הגל החמישי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגל החמישי
מכר
מאות
עותקים
הגל החמישי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הגל החמישי

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כשמצאתי אותך, חשבתי שהדרך היחידה להחזיק מעמד היא למצוא משהו ששווה לחיות למענו. 
זה לא נכון. כדי להחזיק מעמד, אתה חייב למצוא משהו שאתה מוכן למות למענו"
 
הגל הראשון השאיר אחריו רק חושך. אחרי הגל השני רק בני המזל ניצלו. אחרי הגל השלישי רק האומללים נשארו בחיים. אחרי הגל הרביעי רק כלל אחד תקף: אל תסמכו על אף אחד.
עכשיו מתחיל הגל החמישי. קאסי יודעת שהפולשים מנסים לצוד אותה. היא הולכת בדרכים, בורחת מאלה שנראים כמו בני אדם אבל הורגים כל מי שנקרה בדרכם. הצייד יורה בה. היא מתחבאת מתחת למכונית. היא מאבדת דם. היא מאבדת את ההכרה.
היא מתעוררת בבית חווה מוגן, ולצדה בחור עם עיניים טובות. קוראים לו אֶוֶון והוא מטפל בה. הוא מבטיח לה שיעזור לה למצוא את אחיה הקטן. הוא מבטיח שהוא בן אנוש.
אז הוא מבטיח.
 
האדרנלין הסוחף של 'משחקי הרעב' בשילוב העולם האפל של 'הדרך'. לא חשוב על איזה מדף בחנות תמצאו אותו - פשוט קחו אותו ותקראו" (אנטרטיינמנט וויקלי)

פרק ראשון

 
חייזרים הם דבר טיפשי.
אני לא מדברת על חייזרים אמיתיים. האחרים לא טיפשים. האחרים מתקדמים מאיתנו עד כדי כך, שלהשוות בינינו יהיה כמו להשוות בין האיש הכי טיפש לכלב הכי חכם. אין בסיס להשוואה.
לא, אני מדברת על החייזרים שבתוך הראש שלנו.
החייזרים שהמצאנו, אלה שאנחנו ממציאים מאז שקלטנו שהאורות המנצנצים בשמים הם שמשות כמו זו שלנו, שסביר להניח שחגים סביבן כוכבי לכת כמו שלנו. אתם יודעים, החייזרים שדמיינו, חייזרים מהסוג שהיינו רוצים שיתקפו אותנו, חייזרים אנושיים. ראיתם אותם מיליון פעם. הם מסתערים מהשמים בצלחות מעופפות להחריב את ניו יורק ואת טוקיו ואת לונדון, או שהם חוצים את אזורי הספָר במכונות־ענק שנראות כמו עכבישים מכניים, יורים ברובי לייזר, והאנושות תמיד־תמיד מניחה לחילוקי הדעות הפנימיים שלה ומתאחדת להביס את הפולש החייזרי. דוד הורג את גוליית, וכולם (חוץ מאשר גוליית) חוזרים הביתה מאושרים.
איזה שטויות.
זה כמו שמקק יגבש תוכנית להביס את הנעל שעומדת למעוך אותו.
אין שום דרך לדעת בוודאות, אבל אני מוכנה להתערב אִתכם שהאחרים ידעו על החייזרים האנושיים שדמיינו. ואני מוכנה להתערב שהם חשבו שזה קורע מצחוק. הם בטח בכו מרוב צחוק. אם יש להם חוש הומור... או דמעות. הם בטח צחקו כמו שאנחנו צוחקים כשכלב עושה משהו חמוד ומטופש. אויש, בני האדם החמודים והמטופשים האלה! הם חושבים שאנחנו חושבים כמוהם! נכון שזה מתוק?
תשכחו מצלחות מעופפות ומאנשים ירוקים קטנים ומעכבישים מכניים ענקיים שיורים קרני מוות. תשכחו מקרבות אפיים עם טנקים ומטוסי קרב ומהניצחון הסופי שלנו, בני האדם העיקשים, הגאים, האמיצים, על הנחיל הפולש. זה רחוק מהאמת בערך כמו שכוכב הלכת הגוסס שלהם רחוק מכוכב הלכת החי שלנו.
האמת היא שברגע שהם מצאו אותנו, הלך עלינו.
2
לפעמים אני חושבת שאולי אני האדם האחרון על פני האדמה.
מה שאומר שאני הבן־אדם האחרון ביקום.
אני יודעת שזה טיפשי. לא יכול להיות שהם הרגו את כולם... עדיין. אבל אני רואה איך זה יוכל לקרות בסופו של דבר. ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שהאחרים רוצים שאני אראה.
זוכרים את הדינוזאורים? אז ככה.
סביר להניח שאני לא הבן־אדם האחרון על פני כדור הארץ, אבל אני אחת האחרונים. לגמרי לבדי — וסביר להניח שככה אשאר — עד שהגל הרביעי ישטוף ויטביע אותי.
זו אחת המחשבות הליליות שלי. אתם יודעים, מחשבות ״אוי כמה שהלך עלי״ כאלה, שעוברות לך בראש בשלוש לפנות בוקר. כשאני מתכווצת לכדור קטן, לא מסוגלת לעצום עיניים מרוב פחד וטובעת בבהלה כל כך עמוקה, שאני חייבת להזכיר לעצמי לנשום, להכריח את הלב שלי להמשיך לפעום. כשהמוח מתנתק ומתחיל לדלג כמו דיסק שרוט. לבד, לבד, לבד, קאסי, את לבד.
ככה קוראים לי. קאסי.
לא קאסי בתור קיצור של קסנדרה. או קאסי בתור קיצור של קסידי. קאסי מקסיופיאה, קבוצת הכוכבים, המלכה שקשורה לכס שלה בשמי הצפון, שהיתה יפהפייה אבל גאוותנית, ופוסידון אל הים קבע אותה בשמים כעונש על ההתפארויות שלה. ביוונית, המשמעות של השם שלה היא ״זאת שמילותיה מצטיינות״.
ההורים שלי לא ידעו שום דבר על המיתוס הזה. הם סתם חשבו שזה שם יפה.
גם כשעוד היו בסביבה אנשים שיקראו לי, אף אחד לא קרא לי קסיופיאה. רק אבא שלי, ורק כשהוא רצה להציק לי, ותמיד במבטא איטלקי גרוע: קס־איו־פי־אה. זה הטריף אותי. זה לא נראה לי מצחיק או חמוד, וסתם השניא עלי את השם שלי. ״אני קאסי!״ הייתי צורחת עליו. ״רק קאסי!״ מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לשמוע אותו אומר את זה רק פעם אחת.
בגיל שתים־עשרה — ארבע שנים לפני ההגעה — אבא שלי נתן לי טלסקופ ליום ההולדת. בערב קר ובהיר אחד של סתיו, הוא העמיד אותו בחצר האחורית והראה לי קבוצות כוכבים.
״את רואה שהיא נראית כמו W?״ שאל.
״למה קראו לה קסיופיאה אם היא נראית כמו W?״ עניתי. ״מה מייצג ה־W?״
״טוב... אני לא יודע אם זה מייצג משהו,״ הוא ענה בחיוך. אמא תמיד אמרה לו שהחיוך שלו זה הדבר הכי טוב בו, אז הוא השתמש בו לא מעט, בעיקר מאז שהתחיל להתקרח. אתם יודעים, כדי למשוך את העיניים של הבן־אדם שמדבר איתו למטה. ״אז זה יכול לייצג כל דבר שתרצי: מה דעתך על wonderful? או winsome? או wise?״1 הוא הניח יד על הכתף שלי בזמן שהבטתי בעין עצומה למחצה מבעד לעדשות אל חמשת הכוכבים, שבערו בערך חמישים שנות אור מהמקום שבו עמדנו. הרגשתי את הנשימה של אבא על הלחי, חמימה ולחה באוויר הסתיו הקריר והיבש. הנשימה שלו כל כך קרובה, הכוכבים של קסיופיאה כל כך רחוקים.
1 באנגלית, לפי הסדר: נפלאה, מקסימה, חכמה (כל הערות השוליים בספר הן של המתרגמת).
 
נדמה שהכוכבים הרבה יותר קרובים עכשיו. קרובים יותר מחמש מאות טריליון הקילומטרים שמפרידים בינינו. קרובים מספיק לגעת. קרובים מספיק שאני אגע בהם, שהם ייגעו בי. קרובים אלי כמו שהיתה הנשימה שלו אז.
זה נשמע מטורף. אני מטורפת? יצאתי מדעתי? אפשר לקרוא למישהו מטורף רק בהשוואה למישהו אחר, שהוא הנורמלי. כמו טוב ורע. אם הכול היה טוב, שום דבר לא היה טוב.
וואו. זה נשמע... מטורף.
מטורף: הנורמלי החדש.
אבל כנראה שאני בכל זאת יכולה לקרוא לעצמי מטורפת, כי יש לי אדם אחד להשוות את עצמי אליו: אני. לא אני הנוכחית, שרועדת באוהל באמצע היער ומפחדת אפילו להוציא את הראש משק השינה. לא קאסי הזאת. לא, אני מדברת על קאסי שהייתי לפני ההגעה, לפני שהאחרים חנו לנו במסלול לווייני. אני בת השתים־עשרה, שהבעיות הכי גדולות שלה היו נמשים קטנים על האף ושיער מתולתל שלא הצליחה לעשות איתו כלום והבן החמוד שראה אותה כל יום ולא היה לו מושג שהיא קיימת. קאסי שהתחילה להתמודד עם העובדה המכאיבה שהיא... בסדר כזאת. בסדר מבחינת מראה. בסדר בלימודים. בסדר בספורט, כמו למשל בקראטה ובכדורגל. בגדול, הדבר המיוחד היחיד אצלה היה השם המוזר שלה — קאסי בתור קיצור של קסיופיאה, וממילא אף אחד לא ידע על זה — והיכולת שלה לגעת באף עם קצה הלשון, מיומנות שהפסיקה לעשות רושם בערך כשהגיעה לחטיבה.
לפי הסטנדרטים של קאסי ההיא, סביר להניח שאני מטורפת.
והיא לגמרי מטורפת לפי שלי. אני צורחת עליה לפעמים, על קאסי ההיא בת השתים־עשרה, שמקטרת על השיער שלה או על השם המוזר שלה או על זה שהיא רק בסדר. ״מה את עושה?״ אני צועקת. ״את לא יודעת מה הולך לקרות?״
אבל זה לא הוגן. היא לא ידעה, ולא היתה לה שום דרך לדעת, ומזלה שהיא לא ידעה, וזאת הסיבה שאני מתגעגעת אליה כל כך, יותר מלכל אדם אחר, אם להודות על האמת. כשאני בוכה — כשאני מרשה לעצמי לבכות — אני בוכה עליה. אני לא בוכה על עצמי. אני בוכה על קאסי שאיננה עוד.
ואני תוהה מה קאסי ההיא היתה חושבת עלי.
על קאסי שהורגת.
3
הוא לא מבוגר ממני בהרבה. בן שמונה־עשרה. אולי תשע־עשרה. אבל מי יודע, בעצם. הוא היה יכול להיות בן שבע מאות ותשע־עשרה. עברו חמישה חודשים מאז שהכול התחיל, ואני עדיין לא יודעת אם הגל הרביעי אנושי או איזה בן כלאיים או אפילו האחרים בעצמם, אם כי אני לא רוצה לחשוב שהאחרים נראים בדיוק כמונו ומדברים בדיוק כמונו ומדממים בדיוק כמונו. אני רוצה לחשוב על האחרים כ... טוב, אחרים.
זה קרה ביציאה השבועית שלי להביא מים. יש נחל לא רחוק מהמחנה שלי, אבל אני חוששת שאולי הוא מזוהם מכימיקלים או מביוב או אולי מגופה או שתיים במעלה הזרם. או שהוא מורעל. למנוע מאיתנו מים נקיים זו דרך מעולה למחוק אותנו במהירות.
אז פעם בשבוע אני מעמיסה על הכתף את רובה האם־16 הנאמן שלי ויוצאת מהיער אל הכביש המהיר. שלושה קילומטרים דרומה, קצת אחרי יציאה 175, יש שתי תחנות דלק עם חנויות נוחות צמודות. אני לוקחת משם את כל בקבוקי המים שאני מסוגלת לסחוב, שזה לא הרבה, כי מים זה דבר כבד, וחוזרת לכביש המהיר ולמחסה היחסי של היער מהר ככל האפשר, לפני שהלילה ירד לגמרי. השקיעה היא הזמן הכי טוב להסתובב. מעולם לא ראיתי מל״ט בזמן השקיעה. שלושה או ארבעה ביום, והרבה יותר בלילה, אבל אף פעם לא בשקיעה.
ברגע שעברתי בדלת הכניסה המנופצת של החנות בתחנת הדלק, ידעתי שמשהו שונה. לא ראיתי שום דבר שונה — החנות נראתה בדיוק כמו בשבוע שלפני כן, אותם קירות מכוסים גרפיטי ואותם מדפים הפוכים, רצפה מכוסה קופסאות ריקות וגללי עכברושים שהתקשו, קופות שבורות ומקררי בירה שנבזזו. שרר שם בדיוק אותו בלגן דוחה ומצחין שפילסתי בו דרך כל שבוע בחודש האחרון כדי להגיע אל המחסן שמאחורי מקררי התצוגה. לא הבנתי למה אנשים לקחו את הבירה והמשקאות הקלים, את הכסף מהקופות ומהכספת ואת הגלילים של כרטיסי הלוטו, אבל השאירו שני משטחים של בקבוקי מי שתייה. מה הם חשבו לעצמם? חייזרים החריבו את כדור הארץ! מהר, קחו את כל הבירות!
אותה ערבוביה של מוצרים מקולקלים, אותו סירחון של עכברושים ומזון רקוב, אותן עננות אבק באור המעומעם שמסתנן דרך החלונות המלוכלכים, וכל דבר שאינו במקומו נמצא בדיוק באותו מקום, בלי שנגעו בו.
ובכל זאת.
משהו היה שונה.
עמדתי על הערמה הקטנה של שברי זכוכית, ממש מעבר לפתח. לא ראיתי שום דבר. לא שמעתי שום דבר. לא הרחתי ולא הרגשתי שום דבר. אבל פשוט ידעתי.
משהו היה שונה.
כבר זמן רב מאוד שבני־אדם לא היו טרף. מאה אלף שנה, בערך. אבל עמוק בתוך הגנים שלנו נשאר הזיכרון: המודעות של האיילה, האינסטינקט של האנטילופה. הרוח מלחשת בעשב. צל ממהר בין העצים. וקול קטן בתוכנו אומר, ששש, זה קרוב עכשיו. קרוב.
אני לא זוכרת שהורדתי את האם־16 מהכתף. רגע אחד הוא היה תלוי על הגב שלי, רגע אחר כך היה אצלי בידיים, הלוע למטה, לא נצור.
קרוב.
מעולם לא יריתי ברובה הזה בשום דבר גדול מארנבת, וגם אז זה היה סוג של ניסוי, לראות אם אצליח להשתמש בו בלי לפוצץ לעצמי שום איבר בגוף. פעם אחת יריתי מעל לראשים של להקת כלבי בר שגילו קצת יותר מדי עניין במחנה שלי. פעם אחרת יריתי כמעט ישר למעלה כשהבחנתי בניצוץ האור הירקרק, הזעיר, של ספינת האם שלהם הגולשת בדממה על רקע שביל החלב. בסדר, אני מודה שזה היה מטומטם. כבר הייתי יכולה להרים שלט עם חץ גדול שמצביע על הראש שלי ומכריז, יו־הו, הנה אני!
אחרי הניסוי עם הארנבת — הירייה ריטשה את היצור המסכן לגמרי, והפכה את החמודה הקטנה לגוש לא מזוהה של מעיים ועצמות מרוסקים — ויתרתי על הרעיון להשתמש ברובה לציד. אפילו לא התאמנתי בירי למטרה. בדממה שאפפה את העולם אחרי שהגל הרביעי היכה, הדי ירי נשמעו רמים יותר מפיצוץ אטומי.
ובכל זאת, האם־16 היה החבר הכי טוב שלי. תמיד לצדי, אפילו בלילה, מחופר איתי בשק השינה, מסור ונאמן. בגל הרביעי, את לא יכולה לסמוך על זה שאנשים הם עדיין אנשים. אבל את יכולה לסמוך על זה שהרובה שלך הוא עדיין הרובה שלך.
ששש, קאסי. זה קרוב.
קרוב.
הייתי צריכה להתחפף משם. הקול הקטן הזה שמר עלי. הקול הקטן הזה מבוגר ממני. הוא מבוגר מהאדם הכי מבוגר שחי אי־פעם.
הייתי צריכה להקשיב לקול הזה.
במקום זה הקשבתי לשקט בחנות הנטושה. הקשבתי לו בריכוז רב. משהו היה קרוב. התרחקתי מהדלת בצעד קטנטן ושברי הזכוכית נמעכו חרש מתחת לרגל שלי.
אז פלט משהו קול שהיה בין שיעול לאנקה. הקול הגיע מהחדר האחורי, מאחורי המקררים, שם נמצאו המים שלי.
ברגע ההוא לא היה לי שום צורך בקול קטן ועתיק שיאמר לי מה לעשות. זה היה ברור, ממש לא מסובך. תברחי.
אבל לא ברחתי.
הכלל הראשון של ההישרדות בגל הרביעי אומר לא לבטוח באף אחד. ולא משנה איך הוא נראה. האחרים חכמים מאוד מהבחינה הזו — טוב, הם חכמים מכל בחינה. לא חשוב אם האיש שמולכם נראה בסדר ואומר את הדברים הנכונים ומתנהג בדיוק כמו שהיית מצפה שיתנהג. המוות של אבא שלי לא הוכיח את זה? גם אם האיש הזה הוא זקנה קטנה וחמודה, מתוקה יותר מדודה טילי שלך בכבודה ובעצמה, ומחבקת גור חתולים חסר אונים, את לא יכולה לדעת בוודאות — אין לך שום דרך לדעת — שהיא לא אחת מהם, ושאין אקדח טעון מאחורי החתלתול.
אי־אפשר לומר שזה דבר שלא יעלה על הדעת. וכמה שאת חושבת על זה יותר, יותר ויותר סביר זה נראה. את מוכרחה לחסל את הזקנה הקטנה והחמודה.
זה החלק הכי קשה, החלק שאילו הייתי חושבת עליו יותר מדי, היה גורם לי לזחול אל תוך שק השינה שלי, לסגור את הרוכסן ולמות שם ברעב. אם את לא יכולה לבטוח באף אדם ספציפי, אין אפילו אדם אחד שאת יכולה לבטוח בו. בטוח יותר להניח שדודה טילי היא אחת מהם מאשר להמר שנתקלת בשורד כמוך.
זה פשוט שטני.
זה קורע אותנו זה מזה. ככה קל מאוד לצוד ולחסל אותנו. הגל הרביעי כופה עלינו התבודדות, כך שאנחנו לא יכולים להסתמך על שום יתרון מספרי, ומשתגעים בהדרגה מבדידות ומפחד ומציפייה נוראה לבלתי נמנע.
אז לא ברחתי. לא יכולתי. לא חשוב אם זה היה אחד מהם או דודה טילי, ידעתי שאני חייבת להגן על הטריטוריה שלי. הדרך היחידה להישאר בחיים היא להישאר לבד. זה כלל מספר שתיים.
הלכתי בעקבות היבבות המשתעלות או השיעולים המייבבים או איך שתרצו לקרוא לזה עד שהגעתי לדלת אל החדר האחורי. בקושי נשמתי, והלכתי על קצות האצבעות.
הדלת היתה פתוחה, והרווח הספיק בדיוק כדי לעבור בה במצודד. על הקיר מולי היו מדפי מתכת, מימין היה מסדרון ארוך שהתמשך לאורך המקררים. לא היו שם חלונות. מקור האור היחיד היה הזוהר הכתום החולני של השקיעה מאחורי, שעדיין היה חזק מספיק להטיל את הצל שלי על הרצפה הדביקה. השתופפתי; הצל שלי השתופף איתי.
המקרר הסתיר ממני את המסדרון. אבל שמעתי את מי — או מה — שנמצא בקצה שלו כשהשתעל ונאנק, ושמעתי את הבכי הרטוב הזה.
או שהוא פצוע קשה או שהוא מעמיד פנים שהוא פצוע קשה, חשבתי. או שהוא צריך עזרה או שזאת מלכודת.
כאלה היו החיים על פני כדור הארץ מאז ההגעה. או ש/או ש.
או שזה אחד מהם והוא יודע שאת כאן או שזה לא אחד מהם והוא זקוק לעזרתך.
כך או כך, הייתי חייבת להזדקף ולעבור את הפינה.
אז הזדקפתי.
ועברתי את הפינה.
4
הוא שכב שעון על הקיר האחורי במרחק שישה מטרים ממני, רגליו הארוכות סרוחות לפניו ויד אחת לופתת את הבטן. הוא לבש מדי הסוואה ונעליים שחורות כבדות והיה מכוסה טינופת ומבהיק מדם. היה דם בכל מקום. על הקיר מאחוריו. דם נקווה בשלולית על הבטון הקר מתחתיו. כיסה את המדים שלו. שיטח את השיער שלו. הדם בהק כהה, שחור כמו זפת באפלולית.
ביד הפנויה שלו היה אקדח, והאקדח היה מכוון לראש שלי.
עשיתי כמוהו. האקדח שלו מול הרובה שלי. אצבעות נלחצות על ההדק: שלו, שלי.
זה לא הוכיח שום דבר, זה שהוא כיוון אלי אקדח. אולי הוא באמת היה חייל פצוע וחשב שאני אחת מהם.
אולי לא.
״תורידי את הנשק,״ הוא התנשף אלי.
כן, בטח.
״תורידי את הנשק!״ צעק או לפחות ניסה לצעוק. המילים יצאו סדוקות ומתפוררות, שבורות מהדם שטיפס לו בגרון. דם טפטף מהשפה התחתונה שלו ורטט בקצה הסנטר המכוסה זיפים. דם נצץ על השיניים שלו.
נדתי בראש. הייתי עם הגב לאור, והתפללתי שהוא לא רואה כמה אני רועדת ואת הפחד בעיניים שלי. זאת לא היתה ארנבת מחורבנת שהיתה טיפשה מספיק לקפוץ לביקור במחנה שלי בבוקר שטוף שמש. זה היה בן־אדם. וגם אם לא, זה נראה כמו בן־אדם.
הקטע בלהרוג הוא שאת לא יודעת אם תצליחי לעשות את זה עד שאת עושה את זה.
הוא חזר על המילים פעם שלישית, בקול שקט יותר. זה נשמע כמו תחינה.
״תורידי את הנשק.״
היד שהחזיקה באקדח רעדה. הלוע שקע בכיוון הרצפה. לא הרבה, אבל בשלב הזה העיניים שלי כבר הסתגלו לאפלולית וראיתי טיפת דם נוטפת במורד הקנה.
ואז האקדח נשמט לו מהיד.
הוא נפל בין הרגליים שלו בקול קלינג חד. הוא הרים את היד הריקה והחזיק אותה מעל גובה הכתף, עם כף היד פונה החוצה.
״בסדר,״ אמר בחצי חיוך מדמם. ״תורך.״
נדתי בראש. ״היד השנייה,״ אמרתי. קיוויתי שהקול שלי נשמע חזק יותר מכפי שהרגשתי. הברכיים שלי התחילו לרעוד והזרועות שלי כאבו והראש שלי הסתובב. גם נאבקתי בדחף להקיא. את לא יודעת אם תהיי מסוגלת לעשות את זה עד שאת עושה את זה.
״אני לא יכול,״ הוא אמר.
״היד השנייה.״
״אני מפחד שאם אני אזיז את היד הזאת, הקיבה שלי תיפול החוצה.״
סידרתי את קת הרובה על הכתף שלי. הזעתי כולי, רעדתי, ניסיתי לחשוב. או ש/או ש, קאסי. מה את הולכת לעשות? או ש/או ש.
״אני גוסס,״ הוא אמר בקול ענייני. מהמרחק הזה, העיניים שלו היו רק נקודות של אור מוחזר. ״אז או שתחסלי אותי או שתעזרי לי. אני יודע שאת אנושית —״
״איך אתה יודע?״ שאלתי מהר, לפני שיספיק למות לי. אם הוא חייל אמיתי, אולי הוא יודע איך מבדילים. זה יהיה מידע שימושי מאוד.
״כי אחרת כבר היית יורה בי.״ הוא חייך שוב וגומות נחקקו לו בלחיים. פתאום הבנתי כמה צעיר הוא. הוא נראה מבוגר ממני רק בשנה־שנתיים.
״את רואה?״ הוא אמר בשקט. ״ככה גם את יכולה לדעת.״
״גם אני יכולה לדעת מה?״ דמעות עלו לי בעיניים. הגוף הממוטט שלו זע בשדה הראייה שלי כמו בבואה במראה מעוותת. אבל לא העזתי להוריד את האצבע מההדק כדי לשפשף את העיניים.
״שאני אנושי. אחרת כבר הייתי יורה בך.״
זה נשמע הגיוני. או שאולי זה נשמע הגיוני רק כי רציתי שזה יישמע הגיוני? אולי הוא שמט את האקדח כדי שגם אני אוריד את הרובה, וברגע שאעשה את זה, האקדח השני שהוא מסתיר מתחת למדים יישלף והקליע יגיד שלום למוח שלי.
זה מה שהאחרים עשו לנו. בלי אמון הדדי, אי־אפשר להתאגד ולהילחם בהם. ובלי אמון, אין תקווה.
איך מחסלים את בני האנוש על פני כדור הארץ? מחסלים את האנושיות של בני האנוש.
״אני צריכה לראות את היד השנייה שלך,״ אמרתי.
״אמרתי לך —״
״אני צריכה לראות את היד השנייה שלך!״ הקול שלי נשבר. לא הצלחתי למנוע ממנו להישבר.
הוא איבד את העשתונות. ״אז כנראה שתצטרכי לירות בי, כלבה! פשוט תירי בי וזהו!״
הראש שלו צנח לאחור על הקיר, הפה שלו נפתח ויללת סבל מחרידה בקעה ממנו והדהדה מקיר לקיר ומרצפה לתקרה והלמה לי באוזניים. לא ידעתי אם הוא צורח מכאב או מההבנה שאני לא עומדת להציל אותו. הוא איבד תקווה, ודבר כזה יכול להרוג אותך. זה הורג אותך לפני שאתה מספיק למות. הרבה לפני שאתה מספיק למות.
״אם אני אראה לך,״ הוא התנשף והתנדנד קדימה ואחורה על הבטון המכוסה בדם, ״אם אני אראה לך, את תעזרי לי?״
לא עניתי. לא עניתי כי לא היתה לי תשובה. התמודדתי עם המציאות שבריר שנייה אחד בכל פעם.
אז הוא החליט בשבילי. בדיעבד, נראה לי שהוא לא היה מוכן לתת להם לנצח. הוא לא היה מוכן להפסיק לקוות. אם אני אהרוג אותו, לפחות הוא ימות עם שביב מהאנושיות שלו.
הוא העווה את הפנים והסיר את היד השמאלית לאט. השמש כבר כמעט שקעה לגמרי, כמעט לא נשאר אור, ונדמה שמעט האור שנותר מתרחק ממקורו, ממנו, חולף על פני ויוצא מהדלת הפתוחה למחצה.
היד שלו היתה מצופה בדם חצי־יבש. נדמה היה שהיא עוטה כפפה אדומה כהה.
האור המועט נשק לידו המדממת וריצד לאורך משהו ארוך ודק ומתכתי, והאצבע שלי לחצה על ההדק, והרובה נרתע בכוח כנגד הכתף שלי, והקנה השתולל לי ביד בזמן שרוקנתי את המחסנית, וממרחק גדול שמעתי מישהו צורח, אבל לא הוא זה שצרח, אני זו שצרחה, אני וכל האחרים שנשארו, אם נשאר מישהו, וכולנו חסרי אונים, חסרי אונים, בני־אדם מטומטמים שצורחים, כי טעינו לגמרי, טעינו לגמרי, לא היה שום נחיל חייזרי שירד מהשמים בצלחות מעופפות או במכונות מהלכות גדולות ממתכת כמו מ״מלחמת הכוכבים״ או אי־טים קטנים ומקומטים שבסך הכול רוצים לקטוף כמה עלים, לאכול כמה עדשי שוקולד ולחזור הביתה. זה לא נגמר ככה.
זה ממש לא נגמר ככה.
זה נגמר בנו שהורגים אחד את השני מאחורי שורות של מקררי בירה ריקים באור הגווע של יום בסוף הקיץ.
ניגשתי אליו לפני שהחושך ירד לגמרי. לא כדי לראות אם הוא מת. ידעתי שהוא מת. רציתי לראות מה הוא החזיק ביד שלו, המכוסה בדם.
זה היה צלב.
5
זה היה האדם האחרון שראיתי.
כל העלים נושרים עכשיו, והלילות כבר קרים. אני לא יכולה להישאר ביער הזה. לא יישארו עלים להסתיר אותי מהמל״טים, ואני לא אוכל להסתכן ולהדליק מדורה — אני חייבת להסתלק מכאן.
אני יודעת לאן אני צריכה ללכת. כבר הרבה זמן שאני יודעת. הבטחתי משהו. הבטחה כזאת שלא מפרים, כי אם תפרי אותה, את תשמידי חלק מעצמך, ואולי זה החלק הכי חשוב.
אבל את אומרת לעצמך כל מיני דברים. דברים כמו, קודם כול אני חייבת למצוא תוכנית. את לא יכולה להיכנס לגוב האריות בלי תוכנית. או, כבר אין סיכוי, חבל אפילו לנסות. חיכית יותר מדי.
לא חשוב מה הסיבה שלא עזבתי קודם, הייתי צריכה לעזוב בלילה שבו הרגתי אותו. אני לא יודעת איך הוא נפצע; לא בדקתי את הגופה שלו או משהו, והייתי צריכה לעשות את זה ולא חשוב כמה נלחצתי. אני מניחה שיש סיכוי שהוא נפצע בתאונה, אבל רוב הסיכויים שמישהו — או משהו — ירה בו. ואם מישהו או משהו ירה בו, המישהו או המשהו הזה עדיין נמצא אי־שם... אלא אם חייל הצלב חיסל אותה/אותו/אותם/את זה. או שהוא בכל זאת היה אחד מהם והצלב היה תכסיס...
גם זאת דרך שבה האחרים מבלבלים אותך: הנסיבות הלא ודאיות של ההשמדה הוודאית שלך. אולי זה מה שיהיה הגל החמישי, לתקוף אותנו מבפנים, להפוך את התודעה שלנו לכלי נשק.
אולי את האיש האחרון על כדור הארץ לא יהרגו הרעב או הקור או חיות טרף.
אולי את האחרון שימות יהרוג האחרון שיחיה.
בסדר, את לא רוצה להיכנס לזה, קאסי.
האמת שגם אם זאת התאבדות, להישאר כאן, וגם אם הבטחתי משהו שאני חייבת לקיים, אני לא רוצה לעזוב. היער הזה הוא הבית שלי כבר הרבה מאוד זמן. אני מכירה כל שביל, כל עץ, כל זמורה וכל שיח. גרתי באותו בית במשך שש־עשרה שנה ולא הייתי יכולה לתאר לכם איך בדיוק נראתה החצר האחורית, אבל אני יכולה לתאר בפרטים כל עלה וכל זרד ביער הזה. אין לי מושג מה נמצא מעבר ליער ולקטע הכביש באורך שלושה קילומטרים שאני צועדת בו כל שבוע להביא אספקה. אני מנחשת שככה זה נראה בכל מקום: עיירות נטושות, מצחינות מביוב ומגופות נרקבות, שרידי בתים שרופים, כלבים וחתולים שהתפראו, תאונות שרשרת באורך קילומטרים על הכביש המהיר. וגופות. המון־המון גופות.
אני אורזת. האוהל הזה היה הבית שלי הרבה מאוד זמן, אבל הוא כבד מדי ואני צריכה לארוז בצמצום. רק הדברים החיוניים, ובראש הרשימה אקדח הלוגר, האם־16, התחמושת וסכין הבואי שלי. שק שינה, ערכת עזרה ראשונה, חמישה בקבוקי מים, שלוש קופסאות בשר מיובש וכמה קופסאות סרדינים. לפני ההגעה שנאתי סרדינים. בינתיים למדתי לאהוב אותם. הדבר הראשון שאני מחפשת כשאני נכנסת למכולת? סרדינים.
ספרים? הם כבדים ויתפסו מקום בתרמיל שלי, שמפוצץ ממילא. אבל יש לי קטע עם ספרים. כמו שהיה לאבא שלי. מהרצפה עד התקרה, הבית שלנו היה מלא בכל ספר שהוא הצליח למצוא אחרי שהגל השלישי חיסל יותר מ־3.5 מיליארד בני־אדם. בזמן שכולנו התרוצצנו לאסוף מים ראויים לשתייה ומזון ואגרנו כלי נשק לקראת הקרב האחרון שהיינו בטוחים שיגיע, אבא יצא עם העגלה של אחי הקטן לסחוב הביתה ספרים.
המספרים המטורפים לא הרתיעו אותו. העובדה שבתוך ארבעה חודשים ירדנו משבעה מיליארד לכמה מאות אלפים לא ערערה את הביטחון שלו בכך שהגזע שלנו ישרוד.
״אנחנו חייבים לחשוב על העתיד,״ הוא התעקש. ״כשזה ייגמר, נצטרך לשקם כמעט כל היבט של התרבות האנושית.״
פנס סולארי.
מברשת שיניים ומשחה. אני נחושה בדעתי שכשיגיע הרגע, אני אמות בפה נקי.
כפפות. שני זוגות גרביים, תחתונים, אריזות נסיעות של אבקת כביסה, דיאודורנט ושמפו (אני מתכוונת למות נקייה. ר' לעיל).
טמפונים. אני כל הזמן מודאגת לגבי המלאי שלי ואם אצליח למצוא עוד.
שקית הפלסטיק שלי, שמלאה תצלומים. אבא. אמא. אחי הקטן סאמי. סבא וסבתא. ליזבת, החברה הכי טובה שלי. תצלום אחד של בן איזה־חתיך־היית פאריש, שגזרתי מספר המחזור שלי, כי בן היה החבר העתידי שלי ו/או אולי בעלי לעתיד — לא שהוא ידע מזה. הוא בקושי ידע שאני קיימת. הכרתי כמה אנשים שגם הוא הכיר, אבל הייתי מהבנות האלה שברקע, במרחק כמה מעגלי היכרות ממנו. הבעיה היחידה עם בן היתה הגובה שלו: הוא היה גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטר. טוב, עכשיו כבר יש שתי בעיות: הגובה שלו והעובדה שהוא מת.
הטלפון הסלולרי שלי. הוא התפחם בגל הראשון, ואין דרך לטעון את הסוללה. האנטנות הסלולריות לא עובדות, ואפילו אם היו, אין אל מי להתקשר. אבל זה הסלולרי שלי, אתם יודעים.
גוזז ציפורניים.
גפרורים. אני לא מדליקה אש, אבל יכול להיות שבשלב כזה או אחר אצטרך לשרוף או לפוצץ משהו.
שתי מחברות ספירלה שורות, אחת עם כריכה סגולה ואחת עם אדומה. אלה הצבעים שאני הכי אוהבת, ואלה היומנים שלי. זה חלק מהקטע של לא לאבד תקווה. אבל אם אני האחרונה ולא נשאר מי שיקרא אותם, אולי איזה חייזר יקרא וידע בדיוק מה אני חושבת עליהם. למקרה שאתה חייזר ואתה קורא את זה:
קפוץ לי.
טופי פירות, שכבר לא נשאר בו טעם תפוז. שלוש חפיסות של מסטיק מנטה. שתי הסוכריות על מקל האחרונות שלי.
טבעת הנישואים של אמא.
דובון הצעצוע הישן והסמרטוטי של סאמי. לא שהוא שלי עכשיו. לא שאני מחבקת אותו לפעמים או משהו.
זה כל מה שאני מצליחה לדחוס לתרמיל. מוזר. נדמה שזה יותר מדי ולא מספיק בבת אחת.
עדיין נשאר מקום לספר או שניים בכריכה רכה, בקושי. ״האקלברי פין״ או ״ענבי זעם״? שירי סילביה פלאת או משהו מספרי של סילברסטיין של סאמי? סביר להניח שלא כדאי לקחת את פלאת. מדכא מדי. סילברסטיין נועד לילדים, ובכל זאת מעלה בי חיוך. אני מחליטה לקחת את ״האקלברי״ (נראה לי מתאים) ואת ״בקצה מדרכת הרחוב״. נתראה בקרוב, של. עלה על הסיפון, ג'ים.
אני מעמיסה את התרמיל על כתף אחת. תולה את הרובה על האחרת וצועדת בשביל לעבר הכביש המהיר. אני לא מסתכלת לאחור.
אני עוצרת בקו העצים האחרון. סוללה של שישה מטרים מתמשכת למטה, עד הנתיבים המובילים דרומה, שזרועים מכוניות תקועות, ערמות בגדים, שקיות זבל קרועות, שרידים שרופים של משאיות שהובילו כל דבר שהוא, מדלק ועד חלב. יש שרידי תאונות בכל מקום, לפעמים רק מכוניות עם פגיעות בפגוש, לפעמים תאונות שרשרת שמתפתלות לאורך קילומטרים, עם שמש הבוקר שמתנוצצת בכל שברי הזכוכית.
אין כאן גופות. המכוניות האלה נמצאות כאן מאז הגל הראשון, והבעלים שלהן נטשו אותן מזמן.
לא היו קורבנות רבים בגל הראשון, הפעימה האלקטרומגנטית האדירה שחלפה באטמוספירה שלנו בשעה אחת־עשרה בדיוק בבוקר היום העשירי. בערך חצי מיליון קורבנות, ככה אבא שיער. בסדר, חצי מיליון נשמע הרבה, אבל האמת שזאת היתה רק טיפה בים האוכלוסייה. במלחמת העולם השנייה נהרגו פי מאה יותר אנשים מזה.
והיה לנו זמן להתכונן, גם אם לא בדיוק ידענו לקראת מה. עשרה ימים עברו מאז תמונות הלוויין הראשונות של ספינת האם החולפת על פני מאדים ועד שהופעל הגל הראשון. עשרה ימים של בלגן. משטר צבאי, ישיבות באו״ם, מצעדים, מסיבות על הגגות, קשקושים אינסופיים באינטרנט, סיקור של ההגעה עשרים וארבע שעות ביממה בכל ערוץ אפשרי. הנשיא נאם בפני האומה — ואז נעלם בבונקר שלו. מועצת הביטחון התכנסה לישיבת חירום סגורה בפני התקשורת.
הרבה אנשים פשוט הסתלקו, כמו לדוגמה השכנים שלנו, משפחת מייבסקי. ביום השישי אחר הצהריים הם מילאו את הקרוואן שלהם בכל פריט אפשרי ויצאו לדרך, מצטרפים ליציאת מצרים המונית למקום אחר, כי משום מה כל מקום אחר נראה בטוח יותר מכאן. אלפי אנשים יצאו להרים... או למדבר... או לבּיצות. למקום אחר, אתם יודעים.
המקום האחר של משפחת מייבסקי היה דיסני וורלד. והם לא היו היחידים. מספר המבקרים בדיסני וורלד שבר שיא של כל הזמנים בעשרת הימים ההם שלפני הפעימה האלקטרומגנטית.
אבא שאל את מר מייבסקי: ״אז למה דיסני וורלד?״
ומר מייבסקי אמר: ״תראה, הילדים אף פעם לא היו שם.״
שני הילדים שלו למדו באוניברסיטה.
קתרין, שחזרה הביתה יום קודם לכן משנת הלימודים הראשונה באוניברסיטת ביילור, שאלה: ״לאן אתם נוסעים?״
״לשום מקום,״ אמרתי. ולא רציתי ללכת לשום מקום. עדיין הייתי בהכחשה, העמדתי פנים שכל הסיפור המטורף הזה של החייזרים ייגמר בטוב, לא ידעתי איך, אולי בחתימה על איזה חוזה שלום אינטרגלקטי. או שאולי הם עברו כאן לאסוף כמה דגימות קרקע ולחזור הביתה. או שאולי באו לבלות כאן חופשה, כמו משפחת מייבסקי שנוסעת לדיסני וורלד.
״אתם צריכים להסתלק,״ היא אמרה. ״הם יפגעו בערים דבר ראשון.״
״את בטח צודקת,״ אמרתי. ״לא יעלה בדעתם לפגוע בממלכה הקסומה.״
״איך את מעדיפה למות?״ היא ענתה ברוגז. ״כשאת מסתתרת מתחת למיטה או על רכבת הרים?״
שאלה טובה.
אבא אמר שהעולם התחלק לשני מחנות: הבורחים והמקננים. הבורחים יצאו לגבעות — או אל הר הרעם של דיסני. המקננים אטמו את החלונות בבית, אגרו קופסאות שימורים ותחמושת והשאירו את הטלוויזיה דולקת על ערוץ סי־אן־אן עשרים וארבע שעות ביממה.
האורחים הגלקטיים הלא קרואים שלנו לא שלחו שום הודעה בעשרת הימים הראשונים האלה. הם לא שיגרו כלי נשק. אף אחד לא נחת על מדשאת הבית הלבן ושום יצורים עם עיניים של חרקים וראשים פחוסים לא יצאו בחליפות כסופות ודרשו שניקח אותם למנהיג שלנו. שום צלחות מעופפות צבעוניות לא תקשרו בשפה האוניברסלית של אור ומוזיקה. ולא קיבלנו שום תשובה כששלחנו הודעה משלנו. משהו בסגנון של ״שלום, ברוכים הבאים אל כדור הארץ. מקווים שתיהנו מהביקור. בבקשה אל תהרגו אותנו.״
איש לא ידע מה לעשות. חשבנו שהממשל יודע. לממשל היתה תוכנית לכל מצב, אז הנחנו שיש להם תוכנית למקרה שאי־טי יופיע ללא הזמנה או התראה, כמו איזה בן־דוד מוזר שאף אחד במשפחה לא אוהב לדבר עליו.
היו אנשים שקיננו. היו אנשים שברחו. היו כאלה שהתחתנו. היו כאלה שהתגרשו. היו שעשו תינוקות. היו שהתאבדו. הסתובבנו כמו זומבים, מטושטשים ורובוטיים, בלי שום יכולת לקלוט את סדר הגודל של מה שקורה.
קשה להאמין בזה כיום, אבל המשפחה שלי, כמו הרוב המכריע של המין האנושי, המשיכה בשגרה היומית שלה כאילו הדבר המטורף ביותר בהיסטוריה האנושית לא מתרחש מעל לראשים שלנו. אמא ואבא הלכו לעבודה, סאמי הלך למעון, אני הלכתי לבית הספר ולאימוני כדורגל. זה היה כל כך נורמלי, וכזה מוזר. עד סוף היום הראשון, כל אדם מעל גיל שנתיים ראה את ספינת האם בהגדלה בערך אלף פעם, מין גוש ירוק־אפרפר גדול וקורן, בערך בגודל מנהטן, שחג בגובה ארבע מאות קילומטרים מעל האדמה. נאס״א הכריזו על תוכנית להוציא מעבורת חלל מהמחסן ולנסות ליצור מגע.
טוב, יופי, חשבנו. השתיקה הזאת מחרישת אוזניים. למה הם עברו מיליארדי קילומטרים רק כדי להסתכל עלינו? זה לא מנומס.
ביום השלישי יצאתי עם בחור בשם מיטשל פלפס. וזה בדיוק מה שעשינו, בעצם: יצאנו. הדייט שלנו נערך בחצר האחורית של הבית שלי, בגלל העוצר. בדרך אלי הוא עבר בסטארבקס, וישבנו על המרפסת האחורית, שתינו מהכוסות שלנו והעמדנו פנים שאנחנו לא רואים את הצל של אבא עובר הלוך ושוב בסלון. מיטשל הגיע העירה כמה ימים לפני ההגעה. הוא ישב מאחורי בשיעור ספרות כללית, ועשיתי טעות והשאלתי לו מרקר. ופתאום הוא מזמין אותי לצאת איתו, כי ידוע שאם מישהי משאילה לך מרקר אין ספק שהיא חושבת שאתה שווה. אני לא יודעת למה יצאתי איתו. הוא לא היה כזה חמוד ולא היה כזה מעניין מעבר להילה של ״הילד החדש״, והוא בהחלט לא היה בן פאריש. אף אחד לא היה — מלבד בן פאריש עצמו — וזאת בדיוק היתה הבעיה.
עד שהגיע היום השלישי, או שדיברת על האחרים כל הזמן או שניסית לא לדבר עליהם בכלל. אני הייתי שייכת לקבוצה השנייה.
מיטשל — לראשונה.
״ואם הם אנחנו?״ הוא שאל.
לא לקח למטורפי הקונספירציות הרבה זמן להתחיל לקשקש על פרויקטים ממשלתיים מסווגים או על התוכנית הסודית לביים משבר חייזרי כדי לגזול מאיתנו את זכויות הפרט. חשבתי שלזה הוא חותר ונאנקתי.
״מה?״ הוא אמר. ״אני לא מתכוון אנחנו אנחנו. אני מתכוון, אולי הם אנחנו מהעתיד?״
״כמו ב'שליחות קטלנית', מה?״ אמרתי וגלגלתי עיניים. ״הם באו לעצור את עליית המכונות. או שאולי הם המכונות. אולי זה סקיינֶט.״
״לא נראה לי,״ הוא ענה, כאילו אמרתי את זה ברצינות. ״זה פרדוקס הסבא.״
״מה מכל זה? ומה זה בכלל פרדוקס הסבא?״ הוא אמר את זה כאילו ברור שאני יודעת מה זה פרדוקס הסבא, כי אם אני לא יודעת, סימן שאני מטומטמת. אני שונאת שאנשים עושים את זה.
״הם — זאת אומרת אנחנו — לא יכולים לחזור אחורה בזמן ולשנות שום דבר. אם את חוזרת אחורה בזמן והורגת את סבא שלך לפני שהוא הוליד את אבא או אמא שלך, אז את לא תיוולדי ולא תוכלי לחזור אחורה בזמן להרוג את סבא שלך.״
״למה שבכלל תרצה להרוג את סבא שלך?״ שיחקתי עם הקש במילקשייק התות כדי להפיק את החריקה המיוחדת הזאת של קש במכסה.
״הנקודה היא שעצם ההגעה שלהם משנה את ההיסטוריה,״ הוא אמר. כאילו אני זאת שהעלתה את כל עניין המסע בזמן.
״אנחנו חייבים לדבר על זה?״
״על מה עוד כבר אפשר לדבר?״ הגבות שלו טיפסו אל קו השיער. למיטשל היו גבות עבות מאוד. זה היה אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם. והוא כסס ציפורניים. זה היה הדבר השני ששמתי לב אליו. היחס של בן־אדם לציפורניים שלו יכול ללמד אותך הרבה עליו.
הוצאתי את הנייד שלי וסימסתי לליזבת:
הצילו
״את מפחדת?״ הוא שאל. בניסיון למשוך את תשומת הלב שלי. או כדי שארגיע אותו. הוא הסתכל עלי במבט מאוד מרוכז.
נדתי בראש. ״סתם משועממת.״ שקר. ברור שפחדתי. ידעתי שזה לא יפה כלפיו, אבל לא הצלחתי להתאפק. מסיבה כלשהי, שאני לא מסוגלת להסביר, כעסתי עליו. אולי כעסתי על עצמי שהסכמתי לצאת עם בחור שלא באמת מעניין אותי. או אולי כעסתי שהוא לא בן פאריש, וזה לא היה באשמתו. ובכל זאת.
הצילו ממה?
״לא אכפת לי על מה נדבר,״ הוא אמר. הוא הסתכל אל ערוגת הוורדים ושיחק בשאריות הקפה שלו, והברך שלו קפצה כל כך חזק מתחת לשולחן שהכוס שלי רעדה.
מיטשל. היתה לי הרגשה שאין צורך בהסברים נוספים.
״למי את מסמסת?״
אמרתי לך לא לצאת איתו
״אתה לא מכיר,״ אמרתי. לא יודעת למה הסכמתי
״אנחנו יכולים לעשות משהו אחר,״ הוא אמר. ״רוצה ללכת לסרט?״
״יש עוצר,״ הזכרתי לו. אסור להסתובב בחוץ אחרי תשע בערב מלבד חיילים ורכבי חירום.
LOL כדי שבן יקנא
״את כועסת או משהו?״
״לא.״ אמרתי לו. ״אמרתי לך מה אני מרגישה.״
הוא קפץ שפתיים בתסכול. הוא לא ידע מה לומר.
״סתם ניסיתי לחשוב מי הם יכולים להיות,״ הוא אמר.
״אתה וכל בן־אדם אחר על פני כדור הארץ,״ אמרתי. ״אף אחד לא יודע, והם לא אומרים לנו, אז כולם יושבים ומנחשים, וזה די חסר טעם. אולי הם אנשי־עכבר בין־גלקטיים מכוכב הגבינה שבאו לקחת לנו את הפרמזן.״
ב״פ לא יודע שאני קיימת
״את יודעת,״ הוא אמר, ״זה לא כזה מנומס לסמס בזמן שאני מנסה לדבר איתך.״
הוא צדק. הכנסתי את הטלפון לכיס. מה עובר עלי? שאלתי את עצמי. קאסי מפעם לא היתה עושה דבר כזה. כבר אז האחרים התחילו לשנות אותי, אבל רציתי להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה, בעיקר לא אני.
״שמעת על זה?״ הוא שאל וחזר ישירות לנושא שאמרתי שמשעמם אותי. ״התחילו לבנות אתר נחיתה.״
שמעתי על זה. בעמק המוות. לא להאמין: בעמק המוות.
״אישית זה לא נראה לי כזה רעיון חכם,״ הוא אמר. ״לפרוש להם שטיח אדום.״
״למה לא?״
״עברו שלושה ימים. שלושה ימים והם מסרבים לכל סוג של קשר. אם הם ידידותיים, אז למה הם לא אמרו שלום עד עכשיו?״
״אולי הם ביישנים.״ פיתלתי קווצת שיער מסביב לאצבע ומשכתי בה בעדינות להפיק כאב כזה, חצי נעים.
״כמו הילד החדש,״ אמר הילד החדש.
זה בטוח לא קל, להיות הילד החדש. הרגשתי שאני צריכה להתנצל על גסות הרוח שלי. ״הייתי קצת מגעילה אליך קודם,״ הודיתי. ״סליחה.״
הוא הסתכל עלי במבט מבולבל. הוא דיבר על החייזרים, לא על עצמו, ואני אמרתי משהו על עצמי, לא על זה ולא על זה.
״זה בסדר,״ הוא אמר. ״שמעתי שאת לא יוצאת הרבה לדייטים.״
אאוץ'.
״מה עוד שמעת?״ אחת מהשאלות האלה שאת לא באמת רוצה לדעת את התשובה עליהן, ועדיין חייבת לשאול.
הוא שתה מהקפה שלו דרך החור הקטן במכסה הפלסטיק.
״לא הרבה. זה לא שהסתובבתי ושאלתי או משהו.״
״שאלת מישהו ואמרו לך שאני לא יוצאת הרבה לדייטים.״
״סתם אמרתי שאני חושב להזמין אותך לדייט, אז אמרו לי שאת די קולית. ואני אמרתי, איך היא? ואמרו לי נחמדה, אבל שלא כדאי לי לטפח ציפיות כי את דלוקה על בן פאריש —״
״זה מה שאמרו לך? מי אמר לך את זה?״
הוא משך בכתפיו. ״אני לא זוכר את השם שלה.״
״זאת היתה ליזבת מורגן?״ אני ארצח אותה.
״אני לא יודע איך קוראים לה,״ הוא אמר.
״איך היא נראית?״
״שיער חום ארוך. משקפיים. אני חושב שקוראים לה קארלי או משהו כזה.״
״אני לא מכירה אף...״
אני מתה. איזו קארלי שאני בכלל לא מכירה יודעת עלי ועל בן פאריש — או עלי בלי בן פאריש. ואם קארלי־או־משהו־כזה יודעת, אז כולם יודעים.
״טוב, אז היא טועה,״ סיננתי. ״אני לא דלוקה על בן פאריש.״
״לא אכפת לי מזה.״
״לי אכפת.״
״אולי זה לא הולך,״ הוא אמר. ״כל דבר שאני אומר משעמם אותך או מעצבן אותך.״
״אני לא מעוצבנת,״ אמרתי בכעס.
״אוקיי, טעיתי.״
לא, הוא צדק. ולא בסדר מצדי שלא אמרתי לו שקאסי שהוא מכיר היא לא קאסי שהייתי, קאסי שלפני ההגעה, שלא היתה מתנהגת מגעיל אפילו כלפי יתוש. לא הייתי מוכנה להודות באמת: כשהאחרים באו, לא רק העולם השתנה. אנחנו השתנינו. אני השתניתי. ברגע שספינת האם הופיעה, פניתי לנתיב שיסתיים באחורי חנות מכולת, מאחורי מקררי בירה ריקים. הלילה ההוא עם מיטשל היה רק תחילת האבולוציה שלי.
מיטשל צדק בקשר לזה שהאחרים לא עברו כאן סתם לומר שלום. בערב הגל הראשון, הפיזיקאי התיאורטי המוביל בעולם, אחד האנשים החכמים בעולם (זה הכיתוב שהופיע על המסך מתחת לראש המדבר שלו: אחד האנשים החכמים בעולם), התראיין בסי־אן־אן ואמר: ״השתיקה הזאת לא מעודדת אותי. לא עולה על דעתי שום סיבה חיובית לזה. אם חייזרים יבקרו אותנו אי־פעם, אני חושב שניתן לצפות למשהו דומה למה שקרה כשכריסטופר קולומבוס הגיע לאמריקה ולא לסצנה מתוך 'מפגשים מהסוג השלישי', וכולנו יודעים איך זה נגמר מבחינת האינדיאנים.״
פניתי אל אבא ואמרתי: ״אנחנו צריכים להפגיז אותם בנשק אטומי.״ נאלצתי לגבור בקולי על קול הטלוויזיה — אבא תמיד הגביר את הווליום בזמן החדשות כדי שיוכל להתגבר על רעש הטלוויזיה של אמא במטבח. היא אהבה לצפות בערוץ המשפחה בזמן שבישלה. נהגתי לקרוא לזה ״מלחמת השַלטים״.
״קאסי!״ מרוב הלם הבהונות שלו התקפלו בתוך גרבי הספורט הלבנים. הוא גדל על ״מפגשים מהסוג השלישי״ ו״אי־טי״ ו״סטאר טרק״, והיה נעול לגמרי על הרעיון שהאחרים באו להציל אותנו מעצמנו. לא עוד רעב. לא עוד מלחמות. חיסול המחלות. חשיפת סודות היקום. ״את לא מבינה שזה עשוי להיות השלב הבא באבולוציה שלנו? צעד אדיר קדימה. אדיר.״ הוא חיבק אותי חיבוק ניחומים. ״יש לנו המון מזל שנזכה להיות עדים לזה.״
ואז הוסיף כבדרך אגב, כאילו שהוא מדבר על תיקון טוסטר: ״וחוץ מזה, נשק אטומי לא יגרום הרבה נזק בריק שבחלל. אין שום דבר שיישא את גל ההדף.״
״אז החכמולוג הזה בטלוויזיה מדבר מהתחת?״
״אל תשתמשי בשפה כזאת, קאסי,״ הוא נזף בי. ״זכותו לחשוב אחרת, אבל זה כל מה שזה. דעה.״
״אבל מה אם הוא צודק? מה אם הדבר הזה שם הוא הגרסה שלהם לכוכב המוות?״
״לעבור חצי יקום רק כדי לפוצץ אותנו?״ הוא טפח על הרגל שלי וחייך. אמא הגבירה את הטלוויזיה במטבח. הוא העלה את הווליום בחדר הטלוויזיה לעשרים ושבע.
״בסדר, אבל מה עם הפלישה המונגולית האינטרגלקטית, כמו שהוא אמר?״ דרשתי לדעת. ״אולי הם באו לכבוש אותנו, לכלוא אותנו בשמורות, לשעבד אותנו...״
״קאסי,״ הוא אמר, ״גם אם משהו יכול לקרות, זה לא אומר שהוא אכן יקרה. על כל פנים, הכול רק השערות. של הטיפוס הזה. שלי. אף אחד לא יודע למה הם כאן. האם לא סביר בה במידה לחשוב שהם עשו את כל הדרך הזאת כדי להציל אותנו?״
ארבעה חודשים אחרי שאמר את המילים האלה, אבא שלי מת.
הוא טעה לגבי האחרים. ואני טעיתי. ואחד האנשים החכמים בעולם טעה.
הם לא באו להציל אותנו. והם לא באו לשעבד אותנו או לכלוא אותנו בשמורות.
הם באו להרוג אותנו.
את כולנו.
6
התלבטתי הרבה אם לערוך את המסע ביום או בלילה. החשכה היא הברירה המתבקשת אם את מפחדת מהם. אבל היום עדיף אם את רוצה להבחין במל״ט לפני שהוא יבחין בך.
המל״טים הופיעו בסוף הגל השלישי. מכונות בצורת סיגר, צבען אפור עמום, שמרחפות במהירות ובדממה בגובה אלפי רגל. לפעמים המל״טים חוצים את השמים בלי לעצור. לפעמים הם חגים למעלה כמו עופות דורסים. הם מסוגלים להסתובב בחדות ולעצור בבת אחת, ממאך 2 לאפס בתוך פחות משנייה. ככה ידענו שלא אנחנו בנינו את המל״טים.
ידענו שהם לא מאוישים (או מחויזרים) כי אחד מהם התרסק במרחק כמה קילומטרים ממחנה הפליטים שלנו. בום גדול כששבר את מחסום הקול, צווחה מפלחת אוזניים כשצנח לאדמה, והקרקע שרעדה תחת רגלינו כשהתרסק בשדה תירס נטוש. צוות סיור יצא ברגל אל אתר ההתרסקות לבדוק אותו. טוב, לא באמת צוות, רק אבא והצ'פילד, האיש שהיה האחראי על המחנה. הם חזרו ודיווחו שהוא היה ריק. בטוח? אולי הטייס נטש לפני ההתרסקות. אבא אמר שהוא היה מלא מכשירים; לא היה שם מקום לטייס. ״אלא אם הם בגובה חמישה סנטימטרים.״ כולם צחקו. איכשהו זה הפך את הזוועה פחות זוועתית, לדמיין את האחרים כמו לקחנים בגובה חמישה סנטימטרים.
החלטתי לערוך את המסע ביום. ככה אוכל לפקוח עין אחת על השמים ואחת על הקרקע. בסופו של דבר הראש שלי קפץ למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, מצד לצד ושוב למעלה, כמו מעריצה במופע רוק, עד שחטפתי סחרחורת וקצת בחילה.
ובלילה יש עוד בעיות חוץ מהמל״טים. כלבי בר, קויוטים, דובים וזאבים שירדו דרומה מקנדה, אולי אפילו אריה או טיגריס שברחו מגן חיות. אני יודעת, אני יודעת, קרקס שלם. אז תירו בי.
וגם אם לא בהרבה, אני חושבת שהסיכויים שלי נגדם יהיו טובים יותר ביום. ואפילו נגד מישהו מבני מיני, אם אני לא האחרונה. מה אם אתקל בשורד אחר שיחליט שדרך הפעולה הכי טובה היא לחסל את כל מי שיפגוש, כמו שאני חיסלתי את חייל הצלב?
וזה מעלה עוד התלבטות לגבי דרך הפעולה המומלצת. האם לירות ברגע שאני רואה מישהו? האם לחכות שהוא יעשה את הצעד הראשון ולהסתכן בכך שיבחר באפשרות הקטלנית? אני תוהה, ולא בפעם הראשונה, למה לעזאזל לא המצאנו איזה קוד או לחיצת יד סודית או משהו לפני שהם הופיעו — משהו שיזהה אותנו כחבר'ה הטובים. לא יכולנו לדעת שהם יופיעו, אבל היינו די בטוחים שמשהו יגיע בסופו של דבר.
קשה להתכונן לשלב הבא שיגיע אם מה שמגיע הוא לא מה שהתכוננת לקראתו.
נסי להבחין בהם ראשונה, החלטתי. תתפסי מחסה. בלי עימותים. לא עוד חיילי צלב!
היום בהיר ואין רוח, אבל קר. השמים ריקים מעננים. אני הולכת והראש שלי קופץ למעלה ולמטה, מתנדנד מצד לצד, התרמיל מיטלטל על כתף אחת, הרובה על האחרת, הולכת בשוליים החיצוניים של אי התנועה שמפריד בין הנתיבים דרומה והנתיבים צפונה. כל כמה צעדים אני עוצרת כדי להסתובב ולסרוק את השטח מאחורי. שעה. שעתיים. ועברתי קילומטר וחצי לכל היותר.
הדבר הכי מלחיץ, יותר מהמכוניות הנטושות ומסבך המתכת המעוקמת והזכוכית השבורה שנוצצים בשמש אוקטובר, יותר מכל האשפה והזבל באמצע אי התנועה, שרובו מוסתר מתחת לעשב בגובה הברך, ככה שרצועת השטח הזאת נראית כאילו היא מכוסה באבעבועות, הדבר הכי מלחיץ הוא השקט.
הזמזום נעלם.
אתם זוכרים את הזמזום.
אם לא גדלתם על פסגת הר ולא חייתם במערה, הזמזום תמיד נמצא סביבכם. אלה היו החיים. זה היה הים ששחינו בו. הצליל המתמיד של כל הדברים שבנינו כדי להקל על החיים ולעשות אותם קצת פחות משעממים. השיר המכני. הסימפוניה האלקטרונית. זמזום כולנו וכל חפצינו. נעלם.
ועכשיו זה הקול של כדור הארץ לפני שכבשנו אותו.
לפעמים, מאוחר בלילה, באוהל שלי, נדמה לי שאני שומעת את הכוכבים מתחככים בשמים. עד כדי כך שקט עכשיו. אחרי כמה זמן אני בקושי מסוגלת לעמוד בזה. אני רוצה לצרוח בכל הכוח. אני רוצה לשיר, לצעוק, לרקוע ברגליים, למחוא כפיים, כל דבר שיכריז על הנוכחות שלי. השיחה שלי עם החייל היתה המילים הראשונות שאמרתי בקול רם כבר שבועות.
הזמזום גווע ביום העשירי להגעה. אני ישבתי בשיעור בשעה שלישית וסימסתי לליזבת את האס־אם־אס האחרון שאשלח אי־פעם. אני לא זוכרת מה בדיוק כתבתי.
שעה אחת־עשרה בבוקר ביום חמים ושטוף שמש בתחילת האביב. יום מתאים לשרבוטים ולחלומות בהקיץ ולרצון להיות בכל מקום שהוא מלבד בשיעור מתמטיקה של מיז פוֹלסון.
הגל הראשון היכה בלי תרועת חצוצרות. הוא לא היה דרמטי. הוא לא עורר פחד ותדהמה.
האורות פשוט כבו.
התאורה מעל הראש של מיז פולסון דעכה.
המסך בטלפון שלי החשיך.
מישהו באחורי החדר פלט צווחה. פשוט קלאסי. לא חשוב באיזו שעה זה קורה — אם יש הפסקת חשמל, מישהו מגיב כאילו הבניין קרס.
מיז פולסון אמרה לנו שנישאר לשבת. זה הדבר הנוסף שאנשים עושים כשיש הפסקת חשמל. הם קמים במהירות כדי... מה בדיוק? זה מוזר. אנחנו כל כך רגילים לחשמל, שכשהוא מתנתק אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו קופצים או צווחים או מתחילים לקשקש כמו מטומטמים. אנחנו נתקפים פאניקה. כאילו מישהו ניתק לנו את החמצן. אבל בגלל ההגעה, זה היה עוד יותר גרוע. כשבמשך עשרה ימים את מחכה בחוסר סבלנות שיקרה משהו ושום דבר לא קורה, את נעשית ממש מתוחה.
אז כשהם ניתקו לנו את החשמל, נלחצנו קצת יותר מהרגיל.
כולם התחילו לדבר בבת אחת. כשהכרזתי שהטלפון שלי מת, כולם שלפו טלפונים מתים. ניל קרוסקי, שישב בשורה האחרונה והקשיב לאייפוד שלו בזמן שמיז פולסון דיברה, הוציא את האוזניות מהאוזניים ושאל בקול למה המוזיקה הפסיקה.
הדבר הבא שאת עושה כשמכבים לך את הזרם, אחרי שאת נתקפת פאניקה, זה לרוץ לחלון הכי קרוב. את לא יודעת למה בדיוק. מין הרגשה כזאת של ״בואו נראה מה קורה״. העולם פועל מבחוץ פנימה. אז אם האורות כבים, את מסתכלת החוצה.
מיז פולסון הסתובבה אקראית בין האנשים שהצטופפו מול החלונות: ״שקט! כולם לחזור למקומות. אני בטוחה שתהיה הודעה...״
ובאמת היתה, כעבור דקה בערך. אבל לא במערכת הכריזה, ולא ממר פוֹקס, סגן המנהל. היא הגיעה מהשמים, מהם. בדמות מטוס 727 שהסתחרר לאדמה מגובה עשרת אלפים רגל עד שנעלם מאחורי קו העצים והתפוצץ בכדור אש שנראה כמו פטרייה אטומית.
היי, יושבי כדור הארץ! המסיבה מתחילה!
הייתם מצפים שמחזה כזה יגרום לנו לצלול מתחת לשולחנות שלנו. זה לא קרה. נדבקנו לחלון וסרקנו את השמים הבהירים בחיפוש אחר הצלחת המעופפת שהפילה את המטוס. זאת חייבת להיות צלחת מעופפת, נכון? ידענו איך אמורה להתנהל פלישה חייזרית ראויה לשמה. צלחות מעופפות שועטות באטמוספרה ולהקים של מטוסי אף־16 רודפים אחריהן, טילי קרקע־אוויר ופגזים נותבים נורים בצווחה מהבונקרים. באופן לא מציאותי, ובהחלט חולני, רצינו לראות משהו כזה. פלישה חייזרית נורמלית.
חצי שעה חיכינו ליד החלונות. אנשים כמעט לא דיברו. מיז פולסון אמרה לנו לשבת במקומות. התעלמנו ממנה. שלושים דקות מאז תחילת הגל הראשון, והסדר החברתי כבר התחיל להתפורר. אנשים לא הפסיקו לבדוק את הטלפונים שלהם. לא הצלחנו לקשר בין הכול: המטוס שהתרסק, האורות שכבו, הטלפונים שלנו שמתו, השעון על הקיר עם המחוג הגדול קפוא על שתים־עשרה, הקטן על אחת־עשרה.
ואז נפתחה הדלת בבת אחת ומר פוקס אמר לנו שנלך לאולם הספורט. ממש חכם. לרכז את כולנו במקום אחד, ככה שהחייזרים לא יצטרכו לבזבז הרבה תחמושת.
אז צעדנו לאולם הספורט והתיישבנו על יציעי הספסלים בחשכה כמעט מוחלטת בזמן שהמנהל צעד הלוך ושוב, ופה ושם עצר לצעוק עלינו שנהיה בשקט ושנחכה שההורים שלנו יגיעו.
מה לגבי התלמידים שהגיעו לבית הספר במכונית? הם לא יכולים ללכת?
״המכוניות שלכם לא יפעלו.״
מה זה? מה זאת אומרת, המכוניות שלנו לא יפעלו?
שעה חלפה. ואז שעתיים. ישבתי ליד ליזבת. לא דיברנו הרבה, וכשכן דיברנו עשינו את זה בלחישות. לא פחדנו מהמנהל; פשוט ניסינו להקשיב. אני לא יודעת מה בדיוק חשבנו שנשמע, אבל זה היה כמו השקט לפני שארובות השמים נפתחות ורעם מתגלגל.
״יכול להיות שזהו זה,״ לחשה ליזבת. היא שפשפה את האף בעצבנות. תחבה ציפורניים צבועות בתוך השיער הבלונדיני הצבוע שלה. נקשה על השורשים. גלגלה את כרית האצבע על העפעף: היא בדיוק התחילה להשתמש בעדשות מגע, והן כל הזמן הציקו לה.
״זה בטוח משהו,״ עניתי בלחישה.
״אני מתכוונת, יכול להיות שזהו זה. כאילו זהו זה. הסוף.״
היא לא הפסיקה להוציא את הסוללה מהטלפון שלה ולהכניס אותה בחזרה. אני מניחה שזה היה עדיף על לא לעשות כלום.
היא התחילה לבכות. לקחתי ממנה את הטלפון שלה והחזקתי לה את היד. הסתכלתי מסביב. היא לא היתה היחידה שבכתה. היו ילדים שהתפללו. היו כאלה שגם זה וגם זה, גם בכו וגם התפללו. המורים התכנסו בקבוצה צפופה ליד הכניסה לאולם, כמגן אנושי למקרה שהיצורים מהחלל החיצון יחליטו לפרוץ פנימה.
״יש כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות,״ אמרה ליזבת. ״בחיים אפילו לא...״ היא החניקה בכי. ״את יודעת.״
״יש לי הרגשה שהרבה מאוד 'את יודעת' קורה עכשיו,״ אמרתי. ״בטח ממש כאן, מתחת לספסלים.״
״את חושבת?״ היא ניגבה את הלחיים בכף היד. ״מה איתך?״
״לגבי 'את יודעת'?״ לא היתה לי בעיה לדבר על סקס. הבעיה שלי היתה לדבר על סקס בקשר אלי.
״אה, אני יודעת שאת לא 'את יודעת'. בחייך! לא על זה אני מדברת.״
״חשבתי שעל זה אנחנו מדברות.״
״אני מדברת על החיים שלנו, קאסי! מה, יכול להיות שזה סוף העולם הדפוק, ואת רוצה רק לדבר על סקס!״
היא חטפה את הטלפון שלה מהיד שלי והתעסקה בכיסוי של הסוללה.
״ובגלל זה את צריכה לומר לו,״ היא אמרה ושיחקה בשרוכים של הקפוצ'ון שלה.
״לומר מה למי?״ ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת; סתם ניסיתי למשוך זמן.
״לבן! את צריכה לומר לו מה את מרגישה כלפיו. מה את מרגישה כלפיו מאז כיתה ג'.״
״את צוחקת, נכון?״ הרגשתי איך הפנים שלי מסמיקות.
״ואז את צריכה לשכב איתו.״
״ליזבת, תסתמי.״
״זאת האמת.״
״אני לא רציתי לשכב עם בן פאריש מאז כיתה ג',״ לחשתי. כיתה ג'? העפתי בה מבט לראות אם היא מקשיבה בכלל. נראה שלא.
״במקומך הייתי ניגשת ישר אליו ואומרת: 'אני חושבת שזהו זה. זה הסוף, ואני לא מוכנה למות באולם הספורט הזה בלי ששכבתי איתך.' ואת יודעת מה הייתי עושה אז?״
״מה?״ התאמצתי לא לצחוק כשניסיתי לדמיין את ההבעה על הפרצוף שלו.
״הייתי לוקחת אותו לגינה ושוכבת איתו.״
״בגינה?״
״או במלתחות.״ היא נופפה ביד בתנועה מהירה שהקיפה את כל בית הספר — או אולי את כל העולם. ״איפה שלא יהיה.״
״במלתחות מסריח.״ הסתכלתי שתי שורות למטה אל צללית הראש המשגע של בן פאריש. ״דברים כאלה קורים רק בסרטים,״ אמרתי.
״כן, לגמרי לא מציאותי, בניגוד למה שקורה עכשיו.״
היא צדקה. זה היה לגמרי לא מציאותי. שני התרחישים, פלישה חייזרית אל כדור הארץ ופלישה של בן פאריש אלי.
״לפחות את יכולה לספר לו מה את מרגישה כלפיו,״ היא אמרה, כאילו קראה את המחשבות שלי.
יכולה, כן. מתכוננת לעשות את זה אי־פעם, אה...
ולא עשיתי את זה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את בן פאריש, כשהוא ישב שתי שורות מתחתי באולם הספורט החשוך והמחניק (אולם הבית של קבוצת הנצים!), ורק את המאחורה שלו. הוא בטח נהרג בגל השלישי, כמו כולם כמעט, ואני אף פעם לא אמרתי לו מה הרגשתי כלפיו. יכולתי לעשות את זה. הוא ידע מי אני; הוא ישב מאחורי בשיעור או שניים.
הוא בטח לא זוכר את זה, אבל בחטיבה נסענו באותה הסעה לבית הספר, ואחר צהריים אחד שמעתי אותו מספר שאתמול נולדה לו אחות, והסתובבתי ואמרתי: ״לי נולד אח בשבוע שעבר!״ והוא אמר: ״באמת?״ לא בלעג, אלא כאילו זה נראה לו צירוף מקרים מגניב, ובמשך חודש בערך הסתובבתי וחשבתי שיש בינינו קשר מיוחד שמבוסס על תינוקות. ואז עלינו לתיכון והוא נעשה הכוכב של קבוצת הפוטבול ואני נעשיתי סתם מישהי שמסתכלת עליו מהיציע כשהוא מבקיע. הייתי רואה אותו בשיעורים ובמסדרון, ולפעמים נאלצתי להיאבק בדחף לרוץ אליו ולומר: ״היי, אני קאסי, הילדה מההסעה. זוכר את התינוקות?״
והקטע המצחיק זה שהוא בטח זכר. בן פאריש לא הסתפק בלהיות הבחור הכי משגע בבית הספר. רק כדי לייסר אותי במושלמות שלו, הוא התעקש להיות גם ממש חכם. כבר ציינתי כמה נחמד הוא היה לבעלי חיים קטנים ולילדים? אחותו הקטנה עודדה אותו מהקווים כל משחק, וכשזכינו באליפות המחוז, בן רץ ישר אליה, הניף אותה על הכתפיים והוביל את מצעד הניצחון סביב המגרש כשהיא מנופפת לקהל כמו מלכת יופי.
אה, ועוד משהו: החיוך ההורס שלו. אני לא אתחיל אפילו לדבר על זה.
אחרי שעה בערך באולם הספורט החשוך והמחניק, ראיתי את אבא שלי בפתח. הוא נופף לי נפנוף קטן, כאילו כל יום הוא מגיע לבית הספר כדי לקחת אותי הביתה אחרי פלישה חייזרית. חיבקתי את ליזבת ואמרתי לה שאתקשר אליה ברגע שהטלפונים יחזרו לעבוד. עדיין דבקתי בחשיבה של טרום־פלישה. אתם יודעים, החשמל מתנתק, אבל בסוף הוא תמיד חוזר. אז פשוט חיבקתי אותה, ואני לא זוכרת אם אמרתי לה שאני אוהבת אותה.
יצאנו החוצה ואני שאלתי: ״איפה האוטו?״
ואבא אמר שהמכונית לא פועלת. שום מכונית לא פועלת. הרחובות היו מלאים כלי רכב שנתקעו, מכוניות ואוטובוסים ואופנועים ומשאיות, והתנגשויות ותאונות שרשרת בכל מקום, מכוניות שהתרסקו על עמודי חשמל ונתקעו בבניינים. הרבה אנשים נלכדו כשהפעימה האלקטרומגנטית היכתה בנו; המנעולים האוטומטיים בדלתות לא פעלו, והם נאלצו לפרוץ החוצה מהמכוניות או לשבת שם ולחכות שמישהו יציל אותם. הפצועים שעדיין היו מסוגלים לזוז זחלו אל שולי הכבישים והמדרכות לחכות לחובשים, אבל החובשים לא הגיעו כי גם האמבולנסים והכבאיות והניידות לא פעלו. כל דבר שפעל על סוללות או על חשמל, כל דבר שהיה לו מנוע, מת בשעה אחת־עשרה בבוקר.
אבא דיבר תוך כדי צעידה, כשהוא מחזיק בכוח במפרק היד שלי כאילו פחד שמשהו יסתער מהשמים ויחטוף אותי.
״שום דבר לא פועל. לא החשמל, לא הטלפונים, לא המים...״
״ראינו מטוס מתרסק.״
הוא הנהן. ״אני בטוח שכולם התרסקו. כל דבר שנמצא בשמים בזמן שזה היכה. מטוסי קרב, מסוקים, אוניות נושאות גייסות...״
״כשמה היכה?״
״פעימה אלקטרומגנטית,״ הוא אמר. ״אם משדרים פעימה חזקה מספיק, אפשר להפיל את כל הרשת. חשמל. תקשורת. תעבורה. כל דבר שטס או נוסע נפגע.״
המרחק מבית הספר לבית שלנו היה שני קילומטרים. אלה היו שני הקילומטרים הכי ארוכים שהלכתי בחיים שלי. ההרגשה היתה כאילו מסך כיסה את הכול, מסך שנצבע כך שנראה בדיוק כמו מה שהוא מסתיר. אבל פה ושם יכולת להציץ רגע אל מאחוריו ולראות שמשהו השתבש בצורה רצינית מאוד. לדוגמה, כל האנשים שעמדו על המרפסות הקדמיות שלהם עם טלפונים מתים ביד והסתכלו על השמים, וכל האנשים שהתכופפו מתחת למכסה מנוע פתוח והתעסקו בכבלים, כי זה מה שעושים כשהמכונית נתקעת — מתעסקים עם הכבלים.
״אבל זה בסדר,״ אבא אמר ולחץ על מפרק היד שלי. ״זה בסדר. יש סיכוי טוב שמערכות הגיבוי שלנו לא נהרסו, ואני בטוח שיש לממשל תוכנית חירום, בסיסים מוגנים, דברים כאלה.״
״ואיך לנתק לנו את הזרם משתלב בתוכנית שלהם לעזור לנו לעבור לשלב הבא באבולוציה שלנו, אבא?״
התחרטתי ברגע שאמרתי את זה. אבל הייתי ממש לחוצה. הוא לא קיבל את זה קשה. הוא הסתכל עלי וחייך חיוך מרגיע ואמר: ״הכול יהיה בסדר,״ כי זה מה שרציתי שהוא יגיד וזה מה שהוא רצה להגיד וזה מה שעושים כשהמסך יורד — אומרים את השורה שהקהל רוצה לשמוע.
7
בסביבות שתים־עשרה בצהריים, בדרך לקיים את ההבטחה, אני עוצרת להפסקת מים ובשר מיובש. כל פעם שאני אוכלת בשר מיובש או קופסת סרדינים או כל דבר ארוז, אני חושבת, ועכשיו נשאר אחד פחות כזה בעולם. כרסום מזדחל בעדויות לכך שחיינו כאן אי־פעם.
החלטתי שיום יבוא ואני אאזור אומץ ואתפוס תרנגולת ואמלוק לה את הצוואר העסיסי שלה. הייתי רוצחת בשביל צ'יזבורגר. בחיי. אם אני אתקל במישהו שאוכל צ'יזבורגר, אני ארצח אותו בשביל זה.
יש המון פרות מסביב. הייתי יכולה לירות באחת מהן ולחתוך מהבשר בסכין שלי. אני די בטוחה שלא תהיה לי בעיה לשחוט פרה. החלק הקשה יהיה להכין את הבשר. להדליק אש, אפילו באור יום, זאת הדרך הכי בטוחה להזמין אותם לברביקיו.
צל מבזיק על פני העשב במרחק עשרה מטרים ממני. אני מסובבת את הראש בבת אחת והוא נחבט בכוח בצד מכונית ההונדה סיוויק שנשענתי עליה בזמן שנהניתי מהחטיף שלי. זה לא היה מל״ט. זאת היתה ציפור, שחף, מכל הדברים שבעולם, שחלף במהירות, כמעט בלי להניע את הכנפיים הפרושות שלו. צמרמורת של גועל עוברת לי לאורך הגב. אני שונאת ציפורים. לא שנאתי אותן לפני ההגעה. לא שנאתי אותן אחרי הגל הראשון. גם לא אחרי הגל השני, שלמען האמת לא השפיע עלי כל כך.
אבל מאז הגל השלישי, אני שונאת אותן. זאת לא היתה אשמתן, אני יודעת את זה. זה כמו שאדם מול כיתת יורים ישנא את הקליעים, אבל זה חזק ממני.
הציפורים ממש שוות לתחת.
8
אחרי שלושה ימים של צעדה על הכביש, הגעתי למסקנה שמכוניות הן חיית עדר.
הן מסתובבות בקבוצות. הן מתות בגושים. גושים של תאונות. גושים של היתקעות. הן נוצצות ממרחק כמו אבני חן. ופתאום הגושים נגמרים. הכביש ריק לאורך קילומטרים. רק אני ונהר האספלט שחותך שביל צר בין עצים עירומים למחצה, שהעלים שלהם מרשרשים ונצמדים נואשות לענפים הכהים. רק הכביש והשמים העירומים והעשב החום הגבוה ואני.
השטחים הריקים האלה הכי גרועים. מכוניות מספקות מחסה. ומקלט. אני ישנה בתוך מכוניות שלא נהרסו (עדיין לא נתקלתי במכונית נעולה). אם אפשר לקרוא לזה שינה. אוויר מעופש ומחניק; אי־אפשר לפתוח את החלונות, ולהשאיר דלת פתוחה לא בא בחשבון. הרעב מציק. והמחשבות עם לילה. לבד, לבד, לבד.
המחשבות הליליות הכי גרועות:
אני לא מעצבת של מל״טים חייזריים, אבל אילו הייתי בונה אחד כזה, הייתי מוודאת שמערכת האיתור שלו תהיה רגישה מספיק לאיתור חום גוף דרך גג של מכונית. זה תמיד קורה: ברגע שאני מתחילה להתנמנם, אני מדמיינת את כל ארבע הדלתות נפתחות בבת אחת ועשרות ידיים מושטות אלי, ידיים שמחוברות לזרועות שמחוברות למה שהם לא יהיו. ואז אני מתעוררת בבת אחת, מגששת בטירוף אחרי הרובה שלי, מציצה במושב האחורי ומסתכלת מסביב, ומרגישה לכודה ועיוורת למדי מאחורי החלונות המכוסים אדים.
השחר מגיע. אני מחכה שערפל הבוקר יתפוגג ואז שותה קצת מים, מצחצחת שיניים, בודקת פעמיים את הנשק שלי, עושה ספירת מלאי ושוב יוצאת לדרך. מבט למעלה, מבט למטה, מבט מסביב. לא לעצור ביציאות. המים מספיקים בינתיים. אין מצב שאני אתקרב למקום יישוב אם זה לא הכרחי.
מהרבה סיבות.
אתם יודעים איך יודעים שיש יישוב בסביבה? לפי הריח. אפשר להריח יישובים ממרחק קילומטרים.
יש להם ריח של עשן. ושל ביוב פתוח. ושל מוות.
בערים קשה לעבור שני צעדים בלי למעוד על גופה. מצחיק: גם אנשים מתים בגושים.
אני מתחילה להריח את סינסינטי בערך שני קילומטרים לפני שאני מבחינה בשלט היציאה. עמוד עשן כבד מיתמר בעצלתיים לעבר השמים הריקים מעננים.
סינסינטי בוערת.
אני לא מופתעת. אחרי הגל השלישי, הדבר השני הכי נפוץ בערים, אחרי הגופות, היה שריפות. פגיעת ברק אחת יכלה לחסל עשרה גושי בניינים. לא נשאר מי שיכבה את השריפות.
העיניים שלי מתחילות לדמוע. צחנת סינסינטי עושה לי בחילה. אני עוצרת וקושרת סמרטוט סביב הפה והאף ומאיצה את צעדי. אני מורידה את הרובה מהכתף ונושאת אותו תוך כדי הליכה מהירה. יש לי הרגשה לא טובה לגבי סינסינטי. הקול העתיק בתוך הראש שלי התעורר.
מהר, קאסי. מהר.
ואז, איפשהו בין יציאות 17 ו־18, אני מוצאת את הגופות.
9
יש שם שלוש גופות, ולא בגוש, כמו בערים, אלא מונחות במסודר על אי התנועה. הראשונה היא של גבר, בערך בגיל של אבא שלי, אני מניחה. הוא לבוש מכנסי ג'ינס וסווטשרט של קבוצת בנגל'ז. הוא שוכב עם הפנים למטה, בזרועות פרושות. הוא נורה בעורף.
השנייה, בערך במרחק ארבעה מטרים ממנו, היא אישה צעירה, קצת יותר מבוגרת ממני, לבושה במכנסי פיג'מה של גבר ובחולצת טריקו של ויקטוריה סיקרט. קווצה סגולה בשיער הקצר שלה. טבעת גולגולת על אצבע שמאל. לק שחור, מקולף מאוד. וחור קליע בעורף.
עוד כמה צעדים, השלישי. ילד בסביבות גיל אחת־עשרה או שתים־עשרה. נעלי כדורסל חדשות, גבוהות ולבנות. סווטשרט שחור. קשה לדעת איך הפנים שלו נראו פעם.
אני עוזבת את הילד וחוזרת לאישה. כורעת בעשב החום הגבוה לצדה. נוגעת בצוואר החיוור שלה. עדיין חמים.
אוי לא. לא, לא, לא.
אני רצה בחזרה לגבר הראשון. כורעת. נוגעת בכף היד הפשוטה שלו. מסתכלת על החור המדמם בין האוזניים שלו. נוצץ. עדיין רטוב.
אני קופאת. מאחורי, הכביש. לפני, עוד כביש. מימיני, עצים. משמאלי, עוד עצים. גושי מכוניות במסלול דרומה, המקבץ הכי קרוב בערך שלושים מטרים ממני. משהו אומר לי להסתכל למעלה. ישר למעלה.
נקודה אפורה עמומה על הרקע הכחול המסנוור של שמי הסתיו.
בלי תנועה.
שלום, קאסי. קוראים לי מר מל״ט. נעים מאוד לפגוש אותך!
אני קמה, וכשאני קמה — ברגע שאני קמה; אם הייתי נשארתי קפואה עוד שבריר שנייה, למר בנגל'ז ולי היו חורים תואמים — משהו פוגע ברגל שלי, חבטה לוהטת, קצת מעל הברך, שגורמת לי לאבד שיווי משקל, ואני נופלת לאחור על הישבן.
לא שמעתי את הירייה. היו רק הרוח הקרירה בעשב והנשימה החמה שלי מתחת לסמרטוט והדם שפועם לי באוזניים — זה כל מה שהיה לפני שהקליע פגע בי.
משתיק קול.
זה הגיוני. ברור שהם משתמשים במשתיקי קול. ועכשיו יש לי שם מושלם עבורם: המשתיקים. שם שתואם את הגדרת התפקיד.
משהו משתלט עלייך כשאת ניצבת מול המוות. החלק הקדמי של המוח מעביר שליטה לחלק הקדום ביותר, זה שמסדיר את פעימת הלב והנשימה ומצמוץ העיניים. החלק שהטבע בנה ראשון כדי להשאיר אותך בחיים. החלק שמותח את הזמן כמו חתיכת טופי ענקית, זה שגורם לשנייה להיראות כמו שעה והופך דקה לארוכה יותר מאחר צהריים של קיץ.
אני מזנקת קדימה לעבר הרובה שלי — האם־16 נשמט לי מהידיים כשהקליע פגע בי — והקרקע מולי מתפוצצת, ממטירה עלי קרעי עשב וגושי אדמה וחצץ.
בסדר, תשכחי מהאם־16.
אני שולפת את הלוגר שתקוע לי במכנסיים ומתקדמת במין דילוג ריצה — או ריצת דילוג — לעבר המכונית הקרובה ביותר. הכאב לא גדול — אם כי יש לי הרגשה שהוא ואני עוד נתוודע לעומק — אבל אני מרגישה איך הדם נספג בג'ינס שלי עד שאני מגיעה למכונית, ביואיק סדאן ישנה.
החלון האחורי מתנפץ כשאני צוללת לעבר המכונית. אני ממהרת לגרור את עצמי על הגב עד שכולי מתחת למכונית. אני לא בחורה גדולה, ממש לא, אבל החלל צר, אין מקום להתגלגל על הבטן או להסתובב במקרה שהוא יופיע מהצד השמאלי.
לכודה.
חכם, קאסי. ממש חכם. הוצאת רק מאיות בשנה האחרונה שלך? תלמידה מצטיינת? בטח, למה לא.
היית צריכה להישאר בחלקת היער הקטנה שלך בתוך האוהל הקטן שלך עם הספרים הקטנים שלך והמזכרות הקטנות והחמודות שלך. ואז, כשהם היו באים לתפוס אותך, לפחות היה לך לאן לברוח.
הדקות חולפות מהר. אני שוכבת על הגב ומדממת על האספלט הקר. מגלגלת את הראש ימינה, שמאלה, מרימה אותו סנטימטר להסתכל מעבר לרגליים שלי אל קצה המכונית. איפה הוא? למה לוקח לו כל כך הרבה זמן? ואז אני קולטת:
הוא השתמש ברובה צלפים לטווח רחוק. אני בטוחה בזה. מה שאומר שהיה יכול להימצא במרחק של קילומטר ויותר כשירה בי.
זה גם אומר שיש לי יותר זמן משחשבתי. זמן לחשוב על משהו מעבר לתפילה מייבבת, נואשת, מקוטעת.
שיסתלק. שיעשה את זה מהר. שייתן לי לחיות. שיגמור עם זה...
אני רועדת בלי שליטה. אני מזיעה; אני קפואה.
את נכנסת להלם. תחשבי, קאסי.
תחשבי.
לזה נועדנו. זה מה שהביא אותנו לכאן. זאת הסיבה שיש לי מכונית להסתתר מתחתיה. אנחנו בני־אדם.
ובני־אדם חושבים. הם מתכננים. הם חולמים והם מגשימים את החלום.
תגשימי את החלום, קאסי.
אם הוא לא יתכופף, הוא לא יוכל להגיע אלי. וכשהוא יתכופף... כשהוא יוריד את הראש להסתכל עלי... כשהוא יושיט יד לתפוס בקרסול שלי ולגרור אותי החוצה...
לא. הוא חכם מדי לזה. הוא יניח שאני חמושה. הוא לא יסתכן. לא שלמשתיקים אכפת אם יחיו או ימותו... או שאולי כן אכפת להם? המשתיקים מסוגלים לפחד? הם לא אוהבים את החיים — ראיתי מספיק הוכחות לזה. אבל האם הם אוהבים את החיים שלהם יותר משהם אוהבים לקפח את חייו של מישהו אחר?
הזמן מתמתח. כל דקה ארוכה יותר מעונה. למה זה לוקח לו כל כך הרבה זמן, לעזאזל?
זה עולם של או ש/או ש. או שהוא מגיע לגמור עם זה או שלא. אבל הוא חייב לגמור עם זה, לא? לא זאת הסיבה שהוא כאן? לא זאת כל הנקודה המזדיינת?
או ש/או ש: או שאנסה לרוץ — או לדלג או לזחול או להתגלגל — או שאשאר מתחת למכונית ואדמם עד מוות. אם אסתכן בבריחה, אני אהיה כמו ברווז במטווח. אני לא אצליח לעבור שני צעדים. אם אשאר, התוצאה תהיה אותה תוצאה, רק מכאיבה יותר, מפחידה יותר, והרבה־הרבה יותר איטית.
כוכבים שחורים פורחים ומרקדים מול העיניים שלי. אני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לריאות.
אני מושיטה את יד שמאל ומושכת את הסמרטוט מהפנים שלי.
הסמרטוט.
קאסי, את מטומטמת.
אני מניחה את האקדח לצדי. זה החלק הקשה ביותר — להכריח את עצמי להרפות מהאקדח.
אני מרימה רגל ומחליקה את הסמרטוט תחתיה. אני לא יכולה להרים את הראש ולהסתכל על מה שאני עושה. אני בוהה מעבר לכוכבים השחורים המבליחים ואל הקרביים המטונפים של הביואיק בזמן שאני מקרבת את שני הקצוות זה לזה, מהדקת אותם בכוח, הכי חזק שאני יכולה, ומתעסקת עם הקשר. אני מושיטה יד ובודקת את הפצע בקצות האצבעות. הוא עדיין מדמם, אבל זה טפטוף בהשוואה לשטף האדיר לפני שקשרתי חסם עורקים.
אני לוקחת את האקדח. ככה יותר טוב. שדה הראייה שלי התבהר קצת, ופחות קר לי. אני זזה כמה סנטימטרים שמאלה; אני לא רוצה לשכב בשלולית הדם של עצמי.
איפה הוא? היה לו שפע זמן לגמור עם זה...
אלא אם כן הוא כבר גמר.
זה עוצר אותי. למשך כמה שניות אני לגמרי שוכחת לנשום.
הוא לא יבוא. הוא לא יבוא כי הוא לא צריך לבוא. הוא יודע שאת לא תעזי לצאת, ואם לא תצאי ותברחי, את לא תשרדי. הוא יודע שאת תגוועי ברעב או תדממי עד מוות או תמותי מהתייבשות.
הוא יודע את מה שאת יודעת: לברוח = למות. להישאר = למות.
מבחינתו, הגיע הזמן לעבור למטרה אחרת.
אם יש מטרה אחרת.
אם אני לא האחרונה.
בחייך, קאסי! משבעה מיליארד לאחת בתוך חמישה חודשים? את לא האחרונה, וגם אם את האדם האחרון על פני כדור הארץ — בעיקר אם את האדם האחרון על פני כדור הארץ — את לא תיתני לזה להיגמר ככה. לכודה מתחת לביואיק מחורבנת, מדממת עד שכל הדם אוזל — זאת תהיה ברכת הפרידה של האנושות?
אין מצב.
10
הגל הראשון חיסל חצי מיליון איש.
הגל השני עשה צחוק מהמספר הזה.
במקרה שאתם לא יודעים, אנחנו חיים על כוכב לכת חסר מנוח. היבשות מונחות על גושי סלע שנקראים לוחות טקטוניים, והלוחות האלה צפים על ים של לבה. הם לא מפסיקים להתחכך ולהשתפשף ולהתנגש זה בזה, וזה יוצר לחץ אדיר. עם הזמן הלחץ מצטבר ומצטבר, עד שהלוחות זזים ומשחררים כמות אדירה של אנרגיה בצורת רעידת אדמה. אם אחת מרעידות האדמה האלה מתרחשת לאורך אחד מקווי השבר שמקיפים כל יבשת, גל ההלם יוצר גל אדיר שנקרא צונאמי.
יותר מארבעים אחוזים מאוכלוסיית העולם מתגוררים במרחק מאה קילומטר או פחות מחוף הים. אנחנו מדברים על שלושה מיליארד אנשים.
כל מה שהאחרים היו צריכים לעשות זה להוריד גשם.
קחו מוט מתכת שגבוה פי שניים מבניין האמפייר סטייט וכבד ממנו פי שלושה. מקמו אותו מעל אחד מקווי השבר האלה. הפילו אותו מהאטמוספירה העליונה. אתם לא צריכים מערכת הנעה או הנחיה; פשוט תנו לו ליפול. הודות לכוח המשיכה, הוא יגיע אל פני השטח במהירות של 19 קילומטר בשנייה, פי עשרים ממהירות של קליע.
הוא יפגע בפני השטח בכוח גדול פי מיליארד מהפצצה שהוטלה על הירושימה.
ביי ביי ניו יורק. היי שלום סידני. להתראות קליפורניה, וושינגטון, אורגון, אלסקה, בריטיש קולומביה. צ'או לחוף המזרחי.
יפן, הונג קונג, לונדון, רומא, ריו.
היה נחמד להכיר אתכן. מקווים שנהניתן מהביקור!
הגל הראשון נגמר בתוך שניות.
הגל השני נמשך קצת יותר זמן. בערך יום.
הגל השלישי? הוא לקח קצת יותר מזה — שנים־עשר שבועות. שנים־עשר שבועות להרוג... ובכן, אבא חישב שהוא הרג בערך 97 אחוזים מאלה שהתמזל מזלם ושרדו בשני הגלים הראשונים.
תשעים ושבעה אחוזים מארבעה מיליארד? אתם יכולים לחשב בעצמכם.
בשלב הזה האימפריה החייזרית ירדה מהשמים בצלחות מעופפות והתחילה להפגיז אותנו, לא? אנשי כדור הארץ התאחדו תחת דגל משותף כמו דוד נגד גוליית. הטנקים שלנו נגד רובי הלייזר שלהם. נראה אתכם!
לא היה לנו מזל כזה.
והם לא היו כל כך טיפשים.
איך מחסלים כמעט ארבעה מיליארד איש בתוך שלושה חודשים?
ציפורים.
כמה ציפורים יש בעולם? רוצים לנסות לנחש? מיליון? מיליארד? מה דעתכם על יותר משלוש מאות מיליארד? זה יוצא בערך שבעים וחמש ציפורים על כל גבר, אישה וילד שנשארו בחיים אחרי שני הגלים הראשונים.
יש אלפי מינים של ציפורים בכל יבשת. וציפורים לא מכירות בגבולות. והם מחרבנות המון. הן מחרבנות חמש־שש פעמים בכל יום. זה יותר מטריליון טילים קטנים שנוחתים על האדמה כל יום.
אין שיטת הפצה יעילה יותר עבור נגיף שיש לו שיעור תמותה של 97 אחוזים.
אבא שלי שיער שהם לקחו משהו כמו נגיף אבולה־זאיר ושינו אותו גנטית. אבולה לא מידבק דרך האוויר. אבל אם משנים בו חלבון יחיד, הוא כן יידבק דרך האוויר, ממש כמו שפעת. הנגיף מתיישב בריאות שלך. את מתחילה להשתעל. החום שלך עולה. הראש שלך מתחיל לכאוב. ממש לכאוב. את מתחילה לירוק טיפות קטנות של דם נגוע בנגיפים. הנגיף עובר לכבד שלך, לכליות, למוח. בגוף שלך יש עכשיו מיליארד נגיפים. הפכת לפצצה נגיפית. וכשאת מתפוצצת, את מפגיזה בנגיף את כל מי שבסביבה. זה נקרא לדמם החוצה. כמו עכברושים שנמלטים מספינה טובעת, הנגיף מתפרץ מכל פתח בגוף. מהפה, מהעיניים, מהאוזניים, מהתחת, אפילו מהעיניים שלך. את בוכה דם.
קראנו לזה בשמות שונים. המוות האדום או מגפת הדם. או פשוט ״המגפה״. הצונאמי האדום. הפרש הרביעי. איך שלא תקראו לזה, בתוך שלושה חודשים, תשעים ושבעה מכל מאה בני־אדם מתו.
זה הרבה מאוד דמעות של דם.
הזמן שינה כיוון. הגל הראשון החזיר אותנו למאה השמונה־עשרה. שני הבאים בעטו בנו בתחת עד לתקופת האבן.
חזרנו להיות ציידים־מלקטים. נוודים. בתחתית הפירמידה.
אבל לא היינו מוכנים לאבד תקווה. עדיין לא.
עדיין נשארו מספיק מאיתנו להשיב מלחמה.
לא יכולנו לצאת נגדם ישירות, אבל יכולנו לנהל מלחמת גרילה. לוחמה אסימטרית נגד החלאות החייזריות. היו לנו מספיק רובים ותחמושת ואפילו אמצעי תחבורה ששרדו מן הגל הראשון. הצבאות שלנו ספגו מכה קשה, אבל עדיין נשארו יחידות מתפקדות בכל יבשת. היו לנו בונקרים ומערות ובסיסים תת־קרקעיים שיכולנו להסתתר בהם שנים. אתם תהיו אמריקה, פולשים חייזריים, ואנחנו נהיה וייטנאם.
והאחרים אמרו, כן, בטח, בטח.
חשבנו שהם הפילו עלינו את כל מה שהיה להם — או לפחות את הכי גרוע, כי קשה לדמיין משהו גרוע יותר מהמוות האדום. אלה מאיתנו ששרדו מן הגל השלישי — אלה שהיתה להם חסינות טבעית למחלה — השתופפו ואגרו וחיכו לאחראים שיגידו מה לעשות. ידענו שמישהו חייב להיות אחראי, כי פה ושם ראינו מטוס קרב חוצה בצרחה את השמים ושמענו מה שנשמע כמו קרבות בנשק חם במרחק ורעם של נושאות גייסות ממש מעבר לאופק.
אני מניחה שלמשפחה שלי היה מזל, יחסית. הפרש הרביעי לקח את אמא שלי, אבל אבא, סאמי ואני שרדנו. אבא התפאר בגנים המעולים שלנו. זה לא משהו שאדם עושה בדרך כלל, מתפאר על ראש הר של כמעט שבעה מיליארד אנשים מתים. אבא פשוט התנהג כמו עצמו, וניסה להציג את העמידה על סף הכחדת האנושות באור הכי חיובי שאפשר.
רוב הערים והעיירות ננטשו בעקבות הצונאמי האדום. לא היו חשמל ולא מערכות ניקוז, ומהחנויות נבזז מזמן כל דבר בעל ערך. רחובות מסוימים היו מוצפים ביוב גולמי בעומק סנטימטרים. שריפות כתוצאה מסערות ברקים קיציות היו דבר שכיח.
והיתה גם בעיית הגופות.
כלומר, הן היו בכל מקום. בבתים, במקלטים, בבתי החולים, בדירות, במשרדים, בבתי הספר, בכנסיות ובבתי הכנסת, במחסנים.
יש נקודת מפנה מסוימת, כזו שבה עצם ההיקף של המוות מכריע אותך. אי־אפשר לעמוד בקצב הקבורה או השריפה של הגופות. הקיץ של המגפה היה חם בצורה מחרידה, וסירחון הבשר הרקוב היה תלוי באוויר כמו ערפל בלתי נראה ורעיל. הספגנו רצועות בד בבושם וקשרנו אותן סביב הפה והאף, ועד סוף היום הצחנה כבר היתה נספגת בבד וכל מה שיכולת לעשות היה לשבת שם ולרצות להקיא.
עד שבסופו של דבר — תאמינו או לא — התרגלת.
את הגל השלישי העברנו מבוצרים בתוך הבית שלנו. חלקית בגלל ההסגר. חלקית כי אנשים מטורפים למדי הסתובבו ברחובות, פרצו לבתים והציתו שריפות. הסיפור הרגיל של רצח, אונס וביזה. חלקית כי כמעט יצאנו מדעתנו מרוב פחד בהמתנה לשלב הבא.
אבל בעיקר כי אבא לא רצה לעזוב את אמא. היא היתה חולה מכדי להסתובב, והוא לא היה מסוגל לנטוש אותה.
היא אמרה לו שילך. שישאיר אותה מאחור. היא תמות בכל מקרה. היא כבר לא העניין כאן. אני וסאמי העניין. להגן עלינו. העתיד הוא העניין, להיאחז בתקווה שמחר יהיה טוב יותר מהיום.
אבא לא התווכח איתה. אבל הוא גם לא עזב אותה. הוא חיכה לבלתי נמנע, דאג שיהיה לה כמה שיותר נוח, ועיין במפות, הכין רשימות ואסף מצרכים. זה היה השלב שבו התחיל כל הסיפור של צבירת ספרים, כי ״חייבים לשקם את התרבות האנושית״. בלילות שבהם לא היו השמים חשוכים לגמרי מעשן היינו יוצאים לחצר האחורית ומסתכלים לפי תור בטלסקופ הישן שלי, צופים בספינת האם משייטת בהוד מלכות על רקע שביל החלב. הכוכבים היו בהירים יותר עכשיו, זוהרים, בלי אורות מעשה ידי אדם שיעיבו עליהם.
״למה הם מחכים?״ הייתי שואלת אותו. עדיין ציפיתי — כמו כולם — לצלחות המעופפות ולעכבישים המכניים עם תותחי הלייזר. ״למה הם לא גומרים עם זה וזהו?״
אבא היה נד בראשו. ״אני לא יודע, מתוקה,״ היה אומר. ״אולי זה נגמר. אולי המטרה לא היתה להרוג את כולנו, רק לדלל אותנו עד שיהיה נוח להשתלט עלינו.״
״ומה אז? מה הם רוצים?״
״אני חושב שהשאלה המדויקת יותר היא מה הם צריכים,״ הוא אמר בעדינות, כאילו בישר חדשות רעות. ״הם נזהרים מאוד, את יודעת.״
״נזהרים?״
״לא לפגוע בו יותר מכפי שהכרחי. זאת הסיבה שהם באו לכאן, קאסי. הם צריכים את כדור הארץ.״
״אבל לא אותנו,״ לחשתי. עמדתי להתפרק — שוב. בפעם הטריליון.
הוא הניח יד על הכתף שלי — בפעם הטריליון — ואמר: ״תראי, קיבלנו את ההזדמנות שלנו. ולא ניהלנו את המקום מי־יודע־מה. אני מוכן להתערב איתך שאילו היינו יכולים לחזור איכשהו בזמן ולראיין את הדינוזאורים לפני שהאסטרואיד פגע...״
בשלב הזה הכנסתי לו אגרוף הכי חזק שיכולתי. ורצתי אל תוך הבית.
אני לא יודעת מה גרוע יותר, בפנים או בחוץ. בחוץ את מרגישה חשופה לגמרי, כאילו צופים בך כל הזמן, עירומה מתחת לשמים העירומים. אבל בפנים שוררים דמדומים מתמידים. החלונות מכוסים קרשים שחוסמים את אור השמש במהלך היום. בלילה מדליקים נרות, אבל מתחילים להיגמר לנו הנרות, ככה שאי־אפשר להדליק יותר מנר אחד בחדר, וצללים עמוקים אורבים בפינות שפעם היו מוכרות.
״מה קרה, קאסי?״ סאמי. בן חמש. מתוק. עיני דובון גדולות וחומות, מחזיק בבן המשפחה האחר עם העיניים החומות, הצעצוע המכוסה פרווה שנמצא עכשיו בתחתית התרמיל שלי.
״למה את בוכה?״
כשהוא ראה את הדמעות שלי גם הוא התחיל.
נדחקתי על פניו בדרך לחדר של הדינוזאורית האנושית בת השש־עשרה, קסיופיאה סאליבנוס נכחדוס. ואז חזרתי אליו. לא יכולתי להשאיר אותו בוכה ככה. התקרבנו מאוד מאז שאמא חלתה. חלומות רעים הבריחו אותו לחדר שלי כמעט כל לילה, והוא היה נכנס למיטה שלי ומצמיד את הפנים לחזה שלי, ולפעמים שכח וקרא לי אמא.
״ראית אותם, קאסי? הם באים?״
״לא, קטנצ'יק,״ אמרתי וניגבתי את הדמעות שלו. ״אף אחד לא בא.״
עדיין לא.
11
אמא מתה ביום שלישי.
אבא קבר אותה בחצר האחורית, בערוגת הוורדים. היא ביקשה שיעשה כך לפני שמתה. בשיא המגפה, כשמאות אנשים מתו בכל יום, רוב הגופות נלקחו לפאתי העיר ונשרפו שם. עיירות גוועות היו מוקפות בעשן הבלתי פוסק של מדורות המתים.
הוא אמר לי להישאר עם סאמי. סאמי, שנעשה לנו זומבי, הסתובב בגרירת רגליים, בפה פתוח או כשהוא מוצץ אגודל כאילו חזר לגיל שנתיים, ועיני הדובון שלו ריקות. רק לפני כמה חודשים אמא נדנדה אותו על הנדנדה, לקחה אותו לחוג קראטה, חפפה לו את השיער, רקדה איתו לצלילי השיר האהוב עליו. עכשיו היא היתה עטופה בסדין לבן ואבא סחב אותה על הכתף לחצר האחורית.
ראיתי את אבא דרך חלון המטבח, כורע ליד הקבר הרדוד. הראש שלו היה מורכן. הכתפיים שלו רעדו. לא ראיתי אותו מתפרק מאז ההגעה. אפילו לא פעם אחת. המצב רק הידרדר והידרדר, ואבא מעולם לא התחרפן. אפילו כשאמא הפגינה סימנים ראשונים למחלה, הוא שמר על קור רוח, בעיקר בנוכחותה. הוא לא דיבר על מה שקורה מחוץ לדלתות ולחלונות החסומים. הוא הניח מטליות רטובות על המצח שלה. הוא רחץ אותה, החליף לה בגדים, האכיל אותה. אפילו פעם אחת לא ראיתי אותו בוכה בנוכחותה. בזמן שאנשים אחרים ירו בעצמם ותלו את עצמם ובלעו חופנים של כדורים וקפצו ממקומות גבוהים, אבא נלחם באפלה.
הוא שר לה וחזר על בדיחות טיפשיות שהיא שמעה כבר אלף פעם, ושיקר. שיקר כמו שהורים משקרים לילדים, השקרים הטובים שעוזרים לך להירדם.
״שמעתי עוד מטוס היום. נשמע כמו מטוס קרב. כנראה חלק מהציוד שלנו שרד.״
״החום שלך ירד קצת והעיניים שלך נראות יותר צלולות היום. אולי זה לא זה. יכול להיות שנדבקת בסתם שפעת.״
בשעות האחרונות הוא ניגב את דמעות הדם שלה.
חיבק אותה בזמן שהיא הקיאה את העיסה השחורה והמידבקת שנהייתה מהקיבה שלה.
הכניס אותי ואת סאמי לחדר להיפרד ממנה.
״זה בסדר,״ היא אמרה לסאמי. ״הכול יהיה בסדר.״
לי היא אמרה: ״הוא יצטרך אותך עכשיו, קאסי. תדאגי לו. תדאגי לאבא שלך.״
אמרתי לה שהיא תחלים. היו אנשים שהחלימו. הם חלו, ופתאום הנגיף הרפה מהם. אף אחד לא הבין למה. אולי הוא החליט שהטעם שלהם לא מוצא חן בעיניו. לא אמרתי את זה רק כדי להקל על הפחד שלה. באמת האמנתי בזה. הייתי חייבת להאמין בזה.
״אין להם שום דבר מלבדך,״ אמא אמרה. אלה היו המילים האחרונות שאמרה לי.
המוח היה האחרון שהלך, נשטף במים האדומים של הצונאמי. הנגיף השתלט עליה לגמרי. אנשים מסוימים התחילו להשתולל כשהוא בישל להם את המוח. הם הרביצו, שרטו, בעטו, נשכו. כאילו הנגיף שצריך אותנו גם שונא אותנו ומת להיפטר מאיתנו.
אמא שלי הסתכלה על אבא שלי ולא זיהתה אותו. היא לא ידעה איפה היא. מי היא. מה קורה לה. היה לה מין חיוך קבוע כזה, מלחיץ, שפתיים סדוקות שנמשכות לאחור מחניכיים מדממים, השיניים מוכתמות בדם. קולות בקעו מהפה שלה, אבל אלה לא היו מילים. האזור במוח שלה שמייצר מילים היה מפוצץ מנגיפים, והנגיף לא ידע שפה — הוא ידע רק איך להשתכפל.
ואז אמא שלי מתה בסערה של עוויתות וצרחות מגרגרות, והאורחים הלא קרואים שלה ניתזו מכל פתח בגוף, כי זהו, היא נגמרה, הם סחטו אותה עד הסוף, הגיע הזמן לכבות את האור ולמצוא להם בית חדש.
אבא רחץ אותה פעם אחת אחרונה. סירק את השיער שלה. קרצף את הדם היבש מהשיניים שלה. כשהוא בא לספר לי שהיא איננה, הוא היה רגוע. הוא לא התפרק. הוא חיבק אותי בזמן שאני התפרקתי.
עכשיו הסתכלתי עליו דרך חלון המטבח. כשכרע שם לידה בערוגת הוורדים, וחשב שאף אחד לא רואה אותו, אבא שלי הרפה מהחבל שנאחז בו עד עכשיו, רופף את חגורת ההצלה ששמרה עליו יציב בזמן שאנשים מסביבו הסתחררו בצניחה חופשית.
בדקתי שסאמי בסדר ויצאתי החוצה. התיישבתי לידו. הנחתי יד על הכתף שלו. בפעם האחרונה שנגעתי באבא שלי זה היה מגע הרבה יותר מכאיב, באגרוף. לא אמרתי שום דבר, וגם הוא לא דיבר, במשך הרבה מאוד זמן.
הוא שם משהו ביד שלי. טבעת הנישואים של אמא. הוא אמר שהיא רצתה לתת לי אותה.
״אנחנו עוזבים, קאסי. מחר בבוקר.״
הנהנתי. ידעתי שהיא היתה הסיבה היחידה לכך שלא עזבנו עד עכשיו. הגבעולים העדינים של שיחי הוורדים זעו ונדו ברוח, כאילו חיקו את ההנהון שלי. ״לאן אנחנו הולכים?״
״למקום אחר.״ הוא הסתכל מסביב בעיניים פעורות ומפוחדות. ״לא בטוח כאן יותר.״
כאילו דה, חשבתי. מתי כן היה?
״בסיס חיל האוויר רייט־פטרסון נמצא במרחק קצת יותר ממאה חמישים קילומטר מכאן. אם נתקדם בקצב מהיר ומזג האוויר יישאר נאה, נוכל להגיע לשם בתוך חמישה־שישה ימים.״
״ומה אז?״ האחרים התנו אותנו לחשוב ככה: בסדר, אז זאת התוכנית, ומה אז? הסתכלתי על אבא שלי בציפייה שיאמר לי. הוא היה האדם החכם ביותר שהכרתי. אם לו לא תהיה תשובה, לאף אחד לא תהיה. לי בטח לא היתה. וממש רציתי שתהיה לו. הייתי צריכה שתהיה לו.
הוא טלטל את הראש כאילו לא הבין את השאלה.
״מה יש ברייט־פטרסון?״ שאלתי.
״אני לא יודע אם יש שם משהו.״ הוא ניסה לחייך והעווה את הפנים, כאילו מכאיב לחייך.
״אז למה אנחנו הולכים לשם?״
״כי אנחנו לא יכולים להישאר כאן,״ הוא אמר בשיניים חשוקות. ״ואם אנחנו לא יכולים להישאר כאן, אנחנו חייבים ללכת למקום כלשהו. אם נשאר איזשהו סוג של ממשל...״
הוא טלטל את הראש. לא בשביל זה הוא יצא החוצה. הוא יצא לקבור את אשתו.
״תיכנסי פנימה, קאסי.״
״אני אעזור לך.״
״אני לא זקוק לעזרה.״
״היא אמא שלי. גם אני אהבתי אותה. תן לי לעזור בבקשה.״ שוב בכיתי. הוא לא הבחין. הוא לא הסתכל עלי, ולא הסתכל על אמא. הוא לא הסתכל על שום דבר, האמת. היה מין חור שחור במקום שבו נמצא פעם העולם, ושנינו צנחנו לעברו. במה יכולנו להיאחז? משכתי את היד שלו מהגופה של אמא ולחצתי אותה אל הלחי שלי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאמא אהבה אותו ושהכול יהיה בסדר, והחור השחור איבד קצת מכוחו.
״תיכנסי פנימה, קאסי,״ הוא אמר בעדינות. ״סאמי צריך אותך יותר ממנה.״
נכנסתי פנימה. סאמי ישב על הרצפה בחדר שלו, שיחק בחללית מלחמת הכוכבים שלו שמשמידה את כוכב המוות. ״ורווווום ורווווום. אני נכנס, אדום אחד!״
ובחוץ, אבא שלי כרע על האדמה שנחפרה. אדמה חומה, ורד אדום, שמים אפורים, סדין לבן.
12
כנראה הגיע הזמן לספר על סאמי.
אני לא מכירה דרך אחרת להגיע לשם.
שם הוא הסנטימטר הראשון בשטח הפתוח, כשהשמש נשקה ללחי השרוטה שלי כשיצאתי מתחת לביואיק. הסנטימטר הראשון היה הכי קשה. הסנטימטר הכי ארוך ביקום. הסנטימטר שהתמשך אלף קילומטרים.
שם הוא המקום על הכביש המהיר שבו הפניתי את הפנים אל אויב שלא יכולתי לראות.
שם הוא הדבר האחד שמנע ממני להשתגע לגמרי, הדבר האחד שהאחרים לא הצליחו לקחת ממני אחרי שלקחו ממני את כל השאר.
סאמי הוא הסיבה שלא הרמתי ידיים. שלא נשארתי מתחת למכונית ההיא וחיכיתי לסוף.
הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה דרך החלון האחורי של אוטובוס בית ספר. הוא נשען עם המצח על הזגוגית. נופף אלי. וחייך. כאילו הוא יוצא לטיול בית ספר: נלהב, נרגש ולא מפחד בכלל. עזר לו שהוא נמצא עם כל הילדים האחרים. ושהיה מדובר באוטובוס בית ספר, סביבה כל כך נורמלית. מה שגרתי יותר מאוטובוס בית ספר גדול וצהוב? למעשה, זה היה שגרתי עד כדי כך, שהיה משהו מדהים במראה שלהם כשנכנסו למחנה הפליטים אחרי ארבעה חודשים של זוועות. כמו להיתקל בסניף של מקדונלד'ס על הירח. מוזר ומטורף לגמרי, משהו שפשוט לא אמור להתקיים.
היינו במחנה רק שבועיים. מבין כחמישים איש שהיו שם, רק אנחנו היינו משפחה. כל השאר היו אלמנות, אלמנים, יתומים. האחרונים ששרדו מהמשפחה שלהם, אנשים שהיו זרים זה לזה לפני שהגיעו למחנה. המבוגר ביותר כנראה בשנות השישים לחייו. סאמי היה הצעיר ביותר, אבל היו שם שבעה ילדים נוספים, וכולם מלבדי בני ארבע־עשרה לכל היותר.
המחנה נמצא כשלושים קילומטר מהבית שלנו. בזמן הגל השלישי, כשבתי החולים בעיירה התמלאו לגמרי, ביראו אזור ביער לבניית בית חולים שדה. הבניינים נבנו בחיפזון מקרשים שנוסרו ביד ומיריעות פח שנאספו: מחלקה מרכזית אחת לחולים וצריף קטן יותר לשני הרופאים שטיפלו בגוססים לפני שגם הם טבעו בצונאמי האדום. היו שם גן קיץ ומערכת לאיסוף מי גשמים לניקיון ורחצה ושתייה.
אכלנו וישנו בבניין הגדול. בין חמש מאות לשש מאות איש דיממו שם למוות, אבל הרצפה והקירות נוקו באקונומיקה ומיטות השדה שמתו בהם נשרפו. עדיין שרר שם ריח קל של המגפה (הוא מזכיר קצת חלב חמוץ), והאקונומיקה לא הצליחה לנקות את כל כתמי הדם. דפוסי נקודות זעירות כיסו את הקירות, ועל הרצפה היו כתמים ארוכים בצורת סהר. זה היה כמו לחיות בתוך תמונה תלת־ממדית מופשטת.
הצריף היה שילוב של מחסן ומאגר כלי נשק. ירקות משומרים, אריזות בשר, מזון יבש ומצרכים כמו מלח. ורובי ציד, אקדחים, נשק חצי אוטומטי, אפילו כמה אקדחי נורים. כולם הסתובבו חמושים עד השיניים; המערב הפרוע חזר.
בור רדוד נחפר כמה מאות מטרים בתוך היער, מאחורי המתחם. הבור נועד לשריפת גופות. אסור היה לנו ללכת לשם, אז מובן שאני וכמה ילדים אחרים הלכנו. היה חלאה אחד שקראו לו קריסקו, כנראה על שם מותג השומן, כי היה לו שיער ארוך ושמן שהוחלק לאחור. קריסקו היה בן שלוש־עשרה וצייד מזכרות. הוא פילס דרך בתוך האפר לחטט בחיפוש אחרי תכשיטים ומטבעות וכל דבר אחר שהיה בעיניו בעל ערך או ״מעניין״. הוא הכריז שזה לא חולני.
״זה ההבדל עכשיו,״ הוא היה אומר וצוחק בזמן שמיין את השלל האחרון שלו בציפורניים מצופות טינופת, והידיים שלו מכוסות באבק האפור של שרידי אדם.
ההבדל בין מה למה?
״בין להיות גבר או לא. סחר החליפין חזר, בייבי!״ הוא הניף שרשרת יהלומים. ״וכשהכול ייגמר מלבד הצעקות, האנשים עם השלל המוצלח יהיו אלה שיקבעו לשאר.״
הרעיון שהם רוצים להרוג את כולנו עדיין לא עלה על דעתו של איש, אפילו לא של המבוגרים. קריסקו ראה בעצמו אחד האינדיאנים שמכרו את מנהטן תמורת חופן חרוזים, ולא כציפור הדודו הנכחדת, מה שהיה תיאור קרוב יותר למציאות.
אבא שמע על המחנה כמה שבועות קודם לכן, כשהופיעו אצל אמא התסמינים הראשונים של המגפה. הוא ניסה לשכנע אותה ללכת לשם, אבל היא ידעה שאיש לא יוכל לעזור לה. אם היא עומדת למות, היא רצתה למות בבית שלה, לא באיזה הוספיס מדומה באמצע היער. מאוחר יותר, כשהתקרבה שעתה האחרונה, הגיעה אלינו השמועה שבית החולים הפך לנקודת מפגש, מעין מחסה לשורדים, רחוק מספיק מהעיר לספק הגנה בגל הבא, יהיה אשר יהיה טיבו (הרוב האמינו שזאת תהיה תקיפה אווירית), אבל קרוב מספיק כדי שהאחראים יוכלו למצוא את המקום כשיגיעו להציל אותנו — אם נשארו עוד אחראים ואם הם יגיעו.
המנהל הלא רשמי של המחנה היה חייל נחתים במיל', הַצ'פילד שמו. הוא נראה כמו בובת לגו אנושית: ידיים רבועות, ראש רבוע, לסת רבועה. הוא לבש כל יום אותה חולצת טריקו צמודה, שהיתה מוכתמת במשהו שאולי היה דם, אם כי הנעליים הצבאיות השחורות שלו היו תמיד מצוחצחות עד ברק. הוא גילח את הראש (אם כי לא את החזה או את הגב, וחבל). הוא היה מכוסה קעקועים. והוא אהב כלי נשק. שניים על הירך, אחד מאחורי הגב, עוד אחד תלוי על הכתף. אף אחד לא הסתובב עם כמות כזאת של כלי נשק. אולי לכן הוא היה המנהל הלא־רשמי.
הזקיפים הבחינו בנו כשהתקרבנו, וכשהגענו לדרך העפר שהובילה אל המחנה דרך היער, הצ'פילד חיכה שם עם עוד בחור אחד, בּרוֹגדֶן. אני די בטוחה שהיינו אמורים לשים לב לכלי הנשק הרבים שהיו עליהם. הצ'פילד הורה לנו להתפצל. הוא ידבר עם אבא; ברוגדן ידבר איתי ועם סאמס. אמרתי להצ'פילד מה דעתי על הרעיון שלו. בדיוק לאן בתחת המקועקע שלו הוא יכול לדחוף אותו, אתם יודעים.
בדיוק איבדתי את אמא שלי. לא התלהבתי במיוחד מהרעיון לאבד גם את אבא.
״זה בסדר, קאסי,״ אבא אמר.
״אנחנו לא מכירים את האנשים האלה,״ התווכחתי איתו. ״זאת יכולה להיות חבורה של קרשים, אבא.״ ״קרשים״ היה הכינוי לבריונים עם רובים, כל הרוצחים, האנסים, הסוחרים בשוק השחור, החוטפים וסתם נבלות שצצו באמצע הגל השלישי, הסיבה לכך שאנשים ביצרו את הבתים שלהם ואגרו מזון וכלי נשק. לא החייזרים גרמו לנו להתחיל להתכונן למלחמה; אחינו בני האדם הם שעשו את זה.
״הם פשוט זהירים,״ אבא התווכח איתי. ״אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר, במקומם.״ הוא טפח לי על הראש. ואני הייתי לגמרי, סבא'לה, תוריד עלי רק עוד טפיחה אחת קטנה ומתנשאת כזאת, ושככה יהיה לי טוב אם אני לא... ״זה בסדר, קאסי.״
הוא הלך עם הצ'פילד, מחוץ לטווח שמיעה אבל עדיין בטווח ראייה. עם זה הרגשתי קצת יותר טוב. העמסתי את סאמי על המותן ועשיתי כמיטב יכולתי לענות על השאלות של ברוגדן בלי להכניס לו אגרוף ביד הפנויה שלי.
איך קוראים לנו?
מאיפה הגענו?
מישהו בקבוצה שלנו חולה?
אנחנו יכולים לספר לו משהו על מה שקורה?
מה ראינו?
מה שמענו?
למה אנחנו כאן?
״אתה מתכוון כאן במחנה, או שזאת שאלה אקזיסטנציאלית כללית?״ שאלתי.
הגבות שלו התכווצו לקו יחיד וקשוח והוא שאל: ״הא?״
״אם היית שואל אותי לפני שכל החרא הזה קרה, הייתי אומרת משהו כמו 'אנחנו כאן כדי להציל את אחינו בני האדם או לתרום לחברה האנושית'. אם הייתי רוצה להתחכם, הייתי אומרת, 'כי אם לא היינו כאן, היינו במקום אחר.' אבל בהתחשב בעובדה שכל החרא הזה כן קרה, אני אומרת שאנחנו כאן סתם בגלל המזל.״
הוא הביט בי לרגע בעיניים מצומצמות ואז אמר בארסיות: ״את חכמולוגית.״
אני לא יודעת איך אבא ענה על השאלה הזאת, אבל נראה שהוא עבר את הבחינה, כי הרשו לנו להיכנס למחנה עם זכויות מלאות, כלומר שאבא (אבל אני לא) הורשה לבחור לו כלי נשק מהמאגר. לאבא היה קטע עם כלי נשק. הוא לא סבל אותם. הוא אמר שגם אם כלי נשק לא הורגים אנשים, הם בהחלט מקילים על זה. עכשיו הוא כבר לא חשב שהם מסוכנים, רק שהם עלובים במידה מגוחכת.
״כמה תועלת אתה חושב שתהיה בנשק שלנו נגד טכנולוגיה שמתקדמת באלפי אם לא במיליוני שנים בהשוואה לשלנו?״ הוא שאל את הצ'פילד. ״זה כמו להשתמש באלות ובאבנים נגד טיל טקטי.״
לא היה טעם להתווכח עם הצ'פילד. הוא היה נֶחָת, בשם אלוהים. הרובה שלו היה החבר הכי הטוב שלו, בן לווייתו הנאמן, התשובה על כל שאלה אפשרית.
לא הבנתי את זה, בזמנו. עכשיו אני מבינה.
13
כשהיה מזג אוויר נאה, כולם הסתובבו בחוץ עד שהגיע הזמן ללכת לישון. בבניין המאולתר ההוא שררה תחושה לא טובה. בגלל הסיבה שבנו אותו. הסיבה לקיומו. מה שהביא אותו — ואותנו — ליער הזה. בלילות מסוימים מצב הרוח היה מרומם, כמעט כמו במחנה קיץ כשכמו בנס כולם מחבבים את כולם. מישהו היה אומר ששמע מסוק אחר הצהריים, וזה היה פותח סבב השערות מלאות תקווה שהאחראים התחילו להתאושש ומתכוננים למהלומת נגד.
פעמים אחרות היה מצב הרוח קודר והחרדה הכבידה עלינו באור הדמדומים. אנחנו היינו בני המזל. אנחנו שרדנו מן הפעימה האלקטרומגנטית, מהשמדת החופים, מהמגפה שחיסלה כמעט כל מי שהכרנו ואהבנו. שרדנו נגד כל הסיכויים. ניהלנו תחרות מבטים עם המוות, והמוות מצמץ ראשון. אפשר היה לצפות שזה יגרום לנו להרגיש אמיצים ובלתי מנוצחים. לא כך קרה.
היינו כמו היפנים ששרדו מהפיצוץ הראשון של פצצת האטום בהירושימה. לא הבנו למה אנחנו עדיין כאן, ולא היינו בטוחים שאנחנו בכלל רוצים בזה.
סיפרנו סיפורים על החיים שלנו לפני ההגעה. בכינו בגלוי על האנשים שאיבדנו. בכינו בחשאי על הטלפונים החכמים שלנו, על המכוניות שלנו, על המיקרוגלים שלנו, על האינטרנט.
צפינו בשמי הלילה. ספינת האם לטשה בנו מבט מלמעלה כמו עין ירוקה חיוורת, מרושעת.
אנשים התווכחו לאן ללכת. היה ברור למדי שלא נוכל לרבוץ ביער הזה לנצח. גם אם האחרים לא יגיעו בזמן הקרוב, החורף התקרב. היינו חייבים למצוא מחסה טוב יותר. היתה לנו אספקה לכמה חודשים — או פחות מזה, בהתאם למספר הפליטים הנוספים שיגיעו למחנה. האם לחכות להצלה או לצאת לדרך ולחפש אחריה? אבא תמך באפשרות השנייה. הוא עדיין רצה להעיף מבט ברייט־פטרסון. אם נותרו אחראים כלשהם, רוב הסיכויים שנמצא אותם שם, בבסיס.
אחרי כמה זמן נמאס לי מזה. הדיבורים על הבעיה החליפו כל ניסיון פשוט לעשות משהו. התכוונתי לומר לאבא שאנחנו צריכים לומר לשמוקים האלה שיקפצו לנו ולצאת אל רייט־פטרסון עם כל מי שירצה ללכת איתנו, והשאר יכולים ללכת להזדיין.
חשבתי לעצמי שלפעמים אנשים מגזימים בערך של יתרון מספרי.
הכנסתי את סאמי פנימה והשכבתי אותו במיטה. אמרתי איתו את התפילה הרגילה. מבחינתי זה היה רק רעש רקע. קשקוש. לא ידעתי בדיוק למה אני מצפה, אבל הרגשתי שבכל מה שקשור באלוהים, יש איזו הבטחה שהופרה.
הלילה היה בהיר. הירח היה מלא. הרגשתי מספיק בנוח לצאת לטיול ביער.
מישהו במחנה התחיל לנגן בגיטרה. המנגינה דילגה לאורך השביל ועקבה אחרי אל היער. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה מאז הגל הראשון.
״בסוף שוכבים בעיניים פקוחות,
שוכבים ערים וחולמים על בריחות.״
פתאום רציתי להתכווץ לכדור קטן ולבכות. רציתי לפרוץ בריצה אל תוך היער ולהמשיך לרוץ עד שינשרו לי הרגליים. רציתי להקיא. רציתי לצרוח עד שהגרון שלי ידמם. רציתי לראות את אמא שלי שוב, ואת ליזבת ואת כל החברים שלי, אפילו אלה שלא חיבבתי, ואת בן פאריש, רק כדי לומר לו שאני אוהבת אותו ורוצה לעשות איתו ילד יותר משאני רוצה לחיות.
השיר דעך, הוחרש בשירה הרבה פחות מלודית של הצרצרים.
זרד התפצח.
וקול בקע מהיער מאחורי.
״קאסי! חכי!״
המשכתי ללכת. זיהיתי את הקול הזה. אולי הרסתי לעצמי את המזל כשחשבתי על בן. כמו כשנורא רוצים שוקולד, והדבר היחיד שמוצאים בתיק זה חבילה חצי־מעוכה של סוכריות חמוצות.
״קאסי!״
הוא התחיל לרוץ. לא התחשק לי לרוץ, אז נתתי לו להשיג אותי.
הנה משהו שלא השתנה: הדרך הטובה ביותר לוודא שלא תהיי לבד היא לרצות להיות לבד.
״מה את עושה?״ שאל קריסקו. הוא התנשף כולו. הלחיים שלו היו אדומות מאוד. הרקות נצצו, אולי מכל שמן השיער.
״זה לא ברור?״ עניתי בכעס. ״אני בונה מתקן אטומי להפיל את ספינת האם.״
״נשק אטומי לא יעזור,״ הוא אמר וזקף כתפיים. ״אנחנו צריכים לבנות את תותח הקיטור של פֶרְמי.״
״פרמי?״
״הבחור שהמציא את הפצצה.״
״חשבתי שזה היה אופנהיימר.״
נראה שהוא מתרשם מזה שאני מבינה משהו בהיסטוריה.
״טוב, אולי הוא לא המציא אותה, אבל הוא היה הסנדק.״
״קריסקו, אתה פריק,״ אמרתי. זה נשמע מוגזם, אז הוספתי: ״אבל לא הכרתי אותך לפני הפלישה.״
״חופרים בור גדול. שמים למטה ראש קרב. ממלאים את הבור במים ומכסים אותו בכמה מאות טון של פלדה. הפיצוץ הופך את המים לקיטור, שיורה את הפלדה במהירות של פי שישה ממהירות הקול.״
״כן,״ אמרתי. ״באמת כדאי שמישהו יעשה את זה. בגלל זה אתה עוקב אחרי? אתה רוצה שאני אעזור לך לבנות תותח קיטור גרעיני?״
״אני יכול לשאול אותך משהו?״
״לא.״
״אני רציני.״
״גם אני.״
״אם היו נשארות לך עשרים דקות לחיות, מה היית עושה?״
״אני לא יודעת,״ עניתי. ״אבל לא הייתי מבלה אותן איתך.״
״למה?״ הוא לא חיכה לתשובה. כנראה הבין שלא ישמח לשמוע אותה. ״ואם הייתי האדם האחרון בעולם?״
״אם היית האדם האחרון בעולם, לא הייתי שם איתך.״
״בסדר. מה אם היינו שני האנשים האחרונים בעולם?״
״אז עדיין היית האחרון, כי הייתי מתאבדת.״
״את לא סובלת אותי.״
״באמת, קריסקו? איך עלית על זה?״
״נניח שהיינו רואים אותם, ברגע זה, ממש עכשיו, יורדים מהשמים לחסל אותנו סופית. מה היית עושה?״
״לא יודעת. מבקשת מהם להרוג אותך ראשון. מה אתה רוצה, קריסקו?״
״את בתולה?״ הוא שאל פתאום.
בהיתי בו. הוא היה רציני לגמרי. מצד שני, רוב בני השלוש־עשרה רציניים לגמרי בכל מה שקשור להורמונים.
״לך תזדיין,״ אמרתי וחלפתי על פניו בדרכי חזרה למחנה.
הוא רץ אחרי, ואפילו קווצה אחת מהשיער המשומן שלו לא זזה כשרץ. זה היה כמו קסדה שחורה ונוצצת.
״אני רציני, קאסי,״ הוא התנשף. ״בזמנים כאלה, כל לילה עלול להיות הלילה האחרון שלך.״
״יצור, זה היה ככה גם לפני שהם באו.״
הוא תפס במפרק היד שלי. משך אותי כדי שאסתובב. קירב את הפרצוף הרחב והשמנוני שלו אל שלי. הייתי גבוהה ממנו בשלושה סנטימטרים, אבל הוא היה כבד ממני בעשרה קילו.
״את באמת רוצה למות בלי לדעת איך זה?״
״איך אתה יודע שאני לא יודעת?״ שאלתי ושחררתי את היד במשיכה. ״בחיים אל תיגע בי עוד פעם.״ החלפתי את הנושא.
״אף אחד לא ידע,״ הוא אמר. ״אני לא אספר לאף אחד.״
הוא ניסה לתפוס אותי עוד פעם. העפתי לו את היד עם השמאלית שלי והחטפתי לו בכוח באף בכף יד ימין פרושה. זה הביא לשיטפון של דם אדום עז. הוא נטף אל תוך הפה שלו והוא רצה להקיא.
״כלבה,״ הוא התנשף. ״לפחות יש לך מישהו. לפחות לא מת לך כל בן־אדם מזדיין שהכרת בחיים שלך.״
הוא פרץ בבכי. קרס על השביל ונכנע לזה, להיקף של הכול, של מכונית החלל הגדולה שחונה לנו בשמים, של התחושה המחרידה שעד כמה שגרוע עכשיו, המצב רק יחמיר.
אוי.
התיישבתי על השביל לידו. אמרתי לו להטות ראש אחורה. הוא התלונן שזה גורם לדם לזרום לו לתוך הגרון.
״אל תספרי לאף אחד,״ הוא התחנן. ״זה יעשה לי שם רע.״
צחקתי. לא הצלחתי להתאפק.
״איפה למדת לעשות את זה?״ הוא שאל.
״בצופים.״
״מלמדים דברים כאלה בצופים?״
״מלמדים הכול בצופים.״
האמת היא שלמדתי את זה בשבע השנים שהלכתי לחוג קראטה. עזבתי את החוג שנה קודם לכן. כבר לא זוכרת למה. בזמנו זאת נראתה לי סיבה טובה.
״גם אני,״ הוא אמר.
״מה?״
הוא ירק גוש של דם ונזלת על האדמה. ״בתול.״
איזה הלם.
״למה אתה חושב שאני בתולה?״ שאלתי.
״אחרת לא היית מרביצה לי.״
14
ביום השישי שלנו במחנה ראיתי מל״ט בפעם הראשונה.
אפור ונוצץ בשמי אחר הצהריים הבהירים.
המראה עורר הרבה צעקות והתרוצצויות, אנשים חטפו רובים, נופפו בכובעים ובחולצות או סתם השתוללו: בכו, קפצו, התחבקו, החליפו כיפים. הם חשבנו שניצלנו. הצ'פילד וברוגדן ניסו להרגיע את כולם, אבל לא ממש הצליחו. המל״ט חצה את השמים במהירות, נעלם מאחורי העצים ואז חזר, לאט יותר הפעם. במבט מהקרקע, הוא נראה כמו ספינת אוויר. הצ'פילד ואבא השתופפו בפתח המגורים וצפו בו במשקפת שהעבירו ביניהם.
״בלי כנפיים. בלי כיתוב. וראית את המהירות שלו במעבר הראשון? לפחות מאך 2. אם לא מדובר באיזה כלי טיס מסווג, אין מצב שהדבר הזה שלנו.״ בזמן שדיבר, הצ'פילד טפח עם האגרוף על הקרקע בקצב שהדגיש כל מילה.
אבא הסכים איתו. הם אספו את כולם למגורים. אבא והצ'פילד נשארו בפתח והמשיכו להעביר ביניהם את המשקפת.
״אלה החייזרים?״ סאמי שאל. ״הם באים, קאסי?״
״ששש.״
הסתכלתי וראיתי שקריסקו מסתכל עלי. עשרים דקות, הוא ביטא בלי קול.
״אם הם יבואו, אני ארביץ להם,״ לחש סאמי. ״אני אכניס להם בעיטת קראטה ואני אהרוג את כולם!״
״נכון מאוד,״ אמרתי, וליטפתי את השיער שלו במתח.
״אני לא אברח,״ הוא אמר. ״אני אהרוג אותם כי הם הרגו את אמא.״
המל״ט נעלם — התרומם ישר למעלה, אבא סיפר לי אחר כך. אם מצמצת, פספסת את זה.
הגבנו להופעה של המל״ט כמו שכל אחד היה מגיב.
התחרפנו.
היו אנשים שברחו. לקחו כל מה שהיו מסוגלים לסחוב ורצו ליער. אחרים הסתלקו רק עם הבגדים שלבשו והפחד בבטן. שום דבר שהצ'פילד אמר לא עצר אותם.
כל השאר השתופפו במגורים עד שהגיע הלילה, ומסיבת ההתחרפנות העלתה הילוך. האם הם הבחינו בנו? האם חיילי הסער או צבא המשובטים או הרובוטים הענקיים בדרך לכאן? האם תותחי הלייזר עומדים לטגן אותנו? בתוך המגורים שרר חושך מצרים. לא יכולנו לראות שלושים סנטימטר קדימה, כי לא העזנו להדליק את מנורות הנפט. לחישות לחוצות. בכי חנוק. כולנו ישבנו מכווצים על מיטות השדה שלנו וקפצנו מכל צליל קטן. הצ'פילד הציב את הצלפים הטובים ביותר למשמרת לילה. כל דבר שיזוז, תירו בו. לאף אחד אסור לצאת בלי רשות. והצ'פילד לא נתן רשות.
הלילה ההוא נמשך אלף שנה.
אבא ניגש אלי בחושך ושם לי משהו בידיים.
אקדח לוגר חצי אוטומטי, טעון.
״אתה לא מאמין בכלי נשק,״ לחשתי לו.
״לא האמנתי בהרבה דברים.״
אישה התחילה לדקלם תפילה. נהגנו לקרוא לה ״אמא תרזה״. רגליים גדולות. זרועות כחושות. שמלה כחולה דהויה. שיער אפור ודק. בשלב כלשהו היא איבדה את השיניים התותבות שלה. היא תמיד התעסקה במחרוזת התפילה שלה ודיברה אל ישו. כמה אנשים הצטרפו אליה. ואחר כך עוד אחרים. ״'סלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו.'״2 בשלב הזה האויב המושבע שלה, האתאיסט היחיד בשוחה של מחנה אֵפֶר, מרצה באוניברסיטה שקראו לו דוקינס, צעק בקול: ״בעיקר החייזריים מביניהם!״
2 מתוך הברית החדשה, תרגום החברה לכתבי הקודש בישראל.
 
״אתה תגיע לגיהינום!״ צעק עליו קול בחשכה.
״איך אני אצליח להבדיל?״ שאג דוקינס בחזרה.
״שקט!״ קרא הצ'פילד חרישית מהמקום שלו ליד הפתח. ״מספיק עם התפילה, אנשים!״
״יום הדין בא עלינו,״ ייללה אמא תרזה.
סאמי נצמד קרוב יותר אלי על מיטת השדה. דחפתי את האקדח בין הרגליים. פחדתי שסאמי יתפוס אותו ויפוצץ לי את הראש בטעות.
״תסתמו כולכם!״ אמרתי. ״אתם מפחידים את אחי.״
״אני לא מפחד,״ אמר סאמי. האגרוף הקטן שלו תפס בכוח בחולצה שלי. ״את מפחדת, קאסי?״
״כן,״ אמרתי. נישקתי את הקודקוד שלו. לשיער שלו היה ריח קצת חמוץ. החלטתי לחפוף אותו בבוקר.
אם עדיין נהיה שם בבוקר.
״לא, את לא,״ הוא אמר. ״את אף פעם לא מפחדת.״
״אני כל כך מפחדת כרגע,״ אמרתי, ״שאני עוד אעשה במכנסיים.״
הוא צחקק. הפנים שלו היו חמימות כנגד הזרוע שלי. יש לו חום? ככה זה מתחיל. אמרתי לעצמי שאני פרנואידית. הוא נחשף למגפה כבר מאה פעם. והצונאמי האדום מציף אותך במהירות כשאתה נחשף, אלא אם יש לך חסינות. לסאמי בטוח היתה חסינות. אחרת הוא כבר היה מת.
״תלבשי חיתול,״ הוא צחק עלי.
״אולי כדאי באמת.״
״'גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת...'״ היא לא התכוונה להפסיק. שמעתי את חרוזי התפילה שלה נוקשים בחשכה. דוקינס זמזם בקול כדי להבליע את הקול שלה. הוא זמזם את ״שלושה עכברים עיוורים״. לא הצלחתי להחליט מי יותר מעצבן, הפנאטית או הציניקן.
״אמא אמרה שאולי הם מלאכים,״ אמר סאמי פתאום.
״מי?״ שאלתי.
״החייזרים. כשהם רק באו, שאלתי אותה אם הם באו להרוג אותנו, והיא אמרה שאולי הם בכלל לא חייזרים. אולי הם מלאכים מגן עדן, כמו בתנ״ך, כשהמלאכים דיברו עם אברהם ועם מריה ועם ישו ועם כולם.״
״בימים ההם הם דיברו אלינו הרבה יותר,״ אמרתי.
״אבל הם בכל זאת הרגו אותנו. הם הרגו את אמא.״
הוא התחיל לבכות.
״'תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי.'״
נשקתי לקודקוד שלו ושפשפתי את זרועותיו.
״'דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי.'״
״קאסי, אלוהים שונא אותנו?״
״לא. אני לא יודעת.״
״הוא שונא את אמא?״
״ברור שלא. אמא היתה אדם טוב.״
״אז למה הוא נתן לה למות?״
נדתי בראש. הרגשתי כבדה כולי, כאילו אני שוקלת עשרים אלף טון.
״'כּוֹסִי רְוָיָה.'״
״למה הוא נתן לחייזרים לבוא ולהרוג אותנו? למה אלוהים לא עוצר אותם?״
״אולי,״ לחשתי לאט. נדמה שאפילו הלשון שלי כבדה. ״אולי הוא עוד יעשה את זה.״
״'אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵי חַיָּי.'״
״אל תיתני להם לתפוס אותי, קאסי. אל תיתני לי למות.״
״אתה לא תמות, סאמס.״
״מבטיחה?״
הבטחתי.
15
למחרת, המל״ט חזר.
או מל״ט אחר, זהה לראשון. לא סביר להניח שהאחרים עברו את כל הדרך מכוכב אחר רק עם מל״ט אחד בספינה.
הוא חצה את השמים באיטיות. בדממה. בלי נהמת מנועים. בלי זמזום. רק ריחף בלי קול, כמו פתיון דיג שנמשך לאט על מים שקטים. מיהרנו להיכנס למגורים. אף אחד לא היה צריך לומר לנו לעשות את זה. מצאתי את עצמי יושבת על מיטת שדה ליד קריסקו.
״אני יודע מה הם יעשו,״ הוא לחש.
״תשתוק,״ עניתי בלחישה.
הוא הנהן ואמר: ״פצצות קוליות. את יודעת מה קורה כשמפגיזים אותך במאתיים דציבלים? עור התוף שלך נקרע. הריאות שלך מתפוצצות ואוויר נכנס לזרם הדם, והלב שלך קורס.״
״מאיפה אתה ממציא את השטויות האלה, קריסקו?״
אבא והצ'פילד השתופפו שוב בפתח. הם צפו באותה נקודה במשך כמה דקות. מתברר שהמל״ט קפא בשמים.
״הנה, יש לי משהו בשבילך,״ אמר קריסקו. זאת היתה שרשרת עם תליון יהלום. שלל גופות מבור האפר.
״זה דוחה,״ אמרתי לו.
״למה? זה לא שגנבתי אותה או משהו.״ הוא עשה פרצוף. ״אני יודע למה את מתנהגת ככה. אני לא טיפש. זה לא בגלל השרשרת. זה בגללי. היית לוקחת אותה בשנייה אם הייתי שווה.״
תהיתי אם הוא צודק. לו בן פאריש היה חופר ומוציא את השרשרת הזאת מהבור, האם הייתי לוקחת אותה?
״לא שאני חושב שאת שווה,״ הוסיף קריסקו.
כמה נורא. קריסקו שודד הקברים לא חושב שאני שווה.
״אז למה אתה רוצה לתת לי אותה?״
״התנהגתי כמו זבל אתמול בלילה ביער. אני לא רוצה שתשנאי אותי. שתחשבי שאני מוזר.״
קצת מאוחר מדי.
״אני לא רוצה תכשיטים של אנשים מתים,״ אמרתי.
״גם הם לא,״ הוא אמר. הוא התכוון למתים.
לא היתה לו שום כוונה לעזוב אותי בשקט. מיהרתי לקום ולהתיישב מאחורי אבא. מעבר לכתף שלו ראיתי נקודה אפורה זעירה, כמו נמש כסוף על העור הנקי של השמים.
״מה קורה?״ לחשתי.
ברגע שאמרתי את זה, הנקודה נעלמה. היא זזה כל כך מהר, שנדמה שהיא פשוט התפוגגה.
״טיסות סיור,״ התנשף הצ'פילד. ״חייב להיות.״
״היו לנו לוויינים שיכלו לקרוא את השעה בשעון של מישהו,״ אמר אבא בשקט. ״אם אנחנו היינו מסוגלים לזה בטכנולוגיה הפרימיטיבית שלנו, למה שהם יצטרכו לצאת מהספינה שלהם כדי לרגל אחרינו?״
״יש לך תיאוריה יותר מוצלחת?״ לא מצא חן בעיני הצ'פילד שמערערים על הקביעות שלו.
״אולי אין לזה קשר אלינו,״ ציין אבא. ״אלה יכולות להיות גשושות אטמוספריות או מכשירי בדיקה שהם לא יכולים לכייל מהחלל. או שהם מחפשים משהו שלא יכלו לאתר עד שנטרלו את רובנו.״
אבא נאנח. הכרתי את האנחה הזאת. המשמעות שלה היתה שהאמין במשהו שלא רצה להאמין בו.
״בשורה התחתונה השאלה פשוטה, הצ'פילד: למה הם כאן? לא כדי לבזוז את המשאבים שלנו — לא חסרים משאבים ברחבי היקום, ולא צריך לעבור מאות שנות אור בשביל זה. ולא כדי להרוג אותנו, גם אם להרוג אותנו — או את מרביתנו — הכרחי עבורם. הם כמו בעל בית שבועט החוצה שוכר בטלן כדי לנקות את הדירה לכבוד הדייר החדש; אני חושב שמלכתחילה המטרה שלהם היתה להכין את המקום.״
״להכין? לקראת מה?״
אבא חייך ללא הומור.
״מעבר דירה.״
16
שעה לפני עלות השחר. היום האחרון שלנו במחנה אפר. יום ראשון.
סאמי לצדי. ילד קטן, מתרפק וחמים, יד אחת על הדובון שלו, היד האחרת על החזה שלי, אגרוף־תינוק קפוץ ושמנמן.
החלק הכי טוב ביום.
השניות הספורות האלה כשאת ערה אבל ריקה. את לא זוכרת איפה את. מה את עכשיו, מה היית לפני כן. רק נשימה ודופק והדם זורם. כמו להיות שוב ברחם. השלווה של הריקנות.
זה מה שחשבתי ברגע הראשון. שהקול שאני שומעת הוא הדופק שלי.
תאמפ־תאמפ־תאמפ. קול קלוש, ואז רם יותר, ואז ממש רועש, רועש מספיק להרגיש בו פועם כנגד העור. בוהק התפשט בחדר, הלך והתעצם. אנשים כשלו מסביב, התלבשו בחיפזון, גיששו אחר כלי נשק. הזוהר הבוהק דעך, חזר. צללים זינקו על פני הרצפה ומיהרו מעלה אל התקרה. הצ'פילד צעק על כולם להישאר רגועים. זה לא עבד. כולם זיהו את הצליל. וכולם ידעו מה המשמעות שלו.
הצלה!
הצ'פילד ניסה לחסום את הפתח בגופו.
״תישארו בפנים!״ שאג. ״אנחנו לא רוצים — ״
אנשים דחפו אותו הצידה. הו כמה שאנחנו רוצים. מיהרנו לצאת מבעד לפתח ועמדנו בחצר ונופפנו למסוק, בלאק הוק, בזמן שעשה סיבוב נוסף סביב המתחם, שחור על רקע החשכה המתבהרת של השמים לפני השחר. הזרקור היכה בנו, מעוור אותנו, אבל רובנו כבר היינו עיוורים מדמעות. קפצנו, צעקנו, התחבקנו. שני אנשים נופפו בדגלי ארצות הברית קטנים, ואני זוכרת שתהיתי מאיפה לעזאזל השיגו אותם.
הצ'פילד צרח עלינו בכעס שנחזור פנימה. אף אחד לא הקשיב לו. הוא כבר לא היה הבוס שלנו. האחראים הגיעו.
ואז, פתאום, ממש כמו שהופיע, המסוק הסתובב פעם אחרונה ונעלם בקול רעם. קול הרוטור דעך. דממה כבדה כיסתה את המקום. היינו מבולבלים, המומים, מפוחדים. אין ספק שהם ראו אותנו. למה הם לא נחתו?
חיכינו שהמסוק יחזור. כל הבוקר חיכינו. אנשים ארזו את החפצים שלהם. העלו השערות לגבי המקום שאליו ייקחו אותנו, איך יהיה שם, כמה אנשים אחרים יהיו שם. מסוק בלאק הוק! אילו דברים נוספים שרדו מן הגל הראשון? חלמנו על אורות חשמל ועל מקלחות חמות.
אין ספק שיצילו אותנו, עכשיו כשהאחראים יודעים עלינו. העזרה בדרך.
אבא, בצורה אופיינית, לא היה משוכנע, כמובן.
״יכול להיות שהם לא יחזרו,״ אמר.
״הם לא היו נוטשים אותנו כאן, אבא,״ אמרתי. לפעמים לא היתה ברירה אלא לדבר אליו כאילו הוא בן גילו של סאמי. ״מה ההיגיון?״
״יכול להיות שזאת לא היתה משימת חיפוש והצלה. אולי הם חיפשו משהו אחר.״
״את המל״ט?״
זה שהתרסק שבוע קודם לכן. הוא הנהן.
״ועדיין, עכשיו הם יודעים שאנחנו כאן,״ אמרתי. ״הם יעשו משהו.״
הוא הנהן שוב. בהיסח הדעת, כאילו חשב על משהו אחר.
״כן,״ אמר. הוא הביט בי במבט נוקב. ״האקדח עדיין אצלך?״
טפחתי על הכיס האחורי שלי. הוא חיבק אותי בזרוע אחת והוביל אותי למחסן. הוא הסיט ברזנט ישן שהיה מונח בפינה. מתחתיו היה רובה אם־16 חצי אוטומטי. הרובה שיהפוך לחבר הכי טוב שלי אחרי שכל האחרים לא יהיו עוד.
הוא לקח אותו והפך אותו בידיים, בוחן אותו באותו מבט של פרופסור מפוזר.
״מה את חושבת?״ לחש.
״על הרובה? משהו בן זונה.״
הוא לא התרגז מהגסות. הוא רק צחק קצת.
הוא הראה לי איך משתמשים בו. איך להחזיק אותו. איך לכוון. איך להחליף מחסנית.
״הנה, תנסי את.״
הוא הושיט לי אותו.
אני חושבת שהוא הופתע לטובה מהמהירות שבה למדתי. היתה לי קואורדינציה טובה בזכות הקראטה. בכל מה שקשור בטיפוח תנועה חיננית, חוג קראטה שׂם שיעורי מחול בכיס הקטן.
״תשאירי אותו אצלך,״ הוא אמר כשניסיתי להחזיר לו אותו. ״הסתרתי אותו כאן בשבילך.״
״למה?״ שאלתי. לא שהתנגדתי לשמור את הרובה לעצמי, אבל אבא קצת הלחיץ אותי. בזמן שכל האחרים חגגו, הוא לימד אותי שיעור בנשק.
״את יודעת איך מזהים אויב בזמן מלחמה, קאסי?״ העיניים שלו התרוצצו סביב הצריף. למה הוא לא מסוגל להסתכל עלי? ״זה מי שיורה בך — ככה את יודעת. אל תשכחי את זה.״ הוא החווה עם הראש לעבר הרובה. ״אל תסתובבי איתו. תחזיקי אותו קרוב אלייך, אבל מוסתר. לא כאן ולא במגורים. בסדר?״
טפיחה על הכתף. הטפיחה על הכתף לא היתה ממש ממצה. חיבוק גדול.
״מהיום את לא מורידה את העיניים מסאם. את מבינה, קאסי? אפילו לא לשנייה. לכי תמצאי אותו. אני חייב לדבר עם הצ'פילד. וקאסי, אם מישהו ינסה לקחת ממך את הרובה הזה, תגידי לו שידבר איתי. ואם הוא עדיין ינסה לקחת אותו ממך, תירי בו.״
הוא חייך. אבל העיניים לא חייכו. העיניים שלו היו נוקשות וריקות וצוננות כמו עיניים של כריש.
היה לו מזל, לאבא שלי. לכולנו היה מזל. המזל היה לצדנו וצלחנו את שלושת הגלים הראשונים. אבל אפילו המהמר הכי מוכשר יאמר לכם שיש גבול למזל. אני חושבת שאבא שלי הרגיש משהו ביום ההוא. לא שהמזל שלנו אזל. אף אחד לא היה יכול לדעת דבר כזה. אבל אני חושבת שהוא ידע שבסופו של דבר, לא בני המזל הם האחרונים שישרדו.
אלא הקשוחים. אלה שיגידו לאלת המזל שתלך להזדיין. אלה שיש להם לב של אבן. אלה שייתנו למאה איש למות כדי שאחד יחיה. אלה שיבינו למה לפעמים צריך לשרוף כפר כדי להציל אותו.
העולם שלנו נדפק עד העצם.
ומי שיש לו בעיה עם זה הוא בסך הכול גופה בפוטנציה.
לקחתי את האם־16 והסתרתי אותו מאחורי עץ שגבל בשביל אל בור האפר.
17
השריד האחרון לעולם שהכרתי נקרע לגזרים באחר צהריים חמים ושטוף שמש של יום ראשון.
בישרו על כך נהמת מנועי דיזל, טרטור וחריקת סרנים, יבבת בלמי אוויר. הזקיפים שלנו הבחינו בשיירה זמן רב לפני שהגיעה למתחם. הם ראו את אור השמש מתנוצץ על חלונות ואת עננות האבק שהצמיגים האדירים העלו כמו שובל. לא מיהרנו לצאת החוצה לקדם את פניהם בפרחים ובנשיקות. נשארנו מאחור בזמן שהצ'פילד, אבא וארבעת הצלפים הטובים ביותר שלנו יצאו לפגוש אותם. כולם היו קצת לחוצים. והרבה פחות נלהבים משהיו רק כמה שעות קודם לכן.
כל מה שציפינו שיקרה מאז ההגעה לא קרה. כל מה שלא ציפינו לו קרה. נדרשו שבועיים מאז תחילת הגל השלישי עד שהבנו שהשפעת הקטלנית היא חלק מהתוכנית שלהם. ועדיין את נוטה להאמין במה שתמיד האמנת בו, לחשוב מה שתמיד חשבת, לצפות למה שתמיד ציפית לו, כך שמעולם לא שאלנו את עצמנו ״האם יצילו אותנו?״, אלא תמיד רק ״מתי יצילו אותנו?״.
וכשראינו בדיוק את מה שרצינו לראות, את מה שציפינו לראות — טנדרים גדולים עמוסים חיילים, האמרים מכוסים צריחי מקלעים ומשגרים של טילי קרקע־אוויר — בכל זאת לא השתכנענו.
ואז הופיעו אוטובוסי בית הספר.
שלושה אוטובוסים בזה אחר זה.
מלאים ילדים.
אף אחד לא ציפה לזה. כמו שאמרתי, זה היה כל כך משונה בנורמליות שלו, כל כך סוריאליסטי להדהים. כמה מאיתנו פשוט פרצו בצחוק. אוטובוס בית ספר צהוב מחורבן! אז איפה לעזאזל בית הספר?
אחרי כמה דקות מתוחות, כשכל מה ששמענו היה הנהמה הגרונית של המנועים וקולות צחוק וקריאות קלושות של ילדים באוטובוסים, אבא עזב את הצ'פילד שדיבר עם המפקד וחזר אלי ואל סאמי. קבוצת אנשים התאספה סביבנו להקשיב.
״הם מרייט־פטרסון,״ אמר אבא. הוא נשמע קצר נשימה. ״ומתברר שחלק גדול מהצבא שלנו שרד, הרבה יותר משחשבנו.״
״למה הם חובשים מסכות גז?״ שאלתי.
״אמצעי זהירות,״ הוא אמר. ״הם הסתגרו בבסיס מאז תחילת המגפה. כולנו נחשפנו אליה; אנחנו עלולים להיות נשאים.״
הוא הסתכל על סאמי שנצמד אלי וחיבק לי את הרגל.
״הם באו לקחת את הילדים,״ אמר אבא.
״למה?״ שאלתי.
״מה איתנו?״ תבעה אמא תרזה לדעת. ״הם לא ייקחו גם אותנו?״
״הם אומרים שהם יחזרו לקחת גם אותנו. כרגע יש מקום רק לילדים.״
הוא הסתכל על סאמי.
״הם לא מפרידים בינינו,״ אמרתי לאבא.
״ברור שלא.״ הוא הסתובב פתאום וצעד אל המגורים. אחר כך יצא ובידיו התרמיל שלי והדובון של סאמי. ״את הולכת איתו.״
הוא לא קלט.
״אני לא הולכת בלעדיך,״ אמרתי. מה הקטע של אנשים כמו אבא שלי? אחד האחראים מגיע והוא מפקיד את המוח שלו בכניסה.
״שמעת מה הוא אמר!״ קראה אמא תרזה בקול צורמני ונופפה במחרוזת התפילה שלה. ״רק הילדים! אם מישהו אחר ילך, זאת צריכה להיות אני... הנשים. ככה זה עובד. נשים וילדים תחילה! נשים וילדים.״
אבא התעלם ממנה. היד שלו הונחה על הכתף שלי. ניערתי אותה מעלי במשיכת כתף.
״קאסי, לפני הכול הם חייבים להביא את האנשים החשובים למקום מבטחים. אני אגיע כמה שעות אחריכם — ״
״לא!״ צעקתי. ״או שכולנו נישאר או שכולנו נלך, אבא. תגיד להם שנסתדר מצוין עד שהם יחזרו. אני יכולה לטפל בו. אני מטפלת בו כבר הרבה זמן.״
״ואת תטפלי בו, קאסי, כי גם את הולכת.״
״לא בלעדיך. אני לא משאירה אותך כאן, אבא.״
הוא חייך כאילו זאת אמירה חמודה של ילדה קטנה.
״אני יכול לדאוג לעצמי.״
לא הצלחתי לנסח את זה במילים, את התחושה הזאת, שהיתה כמו גחלת בבטן, שאם נפצל את מה שנשאר מהמשפחה שלנו, זה יהיה הסוף של המשפחה. שאם אשאיר אותו מאחור, בחיים לא אראה אותו שוב. אולי זה לא היה הגיוני, אבל העולם שחיינו בו כבר לא היה הגיוני.
אבא ניתק את סאמי מהרגל שלי, הניף אותו על המותן, תפס במרפק שלי ביד הפנויה שלו והצעיד אותנו לעבר האוטובוסים. הפנים של החיילים לא היו גלויים מאחורי מסכות הגז דמויות החרקים. אבל היו להם תגיות שם על המדים הירוקים.
גרין.
וולטרז.
פרקר.
שמות אמריקנים טובים. עם דגל ארצות הברית על השרוולים שלהם.
והגינונים שלהם, זקופים אך גמישים, ערניים אך רגועים. כמו קפיצים מתוחים.
כמו שהיית מצפה שחיילים ייראו.
הגענו לאוטובוס האחרון בשורה. הילדים בפנים צעקו ונופפו לנו. בשבילם זאת היתה הרפתקה אחת גדולה.
החייל החסון שליד הדלת הרים יד. על תגית השם שלו היה כתוב בראנץ'.
״רק ילדים,״ הוא אמר, והקול שלו מעומעם מאחורי המסכה.
״אני מבין, חייל,״ אמר אבא.
״קאסי, למה את בוכה?״ שאל סאמי. היד הקטנה שלו הושטה אל הפנים שלי.
אבא הוריד אותו. כרע וקירב את הפנים שלו אל פניו של סאמי.
״אתם נוסעים לטיול, סאם,״ אמר. ״החיילים הנחמדים האלה לוקחים אתכם למקום מוגן.״
״אתה לא בא, אבא?״ הוא משך בחולצה של אבא בידיים הקטנות שלו.
״כן. כן, אבא יבוא, פשוט לא עכשיו. אבל עוד מעט. ממש עוד מעט.״
הוא משך את סאמי אליו. חיבוק אחרון. ״תהיה ילד טוב. תעשה מה שהחיילים הנחמדים יגידו לך. בסדר?״
סאמי הנהן. החליק את היד הקטנה שלו אל תוך שלי.
״בואי, קאסי. אנחנו הולכים לנסוע באוטובוס!״
המסכה השחורה הסתובבה בבת אחת. יד בכפפה התרוממה.
״רק הילד.״
התחלתי לומר לו שיקפוץ לי. לא רציתי לנטוש את אבא, אבל סאמי לא ייסע לשום מקום בלעדי.
הרב״ט קטע אותי. ״רק הילד.״
״היא אחותו,״ ניסה אבא לדבר בהיגיון. ״וגם היא ילדה. היא בסך הכול בת שש־עשרה.״
״היא תצטרך להישאר כאן,״ אמר הרב״ט.
״אז הוא לא עולה,״ אמרתי, וחיבקתי בשתי הזרועות את החזה של סאמי. הוא יצטרך לתלוש לי את הזרועות אם הוא רוצה לקחת את אחי הקטן.
למשך רגע נורא אחד הרב״ט לא אמר שום דבר. נתקפתי דחף לתלוש לו את המסכה ולירוק לו בפרצוף. השמש נצצה על הזגוגית שבחזית, כדור אור מתועב.
״את רוצה שהוא יישאר?״
״אני רוצה שהוא יישאר איתי,״ תיקנתי אותו. ״באוטובוס. מחוץ לאוטובוס. לא משנה. איתי.״
״לא, קאסי,״ אבא אמר.
סאמי פרץ בבכי. הוא קלט מה קורה כאן: אבא והחייל נגדו ונגדי, קרב שאי־אפשר לנצח בו. הוא קלט את זה לפני.
״הוא יכול להישאר,״ אמר החייל. ״אבל אנחנו לא יכולים להבטיח את שלומו.״
״אה, באמת?״ צעקתי בפני החרק שלו. ״נראה לך? את שלום מי אתם כן יכולים להבטיח?״
״קאסי...״ אבא התחיל לומר.
״אתם לא יכולים להבטיח שום דבר,״ צעקתי.
הרב״ט התעלם ממני. ״ההחלטה שלך,״ הוא אמר לאבא.
״אבא,״ אמרתי. ״שמעת אותו. הוא יכול להישאר איתנו.״
אבא לעס את השפה התחתונה. הוא זקף ראש וגירד מתחת לסנטר, והעיניים שלו סרקו את השמים הריקים. הוא חשב על המל״טים, על מה שהוא יודע ועל מה שלא ידע. הוא נזכר במה שלמד. הוא שקל את הסיכויים וחישב הסתברויות והתעלם מהקול הקטן, עמוק בתוכו, שלחש: אל תיתן לו ללכת.
מובן שהוא עשה את הדבר ההגיוני. הוא היה המבוגר האחראי, וזה מה שמבוגרים אחראים עושים.
את הדבר ההגיוני.
״את צודקת, קאסי,״ הוא אמר לבסוף. ״הם לא יכולים להבטיח את שלומנו — אף אחד לא יכול להבטיח את זה. אבל יש מקומות שמוגנים יותר מאחרים.״ הוא תפס ביד של סאמי. ״בוא, חבר.״
״לא!״ סאמי צרח ודמעות זולגות על הלחיים האדומות שלו. ״לא בלי קאסי!״
״קאסי באה,״ אמר אבא. ״שנינו באים. אנחנו נגיע ממש אחריך.״
״אני אגן עליו, אני אשמור עליו, אני לא אתן שיקרה לו שום דבר,״ התחננתי. ״הם חוזרים לקחת את כולנו, נכון? אז פשוט נחכה שהם יחזרו.״ משכתי בחולצה שלו בהבעת התחנונים הכי מוצלחת שלי. זאת שתמיד השיגה לי כל מה שרציתי. ״בבקשה, אבא, אל תעשה את זה. זה לא בסדר. אנחנו חייבים להישאר יחד, אנחנו חייבים.״
לא היה לי סיכוי. לעיניים שלו חזר המבט הקשוח: צונן, סגור, מרוחק.
״קאסי,״ הוא אמר. ״תגידי לאחיך שזה בסדר.״
וזה מה שעשיתי. אחרי שאמרתי לעצמי שזה בסדר. אמרתי לעצמי לבטוח באבא, לבטוח באחראים, לבטוח באחרים שלא ישרפו הסעות בית ספר מלאות ילדים, להאמין שהאמון עצמו לא הלך בדרך המחשבים והפופקורן למיקרוגל והסרטים ההוליוודיים ששם החייזרים הדוחים מכוכב הלכת זירקון מובסים בעשר הדקות האחרונות.
כרעתי על האדמה המאובקת, מול אחי הקטן.
״אתה צריך ללכת, סאמס,״ אמרתי. השפה התחתונה שלו רעדה. הוא לפת את הדובי שלו אל החזה.
״אבל קאסי, מי יחבק אותך כשתפחדי?״ הוא אמר את זה ברצינות מוחלטת. הוא נראה כל כך דומה לאבא, עם ההבעה המודאגת הזאת, שכמעט צחקתי.
״אני כבר לא מפחדת. וגם אתה לא צריך לפחד. החיילים הגיעו, והם ישמרו עלינו.״
הרמתי מבט אל רב״ט בראנץ'. ״נכון?״
״נכון מאוד.״
״הוא נראה כמו דארת' ויידר,״ לחש סאמי. ״וגם נשמע כמוהו.״
״בטח, ואתה זוכר מה קרה? בסוף הוא היה מהטובים.״
״רק אחרי שהוא פוצץ כוכב שלם והרג הרבה אנשים.״
לא הצלחתי להתאפק — פרצתי בצחוק. אלוהים, כזה ילד חכם. לפעמים חשבתי שהוא חכם יותר מאבא וממני יחד.
״את תבואי אחר כך, קאסי?״
״בטח.״
״מבטיחה?״
הבטחתי. במאה אחוז. ולא. חשוב. מה.
זה כל מה שהוא רצה לשמוע. הוא דחף את הדובון שלו לחזה שלי.
״סאם?״
״למתי שתפחדי. אבל אל תעזבי אותו.״ הוא נופף באצבע קטנטנה להדגיש את הנקודה. ״אל תשכחי.״
הוא הושיט יד לרב״ט. ״אחריך, ויידר!״ יד בכפפה עטפה יד שמנמנה. המדרגה הראשונה היתה כמעט גבוהה מדי לרגליים הקטנות שלו. הילדים בפנים צווחו ומחאו כפיים כשהוא עבר את הפינה והגיע אל המעבר.
סאמי היה האחרון שעלה. הדלת נסגרה. אבא ניסה לחבק אותי. התרחקתי ממנו. המנוע העלה טורים. בלמי האוויר נשפו.
והנה הופיעו הפנים שלו, לחוצות כנגד הזגוגית המוכתמת, והופיע החיוך שלו כשחצה גלקסיה רחוקה־רחוקה בחללית הקרב שלו, וקפץ לעל־חלל, והחללית הצהובה המאובקת נבלעה בענני האבק.
18
״מכאן, אדוני,״ אמר הרב״ט בנימוס, ואנחנו הלכנו בעקבותיו בחזרה למתחם. שני האמרים יצאו ללוות את האוטובוסים בחזרה לרייט־פטרסון. הנותרים ניצבו מול המגורים וסככת המחסן ולועי המקלעים שלהם מכוונים לקרקע, כמו ראשים מורכנים של יצורי מתכת מנמנמים.
המתחם היה ריק. כולם — כולל החיילים — נכנסו בחזרה למגורים.
כולם מלבד אחד.
בזמן שהתקרבנו לבניינים, הצ'פילד יצא מסככת המחסן. אני לא יודעת מי קרן יותר, הראש המגולח שלו או החיוך.
״מדהים, סאליבן!״ הוא רעם אל אבא. ״ואתה רצית להסתלק אחרי המל״ט הראשון.״
״נראה שטעיתי,״ אמר אבא בחיוך קפוץ.
״קולונל ווֹש מעביר תדרוך בעוד חמש דקות. אבל לפני זה אני צריך את הנ״א שלך.״
״את המה שלי?״
״הנשק שלך. בפקודת הקולונל.״
אבא העיף מבט בחייל שעמד לצדנו. העיניים השחורות הריקות של המסכה בהו בו בתשובה.
״למה?״ שאל אבא.
״אתה צריך הסבר?״ החיוך של הצ'פילד נותר במקומו, אבל העיניים שלו הצטמצמו.
״הייתי שמח לקבל הסבר, כן.״
״נוהל קרב. אי־אפשר שחבורה של אזרחים חסרי ניסיון והכשרה יסתובבו חמושים בזמן מלחמה.״ הוא דיבר אל אבא בהתנשאות, כמו אל מפגר.
הוא הושיט יד. אבא הסיר את הרובה מהכתף שלו לאט. הצ'פילד חטף אותו מאבא ונעלם במחסן.
אבא פנה אל הרב״ט. ״מישהו יצר קשר עם ה...״ הוא חיפש אחרי המילה המתאימה. ״האחרים?״
מילה אחת, בנשיפה חסרת הטעמה: ״לא.״
הצ'פילד חזר והצדיע לרב״ט בתנועה חדה. הוא נמצא עמוק במגרש הביתי שלו עכשיו, בין אחיו לנשק. הוא ממש התפקע מרוב התרגשות, כאילו עמד לעשות במכנסיים בכל רגע.
״כל כלי הנשק אותרו ואובטחו, חייל.״
כולם מלבד שניים, חשבתי לעצמי. הסתכלתי על אבא. הוא לא הניע שריר, מלבד סביב העיניים. הבזק ימינה, הבזק שמאלה. לא.
היתה רק סיבה אחת שיכולתי להעלות בדעתי לכך שיעשה את זה. וכשאני חושבת על זה, אם אני חושבת על זה יותר מדי, אני מתחילה לשנוא את אבא שלי. לשנוא אותו על כך שלא בטח בתחושת הבטן שלו. לשנוא אותו על כך שהתעלם מהקול הקטן שבטח לחש לו, זה לא בסדר. משהו כאן לא בסדר.
אני שונאת אותו כרגע. לו היה כאן כרגע, הייתי מכניסה לו אגרוף על זה שהוא היה כזה דביל סתום.
הרב״ט סימן לנו ללכת למגורים. הגיע הזמן לתדרוך של קולונל ווש.
הגיע הזמן לסוף העולם.
19
זיהיתי את ווש מיד.
הוא עמד ממש מעבר לדלת, גבוה מאוד, האיש היחיד במדים שלא הסתובב עם רובה צמוד לחזה.
הוא הנהן אל הצ'פילד כשנכנסנו לבניין בית החולים/חדר מתים. רב״ט בראנץ' הצדיע ונדחק בין החיילים שהקיפו את החדר, צמודים לקירות.
ככה זה היה: חיילים צמודים לשלושה מבין ארבעת הקירות, הפליטים במרכז.
היד של אבא גיששה אחרי היד שלי. יד אחת שלי החזיקה בדובון, האחרת נאחזה בשלו.
מה אתה אומר, אבא? הקול הקטן התחזק כשראית את הגברים עם הרובים מסביב לקירות? בגלל זה תפסת ביד שלי?
״בסדר, עכשיו אפשר לקבל קצת תשובות?״ מישהו צעק כשנכנסנו.
כולם התחילו לדבר בבת אחת — כולם מלבד החיילים — ולצעוק שאלות.
״הם נחתו?״
״איך הם נראים?״
״מה הם?״
״מה זה החלליות האפורות שאנחנו רואים כל הזמן בשמים?״
״מתי נוכל כולנו לעזוב?״
״כמה שורדים מצאתם?״
ווש הרים יד בבקשת שקט. ההצלחה היתה חלקית.
הצ'פילד הצדיע לו הצדעה חדה. ״כולם אותרו ונוכחים, המפקד!״
עשיתי ספירה מהירה בראש. ״לא,״ אמרתי. הרמתי את הקול כדי להישמע במהומה. ״לא!״ הסתכלתי על אבא. ״קריסקו לא כאן.״
המצח של הצ'פילד התקמט. ״מי זה קריסקו?״
״הוא היצו— הילד — ״
״ילד? אז הוא עזב באוטובוסים עם האחרים.״
האחרים. זה קצת מצחיק כשאני חושבת על זה עכשיו. מצחיק בצורה מבחילה.
״אנחנו צריכים שכולם יהיו בבניין הזה,״ אמר ווש מאחורי המסכה שלו. הקול שלו היה עמוק מאוד, כמו רעם תת־קרקעי.
״הוא בטח נלחץ,״ אמרתי. ״הוא די פחדן.״
״לאן הוא היה יכול ללכת?״ שאל ווש.
הנדתי ראש. לא היה לי מושג. ואז היה לי, יותר מאשר מושג. ידעתי לאן קריסקו הלך.
״הוא בבור האפר.״
״איפה בור האפר?״
״קאסי,״ אמר אבא. הוא לחץ את היד שלי בכוח. ״אולי תלכי ותקראי לקריסקו כדי שהקולונל יוכל להתחיל בתדרוך?״
״אני?״
לא קלטתי. אני חושבת שהקול הקטן של אבא כבר צרח בשלב הזה, אבל אני לא שמעתי אותו, והוא לא היה יכול לומר את זה בקול. הוא רק היה יכול לנסות לשדר לי את זה עם העיניים. אולי זה מה שהוא ניסה לומר: את יודעת איך מזהים אויב, קאסי?
אני לא יודעת למה הוא לא התנדב ללכת איתי. אולי הוא חשב שהם לא יחשדו בילדה, ואז אחד מאיתנו ישרוד — או לפחות יהיה לו סיכוי.
אולי.
״בסדר,״ אמר ווש. האצבע שלו הבזיקה אל רב״ט בראנץ': לך איתה.
״היא תסתדר לבד,״ אמר אבא. ״היא מכירה את היער הזה כמו את כף ידה. חמש דקות, בסדר, קאסי?״ הוא הסתכל על ווש וחייך. ״חמש דקות.״
״אל תהיה אידיוט, סאליבן,״ אמר הצ'פילד. ״היא לא יכולה לצאת לשם בלי ליווי.״
״בטח,״ אמר אבא. ״נכון. אתה צודק, כמובן.״
הוא רכן וחיבק אותי. לא חזק מדי, לא ארוך מדי. חיבוק זריז. לחיצה. שחרור. כל דבר מעבר לזה היה נראה כמו פרידה.
להתראות, קאסי.
בראנץ' פנה אל המפקד שלו ושאל: ״עדיפות ראשונה, המפקד?״
ווש הנהן. ״עדיפות ראשונה.״
יצאנו אל אור השמש העז, האיש במסכת הגז והנערה עם הדובון. היישר מולנו עמדו שני חיילים, שעונים על האמר. לא ראיתי אותם כשעברנו על פני ההאמרים קודם לכן. הם הזדקפו כשראו אותנו. רב״ט בראנץ' סימן להם באגודלים ואז זקף אצבע. עדיפות ראשונה.
״מה המרחק לשם?״ הוא שאל אותי.
״לא רחוק,״ עניתי. הקול שלי נשמע לי קטן מאוד. אולי בגלל הדובון של סאמי, שגרר אותי בחזרה לילדוּת.
הוא הלך בעקבותי לאורך השביל שהתפתל בצמחייה הסבוכה שמאחורי המתחם, הרובה שלו צמוד לחזה ומופנה לקרקע. האדמה היבשה חרקה במחאה תחת הנעליים הצבאיות החומות שלו.
היום היה חם, אבל מתחת לעצים היה קריר יותר, העלים בצבע ירוק עשיר של סוף הקיץ. עברנו על פני העץ שמאחוריו הסתרתי את האם־16. לא העפתי מבט לעברו. המשכתי ללכת לעבר קרחת היער.
והוא היה שם, החרא הקטן, שקוע עד הקרסוליים בעצמות ובאפר, מחטט בין השרידים השבורים בחיפוש אחר פריט אחרון, חסר מחיר ותועלת, עוד משהו לקחת לדרך כך שכאשר יגיע אל סוף הדרך, הוא יהיה שם גבר־גבר.
הראש שלו הסתובב כשיצאנו אל טבעת העצים. הוא נצץ מזיעה ומהזבל שמרח על השיער שלו. פסי פיח שחור הכתימו את הלחיים שלו. הוא נראה כמו גרסה סוג ז' של שחקן פוטבול. כשהוא ראה אותנו, הידיים שלו נעלמו במהירות מאחורי הגב. משהו כסוף הבזיק בשמש.
״היי! קאסי? היי, הנה את. חזרתי לכאן לחפש אותך כי לא היית במגורים, ואז ראיתי... היה כאן — ״
״זה הוא?״ שאל אותי החייל. הוא תלה את הרובה על הכתף ופסע צעד בכיוון הבור.
ושם היינו, אני, החייל באמצע וקריסקו, בבור מלא אפר ועצמות.
״כן, ״אמרתי. ״זה קריסקו.״
״זה לא השם שלי,״ הוא צפצף. ״השם האמיתי שלי —״
אני לעולם לא אדע מה היה השם האמיתי של קריסקו.
לא ראיתי את האקדח ולא שמעתי את הירייה. לא ראיתי את החייל שולף אותו מהנרתיק, אבל לא הסתכלתי על החייל, הסתכלתי על קריסקו. הראש שלו עף לאחור כאילו מישהו משך בשיער המשומן שלו, והוא התקפל כשנפל, לופת בכוח את אוצרות המתים בידו.
20
עכשיו הגיע תורי.
הנערה עם התרמיל על הגב, שמחזיקה דובון מגוחך, ועומדת מטרים ספורים מאחוריו.
החייל הסתובב בזרוע מושטת. הזיכרון שלי קצת מעורפל בקשר למה שקרה אז. אני לא זוכרת ששמטתי את הדובון או ששלפתי את האקדח מהכיס האחורי שלי. אני אפילו לא זוכרת שלחצתי על ההדק.
הזיכרון הברור הבא שלי הוא של הזגוגית השחורה מתנפצת.
ושל החייל נופל על הברכיים מולי.
והעיניים שלו.
שלוש העיניים שלו.
טוב, מובן שמאוחר יותר היה ברור לי שלא היו לו שלוש עיניים. המרכזית היתה נקודת החדירה המפויחת של הכדור.
הוא בטח נדהם כשהסתובב וראה אקדח מכוון לפנים שלו. זה גרם לו להסס. כמה זמן? שנייה? פחות משנייה? אבל באותו שבריר־שנייה, הנצח התעקל סביב עצמו כמו נחש אנקונדה ענק. אם עברתם פעם תאונה טראומטית, אתם יודעים על מה אני מדברת. כמה זמן נמשכת תאונת דרכים? עשר שניות? חמש? כשאת עוברת את זה, את לא מרגישה שזה קצר כל כך. את מרגישה שזה אורך נצח.
הוא נפל על הקרקע עם הפנים למטה. לא היה ספק שחיסלתי אותו. הכדור שלי פוצץ חור בגודל צלחת של עוגה באחורי הראש שלו.
אבל לא הורדתי את האקדח. המשכתי לכוון אותו אל חצי הראש שנשאר בזמן שצעדתי לאחור, לעבר השביל.
ואז הסתובבתי ורצתי כמו משוגעת.
בכיוון הלא נכון.
לעבר המתחם.
לא חכם. אבל בשלב ההוא כבר לא הפעלתי את הראש. אני בסך הכול בת שש־עשרה, וזה היה האדם הראשון שיריתי בו בפרצוף מטווח אפס. התקשיתי להתמודד עם זה.
רציתי רק לחזור אל אבא.
אבא יסדר את זה.
כי זה מה שאבות עושים. הם מסדרים דברים.
בהתחלה המוח שלי לא קלט את הצלילים. היער הדהד מפרצים מהירים של ירי בנשק אוטומטי ומאנשים צורחים, אבל לא עיכלתי את זה, כמו הראש של קריסקו שעף לאחור ואיך שהוא צנח באבק האפור כאילו כל עצם בגוף שלו הפכה פתאום לג'לי, ואיך שהרוצח שלו הסתובב בפירואט מושלם וקנה האקדח הבזיק בשמש.
העולם נקרע לגזרים. וקרעים מההרס נשרו מכל עברי.
זאת היתה תחילת הגל הרביעי.
כשלתי ועצרתי לפני שהגעתי למתחם. הריח הלוהט של אבק שריפה. אניצי עשן מסתלסלים מחלונות המגורים. מישהו זוחל לעבר סככת המחסן.
זה היה אבא שלי.
הגב שלו התקשת. הפנים שלו היו מכוסות אדמה ודם. הקרקע מאחורי אבא שלי היתה מוכתמת בדם שלו.
הוא הסתכל לעברי כשיצאתי מבין העצים.
לא, קאסי, הפה שלו ביטא בלי קול. ואז הזרועות שלו קרסו. הוא התמוטט ושכב דומם.
חייל יצא מתוך המגורים. הוא ניגש אל אבא שלי. בחֵן נינוח כמו של חתול, בכתפיים רגועות, בזרועות רפויות לצד הגוף.
נסוגותי אל בין העצים. הרמתי את האקדח. אבל נמצאתי יותר משלושים מטר ממנו. אם אחטיא...
זה היה ווש. הוא נראה גבוה אפילו יותר כשעמד מעל לדמות המקופלת של אבא שלי. אבא לא זז. אני חושבת שהוא העמיד פני מת.
זה לא עזר.
ווש ירה בו בכל זאת.
אני לא זוכרת שהשמעתי קול כלשהו כשהוא לחץ על ההדק. אבל כנראה משכתי איכשהו את תשומת הלב של ווש. המסכה השחורה הסתובבה בבת אחת ואור השמש הבזיק על הזגוגית. הוא הרים אצבע לעבר שני חיילים שיצאו מהמגורים, וסימן באגודל לעברי.
עדיפות ראשונה.
21
הם הסתערו עלי כמו שתי צ'יטות. עד כדי כך מהירים הם היו. בחיים שלי לא ראיתי מישהו רץ במהירות כזאת. הדבר היחיד שמתקרב לזה הוא נערה מפוחדת עד מוות שזה עתה ראתה איך רוצחים את אבא שלה.
עלה, ענף, זמורה, קוץ. משב הרוח באוזני. הרחש המהיר כמו ירי של הנעליים שלי על השביל.
רסיסי שמים כחולים מבעד לחופת העצים, להבי אור שמש משפדים את האדמה המנופצת. העולם הקרוע לגזרים התנודד.
האטתי כשהתקרבתי לנקודה שבה החבאתי את המתנה האחרונה שאבא נתן לי. זאת היתה טעות. קליעים גדולים ננעצו בגזע העץ, חמישה סנטימטרים מהאוזן שלי. עוצמת הפגיעה התיזה רסיסי עץ לפנים שלי. שבבים זעירים, דקים כשערה, ננעצו בלחי שלי.
את יודעת איך מזהים אויב, קאסי?
לא יכולתי לנצח אותם בריצה.
לא יכולתי לנצח אותם בירי.
אולי יכולתי לנצח אותם בתחבולות.
22
הם נכנסו אל קרחת היער, והדבר הראשון שראו היה הגופה של רב״ט בראנץ', או מה שזה לא היה שקרא לעצמו רב״ט בראנץ'.
״יש שם אחד,״ שמעתי אחד מהם אומר.
חריקת נעליים כבדות בבור של עצמות פריכות.
״מת.״
צרצור מכשיר קשר ואז: ״קולונל, מצאנו את בראנץ' ואזרח לא מזוהה אחד. שלילי, המפקד. בראנץ' נהרג, אני חוזר, בראנץ' נהרג.״ עכשיו הוא פנה אל החבר שלו, זה שעמד ליד קריסקו. ״ווש רוצה שנחזור במיידי.״
קרנץ' קרנץ' אמרו העצמות כשפילס לעצמו דרך החוצה מן הבור.
״היא השאירה את זה.״
התרמיל שלי. ניסיתי לזרוק אותו ליער, הכי רחוק שאפשר מהבור. אבל הוא פגע בעץ ונחת ממש בקצה קרחת היער.
״מוזר,״ אמר הקול.
״זה בסדר,״ אמר החבר שלו. ״העין כבר תטפל בה.״
העין?
הקולות התרחקו. הצלילים השלווים של היער חזרו. לחישת הרוח. שירת הציפורים. סנאי התרוצץ אי־שם בין השיחים.
ואני עדיין לא זזתי. בכל פעם שהתחיל להתעורר בי הדחף לברוח, כבשתי אותו.
אין סיבה למהר, קאסי. הם עשו מה שבאו לעשות. את חייבת להישאר כאן עד החושך. אל תזוזי!
אז לא זזתי. שכבתי דוממת על מיטת האבק והעצמות, מכוסה באפר הקורבנות שלהם, קציר הדמים של האחרים.
וניסיתי לא לחשוב על זה.
במה אני מכוסה.
ואז חשבתי, העצמות האלה היו אנשים, והאנשים האלה הצילו את החיים שלך, ונגעלתי הרבה פחות.
הם בסך הכול היו אנשים. הם לא רצו להיות שם יותר ממני. אבל הם היו שם ואני הייתי שם, אז לא זזתי.
מוזר, אבל הרגשתי כמעט כאילו הזרועות שלהם, החמות והרכות, מחבקות אותי.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, חבוקה בזרועות האנשים המתים. הרגשתי כאילו עברו שעות. כשסוף־סוף קמתי, אור השמש הזדקן לכדי בוהק זהוב והאוויר התקרר מעט. הייתי מכוסה אפר אפור מכף רגל ועד ראש. בטח נראיתי כמו לוחמת מבני המאיה.
העין כבר תטפל בה.
האם דיבר על המל״טים, שהיו כמו עיניים בשמים? אם הוא דיבר על המל״טים, סימן שלא מדובר ביחידה שהחליטה על דעת עצמה לסרוק את האזורים הכפריים ולחסל נשאים בפוטנציה של הגל השלישי, כדי שמי שלא נחשף למגפה לא יידבק.
זאת בהחלט היתה אפשרות גרועה.
אבל האלטרנטיבה היתה גרועה פי כמה.
רצתי אל התרמיל שלי. מעבה היער קרא לי. ככל שאתרחק מהם יותר, מצבי יהיה טוב יותר. ואז נזכרתי במתנה של אבא שלי, הרחק בהמשך השביל, כמעט במרחק יריקה מהמחנה. לעזאזל, למה לא הסתרתי את הרובה בבור האפר?
הוא בהחלט עשוי להיות מועיל בהרבה מאקדח.
לא שמעתי דבר. אפילו הציפורים השתתקו. רק הרוח. האצבעות שלה טיילו בין תלוליות האפר והעלו אותו באוויר, והוא ריקד פה ושם באור הזהוב.
הם הסתלקו. לא נמצאתי בסכנה.
אבל לא שמעתי אותם מסתלקים. האם לא הייתי שומעת את הנהמה של מנוע הטנדר, את רטינת ההאמרים המתרחקים?
אז נזכרתי בבראנץ' כשצעד לעבר קריסקו.
זה הוא?
מעביר את הרובה אל מאחורי הכתף.
הרובה. התגנבתי אל הגופה. הצעדים שלי נשמעו כמו רעם. הנשימה שלי כמו פיצוצים קטנים.
הוא נפל לרגלי עם הפנים למטה. עכשיו הוא שכב עם הפנים למעלה, אם כי רוב הפנים עדיין הוסתרו במסכת הגז.
האקדח והרובה שלו לא היו שם. כנראה שהם לקחו אותם. לרגע לא זזתי. ולזוז היה רעיון טוב מאוד בשלב ההוא.
זה לא היה חלק מהגל השלישי. זה היה משהו אחר לגמרי. זאת היתה בלי ספק תחילת הגל הרביעי. ואולי הגל הרביעי היה גרסה חולנית של ״מפגשים מהסוג השלישי״. אולי בראנץ' לא היה אנושי, ולכן חבש מסכה.
כרעתי לצד החייל המת. תפסתי בקצה המסכה בכוח ומשכתי עד שראיתי את העיניים שלו, עיניים חומות, שנראו אנושיות מאוד ובהו בפנים שלי בלי לראות דבר. המשכתי למשוך.
עצרתי.
רציתי לראות ולא רציתי. רציתי לדעת אבל לא רציתי.
פשוט לכי. זה לא משנה, קאסי. זה משנה? לא. זה לא משנה.
לפעמים את אומרת דברים לפחדים שלך — דברים כמו זה לא משנה, והמילים משמשות כמו טפיחות על הראש של כלב היפראקטיבי.
קמתי. לא, באמת לא משנה אם יש לחייל פה כמו של לובסטר או שהוא נראה כמו אחיו התאום של ג'סטין ביבר.
לקחתי את הדובון של סאמי מהרצפה ופניתי לעבר קצה קרחת היער.
אבל משהו עצר אותי. לא נכנסתי ליער. לא רצתי להתמסר לדבר האחד שהיה לו הסיכוי הטוב ביותר להציל אותי: מרחק.
אולי בגלל הדובון. כשהרמתי אותו, ראיתי את הפנים של אחי לחוצות אל החלון האחורי של האוטובוס, שמעתי את הקול הקטן שלו בראש שלי.
למתי שתפחדי. אבל אל תעזבי אותו. אל תשכחי.
באמת כמעט שכחתי. אלמלא הייתי ניגשת לחפש כלי נשק על בראנץ', הייתי שוכחת. בראנץ' נפל פחות או יותר על הדובון המסכן.
אל תעזבי אותו.
לא ראיתי במו עיני שום גופות במחנה. רק את זאת של אבא. אולי מישהו שרד אחרי שלוש דקות הנצח ההן במגורים? יכול להיות שיש שם מישהו פצוע, אבל עדיין בחיים. מישהו שהשאירו כי חשבו שהוא מת.
ואולי אני לא אלך. אם עדיין יש מישהו בחיים במחנה, והחיילים המזויפים הסתלקו, אני אהיה זאת שתשאיר אותו שם כי חשבתי שהוא מת.
אוי.
אתם יודעים איך לפעמים אתם אומרים לעצמכם שיש לכם ברירה, אבל האמת היא שאין לכם? זה שיש אפשרויות אחרות לא אומר שהן בהכרח תקפות לגביכם.
הסתובבתי ופניתי בחזרה. עקפתי את הגופה של בראנץ', צללתי אל המנהרה האפלולית של השביל.
23
לא שכחתי את הרובה בפעם השלישית. דחפתי את האקדח לחגורה, אבל אי־אפשר לירות ברובה ביד אחת עם דובון ביד השנייה, אז נאלצתי להשאיר אותו על השביל.
״זה בסדר. אני לא אשכח אותך,״ לחשתי לדובון של סאמי.
ירדתי מהשביל וזגזגתי בדממה בין העצים. כשהתקרבתי למתחם נשכבתי ועשיתי את שארית הדרך בזחילה.
טוב, אז זאת הסיבה שלא שמעת אותם עוזבים.
ווש דיבר עם שני חיילים בפתח המחסן. קבוצה נוספת נאספה סביב אחד ההאמרים. ספרתי שבעה, בסך הכול, כך שהיו חמישה נוספים שלא ראיתי. האם הם יצאו ליער, לחפש אחרי? הגופה של אבא נעלמה — אולי בחלקם של החיילים החסרים נפל להיפטר מהגופות. היינו ארבעים ושניים איש, לא כולל הילדים שעזבו באוטובוסים. הרבה גופות להיפטר מהן.
התברר שצדקתי: הם נשלחו עם הגופות.
רק שמשתיקים לא נפטרים מגופות כמונו.
ווש הסיר את המסכה. כך עשו גם שני החיילים שאיתו. לא היו להם פיות לובסטרים או מחושים שצמחו מהסנטר. הם נראו כמו בני־אדם רגילים, לפחות מרחוק.
לא היה להם עוד שום צורך במסכות. למה לא? המסכות היו כנראה חלק מההצגה. הרי היינו מצפים שהם יתגוננו מפני הדבקה.
שני חיילים יצאו מההאמר. הם נשאו משהו שנראה כמו קערה או כדור בצבע אפור מתכתי ועמום כמו זה של המל״טים. ווש הצביע על נקודה באמצע הדרך בין המחסן למגורים, נראה לי שבדיוק על הנקודה שבה אבא שלי נפל.
ואז כולם הסתלקו, מלבד חיילת אחת שכרעה לצד הכדור האפור.
ההאמרים התעוררו לחיים בקול נהמה. מנוע נוסף הצטרף לדואט: הטנדר שחנה בקצה המתחם, מחוץ לטווח הראייה. שכחתי ממנו. שאר החיילים כנראה כבר עלו עליו וחיכו. חיכו למה?
החיילת הנותרת קמה ורצה בחזרה אל ההאמר. צפיתי בה עולה. צפיתי בהאמר מתרחק בענן אבק מתאבך. צפיתי באבק מתערבל ושוקע. דממת דמדומים של קיץ שקעה איתו. הדממה הלמה באוזניים שלי.
ואז הכדור האפור התחיל לזהור.
זה היה דבר טוב או דבר רע או דבר שאינו טוב ואינו רע, אבל מה שזה היה, טוב, רע או לא זה ולא זה, זה תלוי בנקודת המבט שלך.
הם השאירו כאן את הכדור, אז עבורם זה היה דבר טוב.
הזוהר התחזק. אור ירקרק חולני. פועם קלות. כמו... כמו מה? משואה?
הצצתי בשמים המחשיכים. הכוכבים הראשונים החלו לצאת. לא ראיתי שום מל״ט.
זה היה דבר טוב מבחינתם, כך שסביר להניח שזה היה דבר רע מבחינתי.
לא רק סביר להניח. ודאי כמעט במאה אחוז.
המרווח בין הפעימות התקצר כל כמה שניות. הפעימה הפכה להבזק. ההבזק הפך למצמוץ.
פעימה... פעימה... פעימה...
הבזק, הבזק, הבזק.
מצמוץמצמוץמצמוץ.
באפלולית, הכדור הזכיר לי עין, גלגל עין חיוור, צהוב־ירקרק, שקורץ אלי.
העין כבר תטפל בה.
את מה שקרה אחר כך הזיכרון שלי שימר כסדרה של תצלומי בזק, כמו תמונות מוקפאות מתוך סרט אמנותי בזוויות עקומות של מצלמה המוחזקת ביד.
תצלום 1: אני על הישבן, זוחלת מהמתחם לאחור.
תצלום 2: על הרגליים. רצה. הסבך כטשטוש ירוק וחום ואפור־טחב.
תצלום 3: הדובון של סאמי. הזרוע הקטנה, מכורסמת ונשוכה מאז שהיה תינוק, מחליקה לי בין האצבעות.
תצלום 4: אני בניסיון השני שלי להרים את הדובון המחורבן.
תצלום 5: בור האפר מקדימה. אני בחצי הדרך בין הגופה של קריסקו לזו של בראנץ'. מהדקת את הדובון של סאמי אל החזה.
תצלומים 6-10: עוד מהיער, עוד ממני רצה. במבט בוחן אפשר לראות את הערוץ בפינה השמאלית של תמונה 10.
תצלום 11: התמונה האחרונה. אני תלויה באוויר מעל ערוץ מוצלל, רגע אחרי שקפצתי מהשפה.
הגל הירוק חלף בשאגה מעל הגוף שלי, המצונף על קרקעית הערוץ, ונשא איתו טונות של פסולת, מסה ניתזת של עצים, אדמה, גופות ציפורים וסנאים ונקרים וחרקים, את תכולת בור האפר, את רסיסי המגורים והמחסן שרוסקו — קרשים, בטון, מסמרים, פח — ואת חמשת הסנטימטרים העליונים של הקרקע ברדיוס של מאה מטר ממוקד הפיצוץ. הרגשתי בגל ההלם לפני שקרסתי על הקרקעית הבוצית של הערוץ. לחץ עז, מטלטל עצמות, על כל סנטימטר בגוף שלי. האוזניים שלי התפוקקו, ואני נזכרתי בקריסקו אומר, את יודעת מה קורה כשמפגיזים אותך במאתיים דציבלים?
לא, קריסקו, אני לא יודעת.
אבל יש לי מושג לא רע.
24
אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על החייל מאחורי המקררים, עם הצלב בידיים. החייל והצלב. אני חושבת שאולי זאת הסיבה שלחצתי על ההדק. לא כי חשבתי שהצלב הוא עוד אקדח. לחצתי על ההדק כי הוא היה חייל או לפחות לבוש כמו חייל.
הוא לא היה בראנץ' או ווש או מישהו מהחיילים שראיתי ביום שאבא שלי מת.
הוא לא היה וכן היה.
לא מישהו מסוים מהם, וכל אחד ואחד.
זאת לא אשמתי. זה מה שאני אומרת לעצמי. זאת אשמתם. זה הם, לא אני, אני אומרת לחייל המת. אם אתה רוצה להאשים מישהו, תאשים את האחרים. ממני תרד.
לרוץ = למות. להישאר = למות. זה הרעיון הכללי של כל המסיבה הזאת.
מתחת לביואיק שקעתי בדמדומים חמימים, חלומיים. חוסם העורקים המאולתר שלי עצר את רוב הדימום, אבל הפצע הלם עם כל פעימה מאיטה של הלב שלי.
זה לא כל כך נורא, אני זוכרת שחשבתי. כל הקטע הזה של לגסוס ממש לא נורא.
ואז ראיתי את הפנים של סאמי לחוצות אל החלון האחורי של אוטובוס בית הספר הצהוב. הוא חייך. הוא שמח. הוא הרגיש מוגן כשהוא מוקף בילדים האחרים, וחוץ מזה, החיילים היו שם עכשיו, החיילים שיגנו עליו וידאגו לו ויוודאו שהכול בסדר.
זה הציק לי שבועות. זה הדיר שינה מעיני בלילות. זה היכה בי כשלא ציפיתי, כשהתכוננתי לצאת לאסוף מזון או סתם כששכבתי באוהל הקטן ביער וחשבתי על החיים שלי לפני שבאו האחרים.
מה היה הטעם?
למה הם עשו את כל ההצגה הגדולה הזאת של חיילים שמגיעים ברגע האחרון להציל אותנו? מסכות הגז, המדים, ה״תדרוך״ במגורים. מה היה הטעם בכל זה כשהם היו יכולים להצניח ממל״ט את אחת העיניים המהבהבות שלהם ולפוצץ את כולנו לעזאזל?
ביום הסתווי הקר ההוא, כששכבתי ודיממתי עד מוות מתחת לביואיק, התשובה היכתה בי. היא היכתה בי חזק יותר מהקליע שריטש לי את הרגל.
סאמי.
הם רצו את סאמי. לא, לא רק את סאמי. הם רצו את כל הילדים. וכדי להשיג את הילדים, הם היו חייבים לגרום לנו לבטוח בהם. נגרום לבני האדם לבטוח בנו, ניקח את הילדים ואז נפוצץ את כולם לעזאזל.
אבל למה לטרוח להציל את הילדים? מיליארדים מתו בשלושת הגלים הראשונים; זה לא שהיתה לאחרים פינה חמה בלב לילדים. למה האחרים לקחו את סאמי?
הרמתי את הראש בלי לחשוב, והוא נחבט בצד התחתון של מכונית הביואיק. בקושי שמתי לב.
לא ידעתי אם סאמי בחיים. מי יודע, אולי אני האדם האחרון על פני האדמה. אבל אני הבטחתי משהו.
האספלט הקריר שורט בגב שלי.
השמש החמה על הלחי הקרה שלי.
האצבעות קהות התחושה שלי מנסות להיאחז בידית הדלת, ואז משתמשות בה כדי להניף את התחת העלוב ומלא הרחמים העצמיים שלי מעל הקרקע.
הרגל הפצועה שלי לא מסוגלת לשאת משקל. אני נשענת לרגע על המכונית ואז דוחפת את עצמי לעמידה. על רגל אחת, אבל עומדת.
אולי אני טועה והם לא רצו להשאיר את סאמי בחיים. טעיתי כמעט בכל דבר מאז ההגעה. עדיין ייתכן שאני האדם האחרון על פני האדמה.
ייתכן — בעצם, כמעט בטוח — שגורלי נחרץ.
אבל אם זה נכון, אם אני האחרונה מבני מיני, הדף האחרון בהיסטוריה האנושית, אין מצב שאני נותנת לסיפור להיגמר ככה.
אני אולי האחרונה, אבל אני זאת שעדיין עומדת. אני זאת שפונה להתמודד עם צייד אלמוני ביער על כביש נטוש. אני זאת שלא בורחת, שלא נשארת, שמתמודדת.
כי אם אני האחרונה, אני האנושות.
ואם זאת המלחמה האחרונה של האנושות, אני שדה הקרב.

עוד על הספר

הגל החמישי ריק יאנסי
 
חייזרים הם דבר טיפשי.
אני לא מדברת על חייזרים אמיתיים. האחרים לא טיפשים. האחרים מתקדמים מאיתנו עד כדי כך, שלהשוות בינינו יהיה כמו להשוות בין האיש הכי טיפש לכלב הכי חכם. אין בסיס להשוואה.
לא, אני מדברת על החייזרים שבתוך הראש שלנו.
החייזרים שהמצאנו, אלה שאנחנו ממציאים מאז שקלטנו שהאורות המנצנצים בשמים הם שמשות כמו זו שלנו, שסביר להניח שחגים סביבן כוכבי לכת כמו שלנו. אתם יודעים, החייזרים שדמיינו, חייזרים מהסוג שהיינו רוצים שיתקפו אותנו, חייזרים אנושיים. ראיתם אותם מיליון פעם. הם מסתערים מהשמים בצלחות מעופפות להחריב את ניו יורק ואת טוקיו ואת לונדון, או שהם חוצים את אזורי הספָר במכונות־ענק שנראות כמו עכבישים מכניים, יורים ברובי לייזר, והאנושות תמיד־תמיד מניחה לחילוקי הדעות הפנימיים שלה ומתאחדת להביס את הפולש החייזרי. דוד הורג את גוליית, וכולם (חוץ מאשר גוליית) חוזרים הביתה מאושרים.
איזה שטויות.
זה כמו שמקק יגבש תוכנית להביס את הנעל שעומדת למעוך אותו.
אין שום דרך לדעת בוודאות, אבל אני מוכנה להתערב אִתכם שהאחרים ידעו על החייזרים האנושיים שדמיינו. ואני מוכנה להתערב שהם חשבו שזה קורע מצחוק. הם בטח בכו מרוב צחוק. אם יש להם חוש הומור... או דמעות. הם בטח צחקו כמו שאנחנו צוחקים כשכלב עושה משהו חמוד ומטופש. אויש, בני האדם החמודים והמטופשים האלה! הם חושבים שאנחנו חושבים כמוהם! נכון שזה מתוק?
תשכחו מצלחות מעופפות ומאנשים ירוקים קטנים ומעכבישים מכניים ענקיים שיורים קרני מוות. תשכחו מקרבות אפיים עם טנקים ומטוסי קרב ומהניצחון הסופי שלנו, בני האדם העיקשים, הגאים, האמיצים, על הנחיל הפולש. זה רחוק מהאמת בערך כמו שכוכב הלכת הגוסס שלהם רחוק מכוכב הלכת החי שלנו.
האמת היא שברגע שהם מצאו אותנו, הלך עלינו.
2
לפעמים אני חושבת שאולי אני האדם האחרון על פני האדמה.
מה שאומר שאני הבן־אדם האחרון ביקום.
אני יודעת שזה טיפשי. לא יכול להיות שהם הרגו את כולם... עדיין. אבל אני רואה איך זה יוכל לקרות בסופו של דבר. ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שהאחרים רוצים שאני אראה.
זוכרים את הדינוזאורים? אז ככה.
סביר להניח שאני לא הבן־אדם האחרון על פני כדור הארץ, אבל אני אחת האחרונים. לגמרי לבדי — וסביר להניח שככה אשאר — עד שהגל הרביעי ישטוף ויטביע אותי.
זו אחת המחשבות הליליות שלי. אתם יודעים, מחשבות ״אוי כמה שהלך עלי״ כאלה, שעוברות לך בראש בשלוש לפנות בוקר. כשאני מתכווצת לכדור קטן, לא מסוגלת לעצום עיניים מרוב פחד וטובעת בבהלה כל כך עמוקה, שאני חייבת להזכיר לעצמי לנשום, להכריח את הלב שלי להמשיך לפעום. כשהמוח מתנתק ומתחיל לדלג כמו דיסק שרוט. לבד, לבד, לבד, קאסי, את לבד.
ככה קוראים לי. קאסי.
לא קאסי בתור קיצור של קסנדרה. או קאסי בתור קיצור של קסידי. קאסי מקסיופיאה, קבוצת הכוכבים, המלכה שקשורה לכס שלה בשמי הצפון, שהיתה יפהפייה אבל גאוותנית, ופוסידון אל הים קבע אותה בשמים כעונש על ההתפארויות שלה. ביוונית, המשמעות של השם שלה היא ״זאת שמילותיה מצטיינות״.
ההורים שלי לא ידעו שום דבר על המיתוס הזה. הם סתם חשבו שזה שם יפה.
גם כשעוד היו בסביבה אנשים שיקראו לי, אף אחד לא קרא לי קסיופיאה. רק אבא שלי, ורק כשהוא רצה להציק לי, ותמיד במבטא איטלקי גרוע: קס־איו־פי־אה. זה הטריף אותי. זה לא נראה לי מצחיק או חמוד, וסתם השניא עלי את השם שלי. ״אני קאסי!״ הייתי צורחת עליו. ״רק קאסי!״ מה לא הייתי נותנת עכשיו כדי לשמוע אותו אומר את זה רק פעם אחת.
בגיל שתים־עשרה — ארבע שנים לפני ההגעה — אבא שלי נתן לי טלסקופ ליום ההולדת. בערב קר ובהיר אחד של סתיו, הוא העמיד אותו בחצר האחורית והראה לי קבוצות כוכבים.
״את רואה שהיא נראית כמו W?״ שאל.
״למה קראו לה קסיופיאה אם היא נראית כמו W?״ עניתי. ״מה מייצג ה־W?״
״טוב... אני לא יודע אם זה מייצג משהו,״ הוא ענה בחיוך. אמא תמיד אמרה לו שהחיוך שלו זה הדבר הכי טוב בו, אז הוא השתמש בו לא מעט, בעיקר מאז שהתחיל להתקרח. אתם יודעים, כדי למשוך את העיניים של הבן־אדם שמדבר איתו למטה. ״אז זה יכול לייצג כל דבר שתרצי: מה דעתך על wonderful? או winsome? או wise?״1 הוא הניח יד על הכתף שלי בזמן שהבטתי בעין עצומה למחצה מבעד לעדשות אל חמשת הכוכבים, שבערו בערך חמישים שנות אור מהמקום שבו עמדנו. הרגשתי את הנשימה של אבא על הלחי, חמימה ולחה באוויר הסתיו הקריר והיבש. הנשימה שלו כל כך קרובה, הכוכבים של קסיופיאה כל כך רחוקים.
1 באנגלית, לפי הסדר: נפלאה, מקסימה, חכמה (כל הערות השוליים בספר הן של המתרגמת).
 
נדמה שהכוכבים הרבה יותר קרובים עכשיו. קרובים יותר מחמש מאות טריליון הקילומטרים שמפרידים בינינו. קרובים מספיק לגעת. קרובים מספיק שאני אגע בהם, שהם ייגעו בי. קרובים אלי כמו שהיתה הנשימה שלו אז.
זה נשמע מטורף. אני מטורפת? יצאתי מדעתי? אפשר לקרוא למישהו מטורף רק בהשוואה למישהו אחר, שהוא הנורמלי. כמו טוב ורע. אם הכול היה טוב, שום דבר לא היה טוב.
וואו. זה נשמע... מטורף.
מטורף: הנורמלי החדש.
אבל כנראה שאני בכל זאת יכולה לקרוא לעצמי מטורפת, כי יש לי אדם אחד להשוות את עצמי אליו: אני. לא אני הנוכחית, שרועדת באוהל באמצע היער ומפחדת אפילו להוציא את הראש משק השינה. לא קאסי הזאת. לא, אני מדברת על קאסי שהייתי לפני ההגעה, לפני שהאחרים חנו לנו במסלול לווייני. אני בת השתים־עשרה, שהבעיות הכי גדולות שלה היו נמשים קטנים על האף ושיער מתולתל שלא הצליחה לעשות איתו כלום והבן החמוד שראה אותה כל יום ולא היה לו מושג שהיא קיימת. קאסי שהתחילה להתמודד עם העובדה המכאיבה שהיא... בסדר כזאת. בסדר מבחינת מראה. בסדר בלימודים. בסדר בספורט, כמו למשל בקראטה ובכדורגל. בגדול, הדבר המיוחד היחיד אצלה היה השם המוזר שלה — קאסי בתור קיצור של קסיופיאה, וממילא אף אחד לא ידע על זה — והיכולת שלה לגעת באף עם קצה הלשון, מיומנות שהפסיקה לעשות רושם בערך כשהגיעה לחטיבה.
לפי הסטנדרטים של קאסי ההיא, סביר להניח שאני מטורפת.
והיא לגמרי מטורפת לפי שלי. אני צורחת עליה לפעמים, על קאסי ההיא בת השתים־עשרה, שמקטרת על השיער שלה או על השם המוזר שלה או על זה שהיא רק בסדר. ״מה את עושה?״ אני צועקת. ״את לא יודעת מה הולך לקרות?״
אבל זה לא הוגן. היא לא ידעה, ולא היתה לה שום דרך לדעת, ומזלה שהיא לא ידעה, וזאת הסיבה שאני מתגעגעת אליה כל כך, יותר מלכל אדם אחר, אם להודות על האמת. כשאני בוכה — כשאני מרשה לעצמי לבכות — אני בוכה עליה. אני לא בוכה על עצמי. אני בוכה על קאסי שאיננה עוד.
ואני תוהה מה קאסי ההיא היתה חושבת עלי.
על קאסי שהורגת.
3
הוא לא מבוגר ממני בהרבה. בן שמונה־עשרה. אולי תשע־עשרה. אבל מי יודע, בעצם. הוא היה יכול להיות בן שבע מאות ותשע־עשרה. עברו חמישה חודשים מאז שהכול התחיל, ואני עדיין לא יודעת אם הגל הרביעי אנושי או איזה בן כלאיים או אפילו האחרים בעצמם, אם כי אני לא רוצה לחשוב שהאחרים נראים בדיוק כמונו ומדברים בדיוק כמונו ומדממים בדיוק כמונו. אני רוצה לחשוב על האחרים כ... טוב, אחרים.
זה קרה ביציאה השבועית שלי להביא מים. יש נחל לא רחוק מהמחנה שלי, אבל אני חוששת שאולי הוא מזוהם מכימיקלים או מביוב או אולי מגופה או שתיים במעלה הזרם. או שהוא מורעל. למנוע מאיתנו מים נקיים זו דרך מעולה למחוק אותנו במהירות.
אז פעם בשבוע אני מעמיסה על הכתף את רובה האם־16 הנאמן שלי ויוצאת מהיער אל הכביש המהיר. שלושה קילומטרים דרומה, קצת אחרי יציאה 175, יש שתי תחנות דלק עם חנויות נוחות צמודות. אני לוקחת משם את כל בקבוקי המים שאני מסוגלת לסחוב, שזה לא הרבה, כי מים זה דבר כבד, וחוזרת לכביש המהיר ולמחסה היחסי של היער מהר ככל האפשר, לפני שהלילה ירד לגמרי. השקיעה היא הזמן הכי טוב להסתובב. מעולם לא ראיתי מל״ט בזמן השקיעה. שלושה או ארבעה ביום, והרבה יותר בלילה, אבל אף פעם לא בשקיעה.
ברגע שעברתי בדלת הכניסה המנופצת של החנות בתחנת הדלק, ידעתי שמשהו שונה. לא ראיתי שום דבר שונה — החנות נראתה בדיוק כמו בשבוע שלפני כן, אותם קירות מכוסים גרפיטי ואותם מדפים הפוכים, רצפה מכוסה קופסאות ריקות וגללי עכברושים שהתקשו, קופות שבורות ומקררי בירה שנבזזו. שרר שם בדיוק אותו בלגן דוחה ומצחין שפילסתי בו דרך כל שבוע בחודש האחרון כדי להגיע אל המחסן שמאחורי מקררי התצוגה. לא הבנתי למה אנשים לקחו את הבירה והמשקאות הקלים, את הכסף מהקופות ומהכספת ואת הגלילים של כרטיסי הלוטו, אבל השאירו שני משטחים של בקבוקי מי שתייה. מה הם חשבו לעצמם? חייזרים החריבו את כדור הארץ! מהר, קחו את כל הבירות!
אותה ערבוביה של מוצרים מקולקלים, אותו סירחון של עכברושים ומזון רקוב, אותן עננות אבק באור המעומעם שמסתנן דרך החלונות המלוכלכים, וכל דבר שאינו במקומו נמצא בדיוק באותו מקום, בלי שנגעו בו.
ובכל זאת.
משהו היה שונה.
עמדתי על הערמה הקטנה של שברי זכוכית, ממש מעבר לפתח. לא ראיתי שום דבר. לא שמעתי שום דבר. לא הרחתי ולא הרגשתי שום דבר. אבל פשוט ידעתי.
משהו היה שונה.
כבר זמן רב מאוד שבני־אדם לא היו טרף. מאה אלף שנה, בערך. אבל עמוק בתוך הגנים שלנו נשאר הזיכרון: המודעות של האיילה, האינסטינקט של האנטילופה. הרוח מלחשת בעשב. צל ממהר בין העצים. וקול קטן בתוכנו אומר, ששש, זה קרוב עכשיו. קרוב.
אני לא זוכרת שהורדתי את האם־16 מהכתף. רגע אחד הוא היה תלוי על הגב שלי, רגע אחר כך היה אצלי בידיים, הלוע למטה, לא נצור.
קרוב.
מעולם לא יריתי ברובה הזה בשום דבר גדול מארנבת, וגם אז זה היה סוג של ניסוי, לראות אם אצליח להשתמש בו בלי לפוצץ לעצמי שום איבר בגוף. פעם אחת יריתי מעל לראשים של להקת כלבי בר שגילו קצת יותר מדי עניין במחנה שלי. פעם אחרת יריתי כמעט ישר למעלה כשהבחנתי בניצוץ האור הירקרק, הזעיר, של ספינת האם שלהם הגולשת בדממה על רקע שביל החלב. בסדר, אני מודה שזה היה מטומטם. כבר הייתי יכולה להרים שלט עם חץ גדול שמצביע על הראש שלי ומכריז, יו־הו, הנה אני!
אחרי הניסוי עם הארנבת — הירייה ריטשה את היצור המסכן לגמרי, והפכה את החמודה הקטנה לגוש לא מזוהה של מעיים ועצמות מרוסקים — ויתרתי על הרעיון להשתמש ברובה לציד. אפילו לא התאמנתי בירי למטרה. בדממה שאפפה את העולם אחרי שהגל הרביעי היכה, הדי ירי נשמעו רמים יותר מפיצוץ אטומי.
ובכל זאת, האם־16 היה החבר הכי טוב שלי. תמיד לצדי, אפילו בלילה, מחופר איתי בשק השינה, מסור ונאמן. בגל הרביעי, את לא יכולה לסמוך על זה שאנשים הם עדיין אנשים. אבל את יכולה לסמוך על זה שהרובה שלך הוא עדיין הרובה שלך.
ששש, קאסי. זה קרוב.
קרוב.
הייתי צריכה להתחפף משם. הקול הקטן הזה שמר עלי. הקול הקטן הזה מבוגר ממני. הוא מבוגר מהאדם הכי מבוגר שחי אי־פעם.
הייתי צריכה להקשיב לקול הזה.
במקום זה הקשבתי לשקט בחנות הנטושה. הקשבתי לו בריכוז רב. משהו היה קרוב. התרחקתי מהדלת בצעד קטנטן ושברי הזכוכית נמעכו חרש מתחת לרגל שלי.
אז פלט משהו קול שהיה בין שיעול לאנקה. הקול הגיע מהחדר האחורי, מאחורי המקררים, שם נמצאו המים שלי.
ברגע ההוא לא היה לי שום צורך בקול קטן ועתיק שיאמר לי מה לעשות. זה היה ברור, ממש לא מסובך. תברחי.
אבל לא ברחתי.
הכלל הראשון של ההישרדות בגל הרביעי אומר לא לבטוח באף אחד. ולא משנה איך הוא נראה. האחרים חכמים מאוד מהבחינה הזו — טוב, הם חכמים מכל בחינה. לא חשוב אם האיש שמולכם נראה בסדר ואומר את הדברים הנכונים ומתנהג בדיוק כמו שהיית מצפה שיתנהג. המוות של אבא שלי לא הוכיח את זה? גם אם האיש הזה הוא זקנה קטנה וחמודה, מתוקה יותר מדודה טילי שלך בכבודה ובעצמה, ומחבקת גור חתולים חסר אונים, את לא יכולה לדעת בוודאות — אין לך שום דרך לדעת — שהיא לא אחת מהם, ושאין אקדח טעון מאחורי החתלתול.
אי־אפשר לומר שזה דבר שלא יעלה על הדעת. וכמה שאת חושבת על זה יותר, יותר ויותר סביר זה נראה. את מוכרחה לחסל את הזקנה הקטנה והחמודה.
זה החלק הכי קשה, החלק שאילו הייתי חושבת עליו יותר מדי, היה גורם לי לזחול אל תוך שק השינה שלי, לסגור את הרוכסן ולמות שם ברעב. אם את לא יכולה לבטוח באף אדם ספציפי, אין אפילו אדם אחד שאת יכולה לבטוח בו. בטוח יותר להניח שדודה טילי היא אחת מהם מאשר להמר שנתקלת בשורד כמוך.
זה פשוט שטני.
זה קורע אותנו זה מזה. ככה קל מאוד לצוד ולחסל אותנו. הגל הרביעי כופה עלינו התבודדות, כך שאנחנו לא יכולים להסתמך על שום יתרון מספרי, ומשתגעים בהדרגה מבדידות ומפחד ומציפייה נוראה לבלתי נמנע.
אז לא ברחתי. לא יכולתי. לא חשוב אם זה היה אחד מהם או דודה טילי, ידעתי שאני חייבת להגן על הטריטוריה שלי. הדרך היחידה להישאר בחיים היא להישאר לבד. זה כלל מספר שתיים.
הלכתי בעקבות היבבות המשתעלות או השיעולים המייבבים או איך שתרצו לקרוא לזה עד שהגעתי לדלת אל החדר האחורי. בקושי נשמתי, והלכתי על קצות האצבעות.
הדלת היתה פתוחה, והרווח הספיק בדיוק כדי לעבור בה במצודד. על הקיר מולי היו מדפי מתכת, מימין היה מסדרון ארוך שהתמשך לאורך המקררים. לא היו שם חלונות. מקור האור היחיד היה הזוהר הכתום החולני של השקיעה מאחורי, שעדיין היה חזק מספיק להטיל את הצל שלי על הרצפה הדביקה. השתופפתי; הצל שלי השתופף איתי.
המקרר הסתיר ממני את המסדרון. אבל שמעתי את מי — או מה — שנמצא בקצה שלו כשהשתעל ונאנק, ושמעתי את הבכי הרטוב הזה.
או שהוא פצוע קשה או שהוא מעמיד פנים שהוא פצוע קשה, חשבתי. או שהוא צריך עזרה או שזאת מלכודת.
כאלה היו החיים על פני כדור הארץ מאז ההגעה. או ש/או ש.
או שזה אחד מהם והוא יודע שאת כאן או שזה לא אחד מהם והוא זקוק לעזרתך.
כך או כך, הייתי חייבת להזדקף ולעבור את הפינה.
אז הזדקפתי.
ועברתי את הפינה.
4
הוא שכב שעון על הקיר האחורי במרחק שישה מטרים ממני, רגליו הארוכות סרוחות לפניו ויד אחת לופתת את הבטן. הוא לבש מדי הסוואה ונעליים שחורות כבדות והיה מכוסה טינופת ומבהיק מדם. היה דם בכל מקום. על הקיר מאחוריו. דם נקווה בשלולית על הבטון הקר מתחתיו. כיסה את המדים שלו. שיטח את השיער שלו. הדם בהק כהה, שחור כמו זפת באפלולית.
ביד הפנויה שלו היה אקדח, והאקדח היה מכוון לראש שלי.
עשיתי כמוהו. האקדח שלו מול הרובה שלי. אצבעות נלחצות על ההדק: שלו, שלי.
זה לא הוכיח שום דבר, זה שהוא כיוון אלי אקדח. אולי הוא באמת היה חייל פצוע וחשב שאני אחת מהם.
אולי לא.
״תורידי את הנשק,״ הוא התנשף אלי.
כן, בטח.
״תורידי את הנשק!״ צעק או לפחות ניסה לצעוק. המילים יצאו סדוקות ומתפוררות, שבורות מהדם שטיפס לו בגרון. דם טפטף מהשפה התחתונה שלו ורטט בקצה הסנטר המכוסה זיפים. דם נצץ על השיניים שלו.
נדתי בראש. הייתי עם הגב לאור, והתפללתי שהוא לא רואה כמה אני רועדת ואת הפחד בעיניים שלי. זאת לא היתה ארנבת מחורבנת שהיתה טיפשה מספיק לקפוץ לביקור במחנה שלי בבוקר שטוף שמש. זה היה בן־אדם. וגם אם לא, זה נראה כמו בן־אדם.
הקטע בלהרוג הוא שאת לא יודעת אם תצליחי לעשות את זה עד שאת עושה את זה.
הוא חזר על המילים פעם שלישית, בקול שקט יותר. זה נשמע כמו תחינה.
״תורידי את הנשק.״
היד שהחזיקה באקדח רעדה. הלוע שקע בכיוון הרצפה. לא הרבה, אבל בשלב הזה העיניים שלי כבר הסתגלו לאפלולית וראיתי טיפת דם נוטפת במורד הקנה.
ואז האקדח נשמט לו מהיד.
הוא נפל בין הרגליים שלו בקול קלינג חד. הוא הרים את היד הריקה והחזיק אותה מעל גובה הכתף, עם כף היד פונה החוצה.
״בסדר,״ אמר בחצי חיוך מדמם. ״תורך.״
נדתי בראש. ״היד השנייה,״ אמרתי. קיוויתי שהקול שלי נשמע חזק יותר מכפי שהרגשתי. הברכיים שלי התחילו לרעוד והזרועות שלי כאבו והראש שלי הסתובב. גם נאבקתי בדחף להקיא. את לא יודעת אם תהיי מסוגלת לעשות את זה עד שאת עושה את זה.
״אני לא יכול,״ הוא אמר.
״היד השנייה.״
״אני מפחד שאם אני אזיז את היד הזאת, הקיבה שלי תיפול החוצה.״
סידרתי את קת הרובה על הכתף שלי. הזעתי כולי, רעדתי, ניסיתי לחשוב. או ש/או ש, קאסי. מה את הולכת לעשות? או ש/או ש.
״אני גוסס,״ הוא אמר בקול ענייני. מהמרחק הזה, העיניים שלו היו רק נקודות של אור מוחזר. ״אז או שתחסלי אותי או שתעזרי לי. אני יודע שאת אנושית —״
״איך אתה יודע?״ שאלתי מהר, לפני שיספיק למות לי. אם הוא חייל אמיתי, אולי הוא יודע איך מבדילים. זה יהיה מידע שימושי מאוד.
״כי אחרת כבר היית יורה בי.״ הוא חייך שוב וגומות נחקקו לו בלחיים. פתאום הבנתי כמה צעיר הוא. הוא נראה מבוגר ממני רק בשנה־שנתיים.
״את רואה?״ הוא אמר בשקט. ״ככה גם את יכולה לדעת.״
״גם אני יכולה לדעת מה?״ דמעות עלו לי בעיניים. הגוף הממוטט שלו זע בשדה הראייה שלי כמו בבואה במראה מעוותת. אבל לא העזתי להוריד את האצבע מההדק כדי לשפשף את העיניים.
״שאני אנושי. אחרת כבר הייתי יורה בך.״
זה נשמע הגיוני. או שאולי זה נשמע הגיוני רק כי רציתי שזה יישמע הגיוני? אולי הוא שמט את האקדח כדי שגם אני אוריד את הרובה, וברגע שאעשה את זה, האקדח השני שהוא מסתיר מתחת למדים יישלף והקליע יגיד שלום למוח שלי.
זה מה שהאחרים עשו לנו. בלי אמון הדדי, אי־אפשר להתאגד ולהילחם בהם. ובלי אמון, אין תקווה.
איך מחסלים את בני האנוש על פני כדור הארץ? מחסלים את האנושיות של בני האנוש.
״אני צריכה לראות את היד השנייה שלך,״ אמרתי.
״אמרתי לך —״
״אני צריכה לראות את היד השנייה שלך!״ הקול שלי נשבר. לא הצלחתי למנוע ממנו להישבר.
הוא איבד את העשתונות. ״אז כנראה שתצטרכי לירות בי, כלבה! פשוט תירי בי וזהו!״
הראש שלו צנח לאחור על הקיר, הפה שלו נפתח ויללת סבל מחרידה בקעה ממנו והדהדה מקיר לקיר ומרצפה לתקרה והלמה לי באוזניים. לא ידעתי אם הוא צורח מכאב או מההבנה שאני לא עומדת להציל אותו. הוא איבד תקווה, ודבר כזה יכול להרוג אותך. זה הורג אותך לפני שאתה מספיק למות. הרבה לפני שאתה מספיק למות.
״אם אני אראה לך,״ הוא התנשף והתנדנד קדימה ואחורה על הבטון המכוסה בדם, ״אם אני אראה לך, את תעזרי לי?״
לא עניתי. לא עניתי כי לא היתה לי תשובה. התמודדתי עם המציאות שבריר שנייה אחד בכל פעם.
אז הוא החליט בשבילי. בדיעבד, נראה לי שהוא לא היה מוכן לתת להם לנצח. הוא לא היה מוכן להפסיק לקוות. אם אני אהרוג אותו, לפחות הוא ימות עם שביב מהאנושיות שלו.
הוא העווה את הפנים והסיר את היד השמאלית לאט. השמש כבר כמעט שקעה לגמרי, כמעט לא נשאר אור, ונדמה שמעט האור שנותר מתרחק ממקורו, ממנו, חולף על פני ויוצא מהדלת הפתוחה למחצה.
היד שלו היתה מצופה בדם חצי־יבש. נדמה היה שהיא עוטה כפפה אדומה כהה.
האור המועט נשק לידו המדממת וריצד לאורך משהו ארוך ודק ומתכתי, והאצבע שלי לחצה על ההדק, והרובה נרתע בכוח כנגד הכתף שלי, והקנה השתולל לי ביד בזמן שרוקנתי את המחסנית, וממרחק גדול שמעתי מישהו צורח, אבל לא הוא זה שצרח, אני זו שצרחה, אני וכל האחרים שנשארו, אם נשאר מישהו, וכולנו חסרי אונים, חסרי אונים, בני־אדם מטומטמים שצורחים, כי טעינו לגמרי, טעינו לגמרי, לא היה שום נחיל חייזרי שירד מהשמים בצלחות מעופפות או במכונות מהלכות גדולות ממתכת כמו מ״מלחמת הכוכבים״ או אי־טים קטנים ומקומטים שבסך הכול רוצים לקטוף כמה עלים, לאכול כמה עדשי שוקולד ולחזור הביתה. זה לא נגמר ככה.
זה ממש לא נגמר ככה.
זה נגמר בנו שהורגים אחד את השני מאחורי שורות של מקררי בירה ריקים באור הגווע של יום בסוף הקיץ.
ניגשתי אליו לפני שהחושך ירד לגמרי. לא כדי לראות אם הוא מת. ידעתי שהוא מת. רציתי לראות מה הוא החזיק ביד שלו, המכוסה בדם.
זה היה צלב.
5
זה היה האדם האחרון שראיתי.
כל העלים נושרים עכשיו, והלילות כבר קרים. אני לא יכולה להישאר ביער הזה. לא יישארו עלים להסתיר אותי מהמל״טים, ואני לא אוכל להסתכן ולהדליק מדורה — אני חייבת להסתלק מכאן.
אני יודעת לאן אני צריכה ללכת. כבר הרבה זמן שאני יודעת. הבטחתי משהו. הבטחה כזאת שלא מפרים, כי אם תפרי אותה, את תשמידי חלק מעצמך, ואולי זה החלק הכי חשוב.
אבל את אומרת לעצמך כל מיני דברים. דברים כמו, קודם כול אני חייבת למצוא תוכנית. את לא יכולה להיכנס לגוב האריות בלי תוכנית. או, כבר אין סיכוי, חבל אפילו לנסות. חיכית יותר מדי.
לא חשוב מה הסיבה שלא עזבתי קודם, הייתי צריכה לעזוב בלילה שבו הרגתי אותו. אני לא יודעת איך הוא נפצע; לא בדקתי את הגופה שלו או משהו, והייתי צריכה לעשות את זה ולא חשוב כמה נלחצתי. אני מניחה שיש סיכוי שהוא נפצע בתאונה, אבל רוב הסיכויים שמישהו — או משהו — ירה בו. ואם מישהו או משהו ירה בו, המישהו או המשהו הזה עדיין נמצא אי־שם... אלא אם חייל הצלב חיסל אותה/אותו/אותם/את זה. או שהוא בכל זאת היה אחד מהם והצלב היה תכסיס...
גם זאת דרך שבה האחרים מבלבלים אותך: הנסיבות הלא ודאיות של ההשמדה הוודאית שלך. אולי זה מה שיהיה הגל החמישי, לתקוף אותנו מבפנים, להפוך את התודעה שלנו לכלי נשק.
אולי את האיש האחרון על כדור הארץ לא יהרגו הרעב או הקור או חיות טרף.
אולי את האחרון שימות יהרוג האחרון שיחיה.
בסדר, את לא רוצה להיכנס לזה, קאסי.
האמת שגם אם זאת התאבדות, להישאר כאן, וגם אם הבטחתי משהו שאני חייבת לקיים, אני לא רוצה לעזוב. היער הזה הוא הבית שלי כבר הרבה מאוד זמן. אני מכירה כל שביל, כל עץ, כל זמורה וכל שיח. גרתי באותו בית במשך שש־עשרה שנה ולא הייתי יכולה לתאר לכם איך בדיוק נראתה החצר האחורית, אבל אני יכולה לתאר בפרטים כל עלה וכל זרד ביער הזה. אין לי מושג מה נמצא מעבר ליער ולקטע הכביש באורך שלושה קילומטרים שאני צועדת בו כל שבוע להביא אספקה. אני מנחשת שככה זה נראה בכל מקום: עיירות נטושות, מצחינות מביוב ומגופות נרקבות, שרידי בתים שרופים, כלבים וחתולים שהתפראו, תאונות שרשרת באורך קילומטרים על הכביש המהיר. וגופות. המון־המון גופות.
אני אורזת. האוהל הזה היה הבית שלי הרבה מאוד זמן, אבל הוא כבד מדי ואני צריכה לארוז בצמצום. רק הדברים החיוניים, ובראש הרשימה אקדח הלוגר, האם־16, התחמושת וסכין הבואי שלי. שק שינה, ערכת עזרה ראשונה, חמישה בקבוקי מים, שלוש קופסאות בשר מיובש וכמה קופסאות סרדינים. לפני ההגעה שנאתי סרדינים. בינתיים למדתי לאהוב אותם. הדבר הראשון שאני מחפשת כשאני נכנסת למכולת? סרדינים.
ספרים? הם כבדים ויתפסו מקום בתרמיל שלי, שמפוצץ ממילא. אבל יש לי קטע עם ספרים. כמו שהיה לאבא שלי. מהרצפה עד התקרה, הבית שלנו היה מלא בכל ספר שהוא הצליח למצוא אחרי שהגל השלישי חיסל יותר מ־3.5 מיליארד בני־אדם. בזמן שכולנו התרוצצנו לאסוף מים ראויים לשתייה ומזון ואגרנו כלי נשק לקראת הקרב האחרון שהיינו בטוחים שיגיע, אבא יצא עם העגלה של אחי הקטן לסחוב הביתה ספרים.
המספרים המטורפים לא הרתיעו אותו. העובדה שבתוך ארבעה חודשים ירדנו משבעה מיליארד לכמה מאות אלפים לא ערערה את הביטחון שלו בכך שהגזע שלנו ישרוד.
״אנחנו חייבים לחשוב על העתיד,״ הוא התעקש. ״כשזה ייגמר, נצטרך לשקם כמעט כל היבט של התרבות האנושית.״
פנס סולארי.
מברשת שיניים ומשחה. אני נחושה בדעתי שכשיגיע הרגע, אני אמות בפה נקי.
כפפות. שני זוגות גרביים, תחתונים, אריזות נסיעות של אבקת כביסה, דיאודורנט ושמפו (אני מתכוונת למות נקייה. ר' לעיל).
טמפונים. אני כל הזמן מודאגת לגבי המלאי שלי ואם אצליח למצוא עוד.
שקית הפלסטיק שלי, שמלאה תצלומים. אבא. אמא. אחי הקטן סאמי. סבא וסבתא. ליזבת, החברה הכי טובה שלי. תצלום אחד של בן איזה־חתיך־היית פאריש, שגזרתי מספר המחזור שלי, כי בן היה החבר העתידי שלי ו/או אולי בעלי לעתיד — לא שהוא ידע מזה. הוא בקושי ידע שאני קיימת. הכרתי כמה אנשים שגם הוא הכיר, אבל הייתי מהבנות האלה שברקע, במרחק כמה מעגלי היכרות ממנו. הבעיה היחידה עם בן היתה הגובה שלו: הוא היה גבוה ממני בחמישה־עשר סנטימטר. טוב, עכשיו כבר יש שתי בעיות: הגובה שלו והעובדה שהוא מת.
הטלפון הסלולרי שלי. הוא התפחם בגל הראשון, ואין דרך לטעון את הסוללה. האנטנות הסלולריות לא עובדות, ואפילו אם היו, אין אל מי להתקשר. אבל זה הסלולרי שלי, אתם יודעים.
גוזז ציפורניים.
גפרורים. אני לא מדליקה אש, אבל יכול להיות שבשלב כזה או אחר אצטרך לשרוף או לפוצץ משהו.
שתי מחברות ספירלה שורות, אחת עם כריכה סגולה ואחת עם אדומה. אלה הצבעים שאני הכי אוהבת, ואלה היומנים שלי. זה חלק מהקטע של לא לאבד תקווה. אבל אם אני האחרונה ולא נשאר מי שיקרא אותם, אולי איזה חייזר יקרא וידע בדיוק מה אני חושבת עליהם. למקרה שאתה חייזר ואתה קורא את זה:
קפוץ לי.
טופי פירות, שכבר לא נשאר בו טעם תפוז. שלוש חפיסות של מסטיק מנטה. שתי הסוכריות על מקל האחרונות שלי.
טבעת הנישואים של אמא.
דובון הצעצוע הישן והסמרטוטי של סאמי. לא שהוא שלי עכשיו. לא שאני מחבקת אותו לפעמים או משהו.
זה כל מה שאני מצליחה לדחוס לתרמיל. מוזר. נדמה שזה יותר מדי ולא מספיק בבת אחת.
עדיין נשאר מקום לספר או שניים בכריכה רכה, בקושי. ״האקלברי פין״ או ״ענבי זעם״? שירי סילביה פלאת או משהו מספרי של סילברסטיין של סאמי? סביר להניח שלא כדאי לקחת את פלאת. מדכא מדי. סילברסטיין נועד לילדים, ובכל זאת מעלה בי חיוך. אני מחליטה לקחת את ״האקלברי״ (נראה לי מתאים) ואת ״בקצה מדרכת הרחוב״. נתראה בקרוב, של. עלה על הסיפון, ג'ים.
אני מעמיסה את התרמיל על כתף אחת. תולה את הרובה על האחרת וצועדת בשביל לעבר הכביש המהיר. אני לא מסתכלת לאחור.
אני עוצרת בקו העצים האחרון. סוללה של שישה מטרים מתמשכת למטה, עד הנתיבים המובילים דרומה, שזרועים מכוניות תקועות, ערמות בגדים, שקיות זבל קרועות, שרידים שרופים של משאיות שהובילו כל דבר שהוא, מדלק ועד חלב. יש שרידי תאונות בכל מקום, לפעמים רק מכוניות עם פגיעות בפגוש, לפעמים תאונות שרשרת שמתפתלות לאורך קילומטרים, עם שמש הבוקר שמתנוצצת בכל שברי הזכוכית.
אין כאן גופות. המכוניות האלה נמצאות כאן מאז הגל הראשון, והבעלים שלהן נטשו אותן מזמן.
לא היו קורבנות רבים בגל הראשון, הפעימה האלקטרומגנטית האדירה שחלפה באטמוספירה שלנו בשעה אחת־עשרה בדיוק בבוקר היום העשירי. בערך חצי מיליון קורבנות, ככה אבא שיער. בסדר, חצי מיליון נשמע הרבה, אבל האמת שזאת היתה רק טיפה בים האוכלוסייה. במלחמת העולם השנייה נהרגו פי מאה יותר אנשים מזה.
והיה לנו זמן להתכונן, גם אם לא בדיוק ידענו לקראת מה. עשרה ימים עברו מאז תמונות הלוויין הראשונות של ספינת האם החולפת על פני מאדים ועד שהופעל הגל הראשון. עשרה ימים של בלגן. משטר צבאי, ישיבות באו״ם, מצעדים, מסיבות על הגגות, קשקושים אינסופיים באינטרנט, סיקור של ההגעה עשרים וארבע שעות ביממה בכל ערוץ אפשרי. הנשיא נאם בפני האומה — ואז נעלם בבונקר שלו. מועצת הביטחון התכנסה לישיבת חירום סגורה בפני התקשורת.
הרבה אנשים פשוט הסתלקו, כמו לדוגמה השכנים שלנו, משפחת מייבסקי. ביום השישי אחר הצהריים הם מילאו את הקרוואן שלהם בכל פריט אפשרי ויצאו לדרך, מצטרפים ליציאת מצרים המונית למקום אחר, כי משום מה כל מקום אחר נראה בטוח יותר מכאן. אלפי אנשים יצאו להרים... או למדבר... או לבּיצות. למקום אחר, אתם יודעים.
המקום האחר של משפחת מייבסקי היה דיסני וורלד. והם לא היו היחידים. מספר המבקרים בדיסני וורלד שבר שיא של כל הזמנים בעשרת הימים ההם שלפני הפעימה האלקטרומגנטית.
אבא שאל את מר מייבסקי: ״אז למה דיסני וורלד?״
ומר מייבסקי אמר: ״תראה, הילדים אף פעם לא היו שם.״
שני הילדים שלו למדו באוניברסיטה.
קתרין, שחזרה הביתה יום קודם לכן משנת הלימודים הראשונה באוניברסיטת ביילור, שאלה: ״לאן אתם נוסעים?״
״לשום מקום,״ אמרתי. ולא רציתי ללכת לשום מקום. עדיין הייתי בהכחשה, העמדתי פנים שכל הסיפור המטורף הזה של החייזרים ייגמר בטוב, לא ידעתי איך, אולי בחתימה על איזה חוזה שלום אינטרגלקטי. או שאולי הם עברו כאן לאסוף כמה דגימות קרקע ולחזור הביתה. או שאולי באו לבלות כאן חופשה, כמו משפחת מייבסקי שנוסעת לדיסני וורלד.
״אתם צריכים להסתלק,״ היא אמרה. ״הם יפגעו בערים דבר ראשון.״
״את בטח צודקת,״ אמרתי. ״לא יעלה בדעתם לפגוע בממלכה הקסומה.״
״איך את מעדיפה למות?״ היא ענתה ברוגז. ״כשאת מסתתרת מתחת למיטה או על רכבת הרים?״
שאלה טובה.
אבא אמר שהעולם התחלק לשני מחנות: הבורחים והמקננים. הבורחים יצאו לגבעות — או אל הר הרעם של דיסני. המקננים אטמו את החלונות בבית, אגרו קופסאות שימורים ותחמושת והשאירו את הטלוויזיה דולקת על ערוץ סי־אן־אן עשרים וארבע שעות ביממה.
האורחים הגלקטיים הלא קרואים שלנו לא שלחו שום הודעה בעשרת הימים הראשונים האלה. הם לא שיגרו כלי נשק. אף אחד לא נחת על מדשאת הבית הלבן ושום יצורים עם עיניים של חרקים וראשים פחוסים לא יצאו בחליפות כסופות ודרשו שניקח אותם למנהיג שלנו. שום צלחות מעופפות צבעוניות לא תקשרו בשפה האוניברסלית של אור ומוזיקה. ולא קיבלנו שום תשובה כששלחנו הודעה משלנו. משהו בסגנון של ״שלום, ברוכים הבאים אל כדור הארץ. מקווים שתיהנו מהביקור. בבקשה אל תהרגו אותנו.״
איש לא ידע מה לעשות. חשבנו שהממשל יודע. לממשל היתה תוכנית לכל מצב, אז הנחנו שיש להם תוכנית למקרה שאי־טי יופיע ללא הזמנה או התראה, כמו איזה בן־דוד מוזר שאף אחד במשפחה לא אוהב לדבר עליו.
היו אנשים שקיננו. היו אנשים שברחו. היו כאלה שהתחתנו. היו כאלה שהתגרשו. היו שעשו תינוקות. היו שהתאבדו. הסתובבנו כמו זומבים, מטושטשים ורובוטיים, בלי שום יכולת לקלוט את סדר הגודל של מה שקורה.
קשה להאמין בזה כיום, אבל המשפחה שלי, כמו הרוב המכריע של המין האנושי, המשיכה בשגרה היומית שלה כאילו הדבר המטורף ביותר בהיסטוריה האנושית לא מתרחש מעל לראשים שלנו. אמא ואבא הלכו לעבודה, סאמי הלך למעון, אני הלכתי לבית הספר ולאימוני כדורגל. זה היה כל כך נורמלי, וכזה מוזר. עד סוף היום הראשון, כל אדם מעל גיל שנתיים ראה את ספינת האם בהגדלה בערך אלף פעם, מין גוש ירוק־אפרפר גדול וקורן, בערך בגודל מנהטן, שחג בגובה ארבע מאות קילומטרים מעל האדמה. נאס״א הכריזו על תוכנית להוציא מעבורת חלל מהמחסן ולנסות ליצור מגע.
טוב, יופי, חשבנו. השתיקה הזאת מחרישת אוזניים. למה הם עברו מיליארדי קילומטרים רק כדי להסתכל עלינו? זה לא מנומס.
ביום השלישי יצאתי עם בחור בשם מיטשל פלפס. וזה בדיוק מה שעשינו, בעצם: יצאנו. הדייט שלנו נערך בחצר האחורית של הבית שלי, בגלל העוצר. בדרך אלי הוא עבר בסטארבקס, וישבנו על המרפסת האחורית, שתינו מהכוסות שלנו והעמדנו פנים שאנחנו לא רואים את הצל של אבא עובר הלוך ושוב בסלון. מיטשל הגיע העירה כמה ימים לפני ההגעה. הוא ישב מאחורי בשיעור ספרות כללית, ועשיתי טעות והשאלתי לו מרקר. ופתאום הוא מזמין אותי לצאת איתו, כי ידוע שאם מישהי משאילה לך מרקר אין ספק שהיא חושבת שאתה שווה. אני לא יודעת למה יצאתי איתו. הוא לא היה כזה חמוד ולא היה כזה מעניין מעבר להילה של ״הילד החדש״, והוא בהחלט לא היה בן פאריש. אף אחד לא היה — מלבד בן פאריש עצמו — וזאת בדיוק היתה הבעיה.
עד שהגיע היום השלישי, או שדיברת על האחרים כל הזמן או שניסית לא לדבר עליהם בכלל. אני הייתי שייכת לקבוצה השנייה.
מיטשל — לראשונה.
״ואם הם אנחנו?״ הוא שאל.
לא לקח למטורפי הקונספירציות הרבה זמן להתחיל לקשקש על פרויקטים ממשלתיים מסווגים או על התוכנית הסודית לביים משבר חייזרי כדי לגזול מאיתנו את זכויות הפרט. חשבתי שלזה הוא חותר ונאנקתי.
״מה?״ הוא אמר. ״אני לא מתכוון אנחנו אנחנו. אני מתכוון, אולי הם אנחנו מהעתיד?״
״כמו ב'שליחות קטלנית', מה?״ אמרתי וגלגלתי עיניים. ״הם באו לעצור את עליית המכונות. או שאולי הם המכונות. אולי זה סקיינֶט.״
״לא נראה לי,״ הוא ענה, כאילו אמרתי את זה ברצינות. ״זה פרדוקס הסבא.״
״מה מכל זה? ומה זה בכלל פרדוקס הסבא?״ הוא אמר את זה כאילו ברור שאני יודעת מה זה פרדוקס הסבא, כי אם אני לא יודעת, סימן שאני מטומטמת. אני שונאת שאנשים עושים את זה.
״הם — זאת אומרת אנחנו — לא יכולים לחזור אחורה בזמן ולשנות שום דבר. אם את חוזרת אחורה בזמן והורגת את סבא שלך לפני שהוא הוליד את אבא או אמא שלך, אז את לא תיוולדי ולא תוכלי לחזור אחורה בזמן להרוג את סבא שלך.״
״למה שבכלל תרצה להרוג את סבא שלך?״ שיחקתי עם הקש במילקשייק התות כדי להפיק את החריקה המיוחדת הזאת של קש במכסה.
״הנקודה היא שעצם ההגעה שלהם משנה את ההיסטוריה,״ הוא אמר. כאילו אני זאת שהעלתה את כל עניין המסע בזמן.
״אנחנו חייבים לדבר על זה?״
״על מה עוד כבר אפשר לדבר?״ הגבות שלו טיפסו אל קו השיער. למיטשל היו גבות עבות מאוד. זה היה אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם. והוא כסס ציפורניים. זה היה הדבר השני ששמתי לב אליו. היחס של בן־אדם לציפורניים שלו יכול ללמד אותך הרבה עליו.
הוצאתי את הנייד שלי וסימסתי לליזבת:
הצילו
״את מפחדת?״ הוא שאל. בניסיון למשוך את תשומת הלב שלי. או כדי שארגיע אותו. הוא הסתכל עלי במבט מאוד מרוכז.
נדתי בראש. ״סתם משועממת.״ שקר. ברור שפחדתי. ידעתי שזה לא יפה כלפיו, אבל לא הצלחתי להתאפק. מסיבה כלשהי, שאני לא מסוגלת להסביר, כעסתי עליו. אולי כעסתי על עצמי שהסכמתי לצאת עם בחור שלא באמת מעניין אותי. או אולי כעסתי שהוא לא בן פאריש, וזה לא היה באשמתו. ובכל זאת.
הצילו ממה?
״לא אכפת לי על מה נדבר,״ הוא אמר. הוא הסתכל אל ערוגת הוורדים ושיחק בשאריות הקפה שלו, והברך שלו קפצה כל כך חזק מתחת לשולחן שהכוס שלי רעדה.
מיטשל. היתה לי הרגשה שאין צורך בהסברים נוספים.
״למי את מסמסת?״
אמרתי לך לא לצאת איתו
״אתה לא מכיר,״ אמרתי. לא יודעת למה הסכמתי
״אנחנו יכולים לעשות משהו אחר,״ הוא אמר. ״רוצה ללכת לסרט?״
״יש עוצר,״ הזכרתי לו. אסור להסתובב בחוץ אחרי תשע בערב מלבד חיילים ורכבי חירום.
LOL כדי שבן יקנא
״את כועסת או משהו?״
״לא.״ אמרתי לו. ״אמרתי לך מה אני מרגישה.״
הוא קפץ שפתיים בתסכול. הוא לא ידע מה לומר.
״סתם ניסיתי לחשוב מי הם יכולים להיות,״ הוא אמר.
״אתה וכל בן־אדם אחר על פני כדור הארץ,״ אמרתי. ״אף אחד לא יודע, והם לא אומרים לנו, אז כולם יושבים ומנחשים, וזה די חסר טעם. אולי הם אנשי־עכבר בין־גלקטיים מכוכב הגבינה שבאו לקחת לנו את הפרמזן.״
ב״פ לא יודע שאני קיימת
״את יודעת,״ הוא אמר, ״זה לא כזה מנומס לסמס בזמן שאני מנסה לדבר איתך.״
הוא צדק. הכנסתי את הטלפון לכיס. מה עובר עלי? שאלתי את עצמי. קאסי מפעם לא היתה עושה דבר כזה. כבר אז האחרים התחילו לשנות אותי, אבל רציתי להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה, בעיקר לא אני.
״שמעת על זה?״ הוא שאל וחזר ישירות לנושא שאמרתי שמשעמם אותי. ״התחילו לבנות אתר נחיתה.״
שמעתי על זה. בעמק המוות. לא להאמין: בעמק המוות.
״אישית זה לא נראה לי כזה רעיון חכם,״ הוא אמר. ״לפרוש להם שטיח אדום.״
״למה לא?״
״עברו שלושה ימים. שלושה ימים והם מסרבים לכל סוג של קשר. אם הם ידידותיים, אז למה הם לא אמרו שלום עד עכשיו?״
״אולי הם ביישנים.״ פיתלתי קווצת שיער מסביב לאצבע ומשכתי בה בעדינות להפיק כאב כזה, חצי נעים.
״כמו הילד החדש,״ אמר הילד החדש.
זה בטוח לא קל, להיות הילד החדש. הרגשתי שאני צריכה להתנצל על גסות הרוח שלי. ״הייתי קצת מגעילה אליך קודם,״ הודיתי. ״סליחה.״
הוא הסתכל עלי במבט מבולבל. הוא דיבר על החייזרים, לא על עצמו, ואני אמרתי משהו על עצמי, לא על זה ולא על זה.
״זה בסדר,״ הוא אמר. ״שמעתי שאת לא יוצאת הרבה לדייטים.״
אאוץ'.
״מה עוד שמעת?״ אחת מהשאלות האלה שאת לא באמת רוצה לדעת את התשובה עליהן, ועדיין חייבת לשאול.
הוא שתה מהקפה שלו דרך החור הקטן במכסה הפלסטיק.
״לא הרבה. זה לא שהסתובבתי ושאלתי או משהו.״
״שאלת מישהו ואמרו לך שאני לא יוצאת הרבה לדייטים.״
״סתם אמרתי שאני חושב להזמין אותך לדייט, אז אמרו לי שאת די קולית. ואני אמרתי, איך היא? ואמרו לי נחמדה, אבל שלא כדאי לי לטפח ציפיות כי את דלוקה על בן פאריש —״
״זה מה שאמרו לך? מי אמר לך את זה?״
הוא משך בכתפיו. ״אני לא זוכר את השם שלה.״
״זאת היתה ליזבת מורגן?״ אני ארצח אותה.
״אני לא יודע איך קוראים לה,״ הוא אמר.
״איך היא נראית?״
״שיער חום ארוך. משקפיים. אני חושב שקוראים לה קארלי או משהו כזה.״
״אני לא מכירה אף...״
אני מתה. איזו קארלי שאני בכלל לא מכירה יודעת עלי ועל בן פאריש — או עלי בלי בן פאריש. ואם קארלי־או־משהו־כזה יודעת, אז כולם יודעים.
״טוב, אז היא טועה,״ סיננתי. ״אני לא דלוקה על בן פאריש.״
״לא אכפת לי מזה.״
״לי אכפת.״
״אולי זה לא הולך,״ הוא אמר. ״כל דבר שאני אומר משעמם אותך או מעצבן אותך.״
״אני לא מעוצבנת,״ אמרתי בכעס.
״אוקיי, טעיתי.״
לא, הוא צדק. ולא בסדר מצדי שלא אמרתי לו שקאסי שהוא מכיר היא לא קאסי שהייתי, קאסי שלפני ההגעה, שלא היתה מתנהגת מגעיל אפילו כלפי יתוש. לא הייתי מוכנה להודות באמת: כשהאחרים באו, לא רק העולם השתנה. אנחנו השתנינו. אני השתניתי. ברגע שספינת האם הופיעה, פניתי לנתיב שיסתיים באחורי חנות מכולת, מאחורי מקררי בירה ריקים. הלילה ההוא עם מיטשל היה רק תחילת האבולוציה שלי.
מיטשל צדק בקשר לזה שהאחרים לא עברו כאן סתם לומר שלום. בערב הגל הראשון, הפיזיקאי התיאורטי המוביל בעולם, אחד האנשים החכמים בעולם (זה הכיתוב שהופיע על המסך מתחת לראש המדבר שלו: אחד האנשים החכמים בעולם), התראיין בסי־אן־אן ואמר: ״השתיקה הזאת לא מעודדת אותי. לא עולה על דעתי שום סיבה חיובית לזה. אם חייזרים יבקרו אותנו אי־פעם, אני חושב שניתן לצפות למשהו דומה למה שקרה כשכריסטופר קולומבוס הגיע לאמריקה ולא לסצנה מתוך 'מפגשים מהסוג השלישי', וכולנו יודעים איך זה נגמר מבחינת האינדיאנים.״
פניתי אל אבא ואמרתי: ״אנחנו צריכים להפגיז אותם בנשק אטומי.״ נאלצתי לגבור בקולי על קול הטלוויזיה — אבא תמיד הגביר את הווליום בזמן החדשות כדי שיוכל להתגבר על רעש הטלוויזיה של אמא במטבח. היא אהבה לצפות בערוץ המשפחה בזמן שבישלה. נהגתי לקרוא לזה ״מלחמת השַלטים״.
״קאסי!״ מרוב הלם הבהונות שלו התקפלו בתוך גרבי הספורט הלבנים. הוא גדל על ״מפגשים מהסוג השלישי״ ו״אי־טי״ ו״סטאר טרק״, והיה נעול לגמרי על הרעיון שהאחרים באו להציל אותנו מעצמנו. לא עוד רעב. לא עוד מלחמות. חיסול המחלות. חשיפת סודות היקום. ״את לא מבינה שזה עשוי להיות השלב הבא באבולוציה שלנו? צעד אדיר קדימה. אדיר.״ הוא חיבק אותי חיבוק ניחומים. ״יש לנו המון מזל שנזכה להיות עדים לזה.״
ואז הוסיף כבדרך אגב, כאילו שהוא מדבר על תיקון טוסטר: ״וחוץ מזה, נשק אטומי לא יגרום הרבה נזק בריק שבחלל. אין שום דבר שיישא את גל ההדף.״
״אז החכמולוג הזה בטלוויזיה מדבר מהתחת?״
״אל תשתמשי בשפה כזאת, קאסי,״ הוא נזף בי. ״זכותו לחשוב אחרת, אבל זה כל מה שזה. דעה.״
״אבל מה אם הוא צודק? מה אם הדבר הזה שם הוא הגרסה שלהם לכוכב המוות?״
״לעבור חצי יקום רק כדי לפוצץ אותנו?״ הוא טפח על הרגל שלי וחייך. אמא הגבירה את הטלוויזיה במטבח. הוא העלה את הווליום בחדר הטלוויזיה לעשרים ושבע.
״בסדר, אבל מה עם הפלישה המונגולית האינטרגלקטית, כמו שהוא אמר?״ דרשתי לדעת. ״אולי הם באו לכבוש אותנו, לכלוא אותנו בשמורות, לשעבד אותנו...״
״קאסי,״ הוא אמר, ״גם אם משהו יכול לקרות, זה לא אומר שהוא אכן יקרה. על כל פנים, הכול רק השערות. של הטיפוס הזה. שלי. אף אחד לא יודע למה הם כאן. האם לא סביר בה במידה לחשוב שהם עשו את כל הדרך הזאת כדי להציל אותנו?״
ארבעה חודשים אחרי שאמר את המילים האלה, אבא שלי מת.
הוא טעה לגבי האחרים. ואני טעיתי. ואחד האנשים החכמים בעולם טעה.
הם לא באו להציל אותנו. והם לא באו לשעבד אותנו או לכלוא אותנו בשמורות.
הם באו להרוג אותנו.
את כולנו.
6
התלבטתי הרבה אם לערוך את המסע ביום או בלילה. החשכה היא הברירה המתבקשת אם את מפחדת מהם. אבל היום עדיף אם את רוצה להבחין במל״ט לפני שהוא יבחין בך.
המל״טים הופיעו בסוף הגל השלישי. מכונות בצורת סיגר, צבען אפור עמום, שמרחפות במהירות ובדממה בגובה אלפי רגל. לפעמים המל״טים חוצים את השמים בלי לעצור. לפעמים הם חגים למעלה כמו עופות דורסים. הם מסוגלים להסתובב בחדות ולעצור בבת אחת, ממאך 2 לאפס בתוך פחות משנייה. ככה ידענו שלא אנחנו בנינו את המל״טים.
ידענו שהם לא מאוישים (או מחויזרים) כי אחד מהם התרסק במרחק כמה קילומטרים ממחנה הפליטים שלנו. בום גדול כששבר את מחסום הקול, צווחה מפלחת אוזניים כשצנח לאדמה, והקרקע שרעדה תחת רגלינו כשהתרסק בשדה תירס נטוש. צוות סיור יצא ברגל אל אתר ההתרסקות לבדוק אותו. טוב, לא באמת צוות, רק אבא והצ'פילד, האיש שהיה האחראי על המחנה. הם חזרו ודיווחו שהוא היה ריק. בטוח? אולי הטייס נטש לפני ההתרסקות. אבא אמר שהוא היה מלא מכשירים; לא היה שם מקום לטייס. ״אלא אם הם בגובה חמישה סנטימטרים.״ כולם צחקו. איכשהו זה הפך את הזוועה פחות זוועתית, לדמיין את האחרים כמו לקחנים בגובה חמישה סנטימטרים.
החלטתי לערוך את המסע ביום. ככה אוכל לפקוח עין אחת על השמים ואחת על הקרקע. בסופו של דבר הראש שלי קפץ למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, מצד לצד ושוב למעלה, כמו מעריצה במופע רוק, עד שחטפתי סחרחורת וקצת בחילה.
ובלילה יש עוד בעיות חוץ מהמל״טים. כלבי בר, קויוטים, דובים וזאבים שירדו דרומה מקנדה, אולי אפילו אריה או טיגריס שברחו מגן חיות. אני יודעת, אני יודעת, קרקס שלם. אז תירו בי.
וגם אם לא בהרבה, אני חושבת שהסיכויים שלי נגדם יהיו טובים יותר ביום. ואפילו נגד מישהו מבני מיני, אם אני לא האחרונה. מה אם אתקל בשורד אחר שיחליט שדרך הפעולה הכי טובה היא לחסל את כל מי שיפגוש, כמו שאני חיסלתי את חייל הצלב?
וזה מעלה עוד התלבטות לגבי דרך הפעולה המומלצת. האם לירות ברגע שאני רואה מישהו? האם לחכות שהוא יעשה את הצעד הראשון ולהסתכן בכך שיבחר באפשרות הקטלנית? אני תוהה, ולא בפעם הראשונה, למה לעזאזל לא המצאנו איזה קוד או לחיצת יד סודית או משהו לפני שהם הופיעו — משהו שיזהה אותנו כחבר'ה הטובים. לא יכולנו לדעת שהם יופיעו, אבל היינו די בטוחים שמשהו יגיע בסופו של דבר.
קשה להתכונן לשלב הבא שיגיע אם מה שמגיע הוא לא מה שהתכוננת לקראתו.
נסי להבחין בהם ראשונה, החלטתי. תתפסי מחסה. בלי עימותים. לא עוד חיילי צלב!
היום בהיר ואין רוח, אבל קר. השמים ריקים מעננים. אני הולכת והראש שלי קופץ למעלה ולמטה, מתנדנד מצד לצד, התרמיל מיטלטל על כתף אחת, הרובה על האחרת, הולכת בשוליים החיצוניים של אי התנועה שמפריד בין הנתיבים דרומה והנתיבים צפונה. כל כמה צעדים אני עוצרת כדי להסתובב ולסרוק את השטח מאחורי. שעה. שעתיים. ועברתי קילומטר וחצי לכל היותר.
הדבר הכי מלחיץ, יותר מהמכוניות הנטושות ומסבך המתכת המעוקמת והזכוכית השבורה שנוצצים בשמש אוקטובר, יותר מכל האשפה והזבל באמצע אי התנועה, שרובו מוסתר מתחת לעשב בגובה הברך, ככה שרצועת השטח הזאת נראית כאילו היא מכוסה באבעבועות, הדבר הכי מלחיץ הוא השקט.
הזמזום נעלם.
אתם זוכרים את הזמזום.
אם לא גדלתם על פסגת הר ולא חייתם במערה, הזמזום תמיד נמצא סביבכם. אלה היו החיים. זה היה הים ששחינו בו. הצליל המתמיד של כל הדברים שבנינו כדי להקל על החיים ולעשות אותם קצת פחות משעממים. השיר המכני. הסימפוניה האלקטרונית. זמזום כולנו וכל חפצינו. נעלם.
ועכשיו זה הקול של כדור הארץ לפני שכבשנו אותו.
לפעמים, מאוחר בלילה, באוהל שלי, נדמה לי שאני שומעת את הכוכבים מתחככים בשמים. עד כדי כך שקט עכשיו. אחרי כמה זמן אני בקושי מסוגלת לעמוד בזה. אני רוצה לצרוח בכל הכוח. אני רוצה לשיר, לצעוק, לרקוע ברגליים, למחוא כפיים, כל דבר שיכריז על הנוכחות שלי. השיחה שלי עם החייל היתה המילים הראשונות שאמרתי בקול רם כבר שבועות.
הזמזום גווע ביום העשירי להגעה. אני ישבתי בשיעור בשעה שלישית וסימסתי לליזבת את האס־אם־אס האחרון שאשלח אי־פעם. אני לא זוכרת מה בדיוק כתבתי.
שעה אחת־עשרה בבוקר ביום חמים ושטוף שמש בתחילת האביב. יום מתאים לשרבוטים ולחלומות בהקיץ ולרצון להיות בכל מקום שהוא מלבד בשיעור מתמטיקה של מיז פוֹלסון.
הגל הראשון היכה בלי תרועת חצוצרות. הוא לא היה דרמטי. הוא לא עורר פחד ותדהמה.
האורות פשוט כבו.
התאורה מעל הראש של מיז פולסון דעכה.
המסך בטלפון שלי החשיך.
מישהו באחורי החדר פלט צווחה. פשוט קלאסי. לא חשוב באיזו שעה זה קורה — אם יש הפסקת חשמל, מישהו מגיב כאילו הבניין קרס.
מיז פולסון אמרה לנו שנישאר לשבת. זה הדבר הנוסף שאנשים עושים כשיש הפסקת חשמל. הם קמים במהירות כדי... מה בדיוק? זה מוזר. אנחנו כל כך רגילים לחשמל, שכשהוא מתנתק אנחנו לא יודעים מה לעשות. אנחנו קופצים או צווחים או מתחילים לקשקש כמו מטומטמים. אנחנו נתקפים פאניקה. כאילו מישהו ניתק לנו את החמצן. אבל בגלל ההגעה, זה היה עוד יותר גרוע. כשבמשך עשרה ימים את מחכה בחוסר סבלנות שיקרה משהו ושום דבר לא קורה, את נעשית ממש מתוחה.
אז כשהם ניתקו לנו את החשמל, נלחצנו קצת יותר מהרגיל.
כולם התחילו לדבר בבת אחת. כשהכרזתי שהטלפון שלי מת, כולם שלפו טלפונים מתים. ניל קרוסקי, שישב בשורה האחרונה והקשיב לאייפוד שלו בזמן שמיז פולסון דיברה, הוציא את האוזניות מהאוזניים ושאל בקול למה המוזיקה הפסיקה.
הדבר הבא שאת עושה כשמכבים לך את הזרם, אחרי שאת נתקפת פאניקה, זה לרוץ לחלון הכי קרוב. את לא יודעת למה בדיוק. מין הרגשה כזאת של ״בואו נראה מה קורה״. העולם פועל מבחוץ פנימה. אז אם האורות כבים, את מסתכלת החוצה.
מיז פולסון הסתובבה אקראית בין האנשים שהצטופפו מול החלונות: ״שקט! כולם לחזור למקומות. אני בטוחה שתהיה הודעה...״
ובאמת היתה, כעבור דקה בערך. אבל לא במערכת הכריזה, ולא ממר פוֹקס, סגן המנהל. היא הגיעה מהשמים, מהם. בדמות מטוס 727 שהסתחרר לאדמה מגובה עשרת אלפים רגל עד שנעלם מאחורי קו העצים והתפוצץ בכדור אש שנראה כמו פטרייה אטומית.
היי, יושבי כדור הארץ! המסיבה מתחילה!
הייתם מצפים שמחזה כזה יגרום לנו לצלול מתחת לשולחנות שלנו. זה לא קרה. נדבקנו לחלון וסרקנו את השמים הבהירים בחיפוש אחר הצלחת המעופפת שהפילה את המטוס. זאת חייבת להיות צלחת מעופפת, נכון? ידענו איך אמורה להתנהל פלישה חייזרית ראויה לשמה. צלחות מעופפות שועטות באטמוספרה ולהקים של מטוסי אף־16 רודפים אחריהן, טילי קרקע־אוויר ופגזים נותבים נורים בצווחה מהבונקרים. באופן לא מציאותי, ובהחלט חולני, רצינו לראות משהו כזה. פלישה חייזרית נורמלית.
חצי שעה חיכינו ליד החלונות. אנשים כמעט לא דיברו. מיז פולסון אמרה לנו לשבת במקומות. התעלמנו ממנה. שלושים דקות מאז תחילת הגל הראשון, והסדר החברתי כבר התחיל להתפורר. אנשים לא הפסיקו לבדוק את הטלפונים שלהם. לא הצלחנו לקשר בין הכול: המטוס שהתרסק, האורות שכבו, הטלפונים שלנו שמתו, השעון על הקיר עם המחוג הגדול קפוא על שתים־עשרה, הקטן על אחת־עשרה.
ואז נפתחה הדלת בבת אחת ומר פוקס אמר לנו שנלך לאולם הספורט. ממש חכם. לרכז את כולנו במקום אחד, ככה שהחייזרים לא יצטרכו לבזבז הרבה תחמושת.
אז צעדנו לאולם הספורט והתיישבנו על יציעי הספסלים בחשכה כמעט מוחלטת בזמן שהמנהל צעד הלוך ושוב, ופה ושם עצר לצעוק עלינו שנהיה בשקט ושנחכה שההורים שלנו יגיעו.
מה לגבי התלמידים שהגיעו לבית הספר במכונית? הם לא יכולים ללכת?
״המכוניות שלכם לא יפעלו.״
מה זה? מה זאת אומרת, המכוניות שלנו לא יפעלו?
שעה חלפה. ואז שעתיים. ישבתי ליד ליזבת. לא דיברנו הרבה, וכשכן דיברנו עשינו את זה בלחישות. לא פחדנו מהמנהל; פשוט ניסינו להקשיב. אני לא יודעת מה בדיוק חשבנו שנשמע, אבל זה היה כמו השקט לפני שארובות השמים נפתחות ורעם מתגלגל.
״יכול להיות שזהו זה,״ לחשה ליזבת. היא שפשפה את האף בעצבנות. תחבה ציפורניים צבועות בתוך השיער הבלונדיני הצבוע שלה. נקשה על השורשים. גלגלה את כרית האצבע על העפעף: היא בדיוק התחילה להשתמש בעדשות מגע, והן כל הזמן הציקו לה.
״זה בטוח משהו,״ עניתי בלחישה.
״אני מתכוונת, יכול להיות שזהו זה. כאילו זהו זה. הסוף.״
היא לא הפסיקה להוציא את הסוללה מהטלפון שלה ולהכניס אותה בחזרה. אני מניחה שזה היה עדיף על לא לעשות כלום.
היא התחילה לבכות. לקחתי ממנה את הטלפון שלה והחזקתי לה את היד. הסתכלתי מסביב. היא לא היתה היחידה שבכתה. היו ילדים שהתפללו. היו כאלה שגם זה וגם זה, גם בכו וגם התפללו. המורים התכנסו בקבוצה צפופה ליד הכניסה לאולם, כמגן אנושי למקרה שהיצורים מהחלל החיצון יחליטו לפרוץ פנימה.
״יש כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות,״ אמרה ליזבת. ״בחיים אפילו לא...״ היא החניקה בכי. ״את יודעת.״
״יש לי הרגשה שהרבה מאוד 'את יודעת' קורה עכשיו,״ אמרתי. ״בטח ממש כאן, מתחת לספסלים.״
״את חושבת?״ היא ניגבה את הלחיים בכף היד. ״מה איתך?״
״לגבי 'את יודעת'?״ לא היתה לי בעיה לדבר על סקס. הבעיה שלי היתה לדבר על סקס בקשר אלי.
״אה, אני יודעת שאת לא 'את יודעת'. בחייך! לא על זה אני מדברת.״
״חשבתי שעל זה אנחנו מדברות.״
״אני מדברת על החיים שלנו, קאסי! מה, יכול להיות שזה סוף העולם הדפוק, ואת רוצה רק לדבר על סקס!״
היא חטפה את הטלפון שלה מהיד שלי והתעסקה בכיסוי של הסוללה.
״ובגלל זה את צריכה לומר לו,״ היא אמרה ושיחקה בשרוכים של הקפוצ'ון שלה.
״לומר מה למי?״ ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת; סתם ניסיתי למשוך זמן.
״לבן! את צריכה לומר לו מה את מרגישה כלפיו. מה את מרגישה כלפיו מאז כיתה ג'.״
״את צוחקת, נכון?״ הרגשתי איך הפנים שלי מסמיקות.
״ואז את צריכה לשכב איתו.״
״ליזבת, תסתמי.״
״זאת האמת.״
״אני לא רציתי לשכב עם בן פאריש מאז כיתה ג',״ לחשתי. כיתה ג'? העפתי בה מבט לראות אם היא מקשיבה בכלל. נראה שלא.
״במקומך הייתי ניגשת ישר אליו ואומרת: 'אני חושבת שזהו זה. זה הסוף, ואני לא מוכנה למות באולם הספורט הזה בלי ששכבתי איתך.' ואת יודעת מה הייתי עושה אז?״
״מה?״ התאמצתי לא לצחוק כשניסיתי לדמיין את ההבעה על הפרצוף שלו.
״הייתי לוקחת אותו לגינה ושוכבת איתו.״
״בגינה?״
״או במלתחות.״ היא נופפה ביד בתנועה מהירה שהקיפה את כל בית הספר — או אולי את כל העולם. ״איפה שלא יהיה.״
״במלתחות מסריח.״ הסתכלתי שתי שורות למטה אל צללית הראש המשגע של בן פאריש. ״דברים כאלה קורים רק בסרטים,״ אמרתי.
״כן, לגמרי לא מציאותי, בניגוד למה שקורה עכשיו.״
היא צדקה. זה היה לגמרי לא מציאותי. שני התרחישים, פלישה חייזרית אל כדור הארץ ופלישה של בן פאריש אלי.
״לפחות את יכולה לספר לו מה את מרגישה כלפיו,״ היא אמרה, כאילו קראה את המחשבות שלי.
יכולה, כן. מתכוננת לעשות את זה אי־פעם, אה...
ולא עשיתי את זה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את בן פאריש, כשהוא ישב שתי שורות מתחתי באולם הספורט החשוך והמחניק (אולם הבית של קבוצת הנצים!), ורק את המאחורה שלו. הוא בטח נהרג בגל השלישי, כמו כולם כמעט, ואני אף פעם לא אמרתי לו מה הרגשתי כלפיו. יכולתי לעשות את זה. הוא ידע מי אני; הוא ישב מאחורי בשיעור או שניים.
הוא בטח לא זוכר את זה, אבל בחטיבה נסענו באותה הסעה לבית הספר, ואחר צהריים אחד שמעתי אותו מספר שאתמול נולדה לו אחות, והסתובבתי ואמרתי: ״לי נולד אח בשבוע שעבר!״ והוא אמר: ״באמת?״ לא בלעג, אלא כאילו זה נראה לו צירוף מקרים מגניב, ובמשך חודש בערך הסתובבתי וחשבתי שיש בינינו קשר מיוחד שמבוסס על תינוקות. ואז עלינו לתיכון והוא נעשה הכוכב של קבוצת הפוטבול ואני נעשיתי סתם מישהי שמסתכלת עליו מהיציע כשהוא מבקיע. הייתי רואה אותו בשיעורים ובמסדרון, ולפעמים נאלצתי להיאבק בדחף לרוץ אליו ולומר: ״היי, אני קאסי, הילדה מההסעה. זוכר את התינוקות?״
והקטע המצחיק זה שהוא בטח זכר. בן פאריש לא הסתפק בלהיות הבחור הכי משגע בבית הספר. רק כדי לייסר אותי במושלמות שלו, הוא התעקש להיות גם ממש חכם. כבר ציינתי כמה נחמד הוא היה לבעלי חיים קטנים ולילדים? אחותו הקטנה עודדה אותו מהקווים כל משחק, וכשזכינו באליפות המחוז, בן רץ ישר אליה, הניף אותה על הכתפיים והוביל את מצעד הניצחון סביב המגרש כשהיא מנופפת לקהל כמו מלכת יופי.
אה, ועוד משהו: החיוך ההורס שלו. אני לא אתחיל אפילו לדבר על זה.
אחרי שעה בערך באולם הספורט החשוך והמחניק, ראיתי את אבא שלי בפתח. הוא נופף לי נפנוף קטן, כאילו כל יום הוא מגיע לבית הספר כדי לקחת אותי הביתה אחרי פלישה חייזרית. חיבקתי את ליזבת ואמרתי לה שאתקשר אליה ברגע שהטלפונים יחזרו לעבוד. עדיין דבקתי בחשיבה של טרום־פלישה. אתם יודעים, החשמל מתנתק, אבל בסוף הוא תמיד חוזר. אז פשוט חיבקתי אותה, ואני לא זוכרת אם אמרתי לה שאני אוהבת אותה.
יצאנו החוצה ואני שאלתי: ״איפה האוטו?״
ואבא אמר שהמכונית לא פועלת. שום מכונית לא פועלת. הרחובות היו מלאים כלי רכב שנתקעו, מכוניות ואוטובוסים ואופנועים ומשאיות, והתנגשויות ותאונות שרשרת בכל מקום, מכוניות שהתרסקו על עמודי חשמל ונתקעו בבניינים. הרבה אנשים נלכדו כשהפעימה האלקטרומגנטית היכתה בנו; המנעולים האוטומטיים בדלתות לא פעלו, והם נאלצו לפרוץ החוצה מהמכוניות או לשבת שם ולחכות שמישהו יציל אותם. הפצועים שעדיין היו מסוגלים לזוז זחלו אל שולי הכבישים והמדרכות לחכות לחובשים, אבל החובשים לא הגיעו כי גם האמבולנסים והכבאיות והניידות לא פעלו. כל דבר שפעל על סוללות או על חשמל, כל דבר שהיה לו מנוע, מת בשעה אחת־עשרה בבוקר.
אבא דיבר תוך כדי צעידה, כשהוא מחזיק בכוח במפרק היד שלי כאילו פחד שמשהו יסתער מהשמים ויחטוף אותי.
״שום דבר לא פועל. לא החשמל, לא הטלפונים, לא המים...״
״ראינו מטוס מתרסק.״
הוא הנהן. ״אני בטוח שכולם התרסקו. כל דבר שנמצא בשמים בזמן שזה היכה. מטוסי קרב, מסוקים, אוניות נושאות גייסות...״
״כשמה היכה?״
״פעימה אלקטרומגנטית,״ הוא אמר. ״אם משדרים פעימה חזקה מספיק, אפשר להפיל את כל הרשת. חשמל. תקשורת. תעבורה. כל דבר שטס או נוסע נפגע.״
המרחק מבית הספר לבית שלנו היה שני קילומטרים. אלה היו שני הקילומטרים הכי ארוכים שהלכתי בחיים שלי. ההרגשה היתה כאילו מסך כיסה את הכול, מסך שנצבע כך שנראה בדיוק כמו מה שהוא מסתיר. אבל פה ושם יכולת להציץ רגע אל מאחוריו ולראות שמשהו השתבש בצורה רצינית מאוד. לדוגמה, כל האנשים שעמדו על המרפסות הקדמיות שלהם עם טלפונים מתים ביד והסתכלו על השמים, וכל האנשים שהתכופפו מתחת למכסה מנוע פתוח והתעסקו בכבלים, כי זה מה שעושים כשהמכונית נתקעת — מתעסקים עם הכבלים.
״אבל זה בסדר,״ אבא אמר ולחץ על מפרק היד שלי. ״זה בסדר. יש סיכוי טוב שמערכות הגיבוי שלנו לא נהרסו, ואני בטוח שיש לממשל תוכנית חירום, בסיסים מוגנים, דברים כאלה.״
״ואיך לנתק לנו את הזרם משתלב בתוכנית שלהם לעזור לנו לעבור לשלב הבא באבולוציה שלנו, אבא?״
התחרטתי ברגע שאמרתי את זה. אבל הייתי ממש לחוצה. הוא לא קיבל את זה קשה. הוא הסתכל עלי וחייך חיוך מרגיע ואמר: ״הכול יהיה בסדר,״ כי זה מה שרציתי שהוא יגיד וזה מה שהוא רצה להגיד וזה מה שעושים כשהמסך יורד — אומרים את השורה שהקהל רוצה לשמוע.
7
בסביבות שתים־עשרה בצהריים, בדרך לקיים את ההבטחה, אני עוצרת להפסקת מים ובשר מיובש. כל פעם שאני אוכלת בשר מיובש או קופסת סרדינים או כל דבר ארוז, אני חושבת, ועכשיו נשאר אחד פחות כזה בעולם. כרסום מזדחל בעדויות לכך שחיינו כאן אי־פעם.
החלטתי שיום יבוא ואני אאזור אומץ ואתפוס תרנגולת ואמלוק לה את הצוואר העסיסי שלה. הייתי רוצחת בשביל צ'יזבורגר. בחיי. אם אני אתקל במישהו שאוכל צ'יזבורגר, אני ארצח אותו בשביל זה.
יש המון פרות מסביב. הייתי יכולה לירות באחת מהן ולחתוך מהבשר בסכין שלי. אני די בטוחה שלא תהיה לי בעיה לשחוט פרה. החלק הקשה יהיה להכין את הבשר. להדליק אש, אפילו באור יום, זאת הדרך הכי בטוחה להזמין אותם לברביקיו.
צל מבזיק על פני העשב במרחק עשרה מטרים ממני. אני מסובבת את הראש בבת אחת והוא נחבט בכוח בצד מכונית ההונדה סיוויק שנשענתי עליה בזמן שנהניתי מהחטיף שלי. זה לא היה מל״ט. זאת היתה ציפור, שחף, מכל הדברים שבעולם, שחלף במהירות, כמעט בלי להניע את הכנפיים הפרושות שלו. צמרמורת של גועל עוברת לי לאורך הגב. אני שונאת ציפורים. לא שנאתי אותן לפני ההגעה. לא שנאתי אותן אחרי הגל הראשון. גם לא אחרי הגל השני, שלמען האמת לא השפיע עלי כל כך.
אבל מאז הגל השלישי, אני שונאת אותן. זאת לא היתה אשמתן, אני יודעת את זה. זה כמו שאדם מול כיתת יורים ישנא את הקליעים, אבל זה חזק ממני.
הציפורים ממש שוות לתחת.
8
אחרי שלושה ימים של צעדה על הכביש, הגעתי למסקנה שמכוניות הן חיית עדר.
הן מסתובבות בקבוצות. הן מתות בגושים. גושים של תאונות. גושים של היתקעות. הן נוצצות ממרחק כמו אבני חן. ופתאום הגושים נגמרים. הכביש ריק לאורך קילומטרים. רק אני ונהר האספלט שחותך שביל צר בין עצים עירומים למחצה, שהעלים שלהם מרשרשים ונצמדים נואשות לענפים הכהים. רק הכביש והשמים העירומים והעשב החום הגבוה ואני.
השטחים הריקים האלה הכי גרועים. מכוניות מספקות מחסה. ומקלט. אני ישנה בתוך מכוניות שלא נהרסו (עדיין לא נתקלתי במכונית נעולה). אם אפשר לקרוא לזה שינה. אוויר מעופש ומחניק; אי־אפשר לפתוח את החלונות, ולהשאיר דלת פתוחה לא בא בחשבון. הרעב מציק. והמחשבות עם לילה. לבד, לבד, לבד.
המחשבות הליליות הכי גרועות:
אני לא מעצבת של מל״טים חייזריים, אבל אילו הייתי בונה אחד כזה, הייתי מוודאת שמערכת האיתור שלו תהיה רגישה מספיק לאיתור חום גוף דרך גג של מכונית. זה תמיד קורה: ברגע שאני מתחילה להתנמנם, אני מדמיינת את כל ארבע הדלתות נפתחות בבת אחת ועשרות ידיים מושטות אלי, ידיים שמחוברות לזרועות שמחוברות למה שהם לא יהיו. ואז אני מתעוררת בבת אחת, מגששת בטירוף אחרי הרובה שלי, מציצה במושב האחורי ומסתכלת מסביב, ומרגישה לכודה ועיוורת למדי מאחורי החלונות המכוסים אדים.
השחר מגיע. אני מחכה שערפל הבוקר יתפוגג ואז שותה קצת מים, מצחצחת שיניים, בודקת פעמיים את הנשק שלי, עושה ספירת מלאי ושוב יוצאת לדרך. מבט למעלה, מבט למטה, מבט מסביב. לא לעצור ביציאות. המים מספיקים בינתיים. אין מצב שאני אתקרב למקום יישוב אם זה לא הכרחי.
מהרבה סיבות.
אתם יודעים איך יודעים שיש יישוב בסביבה? לפי הריח. אפשר להריח יישובים ממרחק קילומטרים.
יש להם ריח של עשן. ושל ביוב פתוח. ושל מוות.
בערים קשה לעבור שני צעדים בלי למעוד על גופה. מצחיק: גם אנשים מתים בגושים.
אני מתחילה להריח את סינסינטי בערך שני קילומטרים לפני שאני מבחינה בשלט היציאה. עמוד עשן כבד מיתמר בעצלתיים לעבר השמים הריקים מעננים.
סינסינטי בוערת.
אני לא מופתעת. אחרי הגל השלישי, הדבר השני הכי נפוץ בערים, אחרי הגופות, היה שריפות. פגיעת ברק אחת יכלה לחסל עשרה גושי בניינים. לא נשאר מי שיכבה את השריפות.
העיניים שלי מתחילות לדמוע. צחנת סינסינטי עושה לי בחילה. אני עוצרת וקושרת סמרטוט סביב הפה והאף ומאיצה את צעדי. אני מורידה את הרובה מהכתף ונושאת אותו תוך כדי הליכה מהירה. יש לי הרגשה לא טובה לגבי סינסינטי. הקול העתיק בתוך הראש שלי התעורר.
מהר, קאסי. מהר.
ואז, איפשהו בין יציאות 17 ו־18, אני מוצאת את הגופות.
9
יש שם שלוש גופות, ולא בגוש, כמו בערים, אלא מונחות במסודר על אי התנועה. הראשונה היא של גבר, בערך בגיל של אבא שלי, אני מניחה. הוא לבוש מכנסי ג'ינס וסווטשרט של קבוצת בנגל'ז. הוא שוכב עם הפנים למטה, בזרועות פרושות. הוא נורה בעורף.
השנייה, בערך במרחק ארבעה מטרים ממנו, היא אישה צעירה, קצת יותר מבוגרת ממני, לבושה במכנסי פיג'מה של גבר ובחולצת טריקו של ויקטוריה סיקרט. קווצה סגולה בשיער הקצר שלה. טבעת גולגולת על אצבע שמאל. לק שחור, מקולף מאוד. וחור קליע בעורף.
עוד כמה צעדים, השלישי. ילד בסביבות גיל אחת־עשרה או שתים־עשרה. נעלי כדורסל חדשות, גבוהות ולבנות. סווטשרט שחור. קשה לדעת איך הפנים שלו נראו פעם.
אני עוזבת את הילד וחוזרת לאישה. כורעת בעשב החום הגבוה לצדה. נוגעת בצוואר החיוור שלה. עדיין חמים.
אוי לא. לא, לא, לא.
אני רצה בחזרה לגבר הראשון. כורעת. נוגעת בכף היד הפשוטה שלו. מסתכלת על החור המדמם בין האוזניים שלו. נוצץ. עדיין רטוב.
אני קופאת. מאחורי, הכביש. לפני, עוד כביש. מימיני, עצים. משמאלי, עוד עצים. גושי מכוניות במסלול דרומה, המקבץ הכי קרוב בערך שלושים מטרים ממני. משהו אומר לי להסתכל למעלה. ישר למעלה.
נקודה אפורה עמומה על הרקע הכחול המסנוור של שמי הסתיו.
בלי תנועה.
שלום, קאסי. קוראים לי מר מל״ט. נעים מאוד לפגוש אותך!
אני קמה, וכשאני קמה — ברגע שאני קמה; אם הייתי נשארתי קפואה עוד שבריר שנייה, למר בנגל'ז ולי היו חורים תואמים — משהו פוגע ברגל שלי, חבטה לוהטת, קצת מעל הברך, שגורמת לי לאבד שיווי משקל, ואני נופלת לאחור על הישבן.
לא שמעתי את הירייה. היו רק הרוח הקרירה בעשב והנשימה החמה שלי מתחת לסמרטוט והדם שפועם לי באוזניים — זה כל מה שהיה לפני שהקליע פגע בי.
משתיק קול.
זה הגיוני. ברור שהם משתמשים במשתיקי קול. ועכשיו יש לי שם מושלם עבורם: המשתיקים. שם שתואם את הגדרת התפקיד.
משהו משתלט עלייך כשאת ניצבת מול המוות. החלק הקדמי של המוח מעביר שליטה לחלק הקדום ביותר, זה שמסדיר את פעימת הלב והנשימה ומצמוץ העיניים. החלק שהטבע בנה ראשון כדי להשאיר אותך בחיים. החלק שמותח את הזמן כמו חתיכת טופי ענקית, זה שגורם לשנייה להיראות כמו שעה והופך דקה לארוכה יותר מאחר צהריים של קיץ.
אני מזנקת קדימה לעבר הרובה שלי — האם־16 נשמט לי מהידיים כשהקליע פגע בי — והקרקע מולי מתפוצצת, ממטירה עלי קרעי עשב וגושי אדמה וחצץ.
בסדר, תשכחי מהאם־16.
אני שולפת את הלוגר שתקוע לי במכנסיים ומתקדמת במין דילוג ריצה — או ריצת דילוג — לעבר המכונית הקרובה ביותר. הכאב לא גדול — אם כי יש לי הרגשה שהוא ואני עוד נתוודע לעומק — אבל אני מרגישה איך הדם נספג בג'ינס שלי עד שאני מגיעה למכונית, ביואיק סדאן ישנה.
החלון האחורי מתנפץ כשאני צוללת לעבר המכונית. אני ממהרת לגרור את עצמי על הגב עד שכולי מתחת למכונית. אני לא בחורה גדולה, ממש לא, אבל החלל צר, אין מקום להתגלגל על הבטן או להסתובב במקרה שהוא יופיע מהצד השמאלי.
לכודה.
חכם, קאסי. ממש חכם. הוצאת רק מאיות בשנה האחרונה שלך? תלמידה מצטיינת? בטח, למה לא.
היית צריכה להישאר בחלקת היער הקטנה שלך בתוך האוהל הקטן שלך עם הספרים הקטנים שלך והמזכרות הקטנות והחמודות שלך. ואז, כשהם היו באים לתפוס אותך, לפחות היה לך לאן לברוח.
הדקות חולפות מהר. אני שוכבת על הגב ומדממת על האספלט הקר. מגלגלת את הראש ימינה, שמאלה, מרימה אותו סנטימטר להסתכל מעבר לרגליים שלי אל קצה המכונית. איפה הוא? למה לוקח לו כל כך הרבה זמן? ואז אני קולטת:
הוא השתמש ברובה צלפים לטווח רחוק. אני בטוחה בזה. מה שאומר שהיה יכול להימצא במרחק של קילומטר ויותר כשירה בי.
זה גם אומר שיש לי יותר זמן משחשבתי. זמן לחשוב על משהו מעבר לתפילה מייבבת, נואשת, מקוטעת.
שיסתלק. שיעשה את זה מהר. שייתן לי לחיות. שיגמור עם זה...
אני רועדת בלי שליטה. אני מזיעה; אני קפואה.
את נכנסת להלם. תחשבי, קאסי.
תחשבי.
לזה נועדנו. זה מה שהביא אותנו לכאן. זאת הסיבה שיש לי מכונית להסתתר מתחתיה. אנחנו בני־אדם.
ובני־אדם חושבים. הם מתכננים. הם חולמים והם מגשימים את החלום.
תגשימי את החלום, קאסי.
אם הוא לא יתכופף, הוא לא יוכל להגיע אלי. וכשהוא יתכופף... כשהוא יוריד את הראש להסתכל עלי... כשהוא יושיט יד לתפוס בקרסול שלי ולגרור אותי החוצה...
לא. הוא חכם מדי לזה. הוא יניח שאני חמושה. הוא לא יסתכן. לא שלמשתיקים אכפת אם יחיו או ימותו... או שאולי כן אכפת להם? המשתיקים מסוגלים לפחד? הם לא אוהבים את החיים — ראיתי מספיק הוכחות לזה. אבל האם הם אוהבים את החיים שלהם יותר משהם אוהבים לקפח את חייו של מישהו אחר?
הזמן מתמתח. כל דקה ארוכה יותר מעונה. למה זה לוקח לו כל כך הרבה זמן, לעזאזל?
זה עולם של או ש/או ש. או שהוא מגיע לגמור עם זה או שלא. אבל הוא חייב לגמור עם זה, לא? לא זאת הסיבה שהוא כאן? לא זאת כל הנקודה המזדיינת?
או ש/או ש: או שאנסה לרוץ — או לדלג או לזחול או להתגלגל — או שאשאר מתחת למכונית ואדמם עד מוות. אם אסתכן בבריחה, אני אהיה כמו ברווז במטווח. אני לא אצליח לעבור שני צעדים. אם אשאר, התוצאה תהיה אותה תוצאה, רק מכאיבה יותר, מפחידה יותר, והרבה־הרבה יותר איטית.
כוכבים שחורים פורחים ומרקדים מול העיניים שלי. אני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לריאות.
אני מושיטה את יד שמאל ומושכת את הסמרטוט מהפנים שלי.
הסמרטוט.
קאסי, את מטומטמת.
אני מניחה את האקדח לצדי. זה החלק הקשה ביותר — להכריח את עצמי להרפות מהאקדח.
אני מרימה רגל ומחליקה את הסמרטוט תחתיה. אני לא יכולה להרים את הראש ולהסתכל על מה שאני עושה. אני בוהה מעבר לכוכבים השחורים המבליחים ואל הקרביים המטונפים של הביואיק בזמן שאני מקרבת את שני הקצוות זה לזה, מהדקת אותם בכוח, הכי חזק שאני יכולה, ומתעסקת עם הקשר. אני מושיטה יד ובודקת את הפצע בקצות האצבעות. הוא עדיין מדמם, אבל זה טפטוף בהשוואה לשטף האדיר לפני שקשרתי חסם עורקים.
אני לוקחת את האקדח. ככה יותר טוב. שדה הראייה שלי התבהר קצת, ופחות קר לי. אני זזה כמה סנטימטרים שמאלה; אני לא רוצה לשכב בשלולית הדם של עצמי.
איפה הוא? היה לו שפע זמן לגמור עם זה...
אלא אם כן הוא כבר גמר.
זה עוצר אותי. למשך כמה שניות אני לגמרי שוכחת לנשום.
הוא לא יבוא. הוא לא יבוא כי הוא לא צריך לבוא. הוא יודע שאת לא תעזי לצאת, ואם לא תצאי ותברחי, את לא תשרדי. הוא יודע שאת תגוועי ברעב או תדממי עד מוות או תמותי מהתייבשות.
הוא יודע את מה שאת יודעת: לברוח = למות. להישאר = למות.
מבחינתו, הגיע הזמן לעבור למטרה אחרת.
אם יש מטרה אחרת.
אם אני לא האחרונה.
בחייך, קאסי! משבעה מיליארד לאחת בתוך חמישה חודשים? את לא האחרונה, וגם אם את האדם האחרון על פני כדור הארץ — בעיקר אם את האדם האחרון על פני כדור הארץ — את לא תיתני לזה להיגמר ככה. לכודה מתחת לביואיק מחורבנת, מדממת עד שכל הדם אוזל — זאת תהיה ברכת הפרידה של האנושות?
אין מצב.
10
הגל הראשון חיסל חצי מיליון איש.
הגל השני עשה צחוק מהמספר הזה.
במקרה שאתם לא יודעים, אנחנו חיים על כוכב לכת חסר מנוח. היבשות מונחות על גושי סלע שנקראים לוחות טקטוניים, והלוחות האלה צפים על ים של לבה. הם לא מפסיקים להתחכך ולהשתפשף ולהתנגש זה בזה, וזה יוצר לחץ אדיר. עם הזמן הלחץ מצטבר ומצטבר, עד שהלוחות זזים ומשחררים כמות אדירה של אנרגיה בצורת רעידת אדמה. אם אחת מרעידות האדמה האלה מתרחשת לאורך אחד מקווי השבר שמקיפים כל יבשת, גל ההלם יוצר גל אדיר שנקרא צונאמי.
יותר מארבעים אחוזים מאוכלוסיית העולם מתגוררים במרחק מאה קילומטר או פחות מחוף הים. אנחנו מדברים על שלושה מיליארד אנשים.
כל מה שהאחרים היו צריכים לעשות זה להוריד גשם.
קחו מוט מתכת שגבוה פי שניים מבניין האמפייר סטייט וכבד ממנו פי שלושה. מקמו אותו מעל אחד מקווי השבר האלה. הפילו אותו מהאטמוספירה העליונה. אתם לא צריכים מערכת הנעה או הנחיה; פשוט תנו לו ליפול. הודות לכוח המשיכה, הוא יגיע אל פני השטח במהירות של 19 קילומטר בשנייה, פי עשרים ממהירות של קליע.
הוא יפגע בפני השטח בכוח גדול פי מיליארד מהפצצה שהוטלה על הירושימה.
ביי ביי ניו יורק. היי שלום סידני. להתראות קליפורניה, וושינגטון, אורגון, אלסקה, בריטיש קולומביה. צ'או לחוף המזרחי.
יפן, הונג קונג, לונדון, רומא, ריו.
היה נחמד להכיר אתכן. מקווים שנהניתן מהביקור!
הגל הראשון נגמר בתוך שניות.
הגל השני נמשך קצת יותר זמן. בערך יום.
הגל השלישי? הוא לקח קצת יותר מזה — שנים־עשר שבועות. שנים־עשר שבועות להרוג... ובכן, אבא חישב שהוא הרג בערך 97 אחוזים מאלה שהתמזל מזלם ושרדו בשני הגלים הראשונים.
תשעים ושבעה אחוזים מארבעה מיליארד? אתם יכולים לחשב בעצמכם.
בשלב הזה האימפריה החייזרית ירדה מהשמים בצלחות מעופפות והתחילה להפגיז אותנו, לא? אנשי כדור הארץ התאחדו תחת דגל משותף כמו דוד נגד גוליית. הטנקים שלנו נגד רובי הלייזר שלהם. נראה אתכם!
לא היה לנו מזל כזה.
והם לא היו כל כך טיפשים.
איך מחסלים כמעט ארבעה מיליארד איש בתוך שלושה חודשים?
ציפורים.
כמה ציפורים יש בעולם? רוצים לנסות לנחש? מיליון? מיליארד? מה דעתכם על יותר משלוש מאות מיליארד? זה יוצא בערך שבעים וחמש ציפורים על כל גבר, אישה וילד שנשארו בחיים אחרי שני הגלים הראשונים.
יש אלפי מינים של ציפורים בכל יבשת. וציפורים לא מכירות בגבולות. והם מחרבנות המון. הן מחרבנות חמש־שש פעמים בכל יום. זה יותר מטריליון טילים קטנים שנוחתים על האדמה כל יום.
אין שיטת הפצה יעילה יותר עבור נגיף שיש לו שיעור תמותה של 97 אחוזים.
אבא שלי שיער שהם לקחו משהו כמו נגיף אבולה־זאיר ושינו אותו גנטית. אבולה לא מידבק דרך האוויר. אבל אם משנים בו חלבון יחיד, הוא כן יידבק דרך האוויר, ממש כמו שפעת. הנגיף מתיישב בריאות שלך. את מתחילה להשתעל. החום שלך עולה. הראש שלך מתחיל לכאוב. ממש לכאוב. את מתחילה לירוק טיפות קטנות של דם נגוע בנגיפים. הנגיף עובר לכבד שלך, לכליות, למוח. בגוף שלך יש עכשיו מיליארד נגיפים. הפכת לפצצה נגיפית. וכשאת מתפוצצת, את מפגיזה בנגיף את כל מי שבסביבה. זה נקרא לדמם החוצה. כמו עכברושים שנמלטים מספינה טובעת, הנגיף מתפרץ מכל פתח בגוף. מהפה, מהעיניים, מהאוזניים, מהתחת, אפילו מהעיניים שלך. את בוכה דם.
קראנו לזה בשמות שונים. המוות האדום או מגפת הדם. או פשוט ״המגפה״. הצונאמי האדום. הפרש הרביעי. איך שלא תקראו לזה, בתוך שלושה חודשים, תשעים ושבעה מכל מאה בני־אדם מתו.
זה הרבה מאוד דמעות של דם.
הזמן שינה כיוון. הגל הראשון החזיר אותנו למאה השמונה־עשרה. שני הבאים בעטו בנו בתחת עד לתקופת האבן.
חזרנו להיות ציידים־מלקטים. נוודים. בתחתית הפירמידה.
אבל לא היינו מוכנים לאבד תקווה. עדיין לא.
עדיין נשארו מספיק מאיתנו להשיב מלחמה.
לא יכולנו לצאת נגדם ישירות, אבל יכולנו לנהל מלחמת גרילה. לוחמה אסימטרית נגד החלאות החייזריות. היו לנו מספיק רובים ותחמושת ואפילו אמצעי תחבורה ששרדו מן הגל הראשון. הצבאות שלנו ספגו מכה קשה, אבל עדיין נשארו יחידות מתפקדות בכל יבשת. היו לנו בונקרים ומערות ובסיסים תת־קרקעיים שיכולנו להסתתר בהם שנים. אתם תהיו אמריקה, פולשים חייזריים, ואנחנו נהיה וייטנאם.
והאחרים אמרו, כן, בטח, בטח.
חשבנו שהם הפילו עלינו את כל מה שהיה להם — או לפחות את הכי גרוע, כי קשה לדמיין משהו גרוע יותר מהמוות האדום. אלה מאיתנו ששרדו מן הגל השלישי — אלה שהיתה להם חסינות טבעית למחלה — השתופפו ואגרו וחיכו לאחראים שיגידו מה לעשות. ידענו שמישהו חייב להיות אחראי, כי פה ושם ראינו מטוס קרב חוצה בצרחה את השמים ושמענו מה שנשמע כמו קרבות בנשק חם במרחק ורעם של נושאות גייסות ממש מעבר לאופק.
אני מניחה שלמשפחה שלי היה מזל, יחסית. הפרש הרביעי לקח את אמא שלי, אבל אבא, סאמי ואני שרדנו. אבא התפאר בגנים המעולים שלנו. זה לא משהו שאדם עושה בדרך כלל, מתפאר על ראש הר של כמעט שבעה מיליארד אנשים מתים. אבא פשוט התנהג כמו עצמו, וניסה להציג את העמידה על סף הכחדת האנושות באור הכי חיובי שאפשר.
רוב הערים והעיירות ננטשו בעקבות הצונאמי האדום. לא היו חשמל ולא מערכות ניקוז, ומהחנויות נבזז מזמן כל דבר בעל ערך. רחובות מסוימים היו מוצפים ביוב גולמי בעומק סנטימטרים. שריפות כתוצאה מסערות ברקים קיציות היו דבר שכיח.
והיתה גם בעיית הגופות.
כלומר, הן היו בכל מקום. בבתים, במקלטים, בבתי החולים, בדירות, במשרדים, בבתי הספר, בכנסיות ובבתי הכנסת, במחסנים.
יש נקודת מפנה מסוימת, כזו שבה עצם ההיקף של המוות מכריע אותך. אי־אפשר לעמוד בקצב הקבורה או השריפה של הגופות. הקיץ של המגפה היה חם בצורה מחרידה, וסירחון הבשר הרקוב היה תלוי באוויר כמו ערפל בלתי נראה ורעיל. הספגנו רצועות בד בבושם וקשרנו אותן סביב הפה והאף, ועד סוף היום הצחנה כבר היתה נספגת בבד וכל מה שיכולת לעשות היה לשבת שם ולרצות להקיא.
עד שבסופו של דבר — תאמינו או לא — התרגלת.
את הגל השלישי העברנו מבוצרים בתוך הבית שלנו. חלקית בגלל ההסגר. חלקית כי אנשים מטורפים למדי הסתובבו ברחובות, פרצו לבתים והציתו שריפות. הסיפור הרגיל של רצח, אונס וביזה. חלקית כי כמעט יצאנו מדעתנו מרוב פחד בהמתנה לשלב הבא.
אבל בעיקר כי אבא לא רצה לעזוב את אמא. היא היתה חולה מכדי להסתובב, והוא לא היה מסוגל לנטוש אותה.
היא אמרה לו שילך. שישאיר אותה מאחור. היא תמות בכל מקרה. היא כבר לא העניין כאן. אני וסאמי העניין. להגן עלינו. העתיד הוא העניין, להיאחז בתקווה שמחר יהיה טוב יותר מהיום.
אבא לא התווכח איתה. אבל הוא גם לא עזב אותה. הוא חיכה לבלתי נמנע, דאג שיהיה לה כמה שיותר נוח, ועיין במפות, הכין רשימות ואסף מצרכים. זה היה השלב שבו התחיל כל הסיפור של צבירת ספרים, כי ״חייבים לשקם את התרבות האנושית״. בלילות שבהם לא היו השמים חשוכים לגמרי מעשן היינו יוצאים לחצר האחורית ומסתכלים לפי תור בטלסקופ הישן שלי, צופים בספינת האם משייטת בהוד מלכות על רקע שביל החלב. הכוכבים היו בהירים יותר עכשיו, זוהרים, בלי אורות מעשה ידי אדם שיעיבו עליהם.
״למה הם מחכים?״ הייתי שואלת אותו. עדיין ציפיתי — כמו כולם — לצלחות המעופפות ולעכבישים המכניים עם תותחי הלייזר. ״למה הם לא גומרים עם זה וזהו?״
אבא היה נד בראשו. ״אני לא יודע, מתוקה,״ היה אומר. ״אולי זה נגמר. אולי המטרה לא היתה להרוג את כולנו, רק לדלל אותנו עד שיהיה נוח להשתלט עלינו.״
״ומה אז? מה הם רוצים?״
״אני חושב שהשאלה המדויקת יותר היא מה הם צריכים,״ הוא אמר בעדינות, כאילו בישר חדשות רעות. ״הם נזהרים מאוד, את יודעת.״
״נזהרים?״
״לא לפגוע בו יותר מכפי שהכרחי. זאת הסיבה שהם באו לכאן, קאסי. הם צריכים את כדור הארץ.״
״אבל לא אותנו,״ לחשתי. עמדתי להתפרק — שוב. בפעם הטריליון.
הוא הניח יד על הכתף שלי — בפעם הטריליון — ואמר: ״תראי, קיבלנו את ההזדמנות שלנו. ולא ניהלנו את המקום מי־יודע־מה. אני מוכן להתערב איתך שאילו היינו יכולים לחזור איכשהו בזמן ולראיין את הדינוזאורים לפני שהאסטרואיד פגע...״
בשלב הזה הכנסתי לו אגרוף הכי חזק שיכולתי. ורצתי אל תוך הבית.
אני לא יודעת מה גרוע יותר, בפנים או בחוץ. בחוץ את מרגישה חשופה לגמרי, כאילו צופים בך כל הזמן, עירומה מתחת לשמים העירומים. אבל בפנים שוררים דמדומים מתמידים. החלונות מכוסים קרשים שחוסמים את אור השמש במהלך היום. בלילה מדליקים נרות, אבל מתחילים להיגמר לנו הנרות, ככה שאי־אפשר להדליק יותר מנר אחד בחדר, וצללים עמוקים אורבים בפינות שפעם היו מוכרות.
״מה קרה, קאסי?״ סאמי. בן חמש. מתוק. עיני דובון גדולות וחומות, מחזיק בבן המשפחה האחר עם העיניים החומות, הצעצוע המכוסה פרווה שנמצא עכשיו בתחתית התרמיל שלי.
״למה את בוכה?״
כשהוא ראה את הדמעות שלי גם הוא התחיל.
נדחקתי על פניו בדרך לחדר של הדינוזאורית האנושית בת השש־עשרה, קסיופיאה סאליבנוס נכחדוס. ואז חזרתי אליו. לא יכולתי להשאיר אותו בוכה ככה. התקרבנו מאוד מאז שאמא חלתה. חלומות רעים הבריחו אותו לחדר שלי כמעט כל לילה, והוא היה נכנס למיטה שלי ומצמיד את הפנים לחזה שלי, ולפעמים שכח וקרא לי אמא.
״ראית אותם, קאסי? הם באים?״
״לא, קטנצ'יק,״ אמרתי וניגבתי את הדמעות שלו. ״אף אחד לא בא.״
עדיין לא.
11
אמא מתה ביום שלישי.
אבא קבר אותה בחצר האחורית, בערוגת הוורדים. היא ביקשה שיעשה כך לפני שמתה. בשיא המגפה, כשמאות אנשים מתו בכל יום, רוב הגופות נלקחו לפאתי העיר ונשרפו שם. עיירות גוועות היו מוקפות בעשן הבלתי פוסק של מדורות המתים.
הוא אמר לי להישאר עם סאמי. סאמי, שנעשה לנו זומבי, הסתובב בגרירת רגליים, בפה פתוח או כשהוא מוצץ אגודל כאילו חזר לגיל שנתיים, ועיני הדובון שלו ריקות. רק לפני כמה חודשים אמא נדנדה אותו על הנדנדה, לקחה אותו לחוג קראטה, חפפה לו את השיער, רקדה איתו לצלילי השיר האהוב עליו. עכשיו היא היתה עטופה בסדין לבן ואבא סחב אותה על הכתף לחצר האחורית.
ראיתי את אבא דרך חלון המטבח, כורע ליד הקבר הרדוד. הראש שלו היה מורכן. הכתפיים שלו רעדו. לא ראיתי אותו מתפרק מאז ההגעה. אפילו לא פעם אחת. המצב רק הידרדר והידרדר, ואבא מעולם לא התחרפן. אפילו כשאמא הפגינה סימנים ראשונים למחלה, הוא שמר על קור רוח, בעיקר בנוכחותה. הוא לא דיבר על מה שקורה מחוץ לדלתות ולחלונות החסומים. הוא הניח מטליות רטובות על המצח שלה. הוא רחץ אותה, החליף לה בגדים, האכיל אותה. אפילו פעם אחת לא ראיתי אותו בוכה בנוכחותה. בזמן שאנשים אחרים ירו בעצמם ותלו את עצמם ובלעו חופנים של כדורים וקפצו ממקומות גבוהים, אבא נלחם באפלה.
הוא שר לה וחזר על בדיחות טיפשיות שהיא שמעה כבר אלף פעם, ושיקר. שיקר כמו שהורים משקרים לילדים, השקרים הטובים שעוזרים לך להירדם.
״שמעתי עוד מטוס היום. נשמע כמו מטוס קרב. כנראה חלק מהציוד שלנו שרד.״
״החום שלך ירד קצת והעיניים שלך נראות יותר צלולות היום. אולי זה לא זה. יכול להיות שנדבקת בסתם שפעת.״
בשעות האחרונות הוא ניגב את דמעות הדם שלה.
חיבק אותה בזמן שהיא הקיאה את העיסה השחורה והמידבקת שנהייתה מהקיבה שלה.
הכניס אותי ואת סאמי לחדר להיפרד ממנה.
״זה בסדר,״ היא אמרה לסאמי. ״הכול יהיה בסדר.״
לי היא אמרה: ״הוא יצטרך אותך עכשיו, קאסי. תדאגי לו. תדאגי לאבא שלך.״
אמרתי לה שהיא תחלים. היו אנשים שהחלימו. הם חלו, ופתאום הנגיף הרפה מהם. אף אחד לא הבין למה. אולי הוא החליט שהטעם שלהם לא מוצא חן בעיניו. לא אמרתי את זה רק כדי להקל על הפחד שלה. באמת האמנתי בזה. הייתי חייבת להאמין בזה.
״אין להם שום דבר מלבדך,״ אמא אמרה. אלה היו המילים האחרונות שאמרה לי.
המוח היה האחרון שהלך, נשטף במים האדומים של הצונאמי. הנגיף השתלט עליה לגמרי. אנשים מסוימים התחילו להשתולל כשהוא בישל להם את המוח. הם הרביצו, שרטו, בעטו, נשכו. כאילו הנגיף שצריך אותנו גם שונא אותנו ומת להיפטר מאיתנו.
אמא שלי הסתכלה על אבא שלי ולא זיהתה אותו. היא לא ידעה איפה היא. מי היא. מה קורה לה. היה לה מין חיוך קבוע כזה, מלחיץ, שפתיים סדוקות שנמשכות לאחור מחניכיים מדממים, השיניים מוכתמות בדם. קולות בקעו מהפה שלה, אבל אלה לא היו מילים. האזור במוח שלה שמייצר מילים היה מפוצץ מנגיפים, והנגיף לא ידע שפה — הוא ידע רק איך להשתכפל.
ואז אמא שלי מתה בסערה של עוויתות וצרחות מגרגרות, והאורחים הלא קרואים שלה ניתזו מכל פתח בגוף, כי זהו, היא נגמרה, הם סחטו אותה עד הסוף, הגיע הזמן לכבות את האור ולמצוא להם בית חדש.
אבא רחץ אותה פעם אחת אחרונה. סירק את השיער שלה. קרצף את הדם היבש מהשיניים שלה. כשהוא בא לספר לי שהיא איננה, הוא היה רגוע. הוא לא התפרק. הוא חיבק אותי בזמן שאני התפרקתי.
עכשיו הסתכלתי עליו דרך חלון המטבח. כשכרע שם לידה בערוגת הוורדים, וחשב שאף אחד לא רואה אותו, אבא שלי הרפה מהחבל שנאחז בו עד עכשיו, רופף את חגורת ההצלה ששמרה עליו יציב בזמן שאנשים מסביבו הסתחררו בצניחה חופשית.
בדקתי שסאמי בסדר ויצאתי החוצה. התיישבתי לידו. הנחתי יד על הכתף שלו. בפעם האחרונה שנגעתי באבא שלי זה היה מגע הרבה יותר מכאיב, באגרוף. לא אמרתי שום דבר, וגם הוא לא דיבר, במשך הרבה מאוד זמן.
הוא שם משהו ביד שלי. טבעת הנישואים של אמא. הוא אמר שהיא רצתה לתת לי אותה.
״אנחנו עוזבים, קאסי. מחר בבוקר.״
הנהנתי. ידעתי שהיא היתה הסיבה היחידה לכך שלא עזבנו עד עכשיו. הגבעולים העדינים של שיחי הוורדים זעו ונדו ברוח, כאילו חיקו את ההנהון שלי. ״לאן אנחנו הולכים?״
״למקום אחר.״ הוא הסתכל מסביב בעיניים פעורות ומפוחדות. ״לא בטוח כאן יותר.״
כאילו דה, חשבתי. מתי כן היה?
״בסיס חיל האוויר רייט־פטרסון נמצא במרחק קצת יותר ממאה חמישים קילומטר מכאן. אם נתקדם בקצב מהיר ומזג האוויר יישאר נאה, נוכל להגיע לשם בתוך חמישה־שישה ימים.״
״ומה אז?״ האחרים התנו אותנו לחשוב ככה: בסדר, אז זאת התוכנית, ומה אז? הסתכלתי על אבא שלי בציפייה שיאמר לי. הוא היה האדם החכם ביותר שהכרתי. אם לו לא תהיה תשובה, לאף אחד לא תהיה. לי בטח לא היתה. וממש רציתי שתהיה לו. הייתי צריכה שתהיה לו.
הוא טלטל את הראש כאילו לא הבין את השאלה.
״מה יש ברייט־פטרסון?״ שאלתי.
״אני לא יודע אם יש שם משהו.״ הוא ניסה לחייך והעווה את הפנים, כאילו מכאיב לחייך.
״אז למה אנחנו הולכים לשם?״
״כי אנחנו לא יכולים להישאר כאן,״ הוא אמר בשיניים חשוקות. ״ואם אנחנו לא יכולים להישאר כאן, אנחנו חייבים ללכת למקום כלשהו. אם נשאר איזשהו סוג של ממשל...״
הוא טלטל את הראש. לא בשביל זה הוא יצא החוצה. הוא יצא לקבור את אשתו.
״תיכנסי פנימה, קאסי.״
״אני אעזור לך.״
״אני לא זקוק לעזרה.״
״היא אמא שלי. גם אני אהבתי אותה. תן לי לעזור בבקשה.״ שוב בכיתי. הוא לא הבחין. הוא לא הסתכל עלי, ולא הסתכל על אמא. הוא לא הסתכל על שום דבר, האמת. היה מין חור שחור במקום שבו נמצא פעם העולם, ושנינו צנחנו לעברו. במה יכולנו להיאחז? משכתי את היד שלו מהגופה של אמא ולחצתי אותה אל הלחי שלי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאמא אהבה אותו ושהכול יהיה בסדר, והחור השחור איבד קצת מכוחו.
״תיכנסי פנימה, קאסי,״ הוא אמר בעדינות. ״סאמי צריך אותך יותר ממנה.״
נכנסתי פנימה. סאמי ישב על הרצפה בחדר שלו, שיחק בחללית מלחמת הכוכבים שלו שמשמידה את כוכב המוות. ״ורווווום ורווווום. אני נכנס, אדום אחד!״
ובחוץ, אבא שלי כרע על האדמה שנחפרה. אדמה חומה, ורד אדום, שמים אפורים, סדין לבן.
12
כנראה הגיע הזמן לספר על סאמי.
אני לא מכירה דרך אחרת להגיע לשם.
שם הוא הסנטימטר הראשון בשטח הפתוח, כשהשמש נשקה ללחי השרוטה שלי כשיצאתי מתחת לביואיק. הסנטימטר הראשון היה הכי קשה. הסנטימטר הכי ארוך ביקום. הסנטימטר שהתמשך אלף קילומטרים.
שם הוא המקום על הכביש המהיר שבו הפניתי את הפנים אל אויב שלא יכולתי לראות.
שם הוא הדבר האחד שמנע ממני להשתגע לגמרי, הדבר האחד שהאחרים לא הצליחו לקחת ממני אחרי שלקחו ממני את כל השאר.
סאמי הוא הסיבה שלא הרמתי ידיים. שלא נשארתי מתחת למכונית ההיא וחיכיתי לסוף.
הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה דרך החלון האחורי של אוטובוס בית ספר. הוא נשען עם המצח על הזגוגית. נופף אלי. וחייך. כאילו הוא יוצא לטיול בית ספר: נלהב, נרגש ולא מפחד בכלל. עזר לו שהוא נמצא עם כל הילדים האחרים. ושהיה מדובר באוטובוס בית ספר, סביבה כל כך נורמלית. מה שגרתי יותר מאוטובוס בית ספר גדול וצהוב? למעשה, זה היה שגרתי עד כדי כך, שהיה משהו מדהים במראה שלהם כשנכנסו למחנה הפליטים אחרי ארבעה חודשים של זוועות. כמו להיתקל בסניף של מקדונלד'ס על הירח. מוזר ומטורף לגמרי, משהו שפשוט לא אמור להתקיים.
היינו במחנה רק שבועיים. מבין כחמישים איש שהיו שם, רק אנחנו היינו משפחה. כל השאר היו אלמנות, אלמנים, יתומים. האחרונים ששרדו מהמשפחה שלהם, אנשים שהיו זרים זה לזה לפני שהגיעו למחנה. המבוגר ביותר כנראה בשנות השישים לחייו. סאמי היה הצעיר ביותר, אבל היו שם שבעה ילדים נוספים, וכולם מלבדי בני ארבע־עשרה לכל היותר.
המחנה נמצא כשלושים קילומטר מהבית שלנו. בזמן הגל השלישי, כשבתי החולים בעיירה התמלאו לגמרי, ביראו אזור ביער לבניית בית חולים שדה. הבניינים נבנו בחיפזון מקרשים שנוסרו ביד ומיריעות פח שנאספו: מחלקה מרכזית אחת לחולים וצריף קטן יותר לשני הרופאים שטיפלו בגוססים לפני שגם הם טבעו בצונאמי האדום. היו שם גן קיץ ומערכת לאיסוף מי גשמים לניקיון ורחצה ושתייה.
אכלנו וישנו בבניין הגדול. בין חמש מאות לשש מאות איש דיממו שם למוות, אבל הרצפה והקירות נוקו באקונומיקה ומיטות השדה שמתו בהם נשרפו. עדיין שרר שם ריח קל של המגפה (הוא מזכיר קצת חלב חמוץ), והאקונומיקה לא הצליחה לנקות את כל כתמי הדם. דפוסי נקודות זעירות כיסו את הקירות, ועל הרצפה היו כתמים ארוכים בצורת סהר. זה היה כמו לחיות בתוך תמונה תלת־ממדית מופשטת.
הצריף היה שילוב של מחסן ומאגר כלי נשק. ירקות משומרים, אריזות בשר, מזון יבש ומצרכים כמו מלח. ורובי ציד, אקדחים, נשק חצי אוטומטי, אפילו כמה אקדחי נורים. כולם הסתובבו חמושים עד השיניים; המערב הפרוע חזר.
בור רדוד נחפר כמה מאות מטרים בתוך היער, מאחורי המתחם. הבור נועד לשריפת גופות. אסור היה לנו ללכת לשם, אז מובן שאני וכמה ילדים אחרים הלכנו. היה חלאה אחד שקראו לו קריסקו, כנראה על שם מותג השומן, כי היה לו שיער ארוך ושמן שהוחלק לאחור. קריסקו היה בן שלוש־עשרה וצייד מזכרות. הוא פילס דרך בתוך האפר לחטט בחיפוש אחרי תכשיטים ומטבעות וכל דבר אחר שהיה בעיניו בעל ערך או ״מעניין״. הוא הכריז שזה לא חולני.
״זה ההבדל עכשיו,״ הוא היה אומר וצוחק בזמן שמיין את השלל האחרון שלו בציפורניים מצופות טינופת, והידיים שלו מכוסות באבק האפור של שרידי אדם.
ההבדל בין מה למה?
״בין להיות גבר או לא. סחר החליפין חזר, בייבי!״ הוא הניף שרשרת יהלומים. ״וכשהכול ייגמר מלבד הצעקות, האנשים עם השלל המוצלח יהיו אלה שיקבעו לשאר.״
הרעיון שהם רוצים להרוג את כולנו עדיין לא עלה על דעתו של איש, אפילו לא של המבוגרים. קריסקו ראה בעצמו אחד האינדיאנים שמכרו את מנהטן תמורת חופן חרוזים, ולא כציפור הדודו הנכחדת, מה שהיה תיאור קרוב יותר למציאות.
אבא שמע על המחנה כמה שבועות קודם לכן, כשהופיעו אצל אמא התסמינים הראשונים של המגפה. הוא ניסה לשכנע אותה ללכת לשם, אבל היא ידעה שאיש לא יוכל לעזור לה. אם היא עומדת למות, היא רצתה למות בבית שלה, לא באיזה הוספיס מדומה באמצע היער. מאוחר יותר, כשהתקרבה שעתה האחרונה, הגיעה אלינו השמועה שבית החולים הפך לנקודת מפגש, מעין מחסה לשורדים, רחוק מספיק מהעיר לספק הגנה בגל הבא, יהיה אשר יהיה טיבו (הרוב האמינו שזאת תהיה תקיפה אווירית), אבל קרוב מספיק כדי שהאחראים יוכלו למצוא את המקום כשיגיעו להציל אותנו — אם נשארו עוד אחראים ואם הם יגיעו.
המנהל הלא רשמי של המחנה היה חייל נחתים במיל', הַצ'פילד שמו. הוא נראה כמו בובת לגו אנושית: ידיים רבועות, ראש רבוע, לסת רבועה. הוא לבש כל יום אותה חולצת טריקו צמודה, שהיתה מוכתמת במשהו שאולי היה דם, אם כי הנעליים הצבאיות השחורות שלו היו תמיד מצוחצחות עד ברק. הוא גילח את הראש (אם כי לא את החזה או את הגב, וחבל). הוא היה מכוסה קעקועים. והוא אהב כלי נשק. שניים על הירך, אחד מאחורי הגב, עוד אחד תלוי על הכתף. אף אחד לא הסתובב עם כמות כזאת של כלי נשק. אולי לכן הוא היה המנהל הלא־רשמי.
הזקיפים הבחינו בנו כשהתקרבנו, וכשהגענו לדרך העפר שהובילה אל המחנה דרך היער, הצ'פילד חיכה שם עם עוד בחור אחד, בּרוֹגדֶן. אני די בטוחה שהיינו אמורים לשים לב לכלי הנשק הרבים שהיו עליהם. הצ'פילד הורה לנו להתפצל. הוא ידבר עם אבא; ברוגדן ידבר איתי ועם סאמס. אמרתי להצ'פילד מה דעתי על הרעיון שלו. בדיוק לאן בתחת המקועקע שלו הוא יכול לדחוף אותו, אתם יודעים.
בדיוק איבדתי את אמא שלי. לא התלהבתי במיוחד מהרעיון לאבד גם את אבא.
״זה בסדר, קאסי,״ אבא אמר.
״אנחנו לא מכירים את האנשים האלה,״ התווכחתי איתו. ״זאת יכולה להיות חבורה של קרשים, אבא.״ ״קרשים״ היה הכינוי לבריונים עם רובים, כל הרוצחים, האנסים, הסוחרים בשוק השחור, החוטפים וסתם נבלות שצצו באמצע הגל השלישי, הסיבה לכך שאנשים ביצרו את הבתים שלהם ואגרו מזון וכלי נשק. לא החייזרים גרמו לנו להתחיל להתכונן למלחמה; אחינו בני האדם הם שעשו את זה.
״הם פשוט זהירים,״ אבא התווכח איתי. ״אני הייתי עושה בדיוק אותו דבר, במקומם.״ הוא טפח לי על הראש. ואני הייתי לגמרי, סבא'לה, תוריד עלי רק עוד טפיחה אחת קטנה ומתנשאת כזאת, ושככה יהיה לי טוב אם אני לא... ״זה בסדר, קאסי.״
הוא הלך עם הצ'פילד, מחוץ לטווח שמיעה אבל עדיין בטווח ראייה. עם זה הרגשתי קצת יותר טוב. העמסתי את סאמי על המותן ועשיתי כמיטב יכולתי לענות על השאלות של ברוגדן בלי להכניס לו אגרוף ביד הפנויה שלי.
איך קוראים לנו?
מאיפה הגענו?
מישהו בקבוצה שלנו חולה?
אנחנו יכולים לספר לו משהו על מה שקורה?
מה ראינו?
מה שמענו?
למה אנחנו כאן?
״אתה מתכוון כאן במחנה, או שזאת שאלה אקזיסטנציאלית כללית?״ שאלתי.
הגבות שלו התכווצו לקו יחיד וקשוח והוא שאל: ״הא?״
״אם היית שואל אותי לפני שכל החרא הזה קרה, הייתי אומרת משהו כמו 'אנחנו כאן כדי להציל את אחינו בני האדם או לתרום לחברה האנושית'. אם הייתי רוצה להתחכם, הייתי אומרת, 'כי אם לא היינו כאן, היינו במקום אחר.' אבל בהתחשב בעובדה שכל החרא הזה כן קרה, אני אומרת שאנחנו כאן סתם בגלל המזל.״
הוא הביט בי לרגע בעיניים מצומצמות ואז אמר בארסיות: ״את חכמולוגית.״
אני לא יודעת איך אבא ענה על השאלה הזאת, אבל נראה שהוא עבר את הבחינה, כי הרשו לנו להיכנס למחנה עם זכויות מלאות, כלומר שאבא (אבל אני לא) הורשה לבחור לו כלי נשק מהמאגר. לאבא היה קטע עם כלי נשק. הוא לא סבל אותם. הוא אמר שגם אם כלי נשק לא הורגים אנשים, הם בהחלט מקילים על זה. עכשיו הוא כבר לא חשב שהם מסוכנים, רק שהם עלובים במידה מגוחכת.
״כמה תועלת אתה חושב שתהיה בנשק שלנו נגד טכנולוגיה שמתקדמת באלפי אם לא במיליוני שנים בהשוואה לשלנו?״ הוא שאל את הצ'פילד. ״זה כמו להשתמש באלות ובאבנים נגד טיל טקטי.״
לא היה טעם להתווכח עם הצ'פילד. הוא היה נֶחָת, בשם אלוהים. הרובה שלו היה החבר הכי הטוב שלו, בן לווייתו הנאמן, התשובה על כל שאלה אפשרית.
לא הבנתי את זה, בזמנו. עכשיו אני מבינה.
13
כשהיה מזג אוויר נאה, כולם הסתובבו בחוץ עד שהגיע הזמן ללכת לישון. בבניין המאולתר ההוא שררה תחושה לא טובה. בגלל הסיבה שבנו אותו. הסיבה לקיומו. מה שהביא אותו — ואותנו — ליער הזה. בלילות מסוימים מצב הרוח היה מרומם, כמעט כמו במחנה קיץ כשכמו בנס כולם מחבבים את כולם. מישהו היה אומר ששמע מסוק אחר הצהריים, וזה היה פותח סבב השערות מלאות תקווה שהאחראים התחילו להתאושש ומתכוננים למהלומת נגד.
פעמים אחרות היה מצב הרוח קודר והחרדה הכבידה עלינו באור הדמדומים. אנחנו היינו בני המזל. אנחנו שרדנו מן הפעימה האלקטרומגנטית, מהשמדת החופים, מהמגפה שחיסלה כמעט כל מי שהכרנו ואהבנו. שרדנו נגד כל הסיכויים. ניהלנו תחרות מבטים עם המוות, והמוות מצמץ ראשון. אפשר היה לצפות שזה יגרום לנו להרגיש אמיצים ובלתי מנוצחים. לא כך קרה.
היינו כמו היפנים ששרדו מהפיצוץ הראשון של פצצת האטום בהירושימה. לא הבנו למה אנחנו עדיין כאן, ולא היינו בטוחים שאנחנו בכלל רוצים בזה.
סיפרנו סיפורים על החיים שלנו לפני ההגעה. בכינו בגלוי על האנשים שאיבדנו. בכינו בחשאי על הטלפונים החכמים שלנו, על המכוניות שלנו, על המיקרוגלים שלנו, על האינטרנט.
צפינו בשמי הלילה. ספינת האם לטשה בנו מבט מלמעלה כמו עין ירוקה חיוורת, מרושעת.
אנשים התווכחו לאן ללכת. היה ברור למדי שלא נוכל לרבוץ ביער הזה לנצח. גם אם האחרים לא יגיעו בזמן הקרוב, החורף התקרב. היינו חייבים למצוא מחסה טוב יותר. היתה לנו אספקה לכמה חודשים — או פחות מזה, בהתאם למספר הפליטים הנוספים שיגיעו למחנה. האם לחכות להצלה או לצאת לדרך ולחפש אחריה? אבא תמך באפשרות השנייה. הוא עדיין רצה להעיף מבט ברייט־פטרסון. אם נותרו אחראים כלשהם, רוב הסיכויים שנמצא אותם שם, בבסיס.
אחרי כמה זמן נמאס לי מזה. הדיבורים על הבעיה החליפו כל ניסיון פשוט לעשות משהו. התכוונתי לומר לאבא שאנחנו צריכים לומר לשמוקים האלה שיקפצו לנו ולצאת אל רייט־פטרסון עם כל מי שירצה ללכת איתנו, והשאר יכולים ללכת להזדיין.
חשבתי לעצמי שלפעמים אנשים מגזימים בערך של יתרון מספרי.
הכנסתי את סאמי פנימה והשכבתי אותו במיטה. אמרתי איתו את התפילה הרגילה. מבחינתי זה היה רק רעש רקע. קשקוש. לא ידעתי בדיוק למה אני מצפה, אבל הרגשתי שבכל מה שקשור באלוהים, יש איזו הבטחה שהופרה.
הלילה היה בהיר. הירח היה מלא. הרגשתי מספיק בנוח לצאת לטיול ביער.
מישהו במחנה התחיל לנגן בגיטרה. המנגינה דילגה לאורך השביל ועקבה אחרי אל היער. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה מאז הגל הראשון.
״בסוף שוכבים בעיניים פקוחות,
שוכבים ערים וחולמים על בריחות.״
פתאום רציתי להתכווץ לכדור קטן ולבכות. רציתי לפרוץ בריצה אל תוך היער ולהמשיך לרוץ עד שינשרו לי הרגליים. רציתי להקיא. רציתי לצרוח עד שהגרון שלי ידמם. רציתי לראות את אמא שלי שוב, ואת ליזבת ואת כל החברים שלי, אפילו אלה שלא חיבבתי, ואת בן פאריש, רק כדי לומר לו שאני אוהבת אותו ורוצה לעשות איתו ילד יותר משאני רוצה לחיות.
השיר דעך, הוחרש בשירה הרבה פחות מלודית של הצרצרים.
זרד התפצח.
וקול בקע מהיער מאחורי.
״קאסי! חכי!״
המשכתי ללכת. זיהיתי את הקול הזה. אולי הרסתי לעצמי את המזל כשחשבתי על בן. כמו כשנורא רוצים שוקולד, והדבר היחיד שמוצאים בתיק זה חבילה חצי־מעוכה של סוכריות חמוצות.
״קאסי!״
הוא התחיל לרוץ. לא התחשק לי לרוץ, אז נתתי לו להשיג אותי.
הנה משהו שלא השתנה: הדרך הטובה ביותר לוודא שלא תהיי לבד היא לרצות להיות לבד.
״מה את עושה?״ שאל קריסקו. הוא התנשף כולו. הלחיים שלו היו אדומות מאוד. הרקות נצצו, אולי מכל שמן השיער.
״זה לא ברור?״ עניתי בכעס. ״אני בונה מתקן אטומי להפיל את ספינת האם.״
״נשק אטומי לא יעזור,״ הוא אמר וזקף כתפיים. ״אנחנו צריכים לבנות את תותח הקיטור של פֶרְמי.״
״פרמי?״
״הבחור שהמציא את הפצצה.״
״חשבתי שזה היה אופנהיימר.״
נראה שהוא מתרשם מזה שאני מבינה משהו בהיסטוריה.
״טוב, אולי הוא לא המציא אותה, אבל הוא היה הסנדק.״
״קריסקו, אתה פריק,״ אמרתי. זה נשמע מוגזם, אז הוספתי: ״אבל לא הכרתי אותך לפני הפלישה.״
״חופרים בור גדול. שמים למטה ראש קרב. ממלאים את הבור במים ומכסים אותו בכמה מאות טון של פלדה. הפיצוץ הופך את המים לקיטור, שיורה את הפלדה במהירות של פי שישה ממהירות הקול.״
״כן,״ אמרתי. ״באמת כדאי שמישהו יעשה את זה. בגלל זה אתה עוקב אחרי? אתה רוצה שאני אעזור לך לבנות תותח קיטור גרעיני?״
״אני יכול לשאול אותך משהו?״
״לא.״
״אני רציני.״
״גם אני.״
״אם היו נשארות לך עשרים דקות לחיות, מה היית עושה?״
״אני לא יודעת,״ עניתי. ״אבל לא הייתי מבלה אותן איתך.״
״למה?״ הוא לא חיכה לתשובה. כנראה הבין שלא ישמח לשמוע אותה. ״ואם הייתי האדם האחרון בעולם?״
״אם היית האדם האחרון בעולם, לא הייתי שם איתך.״
״בסדר. מה אם היינו שני האנשים האחרונים בעולם?״
״אז עדיין היית האחרון, כי הייתי מתאבדת.״
״את לא סובלת אותי.״
״באמת, קריסקו? איך עלית על זה?״
״נניח שהיינו רואים אותם, ברגע זה, ממש עכשיו, יורדים מהשמים לחסל אותנו סופית. מה היית עושה?״
״לא יודעת. מבקשת מהם להרוג אותך ראשון. מה אתה רוצה, קריסקו?״
״את בתולה?״ הוא שאל פתאום.
בהיתי בו. הוא היה רציני לגמרי. מצד שני, רוב בני השלוש־עשרה רציניים לגמרי בכל מה שקשור להורמונים.
״לך תזדיין,״ אמרתי וחלפתי על פניו בדרכי חזרה למחנה.
הוא רץ אחרי, ואפילו קווצה אחת מהשיער המשומן שלו לא זזה כשרץ. זה היה כמו קסדה שחורה ונוצצת.
״אני רציני, קאסי,״ הוא התנשף. ״בזמנים כאלה, כל לילה עלול להיות הלילה האחרון שלך.״
״יצור, זה היה ככה גם לפני שהם באו.״
הוא תפס במפרק היד שלי. משך אותי כדי שאסתובב. קירב את הפרצוף הרחב והשמנוני שלו אל שלי. הייתי גבוהה ממנו בשלושה סנטימטרים, אבל הוא היה כבד ממני בעשרה קילו.
״את באמת רוצה למות בלי לדעת איך זה?״
״איך אתה יודע שאני לא יודעת?״ שאלתי ושחררתי את היד במשיכה. ״בחיים אל תיגע בי עוד פעם.״ החלפתי את הנושא.
״אף אחד לא ידע,״ הוא אמר. ״אני לא אספר לאף אחד.״
הוא ניסה לתפוס אותי עוד פעם. העפתי לו את היד עם השמאלית שלי והחטפתי לו בכוח באף בכף יד ימין פרושה. זה הביא לשיטפון של דם אדום עז. הוא נטף אל תוך הפה שלו והוא רצה להקיא.
״כלבה,״ הוא התנשף. ״לפחות יש לך מישהו. לפחות לא מת לך כל בן־אדם מזדיין שהכרת בחיים שלך.״
הוא פרץ בבכי. קרס על השביל ונכנע לזה, להיקף של הכול, של מכונית החלל הגדולה שחונה לנו בשמים, של התחושה המחרידה שעד כמה שגרוע עכשיו, המצב רק יחמיר.
אוי.
התיישבתי על השביל לידו. אמרתי לו להטות ראש אחורה. הוא התלונן שזה גורם לדם לזרום לו לתוך הגרון.
״אל תספרי לאף אחד,״ הוא התחנן. ״זה יעשה לי שם רע.״
צחקתי. לא הצלחתי להתאפק.
״איפה למדת לעשות את זה?״ הוא שאל.
״בצופים.״
״מלמדים דברים כאלה בצופים?״
״מלמדים הכול בצופים.״
האמת היא שלמדתי את זה בשבע השנים שהלכתי לחוג קראטה. עזבתי את החוג שנה קודם לכן. כבר לא זוכרת למה. בזמנו זאת נראתה לי סיבה טובה.
״גם אני,״ הוא אמר.
״מה?״
הוא ירק גוש של דם ונזלת על האדמה. ״בתול.״
איזה הלם.
״למה אתה חושב שאני בתולה?״ שאלתי.
״אחרת לא היית מרביצה לי.״
14
ביום השישי שלנו במחנה ראיתי מל״ט בפעם הראשונה.
אפור ונוצץ בשמי אחר הצהריים הבהירים.
המראה עורר הרבה צעקות והתרוצצויות, אנשים חטפו רובים, נופפו בכובעים ובחולצות או סתם השתוללו: בכו, קפצו, התחבקו, החליפו כיפים. הם חשבנו שניצלנו. הצ'פילד וברוגדן ניסו להרגיע את כולם, אבל לא ממש הצליחו. המל״ט חצה את השמים במהירות, נעלם מאחורי העצים ואז חזר, לאט יותר הפעם. במבט מהקרקע, הוא נראה כמו ספינת אוויר. הצ'פילד ואבא השתופפו בפתח המגורים וצפו בו במשקפת שהעבירו ביניהם.
״בלי כנפיים. בלי כיתוב. וראית את המהירות שלו במעבר הראשון? לפחות מאך 2. אם לא מדובר באיזה כלי טיס מסווג, אין מצב שהדבר הזה שלנו.״ בזמן שדיבר, הצ'פילד טפח עם האגרוף על הקרקע בקצב שהדגיש כל מילה.
אבא הסכים איתו. הם אספו את כולם למגורים. אבא והצ'פילד נשארו בפתח והמשיכו להעביר ביניהם את המשקפת.
״אלה החייזרים?״ סאמי שאל. ״הם באים, קאסי?״
״ששש.״
הסתכלתי וראיתי שקריסקו מסתכל עלי. עשרים דקות, הוא ביטא בלי קול.
״אם הם יבואו, אני ארביץ להם,״ לחש סאמי. ״אני אכניס להם בעיטת קראטה ואני אהרוג את כולם!״
״נכון מאוד,״ אמרתי, וליטפתי את השיער שלו במתח.
״אני לא אברח,״ הוא אמר. ״אני אהרוג אותם כי הם הרגו את אמא.״
המל״ט נעלם — התרומם ישר למעלה, אבא סיפר לי אחר כך. אם מצמצת, פספסת את זה.
הגבנו להופעה של המל״ט כמו שכל אחד היה מגיב.
התחרפנו.
היו אנשים שברחו. לקחו כל מה שהיו מסוגלים לסחוב ורצו ליער. אחרים הסתלקו רק עם הבגדים שלבשו והפחד בבטן. שום דבר שהצ'פילד אמר לא עצר אותם.
כל השאר השתופפו במגורים עד שהגיע הלילה, ומסיבת ההתחרפנות העלתה הילוך. האם הם הבחינו בנו? האם חיילי הסער או צבא המשובטים או הרובוטים הענקיים בדרך לכאן? האם תותחי הלייזר עומדים לטגן אותנו? בתוך המגורים שרר חושך מצרים. לא יכולנו לראות שלושים סנטימטר קדימה, כי לא העזנו להדליק את מנורות הנפט. לחישות לחוצות. בכי חנוק. כולנו ישבנו מכווצים על מיטות השדה שלנו וקפצנו מכל צליל קטן. הצ'פילד הציב את הצלפים הטובים ביותר למשמרת לילה. כל דבר שיזוז, תירו בו. לאף אחד אסור לצאת בלי רשות. והצ'פילד לא נתן רשות.
הלילה ההוא נמשך אלף שנה.
אבא ניגש אלי בחושך ושם לי משהו בידיים.
אקדח לוגר חצי אוטומטי, טעון.
״אתה לא מאמין בכלי נשק,״ לחשתי לו.
״לא האמנתי בהרבה דברים.״
אישה התחילה לדקלם תפילה. נהגנו לקרוא לה ״אמא תרזה״. רגליים גדולות. זרועות כחושות. שמלה כחולה דהויה. שיער אפור ודק. בשלב כלשהו היא איבדה את השיניים התותבות שלה. היא תמיד התעסקה במחרוזת התפילה שלה ודיברה אל ישו. כמה אנשים הצטרפו אליה. ואחר כך עוד אחרים. ״'סלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו.'״2 בשלב הזה האויב המושבע שלה, האתאיסט היחיד בשוחה של מחנה אֵפֶר, מרצה באוניברסיטה שקראו לו דוקינס, צעק בקול: ״בעיקר החייזריים מביניהם!״
2 מתוך הברית החדשה, תרגום החברה לכתבי הקודש בישראל.
 
״אתה תגיע לגיהינום!״ צעק עליו קול בחשכה.
״איך אני אצליח להבדיל?״ שאג דוקינס בחזרה.
״שקט!״ קרא הצ'פילד חרישית מהמקום שלו ליד הפתח. ״מספיק עם התפילה, אנשים!״
״יום הדין בא עלינו,״ ייללה אמא תרזה.
סאמי נצמד קרוב יותר אלי על מיטת השדה. דחפתי את האקדח בין הרגליים. פחדתי שסאמי יתפוס אותו ויפוצץ לי את הראש בטעות.
״תסתמו כולכם!״ אמרתי. ״אתם מפחידים את אחי.״
״אני לא מפחד,״ אמר סאמי. האגרוף הקטן שלו תפס בכוח בחולצה שלי. ״את מפחדת, קאסי?״
״כן,״ אמרתי. נישקתי את הקודקוד שלו. לשיער שלו היה ריח קצת חמוץ. החלטתי לחפוף אותו בבוקר.
אם עדיין נהיה שם בבוקר.
״לא, את לא,״ הוא אמר. ״את אף פעם לא מפחדת.״
״אני כל כך מפחדת כרגע,״ אמרתי, ״שאני עוד אעשה במכנסיים.״
הוא צחקק. הפנים שלו היו חמימות כנגד הזרוע שלי. יש לו חום? ככה זה מתחיל. אמרתי לעצמי שאני פרנואידית. הוא נחשף למגפה כבר מאה פעם. והצונאמי האדום מציף אותך במהירות כשאתה נחשף, אלא אם יש לך חסינות. לסאמי בטוח היתה חסינות. אחרת הוא כבר היה מת.
״תלבשי חיתול,״ הוא צחק עלי.
״אולי כדאי באמת.״
״'גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת...'״ היא לא התכוונה להפסיק. שמעתי את חרוזי התפילה שלה נוקשים בחשכה. דוקינס זמזם בקול כדי להבליע את הקול שלה. הוא זמזם את ״שלושה עכברים עיוורים״. לא הצלחתי להחליט מי יותר מעצבן, הפנאטית או הציניקן.
״אמא אמרה שאולי הם מלאכים,״ אמר סאמי פתאום.
״מי?״ שאלתי.
״החייזרים. כשהם רק באו, שאלתי אותה אם הם באו להרוג אותנו, והיא אמרה שאולי הם בכלל לא חייזרים. אולי הם מלאכים מגן עדן, כמו בתנ״ך, כשהמלאכים דיברו עם אברהם ועם מריה ועם ישו ועם כולם.״
״בימים ההם הם דיברו אלינו הרבה יותר,״ אמרתי.
״אבל הם בכל זאת הרגו אותנו. הם הרגו את אמא.״
הוא התחיל לבכות.
״'תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי.'״
נשקתי לקודקוד שלו ושפשפתי את זרועותיו.
״'דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי.'״
״קאסי, אלוהים שונא אותנו?״
״לא. אני לא יודעת.״
״הוא שונא את אמא?״
״ברור שלא. אמא היתה אדם טוב.״
״אז למה הוא נתן לה למות?״
נדתי בראש. הרגשתי כבדה כולי, כאילו אני שוקלת עשרים אלף טון.
״'כּוֹסִי רְוָיָה.'״
״למה הוא נתן לחייזרים לבוא ולהרוג אותנו? למה אלוהים לא עוצר אותם?״
״אולי,״ לחשתי לאט. נדמה שאפילו הלשון שלי כבדה. ״אולי הוא עוד יעשה את זה.״
״'אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵי חַיָּי.'״
״אל תיתני להם לתפוס אותי, קאסי. אל תיתני לי למות.״
״אתה לא תמות, סאמס.״
״מבטיחה?״
הבטחתי.
15
למחרת, המל״ט חזר.
או מל״ט אחר, זהה לראשון. לא סביר להניח שהאחרים עברו את כל הדרך מכוכב אחר רק עם מל״ט אחד בספינה.
הוא חצה את השמים באיטיות. בדממה. בלי נהמת מנועים. בלי זמזום. רק ריחף בלי קול, כמו פתיון דיג שנמשך לאט על מים שקטים. מיהרנו להיכנס למגורים. אף אחד לא היה צריך לומר לנו לעשות את זה. מצאתי את עצמי יושבת על מיטת שדה ליד קריסקו.
״אני יודע מה הם יעשו,״ הוא לחש.
״תשתוק,״ עניתי בלחישה.
הוא הנהן ואמר: ״פצצות קוליות. את יודעת מה קורה כשמפגיזים אותך במאתיים דציבלים? עור התוף שלך נקרע. הריאות שלך מתפוצצות ואוויר נכנס לזרם הדם, והלב שלך קורס.״
״מאיפה אתה ממציא את השטויות האלה, קריסקו?״
אבא והצ'פילד השתופפו שוב בפתח. הם צפו באותה נקודה במשך כמה דקות. מתברר שהמל״ט קפא בשמים.
״הנה, יש לי משהו בשבילך,״ אמר קריסקו. זאת היתה שרשרת עם תליון יהלום. שלל גופות מבור האפר.
״זה דוחה,״ אמרתי לו.
״למה? זה לא שגנבתי אותה או משהו.״ הוא עשה פרצוף. ״אני יודע למה את מתנהגת ככה. אני לא טיפש. זה לא בגלל השרשרת. זה בגללי. היית לוקחת אותה בשנייה אם הייתי שווה.״
תהיתי אם הוא צודק. לו בן פאריש היה חופר ומוציא את השרשרת הזאת מהבור, האם הייתי לוקחת אותה?
״לא שאני חושב שאת שווה,״ הוסיף קריסקו.
כמה נורא. קריסקו שודד הקברים לא חושב שאני שווה.
״אז למה אתה רוצה לתת לי אותה?״
״התנהגתי כמו זבל אתמול בלילה ביער. אני לא רוצה שתשנאי אותי. שתחשבי שאני מוזר.״
קצת מאוחר מדי.
״אני לא רוצה תכשיטים של אנשים מתים,״ אמרתי.
״גם הם לא,״ הוא אמר. הוא התכוון למתים.
לא היתה לו שום כוונה לעזוב אותי בשקט. מיהרתי לקום ולהתיישב מאחורי אבא. מעבר לכתף שלו ראיתי נקודה אפורה זעירה, כמו נמש כסוף על העור הנקי של השמים.
״מה קורה?״ לחשתי.
ברגע שאמרתי את זה, הנקודה נעלמה. היא זזה כל כך מהר, שנדמה שהיא פשוט התפוגגה.
״טיסות סיור,״ התנשף הצ'פילד. ״חייב להיות.״
״היו לנו לוויינים שיכלו לקרוא את השעה בשעון של מישהו,״ אמר אבא בשקט. ״אם אנחנו היינו מסוגלים לזה בטכנולוגיה הפרימיטיבית שלנו, למה שהם יצטרכו לצאת מהספינה שלהם כדי לרגל אחרינו?״
״יש לך תיאוריה יותר מוצלחת?״ לא מצא חן בעיני הצ'פילד שמערערים על הקביעות שלו.
״אולי אין לזה קשר אלינו,״ ציין אבא. ״אלה יכולות להיות גשושות אטמוספריות או מכשירי בדיקה שהם לא יכולים לכייל מהחלל. או שהם מחפשים משהו שלא יכלו לאתר עד שנטרלו את רובנו.״
אבא נאנח. הכרתי את האנחה הזאת. המשמעות שלה היתה שהאמין במשהו שלא רצה להאמין בו.
״בשורה התחתונה השאלה פשוטה, הצ'פילד: למה הם כאן? לא כדי לבזוז את המשאבים שלנו — לא חסרים משאבים ברחבי היקום, ולא צריך לעבור מאות שנות אור בשביל זה. ולא כדי להרוג אותנו, גם אם להרוג אותנו — או את מרביתנו — הכרחי עבורם. הם כמו בעל בית שבועט החוצה שוכר בטלן כדי לנקות את הדירה לכבוד הדייר החדש; אני חושב שמלכתחילה המטרה שלהם היתה להכין את המקום.״
״להכין? לקראת מה?״
אבא חייך ללא הומור.
״מעבר דירה.״
16
שעה לפני עלות השחר. היום האחרון שלנו במחנה אפר. יום ראשון.
סאמי לצדי. ילד קטן, מתרפק וחמים, יד אחת על הדובון שלו, היד האחרת על החזה שלי, אגרוף־תינוק קפוץ ושמנמן.
החלק הכי טוב ביום.
השניות הספורות האלה כשאת ערה אבל ריקה. את לא זוכרת איפה את. מה את עכשיו, מה היית לפני כן. רק נשימה ודופק והדם זורם. כמו להיות שוב ברחם. השלווה של הריקנות.
זה מה שחשבתי ברגע הראשון. שהקול שאני שומעת הוא הדופק שלי.
תאמפ־תאמפ־תאמפ. קול קלוש, ואז רם יותר, ואז ממש רועש, רועש מספיק להרגיש בו פועם כנגד העור. בוהק התפשט בחדר, הלך והתעצם. אנשים כשלו מסביב, התלבשו בחיפזון, גיששו אחר כלי נשק. הזוהר הבוהק דעך, חזר. צללים זינקו על פני הרצפה ומיהרו מעלה אל התקרה. הצ'פילד צעק על כולם להישאר רגועים. זה לא עבד. כולם זיהו את הצליל. וכולם ידעו מה המשמעות שלו.
הצלה!
הצ'פילד ניסה לחסום את הפתח בגופו.
״תישארו בפנים!״ שאג. ״אנחנו לא רוצים — ״
אנשים דחפו אותו הצידה. הו כמה שאנחנו רוצים. מיהרנו לצאת מבעד לפתח ועמדנו בחצר ונופפנו למסוק, בלאק הוק, בזמן שעשה סיבוב נוסף סביב המתחם, שחור על רקע החשכה המתבהרת של השמים לפני השחר. הזרקור היכה בנו, מעוור אותנו, אבל רובנו כבר היינו עיוורים מדמעות. קפצנו, צעקנו, התחבקנו. שני אנשים נופפו בדגלי ארצות הברית קטנים, ואני זוכרת שתהיתי מאיפה לעזאזל השיגו אותם.
הצ'פילד צרח עלינו בכעס שנחזור פנימה. אף אחד לא הקשיב לו. הוא כבר לא היה הבוס שלנו. האחראים הגיעו.
ואז, פתאום, ממש כמו שהופיע, המסוק הסתובב פעם אחרונה ונעלם בקול רעם. קול הרוטור דעך. דממה כבדה כיסתה את המקום. היינו מבולבלים, המומים, מפוחדים. אין ספק שהם ראו אותנו. למה הם לא נחתו?
חיכינו שהמסוק יחזור. כל הבוקר חיכינו. אנשים ארזו את החפצים שלהם. העלו השערות לגבי המקום שאליו ייקחו אותנו, איך יהיה שם, כמה אנשים אחרים יהיו שם. מסוק בלאק הוק! אילו דברים נוספים שרדו מן הגל הראשון? חלמנו על אורות חשמל ועל מקלחות חמות.
אין ספק שיצילו אותנו, עכשיו כשהאחראים יודעים עלינו. העזרה בדרך.
אבא, בצורה אופיינית, לא היה משוכנע, כמובן.
״יכול להיות שהם לא יחזרו,״ אמר.
״הם לא היו נוטשים אותנו כאן, אבא,״ אמרתי. לפעמים לא היתה ברירה אלא לדבר אליו כאילו הוא בן גילו של סאמי. ״מה ההיגיון?״
״יכול להיות שזאת לא היתה משימת חיפוש והצלה. אולי הם חיפשו משהו אחר.״
״את המל״ט?״
זה שהתרסק שבוע קודם לכן. הוא הנהן.
״ועדיין, עכשיו הם יודעים שאנחנו כאן,״ אמרתי. ״הם יעשו משהו.״
הוא הנהן שוב. בהיסח הדעת, כאילו חשב על משהו אחר.
״כן,״ אמר. הוא הביט בי במבט נוקב. ״האקדח עדיין אצלך?״
טפחתי על הכיס האחורי שלי. הוא חיבק אותי בזרוע אחת והוביל אותי למחסן. הוא הסיט ברזנט ישן שהיה מונח בפינה. מתחתיו היה רובה אם־16 חצי אוטומטי. הרובה שיהפוך לחבר הכי טוב שלי אחרי שכל האחרים לא יהיו עוד.
הוא לקח אותו והפך אותו בידיים, בוחן אותו באותו מבט של פרופסור מפוזר.
״מה את חושבת?״ לחש.
״על הרובה? משהו בן זונה.״
הוא לא התרגז מהגסות. הוא רק צחק קצת.
הוא הראה לי איך משתמשים בו. איך להחזיק אותו. איך לכוון. איך להחליף מחסנית.
״הנה, תנסי את.״
הוא הושיט לי אותו.
אני חושבת שהוא הופתע לטובה מהמהירות שבה למדתי. היתה לי קואורדינציה טובה בזכות הקראטה. בכל מה שקשור בטיפוח תנועה חיננית, חוג קראטה שׂם שיעורי מחול בכיס הקטן.
״תשאירי אותו אצלך,״ הוא אמר כשניסיתי להחזיר לו אותו. ״הסתרתי אותו כאן בשבילך.״
״למה?״ שאלתי. לא שהתנגדתי לשמור את הרובה לעצמי, אבל אבא קצת הלחיץ אותי. בזמן שכל האחרים חגגו, הוא לימד אותי שיעור בנשק.
״את יודעת איך מזהים אויב בזמן מלחמה, קאסי?״ העיניים שלו התרוצצו סביב הצריף. למה הוא לא מסוגל להסתכל עלי? ״זה מי שיורה בך — ככה את יודעת. אל תשכחי את זה.״ הוא החווה עם הראש לעבר הרובה. ״אל תסתובבי איתו. תחזיקי אותו קרוב אלייך, אבל מוסתר. לא כאן ולא במגורים. בסדר?״
טפיחה על הכתף. הטפיחה על הכתף לא היתה ממש ממצה. חיבוק גדול.
״מהיום את לא מורידה את העיניים מסאם. את מבינה, קאסי? אפילו לא לשנייה. לכי תמצאי אותו. אני חייב לדבר עם הצ'פילד. וקאסי, אם מישהו ינסה לקחת ממך את הרובה הזה, תגידי לו שידבר איתי. ואם הוא עדיין ינסה לקחת אותו ממך, תירי בו.״
הוא חייך. אבל העיניים לא חייכו. העיניים שלו היו נוקשות וריקות וצוננות כמו עיניים של כריש.
היה לו מזל, לאבא שלי. לכולנו היה מזל. המזל היה לצדנו וצלחנו את שלושת הגלים הראשונים. אבל אפילו המהמר הכי מוכשר יאמר לכם שיש גבול למזל. אני חושבת שאבא שלי הרגיש משהו ביום ההוא. לא שהמזל שלנו אזל. אף אחד לא היה יכול לדעת דבר כזה. אבל אני חושבת שהוא ידע שבסופו של דבר, לא בני המזל הם האחרונים שישרדו.
אלא הקשוחים. אלה שיגידו לאלת המזל שתלך להזדיין. אלה שיש להם לב של אבן. אלה שייתנו למאה איש למות כדי שאחד יחיה. אלה שיבינו למה לפעמים צריך לשרוף כפר כדי להציל אותו.
העולם שלנו נדפק עד העצם.
ומי שיש לו בעיה עם זה הוא בסך הכול גופה בפוטנציה.
לקחתי את האם־16 והסתרתי אותו מאחורי עץ שגבל בשביל אל בור האפר.
17
השריד האחרון לעולם שהכרתי נקרע לגזרים באחר צהריים חמים ושטוף שמש של יום ראשון.
בישרו על כך נהמת מנועי דיזל, טרטור וחריקת סרנים, יבבת בלמי אוויר. הזקיפים שלנו הבחינו בשיירה זמן רב לפני שהגיעה למתחם. הם ראו את אור השמש מתנוצץ על חלונות ואת עננות האבק שהצמיגים האדירים העלו כמו שובל. לא מיהרנו לצאת החוצה לקדם את פניהם בפרחים ובנשיקות. נשארנו מאחור בזמן שהצ'פילד, אבא וארבעת הצלפים הטובים ביותר שלנו יצאו לפגוש אותם. כולם היו קצת לחוצים. והרבה פחות נלהבים משהיו רק כמה שעות קודם לכן.
כל מה שציפינו שיקרה מאז ההגעה לא קרה. כל מה שלא ציפינו לו קרה. נדרשו שבועיים מאז תחילת הגל השלישי עד שהבנו שהשפעת הקטלנית היא חלק מהתוכנית שלהם. ועדיין את נוטה להאמין במה שתמיד האמנת בו, לחשוב מה שתמיד חשבת, לצפות למה שתמיד ציפית לו, כך שמעולם לא שאלנו את עצמנו ״האם יצילו אותנו?״, אלא תמיד רק ״מתי יצילו אותנו?״.
וכשראינו בדיוק את מה שרצינו לראות, את מה שציפינו לראות — טנדרים גדולים עמוסים חיילים, האמרים מכוסים צריחי מקלעים ומשגרים של טילי קרקע־אוויר — בכל זאת לא השתכנענו.
ואז הופיעו אוטובוסי בית הספר.
שלושה אוטובוסים בזה אחר זה.
מלאים ילדים.
אף אחד לא ציפה לזה. כמו שאמרתי, זה היה כל כך משונה בנורמליות שלו, כל כך סוריאליסטי להדהים. כמה מאיתנו פשוט פרצו בצחוק. אוטובוס בית ספר צהוב מחורבן! אז איפה לעזאזל בית הספר?
אחרי כמה דקות מתוחות, כשכל מה ששמענו היה הנהמה הגרונית של המנועים וקולות צחוק וקריאות קלושות של ילדים באוטובוסים, אבא עזב את הצ'פילד שדיבר עם המפקד וחזר אלי ואל סאמי. קבוצת אנשים התאספה סביבנו להקשיב.
״הם מרייט־פטרסון,״ אמר אבא. הוא נשמע קצר נשימה. ״ומתברר שחלק גדול מהצבא שלנו שרד, הרבה יותר משחשבנו.״
״למה הם חובשים מסכות גז?״ שאלתי.
״אמצעי זהירות,״ הוא אמר. ״הם הסתגרו בבסיס מאז תחילת המגפה. כולנו נחשפנו אליה; אנחנו עלולים להיות נשאים.״
הוא הסתכל על סאמי שנצמד אלי וחיבק לי את הרגל.
״הם באו לקחת את הילדים,״ אמר אבא.
״למה?״ שאלתי.
״מה איתנו?״ תבעה אמא תרזה לדעת. ״הם לא ייקחו גם אותנו?״
״הם אומרים שהם יחזרו לקחת גם אותנו. כרגע יש מקום רק לילדים.״
הוא הסתכל על סאמי.
״הם לא מפרידים בינינו,״ אמרתי לאבא.
״ברור שלא.״ הוא הסתובב פתאום וצעד אל המגורים. אחר כך יצא ובידיו התרמיל שלי והדובון של סאמי. ״את הולכת איתו.״
הוא לא קלט.
״אני לא הולכת בלעדיך,״ אמרתי. מה הקטע של אנשים כמו אבא שלי? אחד האחראים מגיע והוא מפקיד את המוח שלו בכניסה.
״שמעת מה הוא אמר!״ קראה אמא תרזה בקול צורמני ונופפה במחרוזת התפילה שלה. ״רק הילדים! אם מישהו אחר ילך, זאת צריכה להיות אני... הנשים. ככה זה עובד. נשים וילדים תחילה! נשים וילדים.״
אבא התעלם ממנה. היד שלו הונחה על הכתף שלי. ניערתי אותה מעלי במשיכת כתף.
״קאסי, לפני הכול הם חייבים להביא את האנשים החשובים למקום מבטחים. אני אגיע כמה שעות אחריכם — ״
״לא!״ צעקתי. ״או שכולנו נישאר או שכולנו נלך, אבא. תגיד להם שנסתדר מצוין עד שהם יחזרו. אני יכולה לטפל בו. אני מטפלת בו כבר הרבה זמן.״
״ואת תטפלי בו, קאסי, כי גם את הולכת.״
״לא בלעדיך. אני לא משאירה אותך כאן, אבא.״
הוא חייך כאילו זאת אמירה חמודה של ילדה קטנה.
״אני יכול לדאוג לעצמי.״
לא הצלחתי לנסח את זה במילים, את התחושה הזאת, שהיתה כמו גחלת בבטן, שאם נפצל את מה שנשאר מהמשפחה שלנו, זה יהיה הסוף של המשפחה. שאם אשאיר אותו מאחור, בחיים לא אראה אותו שוב. אולי זה לא היה הגיוני, אבל העולם שחיינו בו כבר לא היה הגיוני.
אבא ניתק את סאמי מהרגל שלי, הניף אותו על המותן, תפס במרפק שלי ביד הפנויה שלו והצעיד אותנו לעבר האוטובוסים. הפנים של החיילים לא היו גלויים מאחורי מסכות הגז דמויות החרקים. אבל היו להם תגיות שם על המדים הירוקים.
גרין.
וולטרז.
פרקר.
שמות אמריקנים טובים. עם דגל ארצות הברית על השרוולים שלהם.
והגינונים שלהם, זקופים אך גמישים, ערניים אך רגועים. כמו קפיצים מתוחים.
כמו שהיית מצפה שחיילים ייראו.
הגענו לאוטובוס האחרון בשורה. הילדים בפנים צעקו ונופפו לנו. בשבילם זאת היתה הרפתקה אחת גדולה.
החייל החסון שליד הדלת הרים יד. על תגית השם שלו היה כתוב בראנץ'.
״רק ילדים,״ הוא אמר, והקול שלו מעומעם מאחורי המסכה.
״אני מבין, חייל,״ אמר אבא.
״קאסי, למה את בוכה?״ שאל סאמי. היד הקטנה שלו הושטה אל הפנים שלי.
אבא הוריד אותו. כרע וקירב את הפנים שלו אל פניו של סאמי.
״אתם נוסעים לטיול, סאם,״ אמר. ״החיילים הנחמדים האלה לוקחים אתכם למקום מוגן.״
״אתה לא בא, אבא?״ הוא משך בחולצה של אבא בידיים הקטנות שלו.
״כן. כן, אבא יבוא, פשוט לא עכשיו. אבל עוד מעט. ממש עוד מעט.״
הוא משך את סאמי אליו. חיבוק אחרון. ״תהיה ילד טוב. תעשה מה שהחיילים הנחמדים יגידו לך. בסדר?״
סאמי הנהן. החליק את היד הקטנה שלו אל תוך שלי.
״בואי, קאסי. אנחנו הולכים לנסוע באוטובוס!״
המסכה השחורה הסתובבה בבת אחת. יד בכפפה התרוממה.
״רק הילד.״
התחלתי לומר לו שיקפוץ לי. לא רציתי לנטוש את אבא, אבל סאמי לא ייסע לשום מקום בלעדי.
הרב״ט קטע אותי. ״רק הילד.״
״היא אחותו,״ ניסה אבא לדבר בהיגיון. ״וגם היא ילדה. היא בסך הכול בת שש־עשרה.״
״היא תצטרך להישאר כאן,״ אמר הרב״ט.
״אז הוא לא עולה,״ אמרתי, וחיבקתי בשתי הזרועות את החזה של סאמי. הוא יצטרך לתלוש לי את הזרועות אם הוא רוצה לקחת את אחי הקטן.
למשך רגע נורא אחד הרב״ט לא אמר שום דבר. נתקפתי דחף לתלוש לו את המסכה ולירוק לו בפרצוף. השמש נצצה על הזגוגית שבחזית, כדור אור מתועב.
״את רוצה שהוא יישאר?״
״אני רוצה שהוא יישאר איתי,״ תיקנתי אותו. ״באוטובוס. מחוץ לאוטובוס. לא משנה. איתי.״
״לא, קאסי,״ אבא אמר.
סאמי פרץ בבכי. הוא קלט מה קורה כאן: אבא והחייל נגדו ונגדי, קרב שאי־אפשר לנצח בו. הוא קלט את זה לפני.
״הוא יכול להישאר,״ אמר החייל. ״אבל אנחנו לא יכולים להבטיח את שלומו.״
״אה, באמת?״ צעקתי בפני החרק שלו. ״נראה לך? את שלום מי אתם כן יכולים להבטיח?״
״קאסי...״ אבא התחיל לומר.
״אתם לא יכולים להבטיח שום דבר,״ צעקתי.
הרב״ט התעלם ממני. ״ההחלטה שלך,״ הוא אמר לאבא.
״אבא,״ אמרתי. ״שמעת אותו. הוא יכול להישאר איתנו.״
אבא לעס את השפה התחתונה. הוא זקף ראש וגירד מתחת לסנטר, והעיניים שלו סרקו את השמים הריקים. הוא חשב על המל״טים, על מה שהוא יודע ועל מה שלא ידע. הוא נזכר במה שלמד. הוא שקל את הסיכויים וחישב הסתברויות והתעלם מהקול הקטן, עמוק בתוכו, שלחש: אל תיתן לו ללכת.
מובן שהוא עשה את הדבר ההגיוני. הוא היה המבוגר האחראי, וזה מה שמבוגרים אחראים עושים.
את הדבר ההגיוני.
״את צודקת, קאסי,״ הוא אמר לבסוף. ״הם לא יכולים להבטיח את שלומנו — אף אחד לא יכול להבטיח את זה. אבל יש מקומות שמוגנים יותר מאחרים.״ הוא תפס ביד של סאמי. ״בוא, חבר.״
״לא!״ סאמי צרח ודמעות זולגות על הלחיים האדומות שלו. ״לא בלי קאסי!״
״קאסי באה,״ אמר אבא. ״שנינו באים. אנחנו נגיע ממש אחריך.״
״אני אגן עליו, אני אשמור עליו, אני לא אתן שיקרה לו שום דבר,״ התחננתי. ״הם חוזרים לקחת את כולנו, נכון? אז פשוט נחכה שהם יחזרו.״ משכתי בחולצה שלו בהבעת התחנונים הכי מוצלחת שלי. זאת שתמיד השיגה לי כל מה שרציתי. ״בבקשה, אבא, אל תעשה את זה. זה לא בסדר. אנחנו חייבים להישאר יחד, אנחנו חייבים.״
לא היה לי סיכוי. לעיניים שלו חזר המבט הקשוח: צונן, סגור, מרוחק.
״קאסי,״ הוא אמר. ״תגידי לאחיך שזה בסדר.״
וזה מה שעשיתי. אחרי שאמרתי לעצמי שזה בסדר. אמרתי לעצמי לבטוח באבא, לבטוח באחראים, לבטוח באחרים שלא ישרפו הסעות בית ספר מלאות ילדים, להאמין שהאמון עצמו לא הלך בדרך המחשבים והפופקורן למיקרוגל והסרטים ההוליוודיים ששם החייזרים הדוחים מכוכב הלכת זירקון מובסים בעשר הדקות האחרונות.
כרעתי על האדמה המאובקת, מול אחי הקטן.
״אתה צריך ללכת, סאמס,״ אמרתי. השפה התחתונה שלו רעדה. הוא לפת את הדובי שלו אל החזה.
״אבל קאסי, מי יחבק אותך כשתפחדי?״ הוא אמר את זה ברצינות מוחלטת. הוא נראה כל כך דומה לאבא, עם ההבעה המודאגת הזאת, שכמעט צחקתי.
״אני כבר לא מפחדת. וגם אתה לא צריך לפחד. החיילים הגיעו, והם ישמרו עלינו.״
הרמתי מבט אל רב״ט בראנץ'. ״נכון?״
״נכון מאוד.״
״הוא נראה כמו דארת' ויידר,״ לחש סאמי. ״וגם נשמע כמוהו.״
״בטח, ואתה זוכר מה קרה? בסוף הוא היה מהטובים.״
״רק אחרי שהוא פוצץ כוכב שלם והרג הרבה אנשים.״
לא הצלחתי להתאפק — פרצתי בצחוק. אלוהים, כזה ילד חכם. לפעמים חשבתי שהוא חכם יותר מאבא וממני יחד.
״את תבואי אחר כך, קאסי?״
״בטח.״
״מבטיחה?״
הבטחתי. במאה אחוז. ולא. חשוב. מה.
זה כל מה שהוא רצה לשמוע. הוא דחף את הדובון שלו לחזה שלי.
״סאם?״
״למתי שתפחדי. אבל אל תעזבי אותו.״ הוא נופף באצבע קטנטנה להדגיש את הנקודה. ״אל תשכחי.״
הוא הושיט יד לרב״ט. ״אחריך, ויידר!״ יד בכפפה עטפה יד שמנמנה. המדרגה הראשונה היתה כמעט גבוהה מדי לרגליים הקטנות שלו. הילדים בפנים צווחו ומחאו כפיים כשהוא עבר את הפינה והגיע אל המעבר.
סאמי היה האחרון שעלה. הדלת נסגרה. אבא ניסה לחבק אותי. התרחקתי ממנו. המנוע העלה טורים. בלמי האוויר נשפו.
והנה הופיעו הפנים שלו, לחוצות כנגד הזגוגית המוכתמת, והופיע החיוך שלו כשחצה גלקסיה רחוקה־רחוקה בחללית הקרב שלו, וקפץ לעל־חלל, והחללית הצהובה המאובקת נבלעה בענני האבק.
18
״מכאן, אדוני,״ אמר הרב״ט בנימוס, ואנחנו הלכנו בעקבותיו בחזרה למתחם. שני האמרים יצאו ללוות את האוטובוסים בחזרה לרייט־פטרסון. הנותרים ניצבו מול המגורים וסככת המחסן ולועי המקלעים שלהם מכוונים לקרקע, כמו ראשים מורכנים של יצורי מתכת מנמנמים.
המתחם היה ריק. כולם — כולל החיילים — נכנסו בחזרה למגורים.
כולם מלבד אחד.
בזמן שהתקרבנו לבניינים, הצ'פילד יצא מסככת המחסן. אני לא יודעת מי קרן יותר, הראש המגולח שלו או החיוך.
״מדהים, סאליבן!״ הוא רעם אל אבא. ״ואתה רצית להסתלק אחרי המל״ט הראשון.״
״נראה שטעיתי,״ אמר אבא בחיוך קפוץ.
״קולונל ווֹש מעביר תדרוך בעוד חמש דקות. אבל לפני זה אני צריך את הנ״א שלך.״
״את המה שלי?״
״הנשק שלך. בפקודת הקולונל.״
אבא העיף מבט בחייל שעמד לצדנו. העיניים השחורות הריקות של המסכה בהו בו בתשובה.
״למה?״ שאל אבא.
״אתה צריך הסבר?״ החיוך של הצ'פילד נותר במקומו, אבל העיניים שלו הצטמצמו.
״הייתי שמח לקבל הסבר, כן.״
״נוהל קרב. אי־אפשר שחבורה של אזרחים חסרי ניסיון והכשרה יסתובבו חמושים בזמן מלחמה.״ הוא דיבר אל אבא בהתנשאות, כמו אל מפגר.
הוא הושיט יד. אבא הסיר את הרובה מהכתף שלו לאט. הצ'פילד חטף אותו מאבא ונעלם במחסן.
אבא פנה אל הרב״ט. ״מישהו יצר קשר עם ה...״ הוא חיפש אחרי המילה המתאימה. ״האחרים?״
מילה אחת, בנשיפה חסרת הטעמה: ״לא.״
הצ'פילד חזר והצדיע לרב״ט בתנועה חדה. הוא נמצא עמוק במגרש הביתי שלו עכשיו, בין אחיו לנשק. הוא ממש התפקע מרוב התרגשות, כאילו עמד לעשות במכנסיים בכל רגע.
״כל כלי הנשק אותרו ואובטחו, חייל.״
כולם מלבד שניים, חשבתי לעצמי. הסתכלתי על אבא. הוא לא הניע שריר, מלבד סביב העיניים. הבזק ימינה, הבזק שמאלה. לא.
היתה רק סיבה אחת שיכולתי להעלות בדעתי לכך שיעשה את זה. וכשאני חושבת על זה, אם אני חושבת על זה יותר מדי, אני מתחילה לשנוא את אבא שלי. לשנוא אותו על כך שלא בטח בתחושת הבטן שלו. לשנוא אותו על כך שהתעלם מהקול הקטן שבטח לחש לו, זה לא בסדר. משהו כאן לא בסדר.
אני שונאת אותו כרגע. לו היה כאן כרגע, הייתי מכניסה לו אגרוף על זה שהוא היה כזה דביל סתום.
הרב״ט סימן לנו ללכת למגורים. הגיע הזמן לתדרוך של קולונל ווש.
הגיע הזמן לסוף העולם.
19
זיהיתי את ווש מיד.
הוא עמד ממש מעבר לדלת, גבוה מאוד, האיש היחיד במדים שלא הסתובב עם רובה צמוד לחזה.
הוא הנהן אל הצ'פילד כשנכנסנו לבניין בית החולים/חדר מתים. רב״ט בראנץ' הצדיע ונדחק בין החיילים שהקיפו את החדר, צמודים לקירות.
ככה זה היה: חיילים צמודים לשלושה מבין ארבעת הקירות, הפליטים במרכז.
היד של אבא גיששה אחרי היד שלי. יד אחת שלי החזיקה בדובון, האחרת נאחזה בשלו.
מה אתה אומר, אבא? הקול הקטן התחזק כשראית את הגברים עם הרובים מסביב לקירות? בגלל זה תפסת ביד שלי?
״בסדר, עכשיו אפשר לקבל קצת תשובות?״ מישהו צעק כשנכנסנו.
כולם התחילו לדבר בבת אחת — כולם מלבד החיילים — ולצעוק שאלות.
״הם נחתו?״
״איך הם נראים?״
״מה הם?״
״מה זה החלליות האפורות שאנחנו רואים כל הזמן בשמים?״
״מתי נוכל כולנו לעזוב?״
״כמה שורדים מצאתם?״
ווש הרים יד בבקשת שקט. ההצלחה היתה חלקית.
הצ'פילד הצדיע לו הצדעה חדה. ״כולם אותרו ונוכחים, המפקד!״
עשיתי ספירה מהירה בראש. ״לא,״ אמרתי. הרמתי את הקול כדי להישמע במהומה. ״לא!״ הסתכלתי על אבא. ״קריסקו לא כאן.״
המצח של הצ'פילד התקמט. ״מי זה קריסקו?״
״הוא היצו— הילד — ״
״ילד? אז הוא עזב באוטובוסים עם האחרים.״
האחרים. זה קצת מצחיק כשאני חושבת על זה עכשיו. מצחיק בצורה מבחילה.
״אנחנו צריכים שכולם יהיו בבניין הזה,״ אמר ווש מאחורי המסכה שלו. הקול שלו היה עמוק מאוד, כמו רעם תת־קרקעי.
״הוא בטח נלחץ,״ אמרתי. ״הוא די פחדן.״
״לאן הוא היה יכול ללכת?״ שאל ווש.
הנדתי ראש. לא היה לי מושג. ואז היה לי, יותר מאשר מושג. ידעתי לאן קריסקו הלך.
״הוא בבור האפר.״
״איפה בור האפר?״
״קאסי,״ אמר אבא. הוא לחץ את היד שלי בכוח. ״אולי תלכי ותקראי לקריסקו כדי שהקולונל יוכל להתחיל בתדרוך?״
״אני?״
לא קלטתי. אני חושבת שהקול הקטן של אבא כבר צרח בשלב הזה, אבל אני לא שמעתי אותו, והוא לא היה יכול לומר את זה בקול. הוא רק היה יכול לנסות לשדר לי את זה עם העיניים. אולי זה מה שהוא ניסה לומר: את יודעת איך מזהים אויב, קאסי?
אני לא יודעת למה הוא לא התנדב ללכת איתי. אולי הוא חשב שהם לא יחשדו בילדה, ואז אחד מאיתנו ישרוד — או לפחות יהיה לו סיכוי.
אולי.
״בסדר,״ אמר ווש. האצבע שלו הבזיקה אל רב״ט בראנץ': לך איתה.
״היא תסתדר לבד,״ אמר אבא. ״היא מכירה את היער הזה כמו את כף ידה. חמש דקות, בסדר, קאסי?״ הוא הסתכל על ווש וחייך. ״חמש דקות.״
״אל תהיה אידיוט, סאליבן,״ אמר הצ'פילד. ״היא לא יכולה לצאת לשם בלי ליווי.״
״בטח,״ אמר אבא. ״נכון. אתה צודק, כמובן.״
הוא רכן וחיבק אותי. לא חזק מדי, לא ארוך מדי. חיבוק זריז. לחיצה. שחרור. כל דבר מעבר לזה היה נראה כמו פרידה.
להתראות, קאסי.
בראנץ' פנה אל המפקד שלו ושאל: ״עדיפות ראשונה, המפקד?״
ווש הנהן. ״עדיפות ראשונה.״
יצאנו אל אור השמש העז, האיש במסכת הגז והנערה עם הדובון. היישר מולנו עמדו שני חיילים, שעונים על האמר. לא ראיתי אותם כשעברנו על פני ההאמרים קודם לכן. הם הזדקפו כשראו אותנו. רב״ט בראנץ' סימן להם באגודלים ואז זקף אצבע. עדיפות ראשונה.
״מה המרחק לשם?״ הוא שאל אותי.
״לא רחוק,״ עניתי. הקול שלי נשמע לי קטן מאוד. אולי בגלל הדובון של סאמי, שגרר אותי בחזרה לילדוּת.
הוא הלך בעקבותי לאורך השביל שהתפתל בצמחייה הסבוכה שמאחורי המתחם, הרובה שלו צמוד לחזה ומופנה לקרקע. האדמה היבשה חרקה במחאה תחת הנעליים הצבאיות החומות שלו.
היום היה חם, אבל מתחת לעצים היה קריר יותר, העלים בצבע ירוק עשיר של סוף הקיץ. עברנו על פני העץ שמאחוריו הסתרתי את האם־16. לא העפתי מבט לעברו. המשכתי ללכת לעבר קרחת היער.
והוא היה שם, החרא הקטן, שקוע עד הקרסוליים בעצמות ובאפר, מחטט בין השרידים השבורים בחיפוש אחר פריט אחרון, חסר מחיר ותועלת, עוד משהו לקחת לדרך כך שכאשר יגיע אל סוף הדרך, הוא יהיה שם גבר־גבר.
הראש שלו הסתובב כשיצאנו אל טבעת העצים. הוא נצץ מזיעה ומהזבל שמרח על השיער שלו. פסי פיח שחור הכתימו את הלחיים שלו. הוא נראה כמו גרסה סוג ז' של שחקן פוטבול. כשהוא ראה אותנו, הידיים שלו נעלמו במהירות מאחורי הגב. משהו כסוף הבזיק בשמש.
״היי! קאסי? היי, הנה את. חזרתי לכאן לחפש אותך כי לא היית במגורים, ואז ראיתי... היה כאן — ״
״זה הוא?״ שאל אותי החייל. הוא תלה את הרובה על הכתף ופסע צעד בכיוון הבור.
ושם היינו, אני, החייל באמצע וקריסקו, בבור מלא אפר ועצמות.
״כן, ״אמרתי. ״זה קריסקו.״
״זה לא השם שלי,״ הוא צפצף. ״השם האמיתי שלי —״
אני לעולם לא אדע מה היה השם האמיתי של קריסקו.
לא ראיתי את האקדח ולא שמעתי את הירייה. לא ראיתי את החייל שולף אותו מהנרתיק, אבל לא הסתכלתי על החייל, הסתכלתי על קריסקו. הראש שלו עף לאחור כאילו מישהו משך בשיער המשומן שלו, והוא התקפל כשנפל, לופת בכוח את אוצרות המתים בידו.
20
עכשיו הגיע תורי.
הנערה עם התרמיל על הגב, שמחזיקה דובון מגוחך, ועומדת מטרים ספורים מאחוריו.
החייל הסתובב בזרוע מושטת. הזיכרון שלי קצת מעורפל בקשר למה שקרה אז. אני לא זוכרת ששמטתי את הדובון או ששלפתי את האקדח מהכיס האחורי שלי. אני אפילו לא זוכרת שלחצתי על ההדק.
הזיכרון הברור הבא שלי הוא של הזגוגית השחורה מתנפצת.
ושל החייל נופל על הברכיים מולי.
והעיניים שלו.
שלוש העיניים שלו.
טוב, מובן שמאוחר יותר היה ברור לי שלא היו לו שלוש עיניים. המרכזית היתה נקודת החדירה המפויחת של הכדור.
הוא בטח נדהם כשהסתובב וראה אקדח מכוון לפנים שלו. זה גרם לו להסס. כמה זמן? שנייה? פחות משנייה? אבל באותו שבריר־שנייה, הנצח התעקל סביב עצמו כמו נחש אנקונדה ענק. אם עברתם פעם תאונה טראומטית, אתם יודעים על מה אני מדברת. כמה זמן נמשכת תאונת דרכים? עשר שניות? חמש? כשאת עוברת את זה, את לא מרגישה שזה קצר כל כך. את מרגישה שזה אורך נצח.
הוא נפל על הקרקע עם הפנים למטה. לא היה ספק שחיסלתי אותו. הכדור שלי פוצץ חור בגודל צלחת של עוגה באחורי הראש שלו.
אבל לא הורדתי את האקדח. המשכתי לכוון אותו אל חצי הראש שנשאר בזמן שצעדתי לאחור, לעבר השביל.
ואז הסתובבתי ורצתי כמו משוגעת.
בכיוון הלא נכון.
לעבר המתחם.
לא חכם. אבל בשלב ההוא כבר לא הפעלתי את הראש. אני בסך הכול בת שש־עשרה, וזה היה האדם הראשון שיריתי בו בפרצוף מטווח אפס. התקשיתי להתמודד עם זה.
רציתי רק לחזור אל אבא.
אבא יסדר את זה.
כי זה מה שאבות עושים. הם מסדרים דברים.
בהתחלה המוח שלי לא קלט את הצלילים. היער הדהד מפרצים מהירים של ירי בנשק אוטומטי ומאנשים צורחים, אבל לא עיכלתי את זה, כמו הראש של קריסקו שעף לאחור ואיך שהוא צנח באבק האפור כאילו כל עצם בגוף שלו הפכה פתאום לג'לי, ואיך שהרוצח שלו הסתובב בפירואט מושלם וקנה האקדח הבזיק בשמש.
העולם נקרע לגזרים. וקרעים מההרס נשרו מכל עברי.
זאת היתה תחילת הגל הרביעי.
כשלתי ועצרתי לפני שהגעתי למתחם. הריח הלוהט של אבק שריפה. אניצי עשן מסתלסלים מחלונות המגורים. מישהו זוחל לעבר סככת המחסן.
זה היה אבא שלי.
הגב שלו התקשת. הפנים שלו היו מכוסות אדמה ודם. הקרקע מאחורי אבא שלי היתה מוכתמת בדם שלו.
הוא הסתכל לעברי כשיצאתי מבין העצים.
לא, קאסי, הפה שלו ביטא בלי קול. ואז הזרועות שלו קרסו. הוא התמוטט ושכב דומם.
חייל יצא מתוך המגורים. הוא ניגש אל אבא שלי. בחֵן נינוח כמו של חתול, בכתפיים רגועות, בזרועות רפויות לצד הגוף.
נסוגותי אל בין העצים. הרמתי את האקדח. אבל נמצאתי יותר משלושים מטר ממנו. אם אחטיא...
זה היה ווש. הוא נראה גבוה אפילו יותר כשעמד מעל לדמות המקופלת של אבא שלי. אבא לא זז. אני חושבת שהוא העמיד פני מת.
זה לא עזר.
ווש ירה בו בכל זאת.
אני לא זוכרת שהשמעתי קול כלשהו כשהוא לחץ על ההדק. אבל כנראה משכתי איכשהו את תשומת הלב של ווש. המסכה השחורה הסתובבה בבת אחת ואור השמש הבזיק על הזגוגית. הוא הרים אצבע לעבר שני חיילים שיצאו מהמגורים, וסימן באגודל לעברי.
עדיפות ראשונה.
21
הם הסתערו עלי כמו שתי צ'יטות. עד כדי כך מהירים הם היו. בחיים שלי לא ראיתי מישהו רץ במהירות כזאת. הדבר היחיד שמתקרב לזה הוא נערה מפוחדת עד מוות שזה עתה ראתה איך רוצחים את אבא שלה.
עלה, ענף, זמורה, קוץ. משב הרוח באוזני. הרחש המהיר כמו ירי של הנעליים שלי על השביל.
רסיסי שמים כחולים מבעד לחופת העצים, להבי אור שמש משפדים את האדמה המנופצת. העולם הקרוע לגזרים התנודד.
האטתי כשהתקרבתי לנקודה שבה החבאתי את המתנה האחרונה שאבא נתן לי. זאת היתה טעות. קליעים גדולים ננעצו בגזע העץ, חמישה סנטימטרים מהאוזן שלי. עוצמת הפגיעה התיזה רסיסי עץ לפנים שלי. שבבים זעירים, דקים כשערה, ננעצו בלחי שלי.
את יודעת איך מזהים אויב, קאסי?
לא יכולתי לנצח אותם בריצה.
לא יכולתי לנצח אותם בירי.
אולי יכולתי לנצח אותם בתחבולות.
22
הם נכנסו אל קרחת היער, והדבר הראשון שראו היה הגופה של רב״ט בראנץ', או מה שזה לא היה שקרא לעצמו רב״ט בראנץ'.
״יש שם אחד,״ שמעתי אחד מהם אומר.
חריקת נעליים כבדות בבור של עצמות פריכות.
״מת.״
צרצור מכשיר קשר ואז: ״קולונל, מצאנו את בראנץ' ואזרח לא מזוהה אחד. שלילי, המפקד. בראנץ' נהרג, אני חוזר, בראנץ' נהרג.״ עכשיו הוא פנה אל החבר שלו, זה שעמד ליד קריסקו. ״ווש רוצה שנחזור במיידי.״
קרנץ' קרנץ' אמרו העצמות כשפילס לעצמו דרך החוצה מן הבור.
״היא השאירה את זה.״
התרמיל שלי. ניסיתי לזרוק אותו ליער, הכי רחוק שאפשר מהבור. אבל הוא פגע בעץ ונחת ממש בקצה קרחת היער.
״מוזר,״ אמר הקול.
״זה בסדר,״ אמר החבר שלו. ״העין כבר תטפל בה.״
העין?
הקולות התרחקו. הצלילים השלווים של היער חזרו. לחישת הרוח. שירת הציפורים. סנאי התרוצץ אי־שם בין השיחים.
ואני עדיין לא זזתי. בכל פעם שהתחיל להתעורר בי הדחף לברוח, כבשתי אותו.
אין סיבה למהר, קאסי. הם עשו מה שבאו לעשות. את חייבת להישאר כאן עד החושך. אל תזוזי!
אז לא זזתי. שכבתי דוממת על מיטת האבק והעצמות, מכוסה באפר הקורבנות שלהם, קציר הדמים של האחרים.
וניסיתי לא לחשוב על זה.
במה אני מכוסה.
ואז חשבתי, העצמות האלה היו אנשים, והאנשים האלה הצילו את החיים שלך, ונגעלתי הרבה פחות.
הם בסך הכול היו אנשים. הם לא רצו להיות שם יותר ממני. אבל הם היו שם ואני הייתי שם, אז לא זזתי.
מוזר, אבל הרגשתי כמעט כאילו הזרועות שלהם, החמות והרכות, מחבקות אותי.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם, חבוקה בזרועות האנשים המתים. הרגשתי כאילו עברו שעות. כשסוף־סוף קמתי, אור השמש הזדקן לכדי בוהק זהוב והאוויר התקרר מעט. הייתי מכוסה אפר אפור מכף רגל ועד ראש. בטח נראיתי כמו לוחמת מבני המאיה.
העין כבר תטפל בה.
האם דיבר על המל״טים, שהיו כמו עיניים בשמים? אם הוא דיבר על המל״טים, סימן שלא מדובר ביחידה שהחליטה על דעת עצמה לסרוק את האזורים הכפריים ולחסל נשאים בפוטנציה של הגל השלישי, כדי שמי שלא נחשף למגפה לא יידבק.
זאת בהחלט היתה אפשרות גרועה.
אבל האלטרנטיבה היתה גרועה פי כמה.
רצתי אל התרמיל שלי. מעבה היער קרא לי. ככל שאתרחק מהם יותר, מצבי יהיה טוב יותר. ואז נזכרתי במתנה של אבא שלי, הרחק בהמשך השביל, כמעט במרחק יריקה מהמחנה. לעזאזל, למה לא הסתרתי את הרובה בבור האפר?
הוא בהחלט עשוי להיות מועיל בהרבה מאקדח.
לא שמעתי דבר. אפילו הציפורים השתתקו. רק הרוח. האצבעות שלה טיילו בין תלוליות האפר והעלו אותו באוויר, והוא ריקד פה ושם באור הזהוב.
הם הסתלקו. לא נמצאתי בסכנה.
אבל לא שמעתי אותם מסתלקים. האם לא הייתי שומעת את הנהמה של מנוע הטנדר, את רטינת ההאמרים המתרחקים?
אז נזכרתי בבראנץ' כשצעד לעבר קריסקו.
זה הוא?
מעביר את הרובה אל מאחורי הכתף.
הרובה. התגנבתי אל הגופה. הצעדים שלי נשמעו כמו רעם. הנשימה שלי כמו פיצוצים קטנים.
הוא נפל לרגלי עם הפנים למטה. עכשיו הוא שכב עם הפנים למעלה, אם כי רוב הפנים עדיין הוסתרו במסכת הגז.
האקדח והרובה שלו לא היו שם. כנראה שהם לקחו אותם. לרגע לא זזתי. ולזוז היה רעיון טוב מאוד בשלב ההוא.
זה לא היה חלק מהגל השלישי. זה היה משהו אחר לגמרי. זאת היתה בלי ספק תחילת הגל הרביעי. ואולי הגל הרביעי היה גרסה חולנית של ״מפגשים מהסוג השלישי״. אולי בראנץ' לא היה אנושי, ולכן חבש מסכה.
כרעתי לצד החייל המת. תפסתי בקצה המסכה בכוח ומשכתי עד שראיתי את העיניים שלו, עיניים חומות, שנראו אנושיות מאוד ובהו בפנים שלי בלי לראות דבר. המשכתי למשוך.
עצרתי.
רציתי לראות ולא רציתי. רציתי לדעת אבל לא רציתי.
פשוט לכי. זה לא משנה, קאסי. זה משנה? לא. זה לא משנה.
לפעמים את אומרת דברים לפחדים שלך — דברים כמו זה לא משנה, והמילים משמשות כמו טפיחות על הראש של כלב היפראקטיבי.
קמתי. לא, באמת לא משנה אם יש לחייל פה כמו של לובסטר או שהוא נראה כמו אחיו התאום של ג'סטין ביבר.
לקחתי את הדובון של סאמי מהרצפה ופניתי לעבר קצה קרחת היער.
אבל משהו עצר אותי. לא נכנסתי ליער. לא רצתי להתמסר לדבר האחד שהיה לו הסיכוי הטוב ביותר להציל אותי: מרחק.
אולי בגלל הדובון. כשהרמתי אותו, ראיתי את הפנים של אחי לחוצות אל החלון האחורי של האוטובוס, שמעתי את הקול הקטן שלו בראש שלי.
למתי שתפחדי. אבל אל תעזבי אותו. אל תשכחי.
באמת כמעט שכחתי. אלמלא הייתי ניגשת לחפש כלי נשק על בראנץ', הייתי שוכחת. בראנץ' נפל פחות או יותר על הדובון המסכן.
אל תעזבי אותו.
לא ראיתי במו עיני שום גופות במחנה. רק את זאת של אבא. אולי מישהו שרד אחרי שלוש דקות הנצח ההן במגורים? יכול להיות שיש שם מישהו פצוע, אבל עדיין בחיים. מישהו שהשאירו כי חשבו שהוא מת.
ואולי אני לא אלך. אם עדיין יש מישהו בחיים במחנה, והחיילים המזויפים הסתלקו, אני אהיה זאת שתשאיר אותו שם כי חשבתי שהוא מת.
אוי.
אתם יודעים איך לפעמים אתם אומרים לעצמכם שיש לכם ברירה, אבל האמת היא שאין לכם? זה שיש אפשרויות אחרות לא אומר שהן בהכרח תקפות לגביכם.
הסתובבתי ופניתי בחזרה. עקפתי את הגופה של בראנץ', צללתי אל המנהרה האפלולית של השביל.
23
לא שכחתי את הרובה בפעם השלישית. דחפתי את האקדח לחגורה, אבל אי־אפשר לירות ברובה ביד אחת עם דובון ביד השנייה, אז נאלצתי להשאיר אותו על השביל.
״זה בסדר. אני לא אשכח אותך,״ לחשתי לדובון של סאמי.
ירדתי מהשביל וזגזגתי בדממה בין העצים. כשהתקרבתי למתחם נשכבתי ועשיתי את שארית הדרך בזחילה.
טוב, אז זאת הסיבה שלא שמעת אותם עוזבים.
ווש דיבר עם שני חיילים בפתח המחסן. קבוצה נוספת נאספה סביב אחד ההאמרים. ספרתי שבעה, בסך הכול, כך שהיו חמישה נוספים שלא ראיתי. האם הם יצאו ליער, לחפש אחרי? הגופה של אבא נעלמה — אולי בחלקם של החיילים החסרים נפל להיפטר מהגופות. היינו ארבעים ושניים איש, לא כולל הילדים שעזבו באוטובוסים. הרבה גופות להיפטר מהן.
התברר שצדקתי: הם נשלחו עם הגופות.
רק שמשתיקים לא נפטרים מגופות כמונו.
ווש הסיר את המסכה. כך עשו גם שני החיילים שאיתו. לא היו להם פיות לובסטרים או מחושים שצמחו מהסנטר. הם נראו כמו בני־אדם רגילים, לפחות מרחוק.
לא היה להם עוד שום צורך במסכות. למה לא? המסכות היו כנראה חלק מההצגה. הרי היינו מצפים שהם יתגוננו מפני הדבקה.
שני חיילים יצאו מההאמר. הם נשאו משהו שנראה כמו קערה או כדור בצבע אפור מתכתי ועמום כמו זה של המל״טים. ווש הצביע על נקודה באמצע הדרך בין המחסן למגורים, נראה לי שבדיוק על הנקודה שבה אבא שלי נפל.
ואז כולם הסתלקו, מלבד חיילת אחת שכרעה לצד הכדור האפור.
ההאמרים התעוררו לחיים בקול נהמה. מנוע נוסף הצטרף לדואט: הטנדר שחנה בקצה המתחם, מחוץ לטווח הראייה. שכחתי ממנו. שאר החיילים כנראה כבר עלו עליו וחיכו. חיכו למה?
החיילת הנותרת קמה ורצה בחזרה אל ההאמר. צפיתי בה עולה. צפיתי בהאמר מתרחק בענן אבק מתאבך. צפיתי באבק מתערבל ושוקע. דממת דמדומים של קיץ שקעה איתו. הדממה הלמה באוזניים שלי.
ואז הכדור האפור התחיל לזהור.
זה היה דבר טוב או דבר רע או דבר שאינו טוב ואינו רע, אבל מה שזה היה, טוב, רע או לא זה ולא זה, זה תלוי בנקודת המבט שלך.
הם השאירו כאן את הכדור, אז עבורם זה היה דבר טוב.
הזוהר התחזק. אור ירקרק חולני. פועם קלות. כמו... כמו מה? משואה?
הצצתי בשמים המחשיכים. הכוכבים הראשונים החלו לצאת. לא ראיתי שום מל״ט.
זה היה דבר טוב מבחינתם, כך שסביר להניח שזה היה דבר רע מבחינתי.
לא רק סביר להניח. ודאי כמעט במאה אחוז.
המרווח בין הפעימות התקצר כל כמה שניות. הפעימה הפכה להבזק. ההבזק הפך למצמוץ.
פעימה... פעימה... פעימה...
הבזק, הבזק, הבזק.
מצמוץמצמוץמצמוץ.
באפלולית, הכדור הזכיר לי עין, גלגל עין חיוור, צהוב־ירקרק, שקורץ אלי.
העין כבר תטפל בה.
את מה שקרה אחר כך הזיכרון שלי שימר כסדרה של תצלומי בזק, כמו תמונות מוקפאות מתוך סרט אמנותי בזוויות עקומות של מצלמה המוחזקת ביד.
תצלום 1: אני על הישבן, זוחלת מהמתחם לאחור.
תצלום 2: על הרגליים. רצה. הסבך כטשטוש ירוק וחום ואפור־טחב.
תצלום 3: הדובון של סאמי. הזרוע הקטנה, מכורסמת ונשוכה מאז שהיה תינוק, מחליקה לי בין האצבעות.
תצלום 4: אני בניסיון השני שלי להרים את הדובון המחורבן.
תצלום 5: בור האפר מקדימה. אני בחצי הדרך בין הגופה של קריסקו לזו של בראנץ'. מהדקת את הדובון של סאמי אל החזה.
תצלומים 6-10: עוד מהיער, עוד ממני רצה. במבט בוחן אפשר לראות את הערוץ בפינה השמאלית של תמונה 10.
תצלום 11: התמונה האחרונה. אני תלויה באוויר מעל ערוץ מוצלל, רגע אחרי שקפצתי מהשפה.
הגל הירוק חלף בשאגה מעל הגוף שלי, המצונף על קרקעית הערוץ, ונשא איתו טונות של פסולת, מסה ניתזת של עצים, אדמה, גופות ציפורים וסנאים ונקרים וחרקים, את תכולת בור האפר, את רסיסי המגורים והמחסן שרוסקו — קרשים, בטון, מסמרים, פח — ואת חמשת הסנטימטרים העליונים של הקרקע ברדיוס של מאה מטר ממוקד הפיצוץ. הרגשתי בגל ההלם לפני שקרסתי על הקרקעית הבוצית של הערוץ. לחץ עז, מטלטל עצמות, על כל סנטימטר בגוף שלי. האוזניים שלי התפוקקו, ואני נזכרתי בקריסקו אומר, את יודעת מה קורה כשמפגיזים אותך במאתיים דציבלים?
לא, קריסקו, אני לא יודעת.
אבל יש לי מושג לא רע.
24
אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על החייל מאחורי המקררים, עם הצלב בידיים. החייל והצלב. אני חושבת שאולי זאת הסיבה שלחצתי על ההדק. לא כי חשבתי שהצלב הוא עוד אקדח. לחצתי על ההדק כי הוא היה חייל או לפחות לבוש כמו חייל.
הוא לא היה בראנץ' או ווש או מישהו מהחיילים שראיתי ביום שאבא שלי מת.
הוא לא היה וכן היה.
לא מישהו מסוים מהם, וכל אחד ואחד.
זאת לא אשמתי. זה מה שאני אומרת לעצמי. זאת אשמתם. זה הם, לא אני, אני אומרת לחייל המת. אם אתה רוצה להאשים מישהו, תאשים את האחרים. ממני תרד.
לרוץ = למות. להישאר = למות. זה הרעיון הכללי של כל המסיבה הזאת.
מתחת לביואיק שקעתי בדמדומים חמימים, חלומיים. חוסם העורקים המאולתר שלי עצר את רוב הדימום, אבל הפצע הלם עם כל פעימה מאיטה של הלב שלי.
זה לא כל כך נורא, אני זוכרת שחשבתי. כל הקטע הזה של לגסוס ממש לא נורא.
ואז ראיתי את הפנים של סאמי לחוצות אל החלון האחורי של אוטובוס בית הספר הצהוב. הוא חייך. הוא שמח. הוא הרגיש מוגן כשהוא מוקף בילדים האחרים, וחוץ מזה, החיילים היו שם עכשיו, החיילים שיגנו עליו וידאגו לו ויוודאו שהכול בסדר.
זה הציק לי שבועות. זה הדיר שינה מעיני בלילות. זה היכה בי כשלא ציפיתי, כשהתכוננתי לצאת לאסוף מזון או סתם כששכבתי באוהל הקטן ביער וחשבתי על החיים שלי לפני שבאו האחרים.
מה היה הטעם?
למה הם עשו את כל ההצגה הגדולה הזאת של חיילים שמגיעים ברגע האחרון להציל אותנו? מסכות הגז, המדים, ה״תדרוך״ במגורים. מה היה הטעם בכל זה כשהם היו יכולים להצניח ממל״ט את אחת העיניים המהבהבות שלהם ולפוצץ את כולנו לעזאזל?
ביום הסתווי הקר ההוא, כששכבתי ודיממתי עד מוות מתחת לביואיק, התשובה היכתה בי. היא היכתה בי חזק יותר מהקליע שריטש לי את הרגל.
סאמי.
הם רצו את סאמי. לא, לא רק את סאמי. הם רצו את כל הילדים. וכדי להשיג את הילדים, הם היו חייבים לגרום לנו לבטוח בהם. נגרום לבני האדם לבטוח בנו, ניקח את הילדים ואז נפוצץ את כולם לעזאזל.
אבל למה לטרוח להציל את הילדים? מיליארדים מתו בשלושת הגלים הראשונים; זה לא שהיתה לאחרים פינה חמה בלב לילדים. למה האחרים לקחו את סאמי?
הרמתי את הראש בלי לחשוב, והוא נחבט בצד התחתון של מכונית הביואיק. בקושי שמתי לב.
לא ידעתי אם סאמי בחיים. מי יודע, אולי אני האדם האחרון על פני האדמה. אבל אני הבטחתי משהו.
האספלט הקריר שורט בגב שלי.
השמש החמה על הלחי הקרה שלי.
האצבעות קהות התחושה שלי מנסות להיאחז בידית הדלת, ואז משתמשות בה כדי להניף את התחת העלוב ומלא הרחמים העצמיים שלי מעל הקרקע.
הרגל הפצועה שלי לא מסוגלת לשאת משקל. אני נשענת לרגע על המכונית ואז דוחפת את עצמי לעמידה. על רגל אחת, אבל עומדת.
אולי אני טועה והם לא רצו להשאיר את סאמי בחיים. טעיתי כמעט בכל דבר מאז ההגעה. עדיין ייתכן שאני האדם האחרון על פני האדמה.
ייתכן — בעצם, כמעט בטוח — שגורלי נחרץ.
אבל אם זה נכון, אם אני האחרונה מבני מיני, הדף האחרון בהיסטוריה האנושית, אין מצב שאני נותנת לסיפור להיגמר ככה.
אני אולי האחרונה, אבל אני זאת שעדיין עומדת. אני זאת שפונה להתמודד עם צייד אלמוני ביער על כביש נטוש. אני זאת שלא בורחת, שלא נשארת, שמתמודדת.
כי אם אני האחרונה, אני האנושות.
ואם זאת המלחמה האחרונה של האנושות, אני שדה הקרב.