ומתיישבת על גרם המדרגות הקטן שמוביל לבית. רק אז הוא מסב את המבט והמכונית מתחילה לנסוע.
סנוניות צצות ומופיעות מעל החצר והפרות החולבות של טוּפּ־אָנְדֶרְס רועות באחו מאחורי הביתן הצבוע בצבע אדום חלודה.
היא רואה אותו יוצא אל הכביש הראשי והלאה משם, דרך היער, והיא יודעת שעוד מעט הוא יחזור בתירוץ ששכח משהו.
הכול כל כך צפוי מראש והכול יחזור על עצמו לפחות פעמיים לפני שיֵצא לדרכו באמת. אולי הוא צריך לחזור שלוש פעמים לפני שירגיש רגוע.
היא חושקת שיניים ומציצה אל שולי היער, משם אפשר להבחין באגם בין העצים. כעבור שלוש דקות היא רואה את הוולוו הלבנה מגיעה, ונכנסת בחזרה למטבח.
הפעם זה נגמר בעשר דקות. אחר כך הוא מתיישב בכבדות במכונית, נפרד לשלום ומסובב את המפתח בסוויץ'.
ויקטוריה שוב רואה איך הוולוו נעלמת מאחורי העצים. רעש המנוע הולך ומתרחק, אבל היא נותרת במקומה ומחכה, הגוש עוד תקוע בבטן, היא לא רוצה לחגוג את ניצחונה מוקדם מדי. היא יודעת עד כמה מרה עלולה האכזבה להיות.
אבל הוא לא חוזר.
כשהיא מבינה את זה היא ניגשת לבאר לשטוף את עצמה. בעמל רב היא מעלה בגלגלת דלי של מים קפואים כקרח ומתקרצפת, רועדת מקור, ורק אז הולכת לדודה אלזה כדי לאכול צהריים ולשחק קצת קלפים.
עכשיו היא יכולה להתחיל לנשום.
אחרי האוכל היא מחליטה לרדת ולהתרחץ באגם. השביל צר ומכוסה מחטים שנשרו מהעצים. הוא רך מתחת לרגליה היחפות. מכיוון היער היא שומעת צפצופים עזים ומבינה שמדובר בכמה גוזלים רעבים שמקימים מהומה בציפייה שהוריהם יגיעו עם משהו אכיל. הציוץ קרוב אליה והיא עוצרת ומחפשת במבטה.
פתח קטן, בגובה שני מטרים בקושי במעלה עץ אורן ישן, חושף את הקן.
כשהיא מגיעה לאגם היא נשכבת בסירת המשוטים ונועצת את עיניה בשמים.
אמצע יוני, והאוויר עדיין די קריר.
מים קרים זורמים על הגב, מעלה ומטה, בקצב שכשוך הגלים. השמים הם כמו חלב מלוכלך עם שמץ של אש, וטבלן שחור צוואר מקונן בשולי היער.
היא שוקלת להניח לגלים לסחוף אותה אל הנהר, אל החופשי, הפתוח, הרחק מהכול. היא עייפה, אבל בתוך תוכה כבר מזמן הבינה שלעולם לא תירדם עמוק מספיק בשביל לחמוק. ראשה הוא כמו מנורה שנשכחה דולקת בבית שקט וחשוך. סביב האור החשמלי הקר מרפרפים תמיד לפני עיניה עשי הלילה עם כנפיהם היבשות.
כהרגלה, היא שוחה ארבע פעמים בין המזח והסלע הגדול, מרחק של חמישים מטרים בתוך האגם, ואז פורשת שמיכה ונשכבת בעשב במרחק מה מפיסת החול הלבן. אצל הדגים התחילה משמרת הלילה, שבה הם ערים, והיתושים מרחפים מעל המים לצד שפיריות ופרפרים.
היא עוצמת עיניים ונהנית מבדידות שאיש לא יכול להפריע, ופתאום היא שומעת קולות מתוך היער.
גבר ואישה יורדים בשביל ולפניהם מתרוצץ ילד קטן עם תלתלים בהירים ארוכים.
הם מברכים אותה לשלום ושואלים אם זה חוף פרטי. היא עונה שהיא לא לגמרי בטוחה, אבל עד כמה שהיא יודעת, כל אחד יכול להיות פה. היא, מכל מקום, מתרחצת פה מאז ומתמיד.
״ברור, אז אני מבין שאת גרה פה מזמן,״ אומר הגבר ומחייך.
הילד הקטן רץ בהתלהבות אל שפת המים והאישה ממהרת אחריו.
״זה הבית שלכם שרואים שם?״ שואל הגבר ומצביע. הבקתה מבצבצת בינות לעצים במרחק מה.
״כן, שלנו. אמא ואבא בבית שלנו בעיר, הם עובדים, אז אני אהיה פה לבד כל השבוע.״
היא משקרת, כי היא רוצה לראות איך הוא יגיב. יש לה קובץ פתרונות משלה לכל שאלה, והיא רוצה לבדוק עד כמה הוא בתוקף.
״אני מבין, את ילדה עצמאית, כן?״ אומר הגבר.
היא רואה שהאישה עסוקה בלעזור לילד לפשוט את בגדיו על קו החוף.
״די עצמאית,״ היא עונה ונפנית אל הגבר.
הוא נראה משועשע.
״ובת כמה את?״
״עשר.״
הוא מחייך ומתחיל לפשוט מעליו את החולצה.
״בת עשר וגרה לבד כל השבוע. ממש כמו בילבי.״
היא נשענת לאחור ומעבירה אצבעות בשערה. ואז מישירה אליו מבט.
״כן, מה לא בסדר בזה?״
הגבר, לאכזבתה, לא נראה מופתע כלל. הוא לא עונה, ובמקום זה מפנה מבט אל משפחתו.
הילד כבר בדרך לאגם והאישה הולכת אחריו במכנסי הג'ינס מקופלים עד הברכיים.
״בראבו, מָרטין!״ הוא קורא בגאווה.
ואז חולץ את נעליו ומתחיל לפתוח את כפתורי המכנסיים. מתחת לג'ינס יש לו בגד ים צמוד עם הדפס של דגל אמריקה. הוא שזוף בכל הגוף והיא חושבת שהוא חתיך. לא כמו אבא, שיש לו כרס וכולו תמיד לבן כמו סיד.
הוא סוקר אותה במבטו.
״את נראית ילדה קטנה ונחושה בדעתה.״
היא לא עונה, אבל לרגע היא רואה במבטו של האיש משהו שנראה לה מוכר. משהו שהיא לא אוהבת.
״לא, עכשיו הגיע הזמן להיכנס למים,״ הוא אומר ומפנה את הגב.
הוא יורד לחוף ובודק את המים. ויקטוריה קמה ואוספת את החפצים שלה.
״אולי נתראה באחד הימים,״ הוא אומר ומנופף אליה. ״בַּיי!״
היא פוסעת בשביל המוביל אל היער ואל הבקתה, מנסה לחשב כמה זמן יידרש לו עד שיבוא לביקור.
הוא יגיע כבר מחר, היא חושבת, ויבקש לשאול את מכסחת הדשא.
השקט והביטחון נעלמו ואינם.
 
 
גָמְלָה אֶנְשֶדֶה
 
סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש־עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.
וחלומות שבורים.
כשז'נט צעדה בבוקר לתחנת הרכבת התחתית של אֶנְשֶדֶה גוֹרְד עמד באוויר דוק צונן, כמו ערפל כמעט, והמדשאות סביב הווילות כוסו טל.
תחילת קיץ בשוודיה, חשבה. לילות ארוכים ובהירים וצמחייה ירוקה, חילופים גחמניים בין חום לקור. למען האמת, היא אוהבת את העונה הזאת, אבל ברגע זה היא גורמת לה להרגיש בודדה. יש איזה ציווי קולקטיבי לנצל את הזמן הקצר הזה. לשמוח, למצות את החיים ולנצל הזדמנויות. מה שאנשים שוכחים הוא שהציוויים האלה מלווים בסְטְרֶס.
תחילת הקיץ בעיר הזאת היא תקופה בוגדנית, חשבה.
זו היתה שעת העומס והרכבת היתה כמעט מלאה. הגבלות תנועה בגלל עבודות על המסילה ותקלה טכנית, שפירושן איחורים. היא נאלצה לעמוד ונדחקה לפינה ליד אחת הדלתות.
תקלה טכנית? היא הניחה שמישהו קפץ לפני רכבת נוסעת.
היא הביטה סביבה.
חיוכים רבים להפליא. ככל הנראה מכיוון שנותרו רק שבועות ספורים עד חופשת הקיץ.
היא חשבה איך חבריה לעבודה מסתכלים עליה. לפעמים היא חמוצה ממש, חשבה. קשוחה. דומיננטית, אולי. מדי פעם בפעם אפילו חמומת מוח.
האמת היא שהיא לא שונה מרוב ראשי צוותי החקירה האחרים. העבודה דורשת מידה של סמכותיות ונחישות, ולאחריות מתלווה גם העובדה שהמפקדים דורשים לפעמים יותר מדי מהכפופים להם. היא היתה מתעצבנת ומאבדת את הסבלנות. האם האנשים שהיא עובדת אתם מחבבים אותה?
ינס הורטיג מחבב אותה, את זה היא יודעת. ואולונד רוחש לה כבוד. שוורץ לא זה ולא זה. עם האחרים, מן הסתם, המצב דומה, לא זה ולא זה.
אבל דבר אחד הפריע לה.
רובם קוראים לה בשם יָאנֶה, והיא היתה בטוחה למדי שכולם יודעים שזה לא מוצא חן בעיניה.
היה בכך כדי להעיד על מידה של חוסר כבוד.
אפשר לחלק אותם לשני מחנות. בראש מחנה יָאנֶה עמד שוורץ, ואחריו שורה ארוכה של עמיתים; מחנה ז'נט היה מורכב מהורטיג ואולונד, אם כי גם אצלם המרצע יצא מהשק מפעם לפעם; והשאר הם קומץ עמיתים או שוטרים חדשים שרק ראו את שמה על איזה מסמך.
מדוע היא לא נהנית מכבוד דומה לזה שרוחשים לשאר המפקדים? יש לה כישורים גבוהים לאין ערוך משלהם ומִכסה גבוהה יותר של מקרים מפוענחים. כל שנה, במסגרת הדיון המחודש במשכורות, היא נוכחת שחור על גבי לבן שהיא עדיין נמצאת מתחת לשכר החציוני המקובל בדרגה של נושאי תפקידים כשלה. ניסיון של עשר שנים נשכח לגמרי כשגויסו מפקדים חדשים עם דרישות שכר גבוהות, וכשקודמו אחרים.
האם חוסר הכבוד הוא פשוט עניין סקסיסטי, ונעוץ בהיותה אישה?
הרכבת עצרה בגוּלְמָרְספְּלָאן. רבים ירדו בתחנה והיא התיישבה במושב פנוי בירכתי הקרון, שהתמלא נוסעים חדשים.
היא אישה בעמדה שנשלטת בידי גברים, ואלה כינו אותה יָאנֶה, לא פעם באופן משפיל.
היא ידעה שרבים חושבים שהיא גברית. נשים הן לא מפקדות במשטרה. לא תופסות פיקוד, לא במקומות עבודה ולא במגרשי כדורגל. הן לא כמוה, מנווטות, קשוחות או דומיננטיות, מה שזה לא יהיה.
הרכבת נרעדה לרגע, עזבה את גוּלְמָרְספְּלָאן והחליקה על פני גשר סְקָנסְטוּל.
יָאנֶה, חשבה. אחת מהחבר'ה.
 
 
המכון הפתולוגי
 
מלאכת זיהוי הקורבן התנהלה לאטה. הנער היה בעל חזות זרה. כל שיניו נעקרו מהפה, ולכן לא היה טעם לקרוא לאוֹדוֹנטוֹלוֹג המשפטי לשם זיהוי על פי כרטיס טיפולי השיניים.
במכון הפתולוגי בסוֹלְנָה הוריד איבו אנדריץ' מהמדף כרך בלוי ומשומש מאוד של קטלוג התרופות השוודי FASS.
הבדיקות הראשוניות העידו שבגופו של הנער המת מתוּרילְדְספְּלָאן היתה כמות גדולה של קְסילוֹקָאין אדרנלין, והוא קרא שהתכשיר הוא מאלחש מקומי המכיל את המרכיבים הפעילים לידוֹקָאין ואדרנלין. זהו אחד מחומרי ההרדמה המקומית הנפוצים ביותר בקרב רופאי שיניים בשוודיה, זאת משום שהאדרנלין מאריך את משך פעולת ההרדמה.
רופא שיניים, חשב. למה לא, בעצם? הכול יכול להיות. אבל למה לעזאזל ממלאים נער צעיר בחומר להרדמה מקומית?
התשובה היא, כמובן, כדי שלא יכאב לו.
איבו אנדריץ' נזכר במחשבה שעלתה בראשו, על קרבות כלבים, ותמונה מבעיתה במידה בל תתואר הופיעה לנגד עיניו. תחושה פנימית של משהו שמעבר לרשעות לשמה.
יש מטרה במה שנִגלה פה לעיניו.