לטייפה
1
תחילה התחלתי לחלום על קהיר בערבים, כשישבתי בחדרי והאזנתי לאבו עלי הנוזף באשתו, או צועק על לקוח ביש מזל כלשהו, שעורר עליו את חמתו בעודו קונה מצרכים בחנותו. בניסיון לאטום את אוזני לרעש, הייתי מתרכז בספרי או ביומני, או מגביר את הקול בטרנזיסטור שלי, אבל קולו של אבו עלי ניצח תמיד, חרף קירות הבוץ העבים של ביתו וקרקור הברווזים והאווזים שהתגוררו סביב חדרי.
בלטייפה לא חיבב איש את אבו עלי; לא קרוביו, לא שכניו ולא איש משוכני הכפר – אולי גם לא אשתו וילדיו. היו ששנאו אותו שנאה פעילה; אחרים פשוט השתדלו להתרחק מעליו. היה קשה לנהוג אחרת; הוא היה אדם שקשה מאוד לרחוש לו אהבה.
אבל ככל שתיעבו אותו, שכניו וקרוביו של אבו עלי גם התייראו מפניו. ילדי הכפר הקפידו תמיד להיזהר כשחיקו אותו: הם היו מביטים במעלה הסימטאות ובמורדן, לוודא שהוא ובנו הבכור החסון, עלי, אינם מצויים בטווח ראייה, ואז היו מעוותים את פניהם במעין חיקוי לארשת פניו הקודרת, מחברים את אצבעותיהם ואגודליהם למשקפיים דמיוניים, מקמרים את גבם וכושלים במורד הסימטה, כורעים תחת משקלן של כרסי ענק.
כל תושבי הסביבה הכירו את מזגו החם של אבו עלי, ומרביתם עשו כמיטב יכולתם להימנע מפגישה איתו. באשר לי, לא היתה לי ברירה: למדתי על המוניטין של אבו עלי כשכבר התגוררתי בביתו, והוא, ביוזמתו, לקח על עצמו תפקיד של ממלא מקום אב, בנוסף על תפקיד בעל הבית.
לא הייתי האדם הראשון בכפר שמצא את עצמו אנוס לחיות בקירבה לא רצויה לאבו עלי. ביתו נבנה מעל לכביש הראשי באזור, דרך עפר צרה ומשובשת, רחבה דיה לאפשר לשני כלי-רכב קלים להידחק בה זה לצד זה בלי להתהפך אל התעלה שלאורכה. הדרך שירתה רשת גדולה של כפרים סביב לטייפה, וכל היום עברה בה בשאגה תהלוכה ממורטטת של משאיות, שנשאו אנשים מדַמַנְהוּר, בירת המחוז והעיר הגדולה ביותר באזור, ואליה.
ביתו של אבו עלי מוקם כך שהכביש נראה ממנו היטב, ומהיותו האיש שהיה שקד אבו עלי לנצל את הפוטנציאל האסטרטגי של מיקומו. הוא בילה חלק ניכר מזמנו על המרפסת הקטנה בחזית ביתו, שרוע על ספה וצופה על התנועה בעין קפדנית. בשעות העמוסות ביותר ביום היה משתרע על צידו, ידו האחת מוטלת בעונג על התפיחה העצומה של ירכו, והיה צופה במשאיות העוברות מבעד לזוג משקפי שמש כסופי מסגרת; בשעות אחר-הצהריים, אחרי שסיים את ארוחת הצהריים, היה מתהפך על גבו ומנמנם בעיניים עצומות למחצה, כנחש פיתון מפוטם החוטף לעצמו מנוחה אחרי ארוחתו החודשית.
אחד מזקני הכפר, שייח' מוּסא, אמר לי פעם, כשאכלתי ארוחת ערב בביתו, שאבו עלי היה שמן מאז ומתמיד, גם בנערותו. מעולם לא יכול לעבוד בשדות, מפני שרגלו נפגעה בילדותו, ובמהרה נעשה שמן בהרבה מבני גילו. תחילה ריחמו עליו, אבל עם הזמן התגלתה הפציעה כיתרון שכזה, עד שאנשים החלו לתהות ביחס לאמיתותה: הפציעה סיפקה לו אמתלה שלא לעבוד בשדות, וכתוצאה מכך הרשה לו אביו לסיים את הלימודים בבית-הספר. מאותה עת ואילך לא נשמע דבר על הפציעה שלו. אחר-כך נסע אף ללמוד במכללה בדמנהוּר, תופעה חריגה באותם ימים לפלאח צעיר, בנו של איכר חסר השכלה. והוא אכן דאג שהזמן שבילה במכללה לא יהיה לשווא: הוא טיפח קשרים עם תלמידים בני משפחות עתירות השפעה, וכן עם בירוקרטים ופקידים בדמנהור. איש לא הופתע כשהצליח להשיג רשיון להקים חנות בסיבסוד ממשלתי, בה נמכרו מצרכי יסוד במחירים תחת פיקוח.
ההיתר הזה ייעשה לימים הדרכון של אבו עלי אל העושר: חנותו היתה היחידה מסוגה באזור (הוא דאג לכך) וכל מי שרצה לקנות סוכר, תה, שמן וכיוצא באלה במחירים מסובסדים נאלץ לבוא אליו. לעיתים קרובות היו הלקוחות יותר בחזקת עותרים ומבקשים, משום שדבר לא מנע ממנו לבחור למי ימכור: אנשים שהסתכסכו איתו גילו לעיתים קרובות שהתה, הנפט או מה שזה לא היה שרצו לקנות בחנותו אזלו. לאבו עלי זה לא שינה במאום: לקוחות לא חסרו לו – הם יכלו לבוא אליו או לנסוע עד הכפר השכן, נַשַאווי, מהלך שני קילומטרים וחצי.
כך נעשה אבו עלי שמן כל-כך, אמר שייח' מוסא (שבדרך-כלל מאוד לא אהב לדבר על אבו עלי, אבל הפעם התיר לעצמו לצחוק): במשך שנים אכל בשר כמו שאנשים אחרים אוכלים שעועית, ובסופו של דבר תפח כמו אחד האווזים המפוטמים שאשתו גידלה על גג ביתם.
״נשים משתמשות באצבע המורה שלהן לדחוף תירס לגרון של האווזים,״ הוסיף אחמד, בנו של שייח' מוסא, בחור כבד ראש, שהיה מודע הרבה יותר ממני לחובותי כמלקט מידע. ״כפי שאתה יודע, את יבול התירס אוספים ממש לפני תחילת החורף, לקראת תחילת השנה הקופטית המתחילה בחודש תוּת...״
אבו עלי התגאה זה מכבר בכך שרכושו – ובמיוחד האביזרים שברשותו – רב משל כל תושב אחר בלטייפה. לפיכך רווה מרורים מהידיעה שלא היה הראשון בכפר לרכוש מכשיר טלוויזיה. אחד מאחיו-למחצה, מורה במקצועו, הקדים אותו.
ומי שהזכיר לו את העובדה הזו לעיתים מזומנות היה בן של דודן שלו, ג'אבֶּר, נער בשנות העשרה המאוחרות שלו, שעיניו בוהקות ברשעות ולשונו פוצעת כתיל. לפעמים, כשישבנו בערבים בחדר האורחים בביתו של אבו עלי, היה ג'אבר פונה אלי ושואל שאלות כמו, ״מה שמו של קפטן נבחרת הכדורגל האלג'ירית?״ או ״מיהו הראיס של הודו? לא אינדירה גאנדי?״ השאלות היו רטוריות לגמרי; הוא היה עונה עליהן בעצמו, ובאנחת עונג היה מביט בדודו ואומר: ״אפשר ללמוד כל-כך הרבה מהטלוויזיה. מזל שיש לנו מכשיר בבית השכן.״
זה תמיד עבד.
״אני לא מבין את כל העניין הזה של הטלוויזיה,״ היה אבו עלי שואג. ״בשביל מה לקנות מכשיר טלוויזיה עכשיו, כשבכפר שלנו אפילו אין חשמל?״
ג'אבר, בחיוך שליו, היה מציין שניתן בהחלט להפעיל מכשיר טלוויזיה בעזרת מצבר של מכונית.
״מצבר של מכונית!״ היה קולו של אבו עלי משרקק בבוז. ״זה כמו לשרוף כסף. אני אומר לך, ותשמע לי, קודם שהחשמל יבוא ללטייפה, כמו שהממשלה הבטיחה, ואז תוכל לצפות במכשיר הטלוויזיה הכי גדול והכי טוב שראית בחיים שלך, פה, בחדר הזה, בעזרת האל. והוא יהיה יותר טוב מהמכשיר הכי טוב בנשאווי, אינשאללה, וגם יהיה בצבע.״
ואז היה חיוך ערמומי עולה על תווי פניו הגסים של ג'אבר, עם חתימת הזקן של המתבגר והעור חסר המנוח. ״בקרוב יהיו פה עוד מכשירים צבעוניים,״ היה אומר ונשען בסיפוק על כריות הספה. ״הדוד שלי מוסטפא עומד לקנות מכשיר לבית שלנו בכל יום, אינשאללה.״
בתגובה לא יכול אבו עלי אלא ללטוש בו מבטי זעם; הוא ידע שאין לו סיכוי כנגד לשונו של ג'אבר. בשמחה היה אוסר על ג'אבר את הכניסה לביתו, אבל אביו של ג'אבר היה במקרה דודנו מצד אביו, ולפיכך בן למשפחה המורחבת – או בית-האב המורחב – שאבו עלי עמד רשמית בראשה: הוא לא יכול לגרש את ג'אבר מביתו בלי לפגוע בצבא שלם של קרובים. וחוץ מזה, ג'אבר היה במקרה גם חברו הטוב ביותר של אחד מבניו של אבו עלי, תלמיד בן גילו, כשש-עשרה שנים. שניהם היו תמיד יחדיו, זרועותיהם כרוכות האחד סביב כתפי חברו, מצחקקים או מסתודדים בלחישות אומרות סוד, נסיוניות. אבו עלי לא יכול לעשות דבר על-מנת להיפטר ממנו; כבול בחובות קירבת הדם, נאלץ להיחנק מדי יום במרירתו למשמע תיאורים של משחקי הכדורגל שבהן צפו בנו וג'אבר יחד, במכשיר הטלוויזיה בבית השכן.
״מה זה כל הכדורגל הזה, אני רוצה לדעת?״ היה אבו עלי מתפרץ מעת לעת. ״אין עבודה? אללה! העולם יחיה על כדורגל? מה יהיה עם...״
אבל ככל שאיחר בעניין הטלוויזיה, לא ניתן להכחיש שאבו עלי היה האדם הראשון בכפר לרכוש כלי תעבורה ממונע – טוסטוס יפאני, שברירי למראה אבל חזק להפליא במבנהו. הטוסטוס שימש לרוב את אחד מבניו הגדולים יותר, שנסע בו מדי יום למכללה שלו בדמנהור. הוא היה קנאי מאוד לחזקתו על כלי-הרכב, ומעולם לא הרשה לאחיו או דודניו להשתמש בו – אבל אביו, כמובן, היה עניין שונה לגמרי.
מדי פעם בפעם היה אבו עלי מתגלגל ויורד מהספה, שולח את אשתו להביא לו את משקפי השמש הטובים ביותר שלו, ומורה בצעקה להביא את הטוסטוס לחצר. אחר-כך היה מפשיל את שולי הגלבייה שלו, מניף את רגלו, ובדילוג קל מן הצד עולה על הכלי, שבנו ייצב למענו. אני, שצפיתי מהגג, התקשיתי להאמין שכלי כה עדין יצליח לשאת אדם במשקלו של אבו עלי על פני דרך העפר המשובשת. אבל לתדהמתי, זה עבד תמיד: הוא היה נורה במורד הדרך, הגלבייה שלו מתנפחת סביבו, ואילו הטוסטוס, בצדודית, הצטמצם לכדי קו דק וחד – הדבר דמה לצפייה בסוכריה ענקית הנישאת על המקל שלה.
לא במקרה צבר אבו עלי נכסים כה רבים: הכל הסכימו שניחן בכישרון יוצא מן הכלל לסחוט את הגרוש האחרון מכל מה שנקלע בדרכו. אנשים אמרו לעיתים קרובות שאין טעם להתמקח עם אבו עלי: בסופו של דבר הוא קיבל תמיד בדיוק את מה שרצה.
במהרה גיליתי בעצמי עד כמה זה נכון.
יום אחד אחר הצהריים, כחודש אחרי בואי ללטייפה, עלה אבו עלי לחדרי, לבקר אותי. האירוע היה חריג משום שהצריך טיפוס בגרם מדרגות צר. התגוררתי על גג ביתו, בלול ישן, ששימש לפנים משכן לתרנגולות של אשתו. להקות הברווזים, התרנגולות, היונים והאווזים שלה הועברו למכלאה בקצהו המרוחק של הגג, והלול הפך לכבודי לחדר מאולתר, מצויד במיטה, שולחן וכיסא.
מאז עקרתי לשם גיליתי שביקור של אבו עלי בשעות אחר הצהריים היה לרוב סיבה לדאגה. בשעה זו של היום ניתן היה למוצאו בדרך-כלל שרוע בלא זיע על הספה, נח אחרי ארוחת הצהריים; גם לוּ היה מתהפך על צידו היה ניתן לראות בכך אירוע חריג, על אחת כמה וכמה ניסיון להסתער על המדרגות המוליכות אל הגג. עד אז ביקר אצלי רק פעמיים בשעות אחר-הצהריים, ובשתי הפעמים היה זה מפני שרצה לשוחח בארבע עיניים, כשילדיו היו בעבודה או בבית-הספר. באחת הפעמים הללו ניסה לתבוע לעצמו את הטרנזיסטור שלי, החפץ האהוב עלי מכל, ובשנייה רמז, אחרי שיחה ממושכת ועקלקלה, ששכר הדירה שאני משלם אינו מספיק, ושאני או ה״דוקטור״ שהביא אותי לביתו נצטרך לעשות משהו בנידון.
הובאתי לביתו של אבו עלי על-ידי דוקטור עלי עיסא, פרופסור באוניברסיטת אלכסנדריה ואחד האנתרופולוגים הבולטים במזרח התיכון. מכר של דוקטור עיסא הוביל אותנו אל אבו עלי, שאמר: ״אני נשבע לך, יא דוקטור, ההודי יגור פה ואנחנו נטפל בו כאילו היה בננו, בשבילך, יא דוקטור, מפני שאנחנו מכבדים אותך כל-כך.״
דוקטור עיסא, הטוב והנדיב באדם,16 נעתר בקלות לקבל את דבריו של אבו עלי כפשוטם. העניין סוכם במהירות – הכל מלבד כמה הייתי אמור לשלם. הפרופסור ביטל את חששותי בנושא: ״נסדיר את זה בקלות, אני אכתוב לו מכתב – אל תדאג.״
והוא אכן כתב, אבל אבו עלי לא ראה תועלת רבה במכתבו של דוקטור עיסא. כעת, משהתיישב על מיטתי, שלף שוב את המכתב המרופט מכיס הגלבייה שלו, וקרא אותו מן ההתחלה ועד הסוף, כשהוא מצקצק בלשונו ומקמט את מצחו.
״תגיד לי,״ אמר לבסוף, ״איפה גרת באלכסנדריה?״
״במלון קטן,״ עניתי.
״וכמה זה עלה?״
״שתי לירות ללילה.״
הוא נד בראשו בשביעות-רצון ותחב את המכתב לכיס. ״המלונות יקרים,״ אמר. ״יש לך מזל שאתה גר כאן, אצלנו. אנחנו נבשל לך, נכבס את הבגדים שלך, ניתן לך כל מה שתצטרך. בקש כל מה שתרצה מתי שתרצה. בעינינו אתה בדיוק כמו אחד מבנינו – אם תרצה, אפילו ניתן לך מהכסף שלנו.״
הוא תחב ידו לכיסו, הוציא את ארנקו והושיט אותו לי בחיוך, כשעיניו נבלעות בקפלי פניו הענקיות, הבשרניות. ״אתה יכול לקחת את זה,״ אמר. ״אתה יכול לקחת את הכסף שלנו.״
לטשתי עיניים מהופנטות בארנק, ותהיתי האם המנהג מחייב אותי לגעת בו או לעשות מחווה סמלית אחרת לאות קבלה או הכנעה, כמו השתטחות לרגליו. ראיתי את עצמי מתכווץ, מתגמד לאחד מאותם זרים זעירים ומבועתים שהפרעונים אוחזים בציצת ראשם, בתבליטי הממלכה החדשה.
אבל הארנק נעלם בן רגע אל תוך כיסו, בטרם הספקתי להגיב. ״אתה רואה כמה אנחנו אוהבים אותך?״ אמר.
״חשבתי רק,״ גמגמתי, לסוף, ״שאולי אוכל לקנות את האוכל שלי בעצמי.״
״איך אתה יכול לעשות את זה?״ ענה בעלבון. ״החנויות רחוקות, ואתה יודע שאם תקנה את האוכל שלך בעיר, זה יעלה לך לפחות לירה ביום. לא, לא, אתה חייב לאכול איתנו.״
״לא, התכוונתי שאוכל לתת לך את הכסף...״ הערבית שלי החלה לקרטע בלחץ המיקוח, ואני שקעתי לאיטי בדממה מוכת אלם.
״לא, לא, זו לא שאלה של כסף. אתה אורחנו הנכבד. אתה יכול לראות שהכסף לא מעניין אותי. יש לי למטה חנות גדולה, ואני מוכר שם הרבה דברים. בשנה הבאה אוסיף לבית קומה שנייה, אינשאללה. אתה יודע ששלחתי את הבנים שלי לבית-הספר ולמכללה; אתה יכול לראות שכסף בכלל לא מעניין אותי.״
״בבקשה, תגיד לי,״ אמרתי, ״כמה לדעתך אני צריך לשלם?״
הוא נאנח אנחה מהורהרת, כשהוא מחכך את שפמו.
״לא,״ אמר, ״אתה תגיד לנו כמה אתה רוצה לתת לנו.״
כך זה נמשך כשעה לפחות, לפני שהתיר לעצמו להשתכנע ולנקוב בסכום.
באותו ערב, בשעת השקיעה, עמדתי על הגג והשקפתי על שדות הכותנה השלווים, המוארים באור הדמדומים, ואז פרץ קולו של אבו עלי בכוח מהמרפסת שלמטה, ושאג חרפות על אשתו. חזרתי לחדרי, ובניסיון לאטום את אוזני לרעש התחלתי לסובב את כפתור התחנות בטרנזיסטור שלי, סרקתי את גלי הרדיו בניסיון למצוא שפה מוכרת, לשמוע מילים שיגרמו לי להרגיש מעט פחות לבד. המחשבה שאשמע את קולו של אבו עלי חודשים על גבי חודשים, אולי שנים על שנים, החלה להיראות לי במהלך הלילה בלתי-נסבלת לחלוטין.
בלילות כאלה היו חלומותי על קהיר צבעוניים במיוחד.
2
קהיר היא המטאפורה של מצרים בעיני עצמה.
בכל רחבי המדינה, למעט העיר עצמה, קהיר היא-היא מצרים. השתיים נקראות באותו שם, מַצְר,1 שם יאה באותה מידה שהוא עתיק, הואיל והוא נגזר משורש שמשמעו ״ליישב״ או ״לתרבת״. למילה היסטוריה ארוכה בשפה הערבית; היא מופיעה בקוראן, אבל שימשה עוד לפני בוא האסלאם. זה השם בו נודעה הארץ, בשפתה היא, במשך לפחות אלף שנה, ומרבית התרבויות והציוויליזציות שהיו קשורות עימה מקדמת דנא קיבלו את הגדרתה העצמית הזו. השפות ההודיות, למשל, מכירות את מצרים בגירסאות של שמה הערבי: ״מישור״ בבנגאלית, ״מיסאר״ בהינדית ואוּרדוּ. רק אירופה התעקשה זה מכבר לדעת את הארץ לא במונחיה שלה, אלא כמראה אפלה של עצמה. ״חושך מצרים,״ אומר מילון אוקספורד לשפה האנגלית, במובאה מן התנ״ך, ״חשכה עזה (ר' שמות כ: כב).״ או ״ימים מצריים: שני הימים בכל חודש שהאמינו כי הם מביאים מזל רע.״ ו״שיעבוד מצרים: שיעבוד כשל בני ישראל במצרים.״
בדומה לשפה האנגלית, כל השפות האירופיות החשובות קוראות למצרים בשם הגזור מהמונח היווני אייגיפטוס (Ægyptos) ,2 מונח הקשור למילה ״קופטי״, השם בו מכנים ככלל את האוכלוסייה הנוצרית ילידת מצרים. כך היא קרויה בגרמנית אֶגיפְּטֶן (Ägypten), בהולנדית אֶחיפְּטֶה (Egypte), בפולנית ובאסטונית אֶג'יפְּט (Egypt): מילים עתיקות ומצלצלות, עם הקשרים והיסטוריות מרובים פי כמה מאלה הנספחים בדרך-כלל לשמות מדינות. כך, למשל, חוק אנגלי מהמאה השבע-עשרה קובע: ״כל המעביר אל אנגליה או ויילס את האנשים פרוצי המידות המתקראים מצרים, ייקנס בארבעים לירות״ – תזכורת לעובדה ששמותיהם של הצוענים בשפות אירופה, מילים כמו ג'יפסי וג'יטאנו, נגזרו מהמילה למצרי: Egyptian.
לכן, ה-Egypt התמים לכאורה של אירופה הוא מטאפורה, לא פחות מ״מַצְר״, אבל פחות נוטה לה חסד, מונח שהוא נשק כמעט באותה מידה שהוא מילה. המטאפורה של מצרים בעיני עצמה, לעומת זאת, אינו מבחין בין העיר לארץ; שימוש שופע סימטריות נעימות ובלתי-צפויות.
בדומה למצרים, גם קהיר מידלדלת בקצה הדרומי שלה לסרט דקיק של יישובים; בצפונה היא מתרחבת בהדרגה, כמו הארץ עצמה, למשפך רחב ומיושב בצפיפות. מדרום שוכנת מצרים עילית, הסָעיד, שטיח ארוך ודק של ירוק, התוחם את הנילוס משתי גדותיו; מצפון שוכן המשולש שיוצר הנהר, מושלם ככל משולש טבעי, הדלתא. המטאפורה של מצרים, מצרים עצמה, ישובה בין לבין כמעין ציר, משני עבריו של הקו הדמיוני שפילג את הארץ משחר ההיסטוריה לשני חלקים, שניהם נבדלים זה מזה ובה בעת משלימים זה את זה להפליא.
בעיני מרבית המצרים המתגוררים מחוץ לקהיר, המטאפורה מייצגת את העיר כולה: כולה ידועה בשם מַצְר – שמה הרשמי של העיר, אל-קַאהִרָה, משמש רק לעיתים נדירות. אבל קהיר, כמו דלהי או רומא, פחות משהינה עיר אחת מובחנת היא ארכיפלג של עיירות, ששושלות ושליטים רבים ושונים יסדו באתרים סמוכים.
כשתושבי קהיר מדברים על מַצְר, הם חושבים לעיתים קרובות על רובע מסוים בעיר, השוכן בדרומה ונקרא בשמות אחדים. לפעמים הוא נקרא קהיר העתיקה – מַצְר אל-קדימה או מַצְר אל-עתיקה; לפעמים הוא קרוי מָרי גָרְגִיס; אבל לרוב הוא קרוי פוּסטאט מַצְר, או פשוט פוּסטאט. על המפה הרובע נראה קטן מאוד, קטן מדי לעושר רב כזה של שמות. אבל למעשה, חרף קוטנו, האזור אינו אי בודד בתוך קהיר, אלא ארכיפלג נוסף בתוך הראשון.
מובלעת קטנה בתוך תצורה זו היא שנעשתה בסופו של דבר לביתו של אברהם בן יג'ו, אדוניו של העבד מכתב-יד H.6: מצודה רומית בשם בָּבִּילוֹן. את המצודה בנה הקיסר טריאנוּס בראשית המאה השנייה לסה״נ, על אתרו של מבנה קדום עוד יותר, וטוענים כי הרומים קראו לה בבל של מצרים, להבדילה מבבל שבמסופוטמיה. אפשר שהשם בבילון נגזר מן השם הערבי בּאבּ איל-אוֹן, ״שער און״, על שם מקדשו העתיק של אל השמש בהֶליוֹפּוֹליס, אבל יש תיאוריות רבות וסותרות בעניין השם הזה, ואיש אינו יודע לבטח איזו מהן נכונה. למצודה היו בעברה שמות אחרים,3 שהבולט בהם היה קַסְר אַ-שָמָע, ״מצודת המנורה״, אבל השם בבילון שירת אותה זמן רב מכל האחרים.
על הכניסה לבבילון הגנו לפנים שני מגדלים כבירים, מחוזקים באוֹמְנוֹת רבות: מאחד מהם לא נותר כיום אלא גדם חרב, והשני נטמע לפני כמה מאות שנים אל המבנה של כנסייה יוונית-אורתודוקסית. כיום מפרידים כמה מאות מטרים בין המגדלים והשער שביניהם לבין הנילוס. אבל בעת בניית המצודה זרם הנהר ממש לידה: הסיבה לבנייה המאסיבית של המגדלים היתה שהם היו סוללת המגן העיקרית של בבילון מפני הגאות השנתית של הנילוס.4 בשנים המוקדמות בתולדות בבילון שכן נמל לצד המגדלים. ככל שחלפו המאות וריכוז היישוב העירוני סביב המצודה גדל במימדיו ובחשיבותו, נסוג הנהר מערבה, והנמלים והמחסנים התרחבו בהדרגה לאורך הקרקע שזה לא כבר צצה לאורך הגדה. בימיו של בן יג'ו היה הנמל מההומים ביותר במזרח התיכון;5 אמרו שהתנועה בו היתה גדולה מזו שעברה בנמלי בגדד ובצרה גם יחד.
היום ניצב שער פלדה בין מגדליה התאומים של בבילון, ומיליוני תיירים עוברים בו מדי שנה. אבל השער הגדול השני של המצודה, בחומתה הדרומית, כבר אינו בשימוש: קרקעיתו שקועה כעת עמוק מתחת למים, מוצפת במפלס מי התהום הקהירי, העולה במהירות. קרום עבה של רפש ירקרק מרצד בחללו הפנימי הגבוה, המקומר, מכסה על צמיגים ישנים ובקבוקי פלסטיק משומשים. קשה להאמין, אבל הבור המצחין הזה הוא המקום שבו התרחש מה שהיה אולי האירוע החשוב ביותר בתולדות קהיר, ואף בתולדות מצרים כולה: סבורים כי דרך שער זה הבקיע המצביא הערבי עַמְר אִבְּן אל-עאס ונכנס לבבילון בשנת 641 לספה״נ – האירוע המכריע בנצחון המוסלמים על כוחות הנוצרים במַצְר.
למרבה האירוניה, בכל הנוגע לבבילון ציין רגע הכניעה את נצחונה הגדול ביותר, משום שבאותו רגע קבעה מצודה זעירה זו אחת ולתמיד את מקומו של מרכז הכובד של הארץ כולה. אלכסנדריה היא שהיתה החשובה בערי מצרים בעת הפלישה הערבית; העיר, שאלכסנדר הגדול יסד ב-332 לפסה״נ, שימשה בירת הארץ כמשך כמעט אלף שנה. בבילון, לעומתה, לא היתה אלא מצודה נידחת, מעוז צבאי קטן. בדין היתה זו זכותה של אלכסנדריה לשמש המשפך להיטמעותם של הזרים זה מקרוב באו.
אבל המצביא הערבי המנצח, עַמְר אִבְּן אל-עאס, חרג מהמנהג המקובל בקרב פולשים, ולא ביסס את צבאו בבירת הארץ, אלא בעיר חדשה לגמרי. המקום שבחר היה מובן מאליו – האתר שבו חנה הצבא הערבי במהלך המצור על בבילון. וכך היתה המצודה לסלע האיתן ששימש לעגן סביבו את הארכיפלג של קהיר: מכאן ואילך שכנה בירת מצרים, מַצְר, המטאפורה של מצרים בעיני עצמה, מהלך קילומטרים ספורים מבבילון.
האגדה מספרת שבאותו בוקר שבו היה עַמְר אמור להוליך את צבאו לאלכסנדריה, הקיץ ומצא יונה מקננת בראש אוהלו. מאחר שחשש שאם יחריד את הציפור ימיט על עצמו מזל רע, השאיר את האוהל מאחור, ועם שובו לבבילון אחרי המתקפה המוצלחת על אלכסנדריה, בנה את עירו החדשה סביב האוהל שעליו התנוסס קן. הכל בקהיר מאמינים באגדה זו, וכל מי שחוזר עליה מוסיף ומציין ששם עירו של עמר, אל-פוּסטאט, נגזר מהמילה הערבית לאוהל. אבל לאמיתו של דבר הסיפור נעשה רווח זמן רב לאחר המאורע האמור, וקרוב לוודאי שהוא אפוקריפי. ייתכן שהשם אינו לקוח כלל ממקור ערבי, ותחת זאת הוא קשור למילה הלטינית-היוונית fossaton,6 שהיא גם הורתה של המילה האנגלית הארכאית ונטולת הזוהר fosse, שמשמעה תעלה.
פוסטאט שימשה בירתה של מצרים במשך יותר משלוש מאות שנה, שאז באו פלישה חדשה ושורה חדשה של כובשים והעתיקו את מרכז הכוח כשלושה קילומטרים צפונה. השליטים החדשים היו הפאטמים, שושלת ששורשיה בצפון-אפריקה, בכת שיעית אזוטרית שחבריה נודעו בכינוי איסמאעילים. אחד ממצביאי הכת, עבד יווני משוחרר בשם גַ'וְהָר א-רוּמי, עלה על מצרים בשנת 969, בראש מאה אלף חיילים. צבאו הביס את המצרים בקרב שניטש ליד פוסטאט,7 וכעבור שנים אחדות ביקשו תושבי העיר לכרות ברית שלום. כמו עַמְר אִבְּן אל-עאס לפניו, סימן גם ג'ווהר היווני את תחומיה של עיר חדשה ממש ליד העיר הכבושה. אומרים שחוזי עתידות קראו לעיר בשם אל-קאהִרה, ״עירו של מאדים״ או ״המנצחת״, משום שהכוכב מאדים, הקרוי בערבית ״אל-קאהִר״, עמד מעל האופק בעת טקס הנחת אבן הפינה לעיר. שם זה הוא שעבר אל השפות האירופיות בצורות Cairo, Le Caire וכדומה.
על-פי תפיסת מייסדיה, אל-קאהרה היתה עיר בירה מתוכננת,8 המבשרת הקדומה של ניו-דלהי, קנברה, ברזיליה ומשכנות ממשלה אחרים כיוצא באלה. הח'ליף הקים בעיר את מעונו, והיו בה מבנים חשובים רבים, אבל כל שבתוכה היה רכושם האישי של השליטים, וחנויותיה ושווקיה התקיימו רק על-מנת לשרת את השליט ואת פמלייתו. עם הזמן ישתנה כליל אופיה של אל-קאהרה, שתהפוך לרובע שוקק חיים וצפוף, ליבו ההומה של מרכז היישוב העירוני בקהיר. אבל כל זה יקרה רק מאוחר יותר: בשנים המוקדמות של המאה השתים-עשרה, כשבן יג'ו הגיע למַצְר, יש להניח שהיה זה עדיין מקום חמור סבר ובירוקרטי יחסית. השליטים הפאטמים, שזה כבר עלו על הנתיב לשקיעה הרת אסון, נאחזו אותה עת בשרידי כוחם האחרונים, ובירתם עדיין היתה בעיקר מרכז טקסי ומינהלי. סביר להניח שדווקא פוסטאט היא שניחנה אז במשהו מאופי השוק ההומה של אל-קאהרה בימינו.
אף שהיתה מרכז משגשג, יש להניח שפוסטאט הימי-ביניימית הציגה לראווה מראה חיצוני שאינו מצטיין במאום. חפירות ארכיאולוגיות הראו כי מרבית בתי המגורים בה נבנו מהחומר הנפוץ ביותר גם בימינו אלה בכפרי מצרים,9 טין מיובש וקש – חומר הנשמע משום-מה זוהר יותר כשהוא נקרא בשם adobe, מונח הולם בהחלט בהקשר זה, משום שסביר להניח שהוא נגזר מהמילה הערבית ״א-טוּבּ״, ״לבֵנה״. ייתכן אף שפוסטאט הזכירה בחזותה את המראה הייחודי של כפר מצרי: המראה הפרוע מעט, המדובלל, המאפיין את בתי הפלאחים, שאלומות גדולות של חציר ועצים להסקה נערמים לגובה על גגותיהם.10
אבל למעשה, בפוסטאט של ימי-הביניים לא היה שמץ של כפריוּת, ולא משנה כיצד נראתה. עם עלייתה הפוליטית של האימפריה הפאטמית, החלה העיר למלא תפקיד מפתח בכלכלה העולמית, כנמל המקשר בין הים התיכון לאוקיינוס ההודי: הסחורה שזרמה בשווקיה הגיעה ממקומות רחוקים כאפריקה המזרחית, דרום אירופה, הסהרה המערבית, הודו, סין ואינדונזיה. בימיו של בן יג'ו כבר היתה פוסטאט זה מכבר האי הגדול ביותר בארכיפלג של מַצְר: הצומת בו נפגשו כמה מנתיבי הסחר החשובים ביותר בעולם הידוע דאז, וגרעינה של אחת הערים העשירות והקוסמופוליטיות ביותר עלי אדמות.
אבל אף שאולי בן יג'ו נמשך תחילה למַצְר בזכות שווקיה של פוסטאט, בבילון היא שהפכה לביתו הרוחני בעיר. במהלך המאות חלו במצודה שינויים מועטים יחסית, וברובה עדיין היתה מיושבת בנוצרים מעדות שונות, רובם קופטים. אבל בבבילון היו גם לפחות שלוש קבוצות יהודים, שלכל אחת בית-כנסת משלה – אלה היו ה״בבלים״, ״הארץ-ישראלים״ והקראים.11 הארץ-ישראלים קיימו את מנהגי ירושלים, ולמרות שמם כללו את היהודים ילידי מצרים. בן יג'ו הצטרף לבית-הכנסת של הארץ-ישראלים.
בעת הגיעו של בן יג'ו למַצְר כבר העיבה העיר המשגשגת פוסטאט זה מכבר על זוהרה של בבילון. אבל בסופו של דבר המצודה הקטנה והעיקשת היא שהיתה העמידה יותר בין השתיים. כיום, הכניסה לְמה שנותר מפוסטאט שוכנת במרחק קצר מצריחיה של בבילון, אבל רק תיירים מעטים עוברים בה. את פוסטאט מריחים לפני שרואים אותה – היא בור אשפה פתוח, ענק, מזבלה עצומת מימדים.
על האתר שומר שער פלדה גדול, הנראה כמשהו שמקומו בבית-כלא. אבל השער נפתח בקלות, בדחיפה קלה, ושביל מאובק מתפתל ממנו והלאה, בין תילי האשפה, לעבר פיסת ביצה עטורת קנים, הנראית במרחק. תמרות עשן דקיקות מיתמרות בעצלתיים אל השמים במקומות שבהם האשפה המרקיבה התלקחה מעצמה בלהט השמש הקהירית. ילדים משחקים בשלוליות רפש אפרפר, וכמה דמויות בגלביות קרועות, מתנופפות, הולכות לאיטן באשפה, כשהן גוררות אחריהן ערימות של קרטון ופלסטיק. ככל שקשה להאמין בכך,12 חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בישימון זב המוגלה הניבו כמויות ענק של כלי חרס סיניים ואוצרות אחרים: כאן התגלו כמה מהפיסות הקדומות והיקרות ביותר של אריגים הודיים.
אחרוני השרידים הדלים של העיר ששווקיה סחרו לפנים במיטב המוצרים בעולם, שוכנים במרחק קצר בהמשך השביל: קווי המיתאר של יסודות מבנים ספורים, וכמה קירות וקשתות עשויי לבנים, המבצבצים משלוליות רפש שמנוני, מתחתרים באדמה. במרחק, בקתות רעועות צומחות במדורג מעל לעיי החורבות, נמוגות בתורן ונבלעות לאיטן, באופן סמוי מן העין, בגיאומטריה המחוספסת של קו האופק של קהיר – תמונה של רקב והתחדשות, מטאפורה למַצְר.
3
לעיתים קרובות חשבתי לומר לשייח' מוּסא שברצוני לעקור מביתו של אבו עלי; זמן-מה אף שקלתי לבקש ממנו לעזור לי למצוא סידור אחר. תמיד הרגשתי בטוח בידידותו, מרגע פגישתנו הראשונה: היו בו רוך ורוח טובה מעוררי אמון, משהו באופן שבו נדנד את גופו קצר הקומה ועב הבשר מצד אל צד בעת שדיברנו, באופן שבו לחץ את ידי כל אימת שנפגשנו, כשפניו העגולות וסחופות הרוח מתקמטות לחיוך, וקרא: ״איפה היית כל הזמן? למה לא באת לראות אותי?״
פעמים אחדות התרשמתי במפורש ששייח' מוסא מנסה להזהיר אותי מפני אבו עלי. אחרי הכל, שניהם היו בני אותו גיל, באמצע שנות החמישים לחייהם; הם גדלו יחד, ויש להניח ששייח' מוסא הכירו טוב יותר מכל אדם בכפר. פעם, כשאכלתי ארוחת ערב עם שייח' מוסא ומשפחתו, היתה לי הרגשה שהוא מזהיר אותי, באופן עקיף ונפתל, אומר לי להיזהר מאבו עלי. רק בשל כמה הפרעות מצערות לא התחננתי בפניו באותו רגע, בו במקום, למצוא לי בית אחר לגור בו.
באותו ערב ישבנו בחדר השינה שלו. שייח' מוסא, בנו אחמד, שני נכדיו ואני אכלנו ממגש אחד, ואילו נשות הבית התחלקו במגש אחר, בעברו השני של החדר. במידה מסוימת זה היה אירוע מיוחד, מפני שזה עתה חציתי מחסום בלתי-נראה. עד אז, בכל עת שאכלתי בביתו של שייח' מוסא, היה זה ב״מנזרה״, חדר האורחים שמחוץ לבית, מול הסימטה; בכל בית היה חדר כזה, מפני שזה היה החדר שבו קיבלו בדרך-כלל אורחים גברים. אבל הפעם, אחרי שהתפלל את תפילת הערבית, קם שייח' מוסא על רגליו והוביל אותי אל מחוץ לחדר האורחים, אל חלל הבית המואר בעששיות.
הלכנו היישר לחדר השינה שלו, ונדחקנו על פני אפה המגשש של כבשה שהיתה קשורה בפתח. שייח' מוסא גירש להקת תרנגולות שהתמקמה על עור כבש ישן, וכעת נמלטה אל מתחת למיטה, ואנו התיישבנו על הרצפה ושיחקנו עם שני בניו הצעירים של אחמד בעודנו מחכים ליתר בני המשפחה. אחרי שאחמד חזר מהמסגד, נכנסו לחדר שתי נשים ובידיהן צמד מגשים עמוסים במזון. המגשים הונחו על הרצפה, והנשים התקבצו סביב אחד מהם, בעוד שאנו התיישבנו סביב השני; כל מגש היה גדול כאופן עגלה, ולכולנו היה סביבם מקום בשפע.
כעת היו בחדר שלוש נשים, כולן צעירות, האחת מלבלבת באביב נעוריה, פניה רכות ותמימות ועורה ורדרד – מורשת משפחתית משותפת לרבים מתושבי לטייפה. על-פי דמיונה הרב לאחמד ידעתי מייד שהיא אחותו. שתי הנשים האחרות היו מבוגרות ממנה בהרבה, באמצע שנות העשרים שלהן. האחת היתה צעירה חיוורת, נאה ומאופקת, לבושה בחצאית ארוכה מבד מודפס. השנייה היתה כהה ורחבה, ועטתה פוּסטאן שחור, גלימה כבדה ונטולת צורה, המלבוש המסורתי של האשה הכפרית.
פגשתי את כולן לפני כן, לפעמים בפתח ביתו של שייח' מוסא ולעיתים בחדר האורחים, כשבאו להגיש תה. לפעמים עלה בי הרושם שחלפתי על פניהן בסימטאות הכפר, אבל מעולם לא הייתי בטוח בכך. האשמה בכך היתה שלי בלבד, מפני שאף אחת מהן, או מנשות לטייפה כולה, לא לבשה רעלה (למעשה, אף אשה באזור לא עשתה כן), אבל באותה עת, בתחילת שהותי, פחדתי כל-כך מפני מה שקראתי על המסורות הערביות בנוגע לבושה וצניעות, עד שבקושי הבטתי בהן, מחשש להעליב. לימים נתקפתי אני עצמי בושה למחשבה על הפליאה והצחוק שוודאי עוררתי, כשחלפתי על פניהן בעיניים מושפלות, בלי מילת ברכה. עכשיו, כשלחצתי את ידיהן בעודנו מתיישבים לאכול, ניסיתי להבין את הקשרים ביניהן לבין יתר בני המשפחה. האשה היפה בשמלה המודפסת היתה אשתו של אחמד, החלטתי: בגדיה ויציבתה העידו על חינוך במכללה, או לפחות בתיכון. מאחר שגם אחמד למד בתיכון ובמכללה, היתה לי כל סיבה שבעולם להניח ששניהם בני-זוג. באשר לאשה השנייה, האשה הכהה בשמלה השחורה, לא הייתי צריך לחשוב יותר מרגע לפני שהגעתי למסקנה בעניינה: היא רעיית בנו השני של שייח' מוסא, החלטתי, אחיו הצעיר של אחמד, חסן.
את חסן לא פגשתי מעולם, מפני שהיה רחוק, שירת שירות חובה בצבא, אבל שמעתי עליו רבות. שייח' מוסא דיבר עליו לעיתים קרובות, במעט יותר מהחמימות הרגילה של אב הנזכר בבן שנעדר זה זמן רב. פעם הראה לי תמונה שלו: הוא היה צעיר יפה תואר להפליא, שפניו חזקות ורחבות ותוויהן חדים; למעשה, ניכר בו דמיון רב לתמונה של שייח' מוסא שהיתה תלויה על הקיר בחדר האורחים, ובה צולם השייח' בנעוריו, במדי צבא.
שלא כמו אחמד, שסיים את לימודיו בתיכון ובמכללה, לא זכה חסן להשכלה. הוציאו אותו מבית-הספר בגיל צעיר למדי; שייח' מוסא גידל אותו כאיכר, כך שלפחות אחד מבניו יפיק תועלת מהקרקע שהורישו להם אבותיו. אולי היה זה הרקע המשותף הזה ששיווה לקולו של שייח' מוסא נימת חיבה מיוחדת כשדיבר על חסן: אחמד היה בן צייתן ככל שאב יכול להתאוות אליו, וסייע לשייח' מוסא לעבד את הקרקע לעיתים קרובות ככל שיכול, אבל כעת, בשל השכלתו, הפריד ביניהם פער לא ניתן לגישור. אחמד עבד כפקיד בבית-חרושת ליד דמנהור, ולכן נחשב למוּואזָף, אדם משכיל המשתכר משכורת קבועה, וככל המשכילים בכפר, בגדיו, דיבורו, בילוייו ותחומי העניין שלו היו שונים מאוד מאלה של הפלאחים. חסן, לעומתו, עמד לצד אביו, מעברה השני של התהום, והיה קל לראות שראיית העולם המשותפת שלהם יצרה ביניהם קשר מיוחד.
במהרה הייתי בטוח שהאשה בשמלה השחורה היתה אשתו של חסן. שמעתי את שייח' מוסא אומר לה מילים אחדות, ומשהבחנתי בנימת הקירבה בקולו, ייחסתי אותה לקירבתו המיוחדת לצעיר בניו. אבל כעת התחלתי לתהות היכן אשתו שלו, ומדוע לא הצטרפה אלינו, לאכול איתנו.
הארוחה שנערכה על המגש מולנו היתה טובה מאוד: סביב תלולית אורז גדולה נערכו צלחות ובהן תפוחי-אדמה מטוגנים, גבינה משומרת במי מלח, סלטים של עגבניות קצוצות ושמיר טרי, צלחות של ירקות מבושלים, פיתות גדולות ועגולות מקמח תירס, וקערות ובהן דגי נסיכת הנילוס צעירים, אפויים בעגבניות ושום. הכל היה טרי ומלא טעם, בעל אותה איכות בלא שם המעניקה לכל הגדל באדמת מצרים טעם עשיר ומובחן יותר מבכל מקום אחר.
כשהחמאתי לו על המזון נשא שייח' מוסא לפתע את ראשו, כאילו זה עתה חשב על משהו.
״בכפר הכל זול,״ אמר. ״הרבה יותר זול מאשר בעיר. בעיר אנשים צריכים לקנות הכל בשוק, במזומן, אבל פה זה לא ככה; אנחנו מקבלים הכל מהשדות. אסור לך לצפות שתשלם כאן כמו שהיית משלם בעיר. זה רק כפר קטן – אפילו לא כפר גדול כמו נשאווי.״
לרגע נרתעתי, ואז הבנתי שדיבר בעקיפין על אבו עלי: פעם שאל אותי כמה אני משלם לו, ושקע בשתיקה נדהמת כשנקבתי בסכום. אבל שייח' מוסא שינה את נושא השיחה בטרם הספקתי לומר דבר: הוא נעזר באחד התכסיסים האהובים עליו, והחל לדבר על חקלאות.
״ואלה,״ אמר והצביע על המלפפונים שעל המגש, ״נקראים ח'יאר. הטובים ביותר הם אלה שזורעים מוקדם, באביב, בחודש אמשיר בלוח השנה הקופטי.״
לא איש כאחמד ייוותר מחוץ לשיחה שכזו, והוא הוסיף מייד: ״אמשיר בא אחרי חודש טוּבָּה, כשהאדמה מתעוררת, כמו שאנחנו אומרים, ואחריו בא חודש בַּרמַהַט...״
אחרי ארוחת הערב, כששייח' מוסא ואני נשארנו לזמן-מה לבד בחדר, נתקף השייח' ביצר הדיבור, וסיפר על ילדותו בלטייפה ועל אבו עלי הילד. אבל ברגע שהמשפחה חזרה קטע את דבריו, ואחר-כך לא היתה עוד הזדמנות לדבר בעניין, מפני שכעבור זמן קצר קם ויצא מהחדר.
ברגע ששייח' מוסא יצא, החל אחמד לספר לי כיצד מגדלים לסירוגין כותנה ואספסת, המשמשת מאכל לבהמות. ״כתוב את זה,״ אמר והושיט לי את מחברתי, ״אחרת תשכח.״
זמן-מה שירבטתי בחוסר חשק, ואז, בעודי מחפש נואשות נושא אחר לשיחה, שאלתי אותו במקרה אם אמו אינה נמצאת בכפר.
בחדר השתררה מייד דממה. לבסוף כיחכח אחמד בגרונו ואמר, ״אמי, ירחם עליה האל, מתה לפני שנה.״
היתה שתיקה קצרה, ואז נרכן קרוב יותר אלי. ״אתה רואה את סכינה, שם?״ שאל והצביע על האשה בגלימה השחורה. ״אבי התחתן אתה השנה.״
לרגע נאלמתי דום: בעיני היה שייח' מוסא זקן מאוד ונכבד מאוד, ובאופן מוזר כלשהו הפריעה לי המחשבה שנשא אשה צעירה ממנו בשנים כה רבות.
רעייתו הבחינה שאני לוטש בה מבטים וחייכה בביישנות. ואז פנתה אלי רעייתו של אחמד, הצעירה הבטוחה בעצמה בשמלת הכותנה, ואמרה: ״היא שמעה עליך מהמשפחה שלה. פגשת את דודה, לא? אוּסתאז מוּסטפא?״
ושוב הופתעתי לגמרי. אבל כעת החלו הפיסות להתחבר יחד.
4
ג'אבר, שאר בשרו הצעיר של אבו עלי, העיר אותי בוקר אחד, זמן קצר אחרי שהגעתי ללטייפה. ״קום, יא מיסטר,״ אמר וטלטל אותי. ״קום לפגוש את הדוד שלי.״
התיישבתי בעינים טרוטות, ומצאתי את עצמי מביט בגבר קצר קומה ושמנמן, שדמה מאוד לג'אבר; היו לו אותו עור ורדרד, אותם תווים גסים ואותן עיניים שחורות ובורקות. היה לו גם שפם קטן וגזוז, וברגע שראיתי אותו ידעתי שזה סוג השפם שג'אבר ישאף לגדל, ברגע שפלומת הזקן הנערית שלו תצמֵח כראוי.
באותה עת עדיין לא הייתי מודע לכמה מן ההבדלים הדקים יותר שבין מקבלי משכורות לבין פלאחים, אבל על-פי הגלבייה הכחולה המעומלנת והכיפה הסרוגה הצחורה הבחנתי מייד שדודו של ג'אבר לא התפרנס מעבודת אדמה. האופן שבו הציג ג'אבר את הדוד הבהיר את המצב, מפני שהוסיף לשם דודו את המילה ״אוסתאז״, מורה – תואר שניתן לרוב לאנשים שרכשו השכלה מודרנית, ולא מסורתית.
״זהו אוּסתאז מוסטפא,״ אמר ג'אבר. ״הדוד שלי. הוא למד משפטים באוניברסיטת אלכסנדריה.״
אוסתאז מוסטפא חייך, ופנה אלי בערבית קלאסית, ספרותית, כשהוא מהנהן במרץ בראשו. ״לעונג הוא לנו,״ אמר, ״כיבדתנו בנוכחותך.״
פנייתו הרתיעה אותי, מפני שהתרכזתי בלימוד העגה בכפר ותוך כדי כך הזנחתי את לימוד הערבית הקלאסית. גמגמתי, לא בטוח כיצד לענות, אבל ג'אבר נחלץ לפתע לעזרתי. הוא טפח על גבי ואמר לדודו: ״הוא לומד לדבר בדיוק כמונו.״
פניו של אוסתאז מוסטפא ניאורו. ״אינשאללה,״ קרא, ״ברצון האל, בקרוב הוא יהיה אחד מאיתנו.״
הבחנתי שהוא נוהג להפשיל את שרוול הגלבייה שלו מדי דקות אחדות ולהעיף מבט חפוז בשעונו. לימים גיליתי שתנועה זו נבעה מחרדה שטרפה את ימיו זה מכבר: הפחד שיחמיץ בשוגג את אחת מחמש התפילות היומיות. לכן נראה עסוק יותר מכל תושבי לטייפה – תמיד מיהר להגיע למסגד. ״קראתי הכל על הודו,״ אמר אוסתאז מוסטפא, מחייך בשלווה. ״באוכל יש הרבה פלפל וכשגבר מת, תופסים את אשתו ושורפים אותה חיים.״
״לא תמיד,״ מחיתי. ״סבתא שלי, למשל...״
ג'אבר גמע את הנאמר בעיניים קרועות לרווחה.
״ומובן,״ המשיך אוסתאז מוסטפא, ״שיש לכם את אינדירה גנדי, ואת הבן שלה, סנג'אי גנדי, שפעם היה מעקר את המוסלמים...״
״לא, לא, הוא עיקר את כולם,״ אמרתי.
עיניו התרחבו ואני נחפזתי להוסיף, ״לא, מובן שלא אותי, אבל...״
״כן,״ אמר ונד בראשו בחוכמה. ״אני יודע. קראתי הכל על הודו כשלמדתי במכללה באלכסנדריה.״
כסטודנט שהה שנים אחדות באלכסנדריה, אמר; הוא התמחה שם בחוק אזרחי ודתי, וכעת עבד בבית-המשפט בדמנהור. הוא דיבר באריכות על ימיו באוניברסיטה, החדר שבו גר והספרים שקרא, ובינתיים הגיעו שניים מבניו של אבו עלי והצטרפו אלינו, כשהם נושאים עימם מגש תה.
השיחה עברה במהרה לרכילות מהכפר, ואני נשכחתי לזמן-מה, למרבה הקלתי. אבל ג'אבר לא התכוון לאפשר לי לחמוק בקלות רבה כל-כך: הוא הבחין ששאלותיו של אוסתאז מוסטפא החרידו אותי משלוותי, וחיכה בקוצר רוח לבידור נוסף.
״שאל אותו עוד על הארץ שלו,״ לחש לדודו. ״שאל אותו על הדת שלו.״
התזכורת היתה מיותרת, מפני שכפי שגיליתי עם הזמן, נושא הדת לא רחק מעולם ממחשבותיו של אוסתאז מוסטפא. ״בסדר,״ אמר לי, והחווה לנערים לשתוק. ״תגיד לי, אתה מוסלמי?״
״לא,״ עניתי, אבל הוא לא נזקק באמת לתשובה, מפני שכל תושבי הכפר כבר ידעו זאת.
״אז מה אתה?״
״נולדתי הינדוּאי,״ אמרתי באי-רצון, מפני שאם בכלל היתה לי זהות דתית, זה היה בעיקר מפני שלא טרחתי לעשות דבר בעניין זה.
השתררה שתיקה ממושכת, שבמהלכה השתדלתי בכל כוחי לחשוב על שורת פתיחה מוחצת, שתוביל את השיחה לאיזה נושא כפרי, חקלאי. אבל הרגע חלף, ואוסתאז מוסטפא אמר בקול דאוג: ״מה זה הדבר ה'הינדוּקי' הזה? כבר שמעתי עליו ואני לא מבין את זה. אם זה לא נצרות או יהדות או אסלאם, מה זה יכול להיות? מי הנביאים שלהם?״
״זה לא ככה,״ אמרתי. ״אין נביאים...״
״אז אתם כמו האמגושים?״ שאל בעיניים בורקות. ״אתם סוגדים לאש?״
טלטלתי את ראשי חלושות, אבל עוד בטרם הספקתי לענות, נקש אוסתאז מוסטפא על זרועי באצבעו. ״לא,״ אמר בחיוך חינני. ״אני יודע, אתם סוגדים לפרות – נכון?״
באוויר נשמעה נשימה חדה, קיבוצית, וג'אבר והנערים האחרים נרתעו וקראו לאל, בלחישה, שיגן עליהם מן השטן.
כחכחתי בגרוני. ידעתי שהרבה היה תלוי בתשובות שלי. ״זה לא ככה,״ אמרתי. ״בארצי, יש אנשים שאינם אוכלים בשר בקר מפני ש... מפני שפרות נותנות חלב וחורשות את השדות וכן הלאה, ולכן הן מאוד מועילות.״
לאוסתאז מוסטפא לא היתה שום כוונה לקנות את הטיעון האקולוגי המזויף הזה. ״לא ייתכן שזו הסיבה,״ החל, ואז נפל מבטו על שעונו וצל של חרדה ניסך על פניו. הוא זז קדימה, עד שישב בשולי המיטה, בשיווי-משקל עדין.
״עוד לא סיפרת לי על העסק ה'הינדוקי' הזה,״ אמר. ״איזה מין אל הוא האלוהים שלכם?״
ניסיתי לגמגם תשובה כלשהי, אבל למזלי, תשומת-ליבו של אוסתאז מוסטפא כבר לא היתה נתונה לי כלל.
״השבח לאללה,״ אמר במהירות והביט בשעונו. ״עכשיו, כשאתה בינינו, תוכל להבין את האסלאם וללמוד עליו, ואז תוכל להחליט אם אתה רוצה להישאר בדת הזו שלך.״
הוא זינק על רגליו והושיט לי יד. ״בוא איתי עכשיו למסגד,״ אמר. ״אנחנו הולכים לשם – לתפילת הצהריים. אתה לא צריך לעשות כלום. רק תסתכל עלינו מתפללים, ועוד מעט תבין מה זה אסלאם.״
היססתי לרגע, ואז טלטלתי את ראשי. ״לא,״ אמרתי. ״אני לא יכול. יש לי הרבה דברים לעשות.״
״דברים?״ הזדעק אוסתאז מוסטפא. ״מה יש לך לעשות פה שלא תוכל לעשות אחר-כך? בוא איתנו – זה חשוב מאוד. שום דבר לא יכול להיות חשוב יותר.״
״לא,״ אמרתי. ״אני לא יכול.״
״למה לא?״ התעקש חרש. ״רק תבוא ותראה – זה כל מה שאני מבקש ממך.״
בדיוק באותו רגע נישא ממסגד סמוך קולו של המואזין, שזימר את הקריאה לתפילה, ובטרם הספקתי לומר מילה נעלמו אוסתאז מוסטפא והנערים מהחדר.
אבל גם כשנשארתי לבד לא יכולתי לחזור לעבודה. התחלתי לתהות מדוע לא קיבלתי את הזמנתו של אוסתאז מוסטפא לבקר במסגד ולצפות בו בתפילתו; אחרי הכל, הוא התכוון לטוב, רצה רק להכיר לי את היסוד החשוב ביותר בחייו עתירי הדמיון. חלק ממני רצה ללכת – לא רק החלק שאמר לי שבמובן מסוים זו חובתי, חלק מתפקידי. אבל כשהרגע הגיע, ידעתי שלא אוכל לעמוד בכך: פחדתי מדי, ובשום אופן לא הצלחתי להבין מדוע.
אבל אוסתאז מוסטפא חזר עד מהרה לדבר איתי שוב. הפעם נשא בזרועותיו ילד. ״זה בני,״ אמר וצבט בלחייו של הילד. הוא קרן באהבה כשהביט בו.
״תגיד סלאם למיסטר,״ אמר, והילד המבוהל טמן את פניו בכתפו של אביו.
אוסתאז מוסטפא צחק. ״בימים האחרונים לא ראיתי אותך,״ אמר לי. ״הייתי עסוק בערבים – הייתי צריך לנסוע לראות מישהו בנשאווי, ולא יכולתי לבוא לדבר איתך. אבל היום החלטתי לגשת ברגע שאחזור מהעבודה.״
הפעם הייתי מוכן יותר לקראתו, והתחלתי לדבר באריכות על תולדות הכפר ואילן היוחסין של משפחתו. אבל לאוסתאז מוסטפא לא היה פנאי לעניינים ממין זה, ובמהרה החל להציץ בחרדה בשעונו, מעל גבו של בנו.
בסופו של דבר סכר את פטפוטי והחל לשאול שאלות, תחילה על משפחתי ואחר-כך על הפוליטיקה ההודית – מה דעתי על אינדירה גנדי, האם אני בעדה או נגדה, וכן הלאה. ואז, בחיוך יבש ולגלגני, החל לשאול אותי על ״האיש ממֶנוּפייה״ – הכינוי הרווח לנשיא, הראיס – וניסח את שאלותיו במבנים מורכבים, עתירי רמזים, מובלעים, כמו חידות, כאילו לעג למנהגו של הראיס לטעת בכל מקום אוזניים שיאזינו בשבילו. ברם, תשובותי איכזבו אותו מעט, מפני שלרבות מהחידות שלו היו תשובות קבועות, שאז טרם היכרתי.
לפתע נעלמה הנימה המשועשעת מקולו.
״תגיד לי משהו,״ אמר. ״תגיד, אתה קומוניסט?״
המילה בה השתמש, שוּיוּעי, יכלה להתפרש בעגת הכפר ככל דבר, מ״קומוניסט״ ועד ל״אתיאיסט״ ו״נואף״; להבנתי, היא התייחסה לאנשים שהתכחשו לכל חוק, מוסרי ואֶתי גם יחד.
״לא,״ עניתי.
״בסדר,״ אמר. ״אם אתה לא קומוניסט, אז תגיד לי: מי ברא את העולם, ומי היו הגבר והאשה הראשונים אם לא אדם וחווה?״
המעבר הפתאומי הפתיע אותי. לימים למדתי לצפות לדילוגים כאלה בשיחות עם אנשים כמו אוסתאז מוסטפא, משום שגיליתי במהרה ששכירים כמוהו, מוואזפין כפריים, היו שקועים כולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בנושא שלמרות מראיתו מרובת הפנים היה למעשה יחיד ולא ניתן לחלוקה – דת ופוליטיקה – כך שאיזכור של האחד הוליך תמיד לשני. אבל בשעתו התבלבלתי. מלמלתי משהו לא מזיק על זה שבארצי חושבים שהעולם התקיים מאז ומתמיד.
תשובתי גרמה לו להעוות פנים ברתיעה. הוא אימץ את בנו הישן אל חזהו, בכוח, ואמר, ״הם לא חושבים בכלל על האלוהים שלנו, נכון? הם חיים רק למען ההווה, בלי להקדיש מחשבה לחיים שלאחר המוות.״
התחלתי למחות, אבל התשובות שלי כבר לא עניינו את אוסתאז מוסטפא. עיניו נחו על שעונו, והוא קם בחיפזון על רגליו. ״מחר,״ אמר, ״אקח אותך איתי לבית-הקברות, ואתה תוכל לראות איך אני קורא מהקוראן על הקבר של אבי. ואז תראה כמה שהאסלאם טוב יותר מה'הינדוקי' הזה שלך.״
בפתח פנה לרגע לאחור. ״אני מקווה,״ אמר, ״שתמיר את דתך ותהיה למוסלמי. אל תאכזב אותי.״
ואז נעלם. כעבור רגע שמעתי את קולו המרוחק של מואזין, המזמרר את הקריאה לתפילה.
הוא התכוון למה שאמר.
למחרת בערב חזר, כשהקוראן שלו בידיו, ואמר: ״בוא, נלך לבית-הקברות.״
״אני לא יכול,״ מיהרתי לענות. ״אני צריך ללכת לשדות.״
הוא היסס, ואז, לא בלי הסתייגות, החליט להתלוות אלי. למען האמת, ההליכה בשדות קשתה על אוסתאז מוסטפא: היא חייבה אותו להישמר בלא הרף כדי שחלקיקים של חומרים טמאים, כמו גללי עזים ופרות, לא ייגעו בגלבייה שלו, מפני שאז יהיה חייב להחליף בגדים לפני שיילך שוב למסגד. משום כך נאלץ להלך בזהירות רבה בשדות המדושנים בשפע, כששולי בגדיו משוכים גבוה מעל קרסוליו, בדומה לנשים המפשילות את שולי הסארי שלהם בכלכותה בעונת המונסונים.
לפני שהרחקנו לכת נתקלנו בכמה מקרוביו, שעבדו בחלקת ירק. הם הזמינו אותנו לשבת עימם, והחלו לשאול אותי שאלות על הקרקע והגידולים בהודו. סבלנותו של אוסתאז מוסטפא פקעה במהרה והוא לקח אותי משם.
״הם פלאחים,״ אמר בקול מתנצל. ״הם לא מתעניינים במיוחד בדת או בשום דבר חשוב.״
״אני בעצמי כזה,״ מיהרתי לומר.
״באמת?״ שאל אוסתאז מוסטפא הנדהם. זמן-מה הלכנו בדממה, ואז אמר: ״זנחתי כל תקווה שתהפוך למוסלמי.״ ואז עלה רעיון בדעתו והוא פנה אלי. ״אמור לי,״ אמר. ״אביך יתרגז אם תמיר את דתך?״
״אולי,״ אמרתי.
דקות אחדות שקע בשתיקה מהורהרת. ״אביך קרא את ספרי הקודש של האסלאם?״ שאל בלהיטות.
״אני לא יודע,״ עניתי.
״הוא מוכרח לקרוא אותם,״ אמר אוסתאז מוסטפא. ״אם יקרא אותם, אין ספק שימיר את דתו.״
״אני לא יודע,״ אמרתי. ״הוא רגיל למנהגים שלו.״
הוא הפך בסוגיה במחשבותיו, וכשפנינו לחזור ללטייפה אמר: ״טוב, אסור לך להרגיז את אביך. זה נכון.״
מאמציו להעבירי על דתי איבדו מלהטם מאז ואילך: הוא עצמו היה אב לבן, והצורך לשדל אדם לצאת כנגד אביו סתר את האינסטינקטים העמוקים ביותר שלו. וכך, מרגע שכללי המוסר הנוגדים של הדת וקירבת הדם האטו את מהלכם בתוכו עד לקיפאון, הגענו להבנה, אוסתאז מוסטפא ואני.
כבר עכשיו החל להתרקם במוחי קשר, כשפניתי אל אשתו של שייח' מוסא. ״אוסתאז מוסטפא באמת דודך?״ שאלתי אותה, משום שלא הייתי בטוח האם היא משתמשת במילה במובנה המסוים או הכללי. ״ממש אחיו של אביך, העאם שקיק שלך?״
היא היתה ביישנית מדי לפנות אלי ישירות, לפחות בנוכחותו של אחמד, ולכן דיבר הוא בשמה. ״אוסתאז מוסטפא באמת דודה,״ אמר. ״אביה והוא נישאו באותו רחם. שניהם עדיין גרים באותו בית.״
״אבל אם כך, ג'אבר הוא הדודן שלך,״ אמרתי בתדהמה. ״הם ודאי גדלו באותו בית.״
״כן,״ אמר אחמד. ״היא הבּינְת עאם של ג'אבר, בת האח של אביו.״
הוא יכול היה להוסיף: ״ואם ג'אבר היה מבוגר יותר היה יכול לשאת אותה בעצמו.״ אין ספק שהוריו וקרוביו של ג'אבר לא יכלו להתאוות לזיווג טוב יותר, מפני שנישואין בין דודנים מדרגה ראשונה, ילדי אחים, נחשבו באופן מסורתי לזיווג אידיאלי – חיזוק של קשר קיים.
״אם כך, היא מהחמולה של אבו עלי?״ שאלתי את אחמד.
״כן,״ אמר אחמד. ״אבו עלי הוא הדודן מדרגה ראשונה של אביה. אחותו-למחצה היא הסבתא שלה וגם של ג'אבר. היא עוד גרה אצלם בבית. פגשת אותה.״
ואכן פגשתי אותה, גבירה עבת בשר לבושה בשחורים, עם התווים המעודנים והעור העדין כנייר: בינה לבין אבו עלי לא היה שמץ דמיון. זכרתי אותה בשל התנוחה האדנותית בה ישבה, באופן הטבעי ביותר, כשברך אחת משוטחת על הרצפה והשנייה משוכה לתמוך בזרועה ובידה הקמוצה לאגרוף. די היה במבט שלה להשתיק את ג'אבר.
״כן,״ אמר אחמד. ״אביו של אבו עלי היה אחיו של אבי-סבה. ומובן שאביו, הסבא של אבו עלי, היה אחיו של אבי-אביו של הסבא שלי.״
בשלב זה איבדתי את דרכי במבוך קשרי הדם. רק זמן רב לאחר מכן, כששייח' מוסא עזר לי לשרטט את אילן היוחסין השלם של הכפר לטייפה (שכל תושביו השתייכו בסופו של דבר למשפחה אחת בשם לטיף) התחלתי להבין לבסוף מדוע הקפיד כל-כך לא לפלוט ולו מילת ביקורת אחת על אבו עלי: רעייתו, סכינה, היתה נינת דודו של אבו עלי. ענפי אילן היוחסין הובילו כולם למסקנה כי אבו עלי מילא תפקיד מכריע בהסדרת השידוך.
אז התברר לי כי מערכת יחסיו של שייח' מוסא עם אבו עלי כוללת מורכבויות שאיני מבין, ומן הסתם גם לעולם לא אבין; שאסב לו מבוכה עמוקה אם אבקש ממנו לעזור לי למצוא מגורים בבית אחר, או אצל משפחה אחרת.
הבנתי אז שגאולתי מידיו של אבו עלי לא תבוא לי בקלות כמו החלומות שלקחו אותי לקהיר.
5
בעבור בן יג'ו,13 מרכז קהיר שכן במבנה צנוע ליד החומות המזרחיות של מצודת בבילון: בית-הכנסת בן עזרא, הידוע גם בשם ״בית-הכנסת של עדת הארץ-ישראלים.״ המבנה נועד להשתמר עוד יותר משבע מאות שנה אחרי ימיו של בן יג'ו; בשלהי המאה התשע-עשרה עדיין ניצב על תילו. ב-1884 תיאר אותו ההיסטוריון והארכיאולוג הבריטי א. ג'. בטלר כגירסה קטנה ומעט פשוטה יותר של בזיליקה קופטית. בשלב זה כבר נעלמו מרבית עיטורי העץ של המבנה, ו״בכל האמור בפרטים לא נותר הרבה...״
יש להניח שכאשר בן יג'ו ראה אותו לראשונה, הדיף המבנה ניחוח קלוש של חידוש, מאחר ששופץ מן היסוד רק כמאה שנה קודם לכן,
ב-1025 בקירוב. ידוע כי אז היו לו שני פתחים: האחד לגברים, השער הראשי, ו״דלת סתרים״ שהובילה לבמת עץ בתוך המבנה, עזרת הנשים.14 בחללו המרכזי של בית-הכנסת היו תקרה קמורה וחלונות זכוכית, והוא עוטר בתגליפי עץ משובחים באיכותם: חלקם שרדו והם מוצגים לראווה במוזיאון הלובר, ובמוזיאונים בקהיר ובירושלים.
בכל הנוגע לבן יג'ו, חברותו בבית-כנסת זה היתה מן הסתם עניין של ערש הולדתו יותר מאשר העדפה אישית. במקורו היה מאזור שבעולם דובר הערבית של ימי-הביניים נקרא בשם איפריקיה – שטח שהקיף את מה שהיום היא תוניסיה. במאה האחת-עשרה לא שפר גורלו של האזור כולו, ובמשך כמה עשרות שנים, הרבה לפני ימיו של בן יג'ו, החלו סוחריו ותגריו לנוע מזרחה, אל מצרים. היהודים מילאו תפקיד בולט בקרב המהגרים, ואלה ביניהם שעקרו למַצְר בחרו ברובם להצטרף לעדת הארץ-ישראלים בבבילון. בן יג'ו הלך בנתיב כבוש היטב.
לימים יתברר כי זרם המהגרים מאיפריקיה הועיל לבית-הכנסת בן עזרא: התושבים החדשים התגלו כחרוצים ביותר מבין חברי הקהילה, ובמהרה החלו להנהיגה ולקבוע את הדפוסים בענייני שפה ותרבות, כמו גם סחר ומסחר.15 נראה שהצפון-אפריקאים חשו קירבה מיוחדת לסחר המשגשג בין הים-התיכון לאוקיינוס ההודי,16 ובמשך כמה מאות שנים נחשבו הסוחרים היהודים מפוּסטאט לחלק אינטגרלי מחבורת הסוחרים המגוונת להפליא שהיתה מעורבת בניהול העסקים במימי אסיה. רבים מהם נסעו דרך קבע על פני שלוש יבשות, נישאים עם תנועותיו של אותו מחזור סחר – אנשים ששמותיהם נשמעים לעיתים קרובות כראשי פרקים של עלילה אֶפּית, וקושרים אותם לנאות-מדבר מנומנמות וערי שוק מאובקות בסהרה, מקומות כמו אל-פאיוּם ותְלֶמְסַן.
כך שהקהילה אליה הצטרף בן יג'ו במַצְר לא היתה קהילה רגילה: היא כללה קבוצת אנשים שמסעותיהם והיקף נסיונם והשכלתם מדהימים גם היום, על כוכב-לכת שכמו התגמד זה לא כבר. אבל שלא כמו אחרים בני הזמן, שטבעו את חותמם על ההיסטוריה, חברי קהילה זו לא נולדו לזכאות ולזכויות-יתר; הם לא היו בני אצולה או חיילים או מלומדים מקצועיים. בחלקם הגדול היו סוחרים,17 ואף שחלקם היו עשירים ומצליחים, בשום פנים ואופן לא נמנו עם בכירי הסוחרים של תקופתם – מרביתם היו סוחרים זעירים שניהלו עסקים משפחתיים קטנים. אבל חרף מעמדם הכללי הצנוע, זכו רוב הגברים לרמת השכלה מכובדת, וחלקם נמנו עם המלומדים הגדולים ביותר של דורם. רופאיהם, למשל, למדו את כתבי היפוקרטס וגלֶנוּס בתרגומיהם לערבית,18 כמו גם את ספרי הרפואה של רופאים ומלומדים ערבים, כגון אִבְּן רוּשְׁד (אַוֶרוֹאֶס) ואל-ראזי. למעשה, אחד מחברי העדה בבית-הכנסת נחשב לאחד מטובי המוחות של ימי-הביניים: הרופא, המלומד והפילוסוף הדגול משה בן מימון, הידוע בשם הרמב״ם. כרבים אחרים בקהילתו, גם למשפחתו היו קשרים קרובים לסחר עם הודו.
עם זאת, הישגה הגדול ביותר של עדת המתפללים בבית-הכנסת בן עזרא היה בעיקרו תוצר של נסיבות ממוזלות. בני העדה קיימו את המנהג, שרווח באותה תקופה, להפקיד את כתביהם בחדר מיוחד בבית-הכנסת, כדי שלימים יוכלו לטפל בהם בטקסים מיוחדים. מנהג זה, שהשתמר עד היום בקרב קהילות יהודיות מסוימות, נועד למנוע חילול מקרי של השם המפורש בכל צורה כתובה שלו. מאחר שמרבית הכתובים של אותה תקופה כללו לפחות ציון אחד של השם בתוך הכתוב, הבטיח המנהג למעשה שמסמכים כתובים מכל מין יופקדו למשמרת בתוך בית-הכנסת. החדרים שבהם נשמרו המסמכים נודעו בשם ״גניזה״,19 מילה שסבורים כי חדרה לעברית משורש פרסי, ״גנז'״, שמשמעו ״מחסן״ – מרכיב שכיח בשמות מקומות בהודו ובאיראן, חביב במיוחד על הבריטים, שזרו אותו ביד נדיבה על פני יישוביהם בהודו, בשיבושים אנגליים מוזרים כגון באליגנג' ודלטונגנג'.
כל בית-כנסת במזרח התיכון הכיל לפנים גניזה, ועל-פי המנהג היו מרוקנים דרך קבע את תכולת הגניזה ומביאים אותה לקבורה. הגניזה של בית-הכנסת בן עזרא נוספה לו כאשר נבנה מחדש בשנת 1025,20 אבל מסיבה כלשהי – אולי יראת כבוד בפני העבר, ואולי התעלמות גרידא – מעולם לא רוקנו אותה.1 מסמכים המשיכו להצטבר בתוך הגניזה במשך יותר משמונה מאות שנה. בשיא שגשוגה של הקהילה, במאתיים וחמישים השנה אחרי שבית-הכנסת נבנה מחדש ב-1025, זרמו אל תוכה כתבי-יד בכמויות. ואז, לקראת אמצע המאה השלוש-עשרה, הידלדל הזרם לזרזיף דק, ותפח שוב רק כעבור כשלוש מאות שנה, כשהאינקוויזיציה הספרדית שילחה גל נוסף של מהגרים יהודים שהציפו את מצרים. מסמכים (ולימים ספרים) המשיכו להצטבר בגניזה לסירוגין עד למאה התשע-עשרה, שאז הפכה פוסטאט לפינה ענייה ומוזנחת בארכיפלג המתרחב במהירות שהיתה העיר קהיר. המסמך שסבורים כי הוא האחרון שהופקד בגניזה נושא את התאריך 1875: היה זה הסכם גירושין שנכתב בבומביי.2
בית-הכנסת של עדת הארץ-ישראלים השתכח למשך מאות בשנים ברבעים הנטושים למחצה של מצודת בבילון העתיקה. הבניין בן המאה האחת-עשרה, המבנה שאותו ראה בן יג'ו, נהרס לבסוף בשנת 1890 בקירוב, ובמקומו הוקם בניין חדש: זה המבנה העומד כיום באתר.
עד לפני זמן לא רב שכן בית-הכנסת בן עזרא בקצה האחד של מישורת של הריסות; משטח של לבנים ואבנים מרוסקות, שנראו כאילו שוטחו בפטיש ענקים. בית-הכנסת עצמו, מבנה מלבני ונטול ייחוד, שרד כמדומה אך בקושי: חלק ניכר מקירותיו התפורר, והתריסים נשרו מרבים מחלונותיו. סימן ההיכר המרשים ביותר היה צמד שערי ברזל מעשה סבכה; אף שהחלידו והועמו מאוד, סלסוליהם העולצים בסגנון האַר-דֶקוֹ עדיין שיוו להם חן רב: הם נראו כאילו מישהו הזמינם מפאריס בפרץ של התלהבות לאחר חופשת קיץ. מעל לפשפש הצר, שפיסת צינור ברזל וכמה אבנים כבדות חיזקוהו למקומו, התנוסס מגן דוד, מעוקם מעט ומעוטר בקורי עכביש.
היום היתה למבנה עדנה, וחזיתו ממורקת ומטופחת. בקתות טרומיות צצו בערימות מפולת הבניין שבחוץ, ומהנדסים צעירים עומדים בהן מאחורי שולחנות השרטוט שלהם, בהונותיהם נוקשות חרש לצליל מוסיקת רוק חרישית: צוות מומחים ומשחזרים קנדים הגיע, כפרשי משטרת קנדה, להציל את בית-הכנסת ממתקפת הזמן.
כמה אנשים ממתינים לתיירים בכניסה לבית-הכנסת, עומדים מאחורי שולחנות מכוסים בחרוזים, ענקים, חרפושיות ארד ופסלים של נֶפֶרטיטי. אחד מהם נמצא כאן כבר שנים, גבר שמנמן וחייכני, לבוש בחולצה ומכנסיים. נראה כי הזוטות והמזכרות שלו אינם משתנים בהרבה משנה אחת לשנייה – למעשה, דומה שלעולם אינו מוכר הרבה. אבל הוא תמיד שופע חיוכים, טוב מזג ונכון לעזור. הוא מסביר שעאם שחאטה, האחראי, נמצא בפנים, והוא יכול להכניס מבקרים פנימה ולהסביר הכל – הוא יהודי, הוא יודע הכל על בית-הכנסת.
כעבור זמן קצר מופיע עאם שחאטה, זקן נמרץ, כחוש מאוד ומעט שחוח. הוא לובש חולצה ומכנסיים, והכיפה שלו דומה מאוד לכיפה שחובש כל מצרי מוסלמי. שני הגברים מחליפים ביניהם קינטורים נינוחים; הערבית שבפיו זהה לשלהם, הדיבור המהיר והמקוטע של מעמד הפועלים הקהירי. הוא אומר לך מה שמו: ״נתן בעברית ושחאטה בערבית.״ מקרוב הוא נראה זקן להפתיע, פיו חסר שיניים והוורידים על מצחו בולטים.
עאם שחאטה מבהיר במהרה שהוא אדם עסוק: אין לו זמן לבזבז; הוא מכניס אתכם במהירות בפתח ומוביל אתכם לחדר המרכזי של בית-הכנסת. מנסרות אור זוהרות בחלונות הצבעוניים; אתם נמצאים בחדר שתקרתו גבוהה מאוד, אבל מלבד גובהו מימדיו צנועים, כשל כיתה. במרכז מצויה במה גבוהה, מתומנת, שמשני צדדיה שורות-שורות של ספסלים. לחדר שני מפלסים. במפלס העליון מצויה עזרת הנשים, המקיפה את החדר משלושת עבריו. בקצה המרוחק של העזרה, משמאל, חור קטן גבוה בקיר; החור נפתח אל החדר הריק הצמוד לקיר האחורי. עאם שחאטה מצביע על הפתח; זו הגניזה, הוא אומר לכם, שם התגלו לפני שנים רבות המון ניירות.
אתם מפללים שזו באמת היתה הגניזה, אבל זה לא ייתכן. גובהו של החדר אינו עולה על כמטר ושמונים, בעוד שגובהה של הגניזה בבית-הכנסת הישן היה לפחות כגובה יתר חדרי המבנה, כשתיים וחצי קומות. הגניזה העתיקה נותרה מן הסתם במקומה זמן-מה, גם אחרי שהרסו את יתרת המבנה, אבל לימים חרבה ודאי.
מובן שאין לכם כל סיבה להתאכזב. מיקומו של בית-הכנסת נותר כשהיה, חרף השינויים במעטפת החיצונית. העובדה היא שאתם עומדים באותו מקום שבו היה הריכוז היחיד הגדול ביותר של כתבי-יד ימי-ביניימיים שהתגלו אי-פעם.
כאן, בפינה עגומה זו של מַצְר, השתמרו זיכרונותיהם של אברהם בן יג'ו ועבדו במשך יותר משבע מאות שנה.
6
פעם, באחר-צהריים חם מאוד, כשהזיעה ניגרה על פני ואל מחברותי, נואשתי מלעבוד וישבתי בחדרי, בדלת פתוחה, בתקווה ללכוד משב רוח רענן. באותו יום לא נשבה רוח, והאוויר היה כבד בשל הלחות משדות הכותנה והאורז, שזה עתה הושקו. האווזים והתרנגולות שעימם חלקתי את הגג פרצו מעת לעת בצווחות, כאילו נבהלו מן הדממה, והיו מתפרצים מלוליהם ומתחבטים סביב הגג בסערת געגועים קדחתניים, נטולי מורא לנוכח החום הלבן והשטוח של אחר-הצהריים.
בעודי יושב ומביט, החל צמד ברווזים לדהור סביב הגג סחור-סחור, כשהאחד רודף אחר השני. הם היו מזן שלא ראיתי לפני בואי למצרים: יצורים גוצים וכעורים, שקועים בעצמם בצורה כמעט אובדנית, שצוואריהם מעוטרים ביבלות גדולות ואדומות וגופיהם השחורים-לבנים מוכי שחין. הרודף, הגדול מבין השניים, השיג במהרה את השני והצמידו לרצפה במקורו. אחר-כך, משמשך את עצמו עליו, הרים רגל אחת, ולפתע הופיע איברו, ורוד עז ורטוב, אורכו כמעט כציפורן אגודל. לרגע חבט בנוצות הזנב שלו ונצמד אל רעהו, ואז צנח מעליו כשעל פניו מבע תימהון. צפיתי כאחוז קסם: לא היה לי מושג שלברווזים יש איברים ונרתיקים.
באותו רגע נשאתי במקרה את עיני וראיתי את ג'אבר, שעמד בשקט בגרם המדרגות וצפה בי.
הוא פרץ בצחוק.
״הסתכלת כאילו שזה סרט, יא אמיטאב,״ אמר בצחוק. ״אף פעם לא ראית ברווזים עושים את זה?״
״לא,״ אמרתי.
צחוקו היה מידבק; מצאתי את עצמי צוחק איתו.
הוא נכנס לחדר והתיישב על הכיסא, כשהוא מקפיד שהגלבייה הנקייה שלו לא תיגע ברצפה.
״אז תגיד לי,״ אמר וזרק אלי מבט חקרני ומתעניין. ״מה אתה יודע על...?״
הוא השתמש במילה שעד אז טרם שמעתי. אני מניח שהבטתי בו בתימהון, מפני שהתנשף כלא מאמין ואמר: ״אתה רוצה להגיד שאף פעם לא שמעת על...?״
ושוב חזר על אותה מילה.
טלטלתי את ראשי לשלילה והוא שקע שוב בכיסאו וחבט על ראשו באגרופו, עד שכמעט העיף מעליו את הכיפה הלבנה שלו.
״יא אמיטאב,״ אמר בייאוש מעושה. ״מה תעשה בחיים אם אתה לא יודע על זה?״
״על מה?״ אמרתי.
זה רק עורר את צחוקו. ״אם אתה לא יודע אז אתה לא יודע,״ מלמל במסתוריות.
״לא יודע מה?״ שאלתי ברוגזה.
״לא חשוב,״ אמר בחיוך צופן סוד. ״טוב לשים מרחק בין המחשבות שלך לדברים כאלה. אבל תגיד לי – במקום שאתה בא משם יש לכם כמובן ברית מילה, כמו לנו, נכון? לא ככה, מוּש כֶּדָה?״
זה זמן רב התייראתי מפני חקירה בנושא זה, מפני שידעתי בדיוק לאן תוביל.
״יש כאלה שכן,״ אמרתי, ״ויש כאלה שלא.״
״אתה רוצה להגיד,״ אמר באי-אמון גובר, ״שיש אצלכם אנשים ערלים?״
בערבית, המילה ״למול״ גזורה משורש שמשמעו לטהר: כשאומרים על אדם ״ערל״, משמע הדבר פחות או יותר לכנותו טמא.
״כן,״ עניתי. ״כן, אנשים רבים בארצי הם 'טמאים'.״ לא היתה לי ברירה, הייתי לכוד בידי השפה.
״אבל אתה לא...״ הוא לא הצליח להביא את עצמו להשלים את המשפט.
״כן,״ אמרתי. פני להטו במבוכה וגרוני יבש: ״כן, גם אני.״
הוא התנשף, ועיניו המשתאות חלפו על חזית מכנסי. לרגע בהה בסקרנות מהולה באי-אמון, ואז אמר, במאמץ: ״וכשאתה הולך לספר, להסתפר, אתה לא מגלח את בתי-השחי שלך, כמונו?״
״לא,״ אמרתי.
הוא רכן קדימה, מצחו קמוט במאמץ. ״אז תגיד לי,״ אמר והצביע על מפשעתי. ״גם שם אתה לא מתגלח?״
״לא,״ אמרתי.
״אבל אם כך,״ הזדעק, ״השיער לא גדל ונעשה ארוך יותר ויותר עד ש...״
עיניו הושפלו בלי כוונה והוא העיף מבט חטוף בקרסולי. עד היום אני משוכנע שציפה בהחלט לראות את קצותיהן של שתי צמות ארוכות ומתולתלות מציצים מחפתי מכנסי.
באותו ערב, לקראת שקיעה, יצאתי לטיול בשדות. במרחק ניכר מהכפר נתקלתי בג'אבר ובכמה נערים בני גילו, שישבו בשולי תעלה קטנה. הם הביאו איתם את ספרי הלימוד שלהם, וניצלו את השקט היחסי בשדות להשלים את שיעורי הבית. למראה ג'אבר קפאתי על מקומי; לא היתי בטוח אם הוא עוד מדבר איתי. להקלתי, כשהבחין בי נופף אלי בעליזות, ואז זינקו הוא וחבריו על רגליהם והחלו ללכת לצידי.
״אתם צריכים להמשיך ללמוד,״ אמרתי. ״יש עוד אור.״
״אנחנו צריכים לחזור,״ אמר ג'אבר. ״עוד מעט יגיע הזמן לתפילת הערב. תראה – הירח כבר עלה.״
נשאתי את עיני וראיתי ירח מלא, שזהר כנגד גון הסגול הדהה של שמי הערב. היה שקט מאוד, מלבד חריקתם של גלגלי-מים מרוחקים; הרחק משם, בלטייפה, החלו הפנסים הראשונים לזהור.
זרועותיו של ג'אבר היו מוטלות על כתפי הנערים האחרים. ״רוצים לשמוע משהו?״ אמר. הוא לחש, אבל בדממת השקיעה יכולתי לשמוע אותו בבירור.
״היום אחרי הצהריים דיברתי איתו,״ אמר והחווה לעברי בסנטרו. ״ואתם יודעים מה? הוא לא יודע מה זה מין.״
בדקתי במילון ברגע שיצא: הוא השתמש באותה מילה שבה השתמש אחר-הצהריים.
״מה אתה אומר, יא ג'אבר?״ פלט אחד הנערים. ״הוא לא יודע מה זה מין?״
״מה אני אומר לכם?״ ענה ג'אבר. ״הוא לא יודע. שאלתי אותו.״
״והוא נראה כזה מבוגר והכל.״
״אבל הוא לא יודע כלום,״ אמר ג'אבר. ״לא בדת, לא בפוליטיקה, לא במין, כמו ילד.״
דממה מלאת יראה השתררה. ״אתה חושב שהוא לא יודע גם על לעשות ביד?״ לחש אחד הנערים. בשעתו לא היכרתי את הביטוי, אבל מחוות האגרוף שנלוותה אליו נתנה לי מושג די מדויק על משמעותו.
״לא,״ אמר ג'אבר. ״הוא ממש כמו ילד, אמרתי לכם. בגלל זה הוא שואל תמיד שאלות.״
״אולי כדאי שנגיד לו?״ אמר אחד הנערים. ״איך הוא יגדל אם הוא לא יעשה ביד?״
״זה לא יעזור,״ אמר ג'אבר. ״הוא לא יבין; הוא לא יודע כלום. הנה, אני אראה לכם.״
והוא ניתק מהאחרים וקרא אלי, ״חכה, יא אמיטאב – חכה רגע.״
ואז אחז בזרועי והוביל אותי אל התעלה. ״תסתכל,״ אמר והצביע על בבואת הירח המלא במים. ״אתה יודע מה זה?״
״בטח שאני יודע,״ אמרתי בבוז. ״זה אחמד, הבן של שייח' מוסא, שמאיר על המים בפנס שלו.״
בשתיקה הדמומה שהשתררה פנה ג'אבר והטיח באחרים מבט ניצחון, בעוד שאני המשכתי ללכת במהירות.
״לא, יא אמיטאב,״ אמר אחד הנערים שרץ אחרי, בקול צרוד מדאגה. ״זה לא נכון. זה לא אחמד שמאיר את המים בפנס שלו – זו ההשתקפות של הירח המלא.״
״לא,״ אמרתי. ״אתה פשוט טועה. אחמד אמר לי שהוא עומד לצאת היום לטיול עם הפנס שלו.״
״אבל אם זה אחמד, איך לא ראינו אותו?״
״לא ראינו אותו מפני שהוא היה רחוק. הפנס שלו חזק מאוד. הוא פועל על ארבע סוללות. ואתמול, בדמנהוּר, הוא קנה סוללות חדשות.״
כך התווכחנו, הלוך ושוב, ועד שהגענו ללטייפה כמעט ניצחתי בוויכוח.
7
עוד זמן רב לאחר מכן נותרתי ילד בעיניו של ג'אבר.
ערב אחד, זמן קצר אחרי תחילת הרמדאן (שחל באותה שנה בחודשי יולי ואוגוסט), לקח אותי ג'אבר למַוּלִד, יריד שנערך לכבוד יום-הולדתו של קדוש, בכפר שמעבר לשדות. עוד כמה נערים מלטייפה הלכו איתנו, וביניהם מוחמד, אחיו הצעיר של ג'אבר, ואחיין של שייח' מוסא, מבּרוּק, נער ביישן ושקט בן חמש-עשרה.
כשחצינו את השדות לעבר האורות הרחוקים של המולד, סיפרו לי ג'אבר והנערים האחרים את אגדת סידי עבאס מנח'לתיין, שלכבודו חגגו את המולד.
סידי עבאס חי בנח'לתיין לפני שנים רבות מאוד, זמן רב מכדי שמישהו יזכור מתי, והתפרסם בכל האזור בזכות חסידותו ואדיקותו: אמרו עליו שהוא ״אדם טוב״, שניחן ב״בַּרַכָּה״, הכוח להאציל ברכה. שמו יצא למרחוק עד כדי כך שבמותו התאסף בכפרו המון גדול, כך שרבים חזו במו עיניהם באירועים הפלאיים שהתחוללו בהלווייתו. כשאנשי הכפר ניסו להרים את מיטת המת של הסידי, גילו לתדהמתם שאינם יכולים להניעה; עשרות ניסו, רק על-מנת להיווכח שאינם מסוגלים להזיז אותה. רק כשבנו של הסידי נתן ידו החלה גופת המת לנוע, אבל גם אז לא היה זה הבן שהזיז את הגופה: הסידי נע מרצונו.
גופתו של הסידי הוליכה את אנשי הכפר הלומי היראה אל מסגד, ושם אותת להם הסידי בתנועות יד ואמר להם לבנות לו קבר מכוסה כיפה, מַקאם: שם יחגגו מדי שנה את המולד שלו. אנשי הכפר עשו כמצוותו, ובשנים שלאחר מכן הפגין הסידי את כוחו פעם אחר פעם, באמצעות ניסים ומעשי ברכה. פעם, למשל, התקרבו לקברו של הסידי גנבים שנמלטו עם עדר תאואים גנובים, והחבורה כולה קפאה על מקומה, כולל התאואים. כוחו של הסידי היה רב כל-כך עד שכל מה שנשאר ליד קברו, נוגע בקירותיו, היה בטוח: איכרים שאיחרו לחזור הביתה בערב נהגו אף להשאיר חפצים יקרי ערך, כגון מחרשות העץ שלהם, שעוּנים כנגד קירות הקבר, בידיעה שאיש לא ייגע בהם. פעם השאיר שם מישהו מחרשה קשורה בשרוכי עור, שעונה כנגד הקבר. אחרי זמן-מה הופיע שם עכבר, ומאחר שעכברים אוהבים לכרסם עור, נגס בשרוכי העור של המחרשה. אבל ברגע ששיניו נגעו במחרשה, קפא העכבר על מקומו; כך מצאו אותו למחרת בבוקר, כששיניו אחוזות בשרוכים. אפילו בעלי-חיים לא היו פטורים מכללי המקלט שהקיפו את קברו של הסידי.
הקבר נראה למרחוק, מעבר לשדות: מבנה מלבני פשוט, מקורה בכיפה נמוכה, ובחזיתו מרחב פתוח גדול ששימש שטח ציבורי – משטח דיש משותף, שבו התקיים מדי שבוע גם יום השוק בכפר. כעת עוּטר הקבר בעשרות נורות זעירות, ושלוליות אור צבעוני נימרו את קירותיו שסוידו זה עתה. הכיכר בחזיתו המתה בני-אדם, שחלקם נדחקו אל הקבר, ואחרים סבבו בין דוכני היריד שהוקמו סביבו.
אחד מבעלי הדוכנים קרא אלינו כשנכנסנו לכיכר, ״בואו,״ אמר, ״נראה מה אתם הצעירים יודעים לעשות.״
על הדלפק שלו היו מונחים כמה רובי אוויר, קניהם מכוונים אל לוח שממנו השתלשלו בלונים ונרות. בחיוך של עידוד תחב לידינו כמה רובים. רכנתי לכוון אל המטרה, כששמעתי מאחורי את קולו של ג'אבר: ״מהודו...״
הצצתי מעבר לכתפי ומיהרתי להסב שוב את עיני. קהל גדול התאסף סביבי; גדול בהרבה מההמונים סביב כל אחד מהדוכנים האחרים. ״הוא לא יודע כלום,״ שמעתי את ג'אבר, ״שום דבר...״ לחצתי על ההדק, בניסיון לייצב את הכוונת על בלון גדול.
״לא פגעת,״ אמר ג'אבר.
הוא התעלם מהתשובה שמלמלתי וחזר לקהלו. ״מה אמרתי לכם?״ לחש. ״הוא לא יודע כלום.״
ניסיתי שוב למקד את הכוונת שלי בבלון, בעוד האנשים מתקבצים בלהיטות סביב ג'אבר. ״הוא לא מתפלל, אפילו לא שמע על האלוהים שלנו...״
״מה אתה אומר? הוא לא שמע על אלוהים?״
לחצתי על ההדק, והקליע נחבט שוב בלוח, הרחק מהבלון.
״לא שמע על אלוהים? אלוהים יצילנו!״
דשדשתי במהירות לדוכן הסמוך, שם מכר נער צמר-סוכר ורוד ותפוח. קולו של ג'אבר רדף אחרי: ״כל היום הוא קורא ספרים ושואל שאלות; הוא לא צריך לעבוד...״
״אפשר לדבר איתו?״ שאל מישהו.
״לא,״ אמר ג'אבר בסמכותיות. ״הוא לא יבין אף מילה. רק אנחנו בלטייפה יודעים איך לדבר איתו.״
התחלתי להידחף במהירות בתוך ההמון, לעברה השני של הכיכר: קיוויתי לשים מרחק ביני לבין ג'אבר, אבל הוא סירב להניח לי להתנער ממנו, והלך בעקבותי. ואז אינתה לי ההשגחה העליונה הפוגה קצרה; ג'אבר ודודניו הבחינו בטור נדנדנות, בשולי הכיכר, ורצו להצטרף לתור.
כשהצלחתי לפלס לי דרך בקהל כבר הגיע תורם, והם הדפו את עצמם קדימה ואחורה, כשהגלביות שלהם מתנפחות סביבם וכל אחד מהם מנסה להתנדנד גבוה יותר מחברו. הקהל החל לעודד אותם בצעקות, ואחד הנערים התנדנד חזק דיו להקיף את המוט של הנדנדה בעיגול שלם. ג'אבר עצמו ניסה זאת פעם או פעמיים, בתנופות עזות, אבל לשווא, ולכן זינק מהנדנדה ומשך בכתפיו בביטול. ״אפילו לא ניסיתי,״ אמר ומחה את האבק מכפות ידיו. ״כשאני מנסה אני יכול לעשות את זה.״
ואז חצה שוב את הכיכר לעבר קברו של הסידי. ״צריך לראות את הזיכְּר,״ אמר לדודניו בפנים חמורות סבר. ״זה החלק הכי חשוב של המַוּלד.״
קבוצה של כשלושים גברים, בני כל הגילים, התאספה בחזית הקבר. הם עמדו בשורות, ברגליים פשוקות, וטלטלו את ראשיהם וגוום העליון מצד לצד לצלילי הזימרוּר של גבר חבוש טורבן לבן. הם הניעו את גופם לקצב שירתו, כשרק ראשיהם וגוום העליון מתנועעים ורגליהם אינן זזות.
״אלה סוּפים,״ האיר ג'אבר את עיני. ״הם קוראים לאל בכך שהם הוגים את שמו.״
כמה מהגברים עצמו עיניים, והאחרים נראו שטופי התעלות, מהופנטים מהקצב והתנועה. כשהזמר האיץ את קצבו החלו ראשיהם לנוע מהר יותר, לקצב השירה, ועיניהם הזדגגו יותר ויותר, סומות.
ג'אבר ודודניו השתעממו במהרה מהצפייה בזיכר. ״זה עושה לי סחרחורת,״ אמר אחד מהם, ואנו הלכנו שוב להסתכל בדוכנים.
בטרם עבר זמן רב אסף ג'אבר קהל חדש.
״הוא לא מכיר את האל שלנו, לא יודע כלום... אם תשאלו אותו איך גלגלי-מים נוצרים, הוא יגיד: 'הם יולדים תינוקות.'״
״אוה, יום שחור!״
״לא!״
״בבקשה, תשאלו אותו.״
״יא דוקטור, גלגלי-מים יולדים תינוקות?״ אמר אחד הנערים.
״לא,״ אמרתי. ״הם מטילים ביצים.״
״שמעת את זה? הוא חושב שגלגלי-מים מטילים ביצים.״
התחלתי לערוג לבדידות של חדרי, ולמרבה הקלתי לא הייתי צריך לחכות זמן רב עד שהנערים החליטו לחזור הביתה דרך שדות הכותנה.
למחרת בבוקר התפרץ ג'אבר לחדרי בשעה מוקדמת, פניו סמוקות מהתרגשות. ״אתה יודע מה קרה אתמול בלילה?״ אמר והוציא אותי מהמיטה בטלטול. ״רצח – מישהו נרצח במולד.״
״מה קרה?״ שאלתי בטשטוש.
זה קרה ליד הנדנדות, אמר ג'אבר, בדיוק איפה שהיינו אתמול בלילה. הנרצח ישב על נדנדה, ומישהו בא וביקש ממנו לרדת. כשסירב, דחפו אותו, והוא נפל ומת, מפני שראשו נחבט באבן.
״ועכשיו,״ אמר ג'אבר והתמתח למלוא גובהו, ״תהיה נקמת דם. זה חוקם של הערבים: אני ואחי נגד דודני; אני ודודני נגד הזר.״ זה היה עניין רציני: כשאדם הרג מישהו, יכלה משפחת המת להרוג, כנקמה, אותו ואת כל קרוביו הגברים מצד אביו. הם ייאלצו ללכת ולהסתתר אצל קרוביהם מצד אימם, עד שדודיהם והשייח'ים יוכלו לדבר עם בני משפחת המת ולשכנע אותם לבוא למועצת פיוס. ואז, כשיגונם של קרובי המת רפה מעט, מכריזים על חנינה. שתי החמולות ייפגשו במקום מרכזי ובטוח כלשהו, ובנוכחות זקניהם יישאו ויתנו על תשלום כופר נפש. זה היה הת'אר, חוק גאולת הדם; דם, חוק הדם; החוק העתיק והבלתי-משתנה של הערבים.
״וכל זה בגלל שדחפו מישהו מנדנדה?״ שאלתי, טרוט עיניים.
ג'אבר השתהה לרגע לחשוב. ״טוב, רק גאולת דם קטנה,״ אמר בקול מהורהר. ״משהו קטן.״
״מי האיש שנהרג?״
״שמו היה פַתְחי,״ אמר ג'אבר, ״אבל קראו לו 'הדרור'. הוא היה מכפר קרוב: נשאווי. ועכשיו תהיה שם גאולת דם.״
משום מה פקפקתי מאוד בכך, אבל ג'אבר לא התייחס לדברי, משל הייתי ילד בן שש.
8
מבּרוּק, אחיינו של שייח' מוסא, הוא שהיה אחראי לשיפור מעמדי בעיני ג'אבר.
אביו של מברוק נחל באותה שנה הצלחה רבה בחלקת הירק שלו. בסתיו הקודם, אחרי קטיף יבול הכותנה, לקח על עצמו סיכון ושתל הרבה גזר. כולם ניסו להניא אותו מהחלטתו – אשתו, אחיו (כולל שייח' מוסא) ומרבית דודניו וקרובי משפחתו. את הגזר צריך לקטוף בבת-אחת, אמרו, ומה אם באותו שבוע המחיר בשוק יהיה נמוך? הוא ייאלץ למכור משאית שלמה מלאה גזר במחיר הפסד; מוטב לשתול סוגים רבים של ירקות שונים, כך הסיכון קטן יותר.
אביו של מבּרוּק לא שעה לדבריהם. הוא היה טיפוס עקשני, וטיעוניהם רק חיזקו את נחישותו. וכפי שהתברר לבסוף, היה לו מזל. במקרה, כשקטף את יבול הגזר שלו, היה מחיר הגזר גבוה במיוחד, והוא עשה רווח גדול באופן יוצא מהכלל.
כעבור כמה שבועות קיבץ את כל חסכונותיו, והוא ושניים מאחיו שכרו משאית ויצאו לדמנהור. כשהמשאית חזרה, כעבור שעות אחדות, הצטופפו שלושת האחים – כולם גברים בריאי בשר – במושב הקדמי, לצד הנהג. מאחור היה חפץ מסתורי, דומה בגודלו לעגל אך שונה ממנו בצורתו, ועטוף בכמה יריעות ברזנט. המשאית נסעה בשקט לביתו של מברוק, והחפץ נפרק מעליה ונלקח מבעד לדלת אחורית, עדיין עטוף ביריעות הברזנט.
לא ידעתי על כך דבר, עד שמברוק התפרץ לחדרי באותו יום אחר הצהריים: שמעתי קול רגלים דוהרות במדרגות, ואז פתח מברוק את הדלת בסערה ואחז בזרועי.
״בוא איתי, יא דוקטור,״ צעק. ״אתה מוכרח לבוא איתי כבר עכשיו, לבית שלי. אבא שלי והמשפחה שלי רוצים שתבוא.״ הוא היה אחוז התרגשות קדחתנית כל-כך, עד שלא הצליח אפילו לחכות שאסגור את מחברתי; הוא ממש גרר אותי החוצה מחדרי, בו ברגע, כשאינו מרפה ממרפקי.
אבו עלי ובני משפחתו נדהמו לראות את מברוק דוהר בביתם, מפני שמברוק נודע תמיד כנער ביישן מהרגיל. ג'אבר אמר לי פעם שאף שמברוק היה הגבוה והמהיר מבין הנערים בני גילם, לא הרשו לו לשחק בתור חלוץ של קבוצת הכדורגל שלהם: לפעמים די היה במראה השער הריק לעורר בו את אחד מהתקפי הביישנות שלו.
אבל עכשיו התחולל במברוק שינוי מוחלט: בעודנו ממהרים בסימטאות סיפר בשטף איך אביו ודודיו שכרו משאית ונסעו לדמנהור. אבל כששאלתי מה בדיוק קנו, טלטל את ראשו וחייך חיוך אומר חידה. ״חכה, חכה,״ אמר, ״אתה כבר תראה.״
כשהגעתי לשם כבר התאסף המון בסימטה של מברוק, ובבית שררה מהומה. אביו חיכה לי, ואחרי חילופי ברכות חפוזים הבריח אותי על פני ההמון שבחדר האורחים שלו והוביל אותי במהירות לחצר מגודרת מאחור, ליד הדיר הפתוח שבו הוחזקו בעלי-החיים – החלק הסודי והמבודד ביותר בבית, הזָריבָּה. הרכישה ניצבה במרכז החצר, כמו עגל שזה עתה נולד, כשנעל ישנה תלויה עליה, סגולה נגד עין הרע.
זו היתה משאבת מים חדשה לגמרי, עם מנוע דיזל, הראשונה מסוגה בלטייפה. בכפרים השכנים היו כמה משאבות כאלה: כולן נודעו בשם הקיבוצי ״אל-מכּאנה אל-הינדי״, המכונה ההודית, מפני שכולן יוצרו בהודו.
מברוק, אביו, אמו וכמה דודנים ודודים הקיפו אותי עכשיו, והעבירו מבטים ממני אל המכונה, בעיניים בורקות ומלאות ציפייה.
״מכאנה הינדי!״ הפגנתי התלהבות בפני אביו של מברוק. ״מזל טוב – קנית מכונה הודית!״
עיני אביו של מברוק התערפלו בגאווה כשהביט במכונה. ״כן,״ נאנח. ״כן, לכן ביקשנו ממך לבוא. תסתכל בה ותגיד לנו מה דעתך.״
״אני?״ אמרתי בתדהמה; לא ידעתי כלום על משאבות מים; למעשה, למיטב זכרוני, לפני בואי ללטייפה לא ראיתי מעודי משאבה.
״כן!״ אביו של מברוק חבט על גבי. ״זה מהארץ שלך, לא? אמרתי לסוחר בדמנהור, אמרתי לו, 'תן לי אחת שעובדת טוב, יש לנו הודי שגר אצלנו בכפר והוא יוכל לדעת אם קיבלנו מכונה טובה או לא.'״
היססתי, מלמלתי כמה מילות מחאה, אבל הוא הדף אותי קדימה בלהיטות. מבט מהיר בפנים החרדות, הערניות שסביבי הבהיר לי שהמנוסה אינה אפשרית: אצטרך לחוות דעה, בין אם הדבר מוצא חן בעיני ובין אם לא.
דממה השתררה בחצר כשהתקרבתי אל המכונה; תריסר ראשים הושטו קדימה ועקבו אחרי כל תנועה שלי. ניגשתי לפתח הצינור של המשאבה, רכנתי לידו, עצמתי עין אחת והסתכלתי בידענות אל חללו הפנימי החשוך כדיו. שוב קמתי, ובדממת המוות שסביבי הקפתי את המשאבה כשאני מהנהן לעצמי ומקיש מעת לעת בפרקי אצבעותי על חלקיה. אחר-כך הנחתי את שתי ידי על מנוע הדיזל, צנחתי על ברכי ועצמתי את עיני. כשפקחתי אותן שוב עמד אביו של מברוק מעלי, וחיכה בחרדה לתוצאות ההתייחדות האילמת שלי עם מוצר זה של מכורתי.
אחזתי בידו וטלטלתי אותה במרץ. ״זו מכאנה הינדי טובה מאוד,״ אמרתי וליטפתי את מיכל הדלק של המשאבה. ״מצוינת! עָזים! זו מכונה מצוינת.״
מייד פרצה בחצר המולה עולצת. אביו של מברוק פימפם את ידי במרץ וטפח על גבי. ״תה,״ קרא אל אשתו. ״תביאי לדוקטור אל-הינדי תה.״
למחרת, מאוחר בערב, בא ג'אבר לבקר אותי בחדרי. משום-מה נראה מדוכא, הרבה יותר שקט ופחות בטוח בעצמו מהרגיל.
״דיברתי עם מברוק,״ אמר. ״שמעתי שהוא לקח אותך אליהם הביתה, לראות את המכונה ההודית החדשה שלהם.״
משכתי בכתפי בנונשלנטיוּת. ״כן,״ אמרתי. ״הוא לקח אותי.״
״ומה דעתך?״ שאל.
״הם קנו מכונה טובה,״ אמרתי. ״מכונה טובה מאוד.״
ג'אבר שקע בשתיקה, והנהן בראשו במהורהר. אחר-כך, כשקם ללכת, עצר ליד הדלת והכריז: ״גם אבא שלי והדודים שלי חושבים לקנות מכונה הודית, אינשאללה.״
״טוב,״ אמרתי.
״אני מקווה שתבוא איתנו,״ אמר.
״לאן?״
״כשניסע לדמנהור לקנות אותה,״ אמר בביישנות. ״תעזור לנו אם תגיד לנו מה דעתך.״
באותו לילה נשארתי ער עד מאוחר, ותהיתי על הכבוד שהביאה לי משאבת המים; ניסיתי לדמיין לעצמי מה היה מעמדי בעיני ג'אבר אילו הייתי בא ממדינה שייצאה מכונות גדולות, טובות ומרשימות עוד
יותר – אולי מכוניות וטרקטורים, קל וחומר אוניות ומטוסים וטנקים. התחלתי לשאול את עצמי איך היתה לטייפה נראית לו היתה לי הזכות לרחף בה, מוגן בחסדי כוחה המואצל של הטכנולוגיה, מתבונן בלא דאגה מבעד ללוח זכוכית שקופה.
9
חודש הרמדאן הגיע במהרה, ואני התחלתי לשקול יציאה לחופשה. קודם אסע לאלכסנדריה, החלטתי, לדבר עם דוקטור עיסא ולראות אם אוכל לעשות את הסידורים הדרושים לעבור מביתו של אבו עלי. אחר-כך אסע לקהיר: ביליתי שם לילה אחד כשהגעתי למצרים, אבל מלבד שדה-התעופה ותחנת הרכבת לא ראיתי דבר. כעת הגיע סוף-סוף הזמן לבקר בעיר ביקור כהלכתו.
המחשבה על הנסיעה נעשתה מרגשת יותר ככל שהימים עברו. חודש הרמדאן היה בעיצומו, ואני הייתי אחד מקומץ תושבי הכפר שלא צמו. רציתי להצטרף לצום, אבל כולם התעקשו, ״לא, אתה לא יכול לצום, אתה לא מוסלמי – רק מוסלמים צמים ברמדאן.״ וכך, מאחר שהפנים הצמאות והסגופות שסביבי הזכירו לי מדי יום את היותי מנוע מצום, המחשבה על קהיר ואלכסנדריה, ועל קירבתם של מנוּעי צום אחרים, נעשתה קוסמת יותר ויותר מדי יום.
בשיגרת היום הרגילה של הכפר התחולל שינוי מוחלט למן היום הראשון של החודש הירחי: כאילו פלח זמן נתלש מלוח השנה ונהפך על ראשו. מוקדם בבוקר, זמן ניכר לפני הזריחה, היו כמה צעירים הולכים מבית לבית ומעירים את הכל לסוּחוּר, ארוחת הבוקר המוקדמת. אחר-כך, ככל שהיום עבר, ירדה על לטייפה תשישות טעונה. בניסיון להקל את הצום הקשה, השתדלו האנשים לגמור את העבודות הדחופות ביותר מוקדם בבוקר, כשהשמש עדיין היתה נמוך מעל לאופק; מרגע שחום היום היכה בכל עוצמתו, לא היה אפשר לעשות שום עבודה מאומצת על בטן ריקה ובגרון ניחר. עד לצהריים כבר היו כל סימטאות הכפר דוממות ונטושות. הנשים שהו במטבחים וליד הטאבונים, שקועות בהכנת הארוחות שיחתמו את הצום, עם השקיעה. הגברים היו יושבים בצל העצים או בפתחי הבתים ומנופפים על עצמם אוויר. שפתיהם ופיותיהם היו מתכסים לפעמים בקרום לבן דק, ולעיתים קרובות נעשו נוחים לרגוז ככל ששעות היום התמשכו.
לעיתים קרובות שאלתי את עצמי אם יש בכפר אנשים שהתרשלו מעת לעת בהקפדה על הצום. אמת, החוק הדתי פטר את הפגיעים ביותר – נשים הרות, ילדים, חולים, קשישים וכן הלאה – מחובת הצום, אבל גם לבריאים בגופם היה ודאי קשה מאוד לעמוד בכך: אלה היו ימי קיץ ארוכים ולוהטים, שהיה ודאי קשה מאוד לשאתם בלי מזון, מים או טבק. ואף-על-פי-כן, מעולם לא ראיתי שום אדם בלטייפה שהפר את צומו, בכל צורה שהיא: מעת לעת הילכו שמועות שהאנשים בכפר פלוני נראו אוכלים ושותים, אבל גם השמועות הללו היו נדירות מאוד.
כשהשמש שקעה לאיטה אל עבר האופק, היו הנשים בכל בית מוציאות את המגשים ומגישות את המזון שבישלו במשך היום. בני משפחותיהן המורעבים היו מתכנסים סביב, כשכוסות גבוהות של מים צוננים לפניהם. הם היו יושבים, מתוחים ודוממים, מביטים בצללים המתארכים, מקשיבים לרדיו ומחכים שהשייח'ים במסגד אל-אזהר בקהיר יכריזו על רגע השקיעה הרשמי. לא די היה לראות את השמש שוקעת במו עיניכם; תום הצום היה תחילתה של סעודת קודש שחבקה מיליוני בני-אדם, ואת הרגע הזה היה צריך לחגוג בפומבי וביחד.
כשהארוחה נגמרה והמגשים פונו, היו הגברים מתרחצים ועושים את דרכם למסגד, משוחחים, צוחקים, מלאים בתחושת רווחה, שיום התענית עשאה מתוקה שבעתיים. הייתי עולה לבדי לחדרי, מאזין לקריאת המואזין ומנסה לחשוב איך זה לדעת שבאותו יום פנו מיליונים על מיליונים של בני-אדם, בכל רחבי תבל, לאותה נקודה, ואמרו בדיוק את אותן מילות תפילה, המלוות באותן כריעות והשתחוויות. תופעה בקנה-מידה כזה היתה מעבר לכוח דמיוני, אבל הניסיון סייע לי להבין מדוע אמרו לי אנשים כה רבים בכפר לא לצום: ההשתייכות לקהילה העצומה היתה זכות שהם עצמם נאלצו לעמול מדי שנה כדי להיות ראויים לה, והמאמץ עשה אותם מודעים כפל-כפליים לערך גבולותיה.
בערב, אחרי התפילות, היה הכפר נמלא חיים וצחוק. בעונות אחרות בשנה כבר היו הסימטאות והשבילים ריקים בשמונה בערב, אבל כעת נמלאו המולה ופעילות: ילדים שהלכו מבית אל בית, שרו ותבעו מתנות, ואנשים שהלכו לבקר את בני משפחותיהם ונשארו עד מאוחר, כשהם מרכלים ומתלוצצים עם ידידיהם.
לילה לפני שיצאתי לנסיעתי לקהיר ולאלכסנדריה, הלכתי לבקר את שייח' מוסא ולהיפרד ממנו לשלום. הוא ובני משפחתו נחו אחרי שסיימו את צום היום. הם אכלו טוב, ושייח' מוסא חזר זה עתה מהמסגד. הוא ישב על המחצלת בחדר השינה שלו, ינק מהשוּשה – הנרגילה תוצרת בית שלו, והשלים את כל מיכסת הטבק שנאלץ להינזר ממנו במשך היום.
מצב-רוחו היה מרומם. ״ברוך הבא, יא אמיטאב,״ אמר. ״מה שלומך? בוא שב פה, לידי.״
ברגע שהתיישבתי הצביע על גבר צעיר שישב מעברו השני של החדר, ואמר, ״אתה יודע מי זה?״
החדר היה מואר רק באורה העמום של מנורת נפט אחת, אבל הכרתי את הצעיר שעליו הצביע ברגע שראיתי אותו. זה היה בנו הצעיר חסן. הוא דמה מאוד לתצלום ששייח' מוסא נשא בארנקו: מוצק, בעל תווי פנים נקיים וחטובים וחיוך נעים, מבויש למדי. הוא קירב את ידו הימנית אל ליבו, כדי לברך את הבא אל ביתו, ואנו לחצנו ידיים והחלפנו את ברכות הנימוסין המקובלות.
״הבאת איתך ברכות.״
״יברך אותך אלוהים.״
״הבאת אור אל ביתנו.״
״האור שלך הוא.״
פניו היו צרובות שמש, אדמדמות, והוא לבש את מדי החאקי של הצבא המצרי.
״הוא בחופשה,״ אמר שייח' מוסא. ״הצבא שיחרר אותו לכמה ימים כדי שיוכל לבקר את המשפחה שלו.״
באותו רגע הופיעה סכּינה בפתח והושיטה לחסן מגש ועליו שלוש כוסות תה. הוא לקח ממנה את המגש בלי לומר מילה, והיא שבה ונעלמה במטבח. חסן והיא לא אמרו זה לזו מילה, אבל לפתע עלה בדעתי שהם מן הסתם בני אותו גיל בדיוק: יש להניח שבילדותם עבדו באותן קבוצות בשדות הכותנה, הסירו חרקים מהצמחים, ובערבים שיחקו ודאי יחד במשטחי הדיש של הכפר. לא יכולתי שלא לתהות על הניואנסים של מצבם הנוכחי, איך התייחסו זה לזו כאם חורגת ובן חורג.
״הוא הגיע לפה היום אחר-הצהריים,״ אמר שייח' מוסא. ״ונסע בדרך כל היום, מהבוקר.״
שאלתי את חסן מנין בא, והוא אמר לי שהוא מוצב במַנְסוּרָה, עיר קטנה במרחק כשלוש מאות קילומטר, בעברה השני של הדלתא. קולו נשמע עייף, וכשסיים לדבר השעין את ראשו לאחור, על הקיר.
״הוא לא בריא,״ הסביר שייח' מוסא. ״כואב לו הראש.״
ראיתי שתחבושת כרוכה סביב מצחו. לא הבחנתי בה עד אז, מפני ששיערו העבות והכהה הסתיר אותה.
״הוא בא הביתה ליום אחד ותראה מה קורה לו,״ אמר שייח' מוסא בזעם מעושה. ״הממשלה היתה צריכה לפחות להאריך לו את החופשה, לא?״
תוך זמן קצר החלו אורחים להגיע. חלקם היו קרובים ששמעו כי חסן בא לחופשה, ואחרים היו ידידיו של שייח' מוסא מהכפרים הסמוכים. במהרה הבנתי שחלקם באו מנשאווי, וברגע שהשיחה נקטעה לרגע שאלתי אם תהיה בכפר שלהם גאולת דם. תחילה הביטו זה בזה בתמיהה, וכשסיפרתי את הסיפור ששמעתי מג'אבר, החלו לצחוק.
הנער דימיין את הכל, אמרו. לא תהיה שום גאולת דם, למרות שהאיש שנקרא ״הדרור״ אכן מת. המשטרה חקרה את המקרה, והכל יושב בין שתי המשפחות. הדרור היה אדם עני, לא בדיוק שפוי, והיו לו רק קרובים מעטים בסביבה. האיש שדחף אותו בא ממשפחה גדולה וחזקה. לא היתה שום שאלה של גאולת דם: זקני שתי המשפחות התיישבו, קבעו תשלום סמלי, וזהו זה, ח'לאס.
שייח' מוסא, שהאזין ברוב קשב, נאנח וטלטל את ראשו. ״נשאווי!״ אמר. ״תמיד יש שם צרות.״
מקום גדול והומה, נשאווי, עם כמעט אלף וארבע מאות תושבים, אלף יותר מאשר בלטייפה! כל-כך הרבה אנשים שמצטופפים יחד; לא פלא שהיו להם צרות.
הם החלו לדבר על נשאווי, ובעודי מאזין להם שאלתי את עצמי למה עדיין לא ביקרתי בכפר. הוא שכן רק במרחק קילומטר וחצי, ולעיתים קרובות הייתי שומע את נהגי המשאיות שעברו ליד לטייפה צועקים ״נשאווי? נשאווי?״ בשבועות הראשונים שלי בכפר חשבתי לעיתים קרובות לתפוס טרמפ ולנסוע לשם. אבל כעת כבר שמעתי את השם לעיתים קרובות כל-כך עד שהוא החל להישמע כקריאת תיגר: הכפר הפך למקום שאצטרך להתכונן לקראתו, ממש כשם שהכנתי את עצמי לקראת קהיר.
מאוחר יותר, כשקמתי ללכת, הזמינו אותי אורחיו של שייח' מוסא לבקר בנשאווי, אבל שייח' מוסא שיסע אותם. ״אין לו זמן עכשיו,״ אמר. ״הוא נוסע לקהיר, למַצְר.״
הוא ושני בניו ליוו אותי לדלת, כדי להיפרד ממני. שייח' מוסא עמד באמצע, אוחז בידיהם של שני נכדיו, כשבנו בכורו אחמד מימינו וחסן הצעיר משמאלו. ״תחזור מהר, יא מיסטר,״ אמר. ״ותספר לנו על הנסיעה שלך. אנחנו רוצים לשמוע על זה, על מצר.״
״אספר לכם הכל,״ אמרתי. ״ברגע שאחזור.״
בקצה הסימטה הבטתי לאחור: שייח' מוסא עדיין עמד שם, התגלמות האושר והסיפוק, מוקף בבניו ובנכדיו.
״אתה יודע מה אומרים על מצר?״ צעק אחרי. ״אומרים שהיא אוּם א-דוּנְיָא – אמא של העולם.״
10
במאה השמונה-עשרה החלו לנהור לקהיר נוסעים ממין חדש, אירופים שהתעניינו במחקר ובעתיקות, שמַצְר לא היתה בעיניהם אלא אתר ציורי, אך אקראי ברובו, לנוף קדום וחשוב בהרבה. בשלב זה כבר הקדימה אירופה בהרבה את שאר העולם בכל האמור בתחמושת ותעשייה, ועידן האימפריאליזם בשיאו עמד להפציע על חודיהם של כלי הנשק הללו. מצר חדלה זה מכבר להיות אדונית לגורלה; היא הפכה לפרובינציה של האימפריה העות'מאנית, שבעצמה כבר נחלשה והורשתה לשמור את נחלותיה רק בהסכמתן של המעצמות. הציים של אומות אירופה המיטו זה מכבר חורבן על הסחר באוקיינוס ההודי, ועל התרבות שקיימה אותו. הסחר הבין-יבשתי חדל להיות עסק משותף; הכוחות הימיים של אירופה משלו כעת בצי הסוחר בימים כולם. כעת כבר לא היתה זו מצר ששלחה את סוחריה על פני האוקיינוס ההודי; תחת זאת, המיקום הגיאוגרפי שהנחיל לה בעבר עושר כה כביר משך אליה עכשיו את תשומת-ליבן של המעצמות, כגשר אפשרי לנחלותיהן באוקיינוס ההודי.
ובתקופה שמצרים צברה חשיבות אסטרטגית חדשה במערך האימפריות האירופיות, היא נעשתה בהדרגה גם ליבשת חדשה וגדושה באוצרות בעיני הדמיון של החוקרים והאמנים המערביים. משלהי המאה השבע-עשרה ואילך נשטפה אירופה בקדחת האגיפטומניה:3 ספינקסים ופירמידות החלו להופיע בבתים ובגנים בכל רחבי היבשת; כמה אופרות נכתבו על נושאים ממצרים העתיקה; שורה של אפיפיורים הביעו עניין בהצבת האוֹבֶּליסקים של רומא, וסר אייזק ניוטון בכבודו ובעצמו קיבל עליו להוכיח שאוֹזיריס, בַּקכוֹס, סֶסוֹסטריס (סֶנוּסֶרת) ומארס לא היו אלא שמות שונים לאותה אלוהוּת. במקביל לעניין גובר זה הפך חקר עתיקות מצרים מעיסוק אזוטרי, מיסטי-למחצה, לתחום מחקר מדעי חדש, שזה עתה מוּפּה; וכמה נוסעים יצאו למסעות חקר במצרים, בשירות המדע החדש.4
על רקע זה התפרסם באירופה התיאור הראשון של הגניזה.5 נוסע יהודי, שמעון ואן חֶלדֶרן, מאבות אבותיו של המשורר הגרמני היינריך הַיינֶה, ביקר ב-1752 או 1753 בבית-הכנסת בן עזרא בבבילון. דומה שהביקור לא היה ראוי לציון מיוחד: כל מה שהיה לוואן חלדרן לומר עליו היה ש״הסתכל״ בגניזה ושילם חמישה מטבעות.6 למעשה, ביקורו זה לא זכה לכל התייחסות. באותה עת התמקד העניין המדעי האירופי במצרים של הקדמונים; בית-הכנסת בן עזרא היה חלק ממַצְר, ולכן לא נמצא ראוי לתשומת-לב.
בסוף המאה השמונה-עשרה הפכה מצרים למקבילה המדעית של אותן יבשות שהמתיישבים האירופיים תבעו עליהן חזקה וחקרו אותן: מבלי שתדע זאת, כבר היתה בדרך להפוך לקורבן של מושגי עידן ההשכלה על ידע ותגלית. למעשה, את התוכנית המפורטת הראשונה לכיבוש מצרים לא הגה חייל אלא פילוסוף, קארל לייבניץ, כבר בשנת 1670.7 כעבור יותר ממאה שנים, כשנפוליאון הגה את הפלישה למצרים, ביסס אותה בחלקה על דגם של משלחת מדעית.
בעשורים שאחרי פלישת נפוליאון למצרים בשנת 1798, משכה אליה מצרים את טיפולה של האקדמיה האירופית כפי ששום מקום אחר לא עשה מעולם. אבל הגניזה נותרה נעלמת מעין במשך כל התקופה, חרף המאמצים המרוכזים שהושקעו בכברת הארץ שסביבה: באותה עת עוד היתה חלק ממסורת חיה, והמדענים הכובשים לא התעניינו כמעט בתושבים המרוטים ונטולי הזוהר של מצר בת זמנם.
עברו יותר ממאה שנה מאז ביקורו של שמעון ואן חלדרן בלי שהגניזה בבית-הכנסת בן עזרא תמשוך אליה תשומת-לב פומבית. כשהדו״חות הבאים התפרסמו, כבר עברה מצר לידי הבריטים, ומיקומה על הדרך להודו נעשה לקללתה, הסיבה המיידית לסיפוחה. הביקור שהסב לראשונה את תשומת-ליבו של עולם המחקר לגניזה התרחש ב-1864, ועד מהרה החלו האירועים סביבה להתגלגל במהירות ניכרת, במעין משל ערמומי על יחסי הגומלין בין עוצמה מדינית לכתיבת ההיסטוריה.
בקיץ של 1864, כשכריית תעלת סואץ היתה בעיצומה ושוב הכינו את מצרים להפוך לגשר אל הודו, ביקר במצרים חוקר ואספן של חפצי עתיקות יהודיים בשם יעקב ספיר, שפקד פעמים אחדות את בית-הכנסת בן עזרא. תושביה היהודים של קהיר עדיין רחשו לבית-הכנסת כבוד רב, ולעיתים קרובות הובילו תיירים לבקר בו, מהיותו אתר הראוי לעלות אליו לרגל.
בביקוריו הראו לספיר את הגניזה מרחוק ואמרו לו שהיא מכילה הרבה ספרים ישנים, בלויים ומהוהים. אבל כשביקש להסתכל בתוך החדר, נתקל בסירוב חד-משמעי. נחש צנוף בפתח, אמרו לו האחראים על בית-הכנסת, ויהיה מסוכן מאוד להיכנס לשם. סירובם הגביר את נחישותו של ספיר לחקור, והוא חזר לבית-הכנסת אחרי שקיבל מאב בית-הדין הרבני אישור להיכנס לחדר. הפקידים בבית-הכנסת לא התרשמו, ואמרו לו בצחוק: ״האם יכול אדם לסכן את חייו בגלל כלום? הרי לא יזכה לחיות עד לסוף השנה!״8 הם נכנעו רק כשספיר הבטיח להם שהוא יודע להשביע נחשים בלחשים, והבטיח להם גמול.
הגניזה, בעת שספיר מצא אותה, היתה מלאה לגובה שתי קומות וחצי. חלקה העליון היה פתוח לשמים, ומבפנים היתה מכוסה בפסולת בניין ובאשפה. ספיר נסע אחרי שבילה בחדר יומיים מתישים, מבלי שנתקל ״בנחשים או עקרבים מזרי להבות כלשהם״, ולקח איתו רק ״כמה דפים מספרים וכתבי-יד עתיקים ושונים״. בבדיקה מקרוב התברר שאף אחד מהדפים אינו בעל ערך מיוחד, אבל כשתיאר את הביקור בזכרונותיו, הוסיף ספיר במאמר מוסגר: ״אבל מי יודע מה טמון עוד למטה?״9
תיאור ביקורו ראה אור ב-1866, עורר עניין בחוג מצומצם של חוקרים, וביסס את השמועות על אוצר של מסמכים, הממתין לגילויו בקהיר.
יש להניח שזמן קצר לאחר מכן ביקר בבית-הכנסת בן עזרא האדם שהקים לימים את אחד מאוספי כתבי-היד היהודיים הגדולים ביותר בעולם. היה זה אברהם פירקוביץ', יהודי קראי מחצי-האי קרים, אספן שהתפרסם בחוסר מצפונו לא פחות מאשר בזכות שיפוטו המשובח. האוסף שליקט בחייו שמור כיום בספרייה הלאומית בסנקט פטרבורג. כתבי-היד נרכשו בשני חלקים: את הראשון מכר פירקוביץ' בעצמו, והשני נרכש זמן קצר אחרי מותו, ב-1874. החלק השני לבדו מכיל כתבי-יד מקראיים בכמות גדולה פי חמישה-עשר מאלה המצויים במוזיאון הבריטי. החוקר הגרמני פאול קאהלֶה,10 שהקדיש את מרבית חייו לחקר אוסף פירקוביץ', העריך שבכל הספריות באירופה יחדיו אין ולו שליש ממספר כתבי-היד המקראיים שבאוסף יחיד זה בסנקט פטרבורג. ידוע שרבות מהתעודות לקוחות מהגניזה הקהירית, אבל אין כל דרך לדעת אילו מהן מקורן שם, מפני שפירקוביץ' מעולם לא גילה את מקורותיו. על-מנת להשיג רבות מהתעודות שלו,11 רימה עובדי בתי-כנסת בחלקים שונים של המזרח התיכון, ונהג להסתיר את שיטות האיסוף שלו מאחורי מעטה של חשאיות.
אם יש היום אירוניה במחשבה שלאספן יהודי, שפעל לפני זמן לא רב, היתה סיבה לגנוב כתבי-יד מאחיו היהודים בארץ-ישראל על-מנת לקחתם לרוסיה, לא היה פירקוביץ' מבחין בה: הוא פשוט יישם על בני דתו אותן שיטות שבהן השתמש עולם המחקר המערבי כחלק נורמלי של אופן פעולתו בכל רחבי העולם הקולוניאלי.
במהלך השנים החלו עוד ועוד ממסמכי הגניזה להחליף ידיים. כבר בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה נלקחו כמויות של תעודות לארץ-ישראל, אירופה וארצות-הברית – בידי אספנים שלעיתים קרובות לא היו מודעים כלל לעצם קיומה של הגניזה. לקראת שלהי העשור,
ב-1888, נקלע במקרה לקהיר יהודי בריטי, העתיד למלא תפקיד חשוב בפיזור הגניזה, ובילה את יום הכיפורים עם כמה מהמשפחות היהודיות המכובדות בקהיר. האיש, אֶלקן נ. אדלר, פירסם עם שובו ללונדון דו״ח על הביקור בג'ואיש כרוניקל. במאמרו חלק על עמיתיו היהודים הבריטים, שעברו בקהיר בלא לגלות כל עניין בקהילה היהודית שבה. כשלעצמו הכריז כי הוא מרוצה מאוד מן החוויה. ״לא לעיתים קרובות,״ כתב, ״נקרית לידי האירופי הזדמנות להצטרף אל הילידים ולחגוג עימם את חגיהם.״12
במהלך ביקורו התוודע אדלר למשפחה בעלת השפעה כבירה בקהילה היהודית של קהיר: שמם היה קטאווי והם היו עתידים למלא תפקיד מכריע בקורותיה העתידיות של הגניזה.13 סבורים שבני משפחת קטאווי הגיעו לקהיר מהולנד, וכמרבית המשפחות היהודיות החשובות בקהיר בשלהי המאה התשע-עשרה היו יהודים ספרדים, ולא ״מזרחים״. בני הקהילה היהודית המקורית של קהיר,14 שקשריהם לבית-הכנסת בן עזרא היו הישירים ביותר, היו בשלב זה מיעוט קטן ומרושש בקהילה. בני משפחת קטאווי עצמם גרו לפנים במובלעת היהודית בקהיר, אבל נמנו עם המשפחות הראשונות שיצאו מן החארה, שכונת היהודים. עם הזמן הם יסדו בנק משגשג, שמשרדיו שכנו בקהיר, אלכסנדריה ופאריס, ובעת ביקורו של אדלר היו המשפחה החזקה ביותר בקהילה.
אבי השבט, יעקב קטאווי, היה היהודי המצרי הראשון שזכה בתואר בֵּיי, ובתחילת שנות השמונים של המאה התשע-עשרה קיבל גם תואר ברון של הקיסרות ההאבסבורגית. מאותה עת ואילך, מתוך מודעוּת למעמדם כבני אצולה אוסטרים, התהדרו בני המשפחה לעיתים קרובות בשם פון קטאווי. לברונים פון קטאווי לא היה שמץ מושג שיום אחד ימלאו תפקיד מכריע במתן הזדמנות לאלקן אדלר להשתתף בחגיגה של ילידים.
בדו״ח על שהותו בקהיר הזכיר אדלר את בית-הכנסת הפרטי של בני קטאווי ואת מעונם הצמוד לו, ארמון מרהיב שהשתייך לפנים לפּאשה. הוא כלל גם אנקדוטה קטנה על מי שעמד באותה עת בראש המשפחה, מוֹזֶס קטאווי.
כשש שנים קודם לביקורו של אדלר פרץ במצרים מרד מזוין נגד הבריטים, בהנהגתו של אחמד עוּראבּי פאשה, דמות פופולרית הנערצת במצרים עד היום. המצרים הובסו ב-1882, ובעקבות המלחמה לקחו הבריטים לידיהם את השליטה הישירה בניהול המדינה. השגריר הבריטי לקונסטנטינופול, לורד דאפֶרין, נשלח לקהיר זמן קצר לאחר מכן,15 להכין תוכנית ל״שיקום״ המדינה. בני משפחת קטאווי העמידו לרשותו את אחוזתם לכל משך שהותו,16 וכאות תודה על שירותם שלחה לימים המלכה ויקטוריה למוזס קטאווי את ציור דיוקנה – מחווה שקטאווי הוקיר, כותב אדלר, ״בלא מעט גאווה״.
אדלר זכה להציץ במסמך מיוחד במינו, שנשמר בכספת של בני קטאווי: הצו בן שמונה מאות השנה, שבו מסר הח'ליף את הבעלות על בית-הכנסת בן עזרא לעדת המתפללים. בנוסף על כך ביקר בפוּסטאט ונחרד לגלות שבית-הכנסת עתיד ליהרס בקרוב ולהיבנות מחדש. אבל מלבד זאת לא הותיר בו הביקור רושם מיוחד: חקירותיו בדבר הגניזה לא העלו שום דבר משמעותי, והוא הגיע למסקנה ש״בימים אלה לא ניתן לקנות בקהיר שום כתבי-יד עבריים בעלי חשיבות כלשהי.״ כשהעלה את רשמי הנסיעה על הכתב, לא זכתה הגניזה ולוּ לאיזכור יחיד.
תוך כשנתיים, בדיוק כמו שאמרו לאדלר, נהרס המבנה הישן של בית-הכנסת בן עזרא, ובמקומו נבנה המבנה העומד כיום במקום. פעולות ההריסה חיבלו כנראה בגניזה, מפני שדומה כי הפיזור המהיר של תכולתה החל באותו זמן בקירוב. גבאי בית-הכנסת וסוחרי העתיקות הקהירים, הנודעים לשמצה בעורמתם, היו מודעים היטב למחירים הגבוהים שהתעודות הללו יכולות להניב בשוק הבין-לאומי, והודות למאמציהם עשה מספר רב של תעודות את דרכו והגיע באותה עת לספריות של פאריס, פרנקפורט, לונדון, וינה ובודפשט. הספרייה הבּוֹדליאנית באוקספורד הצליחה לרכוש באותן שנים אוסף גדול מכתבי-היד של הגניזה, הודות למאמציהם של שניים מעובדיה,17 שהבינו במהרה את ערכם.
בקיימברידג', מאידך, לא הבחין כמעט איש בכתבי-היד. המומחה לכתבי-יד יהודיים בקיימברידג' היה ד״ר שלמה (סולומון) שֶכְטֶר, חוקר בעל שם ואדם נמרץ וכריזמטי, שהתברך במקרה גם בחמימות טבעית וקסם אישי ניכר. רב משכיל, שלמה ורטהיימר מירושלים, שעסק במחקר, שלח לו מסמכים אחדים מתוך הגניזה. בתוך כמה שנים ייקשר שמו של שכטר עם הגניזה בזיקה אמיצה יותר מכל חוקר אחר, אבל עד לאמצע שנות התשעים של המאה התשע-עשרה סבר הוא (כחוקרים רבים אחרים) כי ל״פרגמנטים המצריים״ הללו חשיבות ממשית מועטה. הרב ורטהיימר הפציר בו במכתבים אחדים להעביר את התעודות לאוקספורד אם אינו מייחס להן כל ערך, אבל תחנוניו נפלו על אוזן ערלה: דוקטור שכטר טרם התפנה לפרוק את התעודות מתיבותיהן.
יש להניח שבזמן זה בקירוב הבין אלקן אדלר כי שגה בהערכתו הראשונית, מפני שחזר לקהיר במה שתסתבר לימים כשנה המכרעת בחיי הגניזה, שנת 1896. הוא הביא עימו מכתבים מאחיו, הרמן אדלר (שיהיה לימים הרב הראשי של האימפריה הבריטית), והתקבל בידידות רבה אצל הרב הראשי של קהיר, רפאל בן שמעון הכהן, ואצל פרנסיו, הלא הם נכבדי משפחת קטאווי.18 הם שהעניקו לאדלר היתר להיכנס לגניזה ולקחת משם כמות מסוימת של מסמכים, על-פי בחירתו.19 הרב רפאל ליווה אותו אישית לפוסטאט, ואחרי שבילה שלוש או ארבע שעות בחדר הגניזה, לקח איתו אדלר מלוא השק תעודות. החומר שאסף באותו יום מפוזר כעת בין כמה ספריות, וחלק ממנו מהווה את הגרעין של האוסף החשוב של בית-המדרש לרבנים בניו-יורק.
באותה שנה, 1896, חזרו לאנגליה שתי נשים פרסביטריאניות, אגנס ס. לוּאיס ומרגרט ד. גיבּסוֹן, אחרי ביקור במצרים, והביאו איתן אוסף קטן ממסמכי הגניזה. הנשים היו אחיות, תאומות זהות למדניות, שהונן האישי הגדול אפשר להן לנסוע בכל רחבי המזרח התיכון. במהלך מסעותיהן צברו ניסיון לא מבוטל בכתבי-יד ועתיקות, והפעם היו משוכנעות שכמה מהתעודות שהביאו עימן הן בעלות ערך ניכר.
עם שובן לקיימברידג' בחרו שני קטעי כתב-יד שנראו מעניינים במיוחד ולקחו אותם לשלמה שכטר, הפרופסור לתלמוד. שכטר הסכים להסתכל בתעודות, אבל בעיקר משום הנימוס, משום שעדיין פקפק בערכם של ה״פרגמנטים המצריים״. אבל כמות שקרו הדברים, נכונה לשכטר הפתעה גדולה. אחת התעודות עוררה מייד את עניינו, ולמחרת בבוקר, אחרי שבדק אותה במשרדו, הבין שנתקל בתגלית סנסציונית. בחיפזון גדול שלח שכטר פתק מספריית האוניברסיטה:
גברת לואיס היקרה,
אני חושב שיש לנו סיבה להתברך. הפרגמנט שלקחתי איתי הוא קטע מהנוסח העברי המקורי של ספר בן סירא. זו הפעם הראשונה שדבר מעין זה התגלה. אנא, אל תאמרי דבר בעניין עד מחר. אבוא אלייך מחר בשעה 11 בערב בקירוב, ואדבר איתך כיצד יש לפרסם את העניין.
בחיפזון ובהתרגשות רבה,
שלך,
ש. שכטר20
הפתק של שכטר נושא את התאריך 13 במאי 1896. בו ביום הודיעה גברת לואיס על התגלית לכתב-העת הלונדוני היוקרתי, דה אקדמי. המכתב ראה אור כעבור שלושה ימים, תחת הכותרת, ״גילוי של קטע מספר בן סירא במקור העברי״, והחל במילים: ״כל חוקרי המקרא והספרים החיצוניים יתעניינו לשמוע כי מר ש. שכטר, מרצה לתלמוד באוניברסיטת קיימברידג', גילה היום דף מספר בן סירא בין כמה פרגמנטים של כתבי-יד עבריים שאחותי, גברת גיבסון, ואנוכי רכשנו זה עתה בפלשתינה.״21
בדו״ח הראשוני שלו עצמו, שראה אור בהמשך אותה שנה בכתב-עת אקדמי בשם האֶקספּוֹזיטור, הודיע שכטר כי גילה חלק מהנוסח המקורי של ספר בן סירא (חוכמת בן סירא) מאת שמעון בן ישוע בן אליעזר בן סירא, שידוע כי נכתב בשנת 200 לפנה״ס בקירוב: המקור העברי אבד זה מאות בשנים, והספר השתמר רק בתרגומו היווני. ״אם ניתן יהיה להוכיח,״ כתב, ״שסירא, שפעל בשנת 200 לפסה״נ בקירוב, חיבר את יצירתו בלשון חכמים, כמו שמאמינים כמה מהחוקרים... הרי שבין ספר בן סירא לספרי המקרא מפרידות מאות שנים, או אף, במרבית המקרים, מֵימיה העמוקים של גלות בבל...״22
באף אחת משתי ההצהרות לא נזכרת הגניזה בפוסטאט כמקור התעודה: התגלית הסעירה את שכטר עד כדי כך שכבר החל לשקול נסיעה לקהיר כדי לרכוש את כל מה שנותר מהתעודות. החשאיות היתה חיונית להצלחת התוכנית, ובמהרה הצליח שכטר לגייס את תמיכתו של דוקטור צ'ארלס טיילור, נגיד קולג' סיינט ג'ון שבקיימברידג'. טיילור היה אמנם מתמטיקאי, אבל התעניין מאוד בחקר התלמוד ושיכנע את האוניברסיטה להפעיל את השפעתה הניכרת למען שכטר. שכטר יצא בדצמבר 1896, ולקח איתו מכתב המלצה מאת הרמן אדלר, שהיה אז הרב הראשי של אנגליה, אל הרב הראשי של קהיר, וכן ״המלצה מעוטרת להפליא בסרטים ובחותמות״ מסגן הנגיד של אוניברסיטת קיימברידג', אל נשיא הקהילה היהודית בקהיר.
עיתוי ביקורו של שכטר בקהיר לא יכול להיות מוצלח יותר. בראש המינהל הבריטי במצרים עמד אז סר אוולין בֶּרינג, לימים לורד קרוֹמֶר. ברינג שירת בתפקידים מינהליים שונים בהודו ובמצרים, ולא מצא סיבות מרובות להתלהב מכישורי תושביהן המודרניים. דעתו על המצרים היתה גרועה כל-כך עד שמספרים כי פעם, כששמע זמרת מצרייה נודעת שרה שיר שאמר, ״אהובי אבד, אוה! אנשים, מצאו אותו למעני,״ ציין כי אופייני למצרים לצפות שמישהו אחר יחפש למענם את אהוביהם.23 לדעותיו נתן ביטוי חריף במאמר בשם ״השלטון על עמים נתינים״: ״לא בכל מקרה יש לבחון מקרוב מה העממים הללו, שמבחינה לאומית כולם מצויים פחות או יותר במעמד קטינים, סבורים בעצמם כי טוב יותר למענם... בכל סוגיה לגופה חיוני להגיע להחלטה בעיקר בהתייחס למה שאנו, לאור הידע והניסיון המערביים... חושבים שהוא הטוב ביותר לעם הכפוף לנו.״24
בפיקוחו של לורד קרוֹמֶר הוצבו פקידים בריטיים לתפקידי מפתח בכל ענף מענפי המינהל של מצרים. משום כך, כששכטר הגיע לקהיר, מכתב מעוטר סרטים מסגן נשיא אוניברסיטת קיימברידג' לא היה פיסת נייר מהודרת ותו לא: זו היתה המקבילה המינהלית לצו קיסרי.
מזלו של שכטר שיחק לו בכך שקרומר עצמו התעניין בהצלחת משימתו.25 הפרטים המדויקים של מה שקרה בין שכטר לפקידות הבריטית ולמנהיגי הקהילה היהודית בקהיר נותרו מעורפלים, אבל תוך זמן קצר הגיעו הרב הראשי של קהיר ויוסף מ. קטאווי פאשה להחלטה, שנראית בדיעבד מדהימה ממש. הם החליטו להגיש לשלמה שכטר במתנה את המורשת של קהילתם – ושל עירם;26 הם העניקו לו היתר להוציא מהגניזה כל שיחפוץ, עד למסמך האחרון, ללא כל תנאי או תשלום.
היו שהעלו את הסברה כי שכטר הצליח במשימתו בקלות כה רבה מפני שלממונים על בית-הכנסת בן עזרא לא היה שמץ מושג על ערכם האמיתי של מסמכי הגניזה – טיעון שבמאה התשע-עשרה השתמשו בו תכופות להצדיק את רכישתם של חפצים היסטוריים בידי המעצמות הקולוניאליסטיות.27 למעשה, לאור העובדה שכבר שנים אחדות קודם לביקורו של שכטר התנהל סחר ער ועתיר רווחים במסמכי הגניזה, לא ייתכן שהגבאים והשמשים בבית-הכנסת לא היו מודעים לערכם.28 דלפונים ככל שהיו, קשה להאמין שהיו נפרדים ברצון מאוצר שהיה, ככלות הכל, הנכס האחרון שנותר מאבותיהם. סביר יותר להניח שמנהיגי הקהילה הפקיעו את ההחלטה מידיהם, ולהם לא נותרה ברירה אלא להסכים. באשר לאותם מנהיגים, לא קשה להבין מה היו המניעים לנדיבותם המפליאה: בדומה לאליטות של קבוצות כה רבות בעולם הקולוניאליסטי, ברור שהחליטו לנצל את הנסיבות לתועלתם בעת שבה מאזן הכוח – הספינות והתותחים – נטה ברובו לטובת אנגליה.
עם זאת, שכטר לא קיבל דבר כמובן מאליו: בכל הזמן שעבד בפוסטאט טרח לטפח את יחסיו עם מנהיגי הקהילה היהודית בקהיר. הוא היה אדם שנון למדי, ובמכתביו לאשתו תיאר את יחסיו עם הרב הראשי ומשפחתו בלשון הנמרצת האופיינית לו. על האופן בו טיפל באחיו של הרב, שנעשה ליועצו, כתב: ״פלירטטתי איתו במשך שעות, ואני לומד אצלו ערבית שלוש פעמים בשבוע. את יכולה לראות כמה הזקן שלך מעשי.״29 הוא החליט גם לקחת את הרב הראשי לפירמידות, שאותן לא ראה מעודו: ״זה יעלה לי כעשרה שילינג, אבל זו הדרך היחידה לעשות את עצמי פופולרי.״ הרב הוקסם כל-כך, עד שבמכתב מאוחר יותר ציין שכטר: ״הרב נוהג בי חביבות רבה ונושק לי על פי, מה שאינו נעים במיוחד...״
חברים אחרים בקהילה לא עוררו בו רחשי ידידות דומים. על הממונים על בית-הכנסת כתב שכטר במכתב הביתה: ״שבועות על גבי שבועות נאלצתי לבלוע... את הרוגז על השמשים הנוכלים שאני נאלץ לתת להם בקשיש.״30 לימים, כשיתפנה לתאר את חוויותיו, יכתוב: ״כל האוכלוסייה בתחומי בית-הכנסת באה בלא הרף בתביעות לנדיבות ליבי – הגברים בתור עמיתים נכבדים העוסקים באותה מלאכה [של מיון התעודות] כמוני עצמי... והנשים על שבירכו אותי ביראת כבוד כשנכנסתי לשם, או על שהראו לי את אהדתן העמוקה כשנתקפתי שיעול מחמת האבק. בימי חג, כמו ראש חודש או ערב שבת, הייתי אמור לשלם על כל גילויי החיבה הללו סכום גדול בהרבה, מאחר שיאה ונאה שהמיליונר המערבי יתרום מהונו לתפארת הארוחה הבאה.״31
יש להניח שהתנהגות זו היתה ממאפייני התקופה, אם הניעה את שכטר, שהיה בדרך-כלל אדם טוב לב ורחום, ובעצמו נצר למשפחת חסידים רומנים דלפונים, להשתמש בשפה שכל פקיד בריטי קולוניאלי היה מזהה מייד. אבל שכטר כתב על בני דתו, ויתר על כן, על הקבוצה שקיימה את הגניזה במשך יותר מאלף שנה, ואשר באותה עת ממש היה הוא עצמו עסוק בהפקעת הישג מופלא זה שלה מידיה. לורד קרוֹמֶר היה מתבטא מן הסתם בשפה בוטה יותר, אבל היה רוחש אהדה גמורה להשקפת העולם שבה האינטרסים של החזקים הגדירו את הצורך, ואילו תביעות העניים נראו כחמדנות.
שכטר נאלץ לעבוד שבועות אחדים בחדר הגניזה, שאת תכולתו מיין בעזרת ה״שמשים הנוכלים״. התעודות בחדר היו ממינים רבים ושונים, ורק תוכנן של חלק קטן מהן היה דתי במובן הצר של המילה. אבל האנשים שהשתמשו בגניזה לא היו מביטים בעין יפה על ההבחנה המודרנית בין ה״חילוני״ ו״דתי״: בעיניהם, לא היה כמעט דבר שלא נכלל בתחום עבודת האלוהים, בין אם היה קשור בנישואין, תפילה או חוזי סבלות. למעשה הכילה הגניזה אין-ספור תעודות מקראיות ותלמודיות בעלות חשיבות רבה, ובמיוחד כתבי-יד מקראיים. אבל זו לא היתה ספרייה דתית או ארכיון: זה היה המקום אליו השליכו בני הקהילה את כל המסמכים שברשותם, לרבות מכתבים, חשבונות, שטרות, חוזים, שירים, שטרי נישואין וכן הלאה. לעיתים קרובות הכילה אותה פיסת נייר כמה כתבי-יד שונים, משום שבימי-הביניים היה הנייר מצרך יקר, ואנשים השתמשו בו בחסכנות. פיסות הנייר הללו הושלכו באקראי אל הגניזה, והאנשים שנכנסו מעת לעת לחדר במהלך הדורות הגדילו עוד יותר את הערבוביה. וכמו על-מנת לסבך את העניין עוד יותר, מהמאה השש-עשרה ואילך הופקדו בגניזה גם כמויות גדולות של חומר מודפס וספרים.
בסופו של דבר החליט שכטר להשאיר מאחור את הפרגמנטים המודפסים ולקחת רק את אלה הכתובים בכתב-יד. הוא מילא בחומר כשלושים שקים ותיבות, ובעזרת השגרירות הבריטית בקהיר שלח אותם לקיימברידג'. כעבור חודשים אחדים חזר לשם בעצמו – עמוס, כפי שתיאר זאת לעתיד אלקן אדלר, ״בשלל מצרים״.32
כתבי-היד ששכטר הביא מקהיר הועברו רשמית לספריית האוניברסיטה בשנת 1898, ושם נותרו מאז ועד עצם היום הזה, שמורים ומטופלים היטב, מקובצים יחדיו תחת השם 'אוסף טיילור-שכטר'. האוסף מכיל כמאה וארבעים אלף פרגמנטים, והוא הריכוז הגדול ביותר בעולם של חומר מהגניזה. באוסף זה השתמרו סיפוריהם של אברהם בן יג'ו ועבדו, פזורים על פני כמה תריסרי תעודות – חוטים זעירים, ארוגים בשוליו של שטיח ענק.
מצבורי תעודות אחרים, דומים מאוד לחומרי הגניזה, התגלו גם בבית-העלמין היהודי בפוסטאט בשלהי המאה התשע-עשרה, ופעם נוספת כעשור לאחר מכן. תוך כמה שנים הגיעו גם אלה לאירופה ולאמריקה, וחלק ניכר מהם התגלגל לאוספים פרטיים.
עד מלחמת העולם הראשונה התרוקנה לבסוף הגניזה מכל תעודותיה. יחד עם זאת, במולדתה לא שת איש את ליבו לפיזורה. במובן עמוק כלשהו, התרבות המוסלמית הגבוהה של מַצְר מעולם לא הבחינה באמת בהיסטוריה המקבילה שייצגה הגניזה, מעולם לא מצאה לה מקום, וסילוקה רק אישש ראייה מסוימת מאוד של העבר.
וכך, אחרי שהגיעו אל פוסטאט מקצווי העולם הידוע דאז, נישאו התעודות הרחק עוד יותר בהיסטוריה שנייה של מסעות. האירוניה בכך היא שמרביתן נלקחו לארצות שהיו מחריבות את הגניזה זה מכבר לו היתה חלק מההיסטוריה שלהן עצמן. מצר, שקיימה את הגניזה במשך יותר מאלף שנה, היא שנותרה כעת בלא זכר לאוצרותיה: אף לא פיסת נייר אחת שתזכיר לה היבט זה של עברה.
היה זה כאילו הגבולות שיחלקו את ארץ-ישראל כעבור כמה עשרות שנים כבר הותוו – בזמן יותר מאשר בטריטוריה – כדי להקצות מקום למבחר של היסטוריות.
11
חזרתי ללטייפה שבוע לפני תום הרמדאן. בתיקי הבאתי כמה מתנות – עותק מהודר של הקוראן לשייח' מוסא, ארנק עור לג'אבר, כדור לקבוצת הכדורגל של הנערים, וכן הלאה. הגעתי בעמידה, בחלקו האחורי של טנדר, בשעת הערב שבה נערי הכפר ובחוריו נהגו תמיד לשבת לצד הכביש הראשי ולדבר עם חבריהם. כמה מהם רצו לקראתי ברגע שירדתי מהטנדר. נופפתי אליהם בידי, אבל להפתעתי הם לא חייכו ולא החזירו לי נפנוף. הבחנתי שפניהם רציניות מהרגיל, ולפתע נמלאתי חרדה.
״משהו נורא קרה כשלא היית פה, יא מיסטר,״ אמר הנער הראשון שהגיע אלי.
״מה?״
״אתה זוכר את חסן, הבן של שייח' מוסא?״ אמר.
״כן.״
״הוא מת; נפטר לפני כמה ימים.״
״רק אתמול קברו אותו,״ אמר אחד הנערים האחרים. ״היתה הלוויה גדולה והכל. הפסדת את זה.״
בהמשך אותו ערב הלכתי לראות את שייח' מוסא, והבאתי איתי את המתנה שקניתי לו בקהיר. לא הייתי בטוח אם זה הרגע המתאים לתת לו אותה, אבל הבאתי אותה בכל זאת, מפני שלא רציתי לבוא לביתו בידיים ריקות.
בנו אחמד פתח לי את הדלת. הוא לבש גלבייה קמוטה ונראה מותש, עיניו מוקפות בעיגולים שחורים. לחצתי את ידו ומלמלתי את משפטי התנחומים המקובלים. הוא השיב לי בלחש והוביל אותי לחדר האורחים.
שייח' מוסא ישב בפינה. החדר היה אפל; כל החלונות היו מוגפים והמנורות לא הודלקו. הוא קם על רגליו, קצת בקושי, ומלמל את מילות הברכה הרגילות: ״ברוך בואך, מה שלומך,״ וכן הלאה, ממש כשם שהיה עושה לו באתי אליו לשיחת חולין על גידול כותנה. אמרתי את מילות הנחמה השגורות, ואז ניסיתי להוסיף משהו משלי. ״זו ידיעה נוראה,״ אמרתי. ״זה זעזע אותי נורא...״
הוא לא הגיב על דברי אלא במחוות יד, וזמן-מה ישבנו שלושתנו בדממה. כשעיני התרגלו לאפלולית ראיתי שלא התגלח, וכי זיפי זקן בני כמה ימים הלבינו על עורו הכהה. דומה שמאז הפעם האחרונה שראיתי אותו הזדקן להחריד: הוא נראה כאילו הצטמק וכמש; הגלבייה שלו נעשתה לפתע גדולה מכפי מידתו.
כשהושטתי את החבילה שהבאתי לו, הגיב רק בהטיית ראש קלה. אחמד לקח ממנו את החבילה, מלמל מילות תודה, וכעבור רגע יצא מהחדר.
אחרי שישבנו לבדנו זמן-מה, אמר שייח' מוסא חרש, ״הוא כבר היה חולה כשראית אותו; ראית אז בלילה איך שהראש שלו כאב. המצב שלו השתפר קצת, והוא חזר למחנה. ואז הכאב החמיר והוא היה מוכרח ללכת לבית-החולים הצבאי. אחמד ביקר אצלו שם, וגם אני הייתי נוסע אליו, אבל אחמד חזר ואמר שהכל בסדר, שעוד מעט הוא יבריא, ושהרופאים אמרו לא לדאוג. ואז, לילה אחד, הודיעו לנו שהוא מת. היה מאוחר מאוד, לפנות בוקר, אבל שכרנו משאית מהכפר הקרוב ואני ואחד האחים שלי נסענו מייד למנסוּרה. כשהגענו לשם ראינו את הקצינים והחיילים החברים שלו ערים, עומדים על המשמר ליד הגופה שלו. הצבא אפילו נתן לנו מכונית להביא את הגופה הביתה, וגם הקצינים והחיילים באו כדי להשתתף בלוויה.״
״מה קרה לו?״ שאלתי. ״במה הוא חלה?״
מבע תימהון עלה בעיניו והוא פנה להביט בי. ״הוא היה חולה,״ אמר. ״הראש שלו כאב; ראית שהיתה לו תחבושת על הראש.״
השאלה שלי נראתה לי אכזרית, ולא לחצתי. זמן-מה ישבנו בדומייה, ואז נכנסו לחדר שני נכדיו הצעירים, עם ספרי הלימוד שלהם ומנורת נפט. הם פתחו את ספריהם כדי ללמוד, אבל משהו הסיח את דעתם כעבור דקות אחדות והם החלו לשחק. להקלתי, ראיתי שעל פניו של שייח' מוסא עלה חיוך קל.
״אם היית פה כשזה קרה,״ אמר, ״היית רואה את הלוויה שלו ואת קבלת הפנים למנחמים, שהיתה אחריה. כל-כך הרבה אנשים באו להתאבל איתנו.״
״אם רק הייתי יודע,״ אמרתי, ״הייתי חוזר מייד.״
הוא השפיל מבט לכפות רגליו והשתתק. רציתי לספר לו את החדשות הגדולות שלי, שדוקטור עיסא סידר שאוכל לעזוב את ביתו של אבו עלי ולעבור מלטייפה לנשאווי. אבל נראה לי שזה אינו הרגע המתאים, ואחרי זמן-מה קמתי ללכת.
״הוא היה צעיר כל-כך,״ אמר שייח' מוסא. ״ותמיד היה בריא כל-כך.״
הוא קם על רגליו, וכשפניו היו בגובה פני ראיתי שהוא בוכה.
״א-דוּניָא זַיי כֶּדָה,״ אמר בחוסר-אונים. ״ככה העולם...״ ואחרי שליווה אותי החוצה חזר במהירות אל הבית, ואני פניתי והלכתי משם.
וכך קרה שמעולם לא מילאתי את הבטחתי לספר לו על קהיר.33
12
עזבתי את מצרים ב-1981, ורק כעבור שבע שנים התירו לי הנסיבות להתחיל לחקור ברצינות את סיפורו של העבד מכתב היד H.6: בעשר השנים שחלפו מאז נתקלתי לראשונה בהתייחסות הקצרצרה של גוֹיטיין לאברהם בן יג'ו ולעבדו, הצטלבו דרכינו שוב ושוב, לעיתים במכוון ולעיתים באקראי, בצפון-אפריקה, מצרים ומַלַבַּאר, עד שהתברר שאיני יכול לעמוד יותר בפני ההיגיון שבצירופי המקרים הללו.
התחלתי להתחקות אחר העבד בתקווה שאוכל לבקש את עזרתו של גויטיין עצמו: שאבתי עידוד ממאמר שראה אור בהודו, ב-1963, שבו ניסה לעניין את ההודים בגניזה.34 אבל במהרה גיליתי למרבה אכזבתי שגויטיין מת ב-1985, בגיל שמונים וחמש. האפשרות היחידה שנותרה לי היתה להתחיל לעבור על כתביו של גויטיין ולהתחקות אחר העבד באמצעות האיזכורים של אברהם בן יג'ו.
עליצות התחלתית זו לא האריכה ימים, מרגע שגיליתי את מימדיה האדירים של המלאכה. הביבליוגרפיה השלמה של כתביו של גויטיין מחזיקה ספר בן שבעים ואחד עמודים, בתוספת נספח בן עשרים ושניים עמודים.35 היא מכילה בסך הכל 666 עבודות בעברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית. כתביו ראו אור באירופה, אמריקה, ישראל, תוניסיה, הודו ופקיסטאן, וכללו גם מאמרים בכתבי-עת פופולריים, מחזה בעברית וכמובן ספרים ומאמרים אין-ספור. כשהיה בן שלושים לקח גויטיין על עצמו, לבדו, משימה שמחלקות באוניברסיטה מקצות לה לרוב ועדה שלמה: מהדורה מדעית של האַנְסאבּ אל-אַשְראף (שושלות היוחסין של האצילים), חיבור בן 2,500 עמודים שכתב ההיסטוריון הערבי בן המאה התשיעית, אל-בַּלאד'וּרי. עניינו בגניזה נולד בביקור שערך בבודפשט, ונמשך כל ימיו.36 חברה ים-תיכונית, עבודת המחקר המונומנטלית שלו,37 המבוססת על מחקריו בגניזה, קצרה תהילה כציון דרך בחקר ימי-הביניים, מרגע שהראשון מבין חמשת כרכיה ראה אור, ב-1967. היא גם הבליטה אותו כמי שהוא אולי הגדול מבין חוקרי הגניזה, החוקר החלוצי שאלמלא עמלו, לא היה אפשר לחקור כיום את חייהם של בן יג'ו והעבד מכתב-היד H.6.
כשעברתי על החלקים הנוגעים לענייני בעבודתו הכבירה,38 גיליתי שככלל התעניין גויטיין בהיבט הרחב יותר של ההיסטוריה, כך שההתייחסויות ליחידים כמו בן יג'ו פזורות באקראי בכתביו, כמו הסימונים המטושטשים במשחק ״סימני דרך״. כמה מהאיזכורים הללו הובילו לעבודתם של חוקרים אחרים, כמו א. שטראוס, שערך לראשונה את המכתב של כתב-יד H.6. איזכורים אחרים שירטטו כבדרך אגב את הקריירה של בן יג'ו, ואגב כך הצביעו בשני כיוונים נוספים: מחד גיסא לכמה מסמכים מסוימים בגניזה, ומאידך גיסא לכתביו הלא גמורים של גויטיין עצמו, מפעל שכינה בשם ספר הודו.39
האיזכורים של עבודה זו החלו בשנות החמישים, זמן לא רב אחרי שגויטיין החל לעבוד על תעודות הגניזה. מחקריו הובילו אותו למספר רב של מכתבים וכתבי-יד אחרים, שהתייחסו לסחר בין האוקיינוס ההודי לים-התיכון. במהרה הגה תוכנית לפרסמם כאסופה, בשם ספר הודו, אבל ככל שהתקדם בעבודתו מצא חומר בכמויות גדלות והולכות, והמפעל כולו נדחה שוב ושוב ונדחק הצידה מפני היבטים אחרים של מחקרו. עם זאת, מעולם לא זנח את ספר הודו: הוא הכריז שהספר יחזיק כשלוש-מאות תעודות, וב-1964 אף פירסם את המספרים הקטלוגיים של אותן תעודות, לרבות אלה המזכירות את בן יג'ו, כעזר לחוקרים אחרים. ברם, למרות כוונותיו המוצהרות, בעת מותו ב-1985, בפרינסטון, טרם ראה הספר אור.
כעת הוליכה אותי הדרך היישר אל אוניברסיטת פרינסטון, שם לימד גויטיין שנים רבות: נאמר לי שעמיתיו ותלמידיו בחוג ללימודי המזרח הקרוב הכינו ארכיון של מסמכיו שנותרו שם. עם הזמן נסעתי לבקר בעצמי בארכיון, אבל שם המתינה לי אכזבה: גיליתי שהגישה למרבית כתביו על הודו נאסרה, משום שמהדורה של הערותיו לספר הודו המתוכנן שלו היתה אז בשלבי הכנה.40 מן המסמכים שהורשיתי לראות התרשמתי שגויטיין כבר פירסם למעשה את מרבית המידע שלו על חייו של בן יג'ו, טיפין-טיפין ובמפוזר, משום שחלק נכבד מהחומר כבר היה מוכר לי ממה שקראתי בעבר.
בסוף הביקור הוברר לי שכעת נותרה בפני רק דרך אחת – לגשת לתעודות הגניזה עצמן, היישר למסמכיו של בן יג'ו. אבל דרך זו היתה חסומה במחסום בלתי-עביר לכאורה: מחסום השפה.
מסמכיו של בן יג'ו נכתבו ברובם בשפת כלאיים מיוחדת במינה: שפה שצלצולה כה עלום ונשכח עד שהיה יכול להיות ערך בספר של ״דברים מופלאים שטרם ידעתם״. היום קרויה השפה הזאת ערבית-יהודית; זו היתה עגת דיבור של ערבית ימי-ביניימית, שנכתבה באותיות עבריות.
הערבית-היהודית התפתחה אחרי שצבאות המוסלמים, שגויסו בעיקרם מחצי-האי ערב, כבשו במאה השביעית את מרבית המזרח התיכון וצפון-אפריקה.41 שפת הכובשים דחקה במהרה את השפות האחרות באימפריה, לרבות ארמית, השפה ששימשה באותה עת את יהודי אותם מחוזות. אבל מובן שהיהודים המשיכו להשתמש בעברית לצורכי דתם, ועם הזמן, כשהחלו לכתוב בשפה החדשה שזה עתה אימצו, כתבו אותה באלף-בית של כתבי הקודש שלהם.
היתוך מוזר זה הניב סגסוגת בעלת ברק ומרקם משלה, שכמעט ולא דמתה לשפה שכתבו הערבים המוסלמים. הערבית הכתובה, בצורתה הרגילה, היא הגירסה הספרותית של השפה, והיא אחידה פחות או יותר בכל רחבי העולם הערבי, ממרוקו ועד עיראק. הערבית המדוברת, לעומת זאת, שונה כל-כך מאזור אחד לשני, עד שמרוקאי כמעט ואינו מסוגל להבין מה אומר עיראקי. בין שני מישלבי הערבית, בין השפה הרשמית, הספרותית לבין ניבי העגה המקומיים, מפרידה תהום עמוקה: מעשית, אלו שתי שפות נפרדות, שלכל אחת מהן אוצר מילים ודקדוק נבדל משלה.
הערבית-היהודית, במעין ניגוד עיקש, לא דמתה לאף אחת משתי הצורות של הערבית: היא היתה שפה כתובה, שלא כמו הניבים, אבל שלא כמו הערבית הכתובה, השתמשה באוצר המילים ובכללי הדקדוק של השפה המדוברת. במובן מסוים היא דבר-מה פשוט בהרבה מהערבית על שתי צורותיה: השפה המדוברת בצורתה הכתובה. אבל מאחר שהערבית המדוברת השתנתה תמיד מאזור אחד לשני, קיבלה הערבית-היהודית גוונים שונים משהו בחלקיו השונים של העולם הערבי. שפתן של תעודות הגניזה, למשל, מאופיינת בניחוח עז של הערבית הצפון-אפריקאית, מפני שרבים מחברי הקהילה באו מאזור זה.
אבל אף שהערבית-היהודית היתה קרובה לשפה המדוברת הרבה יותר מאשר לערבית הספרותית, אופיה הדיבורי אינו אחיד. האנשים שהשתמשו בה ניסו לעיתים קרובות להחדיר לשפתם הכתובה מאפיינים ערביים קלאסיים, במידה כזו או אחרת של הצלחה. לעיתים תכופות השתמשו במילים ובכתיב שהיו מפתיעים ערבים מוסלמים משכילים, אף שהכותבים עצמם ראו בהם שפה מליצית והדורה. כעבור שמונה מאות שנה, השגיאות הללו ניחנות במקרים רבים בחן אנושי, מגושם משהו וחביב, בעוד שהשימוש הנכון היה נראה רשמי או מאולץ, ותו לא.
ועם זאת, כל אלה שכתבו ערבית-יהודית הכירו היטב את כתבי הקודש היהודיים, ואף שלרוב לא היו מסוגלים להשתמש בעברית כשפת הבעה, יכלו לשבץ מובאות ממנה. לפיכך הפרוזה שלהם משובצת בפתגמים עבריים לצד קטעים ארוכים מהתנ״ך, בנוסף על מונחים משפטיים ודתיים מן הארמית, שפה ארכאית כשלעצמה.
כשקראתי תחילה על הערבית-היהודית, היא נשמעה לי אזוטרית להתמיה: אחרי הכל, לא קל לאדם לראות את עצמו יושב ומדפדף באוסף מסמכים בני שמונה מאות שנה, כתובים בעגה מדוברת של ערבית ימי-ביניימית, מתועתקת לכתב עברי ומתובלת בנדיבות בעברית ובארמית. ערבית, גם הקלה ביותר, קשה מאוד לנוכרי, והערבית שכבר ידעתי היתה בעיקרה העגה המדוברת בלטייפה וסביבותיה: לשון כפרית גסה, שורשית כל-כך, עד שמעת לעת היה המבטא שלי מזכה אותי בהעוויות בוז של מלצרים במסעדות קהיריות וגורם לחנוונים לדרוש ממני להראות את כספי לפני שישתכנעו לשלוח יד למדפיהם. ההתנסויות הללו נטעו בי שמץ מחוסר-בטחונו של הפלאח בשפתו: מעולם לא היה עולה בדעתי שהניב הפשוט והכפרי יוכל לשמש אותי בתחום לימוד נשגב כמו קריאה בכתבי-יד מן המאה השתים-עשרה, הכתובים ערבית-יהודית.
ועוד גרוע מכך המתין לי, מפני שבמהרה גיליתי שאין שיטת לימוד מקובלת לקריאת כתבי-היד, מלבד השתלמות ממושכת אצל אחד מקומץ החוקרים שהקדישו את כל חייהם לחקר הנושא. הדרך הנוספת היחידה היתה לקחת העתקים של אותן תעודות שכבר ראו אור, ולהשוותם עם דפי הפוליו עצמם – פיסות נייר מוכתמות, מהוהות, בנות שמונה מאות שנה – עד שעיני יתמחו בפיענוח הכתוב.
בשלב זה כמעט אמרתי נואש, אבל דווקא אז, כשנדמה לי שכל המנהרות בכביש נסגרו אחת ולתמיד, התעורר בי ספק בעקבות שיחה קצרה עם אחד המומחים המובילים בתחום, מרק כהן, מי שהיה תלמידו של גויטיין והופקד על ניהול הארכיון שלו בפרינסטון. השפה פחות קשה משהיא נראית, אמר לי מרק כהן; את האותיות העבריות קל ללמוד, ומרגע שמפענחים את הכתב, הערבית עצמה פשוטה למדי. החלק הקשה הוא פיענוח המסמכים, ולא השפה עצמה: השפה לא תהווה בעיה מיוחדת למי שיודע ערבית מדוברת. לעומת זאת, הפַּלֵיאוֹגרפיה, פיענוח הטקסטים, היא לרוב קשה מאוד, ואף-על-פי-כן רכשו לעצמם תלמידים רבים במהירות מיומנות רבה בקריאתם. מובן שלי עצמי לא יהיו לעולם הכישורים להפיק מהדורות מוסמכות של כתבים מתוך הגניזה, אבל אם אעבוד קשה על הפליאוגרפיה ואלמד לפענח ולתעתק את התעודות, ייתכן בהחלט שאוכל להתמודד איתן במידה שתאפשר לי להתחקות אחר סיפוריהם של העבד מכתב-היד H.6 ואברהם בן יג'ו.
העידוד של מרק כהן סייע לי להכריע: החלטתי שאיני יכול להרים ידיים עוד לפני שניסיתי.42
להפתעתי גיליתי שצדק, שהכתב העברי באמת קל בהרבה לפיענוח מהכתב הערבי, משום שהאותיות אינן מחוברות זו לזו. כעבור זמן קצר הגעתי לעוד תגליות מפתיעות. מצאתי שכמה מהשימושים של העגה של לטייפה קרובים להפתיע לשימושי הערבית הצפון-אפריקאית שדיבר בן יג'ו; שלא זו בלבד שהעגה של לטייפה ונשאווי אינה חסרת כל תועלת, אלא ציידה אותי במיומנות שערכה לא יסולא בפז.
בשנתיים שלאחר מכן, כשהלכתי בעקבות העבד מספרייה אחת לשנייה, היו פעמים שבהן שמטתי את הזכוכית המגדלת מידי כשנתקלתי במילים ובביטויים מסוימים, משום שלפתע הייתי שומע את קולו של שייח' מוסא העולה מן התעודה שלפני, נשמע בבירור כאילו הלכתי על יד התעלה, בדרכי בין לטייפה ונשאווי.43
