פתח דבר
זהו ספרי הרביעי העוסק בצה״ל ובמלחמות ישראל. את שלושת הקודמים כתבתי כעיתונאי. בשנים האחרונות אני חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כולל בוועדות המשנה החסויות, ואני עומד בראש ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח העוסקת באופן ישיר בנושאים שבלב הספר. השתתפתי וניהלתי עשרות דיונים בוועדה לתקציב הביטחון, ובחלק גדול מכמעט מאה הדיונים שהקדישו גופים שונים בוועדה לחקירת מבצע ״צוק איתן״. לצערי, החקירה בנושא לא הסתיימה בדוח מכיוון שנקטעה בגלל הבחירות.
התמונה שהתגלתה במבצע זה, ומפורטת בפרק נפרד המוקדש לכך, היתה ברורה לי ולחלק מחברי לוועדה גם קודם: ראינו פער משמעותי בין ״מכונת הביטחון״ שנבנתה בישראל בשנים שקדמו ל״צוק איתן״, לבין הצורך הביטחוני האמיתי, לקראת העימות הכמעט ודאי שאכן התממש. כישראלים, המשקיעים בביטחון לא רק יותר משישים מיליארד שקל בשנה אלא גם את מיטב שנותינו ושנות ילדינו, יש לנו צורך עמוק להאמין שצה״ל הוא אכן הצבא הטוב ביותר. אבל השאלה הנכונה היא אם הוא הצבא המתאים ביותר למשימות האמת שלו, ומה תפקידו האמיתי של הצבא בהשגת הביטחון והיעדים המדיניים הנדרשים לישראל. מה שראינו, והתגלה גם בקיץ 2014, היה שצריך לעשות הרבה, ולשנות הרבה, כדי להגיע למה שבאמת נחוץ לנו.
לא אכנס כאן לשאלה המתבקשת מה עשינו אנחנו, המחוקקים. אומר רק שבישראל, הפרלמנט חלש והזרוע המבצעת חזקה, באופן לחלוטין לא מאוזן. יש פער עצום בין המקום שבו דנים, לומדים ומעירים הערות, לבין המקום שבו מתקבלות החלטות. ועדת תקציב הביטחון בכנסת, לדוגמה, דנה בתקציב במשך עשרות שעות, ונכנסת לפרטיו הקטנים. ואולם אין ביכולתה אלא לאשר או לדחות אותו, פעולה שגם לה אין משמעות של ממש. הקבינט, שבו נופלת ההחלטה, התכנס פעם אחת לכמה שעות והחליט על תקציב 14-2013; שנתיים אחר כך הוא כלל לא כונס לפני שנקבע תקציב הביטחון לשנים 16-2015. ככה זה כמעט בכל עניין. זה לא פוטר אותנו כמובן מאחריות - מה שבמובנים רבים רק מעצים את התסכול.
בקיץ 2014, התסכול לווה גם בכאב גדול. ״צוק איתן״ היה המלחמה הראשונה של דור ילדַי. ליוויתי את בני, דור שלישי של לוחמים בחטיבת הצנחנים, לטקסי הלוויה של ארבעה מחבריו לצוות, שנהרגו בפאתי חאן יונס. עומר חי, לוחם מגלן ובנם של חברי האהובים אורית ואילן, נפל בימים האחרונים ללחימה הקרקעית. הם מונצחים עכשיו על האנדרטה בתל נוף, ליד עשרות חבריו של אבי ורבים כל כך מחברי שלי, וספר זה מוקדש לזכרם. הרוגים נוספים היו בנים של חברים או חברים של ילדי.
השותפות באבל, של מי שהכרתי קודם ושל מי שהפכו בשנה האחרונה לכמעט בני משפחה, חיזקה את המחויבות: לעשות הכול כדי שאם נעמיד שוב לוחמים בפני הסכנה, זה יהיה אחרי שעשינו הכול על מנת למנוע מלחמה. ולא פחות מזה, לעשות מה שצריך כדי שהצבא שבו הם משרתים יהיה טוב יותר והמתאים ביותר למלא את משימותיו ולהחזיר אותם הביתה.
לעשות הכול פירושו גם לדבר גלויות. בחודשים האחרונים התפרסמו שני דוחות, המשלימים זה את זה: דוח ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, ודוח הביקורת של מבקר המדינה, על חוסר ההתייעלות של צה״ל בשנים 2008-2012. שניהם מציירים תמונה זהה: מכיוון שהדרג המדיני אינו עושה את מלאכתו, אנחנו משלמים מדי שנה יותר כסף ומקבלים פחות ביטחון. הבחירה איננה, כפי שנוהגים להציג אותה מעת לעת, בין ביטחון לחינוך או בריאות; למעשה, בעשור האחרון חלקו של הביטחון בתקציב המדינה הלך ופחת, וחלקם של הבריאות והחינוך עלה בשיעור משמעותי. הברירה אפוא היא בין ביטחון ראוי לביטחון לא ראוי, שהוא גם יקר ובזבזני.
אבל האשם איננו בצבא. בכל מקום שבו מישהו אומר: ״צה״ל אינו יעיל״ או ״צה״ל אינו שקוף״ או ״צה״ל צריך לעשות שינויים משמעותיים״, שומה עליו להגיד: ״הדרג המדיני מעל בחובתו לנהל כראוי את הצבא״. אני מכיר את הרמטכ״ל הנוכחי גדי איזנקוט שנים רבות. הוא איש ישר, בעל חשיבה מקורית ומיישיר מבט אל הטעון שינוי בצבא. אבל רוב מה שטעון שינוי הוא בסמכותו ובאחריותו של הדרג שמעליו. אי־אפשר לבקש מהצבא להציל אותנו ממה שאנחנו עושים לא נכון.
לא רק הדרג הפוליטי מועל באחריותו. אין נושא שהישראלים עסוקים בו - ואומרים בסקרים שהם מצביעים לפיו - כמו הביטחון. אולם הדיון הציבורי בענייני הביטחון הוא דל ומפוחד. מדי מערכת בחירות מציגות המפלגות מצעים מפורטים בענייני דיור, תחבורה, חינוך וחקלאות. בביטחון - הסעיף התקציבי הגדול מכולם והתחום שבו אנו מושקעים יותר מכל תחום אחר - אין תוכניות, אין פירוט ואין הבטחה לרפורמות.
אפילו המילה עצמה מלווה בבלבול: כשמישהו אומר בהקשר פוליטי ״ביטחון״, כוונתו כמעט תמיד להצהרה על עתיד השטחים או להבטחה: אם רק תיתנו לי כוח, אכריע את חמאס. איש אינו חושב שהוא צריך להציג תוכנית לביטחון במשמעותו המעשית, כלומר לדרך שבה מערכת הביטחון, והצבא בתוכה, ייבנו ויפעלו ביעילות להשגת מטרותיה הלאומיות של ישראל. גרוע מזה: איש אינו דורש זאת. איש אינו אומר: ״תגידו לי מה תעשו בביטחון, אחרת לא אצביע לכם״.
רוב הישראלים היו בצבא, והילדים של רובם שירתו או משרתים בו. רובנו מכירים אותו באופן אינטימי בהרבה מאשר מערכות אחרות הנוגעות לחיינו. לרובנו גם יש דעה על הדרך שבה הוא מתנהל. אבל איננו רואים לעצמנו זכות וחובה לעסוק בעיצובו, לדרוש עליו דין וחשבון, אפילו סתם לדעת עליו יותר. דרישה כזאת נתפסת כמעט ככפירה בעיקר, כהבעת אי־אמון בקצינים המצוינים ובחיילים שתחת פיקודם, שהם הילדים של כולנו. הבורות המכוונת הזאת רק מנציחה את הפחד, המנציח את הטעות.
כשהתפרסם דוח לוקר, מערכת הביטחון טענה, במידה רבה של צדק, שמנסחיו עשו לעצמם חיים קלים לפחות במובן אחד: אי־אפשר לומר מחד גיסא שלישראל אין תפיסת ביטחון עדכנית, ומאידך גיסא לקבוע מסמרות מספריים לגבי גודל הצבא ואורך השירות, החלטות שאמורות להיגזר ממנה בהכרח - וזאת מבלי לנסח הצעה לתפיסה שכזו, שאינה מופיעה במסמך.
אם כן, זה מה שאני מבקש לעשות כאן: לצייר תמונה שלמה, החל מהבנת המציאות בגבולותינו ומעבר להם, דרך עיצובה של תפיסת ביטחון ראויה לעידן החדש, ועד לנגזרות שלה בכל הקשור לתפיסת ההפעלה של הצבא, מבנהו וערכיו; החל בתפקיד המערכת האזרחית, הממשלה והקבינט ושר הביטחון, וכלה במה שנשקף לנו מעבר לעתיד הקרוב, שגם לקראתו צריך להתכונן ולהניח עכשיו את היסודות, כדי שנהיה מוכנים אז לאתגר האמיתי. זהו מצע רעיוני שלם בענייני ביטחון, שהוא מבחינתי גם כתב התחייבות ובסיס לפעולה. לאורך הספר פזורות עשרות רבות של אמירות, באות מודגשת, שהן הנחיות למעשה. יש לי כוונה מלאה להילחם, בכל עמדה פוליטית שאליה אגיע, כדי שכל אחת מהן תצא לפועל.
פוליטיקאים לא מעטים מפרטים את משנתם החברתית או הכלכלית בספרים בעודם נושאים בתפקיד ביצועי או בשעה שהם מתמודדים עליו. בעבר נהגו כך מנהיגים בפועל ובכוח גם בתחום הביטחון, כדבר טבעי לחלוטין. כתביו של בן־גוריון בענייני ביטחון, כולל פרטי הפרטים של בניית הצבא ודרך פעולתו, כונסו לכרך בשם צבא וביטחון עוד בשנת 1955, כשנשא בתפקיד שר הביטחון וחודשים מעטים לפני שחזר להיות ראש הממשלה. משה דיין פרסם ב־1965, לאחר שהיה שר בממשלה ולפני שחזר למשרד הביטחון, את הספר יומן מערכת סיני, שיש בו לא רק זיכרונות, אלא גם תהיות משמעותיות על הרלוונטיות של הצבא שהוא עצמו פיקד עליו במערכה רק תשע שנים קודם לכן, ועתיד להוביל שנתיים אחר כך, כשר הביטחון, לניצחון הגדול בששת הימים. בהמשך הספר יופיעו התייחסויות רבות לספרים ולמאמרים שפרסמו פוליטיקאים ומפקדים זרים במהלך כהונתם. בעיני, זוהי חובתו של כל מי שמבקש להיות שותף לשינוי שיש לו משמעות - להניח מראש את משנתו, כבסיס לדיון שאינו תיאורטי או שמור ליודעי ח״ן בלבד, אלא מיועד לביצוע.
ומכאן גם התקווה לשינוי. אם נתייחס לביטחון כאל כל תחום בחיינו; אם מי שמבקש מכם אמון יתחייב להניח מצע מפורט ועקבי ולפעול לפיו, במקום לנפנף בדרגות עבר, לספסר בפחד ולהתרברב בהבטחות חסרות תוכן להיות חזקים מול האויב; אם כל זה יקרה, אני משוכנע שהשינויים המתבקשים אכן יבוצעו - באחריות, בתבונה, תוך שיח מתמיד ומבט פקוח־עיניים למציאות.
כמה הערות לסיום: ראשית, ספר זה יורד לדפוס עם פריצתו של גל טרור, הבא לידי ביטוי עד כה במתקפות רצחניות של יחידים, חמושים בסכינים, בלב ערי ישראל. המילה ״ביטחון״ קשורה בימים שכאלה בתודעתו של הציבור הרבה יותר לפעולת המשטרה מאשר לעוצמתו של צה״ל במטוסים, בטנקים ובארטילריה. גם בגל טרור זה יש אלמנטים הקשורים לנושאים רבים שיעלו במהלך הספר, אבל העיסוק העיקרי שלי הוא במערכת הביטחון שבמרכזה צה״ל, כמגן על גבולות המדינה והאינטרסים שלה. ביטחון הפנים הוא דיסציפלינה אחרת - אף על פי שחלק מהבעיות בפעולת הדרג המדיני, שיידונו בהרחבה במהלך הספר, באות לידי ביטוי גם בו. בכל מקרה, יש במצב זה כדי להדגיש מסר מרכזי אחד: המערכות של ישראל מורכבות מאי פעם, ונדרשת בהן אחדות פעולה של ארגונים שונים, השקעת משאבים גם במה שאינו צבאי, ובעיקר, הנהגה המתמקדת בבעיות שלפניה ולא במוסכמות מן העבר.
ביטחון הוא הרבה יותר מאשר צבא גם במובנים נוספים. אין צבא חזק ללא חברה חזקה, מערכת חינוך מעולה ואתוס מלכד. הוויכוח על מדיניותה ואופייה של ישראל יימשך, ואני מתכוון לקחת בו חלק על פי אמונתי. אבל בכל תחזית שהיא, המזרח התיכון ימשיך בשנים הקרובות להיות מקום לא בטוח, וצבא חזק ימשיך להיות ערובה ראשונה במעלה לקיומה של מדינת היהודים. למעט בפרק הפתיחה ומעט לקראת הסיום, אני מגביל את הדיון בספר שלפניכם להיבט זה של הביטחון.
ולבסוף, לספר זה לא נכנסה אפילו עובדה אחת הידועה לי אך ורק מתוך הדיונים החסויים שבהם השתתפתי בשנים האחרונות. המידע העובדתי הנמצא כאן ניתן להשגה באמצעים של מחקר גלוי, וכך עשיתי במשך עשרים שנה, והעמקתי עוד בעבודתי הפרלמנטרית ובכתיבת הספר. אין בעמדות שאני מביע כאן דבר הלקוח מתוכניותיו של צה״ל, פרט לדברים שפורסמו ברבים. הידע נובע ממקורות מגוונים; העמדות ותוכנית הפעולה הן שלי בלבד.
אוקטובר 2015
עפר שלח
