אהבה ברחוב סקוטלנד

תשע שנים לאחר מכן

אינקַרנֵייט.

הרמתי מבט אל השלט שמעל סלון הקעקועים בלית ווֹק, ונשכתי את שפתי במתח. לא היתה ברירה. הייתי חייבת לפתוח את הדלתות ולהיכנס.

נשמתי עמוק עד ששפתי עוצבו בשרבוב של חוסר שביעות רצון. השלט של אינקרנייט נצבע בפונט מודגש על פני לוח זכוכית ארוך, מעל דלתו. שני לוחות הזכוכית מצדדיה של הדלת השחורה הבוהקת היו מכוסים בצילומים של איברים מקועקעים, בציורים ובשלטים בשחור ובסגול שצווחו לעבר העוברים ושבים קעקועים, פירסינג, הסרת קעקועים. באמצע הלוח הרחוק ממני היו שני שלטים לבנים גדולים שהצהירו בגאווה, סלון הקעקועים מס' 1 בסקוטלנד, וסלון זוכה פרסים.

אפילו אני, שהייתי נטולת קעקועים, שמעתי על אינקרנייט.

טוב, נכון אמנם שיצאתי עם לא מעט בחורים שהיו להם קעקועים, אבל לא זאת היתה הסיבה שבגללה שמעתי על סלון הקעקועים של סטוּ מאתֶרוֶול. שמעתי עליו מפני שהשלטים שלו לא שיקרו והוא אפילו הופיע בטלוויזיה כמה פעמים בשנים האחרונות. אינקרנייט היה בבעלותו של סטו מזה כשלושים שנה. הוא אמן מוכשר ושאפתן באופן קיצוני, וידוע שהוא שוכר אך ורק אמנים נפלאים לעבודה לצדו.

אפשר היה לחשוב שאני אהיה ברקיע השביעי מפני שזכיתי להיות מוזמנת לראיון עבודה לתפקיד מנהלת אדמיניסטרטיבית/פקידת קבלה. אבל אינקרנייט היה התגלמות כל מה שניסיתי לברוח ממנו בשלב ההוא. כל מה שהזיק לי.

הגשתי מועמדות לעבודה רק מפני שלא קל למצוא תפקידים בתחום האדמיניסטרציה.

זה היה אירוני שמכל המקומות ששלחתי להם קורות חיים, דווקא מהם זכיתי לתשובה.

מצד שני, מה כבר יכולתי לעשות? שילבתי את זרועותי על החזה, כשעיני מרותקות לשלט קעקועים. הייתי חייבת להתרחק מגלזגו, ולא היה לי לאן ללכת — אדינבורו היא המקום היחיד שהכרתי מספיק טוב כדי שארגיש נוח לעבור אליו, והיא יקרה בטירוף. המלון שלנתי בו היה בכלל מוטל, ואפילו שם לא יכולתי להרשות לעצמי להישאר עוד הרבה זמן. למרות שהיו לי מספיק חסכונות לשכר דירה של חודשיים בדירה ממש מחורבנת, לא רציתי להיכנס לחוזה לפני שאמצא עבודה.

נזקקתי לאוכל ולקורת גג מעל ראשי.

וכמו שסבתא נהגה לומר, קבצנים לא יכולים להיות בררנים.

הנחתי לידי להישמט לצדי גופי (תנוחה מתגוננת היא לא בדיוק שיטה טובה להתחיל ראיון עבודה), וחיכיתי שאישה עם עגלת ילדים תחלוף על פני הסלון לפני שניגשתי אל הדלת ונכנסתי. פעמון מיושן שעמד בניגוד לשאר התפאורה צילצל מעל הדלת כשנכנסתי.

המגפיים נמוכי העקבים שלי נשמעו רמים על הרצפה היקרה למראה, בעלת האריחים הלבנים. היו משובצים בה שבבים של חלקי פסיפס כסופים, והיא היתה יותר אלגנטית ממה שציפיתי למצוא בסלון קעקועים.

למשך כמה רגעים בחנתי את החלל. זה היה כמו סלון קעקועים אופייני, אבל פחות... גראנג'י. החלל המרכזי היה גדול ומרווח. לשמאלי עמד דלפק שיש שחור מעוקל, ועליו עמד מחשב מק נוצץ, שהייתי מוכרת בשבילו כליה. מאחורי הדלפק היה חדר ארונות מסיבי שלא יכולתי לפספס, מפני שהדלת שלו היתה פתוחה, וחשפה בלגן כאוטי של תיקיות על המדפים. מול הדלפק, בצדו השני של החדר, היתה ספת עור משופשפת עצומה בצורת ר', שנראתה ממש נוחה. לפניה מוקם שולחן קפה מזכוכית, שעליו היו תפזורת מגזינים ומה שנראה כמו קערה של סוכריות טופי בעטיפות נוצצות. ישר מולי היתה מעין מיני־גלריה. הקירות היו לבנים, וכמעט כל סנטימטר מהם היה מכוסה ברעיונות לקעקועים. הקירות היחידים שנשארו חשופים היו אלה שיצרו חציצה פה ושם, ועליהם היו מסכי טלוויזיה שהשמיעו מוזיקת אינדי בקול חלוש, כפסקול לתצלומים ולקטעי וידיאו שהיוו את תיקי העבודות של האמנים.

אמנות היתה הדבר העיקרי שם.

אבל איפה היו האמנים?

הבטתי סביבי עד שעיני נעצרו על הפינה השמאלית מאחור. שמעתי משם את זמזום מחט הקעקועים. כנראה שם נמצאים חדרי העבודה.

שאעז להיכנס?

בעודי מהססת, נדחפתי קדימה על ידי מישהו שניסה לפתוח את דלת הכניסה. זזתי הצידה ושלחתי אל הצעיר חיוך מתנצל.

"את בסדר?" הוא הינהן אלי בברכה לפני שהידס אל הדלפק. הוא הכה כמה פעמים על פעמון שירות מיושן.

אה. הבנתי.

כמה שניות אחרי זה הופיעה דמות בפתח החלק האחורי. דמות ענקית, מפלצתית. הבטתי בפה פעור בזמן שהוא נע לעברנו, וההכרה הכתה בי באיטיות. הזקן המאפיר והשיער הארוך הנוקשה; החיוך העליז והקמטים סביב העיניים הכחולות. לא, לא סנטה קלאוס.

סטו מאתרוול.

הוא ניגש אל הדלפק בצעדים איטיים, מדודים, ושמתי לב לכך שימיהם הטובים של מגפי האופנוענים שהוא נעל היו הרבה מאחוריהם. זמזום של מחט קעקועים המשיך להישמע מהחלק האחורי, אז ניחשתי שיש שם לפחות עוד מקעקע אחד.

"שלום, בחור," הוא קידם את פני הצעיר. "איך אפשר לעזור?"

"יש לי תור להסרת קעקוע בעוד עשר דקות."

"מה השם?"

"דארֶן דרַייסדֵייל."

סטו התכופף כדי להביט במסך המחשב, והקליק כמה פעמים בעכבר. "דרייסדייל. שב לך קצת. ריי תהיה מוכנה עוד כמה דקות. הייתי מציע לך קפה, אבל העוזרת האחרונה שלי קנתה לנו איזה מתקן דפוק שאף אחד מאיתנו לא יודע איך להשתמש בו."

הלקוח ציחקק. "אין בעיה, אחי." הוא הינהן אליו והסתובב ללכת אל הספה ולהמתין.

אז מצאתי את עצמי תחת הבחינה הקפדנית של עיניו הכחולות הבהירות של סטו. נראה שהוא אומד אותי לרגע, ואז הוא שלח אלי חיוך ענקי. "ומה אני יכול לעשות למענך, פיה זעירה?"

פיה זעירה? זה חדש. אלמלא הוא היה המעסיק הפוטנציאלי שלי, אולי הייתי עונה לו שהפיה הזעירה הזאת תתקע לו בתחת את המגף הקטן־אבל־יעיל שלה אם הוא יפנה אליה ככה שוב.

ייתכן שבתקופה ההיא היה בי כעס.

אבל גם הייתי נואשת... אז... "אני שאנון מקלאוד." צעדתי קדימה והושטתי את ידי. "הגעתי לריאיון לתפקיד המנהלת האדמיניסטרטיבית."

"השבח לאלים," הכריז סטו בלבביות ועבר את הדלפק כדי לעטוף את ידי בידו העצומה. הוא לחץ אותה, וניער את כל הגוף שלי עם התנועה. "לפחות את נראית נורמלית. האחרונה נראתה כאילו היא לא באה במגע עם בני אנוש כבר ארבעים שנה."

"כן?" איך הייתי אמורה לענות על הערה כזאת?

"כן. היא אפילו לא ידעה מה זה אפדרביה, או אמפלנג."

עיוויתי פנים רק מעצם המחשבה על סוגי הפירסינג האלה באיברי המין. כל מה שאני יכולה להגיד זה שרק איש אמיץ, מאוד אמיץ, יאזור אומץ לעשות אחד מאלה. "עושים אותם פה?"

"סיימון הוא איש הפירסינג שלנו. הוא עושה הכול." סטו חייך. "מעווית הפנים הקטנה שלך אני מבין שאת יודעת מה הם."

הינהנתי, ולא ממש היה לי נוח לדון בפירסינג בפין עם הבוס האפשרי שלי — אם כי תיארתי לעצמי שאם אקבל את התפקיד, אלה עשויות להפוך לשיחות שגרתיות בינינו. "אבל בטח אין הרבה דרישה לדברים האלה, נכון?"

"אני בטוח שנשים ברחבי העולם היו מעדיפות שתהיה דרישה יותר גדולה ממה שיש אצלנו." סטו ציחקק מהבדיחה של עצמו והחל ללכת לכיוון החלק האחורי, כשהוא מאותת לי לבוא בעקבותיו. "המשרד שלי שם. בואי נקשקש."

עברנו דרך הדלת האחורית ונכנסנו למסדרון ארוך וצר שאליו נשפך אור משלוש דלתות. צליל הזמזום הגיע מהדלת האמצעית. סטו הצביע עליהן. "שלושה חדרי עבודה." הוא הצביע על החדר הכי קרוב אלינו. "את זה אני חולק עם המנהל שלי. הוא המקעקע הראשי שלנו והאמן הכי טוב שלנו, אז לרוב הוא זה שעושה את הפרויקטים הגדולים, אלא אם כן אני מגלה עניין מיוחד. בימי שישי הוא לא עובד, כך שהיום לא תפגשי אותו, למרבה הצער. החדר האמצעי של ריי. היא בדיוק גמרה קעקוע קטן. היא גם אחראית הסרת הקעקועים שלנו. האחרון הוא של סיימון. הוא מקעקע, אבל את תגלי שרוב התורים אצלו הם לפירסינג." סטו החווה בראשו לעבר הדלת הסגורה בסוף המסדרון. "המשרד שלי."

עברנו ליד חדרי העבודה, והגנבתי הצצה אל תוך האמצעי. ראיתי גב של אישה רזה סגולת שיער, ריי מן הסתם. היא קיעקעה מה שנראה כמו פרפר על הגב התחתון של נערה בעלת חמוקיים שנשענה על כיסא.

הצצתי לתוך הדלת האחרונה, ופגשתי בעיניו של בחור קירח מקועקע ונעים למראה. היה אצלו לקוח, אבל הוא שלח אלי נפנוף קטן כשעברתי שם. החזרתי לו נפנוף במחשבה שיש לו עיניים אדיבות.

"נכנסים, פיה זעירה," רעם סטו בלבביות כשפתח את משרדו והחווה בתנועת יד רחבה שאכנס לפניו. הוא קימט את מצחו בזמן שעברתי אותו. "מה אמרתי?"

הבנתי שכנראה לא הצלחתי להסתיר את העצבים בהבעת פני. נו טוב, הוא תפס אותי, אז אני כבר יכולה להיות כנה. "פיה זעירה? אני לא ממש בטוחה איך להתייחס לזה."

"טוב, לא היתה לי שום כוונה רעה בזה, עלמתי." סטו פסע לתוך החדר, ועבר אותי כדי להתיישב בכיסא העור הגדול שמאחורי השולחן המבולגן שלו. הוא סימן בידו על הכיסא לפני, אז מיהרתי להתיישב בו. "פשוט עם השיער הזה והעיניים האלה והעובדה שאת אכן 'זעירה', את מזכירה לי פיה זעירה."

גיליתי שאני כמעט מחייכת כנגד רצוני. נראה שהבריון המגודל הזה מוטרד ומודאג מכך שאולי הוא פגע בי. "זה בסדר, אני פשוט קצת מתוחה מהריאיון."

"אח, אין מה להיות מתוחה." הוא ניענע בראשו. "רק נעבור על הניסיון שלך בעבודה, ואז אני אציג אותך בפני ריי וסיימון. אם תקבלי את העבודה את תעבדי בעיקר מולם, ככה שאני אוהב לשמוע איך הם מתרשמים מהבנאדם."

לאחר מכן פיטפטנו בערך רבע שעה על העבודה הקודמת שלי בעולם האדמיניסטרטיבי. הוא התעניין במיוחד בניסיון שלי כפקידת קבלה בסלון לקעקועים בגלזגו. עבדתי שם עד גיל עשרים. בזמנו יצאתי עם אופנוען מקומי שהיה מבוגר ממני כמעט בעשור (כן, המשפחה שלי ממש מתה עליו), ולחבר הכי טוב שלו היה סלון. המשרה ארכה כמו היחסים בינינו, כלומר שמונה־עשר חודשים בערך. זה היה מקסים, למען האמת — הוא בגד בי עם איזו אופנוענית משתרללת, ואותי פיטרו. "צמצומים", קרא לזה הבוס שלי. כן, יותר סביר להניח שהחבר שלו הרגיש נבוך מדי מזה שאני בסביבה אחרי שתפסתי אותו על חם דופק מישהי אחרת. עד מהרה גיליתי שזה רק אחד מהתענוגות הכרוכים ביציאה עם ילדים באמת רעים.

"כל זה נשמע נהדר." סטו העניק לי חיוך ענקי ומקסים שגרם לי לחייך כנגד רצוני. הוא ממש גרם לי להרגיש נינוחה במהלך הריאיון, והתחלתי לחשוב שעבודה באינקרנייט אולי לא תהיה כזה דבר רע. "בואי נלך להכיר את ריי וסיימון."

החדר של סיימון היה ריק, אבל מצאנו אותו משתהה בפתח חדרה של ריי ומביט בה עובדת, בזמן שדיברה עם הבחור הצעיר שהגיע לשם לפגישה ראשונה להסרת קעקוע. כשסטו ואני הופענו, הצעיר מיצמץ בבהלה לעבר הדלת.

ריי קימטה את מצחה בתמיהה לנוכח השינוי הפתאומי בהתנהגות שלו, ואז עקבה אחר מבטו. היא גיחכה. "אין לך מה לדאוג. לא כולם הגיעו לצפות. נכון, סטו?"

השיער השחור־סגול של ריי היה עשוי בתספורת קצרה וקוצנית סביב פניה הארוכים הצרים. היו לה אף חד ופה צר. נזם שחרון זעיר נצץ על אפה, וחישוק כסף קטן היה נעוץ בצד שמאל של שפתה התחתונה. עיניים כהות עצומות וריסים שחורים וארוכים עד קנאה הצילו את פניה מחומרת־יתר. ככל שהבטתי בה הבנתי יותר שהיא יפהפייה אפילו בלי הפירסינג והשיער ושרוול הוורדים השחורים על זרועה הימנית. גופיית הארלי דייווידסון צמודה וג'ינס שחורים הבליטו את איבריה הארוכים.

"מי הג'ינג'ית?" היא החוותה עלי בסנטרה.

"זאת שאנון. שאנון, אלה האמנים שלי, ריי וסיימון." סטו הצביע על האמן הגבוה הקירח.

סיימון חייך אלי, והרגשתי את הדגל האדום שלי מתחיל להתנוסס. היו לו גומות חן, גומות חן מאוד־מאוד מקסימות, עיניים נוצצות בצבע השקד ושרירים מפותחים באופן נאה מתחת לחולצת "ביפי קלַיירו" האפורה שלו. קעקועים כיסו כל סנטימטר מזרועותיו. מנהרות שחורות הוטמעו באוזניו.

הוא היווה בעיה.

אולי עבודה באינקרנייט זה בכל זאת משהו שלא יעבוד.

"כדאי לך להעסיק אותה," אמר סיימון לסטו מבלי להוריד ממני את העיניים היפות שלו. "היא מדליקה. היא תמשוך עניין."

לא. זה בהחלט לא יעבוד.

נחרת צחוק פרצה מריי בזמן שאיבחנה בדייקנות את הבעת פני. "אל תדאגי, ג'ינג'ית. הוא מעדיף שמוקים. זאת אומרת, שמוקים אמיתיים."

מיצמצתי בהפתעה לא רק לנוכח הבוטות שלה, ועוד בנוכחות לקוח, אלא גם מהמשמעות. סיימון גיי? הוא הבחין במבט ההפתעה שלי וצחק. "כן, אני גיי."

שנאתי להודות בזה בפני עצמי, אבל התגלית גרמה לי להירגע מיידית, והאכזבה שהרגשתי רק לפני רגעים מועטים התפוגגה. עכשיו חייכתי אל סיימון. "אם אתה גם פנוי אני אתעלף מרוב תדהמה."

הוא צחק בתגובה ונראה מרוצה. "אני לא. לחבר שלי קוראים טוני. הוא איטלקי."

"אוי, אל תעודדי אותו לדבר על טוני," גנחה ריי וגילגלה את עיניה. "אני אוהבת את הבחור, אבל אם אני אצטרך לשמוע עוד מעשייה אחת על הפה הכישרוני ועל הלב הנדיב של טוני, אני אקיא על עצמי."

עיני הסגירו את ההלם שלי, וסיימון טפח על כתפי. "אל תדאגי. זה הסגנון של ריי. האמת שהיא מתה עלי."

בתגובה היא כיחכחה בזלזול ופנתה באופן מופגן בחזרה אל הלקוח שלה, שהביט בנו כשעל פניו משהו שדמה לשעמום. "תעסיק אותה, סטו. אתה יודע שאני אוהבת לגרום לאנשים הלם מוחלט, ונראה לי שעם הג'ינג'ית הזאת זה יהיה כיף גדול."

"מבחינתי זה אתגר," אמרתי, והרגשתי עלבון עקב ההאשמה שיש לי עור דק או משהו דומה. "אני מבטיחה לך שכבר שמעתי דברים הרבה יותר גרועים."

פיה התעקל בזווית. "מבחינתי זה אתגר."

"עכשיו את בצרות." סיימון נאנח.

"התקבלת לעבודה," הכריז סטו.

הרמתי אליו מבט, כשאני מרגישה גל מציף של הקלה. "ברצינות?"

הוא חייך. "כן, את מוצאת חן בעיני."

זה לא נשמע מקצועי במיוחד. "אתה מקבל אותי לעבודה מפני שאני מוצאת חן בעיניך?"

"לאנשים אין מושג כמה זה חשוב לניהול מוצלח של עסקים. אם כולם מסתדרים, אם האווירה פה נהדרת, אנשים ממליצים עלינו."

"אה, בטח, מה שגורם לכל ההמלצות זה שאני כזאת נוחה לבריות הדפוקות, ולא היכולת האדירה שלי לשלוט במחט," הטעימה ריי.

סטו גנח. "לא הטבע הנוח לבריות הדפוקות ולא יכולות הקעקוע שלך הם שמביאים המלצות. זה..."

"קול," היא השלימה בעבורו את המשפט ושלחה אליו חיוך. "אבל גם אני לא רעה."

סטו לא הצליח שלא לחייך בתגובה. "אכן, גם את לא רעה."

"טוב." סיימון פנה אלינו וסילק אותנו בידיו. "תנו לריי לעבוד." הוא חייך אלי בזמן שיצאנו למסדרון. "אז, את מקבלת את ההצעה?"

חשבתי על זה בזמן שהלכתי אחרי סטו אל החלל המרכזי. לקוח חיכה ליד דלפק הקבלה, וסיימון מיהר לקבל את פניו בזמן שסטו הביט בי בציפייה.

אז לריי יש פה גדול, ואני משערת שאין שום מערכת סינון בין הפה הנזכר למוח, אבל מתחת להתנהגות הדוקרנית הרגשתי שיש לה חיבה כנה למעסיק שלה ולחברה לעבודה. סטו קולני ובוטה, אבל קליל ונינוח. וסיימון נראה קליל ונחמד באותה המידה. זה לא מקום העבודה הכי גרוע שיש. אבל על מי עבדתי? זה יכול היה להיות מקום נוראי, ועדיין הייתי מקבלת את ההצעה הזאת. הושטתי את ידי.

"תודה. אני אשמח לקבל את ההצעה."

סטו קרן, ושוב לחץ את ידי יחד עם כל גופי. "מעולה. איך נשמע לך יום שני?"

"מעולה," חזרתי אחריו, ולראשונה מזה ימים, אולי אפילו שבועות, חייכתי מאוזן לאוזן. חשתי הקלה עקב כך שסוף־סוף אני מתקדמת הלאה עם חיי.

סטו הביט אל סיימון מעבר לכתפו. "היא אמרה כן!"

סיימון צחק. "חדשות טובות. קול יאהב אותה."

"אה, כן." סטו ציחקק באופן שגרם לי למתיחות פתאומית. מי זה קול? עיניו של סטו נצצו. "האמת שאני בחצי פרישה. אני לא נמצא פה הרבה, כך שאני משאיר את העסק בידיו של המנהל שלי, קול. ביום שני הוא יעבור איתך על כל מה שאת צריכה לדעת."

חייכתי קלושות בתגובה.

לפתע היתה לי תחושת בטן רעה מאוד.

***

החדר היה קר וצר, אבל לפחות זה היה מקום לשים בו את הראש לעת עתה, למרות שזה לא גרם לסביבה להיראות פחות מדכאת. שלא לדבר על זה ששנאתי לחלוק את חדר האמבטיה עם עוד חמישה אורחים אחרים ששהו ב"מלון".

גמרתי למלא את טופס פרטי העובדת שסטו נתן לי לפני שיצאתי מאינקרנייט. מצד אחד הרגשתי שיש לי מזל שהשגתי עבודה כל כך מהר, ומצד שני הייתי אחוזת בעתה מהפגישה עם המנהל החדש שלי. הייתי חייבת לקוות שהוא בדיוק כמו סטו, או אפילו סיימון. לא ילד רע.

תוך שאני רוטנת בחצי קול על התקלה בתקשורת שהביאה אותי למצב הזה, דחפתי מעלי את הטופס ולקחתי את הטלפון. אפס הודעות. כאילו באמת ציפיתי שיהיו — בגלזגו לא ממש עמדתי במרכז התודעה של המשפחה שלי, אבל לפחות הייתי קיימת. עכשיו נדמה היה שנמחקתי מכל זיכרון.

התעלמתי מצריבת הכעס בבטני, קמתי וחציתי את החדר הקטן, אל המקום שבו ערמתי את המזוודות וחמישה ארגזים עם הרכוש שלי. לפני המעבר זרקתי את רוב הדברים שלי. חשבתי שזה יעזור לטהר את עצמי מהזיכרונות ההם, כדי להתחיל מחדש. תוך חיפוש בארגזים מצאתי את זה שרציתי. הארגז ששמרתי מהתיכון עם כל מחברות הרישומים הישנות שלי, וציוד האמנות. איור תמיד הרגיע אותי — זה הוציא אותי מתוכי למשך זמן־מה. לאחרונה נראה שנזקקתי לזה הרבה.

כשארזתי, לא היה לי מספיק זמן לעבור על כל האיורים הישנים שלי, אבל הערב לא היה לי דבר מלבד זמן פנוי, וארבעה קירות קודרים. הייתי צריכה משהו שיסיט את מחשבותי מהבעיות המשפחתיות שלי, ולא היה לי כסף לקנות ספרים חדשים.

הרמתי את הארגז אל המיטה, מחיתי את האבק שהצטבר על מחברות הרישומים הישנות בחולצת טריקו ישנה, והשתרעתי על המיטה לעלעל בהן. חלק מהאיורים הישנים יותר גרמו לי לחייך. בהתחלה, האיור לא בא לי בקלות. אהבתי לעשות את זה, אבל לא הצלחתי לגרום לאיור להתעורר לחיים, עד שבחור שלמד איתי בתחילת התיכון (שבמקרה גם התאהבתי בו בטירוף) הראה לי איך מחזיקים נכון עיפרון איור ואיך מעבירים אותו על הנייר, לא לתוך הנייר, בקווים ישרים. משם תפסתי את העיקרון במהירות והתמכרתי לזה.

האמנות החזיקה מעמד. ההתאהבות הראשונה לא.

דף נייר נפל ממחברת הרישומים השלישית שהוצאתי, ולפתע נזכרתי בנער אחר. לפני שנה הייתי מסוגלת להביט באיור הזה ולא להרגיש דבר מלבד דקירת כאב — תזכורת רפאים ולא הדבר האמיתי. עכשיו, לעומת זאת, כשהבטתי באיור של חברי לשעבר ניק, הרגשתי שמרירות מצטברת בי. המרירות הפכה לחלק מוכר ממני, ושנאתי אותה. פשוט לא ידעתי איך להילחם בה.

אבל נשענתי על הכרית שלי, ואצבעותי קימטו את האיור של ניק בריאר היפהפה. יצאתי עם ניק תשעה חודשים אחרי שהחבר הראשון שלי, יואן, נפרד ממני בלי הכנה. למשך זמן־מה ניק ריכך את הכאב שיואן הותיר בי. בחוסר הבגרות שלי, ממש הרגשתי שניצחתי איכשהו את יואן כשהתחלתי לצאת עם ניק. הוא היה בן תשע־עשרה ויפהפה וסולן של להקת רוק מתחרה.

ניק היה הראשון מבין הילדים הרעים שלי...

***

המועדון הקטן היה מלוכלך ורווי עשן, והיה בו חם מעל ומעבר לרצוי. אבל נמלאתי התרגשות מסחררת כשצפיתי בניק שר על הבמה עם הלהקה שלו, "פושעים בע"מ". חשבתי שהשם שלהם מטופש ולא אהבתי במיוחד את המוזיקה שלהם, אבל אהבתי את קולו של ניק ואת התשוקה שלו, וכמה שהם ריגשו אנשים. הרגשתי גאה כשעמדתי בקהל בתור החברה שלו, והבטחתי לעצמי שתמיד אתמוך בו, ולא משנה מה.

על הבמה ניק גילם את האישיות הקודרת שלו, אבל במציאות הוא היה בחור ממש מתוק. בלילה שלפני, כשאמרתי לו שלא אצליח להגיע להופעה הזאת בגלל אירוע משפחתי, הוא הגיב לגמרי בסדר. הוא התאכזב, אבל הוא לא עשה מזה סיפור גדול כמו שיואן היה עושה. והוא גרם לי להרגיש מיוחדת באופן שיואן מעולם לא גרם לי להרגיש. ניק כל הזמן אמר לי כמה אני יפה, מצחיקה ומעניינת. עד שהכרתי אותו הרגשתי רגילה. התאהבתי בו עד מעל הראש, וזאת כנראה היתה הסיבה שבגללה עשיתי איתו סקס בפעם הראשונה בחיי, לפני כמה שבועות.

החברות שלי התנהגו בחוסר בגרות ובקנאה בנוגע לזה, מה שהיה מגוחך. הן חשבו שזאת טעות מצדי לתת לו את זה, וממש לא תמכו בי, וגילו בורות בנוגע לכל העניין. מזל שהיה לי את ניק בחיים, כך שלא הייתי צריכה לסבול את התמימות הטיפשית שלהן כל הזמן.

אחרי שניק היה כזה מגניב אתמול בערב, ולחש לי דברים מתוקים באוזן בזמן שעשה איתי אהבה, החלטתי לצאת ממסיבת היום הולדת של דודתי כדי לבוא לראות אותו מופיע. מַתִּי לראות את הבעת ההפתעה על פניו של ניק.

הלהקה גמרה לנגן, ואני מיהרתי לעבר הדלת המובילה אל מאחורי הקלעים. שומר סף ניסה לדחוף אותי אחורה, אבל אחרי שהסברתי מי אני, הוא נעלם מאחורה וחזר עם "המנהל" של הלהקה. האמת שזה היה הדודן היותר מבוגר של ניק, ג'סטין, ולא ממש הייתי בטוחה מה עשה אותו כשיר להיות המנהל שלהם. ברגע ההוא גם לא היה אכפת לי במיוחד. ג'סטין זיהה אותי ולקח אותי אל מאחורי הקלעים, אבל נעלם לפני שהספקתי לשאול לאן ללכת. פניתי לכיוון הנגדי ומצאתי את הלהקה יושבת סביב שולחן ביליארד שמוקם באופן אקראי ולא היה בשימוש. הם שתו בירה ודיברו בקולי קולות עם כמה בנים ובנות שלא הכרתי.

ניק לא היה בסביבה.

אלן, הגיטריסט הראשי, הרים מבט והתקשח כשראה אותי, ועיניו ריצדו מעבר לי בעצבנות לפני שחזרו אלי בחטף. "שאנון." הוא נעמד בחופזה והבחורים הביטו בי בצורה דומה. "חשבתי שאת לא מגיעה הערב."

חייכתי בחזרה, אבל שפתי רעדו. המתח שהופעתי עוררה גרם לפעמוני אזעקה לצלצל בראשי. "רציתי להפתיע את ניק. איפה הוא?"

"אה, אני לא יודע." דיגבי, המתופף, משך בכתפיו והביט באחרים באדישות מזויפת, שהם חיקו. אבל לא אלן. שפתיו התהדקו בזמן שהביט בהם, וכשעיניו הופנו בחזרה אל עיני, הבטתי לתוכן בעיקשות. הישירות שלי גרמה לו להירתע. אלן ואני הסתדרנו טוב למדי. למעשה, מדי פעם קיבלתי את הרושם שמצאתי חן בעיניו. הוא פלירטט איתי כל הזמן, ותמיד גילה כלפי התחשבות רבה. התעלמתי מזה, כי הייתי מטורפת על ניק ואף אחד אחר לא היה יכול לגרום לי הרגשה קרובה לזה.

"אלן, איפה הוא?"

עיניו התרככו בחרטה. "הוא בחדר ההלבשה, שאנון." הוא החווה בראשו אל מאחורי, בעוד האחרים נעו על מקומם בחוסר נוחות.

הרגשתי שלבי הולם בפראות בחזי כשסבתי על עקבי הנמוכים וצעדתי במסדרון צר וחשוך ביותר ביטחון ממה שהרגשתי. נעצרתי מול דלת צבועה בשחור, שעליה נכתבו בלבן מתקלף המילים "חדר הלבשה".

שמעתי מבפנים גניחות והתנשפויות וידעתי מה אני עומדת למצוא, אבל פשוט הייתי חייבת לראות את זה במו עיני. ביד רועדת סובבתי את ידית הדלת ופתחתי אותה בתנופה.

בחדר הקטן והמואר בעמימות, שלא היה גדול בהרבה מארון גדול, ראיתי את ניק כשהג'ינס שלו מופשלים סביב קרסוליו, נתחב לתוך בלונדינית שהוא הצמיד לקיר.

בחילה וכאב שלא הרגשתי כדוגמתם מעולם גאו בי כששניהם סובבו את ראשיהם בתנועה חדה, מופתעים מההפרעה. עיניו של ניק נפערו כשהוא ראה אותי, ולפתע הבלונדינית נשכחה בזמן שהוא קרא את שמי באימה והרפה ממנה. היא מעדה לרצפה כשניק התכופף להרים את המכנסיים שלו.

יצאתי משם בריצה, תוך התעלמות מאלן ומניק, שקראו בשמי בזמן שרדפו אחרי. חמקתי מהם בינות לקהל של הבר המלוכלך, ומיהרתי כל הדרך אל תחנת האוטובוס. לא הלכתי הביתה. במקום זה מצאתי את עצמי נוקשת על דלת ביתה של חברתי קארו. היא הכניסה אותי ואני התייפחתי עליה, התנצלתי על שהנחתי שהיא תמימה, כשבסופו של דבר אני הייתי היחידה שניתן היה להאשימה בתמימות...

***

ניק היה לקח חשוב עבורי. אבל איכשהו היה צריך שעוד גבר יבגוד בי לפני שלמדתי. בסוף הבנתי איזה מין גבר הוא היה. עם זאת, מאוחר יותר הסתבכתי עם ילד רע מסוג אחר: הסוג שלא בוגד, אבל עדיין מוצא דרך להרוס את חיי.

אבל בזה זה נגמר.

קרעתי את האיור של ניק למאה חתיכות קטנות.

לא עוד.