הגווארדיה השחורה

1

המינוי

 

מארס 2003. שבת. שעת צהריים מוקדמת. משפחתי מתכנסת לארוחה השבועית בבית הורי. הטלפון מצלצל. מזכירתו של בנימין נתניהו על הקו. היא מספרת כי הם מחפשים אותי כבר כמה שעות וחייגו לכל מספר טלפון רלוונטי. מר נתניהו מבקש לשוחח איתך, היא אומרת. במהלך הימים האחרונים בכלל ואמש בפרט, כאשר שמעתי בחדשות שנתניהו ושרון סיכמו בשעת לילה מאוחרת על מינויו של נתניהו לתפקיד שר האוצר, חלפה בראשי המחשבה שנתניהו ייצור איתי קשר.

בשנים האחרונות, מאז עזבתי באוגוסט 1998 את תפקידי כמנהל התחום הכלכלי בלשכת ראש הממשלה נתניהו, כמעט לא שמרנו על קשר, למעט ברכות "שנה טובה" ו"מזל טוב" באירוע משפחתי חשוב או בפגישה אקראית בכנס זה או אחר. באותן שנים התקדמה הקריירה שלי במגזר העסקי במהירות ובהתאם לציפיותי. תחילה שימשתי במשך שנתיים כראש האגף לתכנון עסקי ואסטרטגיה בחברת התקשורת הסלולרית "פרטנר ORANGE", בתקופה מכרעת בתולדותיה — הקמתה ופריצתה קדימה. היתה זו עבורי התנסות מצוינת בניווט האסטרטגיה של חברת ענק, כאשר גורמים רבי־עוצמה מתחרים בה ומאיימים על קיומה. בשלוש נקודות מכריעות לקיומה של החברה באותה תקופה הצלחתי לעשות את מה שאני סבור כי אני מצטיין בו — לחולל שינוי. עם זאת, העשייה המוצלחת היתה בחברה שמהלכיה הפנימיים ולבטיה כמעט לא נחשפו לתקשורת. לפיכך הזירה הפומבית, על חסרונותיה וסכנותיה, נותרה כמעט לא מוכרת לי.

לאחר שנתיים מתישות בחברת "פרטנר" הייתי בין יוזמי הרעיון למיזוג גדול בינה ובין תאגיד חברות הכבלים, שעמד גם הוא בפני תהליך של מיזוג פנימי. ראינו בכך הן הזדמנות עסקית והן תשובה הולמת לתחרות בחברת "בזק" (אשר הלכה והתקרבה להשגת יכולת לספק מענה תקשורתי מקיף ללקוח, שיכלול שירותי טלפוניה, אינטרנט, סלולר וטלוויזיה, והיוותה איום עתידי על היכולות המוגבלות של "פרטנר", שהתמקדו אז אך ורק בסלולר). חברות הכבלים מצדן עמדו בפני משבר ניהולי ופיננסי, שהביא אותן אל סף פשיטת רגל. עקב כך יכלה "פרטנר" לרכוש את השליטה בכבלים במחיר נמוך מאוד, ואף לשלם ב"כסף אוויר" — מניות של "פרטנר" שזה לא כבר הונפקו בבורסות בניו יורק ובלונדון ונסחרו בשיא בועת ההיי־טק במחיר גבוה ביותר (היתה זו ההנפקה המהירה ביותר של חברת תקשורת חדשה בנאסד"ק, הבורסה הטכנולוגית האמריקנית, ואני גאה על תפקידי המרכזי בה).

הנהלת "פרטנר" התלהבה מהרעיון והחליטה לקדם בחינה משותפת שלו עם הנהלת חברות הכבלים. אמנם בעלי השליטה ב"פרטנר", חברת הענק "האצ'יסון ומפואה" הסינית, סירבו לבסוף להוציא את הרעיון אל הפועל, אך עבורי יצא מתוק מעז. ראשי הכבלים התרשמו, ככל הנראה, מהיצירתיות ומהידע שהפגנתי בשיחות עמם והציעו לי הצעה שאי אפשר לסרב לה — להצטרף לאתגר החדש ולהתמנות לסמנכ"ל הכספים והפיתוח העסקי של חברת התקשורת החדשה של תאגיד הכבלים. חברת "פרטנר" באותה עת כבר פרצה קדימה והפכה לחברת התקשורת המובילה, החדשנית והיצירתית בשוק הסלולר. מנגד תאגיד הכבלים היה האנדרדוג במצוקה שעמד לצאת לקרב אדיר מול הגוליית המקומי, חברת "בזק". הסכמתי להצעה מבלי לנהל משא ומתן ארוך על שכרי, וכשאני מוותר על חבילת ענק של אופציות "פרטנר" שהוענקו לי במסגרת כלוב של זהב לחמש שנים, שניסה לכבול את עובדי החברה הבכירים לשנים ארוכות. לא היתה זו הפעם האחרונה שבה האתגר המקצועי והאישי גברו על השיקול הכספי.

בשנה ומחצה הבאות זכיתי להכין עם צוות מובחר של מנהלים את כל הדרוש לתחרות העתידית. אך הכול היה לשווא. אמנם הספקנו להשיק את שירותי האינטרנט בהשקה מוגבלת, אך בעלי המניות, שהרבו במחלוקות ובוויכוחי סרק, לא השכילו למנוע את התמוטטות החברות. אחת מהן פשטה רגל, והשתיים האחרות נקלעו לקשיים חמורים. המיזם כשל, וחלפו עוד כמה שנים עד שהחלה התחרות שתוכננה אז, וגם היא באורח מדוד בלבד.

בשבוע אחד פרשו כמעט כל חברי ההנהלה, ואני בתוכם. החלטתי להיענות להצעה שהיתה עבורי אתגר חדש — סמנכ"ל בכיר לכספים ולפיתוח עסקי בחברת "דרך ארץ הייווייז", זכיינית כביש חוצה ישראל. היה זה פרויקט התשתית הפרטי הגדול בישראל ופרויקט ה־BOT (Build, Operate and Transfer — שיטת מימון פרטי לפרויקטים ציבוריים בתחום התשתית) הגדול בעולם באותה עת. גם הפעם לא בחרתי בהצעה הכספית הטובה ביותר שהונחה על השולחן, אלא במאתגרת יותר מבחינה ניהולית ומקצועית.

בראשית שנת 2002 התחלתי את תפקידי החדש בכפיפות למנכ"ל החברה אהוד סביון. זו היתה הפעם הראשונה שבה מילאתי באופן רשמי תפקיד של בכיר סגני המנכ"ל, והשותפות בין סביון וביני היתה מושלמת. הערכתי אז ועודני מעריך מאוד את האיש, שיכולותיו הניהוליות וכישוריו הבין־אישיים היו תנאי הכרחי להצלחת הפרויקט. מיד עם כניסתי לתפקיד החדש נסענו סביון ואני לפגישות עם הבנקים המממנים בלונדון. זו היתה עבורי הזדמנות ראשונה להפגין בפניו את הניסיון הפיננסי הבינלאומי שרכשתי. בנסיעה אירעה אנקדוטה מצחיקה. סביון, אשר היה בעבר שליח בקנדה, השתעשע בקול רם ואמר כי ייתכן שהתפקיד הבא שלו יהיה שגריר ישראל בלונדון. ושלך? הוא שאל. החשב הכללי, השבתי ללא היסוס. זו היתה, כמובן, בדיחה, אך כידוע, בכל בדיחה טובה יש גרעין של אמת. המשק הישראלי היה נתון בעיצומו של המיתון הארוך והקשה בתולדותיו. אמנם הוא החל עקב גורמים חיצוניים, ובראשם פרוץ האינתיפאדה והתפוצצות בועת ההיי־טק, אולם המדיניות הכלכלית השגויה שניהלה ממשלת שרון הראשונה העמיקה את המיתון והאריכה אותו ללא צורך. כבר במהלך אותה נסיעה ללונדון התרוצצה בראשי המחשבה כי אין מנוס משינוי רדיקלי במדיניות המקרו־כלכלית של ישראל. עד היום לא ברור לי מדוע השבתי כך לסביון. לא היתה זו מחשבה מסודרת, וייתכן שהרהורי על ההכרח בשינוי מקרו־כלכלי ונטייתי הטבעית להנהיג שינויים עמדו ברקע.

כך או כך, חלפו כשנה ומחצה מאתגרות, כאשר הצוות בראשות סביון מנווט את הפרויקט אל סיומו המוצלח, על אף קשיים פיננסיים, תפעוליים, טכנולוגיים ורגולטוריים עצומים. הבונוס השמן על עמידת הפרויקט ביעדיו הלך והתקרב.

באותה שבת של מארס 2003, כאשר מזכירתו של נתניהו העבירה אליו את השיחה, נזכרתי באנקדוטה הלונדונית, וכבר התגבשה בראשי תשובה לשאלה הצפויה.

שלום, ירון, מה שלומך? פתח נתניהו.

מצוין, השבתי.

אמש סיכמתי עם ראש הממשלה על מינויי לתפקיד שר האוצר עם סמכויות רחבות, לרבות נציבות שירות המדינה, ועדת השרים להפרטה והקבינט הכלכלי, הוא המשיך.

אני שמח, אתה האיש הנכון במקום הנכון, הגבתי על דבריו.

כן, כן, התעלם נתניהו מתשובתי, נתתי לך חופשה של שש שנים, ואתה הראשון שאני מטלפן אליו. נגמרה לך החופשה. אני רוצה שתתייצב מחר בלשכת שר האוצר ונסכם על תפקידך החדש, אמר.

אני מצטער, ביבי, אך לא בדיוק נחתי בשנים האחרונות. יש לי עבודה, ואינני מעוניין לשוב לשירות הציבורי, אולם אשמח לסייע לך מבחוץ, עניתי.

אינני מקבל זאת, השיב נתניהו, אך לא אתווכח איתך בטלפון. אני מבקש שתתייצב מחר ב־12:00 בלשכת שר האוצר. בדיוק אסיים את טקס החילופים עם קודמי, ואני רוצה שנגבש את המדיניות המקרו־כלכלית החדשה. אני מבקש שתכין נייר עקרונות במהלך סוף השבוע ונשב עליו מחר. להתראות, וניתק בלי להמתין לתשובה.

שיחה קצרה, אך די היה בה. שנינו ידענו מהו השינוי הנחוץ. ארבעה חודשים קודם לכן אירגנה הפקולטה למנהל עסקים בקריית אונו, שבה אני מכהן כבר שנים רבות כראש ההתמחות בחשבונאות, כנס כלכלי חשוב שדן בשאלה אם המדיניות הכלכלית מתאימה למיתון הכבד. בכנס הופענו שנינו, נתניהו ואני, וניתחנו לפרטי פרטים, איש בתורו, את הכשלים החמורים במדיניות הכלכלית בשנים האחרונות והצבענו על השינויים הנחוצים. לא העלינו אז בדעתנו כי תקופה כה קצרה אחר כך ימונה נתניהו לתפקיד שר האוצר, ויבקש למנותי לתפקיד החשב הכללי.

הנחתי את שפופרת הטלפון וחייכתי במבוכה לאשתי. כאשר התחתנו, היא דרשה ממני להתחייב שלא לחזור לשירות הציבורי. שנינו ידענו מהו מחירו של תפקיד ציבורי, בייחוד אם אתה נחוש לעשות את מלאכתך נאמנה. מנגד, במהלך השנים התפתחה הקריירה שלי באופן מרשים למדי. הגעתי למעמד של מספר שתיים בחברת ענק, ועם השלמת פרויקט חוצה ישראל בסוף אותה שנה הייתי צפוי, מן הסתם, לקידום. בה בעת הגענו לרווחה כלכלית הודות לשכרי המכובד, ואף התקדמתי בדירוג האקדמי בדרכי לדרגת הפרופסור הנכספת. לתפקיד ציבורי בעיתוי הזה יהיה מחיר בכמה וכמה מישורים. משפחתנו עמדה להתרחב (אשתי היתה בהיריון מתקדם עם בתנו השנייה), ותפקיד ציבורי ירחיק אותי מהבית ואחמיץ חלק נכבד מגידול הילדות. כמו כן, בטרם הספקנו ליהנות מהרווחה הכלכלית שהשגנו, איאלץ לוותר על משכורות נכבדות לטובת שכר נמוך משמעותית ואתקשה להמשיך להתקדם בדירוג האקדמי. אך מעל לכול — תהיה זו הכנסת ראש בריא למיטה חולה. חולה אנושה. מדינה שרבים בה המכרזים התפורים, הנכסים הנעלמים, אי־אכיפה של חוזים והתחייבויות, העלמות מסים של הממשלה מעצמה בתשלומים לא חוקיים לבכיריה, מוסר תשלומים ירוד, תמיכות לא שוויוניות, כספים פוליטיים לא חוקיים, היעדר מערכות מידע מסודרות, דוחות כספיים פיקטיביים, חוסר יעילות בכל פינה, שיטות עבודה ארכאיות, קשרי הון־שלטון לא בריאים ותרבות של עצימת עין ויד רוחצת יד. ממש מקום מתאים לרואה חשבון. לא בכדי מעולם לא מונה לתפקיד החשב הכללי אדם שזה עיסוקו, שכן ספק אם רואה חשבון שמכבד את עצמו היה יכול לשתף פעולה עם מעשים אלו, מחשש שיאבד את רישיונו. המחיר יהיה בלתי נסבל, חששנו שנינו; שהרי בעלי העניין, הפקידים הבכירים והפוליטיקאים לא ימתינו לי, מן הסתם, כשאורז בכפותיהם.

תירגעי, כבר השבתי לו בשלילה, עניתי בשפה רפה. כן, אך הוא לא יוותר כל כך מהר, ואתה הבטחת לי שלא תשוב לשירות הציבורי, הטיחה בי אשתי.

במהלך סוף השבוע העליתי על הכתב את עיקרי המדיניות החדשה. אין מנוס מלאסוף את המיליארדים הרבים שהממשלה מניחה על הרצפה, הפקר לאינטרסנטים, לחוסר מקצועיות ולאי־יעילות מחפירה, ולהניע מעגל של הפחתות מסים וגירעון שישקמו את אמון הצרכנים והמשקיעים במשק. זו היתה מהפכה של ממש. הרעיון שקיים קשר שלילי משמעותי בין ההוצאה הממשלתית ובין ציפיותיהם של צרכנים ומשקיעים, באופן שמדכא את הפעילות במשק ומגביר את המיתון, היה חדשני בישראל והכה בהלם את בכירי האוצר, כאשר הצגנו אותו בפניהם למחרת היום. היתה זו פגישה דרמטית שבה נזרעו הזרעים הראשונים לעימות שלי עם בכירי האוצר, בני הגווארדיה הישנה.

ללשכת שר האוצר הגעתי למחרת, דקות אחדות לפני המועד שנקבע. נכנסתי פנימה והבחנתי שחדר השר חשוך. מתגובת המזכירות הנרגשות הבנתי שהן טרם פגשו את נתניהו, ולמעשה הוא עדיין לא הגיע ללשכתו. המתנתי בחוץ ולאחר כמה דקות הבחנתי בנתניהו צועד לכיוון לשכתו החדשה. הי, ירון, הוא אמר, בוא נתחיל לעבוד.

נכנסנו יחד. הוא בירך לשלום את מזכירותיו החדשות, הציג את עצמו בקצרה וביקש שלא יפריעו לנו בשעה הקרובה. במהלך אותה שעה דנו בעקרונות המהלכים הדרושים לחילוץ המשק מהמיתון, ובסיומה חזר נתניהו על הצעתו.

תפקיד מנכ"ל משרד האוצר ייצוגי וחסר סמכויות של ממש, ואתה, למען האמת, גם צעיר מדי. לפיכך אני מבקש למנותך לתפקיד החשב הכללי. ידוע לי כי גם שר התחבורה החדש, אביגדור ליברמן, מעוניין להציע לך תפקיד בכיר, ולכן טרחתי להתקשר עמו אמש, והוא נענה לבקשתי לתת לי זכות ראשונים לגביך, לאור מצב המשק.

לא אהבתי את אמירתו האחרונה, והשבתי כי אינני סחורה עוברת לסוחר. הוא צחק ואמר כי למיטב ידיעתו, החשב הכללי המכהן, ניר גלעד, עומד לעזוב בחודשים הקרובים ואני אחליף אותו אז. נחיה ונראה, עניתי בהיסוס. כך או כך, נתניהו ביקש ממני להגיע באותו ערב לישיבה הראשונה שלו עם הנהלת האוצר, שבה אסייע לו להציג את התוכנית החדשה, ולאחר דיון לסכם על מתווה מהיר ליישומה.

באותה ישיבה ובישיבת ההמשך למחרת בערב נכחו ראשי האוצר: המנכ"ל אוהד מראני, הממונה על התקציבים אורי יוגב, החשב הכללי ניר גלעד, השר במשרד האוצר מאיר שטרית, מנכ"ל האוצר לשעבר ויקטור מדינה שהגיע גם הוא על פי הזמנת נתניהו, נתניהו עצמו ואנוכי.

בתחילת הפגישה הציגו ראשי האוצר את מצב המשק והתקציב, למיטב הבנתם, וכן את המלצותיהם להמשך המדיניות המקרו־כלכלית שהם הנהיגו בשנתיים הקודמות. במילים אחרות, העלאות מסים נוספות. זאת, לאחר שהמע"מ כבר הועלה ל־18 אחוזים, מס ההכנסה השולי הוקפץ לכ־63 אחוזים, הוטל מס רווחי הון וגזֵרות חדשות הונחתו חדשות לבקרים. התחושה במשק, שתרמה רבות למצב הקשה, היתה, ובצדק, כי לראשי האוצר אין שום שליטה במצב, וגרוע מכך — אין להם מושג מה לעשות.

נתניהו ואני הבנו זאת, ולכן גם החלטנו מראש כי תוכנית מפורטת חייבת להיות מגובשת במהרה, בין היתר כדי לשדר לציבור הצרכנים והמשקיעים כי יש יד חדשה על ההגה, והיא גם יודעת לאן צריך לנסוע. שנינו גם הזדעזענו מדברי החשב הכללי, ניר גלעד, שהעריך כי הגירעון השנתי בתקציב המדינה צפוי להסתכם בין 8 ל־10 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי. נתניהו, שנדהם הן מהשיעור הגבוה להחריד והן מטווח ההערכה הרחב, ביקש מגלעד הסבר לקביעה "בין 8 ל־10 אחוזים".

אתה מדבר על בין 45 ל־55 מיליארד ש"ח. אתם לא מסוגלים להעריך את הגירעון הצפוי ברזולוציה נמוכה יותר מפער של 10 מיליארד ש"ח? זהו טווח אדיר. גלעד הנבוך השיב כי הכנסות המדינה יורדות מיום ליום. בכל חודש מתקבלות הכנסות נמוכות מהחודש שקדם לו, המודלים קרסו והאוצר כבר איננו מסוגל לאמוד. יתר על כן, אף שהריבית על גיוסי הממשלה הגיעה לשיא חסר תקדים, הממשלה אינה מסוגלת לגייס את כל הכסף הדרוש למימון גירעונות הענק.

לנתניהו ולי לא היה ספק. ממשלת ישראל הגיעה לפשיטת רגל.

נתניהו התאושש ראשון. חברים, אל ייאוש. אנו נחלץ את המשק במהרה. בכוונתי להנהיג שינוי דרסטי במדיניות הכלכלית. בכוונתי לשנות מהיסוד את המדיניות המקרו־כלכלית ולהוסיף עליה סדרה ארוכה של שינויים מבניים במשק שיגבירו את התחרותיות והפריון. המטרה הראשונה של התוכנית היא להחזיר את האמון לציבור הצרכנים והמשקיעים. הסממנים שתיאר החשב הכללי הם בראש ובראשונה תולדה של משבר האמון שנוצר סביב המדיניות הכלכלית הנוכחית. מאחר שלשינויים מבניים יידרשו כמה חודשים ולנו יש בקושי כמה ימים, נתחיל בצד המקרו־כלכלי. רבותי, בשנים האחרונות הלך וגדל המגזר הציבורי, הלך והשמין, עד שהמגזר הפרטי כבר אינו מסוגל לשאתו על כתפיו, סיכם נתניהו.

כדי לשפר מעט את אווירת הנכאים ששידרו ראשי האוצר, סיפר להם נתניהו את משל השמן והרזה הידוע שלו מימיו בטירונות סיירת מטכ"ל. באחד מימי הטירונות חילקו המפקדים את הטירונים לזוגות, כאשר כל חניך שני נדרש לשאת את חברו על כתפיו ולהתמודד עם הזוגות האחרים במרוץ קצר. אלו שאיתרע מזלם לשאת על כתפיהם טירון שמן קרסו כעבור מטרים אחדים. כאשר סיים לספר פנה אלי וביקשני לפרט את עיקרי המדיניות המקרו־כלכלית החדשה שסיכמנו קודם לכן, ולהסביר את הרקע התיאורטי שלה.

התחלתי בסקירה כלכלית. במסגרתה תיארתי כי במהלך התקופה שמאז פרוץ האינתיפאדה (ספטמבר 2000) ועד אותו הרגע הידרדר המשק הישראלי למיתון העמוק והארוך בתולדותיו. ברקע למיתון עומדים, כפי הנראה, מגוון של גורמים שליליים. חלקם אמנם חיצוניים למדיניות הכלכלית, אך אחרים קשורים עמה קשר הדוק. עם הגורמים החיצוניים ניתן למנות את האינתיפאדה ואת המשבר החריף ששרר בשנים האחרונות בשוקי העולם בכלל ובמגזר ההיי־טק בפרט. הגורמים הפנימיים הם בעיקרם עוגנים לא נכונים, לדעתי, של המדיניות המוניטרית (הקשורה בריביות) והפיסקלית (התקציבית) ששררה באותה תקופה, והגדלה משמעותית של האי־ודאות הכלכלית. עוגנים אלו השתלבו יחד ויצרו מעגל קסמים שלילי של הידרדרות.

יצוין כי חלוקה מקובלת של האחריות למצב המשק בין המדיניות המוניטרית ובין המדיניות הפיסקלית מניחה לראשונה את שמירת יציבות המחירים והקטנת האי־ודאות בשווקים הפיננסיים. בספרות הכלכלית מתוארת האי־ודאות כגורם המשפיע ביותר, לאחר ההכנסה השוטפת, על ההשקעה הפרטית ועל הצריכה הפרטית (החשוב במנועי הצמיחה — הן בעוצמתו, שכן חלקה של הצריכה בתוצר גבוה ממחצית, והן במהירות תגובתו). יתר על כן נמצא כי ההשפעה השלילית של האי־ודאות יציבה וניכרת בטווחי זמן ארוכים.

ואולם העוגן המוניטרי של הקפדה על יציבות פיננסית ועל אי־ודאות נמוכה, שנשמר בקפדנות קנאית מאז שנת 1996, נשבר בדצמבר 2001. באותו מועד כפו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר סילבן שלום על נגיד בנק ישראל דוד קליין הפחתת ריבית חדה ולא מאוזנת בשיעור של 2 אחוזים. הפחתת הריבית השגויה הביאה לפיחות חד, אשר השתלב עם המדיניות הפיסקלית השגויה שננקטה החל משנת 2000 ואילך (כפי שיתואר להלן) ועם ניצני אי־אמון בקובעי המדיניות הכלכלית. כל אלה הביאו את המשק אל סף משבר בשוק מטבע החוץ, ובעקבותיו להתפרצות אינפלציונית ניכרת אשר פגעה קשות במשק המקרטע בשלושה היבטים מצטברים:

א. האי־ודאות במחירים עלתה דרמטית, ובכך נפגעו הן הצריכה הפרטית והן ההשקעה הפרטית. משקיעים דחו החלטות השקעה חדשות לימים בטוחים יותר, ואילו צרכנים הקטינו את צריכתם בשל החשש מה יוליד יום. אל הדאגה הזאת הצטרף החשש ממסים חדשים, אשר, כאמור, נחתו על הציבור חדשות לבקרים והוסיפו על האי־ודאות החמורה במחירים גם אי־ודאות פיסקלית.

ב. ההתפרצות האינפלציונית שחקה בזמן קצר מאוד כמעט עשירית מהרכוש הריאלי של הציבור ומהכנסתו הריאלית השוטפת. שחיקה כה גדולה ובזמן כה קצר פגעה פגיעה נוספת בצריכה הפרטית.

ג. הריבית בשווקים (הן לטווח ארוך והן לטווח קצר) זינקה לשיאים שלא נודעו כמותם שנים רבות, ובכך הוחרפה הפגיעה הקשה בהשקעה ובצריכה הפרטיות.

בד בבד עם שבירתו של העוגן המוניטרי התרסק גם העוגן הפיסקלי, שלמעשה, נחשב טאבו במשך שנים רבות. מאז תוכנית הייצוב של המשק הישראלי בשנת 1985 הלכה והשתרשה האמונה כי תם עידן העלאות המסים והחל, לפחות תיאורטית, עידן הפחתות המסים, בוודאי המס על עבודה. יתר על כן, אף אם הפחתות המסים התמהמהו, נראה כי פניה של הממשלה אינן אל העלאתם, והיא עושה כל שביכולתה להכין את עצמה להפחתות עתידיות. ואולם בשנים 2002-2000 נשבר הטאבו. תחילתו של השבר עוד בהכנות לתקציב שנת 2000. זו היתה צפויה להיות שנת צמיחה, שבה יהיו עודפים ניכרים של הכנסות ממסים. אך הממשלה לא השכילה להפנות את עודפי ההכנסות בחזרה אל הציבור, בדרך של הפחתות מסים ממריצות, אלא הפנתה את העודפים אל גידול לא שקול בהוצאה הממשלתית. ההוצאה התקציבית הריאלית זינקה בכ־5.7 אחוזים (שיא מאז 1995). יתר על כן, נטל המס זינק חדות בכ־1.3 אחוזים מהתוצר, תופעה ידועה וצפויה בשנה של עלייה במדרגת צמיחה, שאם לא מעקרים אותה באמצעות הפחתות מס יזומות היא עלולה להכשיל את השתרשותה של מדרגת הצמיחה החדשה.

בשנים 2002-2001 נמשכה מדיניות הגידול החד בהוצאה התקציבית. ב־2001 גדלה ההוצאה הריאלית בכ־4.8 אחוזים, ואילו ב־2002 חל גידול נומינלי חד של כ־7.1 אחוזים. הגידול הזה אמנם נשחק עקב ההתפרצות האינפלציונית והגיע לשיעור ריאלי של כ־1.4 אחוזים בלבד, אך השלכותיו השליליות לא כורסמו כלל ועיקר.

כדי לממן את הגידול החד בהוצאה ולמנוע נסיקה בגירעון במציאות של קיטון בהכנסות ממסים עקב המיתון, הוחלט, כזכור, על העלאות מסים חדשות — החל במע''מ, דרך היטל מיוחד על ההכנסה וכלה בביטול תקרת ההכנסה החייבת בביטוח לאומי ובמס בריאות (אלה הזניקו את שיעורי המס השולי לכ־63 אחוזים).

אולם בניגוד לחשיבה ולדפוס העבודה המקובלים באוצר שנים רבות, הקשר בין הוצאה תקציבית ובין תוצר בישראל הוא שלילי, דומיננטי ומובהק, אף אם ההוצאה מיועדת לצרכים חשובים למשק כמו תשתיות. קשר שלילי כה דומיננטי הוא נדיר ביותר וכמעט שלא התקיים בהיסטוריה הכלכלית של העולם, אולם בישראל הוא קיים. לפיכך הגידול בהוצאה באותן שנים תרם תרומה נכבדה להעמקת המיתון ולהארכתו (בשיאו, בשנת 2002, נרשמו צמיחה שלילית בשיעור של כאחוז וצמיחה שלילית של התוצר העסקי בשיעור כ־2 אחוזים). בגורם הזה, יתברר אחר כך, יהיה טמון גם המפתח לתום המיתון ולחידוש הצמיחה.

הרחבתי כי בספרות הכלכלית מתוארות שלוש גישות שונות לתיאור השפעתם של תיקונים תקציביים. הראשונה היא התיאוריה הקיינסיאנית (על שם הכלכלן הידוע קיינס) המסורתית, שלפיה הרחבה תקציבית תגדיל בטווח הקצר את התוצר. השנייה היא התיאוריה הניאו־קלאסית, שלפיה תיקונים תקציביים אינם משפיעים על התוצר הנקבע בעיקרו על ידי ההיצע המצרפי (כלומר, כושרו של המשק לייצר מוצרים ושירותים). הגישה השלישית, מבית מדרשו של הבנק המרכזי הגרמני, תוקפת את הקיינסיאנים על הזנחת מקומן של ציפיות הציבור, והיא תולדה של כמה תיקונים תקציביים חריגים, אשר התרחשו באירופה במהלך שנות השמונים והתשעים ורמזו על השפעות נון־קיינסיאניות (כלומר, השפעות שליליות על התוצר) ייחודיות.

האירועים החריגים הראשונים התרחשו במהלך השנים 1986-1983 בדנמרק ובמהלך השנים 1989-1987 באירלנד, ובמסגרתם בוצע קיצוץ ניכר בגירעון התקציבי. בשני האירועים חל גידול מפתיע בפעילות הכלכלית ובתוצר (בעיקר גידול בצריכה הפרטית, אך גם בהשקעה הפרטית). זאת בניגוד לצפוי על פי התיאוריה הקיינסיאנית. האירוע החריג השלישי התרחש בשוודיה במהלך השנים 1992-1991, ובמסגרתו הביאה הרחבה תקציבית ניכרת במפתיע לירידה חדה בפעילות הכלכלית ובתוצר. בו בזמן ציינתי את ההרחבות התקציביות הדרמטיות ביפן לאורך העשור האחרון, אשר נראה כי לא תרמו ככלל להגדלת הפעילות הכלכלית במדינה זו. אגב, אציין, כי ללא קשר למדיניות המקרו־כלכלית החדשה והמוצלחת שהנהיג נתניהו בישראל במארס 2003, שינתה גם ההנהגה היפנית את הכיוון במהלך 2003 (לאחר יישום תוכניתנו החדשה), והנהיגה שינוי מוצלח דומה, הגם שבהיקף קטן יותר באופן יחסי ובתוצאות מרשימות פחות.

מכל מקום, בעקבות אותם אירועים נערכו בעולם כמה מחקרים, אשר ניסו לאפיין את הנסיבות שבהן תוצאתם של תיקונים תקציביים תשפיע באופן חיובי על התוצר. תוצאות המחקרים שנערכו הראו כי קיטון בגירעון התקציבי (אם בדרך של הקטנת ההוצאה התקציבית ובנסיבות מסוימות גם בדרך של העלאת מסים) עשוי לפעול לחיוב על הצמיחה. מצב זה מושג באמצעות שלושה מנגנוני תמסורת. הראשון, השפעה על ציפיות הציבור באשר לרמת המיסוי העתידית, ובעקיפין באשר לרמת ההכנסה הקבועה הצפויה. השני, השפעה על שוקי הכספים לטובת הקטנת הריבית לטווח ארוך, ובעזרתה הגדלת ערך השוק של הון הציבור (בעיקר אג"ח, מניות ונדל"ן וכן הון אנושי). השלישי, השפעה חיובית על אמון הציבור ביציבות הכלכלית ובהקטנתם של האי־ודאות (לרבות זו הטמונה באינפלציה הצפויה) ושל פרמיית הסיכון במשק (המגולמת בריבית לטווח ארוך בשוק ההון המקומי ובדירוג הסיכון של המדינה, המשפיע על היקף ההשקעות הזרות במשק).

שלושת מנגנוני התמסורת הללו משפיעים לחיוב על הצריכה וההשקעה הפרטיות ומקזזים את ההשפעה הקיינסיאנית הישירה של ההרחבה התקציבית, לעתים עד לכדי מהפך. מנגד הרחבה תקציבית, כפי שהנהיג האוצר בשנים 2002-2000 (וביקש להמשיך בשנת 2003), עלולה להפעיל את שלושת מנגנוני התמסורת בכיוון ההפוך, ובכך לגרום דווקא לקיטון בתוצר. הדגשתי כי, לדעתי, שלושת מנגנוני התמסורת אכן פעלו באופן שלילי בשנים האחרונות, ובהם גם טמון המפתח לחילוץ המשק מהמשבר — הפחתה חדה, עמוקה ומתמשכת בהוצאה התקציבית ביחס לתוצר.

עוד הוספתי כי המחקרים מראים שהסיכוי להשפעה חיובית של קיצוץ בתקציב עולה ככל שהחוב הציבורי גדול או גדל בהתמדה, וכן כאשר הרכב הקיצוץ מחזק את ציפיות הציבור באשר לנחישות המדיניות החדשה. הבנק המרכזי האירופי (ECB), סיפרתי, מחזק היבט זה בפרסום רשמי משנת 2001, ובו הוא מציין כי שינוי ציפיות הציבור לטובת הקטנת מסים עתידית מותנה באמינות המדיניות התקציבית החדשה. קיצוץ בהעברות הסוציאליות, בתשלומי ביטוח לאומי ובשכר המגזר הציבורי מחזק מאוד את אמינות המדיניות, מאחר שהם אמצעים לא פופולריים שקשה ליישמם מסיבות פוליטיות, ולפיכך מעידים על נחישותה של הממשלה ועל מחויבותה לתיקון. כמו כן, המחקרים מדגישים את חשיבות יציבותם של שערי החליפין בהצלחת התיקונים התקציביים שבוצעו בדנמרק ובאירלנד וכן את חשיבותו של יישום מדיניות דיס־אינפלציונית שתסייע בהקטנת האי־ודאות ושערי הריבית. על כן, נוכח מצבו הקשה של המשק, אין אפשרות להמר, אלא ליישם חבילה כוללת של מרכיבים המופיעים בספרות המקצועית הכלכלית. בראש ובראשונה מדובר בקיצוץ בתשלומי ההעברה ובשכר של המגזר הציבורי, ובה בעת בתמיכה ביישום מדיניות דיס־אינפלציונית של בנק ישראל (ריבית מוניטרית גבוהה), היוצרת סביבה יציבה של שער החליפין ושל המחירים.

סיכמתי את דברי בניתוח קונקרטי של מצב המשק. קבעתי כי המאפיינים הייחודיים של המדיניות התקציבית הרב־שנתית בישראל (בפרט היקף ההוצאה הציבורית, יחס החוב ונטל המס בתוצר, שהיו באותה עת מהגבוהים במדינות המערב), לצד ההרחבה התקציבית ההדרגתית והעקבית והמשקל ההולך וגדל של תשלומי העברה ושכר, הצומחים באופן אוטומטי גם עם הגידול באוכלוסייה,3 דומים במידה רבה למאפיינים שהספרות הכלכלית מייחסת להם קשר עם השפעות נון־קיינסיאניות.

3 היקף ההוצאה הציבורית הכוללת בתוצר בישראל היה, על פי הגדרה בינלאומית מקובלת באותה עת, כ־53 אחוזים (מהם כ־30 אחוזים צריכה ציבורית, והיתר הוצאה שחלקה הגדול תשלומי העברה ותמיכות וכן ריבית). לשם השוואה, באיחוד האירופי הנתון היה כ־44 אחוזים ובארצות הברית כ־33 אחוזים. יחס החוב לתוצר בישראל היה באותה עת כ־100 אחוזים, ואילו באיחוד האירופי הוא עמד על כ־70 אחוזים ובארצות הברית על כ־60 אחוזים.

 

חודשים אחדים קודם לכן בחנתי את הקשר שבין הוצאה ציבורית ובין התוצר בישראל בשנים 2002-1988. תוצאות המחקר הצביעו, כפי שחששתי, על השפעות העולות אף על הקיצוניים בממצאים שנמצאו במדינות אחרות. במסגרת זו בולטת ההשפעה השלילית המובהקת של שינויים כלשהם בצריכה הציבורית על התוצר ולא רק של שינויים חריגים. כמו כן מצאתי כי חלק חשוב מההשפעה השלילית של הצריכה הציבורית על התוצר קיים גם בטווח הארוך ולא רק בטווח הקצר, עדות לאפשרות קיומו של פוטנציאל צמיחה לא מנוצל משמעותי של התוצר בישראל.

ממצאים אלו מצביעים, לדעתי, על מעגל הקסמים השלילי שאפיין את המשק הישראלי בראשית שנת 2003. תהליך של הידרדרות בלתי פוסקת, שבמוקדו הוצאה תקציבית הולכת וגוברת מאז שנת 2000, ואי־הבנה שמחלתו של המשק הישראלי אינה טמונה בגירעון אלא בגודל ההוצאה הציבורית ובמשקלה בתוצר. על פי תפיסה זו, הגירעון אינו המחלה אלא הסימפטום שלה. ההוצאה ההולכת וגדלה וקשיחות מרכיביה העיקרים (תשלומי העברה, ריבית ושכר), לצד האי־ודאות שתוארה לעיל, השפיעו לרעה על ציפיות הפרטים באשר להכנסתם העתידית הפנויה. ציפיות אלו התממשו בהעלאות המסים התכופות שהנהיג האוצר ויצרו תהליך של קיטון בצריכה ובהשקעה הפרטיות ובתקבולי המסים, שבתגובה הביאו להעלאות מסים נוספות, לקיטון נוסף וחוזר חלילה.

בסוף דברי הבטחתי כי כאשר ייווכח הציבור שההוצאה התקציבית אינה גדלה אלא אף קטנה, וכי מרכיבי התקציב שקוצצו הם דווקא אלה שהביאו לגידול בהוצאה התקציבית בעבר, יתחזקו ציפיותיו כי הבטחות הקברניטים להפחתות מסים ולקיטון בגירעון ובחוב הלאומי יתגשמו בקרוב. ציפיות אלו ישפיעו לחיוב על הצריכה וההשקעה הפרטיות באמצעות שלושת מנגנוני התמסורת שתוארו קודם לכן. כן הבטחתי כי בתוך שישה חודשים יחל לפעול (כפי שאכן קרה) מעגל קסמים נון־קיינסיאני חיובי של צריכה והשקעות גדלות, הכנסות עולות ממסים, ריביות ארוכות וקצרות יורדות, שוקי הון עולים, הפחתות מסים המגדילות צריכה פרטית והשקעות, הכנסות נוספות ושוב הפחתות מסים וחוזר חלילה. במבט לאחור היה זה במידה מסוימת הניסוי הנון־קיינסיאני הגדול מסוגו בעולם, ובשידור חי.

כאשר הפסקתי את רצף הדיבור שרר שקט, אולם הוא לא ארך זמן רב. לתדהמתי, החלו הנוכחים בהתקפה אישית פרועה כנגדי, שעיקריה היו כי מעולם לא שמעו דברים כה מופרכים. הם התחננו בפני נתניהו כי לא יקבל את תוכניתי המקרו־כלכלית, ואיימו כי אם לא ישעה לאזהרותיהם, יתמוטט המשק ויתחולל אסון. ויקטור מדינה הגדיל לעשות והטיח בנתניהו בזלזול מופגן: מהיכן הבאת את הפקיד הזה שלך? אם הוא היה פקיד שלך בעבר, אזי פירוש הדבר שהוא מבין משהו? מהיכן הוא הביא את התיאוריה המופרכת הזאת? מעודי לא שמעתי או קראתי על מחקר אחד בספרות שמזכיר את דברי השטות הללו.

נתניהו היה נבוך כמוני. מאחר שההתקפה היתה אישית ולא עניינית, הוא החליט לנעול את הישיבה ולחדשה למחרת בערב, בתקווה כי עד אז יירגעו הרוחות. מילותיו האחרונות כוונו למדינה. זו אינה בושה להיות פקיד. גם אני עצמי הייתי פקיד, וכמדומני גם אתה, אמר בשקט. לישיבה שהתקיימה למחרת מדינה כבר לא הופיע.

עם חידושה של הישיבה דנו בתמהיל הקיצוצים שדרשנו בהוצאות המדינה. הבהרתי שבספרות המקצועית מעלים כתנאי סף להצלחת מדיניות תיקון תקציבי את רציפות ועקביות בלימת ההוצאה לאורך כמה שנים, כמו גם את גודלו המינימלי של התיקון הדרוש. הזהרתי כי אם הקיצוץ יהיה קטן משני אחוזים מהתוצר, כ־10 מיליארד ש"ח, הוא עלול לא להניע את השינוי המיוחל בציפיות הצרכנים והמשקיעים. במקרה זה, כך אמרתי, גם נאכל את הדגים המסריחים של פגיעה בחלשים עקב הקיצוץ וגם נגורש מהעיר.

דברי האחרונים חידשו את הסערה. משמעות דרישתי לקיצוץ של 10 מיליארד ש"ח בשנה, שחלקה הראשון כבר מסתיים, הוא קיצוץ אפקטיבי של קרוב ל־20 מיליארד ש"ח בחישוב שנתי מלא. עוד דרשתי להפחית לאלתר את תקרות המיסוי השולי, שהגיעו לכ־63 אחוזים בחזרה לרף של 50 אחוזים. הסברתי שהעלאת המס השולי מעבר לתקרת ה־50 אחוזים גורמת לבריחת כספים אדירה, התורמת לצמצום הסדרתי בהכנסות המדינה, כפי שתיאר גלעד החשב הכללי.

בתגובה חידשו ראשי האוצר את ההתקפה האישית עלי, מתוך הדגשת גילי הצעיר וחוסר ניסיוני כביכול. הופתעתי מחוצפתם. ראשית, צריכה והשקעה פרטיות, מוקד התוכנית המקרו־כלכלית, הן תחום ההתמחות שלי כד"ר למקרו־כלכלה. שנית, ראשי האוצר ניהלו בשנים האחרונות מדיניות הפוכה לחלוטין של גידול בהוצאה והעלאות מסים (במקום קיטון בהוצאה והפחתות מסים) ודירדרו את המשק למיתון הארוך והכבד בתולדותיו. חוסר הצניעות האינטלקטואלי, העיוורון נוכח תוצאות מדיניותם ותרבות הדיון לגופו של אדם ולא לגופו של עניין — כל אלה הרתיחו אותי. לצערי, איבדתי את קור רוחי והתפרצתי עליהם. אתם האחרונים שיכולים לבקר את הצעתי. בשנתיים האחרונות ניהלתם מדיניות תקציבית מופקרת, שהביאה את המשק לפשיטת רגל. איך אתם מעיזים להתבטא בבוטות כזו? הטחתי בפניהם.

נתניהו קרא אותי לסדר, אך התעקש לקבל את התוכנית. הוא אישר קיצוץ של 10 מיליארד ש"ח ודרש כי יכלול הפחתות שכר במגזר הציבורי. עוד החליט להפחית את שיעורי המס השולי לאלתר ולהחזירם לרף של 50 אחוזים והוסיף דובדבן. אמרת כי יש לנקוט מהלכים קשים פוליטית כדי להגביר את אמון הציבור, פנה אלי. אם כך, אבקש כי כל הטבות המס להתנחלויות יבוטלו מיד. על הציבור לדעת כי למען הצלת המשק אהיה מוכן לשלם כל מחיר פוליטי. רווח לי. ידעתי כי עלינו על הדרך להצלחה.

אני מניח כי רבים הופתעו מהחלטת נתניהו על שינוי כיוון כה דרסטי במדיניות המקרו־כלכלית בהתבסס על הצעתו של כלכלן צעיר. אך במציאות קיבלה הצעתי תמיכה גורפת מצד אנשי בנק ישראל, ובראשם הנגיד דוד קליין והמשנה לנגיד מאיר סוקולר, שעמו גם התייעצתי מראש, שעות אחדות לפני הישיבה.4 יתר על כן, לא היתה זו הפעם הראשונה שבה שיתוף הפעולה שלי עם בנק ישראל בכלל, ועם דוד קליין ואנשיו בפרט, שיכנע את נתניהו להחליט על שינוי משמעותי במדיניות המקרו־כלכלית.

4 מאיר סוקולר גם שימש מנחה עזר בעבודת הדוקטור שלי, לצד המנחה פרופ' תקוה לקר ז"ל. זה המקום להודות לפרופ' לקר על תרומתה העקיפה לתוכנית הכלכלית של מארס 2003.

 

בסוף שנת 1996 התבררו ממדיו של המשבר הפיננסי שיצר העימות בין המדיניות התקציבית השגויה, שהוביל משרד האוצר משנת 1994 (פעם נוספת תוספות תקציביות גבוהות שיועדו להסכמי שכר מופרזים, הסדרי פנסיה לא סבירים ועוד), ובין המדיניות המוניטרית שקבע בנק ישראל בניסיון לאזן ללא הצלחה את הפעילות במשק.

ההרחבות התקציביות הגדילו את הגירעון התקציבי ופעלו להגברת קצב האינפלציה, ואילו העלאות הריביות התכופות במשק (עד לשיא של 17 אחוזים), אמנם איזנו מעט את הצד הריאלי של הפעילות בו, אך יצרו משבר פיננסי חריף בשוק מטבע החוץ. בזמנו התנהל שער החליפין של השקל ברצועה צרה אל מול סל המטבעות, ובראשם הדולר. מחד גיסא, רצפת הרצועה הבטיחה לשוק כי הדולר לא ירד מתחת לשער מסוים. מאידך גיסא, הריבית הגבוהה הבטיחה את חוזקו של השקל ומנעה עלייה בשער הדולר מעבר לאותו שער רצפה. במצב זה ניהלה הממשלה למעשה משטר של שער חליפין קבוע בתוך רצועה ניידת של שוק חופשי. התוצאה היתה שאנשי עסקים, מוסדות פיננסיים וספקולנטים גייסו הלוואות דולריות בחוץ לארץ בריבית נמוכה, מכרו את הדולרים בשוק מטבע החוץ הישראלי המעוות, ואת השקלים תמורתם הפקידו ללא סיכון בבנק ישראל תמורת ריבית גבוהה. לא זו בלבד שבסיבוב זה ספג בנק ישראל הפסדים כבדים נוכח פער הריביות, אלא שהוא נאלץ גם ללוות כספים בעצמו כדי לרכוש את הדולרים המגיעים, או ששער הדולר יֵרד אל מתחת לרצפת רצועת הניוד. בתוך חודשים אחדים נאלץ בנק ישראל לרכוש מיליארדים רבים של דולרים בניסיון נואש, יקר ובלתי מוצלח להגן על הרצועה. אולם כוחו של בנק ישראל התברר כמוגבל ביחס לכוחם של השווקים, שנהנו מאוד מהעיוות שיצרה הממשלה במו ידיה.

בראשית שנת 1997 התייצבו נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, ואנשי צוותו, בראשות דוד קליין, לפגישה חשאית אצל ראש הממשלה החדש נתניהו, והתריעו כי אם הממשלה לא תבטל את רצועת הניוד ותשחרר את בנק ישראל מחובתו להגן עליה, יגיע בנק ישראל למשבר פיננסי חמור, "והמבין יבין". למשמע דברים אלו נזעקו ראשי האוצר ועמם שר האוצר דן מרידור, שנחפז לאמץ את עמדתם, להזהיר את נתניהו כי אם תבוטל רצועת הניוד (ועמה גם משטר האלכסון, שפירושו ששער הרצפה של הדולר יפוחת בקצב קבוע של 6 אחוזים בשנה, ובכך יבטיח כביכול את כדאיות היצוא הישראלי), יגלוש המשק למיתון חריף. לדבריהם, שער הדולר יתמוטט והיצוא הישראלי יקרוס.

זו היתה עמדתו המסורתית והמוטעית, לטעמי, של האוצר, שנועדה לקדם את היצוא הישראלי בכל מחיר (למעשה, על חשבון הצריכה וההשקעה הפרטיות). במקום ביטול הרצועה דרשו ראשי האוצר הפחתת ריבית דרמטית, שלה התנגד בנק ישראל בנימוק הנכון, שכל תוצאתה במצב זה תהיה התפרצות אינפלציונית חמורה. כמה שנים אחר כך, בדצמבר 2001, חזרו כאמור ראשי האוצר על עמדתם המסורתית להפחתת ריבית דרמטית בנסיבות דומות. קליין, נגיד בנק ישראל, נכנע אז לדרישתם, והתוצאה אכן היתה התפרצות אינפלציונית קשה שהעמיקה, כאמור, את המיתון והאריכה אותו ללא צורך.

יצוין, כי גם כך שררה במשק בראשית 1997 האטה חמורה עקב ההרחבות התקציביות (באותה עת לא היו קובעי המדיניות, לרבות כותב שורות אלה, מודעים לקיומו של קשר שלילי בישראל בין ההרחבות ובין הצמיחה במשק), והממשלה החדשה בראשות נתניהו התקשתה להתמודד עמה. נתניהו נקרע בין האזהרות הסותרות: בין אי־ביטול רצועת הניוד של שער החליפין שתמוטט את בנק ישראל, לדברי הנגיד, ובין ביטול הרצועה והעמקת המיתון, לדברי שר האוצר. המתחים הפוליטיים בין נתניהו למרידור לא הוסיפו לאיכות קבלת ההחלטות, ותרמו, ככל הנראה, להחלטתו של מרידור לתמוך בעמדתם הקיצונית והשגויה של ראשי האוצר. בניסיון להגיע לדרך ביניים, ביקש נתניהו מהנוכחים לחפש דרך שלישית, או לשכנע זה את זה ולהגיע לעמדה מגובשת אחת.

כאשר יצאנו מהפגישה החשאית עם ראשי בנק ישראל, עלה בדעתי רעיון. הבעיה המרכזית המיידית איננה הרצועה, אלא גל גיוסי ההלוואות הדולריות בחוץ לארץ, שמציף את המשק בדולרים ויוצר לחץ על הרצועה. המניע המרכזי להלוואות הוא פער הריביות בין ריבית בנק ישראל הגבוהה לריבית הנמוכה יותר בחוץ לארץ, והכול בסביבה של אי־ודאות נמוכה (שהרי שער הדולר כלוא בין הרצפה שמונעת את היחלשותו ובין הריבית הגבוהה שמונעת את התחזקותו). למעשה, הממשלה נותנת ביטוח שער מיותר לשוק, והספקולנטים חוגגים על גבו. לפיכך אם נגדיל את האי־ודאות, נייצר סיכון לפעילותם של הספקולנטים. ואם הסיכון יהיה גדול דיו, תיפסק פעילותם לחלוטין. לפי חישובי, אילו היינו מפחיתים את הריבית בשיעור של 1.2 אחוזים, מקטינים את שיפוע הרצועה מ־6 אחוזים ל־4 אחוזים (ואחר כך יותר ל־2 אחוזים, לאחר מכן ל־0 אחוזים ובשלב האחרון מבטלים אותה כליל, כפי שאכן התרחש כעבור שמונה שנים), מבטלים את שער האמצע של הרצועה ומקפיצים את תקרתה בשיעור ניכר של עשרות אחוזים עד לביטולה האפקטיבי, יהיה בכך די.

כדי למנוע מהפחתת הריבית להפעיל לחצים אינפלציוניים שיעקרו את המהלך, תיכננתי קיצוץ של כ־2 מיליארד ש"ח נוספים בתקציב המדינה. היתרון הגדול של הרצפה היה ששער המינימום לא יבוטל מיד, אלא בהדרגה ורק כעבור כמה שנים, ולפיכך לא ייתכן התיסוף הגדול שממנו חששו ראשי האוצר. גיבשתי את המתווה ב"נייר מסודר" (מפית של בית קפה) ושיכנעתי עמו את ראשי משרד ראש הממשלה. משם ניגשתי לאנשי בנק ישראל, ובראשם ליאו ליידרמן ודוד קליין, והם שיכנעו את הנגיד פרנקל לתמוך במהלך. בתוך כך פניתי לראשי האוצר, באותה עת ציפי גל־ים ושולה פסח, אך הן זילזלו בהצעה ודחו אותה. בעצתן דחה גם שר האוצר מרידור את התוכנית.

אך המשבר הפיננסי בשוק מטבע החוץ הלך והחריף, והיה ברור כי הממשלה חייבת לעשות מעשה ובמהירות. נתניהו ואנשיו ניסו לשכנע את ראשי האוצר להתפשר, אך הם סירבו לכל הצעה. לבסוף נאלץ נתניהו להחליט בין שלוש האפשרויות שהיו מונחות על השולחן:ביטול הרצועה לחלוטין ואי־שינוי שער הריבית כהצעת בנק ישראל, הצעת הפשרה שגיבשתי, שמשמעותה ביטול הדרגתי של הרצועה והפחתה מתונה של הריבית כנגד קיצוץ תקציבי; או השארת הרצועה על כנה ללא שינוי והפחתת ריבית ניכרת, כדרישת האוצר.

מבין שלוש ההצעות בחר נתניהו לאמץ דווקא את הצעתי. זכור לי כי לפני שעשה זאת, כינס את ראשי משרדו ודרש לדעת עד כמה אנו בטוחים שהמודל החדש יעבוד. התחייבתי שמיד עם קבלת ההחלטה תיפסק הזרמת הדולרים, ועמה יוסר הלחץ מעל בנק ישראל. אתה ערב לכך? שאל נתניהו. כן, בראשי, השבתי. נתניהו חייך ואמר, ובכן, ראשך אינו שווה הרבה, ובכל מקרה ראשי הוא המונח על השולחן. אני מקווה שאתה צודק.

ואכן צדקתי. הממשלה אישרה את התוכנית, זרם הדולרים פסק מיד, ואיום המשבר הוסר לאלתר. שר האוצר מרידור התפטר מבלי להמתין ולו יום אחד, בהשמיעו נבואות זעם שלפיהן ההחלטה תמוטט את המשק. נבואות אלו התבדו. בשנים שחלפו מאז יושמו השלבים הבאים בתוכנית, עד ביטולה המוחלט של הרצועה בשנת 2005 בידי שר האוצר נתניהו ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר.

בראייה לאחור דומני כי נתניהו למד מהאירוע כי העמדות המסורתיות של משרד האוצר — הרחבות תקציביות ללא שליטה מתוך דרישה לא סבירה מבנק ישראל להפחתות ריבית בכל עת ובכל מצב וקידום היצוא על חשבון הצריכה הפרטית — אינן מתאימות לכלכלת שוק חופשי ומודרני. יתר על כן, בתנאים מסוימים הן גם יכולות להביא למשבר חמור, כפי שאכן קרה בראשית 1997, ובמדיניות שהנהיג האוצר בשנות המיתון ועד מארס 2003. לפיכך חובתו להשתחרר משליטת הגווארדיה המסורתית של האוצר בסדר היום המקרו־כלכלי.

באוקטובר 2003, יותר משלושה חודשים לאחר פרישת גלעד, נכנעתי ללחציו האינטנסיביים של נתניהו והסכמתי לבקשתו למנותי לתפקיד החשב הכללי. היה זה רק לאחר שקיבלתי את הסכמתה בשתיקה של אשתי ואחרי שהושלם פרויקט כביש חוצה ישראל. כדי למנוע לזות שפתיים, ויתרתי על הבונוס השמן שהגיע לי מחברת דרך ארץ על השלמת הפרויקט. לא עשיתי זאת מתוך גאווה, נדיבות או זלזול בכסף, אלא מתוך ידיעה מלאה שנכנסתי לגוב אריות שלא יבחל בדבר כדי לנסות להכפיש אותי ולסלק אותי מדרכו.