1
פרופסור יואל עדות לא האמין בגורל. כלומר, הוא ידע שהחיים מזמנים לנו מכשולים והזדמנויות, אבל האמין שאדם הוא סך הבחירות שעשה, ומי שנותן לגורל לנהל אותו מסתכן באובדן דרך. לכן היה לו כל כך קשה להסביר בהיגיון את רצף האירועים שהובילו לפגישתו עם ירון מוגרבי.
רגע לפני שמזג מים לקפה סימסה לו דקלה שהפגישה של שמונה וחצי התבטלה, מה שפינה לו שעה וחצי, וענת, שעמדה לצאת, ביקשה שיחזיר את המברגה ל״אייס״ בקניון בתלפיות, והוא חשב שזאת הזדמנות להספיק עוד כמה קניות לפני הכנס בבנגקוק.
איתמר נעמד ליד מיטתם כבר בחמש וחצי ונאם שהאובך שנחת עלינו באמצע מאי, כך הסביר איזה מומחה בתוכנית הבוקר, מביא עמו זיהום אוויר הגבוה פי שבעה-עשר מאשר ביום רגיל. חלקיקי האבק סופחים אליהם חלקיקים אחרים, מסוכנים, חלקם אפילו מסרטנים, כמו תחמוצות חנקן, חד-תחמוצת הפחמן, פחמימנים, גופרית דו-חמצנית ועופרת, הדבר קורה במיוחד באזורים עירוניים, שבהם פליטת הגזים הרעילים גבוהה יותר, ומומלץ לילדים ולנשים הרות, שמערכת הנשימה שלהם רגישה, שלא להרבות ביציאה מהבית. ״אינני אישה הרה ואף אינני ילד, אבל זו אינה סיבה שאטול סיכונים מיותרים,״ סיכם איתמר לפני שנעל את הבריח של הפרופיל הבלגי בחלון חדר השינה.
ענת כבר יצאה, ויואל שתה לאיטו את הקפה ובהה בעלי האורן שהתמסגרו בחלון המטבח. הוא שטף את הכוס, הניח אותה על מתקן הייבוש, ניגב כמה טיפות סוררות במטלית, סחט ופרש אותה על שפת הכיור. לפני שיצא נישק את איתמר, שישב בסלון ולא הרים את עיניו מהמחשב הנייד. הוא יצא החוצה ודילג במדרגות האבן שתיים-שתיים אל הסובארו.
האובך הגביל את הראוּת לכמה עשרות מטרים, ושדרות הרצל הסתננו דרך פילטר צהוב מגורען, שריכך את קשות היום הירושלמית. באחד הרמזורים חצתה את הכביש קבוצת נערים בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה. הוא סקר אותם בעיון כשנעצרו בצדו השני של הכביש והתווכחו על משהו שקשור לטלפונים הניידים שלהם. הם היו בני טובים, כולם גבוהי קומה, לבושים היטב ונקיים, אבל אף אחד מהם לא היה מתאים. לא הייתה להם השלווה או הבגרות. אחד נראה ילדותי מדי, השני חסר אחריות, השלישי חלש ונגרר אחרי השאר. ואף אחד מהם לא נראה לו דיסקרטי מספיק. ואולי הוא טועה? אולי העין הטובה שלו בבחירת מתמחים אינה מתאימה לעניין הזה? הוא המשיך לנסוע, וכשפנה לשכונת תלפיות החליטו המתזים של האימפרזה לזייף.
התקלה לא הייתה חמורה. המתזים עדיין ניקו את רוב השמשה הקדמית, אבל במיוחד באובך הזה הוא רצה מגבים תקינים, וחוץ מזה הוא ידע שאם לא יתקן את המתזים בו ברגע, יבוז לעצמו בפעם הבאה שיראה את שבילי האבק על השמשה.
הוא פנה לאזור המוסכים ברחוב היוצר ונעצר מתחת לשלט גדול:
מוסך ראש שקט
אמינות מובטחת, מכונאות רכב וחשמלאו
הת׳ שבסיום המילה חשמלאות התקלפה זה מכבר, וברור היה שגורל דומה צפוי גם ליתר האותיות, אולי כבר בחורף הקרוב.
למה עצר דווקא שם? זה היה סתם מוסך מבין עשרות אחרים, לא הראשון ברחוב ולא האחרון.
גבר גבוה ורזה בבגדי עבודה כחולים ושיער ארוך עמד בגבו אליו, סיגריה בידו. יואל צפר לו קצרות, ורק כשזה הסתובב הבחין שמדובר בנער צעיר מאוד. ״איך אני יכול לעזור?״
״אתה עובד פה?״
״כן,״ ענה הנער בפנים חתומות.
״יואל עדות,״ שלח יואל יד ללחיצה.
״ירון. מוגרבי.״
״בן כמה אתה בכלל?״
״שבע-עשרה וחצי.״
״אתה לא אמור להיות בשעה כזאת בבית ספר?״
הנער תקע את מבטו בקרקע. ״לא. הפסקתי ללמוד.״
״חבל.״
הבחור לקח נשימה, ״אז מה הבעיה?״
״משהו קטן. השפריצר.״
״לא עובד?״
״לא ממש, הוא עושה טובה. כנראה סתום.״
״אוקיי. תן לראות.״
יואל חיבב את הסבלנות שבה הנער בחן את הבעיה. כיצד הביט בשקט ולבסוף פסק, ״זה לא סתימה.״
״איך אתה קובע?״ שאל בחיוך.
״כשזה סתום רואים את האבן,״ ענה הנער כתלמיד חרוץ, ״או לפחות מין צבע ירוק כזה. זה לא סתימה, אני בטוח. תפתח מכסה מנוע ותפעיל וישרים,״ זרק הנער, ויואל נענה לאסרטיביות שלא הלמה את גילו של הנער, התיישב בצייתנות ברכב ומשך את ידית מכסה המנוע.
הנער איתר בקלות את הוו, פתח את המכסה במהירות וסקר את המנוע שנחשף, הסיגריה עדיין תקועה בזווית פיו. יואל ציפה למחמאות על ניקיון המנוע, אבל הנער הבחין ובחר להתעלם. ״תתניע ותפעיל את השפריצר,״ הוא פקד.
״עוד פעם.״
״עוד פעם.״
הוא רכן במבט בוחן, ואז הבליע חיוך. ״בינגו.״
״מה?״
״הצינור. מישהו שם לך צינור דפוק. או שהוא התחמם ונסדק, לא יודע. תסתכל בעצמך, מה אתה רואה?״
יואל רכן וסקר את הצינור. ״לא רואה כלום.״
הנער שמח שיואל נפל לפח הקטן שטמן לו. ״ברור, כי הוא בתוך הבטנה של הגלגל, אבל אתה רואה שרטוב פה למטה? בחיבור בין הבטנה לפח? מאה אחוז נזילה. יאללה, תכניס פנימה את הרכב, נעשה את זה צ׳יק צ׳ק.״
הילד פתח את דלת הברזל בחריקה, ויואל נהג את הסובארו פנימה. כשעיניו התרגלו לאפלולית, נחרד. זה לא היה מוסך. זו הייתה ערמה אינסופית, שהקיפה את החלל כולו והתקרבה כבר אל הקורות החלודות שתמכו בתקרת האסבסט.
שורה ארוכה של מדפי מתכת תעשייתיים, אפורים ומאובקים הציצו מהערמה והעידו שפעם מישהו חשב לסדר את המקום הזה, אבל היומיום כבש את המדפים והחלפים נערמו מעליהם כשכבות גיאולוגיות. מזל שאף אחד מהמחלקה לא רואה אותו. פרופסור קאפו, אימת הרופאים והאחיות, באמצע מזבלה.
״אתה נכנס?״ שאל הנער, ויואל כיוון את הרכב פנימה.
כשיצא מהרכב נדבקו נעליו לרצפה המזוהמת, שקופסאות קרטון מוכתמות היו מפוזרות עליה. היה בו דחף לטפס על הר החלפים, לחלץ את העיתון הצהוב שהיה מונח שם ולהשליך אותו לפח. באשר לבקבוק שמן המנוע הריק לרגליו כבר לא ויתר, והשליך אותו לארגז קרטון שעמד בפינה.
בתוך הכאוס הזה הוא כמעט לא הבחין שקיר שלם היה מכוסה בעשרות תמונות נוף מכל העולם, ממגדל אייפל ועד עצי דובדבן ביפן, שכולן הודפסו מהמחשב.
הנער הפך חלקי מתכת ברעש בלתי נסבל בעומק המוסך, עד שלבסוף חזר ובידיו צינורית גומי ארוכה. ״יאללה, אפשר להחליף?״ שאל בדרכו לארגז הכלים.
״רגע רגע, כמה יעלה הנזק?״ בדרך כלל תפס את עצמו יואל חוטא בטון העממי המתרפס הזה בשיחות עם נהגי מוניות.
״מה אתה חושב, שאני יגנוב אותך על צינורית?״ שאל הנער בעלבון מעושה.
״לא אמרתי דבר כזה, רק תגיד כמה,״ ניסה יואל להישאר רגוע.
״אתה יודע מה, בוא נסגור את זה ככה. אני יתקן, ובסוף אם זה יהיה לך יקר, תשלם כמה שאתה חושב. הולך?״
יואל חכך בדעתו. הוא לא אהב לסגור עסקאות שפרטיהן מעורפלים. אבל המועקה כבר עמדה בגרונו, והוא מיהר לפגישה של עשר, במגרש הפרטי שלו, ורצה לחזור עם מתזים תקינים.
״הולך? או שאני יחזיר את הצינורית?״ הנער כבר גילה חוסר סבלנות. והפרופסור התרצה: ״בסדר. רק יאללה, אני די ממהר לעבודה. צריך להתפרנס, לא?״
יואל עקב אחרי ידיו המיומנות של הילד כשהחליף את הצינורית וזיהה מיד ידי מנתח. הוא עבד בזריזות, אבל בדק את עצמו ביסודיות לאחר כל שלב. הוא שחרר במהירות את הברגים שחיברו את הכיסוי הפנימי של הגלגל בעזרת מברגה, והניח את הברגים בתוך גומה בפח של מכסה המנוע, הסיר את הכיסוי הפנימי והניח אותו על הקרקע לצדו, ואז נעצר והביט בצינור.
״כמו שחשבתי. נזילה. כשאני צודק, אני צודק.״ עתה, כשסיים את הדיאגנוזה, הוא פירק את הצינור הישן בקלילות, מדד אותו עם מטר משופשף ששלף מכיסו, לקח את הצינור החדש, מדד גם אותו וחתך בעזרת קאטר שלקח מעגלת הכלים. הוא סיים להדק את קצות הצינורית, צדה האחד למשאבה החשמלית של השפריצר וצדה השני למפצל המחלק את המים לשני המגבים.
״אז מה יהיה עם בגרות?״ שאל יואל.
״מה?״ הנער פקח לרווחה זוג עיניים שחורות.
״אמרת שהפסקת ללמוד. לא תהיה לך תעודת בגרות?״
״האמת, נשארה לי רק מתמטיקה,״ הוא אמר.
״ולא תשלים בגרות אחת?״ תמה יואל.
״במוסך לא ממש צריך בגרות,״ הנער מלמל בעוד הוא בודק את עבודתו.
״חבל, כי אתה נראה לי בחור פיקח. ומי יודע אם תמיד תהיה במוסך.״
״תנסה שוב את הווישרים.״ שני מתזי המים החזקים ששטפו את השמשה, גרמו לנער לחייך חיוך בוסרי בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה, וסוף-סוף ראה יואל את גיל העשרה שלו דולף החוצה. הילד הביט בו במבט מנצח, כאילו השלים בפעם הראשונה פאזל לבדו.
יואל החזיר חיוך אבהי: ״כל הכבוד. כמה אני חייב?״
תוך רגע בן השבע-עשרה נעלם, ובמקומו עמד המוסכניק האדיש כבוי המבט מתחילת השיחה. ״שנייה... תן עוד שפריץ,״ הוא הורה וכיוון את זוויות המתזים עד שהיה מרוצה.
״אתה יודע מה,״ הנער פסע אל תוך המוסך, ״סע לשלום.״
״מה זאת אומרת?!״
״סע. זה עלי.״
״עליך?״
״עלי. אולי לא קלטת אבל מוסך ׳ראש שקט׳ זה עסק משפחתי. אני לא חי מהשפריצר שלך. אבל כשתהיה לך בעיה אמיתית, תזכור אותנו. חכה רגע.״
הנער מיהר למשרד בקצה המוסך, ואחרי דקה ארוכה חזר עם כרטיס ביקור מרופט והגיש אותו ליואל.
במרכז הכרטיס הופיע איור של מכונית, שמחלונה הקדמי הציץ נהג, בוהנו מופנית כלפי מעלה בסיפוק, ומתחת היה כתוב: מוסך ״ראש שקט״, אמינות מובטחת.
יואל הביט בנער, שסיים לשטוף ידיים ותלש מגבת נייר. היה בתנועותיו משהו ענייני ופשוט.
״אז אם כבר אנחנו בענייני כרטיסים,״ הוא שלף כרטיס ביקור משלו והשהה את מבטו לשנייה נוספת על הנער, ״תעשה טובה ותעביר לאבא שלך. ותמסור לו תודה ממני.״
״אין בעיה,״ ענה הנער, נעלב מעט שיואל בחר להודות לאבא שלו ולא לו. הוא היה יכול לקחת ממנו מאה חמישים כמו כלום.
יואל הוסיף את הכרטיס לארנק המיוחד בתא הכפפות שבסובארו. ירון אחז בכרטיס של הרופא, שבחלקו הימני העליון היה מגן דוד שבמרכזו כתובה המילה הדסה ומשני צדיו ענפים: הסתדרות מדיצינית הדסה, פרופ׳ יואל עדות, מנהל מחלקת נשים.
הסובארו נסעה משם, וירון הביט בה מתרחקת. ״בחור פיקח,״ הוא חייך לעצמו ותחב את הכרטיס לכיס של חולצת העבודה. הוא כיוון את הטרנזיסטור הישן שהיה תלוי ליד הקומקום החשמלי על גלגל״צ, הגביר את הווליום וחזר לעבוד על האופל קאדט.
