איך אפשר לשרוד במקום כל כך דפוק
אז כדי שתבינו מה קרה אתם צריכים לצאת מנקודת הנחה שבית ספר תיכון זה דבר דפוק. אתם מקבלים את ההנחה? ברור. העובדה שתיכון זה דבר דפוק נחשבת לאמת אוניברסלית. האמת היא שבתיכון אנחנו מתוודעים לראשונה לשאלה הקיומית הבסיסית של החיים: איך אפשר לשרוד במקום כל כך דפוק?
חטיבת ביניים אפילו יותר דפוקה, בדרך כלל, אבל חטיבת ביניים זה דבר כל כך פתטי שאני לא מסוגל אפילו להתחיל לכתוב על זה, בואו נתמקד בתיכון וזהו.
אוקיי. תרשו לי להציג את עצמי: גרג ס. גיינס, בן שבע־עשרה. במהלך התקופה שמתוארת בספר הייתי תלמיד י״ב בתיכון בנסון שבלב פיטסבורג המקסימה שבפנסילבניה. ולפני שנמשיך הלאה, חשוב מאוד שנתמקד רגע בבנסון ונפרט באילו מובנים בדיוק מדובר במקום דפוק.
אז ככה. בנסון נמצא על הגבול בין סקווירל היל, שכונה אמידה, והוֹמווּד, שכונה לא אמידה, ומגיע אליו בערך אותו מספר של תלמידים מכל שכונה. בטלוויזיה בדרך כלל העשירים שולטים במה שקורה בתיכון, אבל רוב הילדים הבאמת עשירים בסקווירל היל הולכים לבית הספר הפרטי באזור, אקדמיית שֵיידיסָייד, ואלה שנותרים מעטים מכדי לשלוט באמת. כלומר, הם מנסים לפעמים, אבל זה יותר חמודי מאשר כל דבר אחר. כמו כשאוליביה ריאן חוטפת קריזה משלולית השתן שמופיעה איפשהו על המדרגות ברוב הימים בין 10:30 ל־11:00, ומתחילה לצרוח על כל מי שבסביבה מתוך תקוות שווא הזויה לגלות את האשם. מתחשק לך להגיד, ״ליב! הפושע כנראה לא שב לזירת הפשע. מסיה פּיפּי כבר לא איתנו.״ אבל היא בטח היתה ממשיכה עם הקריזה גם אם היו אומרים לה את זה. בכל אופן, מה שרציתי לומר זה שהקריזה לא באמת משנה כלום. זה כמו כשחתלתול מנסה לטרוף משהו. לחתלתול יש אמנם אינסטינקטים קטלניים של חיית טרף צמאת דם, אבל הוא עדיין חתלתול קטן וחמוד, וכל מה שמתחשק לך זה רק להכניס אותו לקופסת נעליים ולצלם סרטון שסבתות יוכלו לראות ביו־טיוב.
אז החבר׳ה העשירים לא שולטים בבית הספר. הקבוצה הבאה בדירוג הדמוגרפי אמורה להיות החבר׳ה של הכנסייה: יש הרבה כאלה, ואין ספק שהם שואפים לשלטון, אבל הכוח הזה — הרצון לשלוט — הוא גם נקודת התורפה העיקרית שלהם, כי הם משקיעים המון זמן בלנסות לשכנע אותך להסתובב איתם, והדרך שלהם לעשות את זה היא להזמין אותך לבוא לכנסייה. הם אומרים ש״יש לנו עוגיות ומשחקי חברה״ או משהו ברוח זו. ״בדיוק התקינו לנו Wii!״ תמיד זה נשמע טיפונת חשוד, עד שבסופו של דבר אתה קולט: זה בדיוק מה שפדופיל היה אומר.
ככה שגם החבר׳ה מהכנסייה בחיים לא יוכלו להיות הקבוצה השלטת. הטקטיקות שלהם פשוט קריפּיוֹת מדי. בהרבה בתי ספר נהוג שהספורטאים מושלים בכיפה, אבל בבנסון כמעט כולם שחורים, והרבה מהילדים הלבנים מפחדים מהם. אז מי נשאר לעמוד בראש ההמונים? החכמים? תעשו לי טובה. הפוליטיקה לא מעניינת אותם. הם רק מנסים למשוך כמה שפחות תשומת לב עד שהתיכון ייגמר והם יוכלו לברוח לאיזה קולג׳ שבו אף אחד לא יצחק עליהם כי הם יודעים איך להטות פעלים כמו שצריך. החבר׳ה ממגמת תיאטרון? אלוהים ישמור. זה ייגמר בדם. הם יכו זה את זה למוות בשירונים מרוטים של המחזמר ״הקוסם״. הסטלנים? אין להם מספיק מוטיבציה. חברי הכנופיות? לא מגיעים מספיק לבית הספר. החבר׳ה מהתזמורת? אותו דבר כמו החבר׳ה מתיאטרון, רק עוד יותר עצוב, אפילו. הפריקים הגותים? אי־אפשר אפילו לדמיין את זה.
כך שבראש הסולם החברתי בבנסון יש למעשה רִיק. התוצאה: כאוס מוחלט.
(זה המקום לציין שפישטתי את הקטגוריות בצורה קצת מוגזמת. האם יש כל מיני קבוצות נפרדות של חכמים/עשירים/ספורטאים/אחר? ברור. האם יש כל מיני חבורות שקשה לתייג אותן כי הן סתם אוסף מקרי של חברים בלי מאפיין מרכזי יחיד? גם ברור. אם אתם רוצים, אני יכול פשוט למפות בשבילכם את כל בית הספר, עם כל מיני הגדרות חנוניות כמו ״תת־קליקה 4ג׳ יו״ד־אל״פניקים אפרו־אמריקאים מהמעמד הבינוני״, אבל אני די בטוח שאף אחד לא רוצה את זה. אפילו לא החברים בתת־קליקה 4ג׳ יו״ד־אל״פניקים אפרו־אמריקאים מהמעמד הבינוני [ג׳ונתן ויליאמס, דוואן ויליאמס, דונטה יאנג וכמו כן, עד שנכנס חזק לקטע של הטרומבון באמצע י״א, דרנל ריינולדס.])
אז יש הרבה חבורות וכולן נלחמות על השליטה, ככה שכולן רוצות לרצוח אחת את השנייה, והבעיה היא שאם אתה חלק מחבורה מסוימת, כל מי שמחוץ לחבורה הזאת רוצה לרצוח אותך.
אבל תקשיבו קטע. יש פתרון לבעיה: ליצור קשרים עם כל החבורות.
אני יודע. אני יודע. זה נשמע מטורף. אבל זה בדיוק מה שעשיתי. לא הצטרפתי לאף חבורה בצורה רשמית, אתם מבינים, אבל יצרתי קשרים עם כולן. עם החכמים, עם העשירים, עם הספורטאים, עם הסטלנים. עם החבר׳ה מהתזמורת, עם החבר׳ה מתיאטרון, עם החבר׳ה מהכנסייה, עם הפריקים הגותים. יכולתי לגשת לכל חבורה ואף אחד לא היה מניד עפעף. כל מי שהיה רואה אותי היה חושב, ״גרג, הוא משלנו.״ או אולי יותר משהו בסגנון ״הבחור הזה בצד שלנו.״ או לכל הפחות ״על גרג אין לי כוונה להעיף קטשופ.״ היה קשה בטירוף להגיע לזה. תבינו את המורכבות:
1. כל הסתננות לחבורה מסוימת צריכה להישמר בסוד מפני רוב החבורות האחרות, אם לא כולן. אם החבר׳ה העשירים קולטים אותך מפטפט להנאתך עם הגותים, רוב הסיכויים ששערי החברה הגבוהה ייסגרו בפניך. אם החבר׳ה מהכנסייה יראו אותך כושל החוצה מרכב של סטלן, אפוף עשן כאילו הגחת מסאונה, נגמרו הימים שבילית במרתף הכנסייה בלי לנבל את הפה. ואם אחד הספורטאים יבחין בך מתרועע עם החבר׳ה מתיאטרון, חלילה, הוא מיד יניח שאתה הומו, ואין בעולם כוח חזק יותר מאשר הפחד של ספורטאים מפני הומואים. זה כמו שיהודים מפחדים מנאצים, רק בדיוק הפוך מהבחינה של מי מפוצץ את מי במכות. אז זה כנראה יותר כמו שנאצים מפחדים מיהודים.
2. אסור להיות מעורב מדי באף חבורה. נגזר מסעיף 1 לעיל. במקום זאת צריך להקפיד להישאר ברקע. להתיידד עם הגותים אבל בשום פנים ואופן לא להתלבש כמוהם. להשתתף בתזמורת אבל להתחמק משעת הנגינה המשותפת בחדר התזמורת אחרי הלימודים. לפקוד מדי פעם את חדר המנוחה של הכנסייה, שמקושט בהגזמה היסטרית, אבל להתנער מכל סוג של פעילות שבה ממש מדברים על ישו.
3. בהפסקת הצהריים, לפני הלימודים ובכל הופעה פומבית אחרת יש לשמור על פרופיל נמוך בטירוף. בקיצור, תשכחו מהפסקת הצהריים. בהפסקת הצהריים אתה נדרש להפגין נאמנות לחבורה כזאת או אחרת על ידי כך שתשב במחיצתה לעיני כול — ולחלופין, שאלוהים ישמור, לשבת ליד איזה טמבל מסכן שלא שייך לאף חבורה. ולא שיש לי משהו נגד ילדים בלי חבורה, חלילה. להפך, לבי יוצא אל עלובי הנפש האומללים האלה. בג׳ונגל האכזר של בנסון, הם השימפנזים הנכים, המדדים להם על קרקע היער בלי יכולת לחמוק מהתעללויות והצקות. לרחם עליהם — בהחלט. להתיידד איתם — בחיים לא. אם אתה מתיידד איתם, אתה נעשה אח לצרה. הם מנסים לפתות אותך עם משפטים כמו ״גרג, רוצה לשבת איתי?״ אבל מה שהם באמת אומרים זה ״בבקשה אל תזוז בזמן שאני דוקר אותך ברגליים כדי שלא תוכל להימלט כשיתקפונו הנושכים.״
בשורה התחתונה, בכל פעם שאתה במקום שיש בו כל מיני חבורות מעורבות, אתה חייב להתרחק עד כמה שאפשר. בשיעורים, בהפסקה, לא משנה איפה.
בשלב הזה אתם אולי שואלים: ״אבל מה עם החברים שלך? אתה לא יכול להתעלם מהחברים שלך אם הם איתך בשיעור.״ ולזאת אשיב: כנראה לא הקשבתם. כל העניין הוא שאתה לא יכול להתחבר עם אף אחד. זו הטרגדיה של שיטת הקיום שאני מדבר עליה וזה גם ההישג הגדול שלה. אתה לא יכול להתנהג כמו שנורמלי בתיכון.
כי זה בדיוק הקטע: התנהלות נורמלית של תיכון זה דבר דפוק.
אולי אתם גם שואלים: ״גרג, למה אתה מלכלך על הילדים חסרי החבורה? נשמע שאתה די חסר חבורה בעצמך.״ אולי יש בזה משהו. העניין הוא שאני לא באף חבורה, אבל אני גם בכל החבורות. ככה שבעצם אי־אפשר להגדיר אותי כחסר חבורה.
האמת שאין באמת הגדרה טובה למה שאני עושה. במשך תקופה מסוימת ראיתי את עצמי כמי שעוסק בריגול תיכוני, אבל בשורה התחתונה זאת הגדרה קצת מטעה. זה נשמע כאילו אני מתגנב ממקום למקום ומקיים מפגשים מיניים אסורים עם נשים איטלקיות שופעות. אז קודם כול, אין בבנסון נשים איטלקיות שופעות. הדבר הכי קרוב זה גברת ג׳יורדנו, המזכירה של המנהל, והיא די בצקית ויש לה פרצוף של תוכי. והיא גם עושה את הדבר הזה שנשים עושות לפעמים עם הגבות שלהן, כשהן מגלחות אותן לגמרי ואז מציירות חדשות בכל מיני מקומות מוזרים עם טוש או משהו, וכשאתה רק מתחיל לחשוב על זה ישר נעשה לך רע ומתחשק לך לתלוש לעצמך את הראש מהמקום.
וזאת בהחלט הפעם האחרונה שגברת ג׳יורדנו הולכת להופיע בספר הזה.
בואו נתקדם.
