ואחרי הכול, חשב גד, החיים יפים, ומיד נרתע מן המשפט הזר שהתגנב למוחו. באמת? החיים יפים? אולי עבור אחרים, עבור שני הזאטוטים האלה, למשל, תאומים זהים שישבו על הספסל בגן הציבורי בבגדים זהים, בכובעים זהים, וליקקו גלידה מגביע אחד. לשונותיהם הקטנות לקלקו את המרקם המתוק, הקצפתי, ליקטו סוכריות קטנות בשלל צבעים, ותוך כך התלקקו זו בזו.
בידם השנייה אחזו התאומים זר בלונים צבעוני. זר אחד נשמט מיד קטנה אחת והבלונים נישאו מעלה באוויר. התאום השני מיהר לשחרר את הזר שלו ושניהם הביטו בהשתאות בזרים הססגוניים המתעופפים מעליהם.
גד התקנא בהם. פעם – מתי זה היה – החיים האירו פנים גם לו. הוא עמד לסיים את לימודי התואר השני בספרות באוניברסיטת חיפה – בהצטיינות – ודרכו לדוקטורט הייתה סלולה. הוא לימד במשרה חלקית סטודנטים צעירים, היה חבר בסגל האקדמי ונהנה מהשיעורים ומהפגישות עם תלמידיו. גם בחייו האישיים ידע פריחה. הוא התאהב בשלומית, שלמדה אתו לתואר ראשון בספרות, ובלי היסוס הציע לה נישואים. הם המשיכו יחד לתואר שני. השאלה מי משניהם יסיים בהצטיינות רגילה ומי בהצטיינות יתרה שעשעה אותם.
הם אהבו זה את זו אהבת נפש. שני צעירים מופנמים ומכונסים בעצמם, שגילו לראשונה את האהבה. גד סבר שבני זוג שונים באופיים נמשכים זה לזו, אבל אהבתו לשלומית סתרה את תיאוריית האופי ההפוך. שלומית הייתה תאומתו הרוחנית – אותו חיוך ביישני, אותו אופי סגור, אותה תאווה לספרים. כשבני גילם בילו במסעדות, בדיסקוטקים או בקולנוע, גד ושלומית קראו. הסופר האהוב עליהם מכולם היה מי שפניו מוכרות לציבור משטר חמישים השקל, ותלמידי התיכון קוראים את ספריו ואת הפרשנות עליהם כמי שכפאם שד.
כמו הבלונים, התפוגגו התאומים מן האופק. קשישה קמוטה וזעופת מבט ישובה בכיסא גלגלים התגלגלה אליו. המטפלת הזרה התיישבה על הספסל לידו. "תראי, מתנה," צחקה המטפלת והגישה לזקנה שלושה בלונים שנשרו מידי התאומים. "בלונים," רטנה הזקנה והזעיפה פניה. "נו, באמת..." היא הוציאה מפיה קיסם שיניים ודקרה בלון אחר בלון.
הפיצוץ המשולש החזיר את גד למציאות. לפני שש עשרה שנה אירע האסון שהרס את חייו בהרף עין. שלומית יצאה למרכז המסחרי לקנות נעליים חדשות. האור ברמזור הבהב באדום ושלומית עמדה לפני מעבר החצייה והמתינה לאור הירוק. כך עמדה והמתינה, כמו שממתין כל אדם אין-ספור פעמים בחייו, ואז, פתאום, ממש יש מאין, סטתה מנתיב הנסיעה נהגת צעירה ושתויה, עלתה על המדרכה, והרגה את שלומית בו במקום. ברגע זה נגדעו גם חייו של גד, שהפך למת מהלך.
למעלה משנה הסתגר גד בביתו. את מעט האוכל שהביא לפיו הזמין בטלפון. הוא פרש מהלימודים, עזב את העבודה וניתק כל קשר עם משפחתו וחבריו. שעות על שעות רבץ במיטה, בוהה בתקרה. אחרי שנה וחודשיים יצא לראשונה מפתח ביתו. כשקם ממיטתו נתקף סחרחורת והתמוטט. כשהתעורר מעלפונו, שטף את פניו בחדר האמבטיה. הבבואה שנשקפה לעיניו במראה הבהילה אותו. הוא איבד קילוגרמים רבים ממשקלו, פניו היו חיוורות ותחת עיניו העמיקו בורות שחורים. העובדה שלא מימש את תכניתו להתאבד הכעיסה אותו: האם, למרות הכול, חייו יקרים לו?
הוא אסף את עצמו והלך לרופא. הבדיקות הורו על מחסור חמור בוויטמינים. "אתה צריך לאכול יותר, בעיקר בשר, ולחשוף את גופך לשמש," ציווה הרופא ביובש מקצועי, "כמעט אמרתי 'גופתך' במקום גופך," התענג על בדיחתו סרת הטעם, "אבל דבר ראשון, אתה חייב לחזור לחיים נורמליים."
"הגופה" שמרה על שתיקה.
הרופא טפח בחיבה על כתפו. "נו, גד, תמצא עבודה, תשלים את הלימודים, תחדש את הקשרים החברתיים, תמלא את חייך בתוכן." גד המהם משהו, יצא מחדר הרופא וחזר אל מיטתו הריקה.
כעבור חודש שוב יצא גד מביתו והחל לחפש עבודה. בלא עבודה לא יוכל להתקיים לאורך זמן. את האפשרויות המעטות שעמדו על הפרק מיהר לפסול. למזלו, נכמרו עליו רחמיו של אחד מראשי החוג לספרות, שמצא עבורו משרה כשומר יער. תפקידו התמצה בצפייה על יערות הכרמל מגג מגדל האוניברסיטה ובדיווח על כל ניצוץ שעלול להצית שריפה. זו הייתה עבודה מושלמת עבורו, שכן אפשרה לו בהייה מתמשכת. עדיפה הייתה הבהייה בנוף המרהיב שנשקף ממרומי המגדל, מן הבהייה, שהתמכר לה, בסדקי התקרה בחדרו, מה גם שעל הבהייה בנוף שולם לו שכר.
גד קיבל את עצת הרופא ומצא עבודה, אך חייו השתנו אך במעט. הוא לא איחה את הנתק מהוריו, מהורי אשתו ומחבריו. נשארו רק הוא, המיטה המוכרת והעצים הטובים הנשקפים אליו ממרומי המגדל.
כך חלפו שש עשרה שנים. הזמן תעתע בו, כמו בכולנו. לעיתים חש שזה עתה איבד את היקרה לו מכול, ולעיתים חש שהאסון אירע לפני עידן ועידנים.
"בדידות זוהרת, בדידות סוהרת," מלמל גד ומיד סנט בעצמו, "שוב אתה מדבר אל העצים ואל האבנים?" לא פעם שיתף במועקותיו את העצים שנשקפו אליו מהמגדל. עצי יערות הכרמל הפכו לבני בריתו. אילו טרח לפתוח את "שירה" של עגנון, אהוב נעוריו, היה קורא: "לא טוב לפרוש מן הציבור, שכל הפורש מן הציבור, הציבור פורש ממנו." אילו חזר ל"סיפור פשוט" של עגנון, היה פוגש במילים, "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר," אלא שספריו של עגנון העלו אבק על מדפי ספרייתו. האורחים שעלו לצפות בנוף, עובדי האחזקה של האוניברסיטה ומחליפיו במשמרת ראו בו תימהוני מר נפש. הוא ניסה להיגמל מהרגלו המביך, אך הבדידות גברה עליו.
בזמן ששקע גד במחשבותיו, התרוקן הגן הציבורי מאנשים, לבד מן הזקנה והמטפלת. הן ישבו עתה במרחק מה ממנו. טוב שלא שמעו אותו מדבר לעצמו, נזף בעצמו, מילא כמה לחישות, אבל דיבורים ממש, משפטים שלמים? זאת לא התנהגות נורמלית. גם את המשפט האחרון השמיע בקול רם וברור. אולי הוא מאבד את שפיות דעתו?
הזקנה התעטשה וגוש צמיגי ירד מאפה אל פיה. גד העווה את פניו בסלידה, אך בטרם הסיט אותן הצדה, הבחין בתנועותיה העדינות של המטפלת, שניגבה את הפנים הקשישות.
