הגיבורים שלי

האדם הפוחד

אני רוצה לפתוח בזה שאני מתנצל על הכותרת. "האדם הפוחד" אינה הכותרת המקורית של ההרצאה שלי היום. הנושא המקורי היה דווקא "הברית". מהי ברית? מה המשמעות שלה? מה היא אומרת עלינו, על כל אחד מאתנו, על הקשר בינינו. אלא שהסתבכתי. מפני שהברית בינינו מסובכת. מפני שהערבות ההדדית בינינו היא עסק כל כך שברירי, ואנחנו לא באמת יודעים ממה עשוי החוט המקשר. במהלך ההכנה של ההרצאה הזאת נתקלתי בארבע שורות של אמיר גלבוע, מתוך שיר שנקרא "העקדה". הן אומרות:

אָחַזְתִּי בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁמָּא אֶפֹּל, שֶׁמָּא
אֻפַּל, שֶׁמָּא יִפֹּל בְּחֶלְקֵי הַגּוֹרָל הַנָּדוֹשׁ,
כַּמָּה נָדוֹשׁ לְהִוָּתֵר לְלֹא קְרָנוֹת,
לְלֹא מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֶלְיוֹן.

וברגע שבו הרגשתי שנותרתי ללא קרנות להרצאה שלי, וללא מזבח לעמוד בפניו, החלטתי לא לחזור למקורות, אלא לחזור למקור של המקורות. לאיש שהתחיל את כל העסק. מייסד החברה. אברהם אבינו.

ולא בפעם הראשונה או האחרונה, אני רוצה להתחיל את הסיפור דווקא לקראת הסוף שלו, במות שרה. כששרה מתה, אברהם כבר בן מאה שלושים ושבע. אברהם היה נשוי לשרה רוב חייו, והיו להם יחסים מאוד מורכבים, אבל הוא לא אהב אותה, וגם היא לא ממש השתגעה עליו. זה אולי יפתיע אתכם אבל בימי התנ"ך - ורק בימי התנ"ך - היה דבר כזה, זוג שחי ביחד, אבל לא ממש אוהבים אחד את השני. היא היתה ילדה מהשכונה שלו באור כשדים, והוא התחתן איתה כשאבא שלו אמר לו ולאחיו, נחור, שהגיע הזמן להתחתן. הוא היה בחור שקט ומסוגר, והיא היתה בחורה סוערת עם לשון חדה, והם חיו ביחד מאוד בזהירות, אבל עם כל ההבנות הלא מדוברות שיש לזוג ותיק.

וכשהיא מתה, הוא קובר אותה במערת המכפלה וכמעט מיד מתחתן עם קטורה. זה כל כך מהיר, שזה כמעט לא מנומס. אז חלק מהמסורות טוענות שקטורה היא בעצם הגר, שעושה קאמבק לחייו. שזה רעיון נחמד, אבל יותר מזה - זה נורא אופייני ליחס של חז"ל לאברהם: כי בכל פעם שהוא מתנהג באופן מאוד בעייתי, המסורת מיד רצה אחריו ועושה לו הנחות. "לא, הוא בעצם בסדר, אתם לא הבנתם אותו, הוא רגיש."

אנחנו לא יודעים הרבה על קטורה, אבל היא מספיק צעירה כדי ללדת לו לא פחות משישה בנים. עוברת עליו כנראה תקופה שקטה - התקופה השקטה הראשונה בחייו - כי לשניים מהבנים כבר נולדים ילדים משלהם, והוא סבא לשבעה נכדים, ואז בלי שום התראה - ובלי שום התערבות אלוהית או הוראה מלמעלה - הוא מחליט לארגן את המשפחה שלו מחדש: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי" (בראשית כה, ה-ו).

זה קצת לא נעים, אבל בואו נדבר על זה: הוא לוקח את ששת ילדיו ומגרש אותם לארץ קדם. למה? ככה. אין שום הסבר. וכשאין שום הסבר - כמו שיגיד לכם כל חוקר משטרתי - צריך ללכת לחפש מי הרוויח מהעסק. והתשובה היא יצחק. הוא הכי קרוב אליו, והוא הבכור. וליצחק - שהוא האיש הכי אנמי משלושת אבותינו - תמיד היה חוש עיסקי מפותח, ובשלב הזה הוא קרוב לוודאי מנהל את העסק. אז אברהם חוסך ליצחק את כל מאבק הירושה המביך והמסורבל: "וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ". כי קורה לאברהם מה שקורה להרבה גברים שהאשה תמיד אמרה להם מה לעשות: אחרי שהיא מתה, הם לא התחילו לנהל את עצמם, אלא העבירו את הניהול לילדים, שבדרך כלל מכניסים אותם לבית אבות, או במקרה שלי, שולחים אותם להיות פוליטיקאים.

אז אברהם מגרש את הבנים שלו, ומיד בפסוק הבא, הוא מת. "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (כה, ט). תדמיינו את הטקס הזה: איש בן 175 מת. מעל הקבר שלו עומדים שני בנים. אחד הוא הבן שהוא ניסה פעם להקריב לעולה, בפרשת העקדה, ומאז הוא באופן די ברור לא סולח לו ולא מת עליו. השני הוא הבן שגורש אל המדבר בלי מים ובלי אוכל, כדי למות כמו כלב. ויש עוד שישה בנים שבכלל לא באים, ויש אשה צעירה שגם היא לא באה. הם קוברים אותו, ולא אומרים אף מילה. אבי האומה, העברי הראשון, נפטר, ובניגוד מוחלט למנהג הימים, אין הספד. אין טקס. אין כלום. אף מילה. הם לא סבלו אותו בחייו, והם לא אהבו אותו גם במותו. כי אברהם הוא אולי ההצלחה הכי מסחררת בתנ"ך מבחינה דתית ומהפכנית, אבל בכל מה שקשור ליחסים, הוא איש די עצוב.

ועכשיו מותר לנו לחזור להתחלה. לפגישה הראשונה. והפגישה הראשונה שלנו עם אברהם קצת מתעתעת, כי רוב האנשים זוכרים שהוא מופיע בפעם הראשונה בתנ"ך בסיפור ניתוץ הפסילים. אברהם מגלה את האלוהים האחד, המונותיאיסטי, ואז הוא לוקח מטה ומנתץ את כל הפסילים בחנות של אבא שלו. התעתוע הוא לא בכך שזו לא ההופעה הראשונה שלו, אלא בזה שהוא בכלל לא מופיע. הסיפור הזה לא קיים בתנ"ך. זאת אגדה תלמודית מקסימה שמופיעה במדרש רבה.

הסיפור, למי שאוהב אגדות, הולך ככה: אברהם ניתץ את כל הפסילים, חוץ מאחד. הוא השאיר פסל אחד ושם את המטה בידו. וכשאבא שלו, תרח, חזר הביתה, הוא שאל אותו, מה קרה? מי שבר את הפסילים שלי? אז אברהם אמר לו שמישהו בא להביא מנחה וכל הפסילים רבו על המנחה והנה, הפסל הזה, שהוא הכי גדול, ניצח במכות. אז תרח אמר לו, אתה עושה צחוק? הם פסילים, הם לא יכולים לזוז. ואברהם אמר, 'נו, ובזה אתה מאמין? בפסילים שאתה בעצמך יודע שהם לא יכולים לזוז?'
אז האגדה היא אגדה, אבל התעתוע השני, והחמור יותר, הוא שכולם זוכרים שאברהם אבינו חי באור כשדים, ואז היתה לו התגלות אלוהית והוא החליט לעלות לארץ כנען. אני מצטער לאכזב, אבל גם זה לא נכון. הנה מה שקרה באמת: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא, לא).

זאת אומרת: ההליכה לארץ כנען, הגילוי הגדול של כנען כמולדת החדשה, היא בכלל רעיון של תרח. רק שתרח הוא תרח. הוא בן 205. שזה כמעט בגיל של שמעון פרס. והדרך קצת קשה לו וחם, והם כנראה נתקעו בחרן כי הבריאות שלו הידרדרה, והוא מת שם, בחרן. ואפילו אז, אברהם עושה את הדבר שהוא הולך לעשות שוב ושוב במהלך כל הביוגרפיה שלו: כלום. תחשבו על זה: איש בן 75, נשוי, שאם להאמין לתלמוד, עדיין עובד בחנות של אבא שלו, ואז בא האבא, אומר לו אנחנו עוברים לארץ אחרת. שום תגובה. הוא לוקח את החפצים, מתחיל ללכת. האבא מת בדרך, והוא אפילו לא טורח להמשיך. פשוט נתקע במקום האחרון שאליו הגיע. ואז מגיע חיל הפרשים, הצד השני של אברהם, האלטר אגו שלו, ה SIGNIFICANT OTHER, בן זוגו, או כמו שנהוג לכנות אותו ביהדות: אלוהים.

ואלוהים אומר לו את הפסוק שהוא בחמישייה הראשונה של הפסוקים המפורסמים בתנ"ך: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב, א). זה משפט מאוד דרמטי, בייחוד בהתחשב בעובדה שהוא לא בארצו, לא במולדתו וזה לא הבית של אבא שלו. הוא תקוע בחרן שזה בדרום מזרח אנטליה, בתורכיה, גונב ברזים...

וזה לא אופייני לאלוהים כמו שאנחנו מכירים אותו. כי אלוהים דווקא נוהג לדייק בפרטים בדרך כלל, אבל כבר שם, בהתחלת היחסים שלהם, מתגלה התסמונת הזאת: אברהם פסיבי לגמרי, ואלוהים עושה את כל העבודה. במקום שאין בו מהפיכה, הוא יוצר מהפיכה במילים. תחשבו על הביטוי הזה, למה "לֶךְ לְךָ"? למה לא "בוא אלי"? זה הרי הדבר הטבעי להגיד. בוא. אני נמצא, אני מחכה לך, אני אלוהים וזוהי הארץ המובטחת. רבי נתן, שהוא התלמיד הכי מובהק של רבי נחמן מברסלב, שזה הרוקנ'רול של היהדות, אמר על זה דבר יפה, שהוא הוציא מתוך ספר "הזוהר" - ש"לֶךְ לְךָ" זה במובן של "לך אל תוך עצמך". לך פנימה. שזה המקום היחיד שבו מתחיל כל מסע. כי אלוהים רוצה - והוא ירצה לאורך כל היחסים שלהם - שגם אברהם יעשה משהו. שהוא לא רק ימלא הוראות, אלא ירגיש ויפנים ושהדברים יקרו לו. שגם הוא יראה שאכפת לו.

יוחנן מופס, שהוא לא רק אחד מגדולי חוקרי המקרא אלא גם מהזן הנדיר של חוקרים שרואים אהבה ושמחה בכל דבר (וככה גם נקרא הספר הכי מפורסם שלו: "אהבה ושמחה"), כתב פעם שהסיפור של אלוהים ואברהם הוא כולו סיפור של חיזור. אלוהים מציע חברות לאברהם. עצם הביטוי "מונותיאיזם", זה בדיוק כמו "מונוגמיות". בוא נתחייב אחד לשני. אני אהיה רק בשבילך, ואתה תהיה רק בשבילי. אני מוכן לגלות לך על עצמי את כל הדברים שאני לא מספר לאף אחד אחר: שאני האל היחיד, שיש לי מקום סודי, הארץ כנען הזאת, כמו ילד שבנה לו בית על העץ והוא בפעם הראשונה מראה אותו למישהו. ומעכשיו מי שחבר שלך חבר שלי, ומי שאתה רב איתו רב גם איתי, "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"